השקרים הגדולים של אחמד טיבי

לכול הדעות, המנהיגות הערבית בישראל חיה בתרמית אחת גדולה ועמוקה, והיא גם נוטה לקדם את התרמית הזו בקרב הציבור הערבי על-מנת להמשיך ולתחזק את הלאומנות הערבית הנמצאת כפסע אחד בלבד לפני פריצתה של מלחמת-אזרחים במדינת-ישראל. ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), משחק היטב את התפקיד הפוליטי שהוא שנטל על עצמו מאז שהוא נכנס לכנסת-ישראל. דהיינו, הוא נצמד בכל כוחו ל"כיסא ולתקציב הציוני", אך הוא גם פועל במקביל לכך, כדי להביא להריסתו של "החזון הציוני" כחלק ממערך אידיאולוגי ברור וידוע לכול. בשום מדינה ערבית אחרת אחמד טיבי לא היה יכול לפעול באותה נינוחות כפי שהוא "פועל" בישראל. אם אחמד טיבי היה מתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הקיימות כיום (57 מדינות), סביר להניח שאת מרבית זמנו הוא היה מבלה במאסר או שהוא היה מעדיף לחיות בנוחות ובנינוחות בורגנית באחת מהמדינות המערביות - בדומה למאות אלפי מוסלמים הבורחים ממדינותיהם הכושלות בשל תחושת מחנק אישית ודיכוי פוליטי וכלכלי בלתי-נסבל. והמצב באמת בלתי-נסבל, שכן על-פי דוחות האו"ם שהתפרסמו בינואר 2010, הדיכוי במדינות הערביות נחשב לקשה ולחמור ביותר מבין כל המדינות הקיימות בעולם.

לפיכך, ניתן להעריך שכל הישגיו של אחמד טיבי הושגו הודות ותודות לקיומה של מדינת-ישראל, וכן לרוחב-ליבה, לכלכלתה, לעושרה, לרמת החינוך שבה ולמגוון האפשרויות העומדות בפני כל אחד - ללא יוצא מהכלל. במילים אחרות, הישגיו של אחמד טיבי - החל מתחום לימודיו וכלה במעמדו הפוליטי - שייכים כולם למדינת-ישראל בלבד ולא לאיש המכונה "אחמד טיבי". שכן, ללא מדינת ישראל, ח"כ אחמד טיבי היה נחשב לעוד "אחמד טיבי" נוסף במרחבים הגדולים והשוממים הקיימים במצרים, בסוריה, בירדן או בערב-הסעודית. את העובדה הפשוטה הזו, ח"כ אחמד טיבי נוטה לשכוח, וזאת בדומה לאחדים ממנהיגיה של הלאומנות הערבית הפועלת במדינת-ישראל. אחת מהשאלות הרבות שאחמד טיבי צריך לשאול את עצמו היא: לאן נעלמו מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לשנת 1945? או לאן נעלמו הנוצרים שהתגוררו במרחב האסלאמי עד לאחרונה? תשובה כנה אמיתית תוביל אותו למסקנה אחת מתבקשת בנוגע לכפיות-הטובה שהוא מפגין כלפי מדינת-ישראל שהוא חי ופועל בתחומה. העניין הזה, מוביל אותנו לעבר אמירתו של ח"כ אחמד טיבי בנוגע להכנות הנעשות בישראל לקראת הצטרפותה לארגון הבינלאומי של המדינות המפותחות, ה-OECD.

ב-20 בינואר 2010, הגיע לישראל מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, כדי להגיש לממשלת-ישראל את הדוחות הסופיים לקראת הצטרפותה של ישראל לארגון במאי 2010 או בעתיד מאוחר יותר. ב-19 בינואר 2010, ההתלהמות הלאומנית של אחמד טיבי לבשה צורה נוספת לקראת בואו של אנחל גורייה, בכך שהוא טען כי "הארגון אינו צריך לקבל את ישראל לשורותיו משום שהיא נוהגת אפליה כלפי אזרחיה הערבים". אולם אחמד טיבי לא יצא, למשל, נגד טורקיה המדכאת ברצחנות את המיעוט הכורדי למרות היותה חברה בארגון. היבט זה נוגע לבעיה תרבותית רחבה האופיינית למרבית המוסלמים בעולם והיא גם אופיינת למדי בדמותו של קו-פוליטי עיקרי במדינות הערביות במזרח-התיכון. דהיינו, שתיקה כללית ומכוונת כלפי מעשיהן הרצחניים של המדינות המוסלמיות, לעומת "רעשנות לאומנית" כלפי מדינות המקיימות משטר דמוקרטי וליברלי ראוי לחיקוי כדוגמת ישראל.

הציבור הערבי בישראל כבעיה תרבותית
אמירתו זו של אחמד טיבי, למעשה חשפה את התרמית הערבית הגדולה ששותפה לה גם התקשורת הישראלית - על כל מרכיביה וחלקיה. הבעיה של ערביי-ישראל אינה נעוצה באפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה, אלא היא נעוצה בתרבות הערבית-אסלאמית הגורמת לנחיתות תרבותית, לנחיתות כלכלית, לנחיתות השכלתית ולנחיתות מעמדית כתוצאה משילובם של כל הגורמים הללו. ח"כ אחמד טיבי יודע היטב על מה מדובר - שכן די להסתכל על נתוני הפשיעה בקרב ערביי-ישראל כדי להבין את התמונה בכללותה (שאחמד טיבי תורם לה בשל רשלנותו הפוליטית).

גם אם מדינת-ישראל הייתה משקיעה מיליארדים של שקלים בציבור הערבי המתגורר בישראל, מאומה לא היה משתנה, כפי שמאומה לא השתנה בעזה, ברשות הפלסטינית, בירדן, במצרים, בסוריה, בסעודיה, בעיראק ובלבנון, למרות שהעולם-המערבי שפך במדינות הללו מאות מיליארדי דולרים ולמרות הרווחים העצומים של מדינות-הנפט במהלך העשורים האחרונים. הסיבה נעוצה בכך שהחברה הערבית-אסלאמית עדיין דבקה בערכים גזעניים, אנטי-פמיניסטים ויוהרה דתית כלפי אחרים בשל היותם - בהתאם לקוראן - בני הקופים והחזירים.

לצד השבחים הרבים להם זוכה ישראל מצד ארגון ה-OECD, באחד מהדוחות שהוגשו לישראל ב-20 בינואר 2010, הייתה ביקורת בנוגע ל"מדדי העוני הקיימים בקרב ציבור הערבי בישראל". כמובן שהתקשורת הישראלית עטה על הנתון הזה בטענות שונות ומשונות. הכותרת השכיחה שניתנה הייתה: "ישראל היא המדינה הענייה והאי-שוויונית ביותר בעולם המפותח". העיתון הכלכלי "דה-מרקר" העניק כותרת לאחד מהמאמרים שהוקדשו לנושא בשם: "זנב מדובלל לאריות" (דה-מרקר, 21 בינואר 2010, עמוד 3). כותרות ברוח דומה התפרסמו גם בשאר העיתונות הכתובה בישראל (כמו סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות"), ובכך למעשה הם תרמו לתרמית הערבית הגדולה. הבעיה היא שהתקשורת הישראלית (יחד עם כמה בעלי עניין) נוטה להתבלבל בין "פערים גדולים" לבין "עוני". פערים גדולים בין שתי קבוצות אוכלוסייה, אינם בהכרח מורים על "עוני". כך באופן דומה, התקשורת הישראלית ממהרת להגדיר כל "העדפה תרבותית" יהודית כ"גזענות", בעוד שהעדפה דומה מצד הציבור הערבי היא עניין "תרבותי". הבה נבדוק כמה נתונים מעניינים על-מנת להבהיר את התמונה:

ישראל הפכה לאחד מממרכזי ההייטק החשובים בעולם, שכן מספר החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק (כ-63 חברות) עולה על כל מדינות אירופה יחדיו. כ-4,000 חברות הזנק (סטארט-אפ) פועלות בישראל. ההשקעה הישראלית במחקר ופיתוח נחשבת לגבוהה בעולם - כ-4.5 אחוזים ביחס לתוצר. שיעור האקדמאים בישראל נחשב לגבוה בעולם - מתקרב במהירות לכדי 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, בדומה לקנדה. ישראל הקטנה מייצרת כ-1.2 אחוזים מסך-כל התוצרת המדעית בעולם. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בשיעור הפרסומים המדעיים לנפש. ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר הזוכים בפרס נובל ביחס למספר התושבים - 1.3 למיליון תושבים. מדינת ישראל דוהרת קדימה, והיא משאירה מאחור את המדינות הערביות ואת כל מי שנצמד אליהן רעיונית ותרבותית. כל ההישגים הללו נובעים מהמסגרת התרבותית היהודית ולא מהמסגרת התרבותית הערבית-אסלאמית. וזאת משום, שהתרבות היהודית דוגלת ביוזמה אישית (שכן, "הכל פתוח והרשות נתונה"), בעוד שהתרבות האסלאמית דוגלת ש"הכל מן אללה" ואין צורך להתאמץ.

