המאמר אינו על סקס, סמים ורוקנרול, אלא על חבורת טהרנים צבועים ומתחסדים, המנסים להכפיף בכל דרך את ה"המון הישראלי הנבער" כדי שינהג על-פי סטנדרטים צדקניים ופתטיים. ל"הנדסה החברתית" הזו קוראים במילים פשוטות "פשיזם". אולם, נעזוב לרגע את הביטויים המתלהמים ונתמקד בבעיה עצמה. בישראל כמו בישראל, השוליים הצדקניים מנסים להשתלט על השיח הציבורי. ולא רק זאת, אלא הם גם מעוניינים להשתלט לחלוטין על המרחב הציבורי עד שכולנו נתנהג כרובוטים חסרי-חיים וחסינים מכל רגש אנושי. שימו לב למה שמתחולל בישראל בתחומים אחדים בתקופה האחרונה:
א. החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, נחשב לחוק הרדיקלי ביותר בעולם. בהתאם לחוק, כמעט כל אינטראקציה חברתית בין גבר לאישה עלולה להסתיים בהגשת תלונה - נגד הגבר כמובן. הצגת האישה כ"קורבן תמידי" בכל מצב ובכל תנאי, משחקת לידיהם של הארגונים המנסים לקִבֵּעַ את תדמיתה "השברירית" של האישה כדי להצדיק את קיומם.
ב. אזרחים מן השורה מעלים באש אנטנות סלולריות בשל ההסתה היומיומית המתנהלת בידי בעלי-עניין - לכאורה למען "בריאותו של הציבור". אבירי הצביעות בישראל עדיין לא הפנימו שככול שיש יותר אנטנות סלולריות, כך הקרינה פוחתת. תרבות ה"וודו" החליפה את העובדות ואת ההיגיון הבריא. במקרים אחדים יהודים מגורשים מבתיהם, וכולם מקבלים את זה כגזרה משמיים.
ג. חוק העישון החדש בישראל. עוד סוג של צביעות, אולם אף אחד לא יעז לאכוף את חוקי העישון באום אל-פחם (ולא רק בתחום הזה). על-פי החוק הישראלי, אסור לעשן גם באוויר הפתוח המהווה חלק מהמסעדה או מהבית-קפה. מותר לעשן סנטימטרים ספורים משם ולזרוק את בדלי הסיגריות לרצפה, אך אסור להציב מאפרות על השולחנות הניצבים באוויר החופשי. חשוב לזכור שמיטב הקלאסיקה הישראלית נכתבה בבתי-קפה תל-אביביים מתחת לתמרות עשן הסיגריות (למשל, המשורר והמחזאי נתן אלתרמן ז"ל). לבית-הקפה הישראלי יש סגנון ואופי משלו, אך במקום לחפש את שביל הביניים לטובת הכלל, כולנו מעדיפים להפעיל את בלוטת ההסתה נגד המעשנים או נגד... שלטי-החוצות המוצבים בצידי הדרכים שלכאורה מסיחים את דעתם של הנהגים. מה מסתתר מאחורי השלטים האלה? כיעור אורבני בלתי-נסבל.
ד. חוק הטוקבקיסטים החדש והבעייתי. מותר לעיתונאי להסית נגד מדינת-ישראל ולהעליל על תושביה עלילות שווא, אך לכם אסור להגיב כלפיו באותה דרך, שכן אתם עלולים לעמוד לדין על כך. מי שלא יודע להתמודד עם ביקורת, שלילית וזדונית ככול שתהיה, שלא יחשוף את פניו לציבור. לא הטוקבקיסטים אשמים, אלא בעלי-האתרים שאינם רוצים לנהל מערכת נבונה של סינונים בגלל אילוצי תקציב או בשל סתם עצלות חסרת-אחריות (או בגלל שיקולי רייטינג).
ה. ההצעה האינפנטילית, שהועלתה לאחרונה, לקנוס לקוחות המקבלים מין בתשלום. תתארו לעצמכם, שהיתה עולה הצעה שכל מי שייתפס רוכש סמים כלשהם, לא רק שיוטל עליו קנס כספי, אלא הוא גם יצטרך לפצות כספית את סוחר הסמים. נשמע מוזר? זאת בדיוק ההצעה שהועלתה לאחרונה כנגד צרכני המין בתשלום. זונות ונערות-ליווי פטורות מעונש, אך לקוחותיהן ייענשו, וכן הם יצטרכו לשלם להן פיצוי כספי. אבירי הצביעות בישראל כבר ימצאו דרך להעניק חסינות משפטית ללסביות ולהומואים העוסקים במתן שירותי מין תמורת תשלום. אל תתבלבלו בין העיסוק בזנות לבין "סחר בנשים". בישראל יש די והותר חוקים הנוגעים לשידול לזנות ול"סחר בנשים", ואין צורך לחוקק עוד חוקים צדקניים ופתטיים. הזנות חוקית בישראל - וטוב שכך. שאם לא כן, היינו מוצאים את עצמנו חיים באווירה הצבועה של סעודיה ואיראן, בהן ניתן "להתחתן" עם אישה למשך שעות אחדות כדי לקיים עימה יחסי מין תמורת תשלום. על-פי המוסר הצדקני של טהרני ישראל הצבועים, מותר לערוך מופע ראווה מיני ומוחצן בעיר ירושלים בשם הקהילה ההומו-לסבית למרות התנגדותו של הציבור הדתי, אך אותם טהרנים נרעשים, באותה מידה, מכמה אתרי סקס באינטרנט. כשמופעלת בלוטת ההסתה האנטי-דתית, אז הכל מותר בשם הליברליזם. אולם, פרטיותו של האזרח בדלת-אמותיו, זהו עניין ציבורי הנתון לחסדיהם של הטהרנים הצבועים.
