Hass auf Juden - Antisemit hetzt vor Berliner Restaurant

Ein Mann (60), er trägt gute Kleidung, wohnt in Berlin in Kudamm-Nähe. Er ist offensichtlich ein Antisemit, und er lässt seinem Hass auf Juden freien Lauf.

?העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

1. מבוא

העימות בין ארה"ב וצפון קוריאה מחזיר לבמה את הסיוט של מלחמה גרעינית אפשרית. לכאורה הרעיון נראה מגוחך. מה כבר מדינה זעירה כמו צפון קוריאה יכולה לעשות למעצמה כמו ארה"ב? בחיים הדברים אינם מתנהלים תמיד לפי "כללי" המשחק. בסלנג של העולם התחתון, כפי שהוא מופיע בסיפוריו של דיימון ראניון (Damon Runyon), האקדח הוא Equalizer, באמצעותו אדם חלש יכול להתמודד עם בריון כשווה מול שווה, ולפעמים אף להתגבר עליו. באותה מידה, חצי תריסר ראשי נפץ גרעיניים עם יכולת שיגור בידיה של מדינונת כמו צפון קוריאה הם Equalizer המאפשר לה להתמודד עם מעצמה גרעינית כמו ארה"ב. צפון קוריאה גרעינית איננה מהווה איום קיומי על ארה"ב, אבל מציאותם של אמצעי לוחמה להשמדה המונית (Weapons of Mass Destruction) ברשותה, היא גורם מרתיע המחייב את ההנהגה בארה"ב לשקול בזהירות את צעדיה.

בשלב הנוכחי העימות מוגבל לרטוריקה בלבד, אבל הרטוריקה היא בטונים גבוהים ביותר. הסכנה של גלישה מדיבורים למעשים היא מוחשית. שני המנהיגים, טראמפ וקים ג'ונג און, נמצאים במלכוד ממנו קשה לצאת. טראמפ תמרן את עצמו למצב בו הוא לא יכול להרשות לעצמו לחזור על ה"חוכמה" של אובמה שקבע קווים אדומים, וברגע ההכרעה הוא התנהג כמי שלקה בעיוורון צבעים. באותה מידה קים ג'ונג און אינו יכול לקבל את התנאים שטראמפ מציג לו – הפסקה מוחלטת של התוכנית הגרעינית וניסויי הטילים. ישנן שמועות שמתקיימים מגעים בין הצדדים על מנת לצנן את הרוחות, אבל אלו שמועות בלבד. קשה לראות איך ניתן לגשר בין עמדות שני הצדדים. האמריקאים סומכים על סין שתעשה עבורם את המלאכה ותרסן את צפון קוריאה, אבל בלי להיכנס כאן לדיון מה סין יכולה לעשות, זאת שאלה טובה אם סין בכלל מעוניינת לעזור לאמריקאים. קרוב לוודאי שמעבר למסך החיוכים, בסתר לבם, הסינים די נהנים לראות את טראמפ במצוקה. אם בסופו של דבר המשבר ייפתר באמצעות תיווך סיני, זו תהיה מכה קשה ליוקרתו של טראמפ. הוא יראה כמי שאמץ את גישתו של אובמה שהעדיף למסור את סוריה לרוסים על נקיטת יוזמה משל עצמו.

במקרה שהעימות יגלוש למלחמה של ממש, הדברים אינם כל כך פשוטים. התרחיש הנראה לי סביר ביותר הוא שהאמריקאים הם אלה שיעשו את הצעד הראשון.

אומנם מקובל לראות את קים ג'ונג און כ"משוגע", וייתכן אפילו שזה נכון, אבל הוא לא טיפש. אם הוא ימצא לנכון להסלים את העימות ויעבור מאיומים למעשים הוא יעמיד בסכנה את כל מה שהוא בנה עד היום. שיגור של טיל, אפילו טיל עם ראש נפץ גרעיני, למטרה אמריקאית בקושי יגרד את ארה"ב, אבל זה ייתן לאמריקאים הצדקה להסרת כל המעצורים המונעים מארה"ב ללכת "עד הסוף" ולמחוק לחלוטין את היכולות של צפון קוריאה.

לאמריקאים יש דילמה אמיתית. אין חולקים על כך שביכולתם להנחית על צפון קוריאה מכה ממנה היא לא תוכל להתאושש. אבל למרות הרטוריקה המתלהמת לא ברור עד כמה הם מוכנים לעשות זאת. עם אמצעי לוחמה קונבנציונליים הם לא יגיעו רחוק, כי לצפון קוריאה יש צבא גדול, חזק ומצויד היטב – למעשה אחד הצבאות החזקים בעולם.  הסתפקות באמצעי לוחמה קונבנציונליים תהיה למעשה חזרה על מלחמת קוריאה משנות החמישים של המאה הקודמת, מלחמה שעלתה באלפי קורבנות אמריקאים ונמשכה קרוב לשלוש שנים. למראית עין האלטרנטיבה של שימוש בנשק גרעיני היא יותר "אטרקטיבית", אבל אם זו לא תהיה תגובה על צעד דומה של צפון קוריאה, זה יעורר את כל העולם נגדם, כולל אופוזיציה רחבה מבית. יתרה מזאת, הסינים רמזו שבמקרה כזה הם יבואו לעזרתה של צפון קוריאה.

מאחר ואת מה שלא קרה אי אפשר להוכיח, יאשימו את טראמפ שהדיבורים על האיום הגרעיני של צפון קוריאה היו הונאה שנועדה להצדיק את מעשיו. זו תהיה חזרה על הסיפור של הפלישה לעיראק בזמנו של הנשיא בוש הבן.

2. מעט היסטוריה

תמה תקופתו של הנשיא אובמה בבית הלבן. היסטוריונים שאצה להם הדרך כבר מתחילים לסכם את כהונתו. בתקופה הראשונה נהיה עדים לשפע של שבחים ודברי הלל. עם חלוף הזמן, כשתיווצר קצת פרספקטיבה, מי שיסתכל באובייקטיביות על תקופת כהונתו של אובמה, יתקשה למצוא דבר שניתן יהיה לאמר לזכותו. אפילו בהשוואה לאחד מקודמיו – ג'ימי קרטר, אין לו הרבה במה להתפאר. מה שמעניין הוא שלשני הנשיאים האלה, לפחות בכל מה שקשור לטיפול במדיניות החוץ, יש דבר אחד משותף - הם לא חריגים.

סדרה בת ששה פרקים, בשם "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב", מאת אליזבת רימיני שהתפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה", סוקרת את ביצועיהם של נשיאי ארה"ב במהלך המאה ה-20 במישור הבינלאומי. כותרת הסדרה לקוחה מספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת".

מסתבר שכל נשיאי ארצות הברית, החל מהנשיא ווילסון במלחמת-העולם הראשונה ועד ימינו, למעט מקרה אחד, גילו חוסר הבנה מוחלט של המציאות בנושאי מדיניות החוץ. היוצא מן הכלל היה הנשיא רייגן שהביא לניצחונה של ארה"ב במלחמה הקרה, אבל גם הוא עשה כמה שגיאות, כמו ההכרה באש"ף וההסתבכות בלבנון. הסיבה היא קרוב לוודאי העובדה שמדיניות החוץ אף פעם לא הייתה נושא מרכזי במערכות הבחירות לנשיאות בארה"ב. 