נבדוק לרגע באיזה תחום האוכלוסייה הערבית בישראל בכל זאת מגלה יוזמה אישית. התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) לנפש בישראל עומד על כ-30,000 דולר לשנה (על-פי "שווי כוח-קנייה"). בהתאם לחישובים אחדים שנעשו בישראל, התל"ג לנפש בקרב הציבור הערבי בישראל עומד על כ-10,000 דולר לשנה. המשמעות היא שהציבור היהודי הנמרץ, עובד, מייצר ויוזם פי שלושה (3) מאשר העובד הערבי בישראל. אך שימו לב לנתון הבא: המיעוט הערבי בישראל המונה פחות מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, מייצר למעלה מ-60 אחוזים מהעבירות הפליליות המתבצעות בישראל. מאחורי הנתון זה מסתתרת אידיאולוגיה ברורה שאין לה שום קשר לעוני או לפערים חברתיים, אלא היא קשורה למערכת תרבותית הנובעת מהדת המוסלמית האלימה והגזענית - וזאת בדומה למה שמתחולל בשאר המדינות המוסלמיות המוכרות לנו כיום.

על-מנת להבין את הקשר הרחב, נבדוק לרגע מה התחולל בעולם-המוסלמי בשבועות הראשונים של חודש ינואר 2010: בפקיסטן נהרגו מאות בני-אדם במעשי רצח הדדיים; בניגריה, מוסלמים שרפו נוצרים, ולאחר מכן התפתחו עימותים רצחניים שגרמו למותם של מאות אנשים; באפגניסטן נהרגו מאות אנשים במעשי רצח הדדיים ובחיסולים ממוקדים של הצבא האמריקאי; במצרים גברו העימותים הרצחניים בין המוסלמים לקופטים; בעיראק נהרגו עשרות בני-אדם בפיגועי התאבדות ובמעשי רצח הדדיים; בעזה, תנועת החמאס מנהלת דיכוי שיטתי של האוכלוסייה המקומית בשם האסלאם; בסוריה, המיעוט העלווי מנהל מסע מתכונן היטב של רצח בקרב המיעוט הכורדי המתגורר בסוריה; בלבנון, המיעוט השיעי מאיים לפתוח בעימות מזוין נגד האוכלוסייה הסונית והנוצרית; בסודאן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים רצחניים; בסומליה, נרצחו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים המתחוללים בין הפלגים האסלאמיים השונים; בטורקיה, השלטון האסלאמי ממשיך במסע דיכוי ורצח של כורדים המתגוררים בטורקיה; במלזיה, מוסלמים הציתו כנסיות רבות רק בגלל שהותר לנוצרים להשתמש במילה "אללה"; בתימן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים בין פעילי אל-קאעידה לממשלה המרכזית של צנעא; והצבא הסעודי חיסל למעלה מ-400 בני-אדם ביום אחד בלבד בגבול עם תימן. כל זה התחולל רק בשלושת השבועות הראשונים של חודש ינואר 2010. מסקנה: הג'יהאדיזם כמו הסטליניזם והנאציזם עוסק ברצח-המונים.

דה-אסלאמיזציה של הציבור הערבי בישראל
מדינת-ישראל אינה מדינה רב-תרבותית. הישגיה של ישראל נובעים בהקשר הישיר לדת היהודית הנטועה היטב בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל כבר אלפי שנים. מדינת-ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, פלורליסטית וחופשית. כל מי שמוכן לקבל את הרעיון הזה, מוזמן ליטול חלק בעשייה היומיומית המתחוללת בישראל ללא הרף. כל מי שאינו מוכן לקבל את הרעיון הבסיסי הזה, מוזמן לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הפזורות במרחב. אולם, אלה מקרב הערבים בישראל המעוניינים להשתלב בחיים הפוריים המתקיימים בישראל, מוטלת עליהם החובה להתנתק מהמורשת האסלאמית האלימה והגזענית שהפכה את חייהם של מיליוני אנשים לגיהנום אחד ארוך ומתמשך. וזאת, לתשומת ליבו של ח"כ אחמד טיבי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אחמד טיבי והתרמית הערבית הגדולה", מגזין המזרח התיכון, 22 בינואר 2010.

גורל החטופים הגרמנים בתימן

ב-11 בינואר 2010, שר-החוץ הגרמני גווידו ווסטרוולה ערך ביקור מדיני מפתיע בתימן. על שולחנה של ממשלת גרמניה עומדים נושאים אחדים המחכים לפתרונם המיידי, שכן דעת-הקהל בגרמניה הפכה ל"חסרת-סבלנות" בנושאים אחדים הקשורים למדיניות-החוץ של גרמניה במרחב האסלאמי - בעיקר לאור הנוכחות הצבאית הגרמנית באפגניסטן ובעיית החטופים הגרמנים בתימן.

סיפור החטיפה החל ב-12 יוני 2009, צפונית לעיר סעדה הנמצאת ליד הגבול הסעודי. על-פי מה שנמסר לתקשורת באותה-עת, התברר כי 6 עובדים זרים, שהיו מועסקים בבית-החולים המקומי, ביקשו לערוך פיקניק בפאתי המחוז. אליהם הצטרפו שלושה ילדים. אזרחותם: 7 בעלי אזרחות גרמנית (כולל הילדים); אחד (מהנדס) בעל אזרחות בריטית; ואישה נוספת בעלת אזרחות דרום-קוריאנית שהייתה נשואה למהנדס הבריטי (כך, על-פי אחד מהדיווחים). ימים אחדים לאחר החטיפה, (ב-16 ביוני 2009), התגלו גופותיהן של שתי אזרחיות גרמניות ושל האזרחית הקוריאנית. על-פי הסימנים שנמצאו בשטח, הועלתה הסברה שהחוטפים כנראה השאירו בחיים את האזרח הבריטי, וכן את ההורים ושלושת ילדיהם - בעלי האזרחות הגרמנית. ויחד עם זאת, שירות הביון הגרמני העריך, סמוך לאירוע, שכל ה-9 נרצחו בידי שוביהם. עוד התברר שהשגרירות הגרמנית בתימן הזהירה את אבי המשפחה הגרמנית, לפחות פעם אחת, לא להגיע לאזורים שאינם נמצאם בשליטתה המלא של הממשלה המרכזית בשל החשש מחטיפה.

חיסולן של שלוש הנשים היכה בהלם את נציגיהן הרשמיים של גרמניה ודרום-קוריאה בתימן, שכן הנרצחות עבדו מטעם ארגון סיוע הולנדי שפעל למען תושבי תימן. שתי הגרמניות - אניטה ג'י בת 24 וריטה ס. בת 26 - היו קרובות משפחה, וכן הן היו סטודנטיות לתיאולוגיה וחברות פעילות בכנסיה הבפטיסטית בצפון-גרמניה. הדרום-קוריאנית - יונג סון איי בת 34 - הייתה מורה פעילה במסגרת הארגון הסיוע ההולנדי שפעל בתימן.

גילוי גופותיהן של החטופות לא הבהיר את התמונה המלאה בנוגע לנסיבות בהן דווקא הנשים הן שנרצחו בידי חוטפיהן. על-פי הצילומים שנעשו בזירת האירוע, נראו בבירור סימני-דם רבים מפוזרים על הסלעים מסביב. סביר להניח שהחטופות הוצאו להורג זמן קצר לאחר חטיפתן בעקבות אירוע אקוטי שהתרחש במקום שנסיבותיו אינן ברורות לחלוטין. ממידע נוסף שהגיע לאחר זמן-מה התברר, כי החטופות נדקרו בכל חלקי גופן, ורק לאחר מכן הן הוצאו-להורג ביריות של נשק-קל. ממשלותיהן של גרמניה ובריטניה ביקשו מכל אמצעי-התקשורת לסקר את האירועים באופן מאופק ובמינון נמוך, וכן הועברה בקשה לא לציין את שמם של החטופים על-מנת שלא לפגוע במאמצים לשחררם. מרבית ערוצי התקשרות נענו לבקשה על-מנת לסייע בחילוצם של החטופים ולהעניק מידה מסוימת של דיסקרטיות למשפחות הנוגעות בדבר. כך למשל, שמו המלא של האזרח הבריטי החטוף אינו מוזכר בתקשורת הבריטית.

הממשלה המרכזית בצנעא הדגישה בחודשים האחרונים כי היא השקיעה מאמצים רבים בחיפושים אחריהם ואחרי חוטפיהם - אך לשווא. ניתן לשער שהזהירות של ממשלת תימן נובע מכישלונו של ניסיון החילוץ שהתבצע ב-1998 שבמהלכו נהרגו 4 בני-ערובה שנחטפו בידי קיצונים אסלאמיים. במהלך החודשים האחרונים (נובמבר-דצמבר 2009) הודלפו לתקשורת הבינלאומית שלפחות שניים מהמבוגרים שנחטפו (ההורים), נרצחו בידי שוביהם, ויחד עם זאת נמסר כי מצבם של שלושת הילדים הוא "סביר" לאור הנסיבות. בעקבות ביקרו של שר-החוץ הגרמני בתימן ב-11 בינואר 2010 ופגישותיו עם מדינאים בכירים בצנעא, נמסר לו שממשלת תימן יודעת היכן החטופים מוחזקים. נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, טרח ליידע את שר-החוץ הגרמני שיש בידיו "מידע טרי בן שעתיים" על מקום הימצאם של החטופים. מידע מפתיע זה עורר תגובות נרגשות בפמליית שר-החוץ וכן גם בתקשורת הגרמנית כולה שהשתדלה לשמור על איפוק מרבי לאורך כל הפרשה עוד מתחילתה.

