ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות פלסטינית

בדרך כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". האם באמת ברק חוסיין אובמה סייע לרשות-הפלסטינית להציל אותה מעצמה? האם באמת ההימנעות של ארה"ב בהצבעה במועצת-הביטחון סייעה לקדם את השלום בין שני הצדדים? ובכן, ההימנעות האמריקאית בהצבעה הייתה החלטה אישית של אובמה שנבעה בראש-ובראשונה מגישה אידיאולוגית רדיקאלית כלפי ישראל - עוד מהיום הראשון לכהונתו בבית-הלבן. כאשר התקבלה ההחלטה 2334 במועצת-הביטחון של האו"ם ב-23 בדצמבר 2016 המגדירה את ההתנחלויות ביהודה ושומרון כמנוגדות לחוק הבינלאומי, ערוץ "פוקס ניוז" אמריקאי התייצב באופן מופגן לצידה של מדינת-ישראל ותושביה. בכירי הערוץ לא היססו להגדיר את התנהגותו של אובמה כ"תקיעת סכין בגבה של ישראל". במשך ימים אחדים לאחר ההצבעה האומללה הזו, הנושא הזה היה חלק מרכזי בשידורי הערוץ תוך כדי הדגשה שלאחר כניסתו של טראמפ הדברים ייראו אחרת. הערוץ הפגין גישה פרו-ישראלית וסולידריות עם ישראל הרבה יותר ממה שערוצי התקשורת בישראל נהגו במהלך השבוע שלאחר ההצעה במועצת-הביטחון. זוהי נקודה חשובה המראה בעליל את המרחק הבלתי-נתפס בין אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל לבין הציבור הישראלי בכללותו. גם התגובות של ראשי מפלגת-העבודה בנוגע להחלטה באו"ם הראו בעליל שמפלגה זו הפכה לבלתי-רלוונטית בעיני מרבית הציבור הישראלי. אנחנו רק יכולים לקנא בקיומו של ערוץ כזה בארה"ב, בעוד אנחנו שרויים כאן עם איזה ערוץ 20 שביקושי עומד על הרגליים ולא משדר מאומה בשישי-שבת - דבר שאינו מוסיף לפופולאריות של הערוץ. יכול להיות שהדברים ישתנו בעתיד, אולם ככול הנראה, ערוץ טלוויזיה ישראלי רציני לא יהיה בישראל בעשור הקרוב.

למרות שההחלטה האמריקאית הייתה צפויה, ואף כתבנו על כך במגזין זה כפי שנכתב גם במגזינים רבים נוספים, ההימנעות האמריקאית בהצבעה במועצת-הביטחון התקבלה בישראל בתדהמה. איך שלא נסתכל על זה, זו הייתה מכה כואבת לישראל. מחיאות-הכפיים שליוו את ההחלטה בסופה, רק הוסיפו לתחושה הקשה שבאה בעקבות ההצבעה. זה לא היה רגע קל לישראל, ויחד עם זאת חברי מועצת-הביטחון נראו באור שפל יותר, משום שבעניינים חשובים יותר הנוגעים לחיי-אדם, הם לא הצליחו להגיע להסכמה משותפת. התגובות בישראל, של רבים וטובים, נעו בין תחושת בגידה קשה לבין הפקרתה של ישראל להתעללויות נוספות מצד המוסדות הבינלאומיים הציניים בעידודו של אובמה. על-פניו נראה, שאפילו מצרים של סיסי התנהגה בהגינות כלפי ישראל יותר מאשר ברק חוסיין אובמה. "קריאת המצב" המזרח-תיכוני של ברק חוסיין אובמה לאורך 8 השנים האחרונות הייתה מוטעית מיסודה, כך שההחלטה האחרונה שלו בנוגע לישראל מהווה קשר ישיר ונוסף לכישלון הטוטאלי של מדיניות-החוץ האמריקאית שהפכה לסימן היכר בוהק המאפיין את שלטונו של אובמה בשמונה שנות כהונתו.

זאת עוד. כשנשאל השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו, האם אובמה מתכנן צעדים רדיקליים נגד ישראל לאחר בחירתו של טראמפ, הוא טען שבוודאות לא צפויים צעדים כאלה נגד ישראל. כך למשל, בריאיון שנערך עמו באחת מתחנות הרדיו בישראל, ב-1 בדצמבר 2016,  שפירו אמר "אנחנו תמיד נתנגד להצעות חד-צדדיות נגד ישראל. זאת מדיניות ארוכת-טווח. אם תהיה הצעה חד-צדדית אי-פעם, התנגדו בעבר ותמיד נתנגד. תמיד המדיניות שלנו הייתה אותה מדיניות במשך הרבה מאוד שנים - ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד - וזה להתנגד לכול הצעה באו"ם או בפורום בינלאומי חד-צדדי שאינו מכיר בישראל או עושה (לה) דה-לגיטימציה".  מסתבר שאובמה הצליח האפילו להערים על השגריר האמריקאי בישראל. שפירו היה אחד מהיועצים הבכירים ביותר של אובמה עד לשנת 2011 - שנה בה הוא התמנה להיות השגריר האמריקאי בישראל. ובכן, נשאלת השאלה, האם לשפירו היה חלק בחינוכו של אובמה בנוגע לארבע השנים הראשונות שלו בבית-הלבן בהן הוא טרח לחבוט בישראל בכל שבוע?

פרופסור אלן דרשוביץ, אחד מהמשפטנים הבכירים בארה"ב, אמר בריאיון ששודר בערוץ "פוקס ניוז" ב-16 בדצמבר 2016, את הדברים האלה: כאשר אובמה התמודד לנשיאות בארה"ב, לקדנציה השנייה שלו,  הוא נפגש עם דרשוביץ כדי לקבל ממנה תמיכה שהייתה מעניקה לאובמה נקודות חשובות במרוץ לבית-הלבן. כדי לשכנע את דרשוביץ, אובמה אמר לו שהוא "תמיד יעניק גיבוי לישראל, תמיד". לאחר החלטה של אובמה להימנע בהצבעה במועצת-הביטחון, דרשוביץ אמר שהוא "לא ידע שהגיבוי של אובמה יהיה תקיעת-סכין בגבה של ישראל". האם אובמה הוליך-שולל ביודעין גם את דרשוביץ וגם את שפירו? סביר להניח שכן. גם משום שאובמה וג'ון קרי עדיין לא יצאו מההלם הגדול שאחז בהם לאור בחירתו של טראמפ.

