בעוד ימים אחדים יתפרסם הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה, רבים בישראל דורשים את ראשו של אהוד אולמרט, ראש-ממשלת ישראל הנוכחי. זאת ועוד, לפני ימים אחדים, התפרסם המכתב החצוף של חבורת מילואימניקים הדורשת במפגיע מראש-הממשלה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, להתפטר לאלתר מתפקידו על רקע, מה שנתפס בעיניהם, כהתנהלותו הכושלת במלחמה האחרונה. יהירות צבאית (ופוליטית) של מפקדים זוטרים (ובכירים) בתוספת של גאווה פגועה, אינן מבשרות טובות לשום צבא בעולם. ההיטפלות הציבורית למהלך הקרקעי של הימים האחרונים במלחמה, נועדה, בין היתר, להסוות את כישלונו של הצבא להשיג תוצאות ראויות לשמן. אך למען האמת, כולכם רציתם מהלך קרקעי, עד האחרון שבכם: אם לא צעקתם - אז דרשתם. אם לא דרשתם - אז אמרתם. אם לא אמרתם בקול גדול - אז חשבתם וגם קיוויתם בסתר לבכם. וכל זה, כדי לשקם מעט את הגאווה הפגועה שלכם לאור ההישגים הצבאיים הדלים שהושגו לאורך כל ימי הלחימה - עד למהלך הקרקעי האחרון.
הצבא היה צריך להציג הוכחות ליכולותיו המבצעיות, והוא נכשל בזה. הצבא היה צריך להיות ערוך למלחמה מכל סוג שהוא, וגם בזה הוא נכשל. הצבא היה צריך ללמד את חייליו לנצל את תנאי השטח לתועלתם, אך גם יסודות בסיסיים אלה לא הונחלו כראוי (או לא הונחלו כלל). אין לנו כאן בעיה פוליטית, אלא יש לנו בעיה פיקודית, מבצעית ומנטלית. שום התפטרות של אישיות פוליטית בכירה, לא תפתור את הבעיה המרכזית שלתוכה נסחפנו במהלך העשורים האחרונים.
המכתב המיותר והרשלני של המילואימניקים מדגים לנו היטב, מדוע יש להרחיק לחלוטין את הפוליטיקה משורות הצבא - הן בסדיר והן במילואים. חיילים ומפקדים צריכים לשפר את יכולותיהם הצבאיות, ולא לעסוק במדינאות או להכתיר ראשי ממשלה או להדיחם כלאחר-יד. הצבא הוא הזרוע של הממשלה וכפוף לה כיאה למדינה דמוקרטית, ולא להפך. גם גיוסם של ההורים השכולים למען צד זה או אחר, הוא בפירוש הפעלה אלימה של סחטנות רגשית למען מטרה פוליטית מובהקת. לא טובת המדינה, הצבא והחברה עומדת לנגד עיניהם, אלא מימוש יצר הנקמנות במתכונת של בית-דין שדה. לא זו הדרך שיש לנקוט כדי לשפר את הטעון-שיפור.
הצבא הסדיר עובר מהפכה, תפקודית ומנטלית, אך עד שהשינויים האלה יכו שורשים לעומק, נאלץ להמתין בסבלנות לפחות עד שנת 2011-2010. זהו תהליך ארוך וממושך - ולא אירוע (כפי שמרבית הישראלים חושבים או מצפים). אל תסתכלו רק על היחידות המיוחדות או על כמה מבצעים מוצלחים מעבר לקווי האויב. אלא, הביטו גם על המערך הכולל של צבא המילואים הישראלי, שכן, עליו מוטלת החובה לנצח בכל מלחמה עתידית גם אם לא כל האמצעים הראויים יועמדו לרשותו באופן מלא. והדרך להשגת היעד המנטלי הזה עדיין ארוכה ומתישה.