לאור המקרה הקשה בו מעורבים שלושה ילדים קטנים, (ילד בן שנה, ילדה בת 3 וילדה נוספת בת 4) ממשלת תימן האשימה גורמים שיעים בחטיפה. לעומת זאת, דוברים שיעים במחוז סעדה טענו, כי פעילי אל-קאעידה הם שביצעו את החטיפה, וכן גם את הרצח של שתי האזרחיות הגרמניות ושל האזרחית הדרום-קוריאנית. מאז 1995, נחטפו בתימן למעלה מ-200 זרים. רבים מהם שוחררו ללא פגע לאחר תשלום כופר נאות - וזאת, הרחק מעיני התקשורת הבינלאומית ובשתיקתה. אולם, בניגוד לפעמים קודמות בהן נחטפו זרים לשם תשלום-כופר, שום הודעה כזו לא הועברה במשך חודשים אורכים לידי השלטונות בתימן או לגורמים המוסמכים בגרמניה ובבריטניה. למרות שממשלת גרמניה הציעה 300,000 דולר עבור מידע בנוגע לגורלם של החטופים, עד כה לא הועבר כל מידע מוסמך לנציגי גרמניה בתימן.

גרמניה והמרחב האסלאמי
הפעילות הדיפלומטית של גרמניה בעת האחרונה, מתפרשת על מדינות אחדות במרחב המזרח-תיכוני ובמרחב האסלאמי. למרות שלא ניתן לכך ביטוי פומבי נרחב, גרמניה מייחסת לעצמה עוצמה בינלאומית של מעצמה בהתהוות הנמצאת בעמדה נוחה למדי לאור חולשתה של ארה"ב תחת מנהיגותו של ברק חוסיין אובמה. כאשר כל יועץ אמריקאי "לענייני השקיה" נחשד כסוכן של ה-CIA, פקידים גרמנים מנהלים מדיניות בינלאומית נרחבת במסגרת "העמקת הקשרים התרבותיים" ללא כל חשש או חשדנות. כך למשל, בהודעת הסיכום של ממשלת תימן בנוגע לביקורו של שר-החוץ הגרמני, סוכנות הידיעות הרשמית של תימן הפיצה הודעה המציינת את הוקרתו של הנשיא התימני בנוגע ליחסי גרמניה-תימן, "המהווים אינדיקציה ברורה ליחסים היסטוריים המבוססים על ידידות ושיתוף-פעולה".

ב-28 בינואר 2010 עתידה להתקיים "ועידת לונדון" שתעסוק בבעיותיה הרבות של אפגניסטן. לוועידה הוזמנו 60 מדינות וארגונים שונים שיש להם נגיעה כלשהי לעניין האפגני לשיקומה של אפגניסטן לאחר שנים של לחימה. לשם כך, שרי-החוץ של האיחוד האירופאי ערכו פגישות רבות עם מנהיגים אזוריים על-מנת לרתמם למען הצלחתה של וועידה. אירופה קושרת את העניין האפגני עם עניינים נוספים הקשורים למרחב המוסלמי כמו המצב הביטחוני המתוח בתימן, בפקיסטן, בעיראק, בסומליה, במפרץ-הפרסי, בקשמיר, באיראן, בטורקיה ובלבנון. גודש המטלות והקשיים הרובצים לפתחן של המדינות הללו, מראה בעליל על חולשה מובנית במערכת התרבותית והפוליטית של המרחב המוסלמי. מרחב זה, אינו מצליח לגבש קהילה בעלת עוצמה מדינית-לאומית העולה בחוזקה של האינטרסים המשפחתיים, העדתיים והשבטיים המפוררים את המדינה המוסלמית הטריטוריאלית כבר עשרות שנים. לכאורה, יש כאן הזדמנות מצד המדינות המערביות להפעיל את השפעתן הבינלאומית ואת כוחן הכלכלי על-מנת לייצב את המצב הפוליטי והחברתי. אולם, דווקא ריבוי הגורמים המעורבים במרחב האסלאמי, מקשים על-מציאת פתרון מוסכם גם לאור פעילותן ושפעתן של סין ורוסיה על גורמים רבים באזור.

אל תוך המבנה הפוליטי המסובך השורר במרחב האסלאמי, גרמניה של הקנצלרית אנגלה מרקל מעורבת בכל אחת מפינותיו של המרחב המוסלמי על מנת למתג מחדש את העוצמה הפוליטית של גרמניה בזירה הבינלאומית. למרות הסתבכותו של גנרל גיאורג קליין - מפקד הכוחות הגרמניים בצפון אפגניסטן - באירוע מחריד בעקבות החלטתו השגויה שגרמה לחיסולם של עשרות אפאגנים (140) חפים-מפשע בספטמבר 2009, ממשלת גרמניה אינה מעוניינת להוציא את 4,500 חייליה מאפגניסטן למרות הלחץ הציבורי. מאז 2001, נהרגו באפגניסטן 40 חיילים גרמנים ולמעלה מ-200 נוספים נפצעו. לאור החלטתו של ברק חוסיין אובמה, בדצמבר 2009, לתגבר את הכוחות האמריקאים באפגניסטן, מפקדת נאט"ו ביקשה מממשלת גרמניה לשלוח עוד 4,000 חיילים לאפגניסטן.

הצבא הגרמני (Bundeswehr), מונה כ-250,000 חיילים, מתוכם כ-17,000 חיילות - שאחדות מהן נשלחות אף הן לאפגניסטן. חיל-האוויר הגרמני (Luftwaffe) פעיל גם הוא במרחב האווירי של אפגניסטן. למרות שעל-פי החוקה הגרמנית הצבא הגרמני נועד לתפקידי הגנה בלבד, חיילים גרמנים שוהים באפגניסטן, מול חופי לבנון, באוקיאנוס ההודי, בבוסניה, בקוסובו, וכן הם גם מעניקים הדרכה צבאית הדוקה לכוחות הצבאיים של ממשלת עיראק. כמו כן משלחות ביטחוניות ומדיניות גרמניות מעורבות בנעשה בלבנון ובמרבית המדינות הערביות והמוסלמיות - גם בקרב אחדים מהארגונים הרדיקליים הפועלים במזרח-התיכון. על-מנת להבין את המדיניות הגרמנית הנוכחית במזרח-התיכון, ניתן להדגים זאת בעזרת המדיניות הגרמנית הנוכחית כלפי איראן: מעל פני השטח מתקיים דיון תקיף נגד איראן, אולם מתחת לפני השטח, גרמניה חותרת בהתמדה לעבר הסכמים כלכליים בלעדיים גם עם איראן של אחמדינג'אד.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות הגרמנית במזרח התיכון ובמרחב האסלאמי", מגזין המזרח התיכון, 15 בינואר 2010.

אמת שאיננה נוחה, או הונאת המאה

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

"אמת שאיננה נוחה" (An Inconvemient Truth) הוא שמו של סרט מטופש שהפיק סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור. האמת ההולכת ונחשפת בימים אלה היא באמת אמת בלתי נוחה, אבל לא במובן אליו התכוון אל גור. לפני שאמשיך, מספר מלים על הסרט, מפיקו, והשפעתו.

הסרט עוסק בנושא התחממות כדור-הארץ. אל גור איננו מדען, ואיננו מבין גדול בנושא. את הסרט הוא הפיק בשנת 2006 והיו לו צפיות שזה יפתח בפניו את הדרך לשוב לזירה הפוליטית ממנה הודח בשנת 2000. שאיפותיו של אל גור בזירה הפוליטית לא התממשו. הסרט גם לא נמצא ראוי לאוסקר. ההצלחה באה מכיוון בלתי צפוי - אוסלו, בירת נורווגיה. חברי וועדת פרס נובל לשלום ראו את הסרט הזה כעילה מספקת להענקת פרס נובל לשלום לשנת 2007 לאל גור.

הענקת פרס נובל לשלום לאל גור היתה המשך למגמה שהחלה עם הענקת הפרס לנשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר בשנת 2002, מגמה בה חברי וועדת הפרס נטלו על עצמם את המשימה "להעניש" את הנשיא ג'ורג בוש שמדיניותו היתה לצנינים בעיניהם (ציניקנים יכולים לאמר שהנשיא בוש הוא האדם היחיד, מלבד מאדאם קירי, שלזכותו אפשר לזקוף שני פרסי נובל . . .). ההחלטה להעניק את הפרס לאל גור נועדה לתת ביטוי למורת רוחם של חברי הוועדה מהעובדה שהנשיא בוש סרב לחתום על אמנת קיוטו. מי שהוא שכח לספר להם שאמנת קיוטו התקבלה בתקופה שקלינטון כיהן כנשיא ארה"ב (ואל גור כיהן כסגנו), ושקלינטון היה זה שסרב לחתום על האמנה. הנשיא בוש רק המשיך את מדיניות קודמו.