מהרגע הראשון של אובמה בבית-הלבן, אמרנו שלאובמה יש בעיה אישית עם ישראל. ככול שהמדיניות האמריקאית קרסה במזרח-התיכון, כך התברר שישראל צדקה לאורך כל הדרך. אך, ככול שישראל צדקה, כך הגישה של אובמה כלפי ישראל הפכה לעוינת יותר ולקטנונית יותר. זה לא בגלל היחסים של אובמה עם נתניהו, זה לא בגלל פרשת עמונה או בגלל "חוק ההסדרה". אלה היו תירוצים ששימשו את האידיאולוגיה האמיתית שלו כלפי ישראל מאז שהוא נכנס לתפקידו בשנת 2009. האידיאולוגיה הזאת הכתיבה צעדים נגד ישראל ברמה האמריקאית וברמה הבינלאומית - בהן ישראל נאלצה להתמודד במשך 8 שנים ארוכות. רק תחשבו על הלחצים קשים שישראל נאלצה להתמודד עמם בשמונה השנים האחרונות. גם אם הייתה ממשלה אחרת בישראל, אובמה היה נוהג כפי שהוא נהג עד כה עם ממשלת ישראל של בנימין נתניהו, משום שהמוטיבציה של אובמה הייתה ועודנה אידיאולוגית הרואה בישראל את הסיבה העיקרית לקריסתו של העולם-הערבי. אולי כדאי לאמץ את גישתו המטורללת של אובמה ולהרחיב את "ההשפעה הישראלית" במטרה להביא לקריסתן של מדינות נוספות העוינות את ישראל. השמאל הישראלי שוגה, כמו תמיד, באשליות מזיקות שהתוצאה עם אובמה הייתה יכולה להיות אחרת אם ישראל הייתה נוהגת באופן שונה לחלוטין או בישראל הייתה מכהנת ממשלה יותר שמאלנית.

הרבה מאוד דוברים ישראלים ואמריקאים מדברים על הערכים המשותפים עליהם מתבססות שתי המדינות - ארה"ב וישראל. האידיאולוגיה של אובמה דגלה ברעיון שונה לחלוטין. לא רק שלארה"ב אין עליונות מוסרית על מדינות אחרות, אלא גם אין כל קשר בין "הערכים הישראלים" לבין הערכים האמריקאים, משום שההחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון מציינת בפירוש ש"כל מעשיה של ישראל ביהודה ושומרון" מפירים את החוק הבינלאומי. האידיאולוגיה הזו נטועה היטב באובמה - לא רק בשל היותו שייך לזרם הליבראלי האמריקאי הרדיקלי. אלא, האידיאולוגיה הזו נובעת גם לאור החינוך האסלאמי אותו הוא קיבל בילדותו.

כך למשל, אובמה ניסה להפוך את טורקיה וקטאר למתווכות בין ישראל לחמאס במהלך מבצע "צוק איתן";  הוא התעלם מהפיכתה של טורקיה למדינה אסלאמית רדיקלית הטובחת בעם הכורדי; הוא ניסה להכשיל את נשיאותו של אל-סיסי במצרים; הוא הפך את סוריה, לבנון, תימן ועיראק לגרורות איראניות; והוא הצליח להפוך את שנת 2016 לשנה הכי קטלנית באפגניסטן מאז שהחלה הפלישה האמריקאית בשנת 2001 עם יותר מ-30,000 הרוגים. זה לא רק כישלון במדיניות-החוץ של אובמה, אלא זהו משהו עמוק יותר, המתייחס אל האסלאם הרדיקלי והקטלני כישות לגיטימית לחלוטין מתוך שכנוע עצמי פנימי עמוק מאוד. אובמה לא היה סתם נשיא שנוי-במחלוקת, אלא הוא היה "פוליטרוק אסלאמי" שראה את הישגיה המדהימים של ישראל מתוך הפריזמה של הנחשלות האסלאמית. לאדם ליבראלי אמיתי, הישגיה של ישראל נראים מובנים-מאליהם. לאדם רדיקלי כמו אובמה, הישגיה של ישראל נראים כמשהו המשולל כל היגיון שיש בצידו גם ניחוח של משטמה אישית.

לפיכך, נוצר מצב קצת מוזר: במקום שאובמה יצליח להציל את הרשות-הפלסטינית מעצמה, הוא מלכד אותה באופן הדוק יותר לאידיאולוגיה חסרת-פשרות, אלימה ותוקפנית שתפגע בה בעתיד, הרבה יותר ממה שאובמה שיער לנפשו. אם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי, המשמעות היא שלרשות-הפלסטינית אין כל סיבה לפתוח במשא-ומתן עם ישראל בעתיד הנראה לעין. בכך נוצר קיבעון מחשבתי ערבי נוסף, שלמעשה ממשיך לרסק את המדינות-הערביות - בזו אחר זו. אם ההחלטה של מועצת-הביטחון "העניקה לרשות-הפלסטינית את הכל ללא משא-ומתן", אין שום סיכוי שהיא תסתפק בפחות מכך בעתיד. האם זה רע או טוב לישראל? צריך לזכור שההחלטה הזו של מועצת-הביטחון היא אחת מההחלטות הקשות ביותר שהתקבלו נגד ישראל. במילים אחרות, ייקח שנים רבות לתקן את המפלה הדיפלומטית הזו, אך מאידך הרשות-הפלסטינית לא תצליח לקבל מישראל אפילו סנטימטר אחד של "שטח כבוש" ללא הסכמתה של ישראל. ובכן, מה ישראל יכולה לעשות?

א. סביר להניח שמייד עם כניסתו של טראמפ לבית-הלבן, ישראל תצטרך להתאמץ להגיע להבנות עם הממשל החדש לפחות בנוגע לגושי ההתיישבות המוסכמים על מרבית הציבור הישראלי. מאידך, ישראל גם תצטרך להפגין סימנים שהיא מותירה אופק-מדיני כלשהו לרשות-הפלסטינית בדמותו של שטח טריטוריאלי רציף.

ב. צריך לשים-לב לקולות העולים מהקהילה היהודית בארה"ב: ראשית, קיצוניות ימנית - גם אם היא באה בגיבוי של הממשל החדש בארה"ב - אינה התשובה הראויה והיחידה להחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון. שנית, בנימין נתניהו חייב להגיע לדו-שיח ראוי והולם גם עם אנשי המפלגה הדמוקרטית. דהיינו, הנציגים הישראלים צריכים להקדיש את אותה תשומת-לב למפלגה הדמוקרטית כפי שהם הקדישו למפלגה הרפובליקנית בארבע השנים האחרונות.

