תתארו לעצמכם שראש-מממשלה ישראלי, כלשהו, היה נפגש עם נציגים של עמותה גרמנית לקידום "השריעה" בגרמניה במהלך ביקור רשמי ולקראת מפגשים עם נציגים בכירים על אדמת גרמניה? מעניין איך הגרמני הממוצע היה מגיב למהלך כזה. כבר שנים אני כותב לכם (לא רק אני) על המשחק-הכפול הגרמני מול ישראל בשלל נושאים ועניינים הקשורים ליחסי שתי המדינות. יש צד אחד צבוע ויהיר (הגרמני) שמתנהל באופן די אגרסיבי מול הצד הישראלי מתוך כוונת מכוון. לעניינים האלה אין שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי או לחילוקי הדעות בנוגע ליהודה ושומרון. אלא, הם נובעים ממדיניות לא-רשמית של גרמניה כלפי ישראל המשותפת לחלקים רחבים בשדרה הפוליטית, התקשורתית והאקדמית בגרמניה. זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר חילוקי-דעות בעלמא בין שתי מדינות ידידות. חילוקי-הדעות בנוגע ליו"ש משמשים כלי דרכו גרמניה מנסה, בשל עברה ההיסטורי האפל, להציב רף של עליונות מוסרית לכאורה בהשוואה לישראל. שום מדינה אחרת בעולם אינה זוכה לאותה התייחסות לה זוכה ישראל מצד הממשל הגרמני על גווניו הרבים ועל מרבית מפלגותיו הקטנות והגדולות. יש לנו בעיה רצינית מאוד עם גרמניה שתלך ותחריף עם השנים - לא בגלל מעשיה או מחדליה של ישראל, אלא בגלל שזו הנטייה הטבעית של גרמניה המסורתית בשל היותה של ישראל מדינה לאומית חזקה ויציבה עם גוון ייחודי מאוד.
על-מנת להבין את גודל המשבר המתחולל בין שתי המדינות, להלן דוגמא אחת שתבהיר היטב את העניין. בדרך כלל, ישראל מוצגת בעיני הציבור הגרמני כמדינה הנתונה במשבר ומבודדת מאוד בזירה הבינלאומית. והינה, "גרמניה האדיבה" משמשת כ"ידידה האחרונה של ישראל", לכאורה, בזירה הבינלאומית. למרבה הפליאה, יש כמה פוליטיקאים ישראלים המאמינים לתעמולה הגרמנית האינטנסיבית הזו עד כדי חרדה קשה ובלתי נשלטת מפני מה שמכונה בתקשורת הגרמנית "צמצום (או ביטול) היחסים המיוחדים עם ישראל". פוליטיקאים ישראלים בכירים יודעים היטב שגרמניה מממנת באופן ישיר ועקיף גופים אנטי-ישראלים, אך משום-מה, מרביתם שותקים על כך לאור "הקשרים המיוחדים" לכאורה השוררים בין גרמניה לישראל. וזאת בדיוק הייתה הכוונה האמיתית של גרמניה כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. דהיינו, ליצור תלות פסיכולוגית של ישראל בגרמניה שאפשר לכנות אותה כסוג של "אנטישמיות חומלת". הרעיונות האלה כל כך נטועים בחברה הגרמנית על גווניה השונים, עד שקשה לנהל דיון נורמאלי עם גרמנים בני הדור השני או השלישי המכהנים בעמדות מפתח רבות בגרמניה. גרמניה עוסקת בהתמדה בחתרנות מדינית נגד ישראל, בעוד מרבית הפוליטיקאים הישראלים ממשיכים לעצום עיניים.