הזכיה בפרס עלתה לאל גור לראש. בתגובה נרקיסיסטית אופיינית הוא החל להאמין למה שאומרים עליו - שהוא באמת מומחה לנושא האקלים. צעדו הבא היה כתיבת ספר על הנושא ואכן, הספר, שגם הוא נושא את השם "אמת בלתי נוחה", זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת - לא מתקרב להצלחת ספרה האחרון של שרה פיילין, אבל הוא הצליח להתברג לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

הסיפור לא מסתיים כאן. בעקבות מסך הכסף ועולם הספר הגיע גם תורה של בימת האופרה. סוכנות החדשות "אסושייטד פרס" מספרת שה-La Scala במילנו, איטליה, שכרה מלחין איטלקי בשם ג'יורג'יו בטיסטלי (Giorgio Battistelli) שיפיק גירסא אופראית של Verità Inconveniente, גירסא שתועלה על הבמה בעונה של שנת 2011. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס ב 17 ביוני, 2008 עוסק בהרחבה בנושא, אם כי בנימה קצת הומוריסטית שאיננה מותירה מקום לספק מה דעתו של הכותב על אל גור ויומרותיו.

השורה התחתונה היא שמעמדו של אל גור בעיני הציבור כיודע כל בנושא האקלים הפך להיות עובדה שאין חולקים עליה, והיום הוא חלק אינטגרלי מהמציאות הפוליטית.

יומרותיו של אל גור בתחומי המדע והטכנולוגיה לא הצטמצמו לנושא האקלים. בתקופת כהונתו כסגן-נשיא ארה"ב, הוא ייחס לעצמו את המצאת האינטרנט. ה"תגלית" הזאת נתקלה במידה לא מעטה של סקפטיות, אבל כמו בנושא האקלים, לאל גור אין ולא היו כל ספקות באשר למקומו.

מסכן אל גור. בימים אלה הוא וודאי מתחרט על הזריזות שהפגין. אילו רק היה ממתין עם המצאת האינטרנט עד אחרי השואה האקלימית אותה הוא צופה לאנושות, הוא היה חוסך לעצמו הרבה עגמת נפש.

נושא שינויי האקלים נמצא על סדר היום כבר זמן רב. בצורה פשטנית ניתן לאמר ששינוי האקלים היא תופעה החוזרת על עצמה לפחות ארבע פעמים בכל שנה . . . התחממות כדור-הארץ, נושא הממלא את כותרות העיתונים בשנים האחרונות ועומד במרכז סדר היום בימים אלה, גם היא תופעה שאיננה חדשה - עליות וירידות של טמפרטורת כדור-הארץ הן תופעות שחזרו על עצמן לכל אורך ההיסטוריה. עלית הטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ במהלך המאה העשרים היתה קצת פחות ממעלה וחצי פארנהייט (0.32 ± 1.33 מעלות פארנהייט למען הדיוק). זה לא אפס, אבל קצת קשה לראות בזה אסון טבע.

לחוזי השואה האקלימית, אין ספק שזה רק סימן לבאות ושבמאה ה-21 נראה הרעה משמעותית במצב. נכון לעכשיו הם צופים עלית טמפרטורה ממוצעת שתהיה בין 2 ל 11 מעלות פארנהייט עד לסוף המאה. המספר האחרון הוא בהחלט משמעותי, אבל השאלה היא אם יש בו ממש.

במאמר מוסגר כדאי להזכיר שלפני כשלושים שנה, במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, התחזית של אותם אקלימנים (זה מונח שאני המצאתי לתאר פסאודו מדענים העוסקים בנושאי האקלים) היתה שהשואה האקלימית הצפויה לכדור-הארץ היא מעידן קרח חדש.

אנחנו מתקרבים לסוף העשור הראשון של המאה, כלומר עברה כבר עשירית ממשך הזמן ש"הוקצב" ע"י האקלימנים לעליה הצפויה בטמפרטורת כדור-הארץ, ובינתיים אין כל סימן שמה שהוא עומד להשתנות. הטמפרטורה של כדור-הארץ "עושה שריר" ומסרבת לעלות (זה למרות העליה הנמשכת כמעט בקצב קבוע של ריכוז דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה).

על מנת להראות שאין כל כוונה להתעלם מהמציאות, הניו יורק טיימס הקדיש לנושא מאמר שהתפרסם ב-23 בספטמבר, 2009, הנושא את הכותרת "העצרות הטמפרטורה על רמה מקשה על המשימה של מציאת פתרון" (Plateau in Temperatures Adds Difficulty to the Task Of Reaching a Solution). בפיסקה הראשונה של אותו מאמר מופיע המשפט הבא: "יצירת מומנטום לצמצום פליטת דו תחמוצת הפחמן היא אתגר מורכב כאשר טמפרטורת כדור-הארץ נשארה יציבה בעשור האחרון ואפילו עשויה לרדת בשנים הקרובות"
(the intricate challenge is building momentum for carbon reduction when global temperatures have been relatively stable for a decade and may even drop in the next few years). מי שיטרח לקרוא את המאמר עד הסוף יגלה שבפיסקה החמישית, המלים the next few years הופכות להיות the next decade or so. בשפה עממית קוראים לכתיבה כזאת כסת"ח.

צורת הכתיבה הזאת חוזרת על עצמה לאורך כל המאמר. וכך, את העדרה של התחממות משמעותית משנת 1998 ואילך, כולל ירידה צפויה בטמפרטורות, הניו יורק טיימס מציג כ- plateau (התייצבות על רמה) בשעה שמונח קצת יותר הולם הוא apogee (נקודת שיא).

בהמשך המאמר הניו יורק טיימס מצטט "מדענים" (כמה? מי?) הטוענים ש-11 שנים בהן הטמפרטורה איננה משתנה הן "חסרות משמעות" מבחינת ההתחממות ל"טווח ארוך" (11 years of temperature stability has "no bearing," none, on long-term warming) וכן שתקופות התקררות הן "תופעה בלתי נמנעת" (cool stretches are inevitable).

המרצע יוצא מן השק לקראת סוף המאמר בו נאמר "ההתפתחות לטווח קצר מספקת תחמושת לידי אלה המטילים ספק בתיאוריות השתנות האקלים" (a short-term trend gives ammunition to skeptics of climate change). על פי הכתוב במאמר המושג "טווח קצר" יכול להיות כל פרק זמן שיעבור (וזה יכול להיות גם עשור או כמה עשורים) עד שמדעני האג'נדה ימצאו "נתונים" שיתאימו לתיאוריות שלהם.

במלים פשוטות, הניו יורק טיימס מאשים את הטבע על כך שהוא "מספק תחמושת" לאלה שמסרבים לקנות את הלוקש האקלימני. את האפשרות שאולי יש פגם בנתונים עליהם מתבססות התיאוריות, או שאולי צריך לבדוק אם ההנחות עליהן נבנו המודלים בהם ה"חוקרים" נעזרו תקפות, הס מלהזכיר.

המאמר הזה מהניו יורק טיימס הוא דוגמא אחת מני רבות המייצגת את הכתיבה המגמתית על הנושא בעיתונות הלא מדעית, שנועדה לשרת את האג'נדה הפוליטית של חוזי השואה האקלימית. לא כולם מסתפקים בסגנון המתון של המאמר. השרלטאן המוביל של המדור "דעות" של הניו יורק טיימס, פאול קרוגמאן, חתן פרס נובל לכלכלה שבין לילה נהפך ממומחה לכלכלה ל"מייבין באקלימנות" (הוא גם מתיימר לגלות הבנה בנושאי בריאות, אבל זה נושא למאמר אחר), דורש להעמיד-לדין מדענים המעיזים להטיל ספק בתיאוריות השואה האקלימית בפני בתי-משפט בנוסח משפטי נירנברג על "פשעים נגד האנושות".

במסגרת המאמצים למנוע את ה"שואה האקלימית" הצפויה כתוצאה מהתחממות כדור-הארץ, נחתמה ב-11 בדצמבר, 1997, "אמנת קיוטו" (Kyoto Protocol), בה מתחייבים כל החותמים לחתור לצמצום פליטת גזי החממה לאטמוספירה לרמה שתמנע את "הפגיעה המסוכנת מעשה ידי אדם באקלים כדור-הארץ" (dangerous anthropogenic interference with the climate system). האמנה הזאת היתה אמורה להכנס לשלבי ביצוע ב-16 בפברואר, 2005. עד לנובמבר, 2009, 187 מדינות חתמו על הצטרפותן לאמנה. באשר לביצוע, זה כבר סיפור אחר. הבולטת בין המדינות שלא חתמו על האמנה היא ארה"ב. למי שכבר שכח, ב-1997 בארה"ב כיהן נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון. בניגוד לנשיא הנוכחי, צוות היועצים המדעיים של קלינטון לא היה מורכב רק ממדעני אג'נדה. הוא הבין שמהאמנה הזאת לא יצא כלום ושהיא רק תפגע בכלכלה האמריקאית. הוא סרב לחתום על האמנה. יורשו בבית הלבן, ג'ורג' בוש, המשיך את המדיניות הזאת. מי שקורא או שומע את המתפרסם בתקשורת היום מקבל את הרושם שבוש הוא הוא החוטא הגדול שמונע את הצלת האנושות מהאסון ההאקלימי העומד להתרגש עליה.

אחרי שאמנת קיוטו נותרה על הניר בלא שמי שהוא מהחתומים עליה נקט בצעדים ממשיים לעמוד בהתחייבויותיו, הוחלט על קיום "הצגה שניה", וכך אנו מגיעים לפורום המתקיים בימים אלה בקופנהאגן, בדנמרק.

הפעם, בניגוד לעבר, התוכניות הגרנדיוזיות של מארגני הכינוס השתבשו. בהשאלה משמו של סרט הוליוודי משעשע, "דבר מצחיק קרה בדרך לקופנהאגן". מה קרה? האינטרנט קרה (אוי אל גור, מה עשית לנו?). מי שהוא שלף ממאגר הנתונים המרכזי של חקר האקלים המנוהל ע"י אוניברסיטת מזרח אנגליה (the University of East Anglia's Climate Research Unit) עבור כל חוקרי האקלים כ-3,000 מסמכים ופרסם אותם על האינטרנט. לא ברור אם המי שהוא הזה הוא עובד של המוסד שנמאס לו מהבולשיט (מה שמכונה whistle blower) והחליט לחשוף את האמת בפני הציבור, או שמדובר בהאקרים שפרצו למאגר. אבל לצורך הדיון זה כלל לא משנה, כי מה שחשוב זה מה שהתגלה. מה שהתגלה אימת את מה שרבים חשדו מזה זמן רב, שהבסיס המדעי של תיאוריות התחממות כדור-הארץ הוא לא כל כך "מדעי". שהוא נשען בעיקרו על אג'נדה פוליטית. המציאות שהתגלתה היא הרבה יותר גרועה ממה שהספקנים העלו בדעתם.

בעידן האינטרנט קשה לשמור סודות והגישה למידע פתוחה בפני כל בר בי רב. נסיונות התחמקות בחצי פה של המעורבים לא הועילו, והידיעות פשטו ברחבי עולם האינטרנט כמו שריפה בשדה קוצים. פארודיה משעשעת על הנושא הועלתה על יוטיוב וזכתה ביום הראשון להופעתה בלמעלה ממיליון צופים/מאזינים.

אנשים שבנו את כל עתידם הפוליטי על תיאורית התחממות כדור-הארץ, לא נתנו לגילויים החדשים לבלבל אותם והם יצאו ל"מיתקפת" נגד. מארגני כנס קופנהאגן הגיבו על הגילויים, בנוסח "כן, היו פגמים" במחקרים אבל ה"מדע" הוא ללא דופי. אובאמה ומדעני האג'נדה המקיפים אותו ממשיכים בנסיונם לכפות את חוק האנרגיה בארה"ב תוך התעלמות מהמשמעות של הגילויים. הגדילה לעשות הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה, ברברה בוקסר, שיצאה בקריאה למצוא את המדליף ולהעמידו לדין.

מאמר בטיימס הלונדוני מיום 10 בדצמבר, 2009, מספר על כך שהשרות המטאורולוגי הבריטי גייס כ- 1,700 מדענים שיחתמו על עצומה המאשרת את ה"מיקצוענות" (professional integrity) של המחקרים. אחד המדענים החותמים, שמסיבות מובנות סרב לפרסם את שמו, הסביר לכתב הטיימס שהוא חתם על העצומה בלית ברירה כי "השרות המטאורולוגי הוא מעסיק חשוב של מדענים ויש לו מדיניות משכבר הימים להעסיק רק מדענים המקבלים את השקפותיו אודות התחממות כדור-הארץ" (The Met Office is a major employer of scientists and has long had a policy of only appointing and working with those who subscribe to their views on man-made global warming). מה שמעניין היא העובדה שכותרת המאמר היא "מדעני צמרת 'נחלצים' להגן על השרות המטאורולוגי" (Top Scientists “Rally” to the Defence of the Met Office). השרות המטאורולוגי הבריטי מכחיש כמובן שהופעלו לחצים כל שהם על מי שהוא שיחתום על העצומה. לדברי פרופסור ג'וליה סלינגו (Julia Slingo), המדענית הראשית של השרות המטאורולוגי, מוכנות המדענים לחתום על העצומה היתה "ספונטאנית" (The response has been absolutely spontaneous). הפער בין כותרת המאמר ותוכנו מזכירים את צורת הכתיבה של הניו יורק טיימס על הנושא.

אל גור, כשנשאל על המשמעות של הגילויים, השיב ש"אין בהם כל חדש", וכן ש"הוא מכיר אותם כבר מזה שנים" - רבים מהמסמכים הם ממחצית השנה האחרונה, חלקם מהחודש האחרון, אבל ממציא האינטרנט מכיר אותם כבר שנים . . .

בינתיים אל גור החליט לבטל ארוחת ערב חגיגית שהיתה אמורה להתקיים בקופנהאגן ב 16 בדצמבר, 2009. מוזמנים לארוחה שלמו 1,200$ תמורת הזמנה שהיתה מקנה להם את הזכות ללחוץ את ידו של אל גור (כ- 3,000 שוטים רכשו כרטיסים לארוע . . .). אל גור החליט לשחק אותה על בטוח. מי יודע אלו שאלות היו מוצגות לו במהלך הארוחה.

על מנת להקל על אלה מבין הקוראים שאינם מתמצאים בניואנסים המדעיים, להבין על מה כל המהומה, להלן הסבר על קצה המזלג על הרקע המדעי. זה מיועד בעיקר למבקרים שתקפו אותי בעבר על כך שאני "מעיז לפקפק בקונצנזוס" שבין המדענים. לידיעת הלא מדענים שבין הקוראים, מדע זה לא דמוקרטיה. במדע "החלטות" אינן מתקבלות בהצבעה של הרוב. כאשר מי שהוא מספר לכם על "קונצנזוס בין מדענים" ב 99% מהמקרים מדובר בהונאה.

למעשה ישנן שלוש שאלות עליהן יש להשיב בכל דיון על הנושא: האם תופעת ההתחממות היא אמיתית, האם היא מעשה ידי אדם (במלים פשוטות - האם ניתן למנוע או למתן אותה), והאם היא מהווה סכנה של ממש לעתיד המין האנושי. לגבי השאלה הראשונה אין חילוקי דעות. הוויכוח הוא על השאלות השניה והשלישית.

כדור-הארץ קולט אנרגיה בצורת קרינה אלקטרומגנטית המגיעה מהשמש. האטמוספירה המקיפה את כדור-הארץ עוצרת את מרבית הקרינה המזיקה, ומה שמגיע היא בעיקר קרינה בתחום האור הנראה וחלק מתחום האולטרה סגול. הטמפרטורה על פני כדור-הארץ מווסתת ע"י פליטה של קרינת חום (קרינה אלקטרומגנטית בתחום האינפרא אדום). המאפיין את מה שמכונה "גזי חממה" (greenhouse gases) הוא היותם שקופים לאור הנראה המגיע מהשמש בשעה שהם בולעים באופן חלקי את קרינת החום הנפלטת מכדור-הארץ. נוכחותם של גזי חממה באטמוספירה מפריעה לפיכך לתהליך הקרור ויכולה לגרום להתחממות. עד כאן זה נשמע פשוט, אבל המרכיב הדומיננטי בין גזי החממה הם אדי מים ועננים בגובה רב ולא המרכיבים המינוריים בין גזי החממה, אלה הנמצאים "על הכוונת" של חוזי השואה האקלימית בשל היותם מעשה ידי אדם (anthropogenic). כדי לקבל תחושה במה מדובר, הכפלה של כמות דו תחמוצת הפחמן (ה"עבריין" הראשי בין גזי החממה) באטמוספירה תשפיע על מאזן האנרגיה בין קרינה נקלטת ונפלטת בשיעור של פחות מ 2%.

אובאמה הצהיר לקראת כינוס קופנהאגן על מחוייבות ארה"ב להקטין את פליטת דו תחמוצת הפחמן של ארה"ב ב 80% עד שנת 2050 (אחזור לנקודה הזאת להלן). ארצות מפותחות אחרות התחייבו לקיצוץ בשיעור של 60%. סין הצהירה על קיצוץ של 70% עד שנת 2040. נשמע לא רע? טעות בידכם. גם אם החלום הקופנהאגני יתגשם וכל ההתחייבויות האלו תקויימנה, כמות דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה תגיע לקראת שנת 2080 לכ 700 חלקים במיליון parts per million - ppm (היום הכמות עומדת על בערך 385 חלקים במיליון). אם יש ממש בתחזיות של ה-IPCC (Intergovernmental Panel on Climate Change) זה יגרום לעליה של כ-6 מעלות פארנהייט בטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ.