ג. כדי להבין את הנזק העצום שאובמה גרם לעניין הפלסטיני אנחנו צריכים לשים-לב לנקודה הבאה: כל הישג של ישראל שיעמוד בסתירה לחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון ייחשב להצלחה ענקית, מאידך, כל מהלך מדיני שלא יכלול את הפרשנות הגורפת של ההחלטה במועצת-הביטחון, ייחשב בעיני הרשות-הפלסטינית למפלה גדולה. במצב הנוכחי, ישראל יכולה רק להרוויח מהשרלטנות המדינית האמריקאית כפי שזו עוצבה בתקופתו של אובמה. הרי למעשה טראמפ ניצח בבחירות של נובמבר 2016 גם בשל אותה בעיה המכונה "אובמה".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות-הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 29 בדצמבר 2016.

הפילוסוף הסורי צאדק ג´לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82

צאדק ג'לאל אל-עזם, מי שהיה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים בעולם-הערבי, הלך לעולמו ב-11 בדצמבר 2016 בברלין כגולה פוליטי, בשעה שחיילי המשטר הסורי של בשאר אל-אסד טבחו בתושבים הנצורים של העיר חאלב המדממת - בדומה לסוריה כולה. מאחורי המשפט הקצר הזה, מסתתרת ההיסטוריה הטרגית של המדינות הערביות - לא רק של השנים האחרונות, אלא גם של המאה השנים האחרונות.

בשעה שאל-עזם בילה את שנותיו האחרונות בברלין, לאחר שהוענק לא מקלט רשמי בשנת 2012 מטעם הרשויות בגרמניה, סוריה הפכה לזירה של טרגדיה אנושית שלא נראתה כמותה בעשרות השנים האחרונות. כ-500,000 הרוגים, 12 מיליון פליטים, מתוכם 8 מיליון נאלצו לעזוב את סוריה. הטיהור האתני המתחולל בסוריה נגד העדה הסונית והכורדית, גרם לסילוקם של כשליש מתושבי המדינה. לצד כל זה, מתחולל הרס שטתי ומכוון של ההוכחות הנוגעות לזכויות-הקניין של הנמלטים באמצעות השמדה של המסמכים הרשמיים המעידים על כך. אונס שיטתי, טרור מיני, הרעבה שיטתית, הרג שיטתי בשלל אמצעי לחימה הכולל שימוש בנשק כימי, הוצאות להרוג המוניות, העלמה מכוונת של אסירים ועצירים והפיכתה של סוריה לגרורה שיעית ורוסית - כל אלה הם תווי-ההיכר של סוריה החדשה מבית היוצר של התרבות הערבית הקרימינאלית. חוסר-היכולת של העולם-הדמוקרטי לגבש קו-פעולה ברור - אפילו בנוגע להקמתו של אזור מוגבל, בטוח ומוגן לתושבי סוריה - גם הוא הפך לאחד מסימני-ההיכר של הטרגדיה הסורית, המציין גם את פחדנותם ורשלנותם של כל הארגונים הבינלאומיים. הזעקה החלושה שיצאה מרחבי-העולם לנוכח מה שמתרחש בחאלב וברחבי סוריה כולה, צריכה להדליק נורה אדומה בקרב מדינות קטנות רבות ברחבי-העולם.

אל-עזם נולד בדמשק בשנת 1934, למשפחה סונית, אמידה וחילונית, הנטועה היטב בהיסטוריה של סוריה מאז המאה ה-18. אל-עזם מת בגיל 82. דהיינו, הוא היה עֵד לאירועים הגדולים שהתחוללו בעולם-הערבי ולמלחמות הקטלניות שמוטטו את החברה הערבית כולה - החל מהמלחמה המצרית בתימן בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ועד לקריסתן של המדינות הערביות בשנותיו האחרונות לחייו של אל-עזם. מיליוני בני-אדם קיפחו את חייהם בעולם-הערבי לאורך ה-60 שנים האחרונות בשל מלחמות פנימיות, במלחמות פנים-ערביות ובמלחמות פנים-אסלאמיות, שרובן נבעו בשל חוסר-היכולת הערבית להעדיף פתרון לא אלים לבעיות פנימיות וחיצוניות. והתוצאה היא סוג של "השמדה-עצמית" דטרמיניסטית העוברת על החברה הערבית כולה במגוון רחב של נושאים ועניינים. מדובר על מיליוני קורבנותמבית היוצר של התרבות הערבית - ולא כפי שהערבים מעדיפים לחשוב שהקטסטרופה הזאת היא תוצר של קונספירציה מערבית, ציונית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית וכדומה.

בדומה לרבים מבני-דורו של אל-עזם, מלחמת-ששת הימים של יוני 1967, היוותה את קו פרשת-המים, שהפכה למגדלור ענק המציין את הזמן והמרחב ואת את נקודת-ההתייחסות לאירועים שהתרחשו בעולם-הערבי מאז אותה תבוסה מחפירה. 50 שנה עברו מאז אותה מלחמה, ואותן בעיות נותרו כשהיו באותם זמנים מרים בהם ניסו מאות אינטלקטואלים ערביים לפרש את הכישלון הערבי וסיבותיו. בשנתיים הראשונות לאחר מלחמת ששת-הימים התפרסמו אלפי מאמרים וספרים שהוקדשו לכישלון הערבי. רבים מאותם פרסומים נשכחו, אך אחדים נותרו כציוני-דרך בוהקים בתרבות האינטלקטואלית הערבית. בין הפרסומים הללו אפשר לציין את ספרו של יאסין אל-חאפז, סורי שחי בערוב-ימיו כגולה פוליטי בלבנון, בשם "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספר נוסף היה של ד"ר צאלח אל-דין אל-מונג'ד מירדן שפרסם ספר בשם "עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות של תבוסת ה-5 ביוני". ספר שלישי, היה ספרו של צאדק ג'לאל אל-עזם בשם "ביקורת עצמית לאחר התבוסה". שלושת הספרים האלה זכו לתהודתה עצומה ברחבי העולם-הערבי ואף מעבר לו. פרקים שלמים תורגמו לשפות זרות, כולל לעברית. שלושתם, ועוד רבים אחרים בעולם-הערבי, כתבו בדם לבם לנוכח המשבר האידיאולוגי בו היה שרוי העולם-הערבי ולאור תבוסתה של האידיאולוגיה הנאצריסטית שזכתה לתהודה עממית רחבה ועצומה לפני ה-5 ביוני 1967. ספרו השני של אל-עזם בשם "ביקורת על החשיבה הדתית", שיצא-לאור זמן קצר לאחר ספרו הראשון, עורר גם הוא תגובות רבות ברחבי העולם-הערבי, אולם במדינות ערביות אחדות הוטל איסור על הפצתו. אל-עזם נעצר בלבנון למשך תקופה קצרה בשל פרסום הספר.