לא ראש-הממשלה הוא הבעיה עיקרית של מדינת-ישראל, אלא המערכת התרבותית הכוללת שלנו המייצרת בלופים פוליטיים, מדיניים, כלכליים, חברתיים וצבאיים כאחד. התפטרותו של אולמרט לא תפתור מאומה, אלא רק תספק לנו עילה לחזור לשגרה, וכך נחזור על אותן טעויות, שוב ושוב, אך עם דמויות פוליטיות חדשות שינסו להמציא למעננו את הגלגל מחדש בפעם המיליון. כולנו, בסופו של דבר, רוצים לשרוץ בקונכיה החמימה שלנו, אך האם התפטרותו של אולמרט באמת מהווה את הפתרון המלא והמושלם לבעיותינו הרבות שהתגלו לאור המלחמה? בוודאי שלא. וכי מדוע? התשובה לכך נמצאת, בין היתר, בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד שפורסם באפריל 2007. וכך נכתב בפרק הראשון בדו"ח, בסעיף 27.
"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות. בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".
זאת עוד, בסעיף 44 נכתב כך:
"...אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדו"ח הסופי".
אולמרט אינו נושא לבדו בכישלון. אלא, זהו כישלון שלנו - של כולנו - כחברה היסטרית שאינה יודעת להפריד בין עיקר לטפל; כחברה הנרעדת מכל כישלון; כחברה המחפשת פתרונות אינסטנט לבעיות מורכבות וללא הקרבה אישית או קיבוצית. החברה הישראלית שכחה שהצבא נועד להגן על האזרחים - ולא להיפך. זו לא בעיה פוליטית, אלא בעיה תרבותית עמוקה, מושרשת, הנטועה היטב בהתנהלות היומיומית שלנו.
אולמרט הוא תוצר מובהק של החברה הישראלית שעברה שינויים מרחקי-לכת ב-20 השנים האחרונות. אולמרט אינו הבעיה המרכזית שלנו, אלא, אנחנו כחברה וכקהילה לאומית. שום קונסטלציה מנהיגותית - פוליטית או צבאית - לא היתה מעניקה לנו תוצאות אחרות במלחמת לבנון השנייה. אנחנו רוצים תוצאות יוצאות-דופן, אך ללא קורבנות. אנחנו רוצים הישגים, אך ללא מאמץ. אנחנו נסערים עד אובדן עשתונות מכל כישלון קטן, ומסתובבים בתחושה של מפלה וכישלון בשל גאווה פגועה משום שהדברים לא התנהלו על-פי התסריט הדמיוני שלנו. בימים אלה, אנו שוב נכנסים להיסטריה לאומית - בעידוד התקשורת - מכל דגל של חיזבאללה שנתלה בגבול הצפון או מכל נאום סהרורי של נסראללה הנשמע כתקליט שחוק. לא שכחנו מאומה, אך גם כנראה לא למדנו שום דבר.
הבוחר הישראלי נוטה להכתיר מלכים במהירות-שיא, ולהורידם כלאחר-יד. לפיכך, לא נוצרה תרבות ארגונית הנוגעת להעברה מוסדרת של ידע מצטבר שנרכש בעמל רב. אולמרט חזר על טעויותיו של שרון. ושרון חזר על טעויותיו של ברק. וברק חזר על טעויותיו של בנימין נתניהו, וביבי חזר על טעויותיהם של פרס ורבין. כל אחד מהם חשב שהוא יכול להמציא את הגלגל מחדש ובשונה מזה שקדם לו. התרבות הקלוקלת הזאת, חדרה באופן קיצוני גם לצבא, על מפקדיו וחייליו, שנתפס לתיאוריות אופנתיות שנוצרו בחלקן באקדמיה הישראלית.
מה יקרה לאחר סילוקו של אולמרט? מאומה לא יקרה. יגיע ראש-ממשלה חדש, שינסה לבדל עצמו מכל הקשור למלחמת לבנון השנייה. ראש-הממשלה החדש יטען שהדו"ח אינו קשור אליו וכי יש לו רעיונות קסם (נפלאים) שיצעידו את מדינת-ישראל לעבר אופק חדש וזוהר הרבה יותר. וכך, נחזור על אותה טעות, פעם נוספת, כפי שטעינו מהלך העשורים האחרונים.