רימיני מסיימת את סקירתה בתקופת ניקסון. על פורד היא מדלגת כי הוא כיהן בקושי חצי קדנציה ובמהלכה הוא לא תרם הרבה. כמו כן הוא בכלל לא נבחר. הנשיא קרטר, לדעתה של רימיני, מסמן את תחילת עידן המגה אווילות בתולדות הנשיאות האמריקאית, נושא המצדיק טיפול נפרד.

לא אלאה את הקורא בתיאור מלא של סקירתה של רימיני. למי שמעוניין, בסוף המאמר צרפתי את הקישורים לששת פרקי הסדרה. אסתפק כאן בהערת המחברת לסיכום הסדרה – הדברים נכתבו זמן קצר לפני הבחירות של 2016.  

פעולתם של הנשיאים האמריקנים (להוציא הנשיא רייגן בנקודה מסוימת) מאז תחילת המאה העשרים, הביאה ברובה סבל ואסונות לאנושות בכללותה, ובמיוחד דווקא לארצות החופשיות ולידידותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית. האם זה מקרי? האם ארצות הברית יכולה לבחור נשיא שיהפוך את המגמה? האם העולם החופשי לא ייטיב לעשות אם יבסס את עוצמתו על מנהיגותה של אומה אחרת? ימים יגידו. אבל דבר אחד בטוח - כשאנו מקבלים עצות מנשיאי ארצות הברית, כדאי לבדוק היטב לפני שפועלים לפיהן. כנראה שבדרך כלל כדאי לעשות בדיוק את ההפך הגמור.

ושאלה אחרונה כנקודה למחשבה: כמה יותר גרוע יכול להיות דונלד טראמפ? ובאמת, האם טראמפ הוא הנשיא שיביא לשינוי המגמה? 

3. איך הגענו עד הלום - בדרך לשואה גרעינית

ב-21 לאוקטובר 1994 נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם הגרעין שנחתם עם צפון קוריאה. הוא תאר את ההסכם כ"עסקה טובה לארצות הברית". לדבריו "צפון קוריאה תקפיא ותפרק את תכנית הגרעין שלה, דרום קוריאה ובעלות ברית אחרות של ארה"ב תהיינה מוגנות, והעולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני".

ההסכם הזה שכונה אז "הסכם המסגרת", הבטיח לצפון קוריאה מענק של ארבעה מיליארד דולר בתמורה להקפאת תכניות הגרעין שלה.

העולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני – היה "חזון אחרית הימים" של הנשיא קלינטון. עברו קצת יותר מ-20 שנה, ובקיץ 2015 נשיא אחר, ברק אובמה, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם דומה בו את צפון קוריאה החליפה איראן. לא צריך הסבר נוסף להבין למה כיוונה רימיני במושג "עידן המגה אווילות" של נשיאי ארה"ב.

תעבורנה עוד כמה שנים עד שאיראן תגיע ליכולת גרעינית של ממש, אבל צפון קוריאה היא כבר היום פצצת זמן מתקתקת. על כך מגיע מלוא התודה לנשיא קלינטון. למרות שהיה מידע מהימן שצפון קוריאה איננה עומדת בהתחייבויותיה, אף אחד משני הנשיאים שבאו אחריו – בוש ואובמה, לא השקיע מאמץ מיוחד בניסיונות לתקן את המרקחת שקלינטון בשל. הם אפילו לא נגעו במענק הכספי. בוש לא עשה כלום, ואובמה ברוב הבנתו הרחיב את היריעה והוסיף את איראן לתמונה.  

שאלת המפתח היא האם טראמפ יכול לעצור את המצעד ולהחזיר את השפיות לאופן בו מתנהלת מדיניות החוץ של ארה"ב. האם זה בכלל אפשרי או שכבר עברנו את נקודת האל חזור?

בימים אלה טראמפ מוצא את עצמו במצב בו עליו להתמודד עם משבר שלא הוא גרם לו, ושלא הוא נושא באחריות, אפילו לא עקיפה להיווצרותו. אבל זה לא פוטר אותו מהאחריות למציאת פתרון, כי עכשיו הוא הנשיא ואין מי שיוציא עבורו את הערמונים מהאש. מה שהוא לא יעשה, אם תפרוץ מלחמה או אם יגרם נזק ממשי למטרה אמריקאית, התקשורת והדמוקרטים יאשימו אותו.

מרחב התמרון שלו איננו כל כך גדול. יש לו למעשה שלושה קווי פעולה אפשריים.

הראשון הוא לשבת לשולחן הדיונים ולנהל מו"מ על מנת להגיע להסכם לסיום המשבר. זה יכול להיעשות עם או בלי סיוע של סין. הבעיה היא שאם הסכם כזה יותיר בעינה את היכולת הגרעינית של צפון קוריאה, הוא לא יפתור שום דבר. הוא רק ידחה את רגע האמת. יתרה מזאת, בעתיד טראמפ, או מי שיחליף אותו בבית הלבן, יצטרך להתמודד עם בעיה זהה באיראן.

קו הפעולה האפשרי השני הוא נקיטת יוזמה צבאית וחתירה לחיסול מוחלט של היכולות הגרעיניות של צפון קוריאה. הפרק הראשון של המאמר סקר חלק מהפרובלמאטיות של צעד כזה. בנוסף יש כאן שתי בעיות. האחת היא שאם בוחרים באופציה הזאת, יש "ללכת עד הסוף" ולא לעצור בחצי הדרך. כניסה למלחמה ללא כוונה לנצח בה היא דוגמא קלסית של מגה אווילות. הבעיה השנייה משותפת לכל המלחמות – אתה תמיד יודע איך זה מתחיל, אבל אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר.

קו הפעולה השלישי הוא לא לעשות כלום ולהשאיר את המצב הקיים בעינו. בו בזמן להמשיך את הרטוריקה המתלהמת ולקוות שבמוקדם או במאוחר הרודן הצפון קוריאני יאבד את העשתונות וינקוט ביוזמה צבאית משלו. אם וכאשר זה יקרה לאמריקאים תהיה לגיטימציה להסרת את כל המעצורים ולתגובה צבאית במלוא העוצמה. הצלחתו של קו פעולה כזה מותנה ב"שיתוף פעולה" של קים ג'ונג און – עליו לעשות את הצעד הראשון.

תסמין המופרעות שנגרם עקב נצחונו של טראמפ בבחירות (The Trump Derangement Syndrome) ממשיך לתת אותותיו. אפילו מול סכנת העימות הגרעיני עם צפון קוריאה התקשורת הממוסדת איננה מנמיכה את הטון. היא ממשיכה לנהל את המלחמה נגד טראמפ כאילו כלום לא קרה. הם תוקפים אותו בכל הזדמנות ועל כל נושא אפשרי, כולל שטויות ודברי הבל. דוגמא אופיינית אפשר למצוא בניו יורק טיימס, בו התפרסם בימים אלה מאמר המסביר לקוראים שהסכנה האקלימית הנשקפת לאי גואם חמורה לא פחות מהסכנה הכרוכה בפגיעת טיל גרעיני

https://www.nytimes.com/2017/08/11/world/asia/guam-north-korea-climate-change.html

נו, טוב – מגה אווילות כבר אמרנו?

להלן הקישורים לששת פרקי הסדרה "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב".

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109042-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109043-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109079-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109128-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109178-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109206-00.html

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה – משחקים באש?", מגזין המזרח התיכון, 14 באוגוסט 2017. 

הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר:

מסורת היא בארה"ב לראות את מאה הימים הראשונים לכהונתו של נשיא חדש כ"תקופת חסד" בה ממתינים לראות איך הוא משתלב בתפקיד החדש ונמנעים מלמתוח ביקורת חריפה מדי על שגיאות שהוא עושה בצעדיו הראשונים. טראמפ לא זכה לתקופת החסד הזאת. מהרגע הראשון, למעשה עוד לפני כן, כבר בתקופת המעבר לפני השבעתו כנשיא, החלו לרדת לחייו ולא נתנו לו מנוח. "הגוף המעוניין" הוא כמובן הדמוקרטים שגם היום עדיין לא השלימו עם מפלתם בבחירות, את המערכה מובילה התקשורת שלמעט רשת טלוויזיה אחת ושניים שלושה עיתונים מליגה ב', נוטה כולה לצד הדמוקרטי. מאה הימים הראשונים לנשיאותו של טראמפ היו למעשה מלחמה בלתי פוסקת. השאלה היא האם המלחמה הזאת תימשך לאורך כל תקופת כהונתו של טראמפ, או שיהיה לה סוף במועד כלשהו לפני כן.

 1. מבוא

מושג מאה ימי החסד הוא המצאה מלאכותית שאין לה כל משמעות. שום דבר לא מייחד את המועד הזה מהיום ה-99 או מהיום ה-101 או מכל מועד אחר שתבחרו. הפעם הראשונה בה הוא הופיע היה בראשית כהונתו של הנשיא רוזוולט בשנת 1933.  מצבה של ארה"ב היה בכי רע. המורל הלאומי היה בשפל המדרגה. המשקעים של המשבר הכלכלי של 1929 עדיין נתנו את אותותיהם בכל. שיעור האבטלה היה גבוה, מאות אלפים סבלו חרפת רעב ותורים ארוכים השתרכו ליד בתי התמחוי. החלטתו של רוזוולט להציג לאומה את מאזן הישגיו בתום מאה הימים הראשונים לכניסתו לבית הלבן נועדה להיות זריקת עידוד להרמת המורל של הציבור האמריקאי .

בעקבות התקדים של רוזוולט התפתח נוהג בו בוחנים את ההצלחות והכישלונות של נשיא חדש בתום מאה הימים הראשונים לכהונתו. זה לא בדיוק מה שהיה במקרה של רוזוולט. למרות שרוזוולט נאלץ להתמודד עם קונגרס ובית משפט עליון עוינים, אף אחד לא התייחס למועד הזה כאל נקודת זמן בה יש לבדוק את ביצועיו.

עם הזמן זה הפך להיות מעין "מבחן קבלה" (benchmark) לתפקודו של הנשיא. ככה זה נמשך עד היום. זה כמובן מגוחך. מה כבר אפשר להספיק במאה ימים? תהליך החקיקה הוא ארוך ומסובך גם כאשר שוררת הסכמה בין המפלגות ובין שני בתי הקונגרס, לא כל שכן כשבבית הלבן יושב נשיא השנוי במחלוקת כמו טראמפ.

 אובמה חתם ביום הראשון לכניסתו לבית הלבן ב 20 בינואר 2009, על צו נשיאותי המורה לסגור מיד את מחנה המעצר בגואנטנמו.  היום, אחרי יותר משמונה שנים, הבסיס עדיין פתוח ומוחזקים בו עצירים. ל אובמה לא היו בעיות משילות כמו אלו שאתן טראמפ צריך להתמודד. בתקשורת כמעט לא מזכירים את הכישלון הזה של  אובמה, אבל על טראמפ התקשורת והדמוקרטים שופכים אש וגופרית בגין "הבטחות שאותן הוא לא מקיים". 

הנשיא קנדי היה מודע לבעיה הזאת והוא התייחס אליה בנאום ההכתרה שלו ב 1961. הוא מנה שורה של יעדים אליהם על ארה"ב לחתור, ואח"כ אמר את הדברים הבאים: כל זה לא יבוצע במאה הימים הראשונים וגם לא באלף הימים הראשונים. אפילו לא במהלך כל כהונתי כנשיא ואולי גם לעולם לא. אבל עלינו להתחיל.

2. מאה ימים - סיכום ראשון של עידן טראמפ

כשבאים לבחון את מאת הימים הראשונים לכהונתו של טראמפ, צריך להפריד בין נושאים שמחייבים חקיקה - חוקים חדשים או שינויים בחוקים קיימים, לבין נושאים בהם הנשיא יכול לפעול באופן עצמאי.

לנשיא אין סמכות לחוקק חוקים, או לשנות חוקים קיימים. הפרדת הסמכויות בארה"ב בין רשויות השלטון היא מוחלטת ונושא החקיקה הוא כולו בידי הקונגרס. לנשיא, במסגרת תפקידו כאחראי על ביצוע החוקים, יש מרחב תמרון. הוא יכול ע"י ביצוע סלקטיבי לדחות חלקים מהחוקים שלא נראים לו. זה לא לגמרי כשר כי החוקה מחייבת את הנשיא "לבצע בנאמנות" (faithfully) את החוקים כפי שהתקבלו ע"י הקונגרס. אבל כמעט כל הנשיאים עשו זאת, מי יותר ומי פחות. בתחום הזה,  אובמה עלה על כל קודמיו. לטראמפ עדיין לא הייתה הזדמנות. חוק צריך להתקבל בהצבעות נפרדות בשני בתי הקונגרס. אח"כ מתקיים "מפגש תאום" (reconciliation) בו מוודאים שהנוסח של שתי הגרסאות זהה. ואז החוק נשלח לנשיא לחתימה. אפילו בתנאים הכי אופטימאליים זה תהליך שנמשך שבועות ולעתים הרבה יותר. תהליך קבלת חוק ביטוח הבריאות של  אובמה למשל, נמשך יותר משנתיים, וגם אז היה צורך להיעזר ב"תרגיל מסריח" על מנת להביא לאישורו הסופי. לבוא בטענות לטראמפ על כך שהוא "לא מקיים" את הבטחות הבחירות שלו בתחומי החקיקה זו קטנוניות לשמה.

הצלחתו של טראמפ להעביר בבית הנבחרים את ביטול Obamacare היא הישג מרשים. הוא לא חרג בהרבה מהמסגרת של מאה הימים. זה לא הלך בקלות, אבל בסופו של דבר זה עבר. הסיפור עדיין לא הסתיים כי זה צריך לקבל את אישור הסנאט, אבל להצלחה הזאת יש משמעות סמלית. ראשית, היא מהווה ראיה לכך שהבטחות הבחירות של טראמפ לא היו מלים ריקות כפי שהדמוקרטים והתקשורת טוענים. שנית, החלום הדמוקרטי שתכנית הביטוח Obamacare תהיה גולת הכותרת של הישגי אובמה, מורשת שתנציח את שמו לדורות, נמוג.

הדמוקרטים מתאמצים להקשות על טראמפ לבצע את מדיניותו. זה למעשה תפקידה של אופוזיציה, אבל כמו תמיד, כשמגזימים זה יכול להפוך לחרב פיפיות שתפגע בדמוקרטים יותר מאשר בטראמפ. הבעיה של הדמוקרטים היא ששיטת הממשל בארה"ב איננה מאפשרת החלפת השלטון בין שני מועדי בחירות. המכניזם המאפשר החלפת שלטון במשטרים פרלמנטאריים - הצבעת אי אמון, לא קיים בארה"ב.