גם בספרו השני, אל-עזם לא היסס להטיח ביקורת נוקבת על השימוש בדת ככלי פוליטי לליבוי-יצרים בין הקבוצות השונות המרכיבות את האסלאם, ובין דת האסלאם לדתות אחרות. היבט נוסף בגישתו הכללית של אל-עזם על העולם-הערבי נגעה גם ל"בעיה הפלסטינית" שהיוותה תירוץ למשטרים הערביים לנקוט בצעדי דיכוי קשים נגד האזרחים ונגד כל סממן של ליבראליות מחשבתית בקרב האזרחים. לדעתו, גם אם לא הייתה קיימת "בעיה" כזו, המשטרים הערביים היו ממציאים תירוצים רבים כדי להמשך בדיכוי הכפוי השורר במדינות-הערביות. אפילו טורקיה, שנחשבה בשנות ה-90 של המאה הקודמת כדוגמא סבירה למדינה אסלאמית הנמצאת בעיצומו של תהליך דמוקרטי, שינתה את פניה לחלוטין בשנים האחרונות, והיא פנתה לעבר בנייתה של סולטנות אסלאמית רדיקאלית תחת שרביטו של ארדואן.  אפילו כשיש לטורקיה אפשרות פוטנציאלית להצטרף ל"איחוד האירופאי", היא בחרה להתמקד ברודנות אסלאמית רדיקלית ובסיכול מכוון של שרידי הרוח הליבראלית שנותרה בטורקיה של שנת 2016. עוד לפני שארדואן ביסס את אחיזתו בטורקיה, כבר בשנת 2008 ביטא אל-עזם את דעתו שההגות המחשבתית האסלאמית של תחילת המאה ה-21, הידרדרה לתהומות עמוקים אפילו בהשוואה לתקופה בה הוא פרסם את ספרו "ביקורת על החשיבה הדתית" שיצא לאור בשנת 1969. לדעתו, בזמן פרסום ספרו, התקיים סוג של שיח-הגיוני בין האסלאם לבין המדע. אולם כיום, (בשנת 2008, כשנאמרו הדברים), האסלאם דוחה לחלוטין את השיח-המדעי באמצעות פרסומים דתיים מופרכים הסותרים לחלוטין את הידע האנושי בשלל תחומים ונושאים.

אחת מהנקודות העיקריות במחשבה האידיאולוגית של אל-עזם, שבאה לידי ביטוי ברוב כתביו, הייתה, שהחילוניות היא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה לצד תנאים הכרחיים נוספים חשובים לא פחות. כיאה למי שרכש את השכלתו הגבוהה בארה"ב, לאל-עזם הייתה אפשרות לערוך השוואות יומיומיות, בלתי-נמנעות, בין החברה האמריקאית לבין החברה הערבית. מסקנותיו היו עגומות, אך בה בעת, הוא היה גם אופטימיסט ללא תקנה בנוגע לפוטנציאל של החברה הערבית כולה. המפגש הזה עם אורחות-החיים המערביים ריתק את דמיונם של אינטלקטואלים ערבים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות. הד לכך, אפשר למצוא באין-ספור מאמרים וספרים שהוקדשו לכך. מעטים מהם, כדוגמת אל-עזם, הצליחו לחרוג מעבר ללוליינות לשונית אפולוגטית כדי לתרץ את הנחשלות הערבית על גווניה השונים. רבים מהכותבים נקטו גישה של ריחוק וזלזול תוך כדי התנשאות ערבית דמיונית על הישגיהם של הערבים במאות הראשונות לאחר הופעתו של האסלאם. ההתנשאות הזו לא הייתה רק תרבותית, אלא היא הייתה גם גזענית שהדגישה את העליונות האתנית של הערבים על עמים אחרים - לא רק גנטית אלא גם מינית בהשוואה לגבר המערבי. דווקא הגישה הזו, המזלזלת והמתנשאת, היא שהשפיעה יותר על קהלים בעולם-הערבי המתיימרים להיות "אינטלקטואלים". כשעורכים השוואה בין התמונות של קהיר, דמשק ובגדאד בשנות ה-40 של המאה הקודמת, לבין התמונות של הערים הללו בשנת 2016, קשה שלא להבחין בשוני העמוק בלבוש של האזרחים שהפך לדתי יותר, מסורתי יותר, נוקשה יותר - בעיקר בכל הקשור למעמדן של הנשים במדינות הללו. לחברה הערבית והאסלאמית יש אובססיה מנטאלית בכל הקשור למעמדן של הנשים בחברה. כך למשל, בדצמבר 2016 נודע על הירצחן של 5 ילדות בפקיסטן רק בגלל שהן נתפסו נהנות ממוזיקה (האירוע התרחש לפני 6 שנים, אך עלה שוב לכותרות לאור ממצאים חדשים). הינה כי כן, לספרות הביקורתית של אל-עזם ודומיו יש קהל (קטן אומנם) משום שהיא נוגעת בעצבים החושפים של העולם-הערבי בפרט ושל העולם-המוסלמי בכלל.