על-מנת להדגים את הצביעות המתחוללת בישראל בתחומים אחדים, הנה סיפור משנות ה-90 בנוגע למוסיקת הטראנס הישראלית. באמצע שנות ה-90 הועלתה הסברה כי מוסיקת הטראנס מעודדת צריכת סמים בקרב הישראלים - החל מעישון גראס וכלה בנטילת כדורי אקסטזי. פוליטיקאים בעלי-עניין ועוד כל מיני טהרנים לשעת-הצורך, ניהלו מסע הסתה יומיומי, בגיבוי תקשורתי, נגד אלה שהאזינו ואהבו את המוסיקה הזו בכל ליבם.
בשל אווירת ההסתה שהתנהלה בעוצמה רב, משטרת ישראל הקצתה כוחות מיוחדים שמטרתם היתה לפעול בתקיפות נגד קיומן של מסיבות טראנס שנערכו בחיק הטבע. במקרים רבים המשטרה לא היססה לפזר בכוח מסיבות שכאלה, אם היה עולה חשד כלשהו לשימוש בסמים בקרב המשתתפים. במקרים אחדים, המשטרה אפילו הפסיקה מסיבות פרטיות שבהם הושמעה מוסיקה אלקטרונית שטיבה לא היה ברור לשוטרים עצמם. אם חלילה, חבורה קטנה של צעירים, שוחרי מוסיקת הטראנס, היתה עורכת מסיבה פרטית מעוטת-משתתפים על חוף-הים, המשטרה היתה דורשת מהם להתפזר - לעיתים, בתקיפות רבה.
פוליטיקאים ישראלים ואנשי תקשורת אחדים יצרו דימוי ציבורי מוטעה וצדקני לסוג מסוים של מוסיקה שניטען לגביה כי אי-אפשר ליהנות ממנה ללא נטילת סמים כלשהם, ולפיכך מערכת ההסתה התנהלה בהתאם. במקרים אחדים המשטרה לא ידעה להבדיל בין הסוגים השונים של המוסיקה האלקטרונית כמו טראנס, האוס, אמביינט, טכנו, ג'אנגל ונגזרותיהם שהתפתחו במהלך השנים. על דרך ההגזמה ניתן לציין, כי די היה בהשמעת כמה צלילים אלקטרוניים על חוף-הים כדי שמישהו יזעיק את המשטרה כדי שזו תפזר את הפושעים הנרקומנים המשחיתים את ילדי ישראל התמימים והזכים. מדינת-ישראל החליטה להילחם בתופעת הסמים דרך מלחמה אינפנטילית כלפי סוג מסוים של מוסיקה קצבית. במקום להילחם בסוחרי הסמים, משטרת ישראל בחרה לנתק את הרמקולים.
בלית ברירה, יוצרים ישראלים נאלצו להעביר את פעילותם לחו"ל, שם הם זוכים להצלחה בינלאומית מסחררת. להופעותיהם מגיעים עשרות אלפי שוחרי מוסיקה אלקטרונית. רבים מההרכבים ומהלהקות המופיעים בחו"ל, אינם מוכרים לקהל הרחב בישראל, שכן מערכת ההסתה שהופעלה נגדם היתה יעילה להפליא.
וראו איזה פלא, בשנים האחרונות מדינת-ישראל גילתה לפתע את הפוטנציאל הגלום בהם, והיא החלה לגייס מוסיקאים אחדים למען ההסברה הישראלית ברחבי-העולם. פתאום, מדינת-ישראל גילתה את העוצמה הקיימת במוסיקה האלקטרונית ובהצלחתם של ההרכבים הישראלים בחו"ל, וחלקם גויסו למען ההסברה הישראלית במטרה להציג עוד פן אחד מפניה היפות והרבות של מדינת-ישראל התוססת. באיחור רב, מדינת-ישראל גילתה שאפשר לאהוב מוסיקת טראנס, אך בה בעת אפשר להיות גם אזרח שומר-חוק, גאה ופטריוט.
האם יש סמים בסצנת הטראנס בישראל? בוודאי שיש. אולם, לאף אחד מטהרני המוסר הצדקני בישראל לא עולה על הדעת לאסור לחלוטין את הנהיגה במכוניות פרטיות רק בגלל שהן מעורבות בתאונות דרכים קשות ומחרידות מידי שנה בשנה. אז, צאו לבלות - אך סעו בזהירות.
רק עוד שנייה אחת לפני שאתם מתפזרים לעיסוקיכם הרבים: פעם, בשנות ה-60, כך מספרת האגדה האורבנית, מדינת-ישראל אסרה על כניסתם של חברי להקת "החיפושיות", שמא שיריהם הקצביים יקלקלו את הנוער הנהדר שלנו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סקס, סמים ורוקנרול - ואבירי הצביעות בישראל", 22 בינואר 2008, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment