?העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

1. מבוא

העימות בין ארה"ב וצפון קוריאה מחזיר לבמה את הסיוט של מלחמה גרעינית אפשרית. לכאורה הרעיון נראה מגוחך. מה כבר מדינה זעירה כמו צפון קוריאה יכולה לעשות למעצמה כמו ארה"ב? בחיים הדברים אינם מתנהלים תמיד לפי "כללי" המשחק. בסלנג של העולם התחתון, כפי שהוא מופיע בסיפוריו של דיימון ראניון (Damon Runyon), האקדח הוא Equalizer, באמצעותו אדם חלש יכול להתמודד עם בריון כשווה מול שווה, ולפעמים אף להתגבר עליו. באותה מידה, חצי תריסר ראשי נפץ גרעיניים עם יכולת שיגור בידיה של מדינונת כמו צפון קוריאה הם Equalizer המאפשר לה להתמודד עם מעצמה גרעינית כמו ארה"ב. צפון קוריאה גרעינית איננה מהווה איום קיומי על ארה"ב, אבל מציאותם של אמצעי לוחמה להשמדה המונית (Weapons of Mass Destruction) ברשותה, היא גורם מרתיע המחייב את ההנהגה בארה"ב לשקול בזהירות את צעדיה.

בשלב הנוכחי העימות מוגבל לרטוריקה בלבד, אבל הרטוריקה היא בטונים גבוהים ביותר. הסכנה של גלישה מדיבורים למעשים היא מוחשית. שני המנהיגים, טראמפ וקים ג'ונג און, נמצאים במלכוד ממנו קשה לצאת. טראמפ תמרן את עצמו למצב בו הוא לא יכול להרשות לעצמו לחזור על ה"חוכמה" של אובמה שקבע קווים אדומים, וברגע ההכרעה הוא התנהג כמי שלקה בעיוורון צבעים. באותה מידה קים ג'ונג און אינו יכול לקבל את התנאים שטראמפ מציג לו – הפסקה מוחלטת של התוכנית הגרעינית וניסויי הטילים. ישנן שמועות שמתקיימים מגעים בין הצדדים על מנת לצנן את הרוחות, אבל אלו שמועות בלבד. קשה לראות איך ניתן לגשר בין עמדות שני הצדדים. האמריקאים סומכים על סין שתעשה עבורם את המלאכה ותרסן את צפון קוריאה, אבל בלי להיכנס כאן לדיון מה סין יכולה לעשות, זאת שאלה טובה אם סין בכלל מעוניינת לעזור לאמריקאים. קרוב לוודאי שמעבר למסך החיוכים, בסתר לבם, הסינים די נהנים לראות את טראמפ במצוקה. אם בסופו של דבר המשבר ייפתר באמצעות תיווך סיני, זו תהיה מכה קשה ליוקרתו של טראמפ. הוא יראה כמי שאמץ את גישתו של אובמה שהעדיף למסור את סוריה לרוסים על נקיטת יוזמה משל עצמו.

במקרה שהעימות יגלוש למלחמה של ממש, הדברים אינם כל כך פשוטים. התרחיש הנראה לי סביר ביותר הוא שהאמריקאים הם אלה שיעשו את הצעד הראשון.

אומנם מקובל לראות את קים ג'ונג און כ"משוגע", וייתכן אפילו שזה נכון, אבל הוא לא טיפש. אם הוא ימצא לנכון להסלים את העימות ויעבור מאיומים למעשים הוא יעמיד בסכנה את כל מה שהוא בנה עד היום. שיגור של טיל, אפילו טיל עם ראש נפץ גרעיני, למטרה אמריקאית בקושי יגרד את ארה"ב, אבל זה ייתן לאמריקאים הצדקה להסרת כל המעצורים המונעים מארה"ב ללכת "עד הסוף" ולמחוק לחלוטין את היכולות של צפון קוריאה.

לאמריקאים יש דילמה אמיתית. אין חולקים על כך שביכולתם להנחית על צפון קוריאה מכה ממנה היא לא תוכל להתאושש. אבל למרות הרטוריקה המתלהמת לא ברור עד כמה הם מוכנים לעשות זאת. עם אמצעי לוחמה קונבנציונליים הם לא יגיעו רחוק, כי לצפון קוריאה יש צבא גדול, חזק ומצויד היטב – למעשה אחד הצבאות החזקים בעולם.  הסתפקות באמצעי לוחמה קונבנציונליים תהיה למעשה חזרה על מלחמת קוריאה משנות החמישים של המאה הקודמת, מלחמה שעלתה באלפי קורבנות אמריקאים ונמשכה קרוב לשלוש שנים. למראית עין האלטרנטיבה של שימוש בנשק גרעיני היא יותר "אטרקטיבית", אבל אם זו לא תהיה תגובה על צעד דומה של צפון קוריאה, זה יעורר את כל העולם נגדם, כולל אופוזיציה רחבה מבית. יתרה מזאת, הסינים רמזו שבמקרה כזה הם יבואו לעזרתה של צפון קוריאה.

מאחר ואת מה שלא קרה אי אפשר להוכיח, יאשימו את טראמפ שהדיבורים על האיום הגרעיני של צפון קוריאה היו הונאה שנועדה להצדיק את מעשיו. זו תהיה חזרה על הסיפור של הפלישה לעיראק בזמנו של הנשיא בוש הבן.

2. מעט היסטוריה

תמה תקופתו של הנשיא אובמה בבית הלבן. היסטוריונים שאצה להם הדרך כבר מתחילים לסכם את כהונתו. בתקופה הראשונה נהיה עדים לשפע של שבחים ודברי הלל. עם חלוף הזמן, כשתיווצר קצת פרספקטיבה, מי שיסתכל באובייקטיביות על תקופת כהונתו של אובמה, יתקשה למצוא דבר שניתן יהיה לאמר לזכותו. אפילו בהשוואה לאחד מקודמיו – ג'ימי קרטר, אין לו הרבה במה להתפאר. מה שמעניין הוא שלשני הנשיאים האלה, לפחות בכל מה שקשור לטיפול במדיניות החוץ, יש דבר אחד משותף - הם לא חריגים.

סדרה בת ששה פרקים, בשם "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב", מאת אליזבת רימיני שהתפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה", סוקרת את ביצועיהם של נשיאי ארה"ב במהלך המאה ה-20 במישור הבינלאומי. כותרת הסדרה לקוחה מספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת".

מסתבר שכל נשיאי ארצות הברית, החל מהנשיא ווילסון במלחמת-העולם הראשונה ועד ימינו, למעט מקרה אחד, גילו חוסר הבנה מוחלט של המציאות בנושאי מדיניות החוץ. היוצא מן הכלל היה הנשיא רייגן שהביא לניצחונה של ארה"ב במלחמה הקרה, אבל גם הוא עשה כמה שגיאות, כמו ההכרה באש"ף וההסתבכות בלבנון. הסיבה היא קרוב לוודאי העובדה שמדיניות החוץ אף פעם לא הייתה נושא מרכזי במערכות הבחירות לנשיאות בארה"ב. 

רימיני מסיימת את סקירתה בתקופת ניקסון. על פורד היא מדלגת כי הוא כיהן בקושי חצי קדנציה ובמהלכה הוא לא תרם הרבה. כמו כן הוא בכלל לא נבחר. הנשיא קרטר, לדעתה של רימיני, מסמן את תחילת עידן המגה אווילות בתולדות הנשיאות האמריקאית, נושא המצדיק טיפול נפרד.

לא אלאה את הקורא בתיאור מלא של סקירתה של רימיני. למי שמעוניין, בסוף המאמר צרפתי את הקישורים לששת פרקי הסדרה. אסתפק כאן בהערת המחברת לסיכום הסדרה – הדברים נכתבו זמן קצר לפני הבחירות של 2016.  

פעולתם של הנשיאים האמריקנים (להוציא הנשיא רייגן בנקודה מסוימת) מאז תחילת המאה העשרים, הביאה ברובה סבל ואסונות לאנושות בכללותה, ובמיוחד דווקא לארצות החופשיות ולידידותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית. האם זה מקרי? האם ארצות הברית יכולה לבחור נשיא שיהפוך את המגמה? האם העולם החופשי לא ייטיב לעשות אם יבסס את עוצמתו על מנהיגותה של אומה אחרת? ימים יגידו. אבל דבר אחד בטוח - כשאנו מקבלים עצות מנשיאי ארצות הברית, כדאי לבדוק היטב לפני שפועלים לפיהן. כנראה שבדרך כלל כדאי לעשות בדיוק את ההפך הגמור.

ושאלה אחרונה כנקודה למחשבה: כמה יותר גרוע יכול להיות דונלד טראמפ? ובאמת, האם טראמפ הוא הנשיא שיביא לשינוי המגמה? 

3. איך הגענו עד הלום - בדרך לשואה גרעינית

ב-21 לאוקטובר 1994 נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם הגרעין שנחתם עם צפון קוריאה. הוא תאר את ההסכם כ"עסקה טובה לארצות הברית". לדבריו "צפון קוריאה תקפיא ותפרק את תכנית הגרעין שלה, דרום קוריאה ובעלות ברית אחרות של ארה"ב תהיינה מוגנות, והעולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני".

ההסכם הזה שכונה אז "הסכם המסגרת", הבטיח לצפון קוריאה מענק של ארבעה מיליארד דולר בתמורה להקפאת תכניות הגרעין שלה.

העולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני – היה "חזון אחרית הימים" של הנשיא קלינטון. עברו קצת יותר מ-20 שנה, ובקיץ 2015 נשיא אחר, ברק אובמה, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם דומה בו את צפון קוריאה החליפה איראן. לא צריך הסבר נוסף להבין למה כיוונה רימיני במושג "עידן המגה אווילות" של נשיאי ארה"ב.

תעבורנה עוד כמה שנים עד שאיראן תגיע ליכולת גרעינית של ממש, אבל צפון קוריאה היא כבר היום פצצת זמן מתקתקת. על כך מגיע מלוא התודה לנשיא קלינטון. למרות שהיה מידע מהימן שצפון קוריאה איננה עומדת בהתחייבויותיה, אף אחד משני הנשיאים שבאו אחריו – בוש ואובמה, לא השקיע מאמץ מיוחד בניסיונות לתקן את המרקחת שקלינטון בשל. הם אפילו לא נגעו במענק הכספי. בוש לא עשה כלום, ואובמה ברוב הבנתו הרחיב את היריעה והוסיף את איראן לתמונה.  

שאלת המפתח היא האם טראמפ יכול לעצור את המצעד ולהחזיר את השפיות לאופן בו מתנהלת מדיניות החוץ של ארה"ב. האם זה בכלל אפשרי או שכבר עברנו את נקודת האל חזור?

בימים אלה טראמפ מוצא את עצמו במצב בו עליו להתמודד עם משבר שלא הוא גרם לו, ושלא הוא נושא באחריות, אפילו לא עקיפה להיווצרותו. אבל זה לא פוטר אותו מהאחריות למציאת פתרון, כי עכשיו הוא הנשיא ואין מי שיוציא עבורו את הערמונים מהאש. מה שהוא לא יעשה, אם תפרוץ מלחמה או אם יגרם נזק ממשי למטרה אמריקאית, התקשורת והדמוקרטים יאשימו אותו.

מרחב התמרון שלו איננו כל כך גדול. יש לו למעשה שלושה קווי פעולה אפשריים.

הראשון הוא לשבת לשולחן הדיונים ולנהל מו"מ על מנת להגיע להסכם לסיום המשבר. זה יכול להיעשות עם או בלי סיוע של סין. הבעיה היא שאם הסכם כזה יותיר בעינה את היכולת הגרעינית של צפון קוריאה, הוא לא יפתור שום דבר. הוא רק ידחה את רגע האמת. יתרה מזאת, בעתיד טראמפ, או מי שיחליף אותו בבית הלבן, יצטרך להתמודד עם בעיה זהה באיראן.

קו הפעולה האפשרי השני הוא נקיטת יוזמה צבאית וחתירה לחיסול מוחלט של היכולות הגרעיניות של צפון קוריאה. הפרק הראשון של המאמר סקר חלק מהפרובלמאטיות של צעד כזה. בנוסף יש כאן שתי בעיות. האחת היא שאם בוחרים באופציה הזאת, יש "ללכת עד הסוף" ולא לעצור בחצי הדרך. כניסה למלחמה ללא כוונה לנצח בה היא דוגמא קלסית של מגה אווילות. הבעיה השנייה משותפת לכל המלחמות – אתה תמיד יודע איך זה מתחיל, אבל אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר.

קו הפעולה השלישי הוא לא לעשות כלום ולהשאיר את המצב הקיים בעינו. בו בזמן להמשיך את הרטוריקה המתלהמת ולקוות שבמוקדם או במאוחר הרודן הצפון קוריאני יאבד את העשתונות וינקוט ביוזמה צבאית משלו. אם וכאשר זה יקרה לאמריקאים תהיה לגיטימציה להסרת את כל המעצורים ולתגובה צבאית במלוא העוצמה. הצלחתו של קו פעולה כזה מותנה ב"שיתוף פעולה" של קים ג'ונג און – עליו לעשות את הצעד הראשון.

תסמין המופרעות שנגרם עקב נצחונו של טראמפ בבחירות (The Trump Derangement Syndrome) ממשיך לתת אותותיו. אפילו מול סכנת העימות הגרעיני עם צפון קוריאה התקשורת הממוסדת איננה מנמיכה את הטון. היא ממשיכה לנהל את המלחמה נגד טראמפ כאילו כלום לא קרה. הם תוקפים אותו בכל הזדמנות ועל כל נושא אפשרי, כולל שטויות ודברי הבל. דוגמא אופיינית אפשר למצוא בניו יורק טיימס, בו התפרסם בימים אלה מאמר המסביר לקוראים שהסכנה האקלימית הנשקפת לאי גואם חמורה לא פחות מהסכנה הכרוכה בפגיעת טיל גרעיני

https://www.nytimes.com/2017/08/11/world/asia/guam-north-korea-climate-change.html

נו, טוב – מגה אווילות כבר אמרנו?

להלן הקישורים לששת פרקי הסדרה "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב".

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109042-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109043-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109079-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109128-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109178-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109206-00.html

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה – משחקים באש?", מגזין המזרח התיכון, 14 באוגוסט 2017.