גם בימים אלה של שנת 2016, אינטלקטואלים ערביים אחדים דנים בספרים הללו משום שהביקורת שהושמעה באותם ימים קשים של 1967, עדיין רלוונטית לימים אלה. ההוכחה לכך ניצבת באור בוהק בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי - ממרוקו בצפון אפריקה ועד לקווי-העימות בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית. במרחב העצום הזה, אין ולוּ מדינה אחת הראויה להיקרא מדינה-מתפקדת, ליבראלית ודמוקרטית. משום כך, עבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם נותרה אקטואלית גם בשל אחד מרעיונותיו המרכזיים בנוגע לאסלאם-הרדיקלי: לדידו, עלייתו של הגורם האסלאמי-הרדיקלי נוצרה בשל כישלונם הטוטאלי של המשטרים החילוניים שלא ידעו לצקת תוכן אמיתי - ולא רצו לצקת תוכן אמיתי - של ערכים אוניברסאליים הקשורים לזכויות-אדם בסיסיות. יתרה מזאת, לדעתו של אל-עזם, אותה הוא ביטא גם בשנותיו האחרונות, שמאחורי כל "מהפכן ערבי", מסתתר אדם שמרן מאוד מבחינה דתית, חברתית, תרבותית, כלכלית ומוסרית. לדידו של אל-עזם, ולדעתם של אינטלקטואלים נוספים בעולם-הערבי, "המהפכנות הערבית" היא בסך-הכל כלי להשגת עוצמה כדי להגביר את אמצעי-השליטה על הבריות. בהקשר הזה, טען אל-עזם, "הדור המהפכני הצעיר" של שנת 2016, אינו שונה במהותו מהדור שקדם לו כדוגמת עבד אל-נאצר, חאפז אל-אסד, מועמר קדאפי וסדאם חוסיין. כולם היו מהפכנים צעירים בתקופתם, אך הפכו את ארצותיהם ל"מדינות-הפחד" על-פי הגדרתו של יאסין אל-חאפז בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". אין תימה איפה, שהתקשורת הגרמנית ציינה לאחר מותו שעבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם, רלוונטית מתמיד לאור מה שאנחנו יודעים על העולם-הערבי של שנת 2016.  גרמניה, חשה בימים אלה על בשרה, כמו כל העולם-הדמוקרטי, את גלי-ההדף של התרבות הערבית מבחינה פוליטית, דתית ומוסרית.

נחזור לדבריו של אל-עזם בשנת 2008 שנאמרו בראיון לעיתון יומי בקטאר על השפעתה של תבוסת יוני 1967 על כתיבתו הביקורתית. הראיון תורגם במלואו על-ידי אתר "ממרי" - לא רק בשל מעמדו של אל-עזם, אלא בעיקר בשל תוכנו. וכך בחר אל-עזם להציג את דבריו לקהל הקוראים לאחר שנשאל מדוע אתה כותב, ולמי?: "אני סבור, שעבור מרצה באוניברסיטה, הכתיבה היא ביסודה חלק מהמחקר המדעי. בתחילה, החיבורים שלי היו קשורים למחקרים בפילוסופיה האירופאית המודרנית. אולם מה שדחף אותי לכתוב בשאלות הנוגעות לעניין הפוליטי או הציבורי היה תבוסת יוני 1967. אם מישהו היה מציג בפני את עניין הכתיבה לפני כן, ואומר לי שאני עתיד לכתוב על הנושא הזה ספרים אחדים - כפי שכתבתי מאוחר יותר - הייתי מאשים אותו בשיגעון והייתי אומר שבשום פנים ואופן לא אשקע בשאלות כאלה. יתכן שהייתי מביע את דעתי כתוצאה מהמעקב שלי אחרי העניין הציבורי והתעניינותי בו - אולם, לא הייתי שוקע בשאלות הללו לולא ההלם שגרמה תבוסת יוני 1967. כתבתי לפני התבוסה של שנת 1967 - לאלה שהתעניינו בנושא הפילוסופי. נהגתי לכתוב למשכילים שיש להם נכונות לנקוט בעמדות נאורות ומתקדמות, ולאלה שהיה להם רצון לפתח את הרעיונות, העמדות והתרבויות הללו על בסיס של תנועת התחייה הערבית הנאורה. אולם לאחר שנת 1967, הפנייה הייתה לכיוון הגורמים הפעילים בחברות שלנו. בשלב ההוא, כולנו נתקפנו בהלם ובתסכול. באותה-עת התחלתי לכתוב לציבור, כיוון שכולנו, כמשכילים, רצינו לומר משהו. משום, שלא יתכן שיקרה דבר-מה ברמה כזאת של אסון מבלי שנאמר מאומה כמשכילים".

סביר להניח שבעקבות המלחמה ותוצאותיה, אל-עזם התעניין בנעשה ב"מדינונת הכנופיות" כפי שכונתה מדינת-ישראל בתקשורת הערבית. עד שנים אחדות לאחר המלחמה, אל-עזם עדיין חשב שמדינת-ישראל היא "גרורה של האימפריאליזם האמריקאי", וזאת למרות שעד לשנת 1967 משרד-החוץ האמריקאי העדיף באופן בולט קשר עם מרבית המדינות הערביות ולא עם ישראל. רק לאחר המלחמה, המדיניות האמריקאית כלפי ישראל השתנתה מקצה לקצה. עם השנים, גם הגישה של אל-עזם כלפי ישראל השתנתה, משום שאי-אפשר היה להתעלם מהיותה של ישראל תמונת-ראי שעמדה בניגוד גמור למה שהתרחש בעולם-הערבי של שלל מדינותיו מבחינה פוליטית, כלכלית, חברתית, צבאית, מוסרית, מדעית וטכנולוגית. מה שעורר את חמתם ותיעובם של אינטלקטואלים ערבים אחרים בגישתם כלפי ישראל, אצל אל-עזם נוצקה סקרנות אינטלקטואלית בנוגע לישראל - לא סקרנות הנובעת מרגשי-נחיתות, אלא סקרנות חקרנית, הנובעת מתוך נקודת-מבט ערבית פטריוטית הרואה בהישגיהם של עמים אחרים מעין דוגמא ממנה ניתן להפיק לקחים חיוביים במטרה לשפר את החברה בה "מתגורר המשכיל הערבי".

למרבה הצער, הפער בין העולם-הערבי לעולם-הדמוקרטי הולך והתרחב. חיסולה של השדרה האינטלקטואלית הערבית בשל המלחמות הפנימיות והחיצוניות הרבות השורות בעולם-הערבי, מנציחה את נחשלותה של החברה הערבית ש"איננה מסוגלת לייצר מאומה ללא עזרתם של אחרים" כפי שען אל-עזם שנים אחדות לפני מותו. מעצם העובדה שאל-עזם נאלץ לחיות את שנותיו האחרונות כגולה-פוליטי בברלין, מראה בעליל על מצבו העגום של העולם-הערבי שאינו מצליח לייצר אפילו מקום אחד בו אפשר לחיות כבני-חורין מבחינה פוליטית, דתית ואינטלקטואלית. המסקנה העגומה הזו, כנראה ליוותה את שנותיו האחרונות של אל-עזם בעוצמות הולכות וגדלות ככול שזרמו הידיעות על החורבן האנושי בסוריה במדינות ערביות נוספות - שהוא כולו תוצר של התרבות הערבית, אותה הוא ניסה לשפר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפילוסוף הסורי צאדק ג'לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82", מגזין המזרח התיכון, 22 בדצמבר 2016.