על הישגיה המדיניים של מלחמת לבנון השנייה, למרות ההחמצה הצבאית, נכתב כבר פעמים אחדות. מדינת-ישראל עוברת תהליך ריפוי חשוב ועדכון הצרכים המיוחדים לנו - כחברה וכמדינה. ראש-ממשלה חדש יגרום לעצירת התהליך החשוב הזה, כפי שאירע פעמים אחדות במהלך השנים האחרונות. הדחת ראש-ממשלה אינה הפתרון לבעיותינו, אלא, היא תרגיע לכל היותר את יצר הנקמנות שלנו כדי שנוכל לחזור בשקט לקונכיה החמימה שלנו, מנותקים פעם נוספת מהמציאות האמיתית הסובבת אותנו.
תתחילו, כבר כעת, להכין את התירוצים שלכם לקראת עוד ועדת חקירה שתקום בעתיד.
הצבא היה צריך להציג הוכחות ליכולותיו המבצעיות, והוא נכשל בזה. הצבא היה צריך להיות ערוך למלחמה מכל סוג שהוא, וגם בזה הוא נכשל. הצבא היה צריך ללמד את חייליו לנצל את תנאי השטח לתועלתם, אך גם יסודות בסיסיים אלה לא הונחלו כראוי (או לא הונחלו כלל). אין לנו כאן בעיה פוליטית, אלא יש לנו בעיה פיקודית, מבצעית ומנטלית. שום התפטרות של אישיות פוליטית בכירה, לא תפתור את הבעיה המרכזית שלתוכה נסחפנו במהלך העשורים האחרונים.
המכתב המיותר והרשלני של המילואימניקים מדגים לנו היטב, מדוע יש להרחיק לחלוטין את הפוליטיקה משורות הצבא - הן בסדיר והן במילואים. חיילים ומפקדים צריכים לשפר את יכולותיהם הצבאיות, ולא לעסוק במדינאות או להכתיר ראשי ממשלה או להדיחם כלאחר-יד. הצבא הוא הזרוע של הממשלה וכפוף לה כיאה למדינה דמוקרטית, ולא להפך. גם גיוסם של ההורים השכולים למען צד זה או אחר, הוא בפירוש הפעלה אלימה של סחטנות רגשית למען מטרה פוליטית מובהקת. לא טובת המדינה, הצבא והחברה עומדת לנגד עיניהם, אלא מימוש יצר הנקמנות במתכונת של בית-דין שדה. לא זו הדרך שיש לנקוט כדי לשפר את הטעון-שיפור.
הצבא הסדיר עובר מהפכה, תפקודית ומנטלית, אך עד שהשינויים האלה יכו שורשים לעומק, נאלץ להמתין בסבלנות לפחות עד שנת 2011-2010. זהו תהליך ארוך וממושך - ולא אירוע (כפי שמרבית הישראלים חושבים או מצפים). אל תסתכלו רק על היחידות המיוחדות או על כמה מבצעים מוצלחים מעבר לקווי האויב. אלא, הביטו גם על המערך הכולל של צבא המילואים הישראלי, שכן, עליו מוטלת החובה לנצח בכל מלחמה עתידית גם אם לא כל האמצעים הראויים יועמדו לרשותו באופן מלא. והדרך להשגת היעד המנטלי הזה עדיין ארוכה ומתישה.
לא ראש-הממשלה הוא הבעיה עיקרית של מדינת-ישראל, אלא המערכת התרבותית הכוללת שלנו המייצרת בלופים פוליטיים, מדיניים, כלכליים, חברתיים וצבאיים כאחד. התפטרותו של אולמרט לא תפתור מאומה, אלא רק תספק לנו עילה לחזור לשגרה, וכך נחזור על אותן טעויות, שוב ושוב, אך עם דמויות פוליטיות חדשות שינסו להמציא למעננו את הגלגל מחדש בפעם המיליון. כולנו, בסופו של דבר, רוצים לשרוץ בקונכיה החמימה שלנו, אך האם התפטרותו של אולמרט באמת מהווה את הפתרון המלא והמושלם לבעיותינו הרבות שהתגלו לאור המלחמה? בוודאי שלא. וכי מדוע? התשובה לכך נמצאת, בין היתר, בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד שפורסם באפריל 2007. וכך נכתב בפרק הראשון בדו"ח, בסעיף 27.
"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות. בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".
זאת עוד, בסעיף 44 נכתב כך:
"...אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדו"ח הסופי".
אולמרט אינו נושא לבדו בכישלון. אלא, זהו כישלון שלנו - של כולנו - כחברה היסטרית שאינה יודעת להפריד בין עיקר לטפל; כחברה הנרעדת מכל כישלון; כחברה המחפשת פתרונות אינסטנט לבעיות מורכבות וללא הקרבה אישית או קיבוצית. החברה הישראלית שכחה שהצבא נועד להגן על האזרחים - ולא להיפך. זו לא בעיה פוליטית, אלא בעיה תרבותית עמוקה, מושרשת, הנטועה היטב בהתנהלות היומיומית שלנו.
אולמרט הוא תוצר מובהק של החברה הישראלית שעברה שינויים מרחקי-לכת ב-20 השנים האחרונות. אולמרט אינו הבעיה המרכזית שלנו, אלא, אנחנו כחברה וכקהילה לאומית. שום קונסטלציה מנהיגותית - פוליטית או צבאית - לא היתה מעניקה לנו תוצאות אחרות במלחמת לבנון השנייה. אנחנו רוצים תוצאות יוצאות-דופן, אך ללא קורבנות. אנחנו רוצים הישגים, אך ללא מאמץ. אנחנו נסערים עד אובדן עשתונות מכל כישלון קטן, ומסתובבים בתחושה של מפלה וכישלון בשל גאווה פגועה משום שהדברים לא התנהלו על-פי התסריט הדמיוני שלנו. בימים אלה, אנו שוב נכנסים להיסטריה לאומית - בעידוד התקשורת - מכל דגל של חיזבאללה שנתלה בגבול הצפון או מכל נאום סהרורי של נסראללה הנשמע כתקליט שחוק. לא שכחנו מאומה, אך גם כנראה לא למדנו שום דבר.
הבוחר הישראלי נוטה להכתיר מלכים במהירות-שיא, ולהורידם כלאחר-יד. לפיכך, לא נוצרה תרבות ארגונית הנוגעת להעברה מוסדרת של ידע מצטבר שנרכש בעמל רב. אולמרט חזר על טעויותיו של שרון. ושרון חזר על טעויותיו של ברק. וברק חזר על טעויותיו של בנימין נתניהו, וביבי חזר על טעויותיהם של פרס ורבין. כל אחד מהם חשב שהוא יכול להמציא את הגלגל מחדש ובשונה מזה שקדם לו. התרבות הקלוקלת הזאת, חדרה באופן קיצוני גם לצבא, על מפקדיו וחייליו, שנתפס לתיאוריות אופנתיות שנוצרו בחלקן באקדמיה הישראלית.
מה יקרה לאחר סילוקו של אולמרט? מאומה לא יקרה. יגיע ראש-ממשלה חדש, שינסה לבדל עצמו מכל הקשור למלחמת לבנון השנייה. ראש-הממשלה החדש יטען שהדו"ח אינו קשור אליו וכי יש לו רעיונות קסם (נפלאים) שיצעידו את מדינת-ישראל לעבר אופק חדש וזוהר הרבה יותר. וכך, נחזור על אותה טעות, פעם נוספת, כפי שטעינו מהלך העשורים האחרונים.
על הישגיה המדיניים של מלחמת לבנון השנייה, למרות ההחמצה הצבאית, נכתב כבר פעמים אחדות. מדינת-ישראל עוברת תהליך ריפוי חשוב ועדכון הצרכים המיוחדים לנו - כחברה וכמדינה. ראש-ממשלה חדש יגרום לעצירת התהליך החשוב הזה, כפי שאירע פעמים אחדות במהלך השנים האחרונות. הדחת ראש-ממשלה אינה הפתרון לבעיותינו, אלא, היא תרגיע לכל היותר את יצר הנקמנות שלנו כדי שנוכל לחזור בשקט לקונכיה החמימה שלנו, מנותקים פעם נוספת מהמציאות האמיתית הסובבת אותנו.
תתחילו, כבר כעת, להכין את התירוצים שלכם לקראת עוד ועדת חקירה שתקום בעתיד.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כולכם רציתם מהלך קרקעי, עד האחרון שבכם", 28 בינואר 2008, The Mideast Forum.