הסיבה לכך היא שההתחייבויות של סין ושל מדינות מתפתחות אחרות מתייחסות לקיצוץ לא ב"כמות" הפליטה של דו תחמוצת הפחמן אלא לקיצוץ ב"עוצמת" (intensity) הפליטה - מונח טכני שהוא כמות הפליטה ביחס ליחידה של התל"ג. כמות פליטת דו תחמוצת הפחמן של סין בשנה עולה היום בכ 30% על זו של ארה"ב. לטענת הסינים קיצוץ שנתי בשיעור של 4% בעוצמת הפליטה הוא חלק מתוכנית החומש שלהם. זה נותן בסיס ריאלי כביכול ל-70% שהוזכרו לעיל, אבל בפועל, עם גידול שנתי בשיעור של כ-10% בתל"ג, השורה התחתונה תהיה גידול של 6% בכמות הפליטה. כאשר סין תגיע לקיצוץ של 45% בעוצמת הפליטה שלה, כמות הפליטה שלה תהיה כפולה מזו של ארה"ב היום. המצב איננו שונה בארצות מתפתחות אחרות. הארצות המפותחות תוכלנה לצעוק "גוואלד" מכאן ועד להודעה חדשה, אבל אני רוצה לראות מי שהוא מנסה להטיל סנקציות על סין.

עד כאן החלום הקופנהאגני. נחזור לאובאמה ול-80% שלו. אינני יודע מי הכניס לו לראש את השטות הזאת. יש לו שר אנרגיה שהוא מדען רציני, פיסיקאי חתן פרס נובל, אבל כנראה שקולו לא נשמע על הרקע של רם עימנואל ויועצים דומים. את היעד הזה ניתן אולי להשיג אם יחזירו את הכלכלה האמריקאית לאמצע המאה ה- 19, וגם זה לא בטוח. כמות גזי החממה הנפלטת ע"י בעלי חיים שהאדם מגדל (בקר, צאן, סוסים חזירים וכו') עולה על כל הכמות הנפלטת ע"י התחבורה המוטורית. איך אובאמה מתכוון להשיג את היעד עליו הוא התחייב, אפילו באופן חלקי?

עם כניסתו לתפקיד אובאמה הצהיר חגיגית על "החזרת עטרת המדע ליושנה" וכולם הריעו לו בראותם בכך שינוי של ממש ביחס לקודמו בתפקיד. בינתיים הדבר היחיד שקרה הוא שהותר (בחודש האחרון) מחקר בהיקף מאוד מצומצם של תאי גזע (stem cell) כשכל המגבלות שהיו קיימות בזמנו של בוש נשארו בתוקף. כל היתר הוא מדע של עובדי אלילים (woodoo science) יותר מאשר מדע של ממש.

עוד לפני הגילויים האחרונים שזכו כבר לכינוי Climate Gate (על משקל Water Gate), היתה שורה של תופעות שהיו צריכות להדליק אור אדום אצל כל אדם חושב. הקנאות בה החוקרים המעורבים נמנעו מלאפשר לחוקרים אחרים גישה לנתונים ולמימצאים עליהם הם ביססו את מסקנותיהם, הפסילה המוחלטת של כל מי שהעיז להטיל ספק בתחזיות גם כאשר הן נגדו כל היגיון בסיסי (מי שהוא מאמין ברצינות שניתן לחזות בדיוק של מעלת פארנהייט אחת את הטמפרטורה שתשרור בסוף המאה? או בעוד חמישים שנה? או בעוד שנה?), העיוורון המדעי של החוקרים כלפי כל הסבר אלטרנטיווי. מדען שהטיל ספק בקונצנזוס הפך להיות מדען מופרע (פושע שיש להעמידו לדין לפי פאול קרוגמן מהניו יורק טיימס), בעוד שהטלת ספק בקונצנזוס היא תמציתו של מחקר מדעי רציני.

דוגמא טובה לעיוורון המדעי שחוקרי האקלים גזרו על עצמם היא התופעה אליה התייחסתי למעלה - התייצבות הטמפרטורה בעשור האחרון. הסבר אפשרי שהוצע לתופעה הוא שעליית טמפרטורה, גם במידה מועטה, מגבירה את התאדות המים בימים דבר שיכול להוסיף עננים. אפילו תוספת קטנה של עננים יכולה לבלום חלק מקרינת השמש המגיעה לכדור-הארץ ולהאיט את ההתחממות. אינני יודע אם ההסבר הזה תקף, ווודאי שלא בדקתי את הצד הכמותי. אבל כמו שאומרים - שווה בדיקה. הבעיה, מנקודת מבטם של החממיסטים, היא שאם יתברר שבהסבר הזה יש ממש, אז המסקנה תהיה שלהתחממות כדור-הארץ יש גם השלכות חיוביות ולא רק שליליות, וזה מנוגד לאג'נדה.

לעניות דעתי, האשמה היא יותר בתיקשורת מאשר במדעני האג'נדה (למרות שאלה רחוקים מלהיות חפים מפשע). המושג עיתונאי חוקר התייחס בעבר לעיתונאי שהיה הופך שמיים וארץ על מנת לחשוף את האמת, עיתונאי שלא היה ניתן לפטור אותו בלוקשים, עיתונאי שלא היה מהסס לשחוט פרות קדושות. היום דבר כזה לא קיים. לא צריך היה להיות בעל השכלה מדעית כדי להבחין שמשהו רקוב בממלכת דנמרק.

מה שאנו רואים זו צורה חדשה של חד-סיבתיות (Monocausalism) שאיפיינה בעבר גישות טוטליטאריות - כמו שעבור האנטישמי כל הבעיות של העולם מקורן ביהודי, וכמו שעבור הקומוניסט כל הבעיות של העולם נובעות מהקפיטליזם, כך עבור החממיסטים ההתחממות הגלובאלית היא היום שורש כל הרע בעולם.
==
מאת: ד"ר ישראל בר-נר, "אמת שאינה נוחה, או הונאת המאה", מגזין המזרח התיכון, 16 בינואר 2010.

המדיניות האמריקאית כלפי האסאלם הרדיקלי

מאז נובמבר 2009, התרחשו שלושה אירועים קשים המהווים יחדיו סדרה נוספת בשרשרת הכישלונות המודיעיניים של ארה"ב במלחמתה נגד טרור האסלאמי. מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן בינואר 2009, למעלה מ-40 אנשים נעצרו בארה"ב בגין פעילות טרוריסטית אסלאמית, וזאת בהשוואה ל-7 פעילי טרור שנעצרו על אדמת ארה"ב במהלך כל שנת 2008.

לאירועים הללו יש קשר ישיר לתדמית הרופסת שיש לארה"ב בעיני האסלאם הרדיקלי מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו ולאור גישתו "הפייסנית" שהופגנה כלפי האסלאם, שנבעה ממערך אידיאולוגי-פילוסופי במטרה לבדל את כהונתו הנשיאותית בהשוואה לכהונתו של ג'ורג' בוש - שנתפס כנשיא "רדוד" ו"כוחני". ההתחלה הייתה מבטיחה - בעיקר לאור נאומו המרשים של הנשיא אובמה בקהיר ב-4 יוני 2009. הנשיא האמריקאי ביקש ב"נאום חייו" לפחות דף-חדש עם העולם-המוסלמי במילים הללו, שנאמרו בסיום דבריו: "יותר קל לפתוח מלחמות מאשר לסיים אותן. יותר קל להאשים מאשר להתבונן פנימה. יותר קל לחפש את מה שמפריד בינינו מאשר למצוא את המאחד. אבל אנחנו צריכים לבחור בדרך הנכונה - לאו דווקא בפשוטה". הנאום שזכה לתשואות רמות ברחבי-העולם, התקבל באופן שונה במדינות המוסלמיות הקיצוניות ובקרב הארגונים האסלאמיים המטיפים למלחמה חסרת-פשרות נגד "הכופרים" ולכל מה שהם מייצגים. מאז אותו נאום, אמריקה עברה אירועים אקוטיים אחדים לנוכח האתגר שמציב מולה האסלאם הרדיקלי. וככול שהאיום התעצם לנוכח המציאות האסלאמית האלימה, התסכול האידיאולוגי התעצם גם הוא.

ב-5 בנובמבר 2009, החליט קצין אמריקאי מוסלמי, בשם נידאל מאליק חוסיין, לחסל חיילים אמריקאים ב"פורט הוד", טכסס. כתוצאה מהאירוע נרצחו 13 חיילים ושוטרים אמריקאים. הממשל האמריקאי של ברק חוסיין אובמה החליט במודע לא לכנות את האירוע הזה "טרור אסלאמי" למרות כל הסימנים הברורים לכך. ב-25 בדצמבר 2009, נכשל ניסיון של אזרח ניגרי-מוסלמי להפעיל מטען חבלה במטוס דלתא, דקות אחדות לפני נחיתתו בשדה-התעופה של דטרויט, ארה"ב. בעקבות חקירתו של המחבל, נמסר מפי גורמים רשמיים בארה"ב שהטרוריסט הניגרי הופעל על-ידי פעילי אל-קאעידה מתימן. ב-30 בדצמבר 2009, סוכן-כפול ירדני, שהופעל על-ידי אל-קאעידה ו"רשת חאקאני", הצליח לחסל באפגניסטן 7 סוכני CIA ואיש-מודיעין ירדני. בכל שלושת המקרים הללו, היו סימנים מוקדמים שהדליקו נורות אדומות רבות. אולם, "ההיגיון הפשוט" לא הופעל, משום שהמערכות האמריקאיות פעלו על-פי האידיאולוגיה הפוליטית של הנשיא עצמו, ומכאן גם נובע כישלונן לטפל באופן הראוי ביותר לנוכח הסימנים המוקדמים הללו.