טורקיה של ארדאון והטרור הכורדי – סבב חדש

מאת: ד"ר יבגני קלאובר

אש חוזרת לרחובות איסטנבול. סגן ראש-ממשלת טורקיה, נומאן קורטולמוס, אמר לרשת ה-CNN, כי "ישנם סימנים שארגון המחתרת הכורדית ה-PKK אחראים לפיגוע-הטרור הקטלני" שאירע ב-10 בדצמבר 2016 באיסטנבול. יום לאחר מכן, הוכרז במדינה על יום אבל לאומי לזכרם של 29 בני אדם שנהרגו בפיגוע הקטלני. על-פי אותו מקור, כ-166 בני אדם נפצעו כתוצאה משני פיצוצים סמוך לאצטדיון הכדורגל של בשיקטאש, דוברים בטורקיה מסרו שהחקירה בעיצומה. שר-הפנים, סולימאן סוילו סייד ציין ש-10 בני-אדם נעצרו בחשד למעורבות בפיגועים, אולם לפי-שעה זה יהיה מוקדם מידי להגיע למסקנות כלשהן. למרות שהתקופה האחרונה הצטיירה כרגועה יחסית בטורקיה, המתיחות בין הממשל לבין בני המיעוט הכורדית לא פגה. בחודש נובמבר 2016, משרד הפנים הטורקי הודיע ש"הרשויות במדינה עצרו 12 חברי מפלגת העם הדמוקרטית הפרו-כורדית (HDP), בהם שני יושבי-הראש שלה, סלהאטין דמירטאש, ופיגן יוקסקדאג". מעצרם בא בעקבות הפיצוץ במרכז דיארבקיר, העיר הגדולה ביותר בדרום-מזרח טורקיה, המאוכלסת על ידי הכורדים. באירוע שהתרחש בתחילת נובמבר 2016, התפוצצה מכונית-תופת סמוך לבניין המשטרה שגרמה להריגתם של שמונה בני אדם ולפציעתם של יותר מ-100 בני-אדם נוספים.

טורקיה מנסה להחליש את הכורדים בצפון סוריה, והם, מצדם, אינם יכולים להבליג על כך. הרצף הטריטוריאלי אליו שואפים הכורדים בצפון-סוריה להשיג, מתחיל מצפון-מזרח סוריה, דרך מחוז הכורדי בשם קובאני, ויימשך עד לאזור העיר אעזאז במזרח. רצף זה מסכן את הטורקים, מאחר והוא עלול לרכז את הכורדים לאורך גבול טורקיה עם סוריה, ואף עלול לעודד את הכורדים הסורים להכריז על אוטונומיה פוליטית - זהו תסריט האימה של ארדואן. מאידך, וצבא המורדים הסוני והפרו-טורקי בסוריה, נתפש כ"קרש ההצלה" מפני האיום הכורדי. יצוין, כי ברזאני, המנהיג הכורדי בעיראק, לא מיהר בזמנו לגנות את ארדואן על פלישתו הצבאית לסוריה. וזאת, בשל חששו מאוטונומיה כורדית אלטרנטיבית לזו הקיימת בצפון-עיראקי עליה הוא מופקד. הכורדים לא יוותרו על השטחים שכבשו מידי דאע"ש במערכה העיראקית. לוחמי הפשמרגה הכורדיים בעיראק התקדמו לאחרונה אל עבר מוסול ממזרח ומצפון, והציגו הישגים מרשימים. התקדמותם גבתה מהלוחמים הכורדיים מחיר כבד בחיי-אדם. ראש-ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, חושש מהישגים של הכורדים בעיראק, כי לטענתו, הישגים אלה, לצד התמיכה הטורקית, יהוו בסיס לדרישה טורקית לשליטה במוסול. כששר-החוץ הטורקי צ'בושאולו הודיע, כי טורקיה הציעה לקחת חלק גדול יותר בשחרורה של מוסול, דווח כי "ראש ממשלת עיראק חיידר אל-עבאדי סירב להצעה" . אל-עבאדי חושש מפני הטורקים, ואינו ממהר לקבל את ההצעות ה"נדיבות" של ארדואן. מטרתו היא שלא לאפשר - לא לכורדים ולא לעיראקים - להשתלט על העיר.

טורקיה, החברה בנאט"ו, שבה וביקשה מהאמריקנים ליצור בצפון סוריה שטח מפורז. במוסקבה הבינו מזמן, כי אזור מפורז צבאית בשטח סוריה ישמש את טורקיה להמשך הניסיון ל"הצלת" דאע"ש, כמו גם לתמיכה ב"גלגול הנוכחי" של ג'בהת אל-נוסרה (Jabhat al-Nusra) ואחרר אל-שאם (Ahrar ash-Sham) - וכל זאת במגמה להחליש את אסד. ארדואן, כאמור, ניסה לא פעם לשכנע - בדיונים שנערכו בג'נבה - את ממשל אובמה, כי האזור המפורז בשטח סוריה חיוני למערב, ואף הציג את ההצעה כחלק מהמאבק נגד דאע"ש, בעוד שהלכה למעשה, האזור משמש אותו במאבקו כנגד הכורדים ובחיזוק הטורקמנים במלחמת-האזרחים הסורית.

האיחוד הכורדי-הדמוקרטי בסוריה שלח את נציגיו למוסקבה באמצע אוקטובר 2015, כדי לדון בהגברת שיתוף הפעולה בין הצדדים. צעד זה הכעיס עד מאוד את ארדואן, אשר - כאמור - רואה בארגון הכורדי ארגון טרור. לפיכך, נציגי הכורדים לא הוזמנו להפגת התמיכה בארדואן ב-7 לאוגוסט 2016, ההפגנה בה מיליון טורקים צעדו ובידיהם שלטים בנוסח "ארדואן, אתה מתנה מאלוהים". לאור ההתפתחויות שחלו בשנה האחרונה, וביניהן ההפצצות הטורקיות של השטח הסורי, רוסיה טענה, בשלב מסוים, כי טורקיה מתכננת פלישה מאסיבית לשטח סוריה. לטענת דובר משרד-ההגנה הרוסי, מסקנה זו הוסקה לאור הצעדים בהם נקטה טורקיה לאחרונה לאורך גבולה עם סוריה. עם מינויו של ראש-הממשלה החדש בינלי ילדרים, ופיטוריו של דבוטוגלו (המתון יותר בשאלת הכורדים), אין היום בממשלה הטורקית גורם, שיהיה מסוגל להבהיר לארדואן את כובד מכלול הסכנות הכרוך באי-שיתופם של הכורדים. האוטונומיה הכורדית כבר קיימת, דה-פאקטו, בדרום-טורקיה ובצפון-סוריה, והמשך ההתנגדות ימשיך לרוקן את תהליך ג'נבה מכל תוכן, ולערער את המצב הביטחוני במדינה.