האבות המייסדים היו יותר חכמים מהפוליטיקאים של ימינו. הם הבינו שנשיא התלוי בגחמותיהם ומשוגותיהם של פוליטיקאים, יתקשה לתפקד. לכן הם הקימו משטר בו שוררת הפרדה מוחלטת בין הרשות המבצעת (הנשיא) והמחוקקת (הקונגרס). השיטה הזאת עובדת לא רע כבר קרוב למאתיים וחמישים שנה. למעשה זאת אבן הפינה עליה נשענות היציבות השלטונית ויכולת המשילות של המשטר גם כאשר מפלגתו של הנשיא לא נהנית מרוב באחד או בשני בתי הקונגרס. במהלך ההיסטוריה של ארה"ב כל המקרים בהם כהונתו של נשיא נקטעה לפני תום הקדנציה היו כשהנשיא נפטר, אם מסיבות טבעיות ואם כתוצאה מרצח. אחזור לנקודה האחרונה להלן. 

מערכת ההשמצות והשיסוי שהתנהלה ע"י הדמוקרטים במהלך מערכת הבחירות לא זכתה להצלחה גדולה בציבור הרחב (זה בלשון המעטה, כי טראמפ ניצח בבחירות בסופו של דבר), אבל היא הותירה משקעים בקרב "קהל הבית", משקעים שמאיימים על המשכיותה של הדמוקרטיה האמריקאית. התיזה שנוכחותו של טראמפ בבית הלבן היא שערורייה שאין להשלים עמה בשום פנים היא בשלב הנוכחי קו המפלגה. ציבור חברי המפלגה (the rank and file) עובר אינדוקטרינציה שיטתית לפיה טראמפ לא ניצח בבחירות, אלא הוא "גנב" אותן מהזוכה "החוקית". איך הוא עשה את זה? ארבע או חמש וועדות שונות בבית הנבחרים ובסנאט, וכן כל שרותי המודיעין של ארה"ב ביחד עם ה FBI משקיעים כבר למעלה מחצי שנה את מלוא זמנם לחפש את התשובה לשאלה הזאת. על מנת למלא את הזמן עד שהיא תמצא הם מנהלים דיונים אינסופיים וחקירות סרק שעד היום, למעט שפע של שמועות וכותרות עסיסיות בתקשורת, לא הניבו דבר. לאחרונה נוספה לחקירה תגבורת בדמותו של חוקר מיוחד  (Special Prosecutor) בעל סמכויות רחבות. אולי הוא יצליח למצוא משהו.

מערכת הבחירות הסתיימה כבר לפני למעלה מחצי שנה, אבל היקף ועוצמת ההסתה נותרו בעינם. אדרבא, הרטוריקה האנטי טראמפית התגברה ומגיעה היום לממדים אפוקליפטיים. ההמון הזועם של מצביעי המפלגה הדמוקרטית שומע בוקר וערב ש"המשך כהונתו של טראמפ הוא איום קיומי לאנושות, ובראש ובראשונה לעתידה של ארה"ב". מאחר ואת תוצאות הבחירות לא ניתן לשנות, "חומרת הסכנה" מצדיקה חיפושים אחרי דרכים אחרות לסילוקו של טראמפ מהבית הלבן. הדמוקרטים יוזמים "התנגדות עממית" (Resistance) לנשיא. כמה מהמוסדות להשכלה גבוהה הזדרזו והוסיפו לתוכנית הלימודים קורסים בהם הסטודנטים לומדים איך לארגן התנגדות כזאת. ידוענים המוזמנים לנאום בטקסי סיום שנת הלימודים (Commencement) באוניברסיטאות שונות כוללים בדבריהם שפע של גבבה אנטי טראמפית. כאשר זה לא קורה, הסטודנטים מוחים בקולניות ואף נוקטים באמצעים אלימים על מנת למנוע מהנואמים לדבר. האליטות הליברליות מעודדות בגלוי שימוש באלימות כאמצעי לגיטימי לסתימת הפיות של כל מי שחולק עליהן. 

מוטיב רצח הנשיא הוא מטבע שגור בעולם הבידור. זה יכול להיות מופע יחיד בו איזו כוכבנית מופיעה על הבמה כשהיא מחזיקה בידה דמות דומה לראש כרות של טראמפ, או מונולוג של בדחן המעלה "זיכרונות" על שחקן תיאטרון שרצח נשיא (לינקולן), ולפעמים זו הצגה שלמה - המחזה יוליוס קיסר של שייקספיר, בו השחקנים מופיעים בלבוש מודרני והשחקן המגלם את יוליוס קיסר מאופר בדמותו של דונאלד טראמפ. 

כאשר דמוקרט, מחסידיו של ברני סנדרס, ירה בחבר קונגרס רפובליקני, הקריין הראשי (Anchor) של רשת הטלוויזיה MSNBC תאר את האירוע כ self inflicted wound, ופרופסור באחד הקולג'ים הליברליים של ניו יורק תקף את אלה שהגישו עזרה ראשונה לפצוע - לדבריו היה צריך לתת לו לדמם למוות.

נושא העולה לאחרונה בתקשורת ובפורומים שונים, הוא האפשרות להדיח את טראמפ מהנשיאות. המונח בו משתמשים הואImpeachment. אבל זו טעות, כי Impeachment זו לא הדחה, למרות שזה הפרוש המקובל של המונח בימינו. להלן הנוסח המקורי העוסק בהדחת (Removal from Office) נשיא:

The President, Vice President and all civil Officers of the United States, shall be removed from Office on Impeachment for, and Conviction of, Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors  

כפי שניתן לראות מהנוסח, ה Impeachment הוא חלק מתהליך ההדחה. ה Impeachment היא ההחלטה להעמיד את הנשיא לדין. ההדחה מתממשת רק אם וכאשר הוא מורשע. למרות החזות המשפטית (העמדה לדין, הרשעה), זה תהליך פוליטי מובהק שכל קשר בינו ובין משפט וצדק הוא מקרי בלבד. ההחלטה על Impeachment מתקבלת בבית הנבחרים ברוב פשוט. בית המשפט הדן את הנשיא הוא הסנאט והרשעה חייבת להתקבל ברוב של שני שליש מחברי הסנאט. מאחר ולדמוקרטים אין רוב, לא בבית הנבחרים ולא בסנאט (על רוב של שני שליש בסנאט הם אפילו לא חולמים), הדיבורים על הדחת טראמפ הם לא יותר מאשר קשקוש, בקושי חומר למאמרי סרק בתקשורת.

בכל ההיסטוריה של ארה"ב, אף נשיא לא הודח לפני תום כהונתו. רק שני נשיאים - אנדרו ג'והנסון במאה ה-19, וביל קלינטון, זכו לכבוד המפוקפק של ה- Impeachment. בשני המקרים לא היה בסנאט רוב של שני שליש הדרוש להרשעה. שני הנשיאים כיהנו ללא הפרעה עד לתום הקדנציה.

במאמר מוסגר, בפרשת ווטרגייט לדמוקרטים היה רוב של יותר משני שליש בסנאט וכן רוב בבית הנבחרים. ניקסון הבין שאין לו סיכוי כי התהליך הוא פוליטי, ולכן הוא התפטר על מנת לא לעבור את ההשפלה של הדחה.

שאלה יותר מעניינת היא מה יכולה להיות עילה להדחה. לכאורה זה פשוט, אבל הניסוח בחוקה מטעה.

Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors. החלק הראשון אינו בעייתי - בגידה ושוחד הם מושגים שאין לגביהם מחלוקת. אבל החלק השני הוא בעייתי מאוד, וזה משתי סיבות. הראשונה היא שבניסוח כתוב פשעים "אחרים", אבל אין הגדרה מה זה "אחרים". זו חגיגה למשפטנים ועורכי דין שמתפרנסים מעמימות ניסוחית. הסיבה השניה היא המילה high. באנגלית של ימינו המונחhigh Crimes מקובל כ"פשעים חמורים", אבל זה לא היה כך בתקופה בה החוקה נכתבה. באנגלית של המאות ה-17 וה-18, המילהhigh לא התייחסה לחומרת הפשע. אז זה התייחס למבצע הפשע. עבירות שבוצעו ע"י אנשים בעמדות ציבוריות או פוליטיות, בין אם הם נבחרו לתפקיד ובין אם הם מונו לו, הוגדרו כ- high Crimes.

כל דבר ש-218 מבין חברי בית הנבחרים יסכימו עליו יכול להיות עילה ל- Impeachment, ואם יימצאו 67 סנאטורים שיתמכו ברעיון, הנשיא יודח. אשם או לא אשם, בוצעה עבירה או לא בוצעה, כל זה לא רלוונטי. מה שקובע זה מספר הקולות.

אנדרו ג'והנסון, למשל, בכלל לא הואשם בפשע כל שהוא. הוא היה דמוקרט שהתמנה לנשיא אחרי הרצח של לינקולן (לינקולן בחר בו כסגן בתקווה שזה יקל לאחות את הקרע שנגרם ע"י מלחמת האזרחים). הוא ניצב מול קונגרס עם רוב רפובליקני זועם שחתר "לסגור חשבון" עם מדינות הדרום, וסרב לשתף פעולה עם הרפובליקנים ביוזמות החקיקה הנוקמניות שלהם. הם הגיבו ב- Impeachment.

לסיום הפרק מספר מלים על מעמדו ותפקידו של החוקר המיוחד. זו עוד המצאה ייחודית אמריקאית. מקור הרעיון הוא בפרשת ווטרגייט בתקופת ניקסון. ההבדל לעומת ימינו וכן לעומת מקרים אחרים של חוקרים מיוחדים מאז, הוא שבפרשת ווטרגייט בוצע פשע של ממש (פריצה - burglary) שמבצעיו נתפסו בעת המעשה.

המונח המקובל "חוקר מיוחד" הוא מטעה כי Prosecutor זה תובע ולא חוקר. להלכה זה תפקידו - לחקור. זה באמת היה המצב בפרשת ווטרגייט. כולם ידעו על הפשע וכן מי היו המבצעים. מטרת החקירה הייתה למצוא אם היו מעורבויות נוספת - של הנשיא ו/או עוזריו הבכירים.

מאז השתנו הדברים. החוקרים שבאו אח"כ הבינו שתפקידם הוא להרשיע, ובשעת הצורך למצוא (או יותר נכון להמציא) פשע בגינו אפשר יהיה להרשיע את הנחקר. במקרה של קלינטון בפרשת מוניקה לווינסקי, כאשר התפרסם הדו"ח, הכותרות בעיתונות התקופה היו אשם, אבל במה? (Guilty, but of what?). זה לא מנע מהרפובליקנים בבית הנבחרים לפתוח בהליכי Impeachment. רק העדר רוב של שני שליש לרפובליקנים בסנאט אִפשֵר לקלינטון להמשיך לסיים את הקדנציה.

המקרה של קלינטון הוא דוגמא טובה להמחיש את מידת האבסורד של החקירות האלו. אחרי למעלה מארבע שנים והוצאות של למעלה מ-40 מיליון דולר, הדבר היחיד שהחוקר המיוחד הצליח להוכיח היה שקלינטון לא אמר את האמת על יחסי המין שהוא קיים עם פקידה זוטרה בבית-הלבן. עדות שקר (Perjury) היא בהחלט עבירה, אבל קשה להאמין שמי שהוא שבאמת חושב שכאן זו הייתה עילה להדחת נשיא. 

אפשר להתנבא כמעט בוודאות שהחוקר המיוחד הנוכחי ירשיע את טראמפ. הוא עדיין לא יודע במה, וקרוב לוודאי שהוא גם לא יודע מה בדיוק עליו לחקור, אבל הוא יודע טוב מאוד מה מצפים ממנו, הוא כבר ימצא מה שהוא (אחרי ככלות הכל מדובר בעו"ד). הוא לא ממהר - נותרו עוד למעלה משלוש שנים עד לתום הקדנציה (בעזרת השם ייתכן שתהיה קדנציה שנייה). זה לא יהיה שונה מהמקרה של קלינטון - אז עברו כמעט שלוש שנים עד שהחוקר מצא עבירה בגינה אפשר היה להרשיע את הנשיא. אם יש למי שהוא ספק לגבי המקרה הנוכחי, בין עורכי הדין שהחוקר המיוחד גייס על מנת לסייע לו בחקירה נכללים כאלה שהיו פעילים ו/או תורמים למערכת הבחירות של הילארי קלינטון וכן התובע הכללי של מדינת ניו יורק שפוטר לא מזמן ע"י טראמפ. זה מדבר בעד עצמו.

במקרה של קלינטון, כאשר החוקר בקש רשות להרחיב את החקירה מהנושא המקורי לנושא התנהגותו המינית של קלינטון, הוא "שכח" לספר לשרת המשפטים דאז שהוא היה מעורב אישית בשלבים קודמים של התלונות של כמה מהמתלוננות.

ברומא, בעת העתיקה, טבעו את המונח Habeas Corpus (בתרגום חופשי "הבא את הגופה") על מנת להוכיח שבוצע פשע. בימינו הנוסח המקביל יהיה "המצא את הגופה". 

3. במלחמה כמו במלחמה (à la guerre comme à la guerre)

התקשורת (בעבר זו הייתה בעיקר העיתונות), כך נהוג לומר, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. ואכן קשה לתאר משטר דמוקרטי ללא תקשורת חופשית. אבל מילת המפתח היא "חופשית". כאשר התקשורת מגויסת לשרת צד אחד של הקשת הפוליטית, כאשר התקשורת היא מקהלה השרה את אותה מנגינה, זאת איננה תקשורת חופשית. תקשורת כזאת איננה שומרת על הדמוקרטיה. 

דוגמא מובהקת הוא העיתון המוביל של התקשורת הליבראלית, הניו יורק טיימס. לעיתון הזה יש מוטו המתנוסס בראש העמוד הראשון מדי יום - כל החדשות ראויות להתפרסם (All News Fit to Print). אבל, בהשאלה מג'ורג' אורוול, יש חדשות שראויות יותר.

המשימה של התקשורת היא בראש ובראשונה לספק לציבור מידע אמין על המתרחש. כאשר דיווח החדשות מוכתב ע"י שיקולי אג'נדה, התקשורת היא כלב שנובח ע"י העץ הלא נכון. דיווח מוטה של החדשות פוגע בדמוקרטיה ולא שומר עליה. 

  

הטראומה של תוצאות הבחירות (Post Trampic Distress Syndrome או PTDS) עדיין מרחפת מעל הפוליטיקה האמריקאית. המציאות החדשה - העובדה שנוכחותו של טראמפ בבית הלבן איננה תופעה חולפת, לא נותנת מנוח לדמוקרטים ולתקשורת. זה ממש משגע אותם. זה מונע מהם לחשוב באופן רציונאלי. במונחים קליניים, העיסוק האובססיבי במעורבות הרוסית שהייתה או לא הייתה בבחירות, הוא 'זעזוע מוח רוסי' (Loss of Brain Functioning Due to 'Russian Concussion').

למעלה מחצי שנה התקשורת (למעט חריג או שנים), וועדות הקונגרס, וכן שורה ארוכה של מומחים, מספרים בוקר וערב על תמימות דעים (קונצנזוס) השוררת בין כל 17 שרותי המודיעין של ארה"ב שהרוסים התערבו בבחירות, ולפתע, ידיעה המתפרסמת במקום צנוע ולא כל כך בולט, בניו יורק טיימס מיום 25 ביוני, מבהירה שבעצם זה לא בדיוק 17. שהקונצנזוס הוא רק בין ארבעה מתוך ה- 17. 

https://www.nytimes.com/2017/06/25/us/politics/trumps-deflections-and-denials-on-russia-frustrate-even-his-allies.html  

הקונצנזוס היה בין גופי התקשורת ולא בין שרותי המודיעין. קצת קשה לבוא בטענות אל טראמפ על השימוש במונח fake news.

במאמר מוסגר,  אובמה, עם הניסיון שרכש כמנהל מתנ"ס שכונתי, האמין שעם תום המלחמה הקרה "לא עושים יותר דברים כאלה". זה היה הקו שהנחה אותו ביחסיו עם הרוסים במהלך שמונה שנות כהונתו. אבל מעורבות רוסית הייתה ועוד איך. על פי מיטב המסורת הרוסית מימי המלחמה הקרה, שרותי ההאזנה והפיצוח של הרוסים חדרו, חודרים וימשיכו לחדור לכל תחומי החיים בארה"ב, כולל מערכות הבחירות. סיום המלחמה הקרה לא שינה דבר בתחום הזה. 

לאמונה שלמעורבות הרוסית הייתה השפעה כל שהיא על תוצאות הבחירות, לעומת זאת, אין כל בסיס. זאת הזיה של מפסידים ותו לא.

כדאי גם לשים לב לנקודה מעניינת. הרוסים (ולא רק הם) מעולם לא התקשו לפרוץ למערכות מחשבים כל שהן בארה"ב, בכל הרמות. משום מה הם פסחו על מחשב אחד - המחשב הפרטי אותו הילארי קלינטון, בעת שכיהנה כמזכירת המדינה, החזיקה בשירותים בביתה. תמימות דעים שוררת בין כל 17 שרותי המודיעין של ארה"ב שאף אחד לא פרץ למחשב של הילארי. כמו בסיפורים על המעורבות הרוסית בבחירות, הקונצנזוס הזה לא נשמע כל כך משכנע.

   

הסיקור התקשורתי של טראמפ ממחיש את המערכה חסרת התקדים אותה מנהלת התקשורת נגד הנשיא הנבחר של ארה"ב. כמות החומר חורגת בהרבה ממה שניתן לכסות במאמר אחד, ולכן אביא כאן דוגמאות מייצגות בלבד.

במהלך התקופה שחלפה מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן 20 בינואר, תחנות הטלוויזיה השונות הקדישו זמני שידור כמעט בלתי מוגבלים לכסוי דיוני הסרק המתנהלים בוועדות הקונגרס בנושא "הניסיון הרוסי לפגוע בדמוקרטיה האמריקאית, ולהטות את תוצאות הבחירות". בהשוואה, אירועים אחרים, לא פחות חשובים, הבחירות בבריטניה ו/או בצרפת למשל, זכו לסיקור מינימלי בלבד. בעת פיגוע הטרור במנצ'סטר בו נרצחו למעלה מ 20 בני נוער, רשת הטלוויזיה FOX הייתה היחידה שהפסיקה את השידורים על מנת לדווח עליו בזמן אמת. לרשתות האחרות "לא בער", וחלפו מספר שעות (!) עד שהן התפנו לעסוק בנושא. נושאים כמו השיפור במצב הכלכלה, הירידה בשיעורי האבטלה, הירידה הדרסטית במספר המהגרים הלא חוקיים המנסים לחדור ממקסיקו וכדומה, בקושי מוזכרים. את מקומם תופסות "סנסציות" כמו העובדה שטראמפ לקח מנה כפולה של גלידה באירוע, או שבעת הירידה מכבש המטוס, מלאני לא החזיקה את ידו של בעלה. אלה מופיעים בעמוד הראשון של עיתונים מובילים כמו הוושינגטון פוסט.

כל השידורים המוקדשים לפעילות החתרנית של הרוסים מתעלמים מהעובדה שכל הפעילות הזאת, אם היא אכן קרתה, התרחשה במשמרת של  אובמה והאחריות למחדל, אם היה, היא לפיכך של  אובמה ושל ראשי שירותי המודיעין שפעלו ע"פ הוראותיו.

נושא ש"הקפיץ" במיוחד את כל מגניו ושונאיו של טראמפ, בארה"ב ובעולם הרחב, היה החלטתו להתנתק מהסכם פריז, הסכם שלכאורה נועד ל"הציל" את האנושות מהשואה האקלימית הממשמשת ובאה. החלטתו זו של טראמפ גרמה לרעידת אדמה פוליטית. שארית הפרק תוקדש לנושא הזה - בהסתייגות אחת. מאחר ואני עומד לפרסם מאמר נפרד שיעסוק בנושא האקלים, הכיסוי כאן לא יהיה מלא - צריך להשאיר משהו א למאמר הבא.

נקודה ראשונה - הקונצנזוס. מזמן אבדתי את מניין הפעמים בהן נתקלתי במשפטים כמו תמימות דעים שוררת בין 97% מהמדענים ששואה אקלימית בדרך, ו"או טו טו" אנו עומדים לעבור את נקודת העל חזור. ה"או טו טו" הזה התגלה כגמיש ועבר כבר שורה ארוכה של התאמות מאז הופעתו הראשונה על הבמה בראשית שנות ה 90 של המאה הקודמת. מספר הקסם 97% עבר תהליך של "הרזיה" (אולי הוא עשה דיאטה?) - המספר הנכון קרוב יותר ל-37% מאשר ל-97%.)   

צעדו של טראמפ זכה למספר חסר תקדים של תגובות - עשרות, אם לא מאות, מאמרים הופיעו בתקשורת. ממש צונאמי של תגובות, שהמשותף לכולן - הכה את טראמפ והצל את העולם. כמעט ללא יוצא מן הכלל, התגובות היו של פוליטיקאים, עיתונאים, מגיבים מקצועיים ושורה ארוכה של מומחים אחרים. רובם ככולם אנשים שאין להם צל של מושג במה מדובר. גם אם תחפש בזכוכית מגדלת, תתקשה למצוא בין כל המומחים האלה מי שהוא בעל רקע מדעי רציני. בראש עדר המגיבים אל גור (נו, איך אפשר אחרת?), וג'והן קרי, מזכיר המדינה לשעבר. בהשאלה מברברה טוכמן זה לא מצעד של איוולת, זה צונאמי של בורות.

בתוך המבול של התגובות האנטי טראמפיות, נתקלים גם בכמה קולות של שפיות.