ישראל כשק חבטות של ממשל אובמה
לאור מה שמתחולל בעולם-המוסלמי בשנה האחרונה, הממשל האמריקאי מצא דרך מיוחדת להוציא את תסכוליו הפוליטיים בעזרתו של רם עמנואל - ראש סגל הבית-הלבן בממשל אובמה. כבר מראשית כהונתו של ברק חוסיין אובמה, הממשל האמריקאי ביקש לבנות את יחסיו עם העולם-המוסלמי בעזרת חבטות יומיומיות בישראל. במילים אחרות קוראים לזה "אנטישמיות", אולם נתמקד לרגע בדבריו האחרונים של רם עמנואל שנאמרו כנראה באמצע דצמבר 2009 באוזני קונסול ישראל בלוס אנג'לס, יקי דיין. על-פי פרסומים אחדים, רם עמנואל אמר לקונסול הישראלי שלממשל האמריקאי הנוכחי "נמאס מהישראלים". כמובן שלדברים אלה נוספו הסברים "הגיוניים", לכאורה, לנוכח הקיפאון המדיני בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. אולם, אמירה זו מעלה פעם נוספת לדיון את "המבנה המנטלי" של השמאל האמריקאי הרדוד שתפס חזקה בבית-הלבן עם עלייתו של ברק חוסיין אובמה לכס הנשיאות האמריקאית.

מה קורה בעולם-המוסלמי?
מסתבר, שזה לא כל כך משנה "מה קורה בעולם-המוסלמי", כל עוד אפשר להאשים את ישראל. הגישה הקלאסית הזו, נטועה היטב בתרבות המדינית הבינלאומית כבר עשרות שנים, אך היא לובשת צורה ופשוטת צורה, וזאת בהתאם לנסיבות הבינלאומיות - או, למרות הנסיבות המדיניות הבינלאומיות.

לאמריקה של רם עמנואל לא נמאס להשקיע עשרות מיליארדי דולרים באפגניסטן המתפוררת ולהקריב מאות מחייליה מידי שנה. רק בשנה הראשונה (2009) של הנשיא ברק חוסיין אובמה, נהרגו כ-300 חיילים אמריקאים באפגניסטן, וזאת בהשוואה ל-150 הרוגים בשנת-כהונתו האחרונה של הנשיא ג'ורג' בוש. לאמריקה לא נמאס להשקיע מיליארדי דולרים בפקיסטן, למרות שעובדי השגרירות האמריקאית בפקיסטן זוכים להטרדות חוזרות ונשנות מידי שירותי-המודיעין של פקיסטן. לאמריקה לא נמאס להמשיך את סדרת הסיכולים הממוקדים בווזיריסטן, למרות שממשלת פקיסטן הוציאה דו"ח מיוחד, ב-2 בינואר 2010, המראה כי הצבא האמריקאי הרג כ-700 בני-אדם על-מנת לחסל טרוריסטים ספורים בלבד.

לאמריקה גם לא נמאס לחזר אחרי סוריה, למרות שארה"ב יודעת היטב שהיא משמשת עורף עיקרי לפעילי אל-קאעידה ולארגוני טרור סונים הזוכים ליחס מועדף מצד משטרו של בשאר אל-אסד. לאמריקה גם לא נמאס ממה שמתחולל בתימן, בסומליה, באיראן, בעיראק, בלבנון, בעזה, במפרץ הפרסי ובצפון-אפריקה. לדידו של השמאל האמריקאי הרדיקלי בממשל הנוכחי, ההשתוללות של האסלאם הרדיקלי בשנה האחרונה ברחבי-העולם, מתגמדת לנוכח סירובה של ישראל לקבל את התכתיב של רם עמנואל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הטרור האסלאמי 'מטריד' את הממשל האמריקאי", מגזין המזרח התיכון, 9 בינואר 2010.

המדיניות האמריקאית בשאלת הסיכולים הממוקדים

בשנה האחרונה, בעיקר מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן, אמריקה הפכה להיות קבלן-הביצועים למעשי טבח רבים המתבצעים על-פי בקשותיהם של מנהיגים אסלאמיים מפוקפקים ביותר. מעבר לבעיה המוסרית הנובעת מכך, אמריקה של אובמה נוטה לחשוב שכולם מתנהלים על-פי אותה אופרציה זהה - כפי הדבר יובהר באמצעות הדוגמא ישראלית שהתרחשה בדצמבר 2009 בעקבות רציחתו של מאיר אבשלום חי, 45, שבי שומרון, אב ל-7.

ב-26 בדצמבר 2009, כוחות צה"ל ערכו פשיטה בנקודות אחדות בעיר שכם, וזאת בהתאם לידיעות מודיעיניות מדויקות הנוגעות לזהותם של המחבלים שביצעו את פיגוע הירי הקטלני לעבר אזרח ישראל יומיים לפני כן. בעקבות הפשיטה מהירה, נהרגו שלושה טרוריסטים מבוקשים שהיו פעילים בארגון הטרור "גדודי חללי אל-אקצה" הפועל במסגרת תנועת הפת"ח של אבו-מאזן - המתיימר להציג את עצמו בתואר "נשיא הרשות הפלסטינית". מחבל רביעי הסגיר את עצמו לידי מנגנוני הביטחון הפלסטינים לפני שהחלה הפעולה הישראלית.

לאור הפשיטה המהירה והמוצלחת, גורמים פלסטיניים טענו כי הפעולה של צה"ל הייתה למעשה "הוצאה להורג" ללא משפט של חוליה לא חמושה. בתגובה לטענה זו, נמסר מפי גורם צבאי בכיר שהפעולה התבצעה בהתאם ל"נוהלי הפתיחה באש", שכן אם "המבוקש" אינו מסגיר את עצמו, הכוח הצבאי רשאי לבצע ירי כפי שהדבר התבצע במקרה הזה. בדיקה בליסטית, של אחד מכלי-הנשק שנמצאו ברשות המחבלים ההרוגים, הוכיחה באופן סופי את אחריותה של החוליה לפיגוע הקטלני שהתרחש ב-24 בדצמבר 2009.

בעקבות הפעולה הישראלית בשכם, הפלסטינים התלוננו בפני האמריקאים ש"ישראל הוציאה להורג" חברי חוליה לא חמושה שלא היה לה קשר לפיגוע הירי הקטלני. בתגובה לכך, ארה"ב פנתה מייד לישראל בבקשת הבהרות (והוכחות מוצקות) הנוגעות לפעולה הצבאית שהביאה לחיסולה של החוליה. לאחר שישראל הגישה לאמריקאים הבהרות בנושא, נמסר ממשרד ראש-הממשלה שהתנהלו שיחות מדיניות בעניין, אולם "לא היה מדובר בהעברת תלונה או מחאה" (ניוז1, 27 בדצמבר 2009). גורם מדיני אחר מסר לעיתון מעריב כי "הדרישה של האמריקאים להבהרות, ממחישה את המתיחות בין המדינות וגרמה מבוכה בירושלים", שכן, "התחושה היא, שהאמריקאים מטילים ספק שישראל פעלה בשכם רק לאחר שהיה בידיה מידע מודיעיני המפליל את החוליה" (מעריב, 27 בדצמבר 2009).

סיכולים ממוקדים או חיסולים ממוקדים
בשעה שהאמריקאים ביקשו הבהרות מישראל בקשר לפעולה בשכם, הפיקוד הצבאי האמריקאי באפגניסטן (לכאורה, נאט"ו) נתן אישור לבצע "סיכול ממוקד" באזור ווזיריסטן הנמצא בתחומי פקיסטן. על-פי ידיעות מודיעיניות, שהועברו לאמריקאים, נאמר שקבוצה של פעילי טרור חברי ארגון "הטליבאן", נמצאת באחת מהעיירות הקטנות השוכנות בקרבת הגבול המשותף בין פקיסטן לאפגניסטן. לעבר המבנה בו התכנסה הקבוצה החשודה נורו שני טילים קטלניים - כנראה מכלי-טיס בלתי מאויש. כתוצאה מהפגיעה המדויקת נהרגו 13 בני-אדם, וסביר להניח שנפצעו רבים נוספים כתוצאה מהפגיעה. מקור ביטחוני אנונימי בפקיסטן טען שמפקד מקומי בשם "אבדור רחמן" (Abdur Rahman) נהרג בהתקפה, בעוד שהדוברים הצבאיים של ארה"ב באפגניסטן או בפקיסטן לא שחרורו כל מידע בנוגע לחיסול הממוקד שנעשה באמצעות כלי-טיס אמריקאי.