הינה דוגמא נוספת שתבהיר את הדו-פרצופיות של גרמניה כלפי ישראל: כאשר התקיימה מערכת הבחירות בטורקיה באפריל 2017 בנוגע להרחבת סמכויותיו של ארדואן, הוא ביקש לשלוח נציגים רשמיים מטעמו כדי לשכנע את הטורקים המתגוררים בגרמניה כדי שיצביעו עברו. הרשויות הרשמיות בגרמניה, בהוראתה של אנגלה מרקל, מנעו בכוח את כניסתם של הנציגים הללו מתוך כוונה להכשיל את כוונתו של ארדואן להשיג יתרון ברור בקרב המצביעים. כמובן שהמתח בין טורקיה לגרמניה עלה לרמות קשות בשל התקפות מילוליות קטלניות של ארדואן כלפי גרמניה. במקרה הזה, ישראל הרשמית הסתייגה באופן פומבי מאמירותיו של ארדואן תוך כדי הענקת תמיכה מוסרית לגרמניה בשל ההתקפות הללו. התקשורת הגרמנית אפילו טרחה לציין את עמידה של ישראל לצידה של גרמניה בוויכוח הסוער שפרץ בשל כך. ובכן, מסתבר שמה שמותר לגרמניה, אסור לישראל בשל אותה יוהרה גרמנית טיפוסית הנגועה באנטישמיות אינהרנטית, משום שרק גרמניה - בניגוד לישראל - יודעת היטב מה טוב בשבילה. ואני בכלל לא רוצה להיכנס כרגע לרפיסות של יהדות גרמניה (כולל הישראלים המתגוררים שם) מול הממשל הגרמני, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות כמו הרוסים, הטורקים והכורדים.
הסכסוך המתמשך בין טורקיה לגרמניה הוא עוד סכסוך במסגרת הסכסוכים בין גרמניה לבין שכנותיה על רקע משבר הפליטים והמשבר באיחוד-האירופאי. כעת, באופן מושכל, גרמניה אפילו הצליחה להסתכסך עם ישראל בשל עקשנותו של שר-חוץ גרמני מפוקפק לקיים מפגש עם נציגים של ארגונים אנטי-ישראלים הנמצאים בשוליים של השולים של הפוליטיקה הישראלית, המתוארים בתקשורת הגרמנית כ"ארגונים לזכויות-אדם" - שהוא תיאור רחוק מאוד מהמציאות. זיגמר גבריאל, שר-החוץ השנוי-במחלוקת והפרובוקטיבי של גרמניה, לא היה באמת צריך את המפגש הזה. ישראל היא חברה פתוחה עם מוסדות דמוקרטיים חזקים הרבה יותר ממה שקיים במציאות הפוליטית והחברתית של גרמניה. הדמוקרטיה הישראלית התפתחה באופן טבעי בישראל כחלק מהמרקם הלאומי והדתי שלנו, בעוד שהדמוקרטיה בגרמניה נכפתה על הגרמנים בשל מעשיהם האיומים במלחמת-העולם השנייה. לפיכך גרמניה זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לגרמניה, משום שגרמניה זקוקה באופן נואש למרק את מצפונה בעזרת אלה המנסים להכפיש את ישראל באמצעות אידיאולוגיה שהיא על סף האידיאולוגיה האנטישמית המתכתבת היטב עם הגישות האנטי-ישראליות הקיימות בגרמניה.
מעט לפני ביקורו של זיגמר גבריאל בישראל, היה אפשר לחוש את האווירה האידיאולוגית השוררת בגרמניה כלפי ישראל. אחד מבכירי מפלגתה של אנגלה מרקל טרח לציין בראיון שנערך בתקשורת הגרמנית ב-23 באפריל 2017, את הגיגיהם המפוקפקים של בכירים גרמנים כלפי ישראל. כך למשל, הבכיר הגרמני, המכהן כראש ועדת יחסי-החוץ של הפרלמנט הגרמני, טען בראיון ש"יש חילוקי דעות עמוקים עם ישראל", וכי "אנו מדוכאים מאוד מהעמקת הסכסוך" בין הפלסטינים לישראל. צריך לשים לב גם למשפט ההמשך שנאמר בראיון ש"ישראל מסתמכת על העליונות הצבאית-משטרתית שלה" במקום לייצר אפשרויות אחרות למצב. המשפטים הקצרים הללו נראים מאוד תמימים בעיניים זרות. אולם הניסוח של המשפטים הללו לא היה מקרי בעיקר בכל הקשור "לדיכאון הגרמני" ו"לעליונות הצבאית-המשטרתית" של ישראל. אלה הם שני כיוונים מדיניים ברורים אליה חותרת גרמניה בשנים האחרונות כלפי ישראל.