מיד לאחר הפיגוע של ה-10 בדצמבר 2016, נשיא הנציבות האירופית, ז'אן קלוד יונקר, הטיח ביקורת כלפי הפרלמנט-האירופי על השהיית התהליך של כניסתה של טורקיה לאיחוד. במאי 2016, נשיא הנציבות האירופית ז'אן קלוד יונקר, נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ, ומזכ"ל מועצת האיחוד-האירופי יאפה טרנהולם-מיקלסן ניהלו מו"מ עם נציגי טורקיה, והציבו בפניהם 72 תנאים - שהם פרוצדורה סדירה לחברות חדשות המועמדות להתקבל לאיחוד-האירופאי - וביניהם, תיקון חוק הטרור הטורקי הגורף והפסקת המאבק נגד כלי התקשורת והעיתונאים. נציב האיחוד לנושאי הגירה, דימיטריס אברמופולוס, ציין בסוף יוני 2016 (קודם לניסיון ההפיכה בטורקיה), כי על אנקרה למלא את מלוא 72 הסעיפים, כדי שבריסל תוכל "להסיר את דרישות הוויזה בקרוב עבור אזרחי טורקיה" . יחד עם זאת, אברמופולוס הראה כי טורקיה מילאה עד כה 65 מתוך 72 התנאים שהוצבו על ידי האיחוד, והצהיר: "אנשינו עובדים באופן צמוד עם הרשויות הטורקיות על מנת להשיג את המטרה". אלא שהוא לא לקח בחשבון שבעקבות ניסיון ההפיכה-הצבאי של ה-15 ביולי 2016, דווקא שני הסעיפים הללו - (1) תיקון חוק הטרור הטורקי הגורף, ו-(2) הפסקת המאבק נגד כלי התקשורת והעיתונאים - כלל אינם עומדים על הפרק בטורקיה שלאחר ההפיכה.

וכך, למרות שטורקיה ממלאת אחר התנאים במטרה להמשיך בתהליכי האינטגרציה (לא כולל סעיפי הטרור), המוסדות האירופאים השהו את התהליך. נשיא הנציבות האירופית ז'אן קלוד יונקר, החושש מהתעוררות מחודשת של בעיית הפליטים, שבאמצעותם ארדואן סוחט את אירופה, תקף את הפרלמנט-האירופי ודרש שיחזרו למסלול האינטגרציה הטורקית לתוך האיחוד. ז'אן קלוד יונקר מתעלם מהפגיעות החוזרות ונשנות בזכויות הקבוצתיות ואינדיווידואליות של המיעוט הכורדי, זאת רק כדי להמשיך "לשחד" את ארדואן בתקווה שימשיך להחזיק את "ברז הפליטים" סגור.

==

מאת: ד"ר יבגני  קלאובר, "טורקיה והטרור הכורדי - סבב חדש?", מגזין המזרח התיכון, 15 בדצמבר 2016.

--

מערכת הבחירות בארצות-הברית, 2016 – ספיחים

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

תמה מערכת הבחירות. ההכרעה נפלה. נשיאה הבא של ארה"ב יהיה דונאלד טראמפ - מועמד שאף אחד לא האמין לרגע שיש לו סיכוי כל שהוא להגיע לבית-הלבן. בניגוד לעבר, המערכה לא הסתיימה עם תום ספירת הקולות. והיום, למעלה מחודש אחרי מועד ההצבעה, המערכה נמשכת כאילו ההצבעה עדיין לפנינו. לאור העבר ניתן היה לצפות שהמהומה תשכך, שהציבור ישלים עם תוצאות הבחירות וכולם יעברו לעסוק בחילופי הממשל. נכון לעכשיו, זה לא מה שקרה. המאמר הנוכחי, מאמר שלא העליתי בדעתי שיהיה צורך לכתוב אותו, יסקור את הספיחים של מערכת-הבחירות הלא שגרתית שעברה עלינו והתוצאות המפתיעות שלה.

1. מקום אחד לפני האחרון

מסופר שבתקופת המלחמה הקרה, התקיימה תחרות ספורט בין ארה"ב וברית-המועצות. הרוסים הפסידו. הדיווח על תוצאות התחרות בעיתונות הסובייטית היה כדלהלן: "הספורטאים שלנו הגיעו למקום השני. האמריקאים הגיעו למקום אחד לפני האחרון". אם התקשורת האמריקאית הייתה מדווחת על תוצאות הבחירות ברוח דומה - ייתכן שזה היה ממתן קצת את עוצמת מפח-הנפש של המחנה הקלינטוני. אחרי ככלות הכל, הביטוי "הגיעה למקום השני" נשמע פחות פוגעני מאשר "הפסידה".

בחירתו של דונאלד טראמפ זעזעה את המערכת הפוליטית בארה"ב. מיליוני המצביעים שנתנו את קולם להילארי, שרויים בהלם-קרב (Post Traumatic Stress Disorder - PTSD). אפילו היום, למעלה מחודש ממועד ההצבעה, הם עדיין לא הפנימו את מה שקרה.

התופעה שהצד המפסיד בבחירות מאמין ש"רימו" אותו, ש"גנבו" ממנו את מה שמגיע לו, איננה חדשה. זה קורה כמעט בכל מערכת בחירות. הפעם, בשל הפער העצום בין הצפיות לבין מה שקרה בפועל, התגובה של המפסידים היא מעל ומעבר לכל מה שהיה מקובל בעבר. במחנה הקלינטוני פשוט מסרבים להשלים עם תוצאות הבחירות. באקדמיה מציעים לסטודנטים (שרבים מהם בכלל לא הלכו להצביע) לעבור טיפולי תראפיה קבוצתית על מנת שיוכלו להמשיך ולתפקד.  

בעימות האחרון בין הילארי וטראמפ, המנחה שאל את טראמפ אם הוא ישלים עם תוצאות הבחירות. למרות שלהילארי לא הופנתה שאלה כזאת, היא החליטה לענות בכל זאת. לדבריה, אי-השלמה עם תוצאות של בחירות היא דבר נורא ביותר (Horrific), דבר שאין לו תקדים בהיסטריה של ארה"ב (היא כנראה שכחה את הסיפור של אל גור בשנת 2000). כשהיא אמרה את הדברים האלה היא לא העלתה בדעה שזה יחזור אליה. על זה נאמר "ניבא ולא ידע מה ניבא".