ובכן, איזה קשר יש ל"אבדור רחמן" ולאינטרסים הביטחוניים של ארה"ב באזור? מסתבר שאבדור רחמן וואזיר הוא דמות ידועה למדי לשירותי-המודיעין של פקיסטן (ISI). זה אותו שירות-מודיעין מפוקפק שתמך, סייע ואימן את כוחות המוג'אהידין באפגניסטן, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, כדי שישמש זרוע-מבצעית טרוריסטית נגד הכוחות הסובייטיים שפלשו לאפגניסטן, וכן שיפעל גם נגד מטרות הודיות בקשמיר.

גורם אנונימי בפקיסטן מסר שהסיבה העיקרית לחיסולו של אבדור רחמן וואזיר הייתה קשריו עם ארגון טרוריסטי ידוע בשם "רשת חאקאני" המנהלת מלחמת חורמה נגד הנוכחות האמריקאית באפגניסטן. אולם, מחלקת ההיסטוריה של ה-CIA יכולה להעביר עשרות דוחות המציינים בבירור את התמיכה המסיבית שהגישו ארה"ב ופקיסטן ל"רשת חאקאני" בשנות ה-80 של המאה הקודמת, וזאת כדי ש"הרשת" תגבש מסגרות צבאיות מאומנות כהלכה כדי לנהל "לוחמה זעירה" אפקטיבית נגד הכוחות הצבאיים של בריה"מ ששלטו באפגניסטן. במילים אחרות, "הרשת" הופעלה במישרין בידי אנשי-המודיעין של ארה"ב ושל פקיסטן במשך שנים אחדות.

אבדור רחמן וואזיר הוא לא "טלית שכולה תכלת", וכן יש לו רקורד עשיר בפעילות אנטי-פקיסטנית שהחלה כבר בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. אולם, אבדור רחמן וואזיר, יחד עם תומכיו, נלחם למען האוטונומיה של ווזיריסטן הנמצאת תחת השליטה הצבאית האפקטיבית של פקיסטן. אף לא אחד דרש הסברים לחיסולם של האנשים שהיו עימו בעת האירוע. עדיין, אף אחד לא יודע באמת את שמותיהם של ההרוגים או היכן הם נקברו. כמו כן, שום גורם בינלאומי לא דרש הסברים לאירוע שהתרחש הרחק מעיני התקשורת והרחק מעיניהם "הבוחנות" של הארגונים הבינלאומיים. על-מנת להבין את הטרגדיה הפקיסטנית, להלן נתונים אחדים כדי להבהיר את התמונה העגומה: מאז שהחלה המתקפה הצבאית האפגנית בווזיריסטן (אוקטובר 2009) נהרגו יותר מ-600 טרוריסטים, וכן נהרגו מאות חיילים פקיסטנים ו-500 אזרחים פקיסטנים נרצחו בפיגועי-התאבדות - וזאת בתגובה למתקפה הצבאית של פקיסטן (הנעשית בעזרת הסיוע האווירי של ארה"ב).

כמה שעות לאחר חיסולו של אבדור רחמן וואזיר יחד עם עוד 12 בני-אדם, הפיקוד הצבאי האמריקאי באפגניסטן קיבל ידיעה מודיעינית על ריכוז של קבוצת חמושים במחוז קונאר (Kunar) - שנחשדה בהטמנת מטענים בצידי הדרכים. בפשיטה צבאית שנערכה על המבנה בו התאכסנה הקבוצה החשודה, ב-27 בדצמבר 2009, נהרגו 10 בני-אדם. מייד לאחר הפעולה הצבאית, דובר רשמי אמריקאי אישר את המידע על הריגתם של "החשודים", אך לא את אופן הביצוע. יום לאחר מכן, דוברים רשמיים של ממשלת אפגניסטן (הפרו-אמריקאית), טענו כי בפשיטה הצבאית נהרגו 8 ילדים, בני 17-11, כולם בני משפחה אחת, מלבד שני הרוגים מבוגרים. לאחר שהמקרה התפרסם בתקשורת המקומית, דובר אמריקאי טען שהפשיטה נערכה בידי כוח צבאי משותף אמריקאי-אפגני. אולם, לשכת הנשיא האפגני, חמיד קרזאי, הבהירה ששום כוח-צבאי אפגני לא השתתף בחיסול. לאחר זמן מה, דובר אמריקאי טען שהפגיעה הקטלנית הייתה מהאוויר, אולם תושבים מקומיים העידו שהילדים "הוצאו-להורג בידי חיילים אמריקאים" לאחר שהחיילים נתקלו במארב שהוצב בידי כוחות הטליבאן בקרבת מקום. פליטת-פה של הנשיא חמיד קרזאי, שנאמרה לאור האירוע הטרגי, חשפה כנראה את שיטת הפעולה של הצבא האמריקאי באפגניסטן. מסתבר, שבמקרים אחדים הצבא האמריקאי גייס פעילי מליציות מקומיות על-מנת שיבצעו "עבודות מלוכלכות" בשם הצבא האמריקאי - פעולות הגולשות לעיתים לחיסול חשבונות על רקע שבטי-מקומי.

ימים אחדים לאחר מכן, ב-30 בדצמבר 2009, שוב נעשה סיכול ממוקד מהאוויר של שני אנשי טליבאן - והם אכן נהרגו בתקרית, אולם יחד עם 7 אזרחים אפגנים חפים-מפשע. ב-31 בדצמבר 2009, נעשה סיכול ממוקד מהאוויר של שלושה אנשי טליבאן באזור ווזיריסטן שבפקיסטן. ב-1 בינואר 2010, שוב נעשה סיכול ממוקד מהאוויר של שני אנשי טליבאן באזור ווזיריסטן שבפקיסטן. שני המקרים האחרונים נעשו בשם ממשלת פקיסטן, שכן הצבא האמריקאי אינו מוכן להודות בפה-מלא שהוא מגיש סיוע אווירי הדוק לצבא הפקיסטני בווזיריסטן.

מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהותנו בבית הלבן, הצבא האמריקאי ערך עשרות סיכולים ממוקדים, באפגניסטן ובפקיסטן בלבד, שגרמו למותם של כ-600 בני-אדם - רובם חפים-מפשע. אולם, הציניות האמריקאית של הממשל הנוכחי אינה מסתכמת רק בזה, כפי שיובהר מהמקרה של תימן.

סיכולים ממוקדים בתימן
ב-25 בדצמבר 2009, נכשל ניסיון של אזרח ניגרי-מוסלמי להפעיל מטען חבלה במטוס דלתא, דקות אחדות לפני נחיתתו בשדה-התעופה של דטרויט, ארה"ב. בעקבות חקירתו של המחבל, נמסר מפי גורמים רשמיים בארה"ב שהטרוריסט הניגרי הופעל על-ידי פעילי אל-קאעידה מתימן. לפתע התברר לתקשורת האמריקאית שארה"ב צריכה לנהל מלחמה בחזית רביעית, דהיינו בתימן - לצד אפגניסטן, עיראק ופקיסטן. בעקבות ניסיון הפיגוע שנכשל, הודלף לתקשורת האמריקאית ש"הנשיא אובמה מכין מהלומה צבאית בתימן" נגד בסיסי אל-קאעידה.

במהלך החודשים האחרונים, ארה"ב (יחד עם סעודיה) העניקה סיוע אווירי לתימן במלחמתה נגד ארגוני טרור שיעים במחוז סעדה - השוכן בקרבת הגבול עם סעודיה. תימן למעשה מנהלת מלחמה בשתי חזיתות עיקריות. הראשונה: מלחמה נגד פעילי אל-קאעידה (המרוכזים בעיקר באזור הנרחב מול מפרץ עדן) הרואים בתימן את מולדתו האחת והיחידה של אוסאמה בן-לאדן. והשנייה: מלחמה נגד ארגוני טרור שיעים במחוז סעדה הנתמכים על-ידי איראן של אחמדינג'אד.

שבועות אחדים לפי האירוע בדטרויט, דוברי אל-קאעידה בתימן מסרו שארה"ב ערכה לפחות שלושה סיכולים ממוקדים שבמהלכם נהרגו עשרות אנשים - בהם נשים וילדים. ימים אחדים לפני האירוע בדטרויט, בכיר אמריקאי הודה ברשת "פוקס ניוז" שארה"ב "מסייעת" לתימן במלחמתה נגד גורמי טרור הפועלים בתחומה. לאחר האירוע בדטרויט, ב-25 בדצמבר 2009, כבר לא היה צורך להסתיר את הפעילות האמריקאית "החשאית" מעל שמי תימן.

רק בשבוע האחרון של שנת 2009 נהרגו עשרות אנשים בעימותים צבאיים בהם היו מעורבים חיילים אמריקאים. באירופה ובארה"ב עדיין לא נשמעת הקריאה להעמיד לדין את ברק חוסיין אובמה בגין פשעי-מלחמה או בפשעים נגד האנושות. שנה אזרחית טובה לכולכם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע "אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים", מגזין המזרח התיכון, 2 בינואר 2010.