א. גרמניה,בסך-הכל, מחפשת תירוצים לסיים את היחסים המיוחדים השוררים לכאורה בין גרמניה לישראל, וזאת בשל מעשיה ומחדליה של ישראל שאינה מותירה ברירה אחרת ל"גרמניה החדשה והמוסרית" (בעיני עצמה בלבד). כמובן שזה קשקוש אחד גדול, משום שגרמניה לא הייתה מוסרית מעולם, וגם לעולם לא תהייה.
ב. התיאור של "עליונות צבאית-משטרתית" של ישראל, הוא בדיוק התיאור הרווח של ישראל בעיני הגרמני הממוצע כחברה מיליטריסטית הנשענת, רובה ככולה, על אמצעי-כפייה ברוטאליים - כאילו הם המשך ישיר לדוגמאות הלקוחות מההיסטוריה הגרמנית האלימה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. האם עולה על דעתם של הגרמנים החסודים מה היה קורה לישראל אם לא הייתה לה עליונות צבאית? סביר להניח שהם יודעים, כשם שארגון "בצלם" יודע היטב מה היה קורה אילו לערביי-האזור הייתה עליונות צבאית על ישראל.
כמובן שהברבריות המילולית הזו נעטפת במלל של "דאגה חומלת" לישראל. למרות התיאורים הקשים של מה שמתחולל בגזרה הערבית במזרח-התיכון בנוגע לאלה המתגוררים תחת השליטה הערבית - בסוריה, בעיראק, בתימן, בלבנון, במצרים, בלוב, בירדן, במרוקו, באלג'יריה ובמקומות נוספים במרחב כולו.
האטימות הגרמנית הזו, נובעת גם בשל האובססיה הגרמנית (והאירופאית) בכל הקשור לסכסוך בין הפלסטינים לבין ישראל. גרמניה אינה "שרויה בדיכאון" בשל מה שמתחולל במרחב הערבי והאסלאמי, אך גרמניה "מדוכאת" כנראה בשל היותה של ישראל מדינה חזקה ויציבה למרות הטלטלות הרבות העוברות על האזור כולו, וזאת ללא שום קשר לסכסוך כלשהו המתחבר לישראל. אולי זה הדיכאון האמיתי השורר בגרמניה כיום.
הינה כי כן, ראש-הממשלה, נתניהו, צדק לחלוטין בנוגע לביטול הפגישה עם עוד שר גרמני מפוקפק. מישהו בישראל כבר היה צריך מזמן לסיים את המשחק-הכפול והמכוער של גרמניה כלפי ישראל - שצבר תאוצה רבה עידודו של הנשיא האמריקאי לשעבר ברק חוסיין אובמה לכול אורך 8 שנות כהונתו בבית-הלבן. סביר להניח שחלקים מהאופוזיציה הישראלית מודעים לכך, אולם רק היוהרה האישית שלהם מנעה מהם מלהביע תמיכה כנה ואמיתית עם החלטתו הצודקת של ראש-הממשלה. זהו עוד פספוס לאומי המחזק את דעתו של מרבית הציבור על תפקידם אמיתי של אלה המתיימרים לייצג את הציבור ברמות הבכירות ביותר של הפוליטיקה הישראלית בעת הזו ולאחר הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יהירות גרמנית טיפוסית מול נחישות ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 27 באפריל 2017.