ג'יימס האנסן, מדען בכיר בנאסא, מנהל ה Jet Propulsion Lab, מי שייסד את תנועת המתריעים על השואה האקלימית, ונחשב ל"כהן הגדול" שלה, פסק - הסכם פריס הוא הונאה (Fraud). https://www.theguardian.com/environment/2015/dec/12/james-hansen-climate-change-paris-talks-fraud

קבוצת חוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), קבעה חד משמעית - הסכם פריס הוא ברכה לבטלהhttp://news.mit.edu/2016/how-much-difference-will-paris-agreement-make-0422

ספר בשם Lukewarming: The New Climate Science that Changes Everything (https://store.cato.org/book/lukewarming), מנתח את ההבדל בין מדע אמיתי ומדע של כותרות. המסקנה היא התחממות כדור הארץ אכן קיימת, אבל היא איננה נושא "חם" אלא "פושר" בלבד.

זה רק על קצה המזלג. טראמפ זיהה שהדבר המעשי היחיד בהסכם פריס הוא "מענק" של כחצי טריליון דולר למדינות העולם השלישי ש אובמה התחייב עליו בשם ארה"ב. מאחר ולדעתו של טראמפ לארה"ב יש צרכים יותר דחופים מאשר לממן משטרים מושחתים, שישתמשו בכספים האלה לכל מטרה מלבד זו שלה הם נועדו, הוא בטל את התחייבותו של  אובמה.

  

לסיום, כאשר הנשיא קלינטון סרב לאשר את הצטרפות ארה"ב לאמנת קיוטו ב-1997 מסיבות דומות, אל גור, סגנו, לא התאמץ במיוחד לשנות את דעתו. הנשיא בוש המשיך את מדיניותו של קלינטון.  אובמה, משיקולים השמורים עמו, שינה כיוון והחליט לעלות על עגלת הטרוף האקלימי. טראמפ החזיר את השפיות. ואם באמת קיים הצורך, אין שום סיבה שארה"ב תישא בעול לבדה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים", מגזין המזרח התיכון, 9 ביולי 2017.

אישה מצריה מתבטאת בעקבות סדרת הפיגועים במצרים

Juden-Hass die Doku, die ARTE nicht zeigen will

צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת

לאור תוצאות בחירות בצרפת שנערכו ב-7 במאי 2017, קשה היה שלא להשמיע את אנחת-הרווחה לאור נצחונו של המועמד העצמאי עמנואל מקרון שזכה ברוב ברור של 66 אחוזים מול מארין לה פן הנציגה של הימין הרדיקלי שזכתה ב-34 אחוזים מקולות המצביעים המהווים כ-10 מיליון בוחרים. כמובן שאין לבטל על-הסף את ההישג המרשים של מארין לפן, משום שאחד מכל שלושה צרפתים העדיף את המסר הפוליטי של לה פן על זה של מקרון. תוצאות בחירות בצרפת היוו המשך ישיר לתוצאות בחירות שנערכו בהולנד ב-15 במרץ 2017, עם הפיכתה של מפלגתו של חירט וילדרס למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי עם 20 מושבים לעומת מפלגת המרכז בראשות מארק רוטה שזכתה ב-33 מושבים בפרלמנט.

הבחירות הבאות "הגורליות" יתקיימו בגרמניה ב-24 בספטמבר 2017. על-פי הערכות רבות, אנגלה מרקל תזכה לכהן את כהונתה הרביעית כקנצלרית גרמניה, ובכך תבוא לקיצה שנה סוערת מאוד בהיסטוריה של "האיחוד האירופאי" שהחלה עם פרישתה של בריטניה מהאיחוד בעקבות משאל-עם שנערך ב-23 ביוני 2016. על-פניו נראה, שהמחנה המתון-הליבראלי באירופה הצליח לעבור את המשוכה הרדיקאלית שאיימה לפורר את הרעיון שעמד מאחורי הקמתו של "האיחוד האירופאי" במתכונתו הרחבה.

כאן נשאלת השאלה מה עוד צפוי להתחולל ב"איחוד-האירופאי" העלול לערער את יסודותיו בעתיד הקרוב? האתגר הבא של הנשיא הצרפתי הנבחר הוא לבסס ממשלה יציבה לאחר הבחירות לפרלמנט שיתקיימו ב-11 ביוני וב-18 ביוני 2017.  כאן יתחדש המאבק בין המפלגות, שכן מקרון יזדקק לקואליציה רחבה ויציבה כדי לעמוד מול הפופוליזם הימני והשמאלני השוטף את צרפת בשנה האחרונה. נשיא צרפתי יציב ישפיע בעליל על הכיוון הכלכלי הרפורמיסטי של "האיחוד-האירופאי" לצד אתגרים נוספים כמו הטרור האסלאמי, בעיית הפליטים המוסלמים, בעיית המהגרים האפריקאים, האבטלה ושמירה על הגבולות החיצוניים של "האיחוד-האירופאי". על-פי הערכות אחדות, לפי-שעה, אין כל איום מפורש של מדינה נוספת המעוניינת לפרוש מ"האיחוד-האירופאי". ועם זאת, סביר להניח שהנטייה הרדיקאלית של הציבור האירופאי תלך ותגבר משום שלתהליכים שנוצרו במהלך השנה האחרונה, תהייה להם השפעה בעתיד הרחוק - אולי אפילו בבחירות הבאות שיתקיימו בעוד 4 או 5 שנים.

מכון מחקר אירופאי ביקש לבחון את המגמות החדשות הללו במטרה להציג את הנקודות החזקות והחלשות של "האיחוד-האירופאי" ושל "הערכים האירופאים" בקרב הדור הצעיר באירופה בטווח הגילים הנע מגיל 16 ועד לגיל 36. לשם כך נבחרו כ-6,000 צעירים מבריטניה, מגרמניה, מאיטליה, מספרד, מצרפת ויוון ומפולין שהשיבו על השאלות במגוון נושאים - החל מעתידו של "האיחוד-האירופאי" וכלה בשאלות על המשטר דמוקרטי כמשטר מועדף. מגמות אחדות נראות מפתיעות. מגמות אחרות נראות סותרות, אך הן משתלבות היטב בהעדפות אחדות של הדור הצעיר שאינו רוצה להתרחק לחלוטין מערכים אוניברסאליים ומערכים מודרניים. להלן נקודות אחדות מעניינות שעלו מעריכת הסקר.

א. רק 52 מהמשיבים הצעירים ראו בדמוקרטיה צורת שלטון מועדפת. הנתון הזה אינו מוכיח באופן-מובהק שהצעירים מעדיפים משטר נוקשה יותר בדמותו של "איש חזק" שינהל את העניינים. אלא, שהמשטר הדמוקרטי הנוכחי כפי שהוא מופעל במדינות דמוקרטיות רבות ברחבי-העולם, אינו מצליח לענות על ציפיותיהם של המשיבים המתמודדים עם שלל בעיות כמו השכלה, עבודה, דיור ומשפחה. עומס האתגרים וריבוי הפלגנות הפוליטית משתק את המערכת הפוליטית עד כדי חידלון מעשי במקרים רבים בהם נדרשת הכרעה ברורה. יכול להיות שהצעירים המשיבים ביקשו לציין שהמשטר הדמוקרטי זקוק באופן נואש לתעדוף של האתגרים החשובים, וזאת ללא שיקולים הנובעים ממניפולציות פוליטיות בין הצדדים היריבים שכפי שהם ראו בדיונים שנערכו בפרלמנט האירופאי במהלך השנים האחרונות.

בנשוא הזה, מדובר על שאיפה למשילות ואפקטיביות ולא על נטיות רדיקליות של הדור הצעיר. מאידך, יכול להיות שזו גם קריאת-השכמה של הדור הצעיר כלפי הדור הוותיק המנהל את המערכות הפוליטיות והכלכליות, מתוך הרגל, במשך עשרות השנים האחרונות. כאשר 25 אחוזים מהצעירים בצרפת מובטלים, הנתון הזה לבדו מהווה תמרור אזהרה לא רק לצרפת אלא גם לאיחוד-האירופאי כולו, משום שמדובר על ביטחון כלכלי בסיסי ביותר לצד הביטחון הפיזי הנשענים על יכולותיה של המדינה לספק אותם באופן הולם. לפיכך, כישלון של הנשיא הנבחר מקרון, יאיץ תהליכים רדיקאליים הקיימים ממילא במדינה הצרפתית שהיא אחת מעמודי-התווך של "האיחוד-האירופאי".

ב. כמחצית מהמשיבים הצעירים ביקשו להשיב למדינה-הלאומית את יכולותיה להכריע בנושאים חשובים בשל כישלונו של "האיחוד-האירופאי" לקדם נושאים חשובים מבחינתם - גם בשל הפרוטקציוניזם שמאפיין את הפעילות הפוליטית של האיחוד. כ-60 אחוזים מהצעירים ביוון, 44 אחוזים מהצעירים בבריטניה ו-39 אחוזים מהצעירים באיטליה היו רוצים לחזק את המדינה-הלאומית על חשבון האיחוד-האירופאי. לעומת זאת, בגרמניה, בשל עברה המפוקפק והאלים, רק 23 אחוזים מהצעירים בגרמניה שהשתתפו בסקר רצו להשיב למדינה-הלאומית את יכולותיה להכריע על חשבון "האיחוד-האירופאי". יתרה מזאת, רבים בגרמניה מבינים היטב ש"האיחוד-האירופאי" מתכנותו הנוכחית, משרת את המטרות הכלכליות והפוליטיות של גרמניה גם אם הן באות על חשבון מדינות אחרות החברות באיחוד. נקודה נוספת מעניינת: יותר גברים צעירים מעוניינים לחזק את המדינה-הלאומית בהשוואה להעדפותיהן של נשים צעירות באירופה.

היחס של המשיבים בסקר להתנהלות של ממשלתם הנוכחית גם הוא אינו משביע רצון. רק בגרמניה, כ-53 אחוזים מהמשיבים הגרמנים היו מרוצים ממשלתם, בעוד שביוון כ-90 אחוזים מהצעירים המשיבים הביעו אי-שביעות מוחלטת ממשלתם הנוכחית. באופן כללי, הרוב המכריע של המשיבים בסקר לא היה מרוצה מההתנהלות של הממשלות המכהנות ב-6 מדינות מתוך 7 המדינות בהן נערך הסקר. במילים אחרות, "האיחוד-האירופאי" פועל על-פי תכתיב גרמני שאינו נעלם מעיני מרבית הצעירים שהשיבו בסקר המדובר. יתרה מזאת, במדינות אירופאיות אחדות החברות באיחוד, התנהל בהן דיונים רבים על המדיניות הקשוחה של גרמניה על שאר המדינות החברות באיחוד.

ג. רוב ברור של המשיבים הצעירים בגרמניה ובספרד תמכו בהישארות במסגרת "האיחוד-האירופאי". לעומת זאת, ביוון, רק 31 מהמשיבים הצעירים צידדו בהישארות במסגרת האיחוד. ההסבר האפשרי למספר הנמוך הזה נטוע בהתנהלות הנוקשה של גרמניה בנוגע למשבר החובות של יוון שהגיע לעימות חזיתי בין שתי המדינות בשנים 2015-2014. העימות הזה תרם להעמקתו של המשבר הכלכלי של יוון לאבטלה עמוקה מאוד בקרב צעירים עם השכלה נמוכה ובקרב צעירים בעלי השכלה וכישורים מקצועיים נאותים על-פי סטנדרטים בינלאומיים. בסקר המדובר נראה בעליל שהמדינות החברות באיחוד מתרחקות אחת מהשנייה בשלל נושאים ועניינים הקושרים לתחושותיהם של הצעירים בנוגע לעתיד. כך למשל, הצעירים בגרמניה ובספרד אופטימיים בנוגע לעתידם הכלכלי, המקצועי והחברתי, בעוד ביוון שוררת תחושה עמוקה של פסימיות בקרב הצעירים. הפסימיות הזו קשורה באופן הדוק לתחושותיהם של הצעירים בנוגע ליכולותיה של הממשלה היוונית להתמודד באופן הולם עם שלל הבעיות והמטלות הרובצות לפתחה.

ד. שלושה מכל ארבעה מהמשיבים הצעירים, דהיינו כ-75 אחוזים, רואים את "האיחוד האירופאי" כברית כלכלית, ולא כמערכת פוליטית שנועדה לקדם ערכים משותפים או שיש דמיון תרבותי בין המדינות השונות המרכיבות את "האיחוד-האירופאי". הנתון הזה גם מעניק הסבר חלקי לתופעה המתבטאת בכך שרק 52 אחוזים מהצעירים המשיבים טענו ש"הדמוקרטיה היא צורת המשטר הטובה ביותר". דהיינו, 48 אחוזים מהמשיבים הצעירים משתוקקים למשטר "שונה", "אחר", שיספק להם מענה הולם לבעיות הנוגעות לזהות-לאומית, שמירה על הטריטוריה הלאומית, ובעיקר בכל הקשור לתנאי-מגורים, להשכלה, לתעסוקה ולבעיות חברתיות נוספות המעיקות על הצעירים המבקשים לחיות בחברה מודרנית ומתוקנת על-פי השקפתם. 

ה. בסקר המדובר יש גם כמה נקודות חיוביות וחשובות: מרבית מהמשיבים דוגלים ב"בפתיחות" וב"סובלנות" כחלק מהמערך התרבותי המאפיין, לכאורה, את אירופה שלאחר מלחמת-העולם השנייה. כמו כן, כ-66 אחוזים הצעירים השיבו בסקר שמדינות עשירות באיחוד צריכות לתמוך במדינות חלשות החברות באיחוד. כמו כן, כ-68 אחוזים מהמשיבים הצעירים תמכו בקבלת פליטים "המבקשים מקלט מטעמים לגיטימיים". לא מדובר על ההצפה של פליטים מוסלמים כפי שאנגלה מרקל החליטה, בחודש ספטמבר 2015, שגרמה לטלטלה עמוקה באיחוד, ובוודאי לא על השיטפון של הפליטים האפריקאים המגיעים ליבשת באלפיהם מידי שבוע, אלא על "פליטים לגיטימיים" שאינם מסכנים את הסדר האירופאי ואת היציבות האירופאית שהתערערה בשנים האחרונות - הן בשל בעיות כלכליות עמוקות והן בשל התגברותו של הטרור האסלאמי ברחבי היבשת. לאחר שהסקר התפרסם, כל אחד מהמגיבים פירש את הממצאים על-פי נטיות ליבו בהתאם לדעתו המגובשת על חוזקו או חולשתו של האיחוד-האירופאי במתכונתו הנוכחית. דוברים אחדים ביכו את גורלו של הדור הצעיר שהוא "אינו חושב יותר על דמוקרטיה", ובשל כך הם הסיקו מסקנות די עגומות ולא בהכרח מוצדקות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "צעירים באירופה - האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת", מגזין המזרח התיכון, 11 במאי 2017.