מנקודת מבטו של הצד המפסיד, אי השלמה עם התוצאות איננה כל כך נוראה - יש דברים נוראים יותר. השאלה האמיתית היא מה הצד המפסיד יכול לעשות. בנסיבות דומות בעבר הצד המפסיד היה מסתפק בחשבון-נפש, ניתוח הסיבות שגרמו לו להפסיד, וממתין בסבלנות ארבע שנים עד שיגיע "מועד ב' ".

הפעם זה שונה. בשל עוצמת ההסתה ומימדי ההפתעה שהיו חסרי-תקדים, המחנה הקלינטוני מסרב להשלים עם התוצאה. במקום להכיר במציאות, תומכי הילארי מנסים לשנות אותה. תומכי הילארי חיים בתוך בועה בה הבחירות עדיין לא הוכרעו והם מאמינים שבסופו של יום יקרה נס והתוצאה "הנכונה" תצא לאור. נס, על מנת שיקרה, זקוק ל"סיוע". במחנה הקלינטוני עסוקים בבניית כל מיני תרחישים דמיוניים שנועדו ליצור תנאים שיבטיחו שהנס המיוחל אכן יקרה. על כך - בפרק הבא.

2. הרוסים באים, הרוסים באים

"הרוסים באים, הרוסים באים" היה סרט משעשע מתקופת המלחמה הקרה בו מתואר איך צוללת רוסית עולה על שרטון במימי החופים של ארה"ב. בסרט התושבים המקומיים נחלצים לעזרת הצוללת, עוזרים לצוות להשתחרר מהשרטון ולצאת בשלום לים הפתוח. כמקובל בהוליווד, הסרט מסתיים ב- happy end.

המלחמה הקרה אומנם הסתיימה, אבל קריאת-הקרב "הרוסים באים, הרוסים באים" נשמעת שוב. הגרסה הנוכחית היא שכישלונה של הילארי בבחירות נגרם בשל מעורבות רוסית בתהליך ההצבעה. איך בדיוק זה בוצע ולמה, לא כל כך ברור. מה שחשוב הוא שסו"ס נמצאה הסיבה למה שקרה בנובמבר 2016.

זאת לא המצאה של הרגע האחרון. זה כבר עלה במהלך מערכת-הבחירות כשפעם אחר פעם הילארי התריעה על כך שפוטין מעוניין שטראמפ יבחר. למה שפוטין יעדיף את טראמפ? כי מהילארי הוא מפחד. ואכן יש לו סיבה טובה לחשוש ממה שהילארי עלולה לעשות. כבר בפגישתה הראשונה עם שר-החוץ הרוסי, הילארי נתנה לו צעצוע לגו על מנת להבהיר מה מחכה לו.

פוטין "נבהל". "היא גדולה עלי" הוא החליט, ועוד באותו היום גמלה בליבו ההחלטה רק לא הילארי. 

  

נשמע לכם מופרך? הדמוקרטים נאחזו בו על מנת לנסות ולערער את הלגיטימיות של תוצאות ההצבעה. קשה לדעת מי בדיוק המציא את הסיפור הרוסי, אבל אובמה קנה אותו Lock, Stock and Barrel כמו שנהוג לומר כאן. הוא נתן הוראה לשירותי הביון לחקור את הנושא לעומק. מעניין לדעת אלו הנחיות ניתנו לחוקרים. השאלה היא כמובן אם החוקרים יספקו את הסחורה וכן איזה שימוש ייעשה בממצאים. זו שאלה טובה איך יחליטו שהמעורבות היא רוסית דווקא. כאשר מדובר בפריצת מחשב (Hacking), לא שמעתי על הרבה מקרים בהם פורצי מחשב השאירו כרטיס ביקור עם שם וכתובת. אדרבא, פורצי מחשב בדרך כלל עושים הכל כדי לטשטש את זהותם ואם הם כבר משאירים עקבות, הן מפנות אצבע מאשימה לכיוון אחר. במקרה הנוכחי יש מועמדים נוספים על הרוסים - הסינים, הצפון-קוריאנים או האיראנים למשל. לכולם יש עניין ויכולת.

בעקבות ההתפתחות הזאת, במחנה הקלינטוני שוררת אווירה של חג, והם כבר חולמים על "הפתעת דצמבר" - הפתעה בה האלקטורים "יבינו" מה מוטל עליהם לעשות וביום הקובע, ב-19 בדצמבר 2016, הם יצביעו בניגוד למנדט בשמו הם נבחרו.

החוק לא מחייב את האלקטורים להצביע ע"פ המנדט בשמו הם נשלחו (למרות שב-29 מדינות ניתן להעמידם לדין בבית-משפט של המדינה ולהענישם, זה לא ישנה כי זה יהיה לאחר מעשה כשהנשיא הנבחר כבר יושב בבית-הלבן). היו בעבר מספר תופעות של אלקטורים מרדנים, אבל אף פעם זה לא שינה את תוצאות הבחירות. במרבית המקרים המטרה הייתה להביע מחאה על נושא כזה או אחר. המרדנים ווידאו לפני ההצבעה שמחאתם לא תשפיע על התוצאות. התמרדויות האלקטורים בעבר היו יוזמות אישיות ולא תוצאות של לחצים או "שכנוע" ע"י גורמים חיצוניים. 

הפעם המצב שונה בגלל האנטגוניזם שמועמדותו של טראמפ מעוררת.

כדי ש"הפתעת דצמבר" אכן תתממש, 38 מהאלקטורים שנבחרו עם מנדט להצביע עבור טראמפ צריכים להעביר את קולם למחנה הקלינטוני ולהצביע עבור הילארי. האם זה יכול לקרות? קשה להאמין, אבל אף אחד גם לא האמין שטראמפ ינצח בבחירות.

במחנה הקלינטוני "משחקים אותה על בטוח". הם לא סומכים על ניסים. הפירצה בחוק המאפשרת לאלקטורים להפר את התחייבותם, מנוצלת עד תום. בסיוען של התקשורת והאקדמיה מתנהל מסע "הסברה" רחב היקף לשכנוע אלקטורים שחובתם להצביע עבור הילארי. במקביל, האלקטורים מוצפים בפניות אישיות באמצעות הטלפון ו/או הדוא"ל, כולל איומים, בהן מזכירים להם את "חובתם". האם זה יעבוד? ימים יגידו.

מאחר וזה לא קרה בעבר קשה לדעת מה המשמעות של התערבות החיצונית בשיקולי האלקטורים ואם אין לה היבטים פליליים. למעשה התערבות של גורמים חיצוניים בשיקולי האלקטורים היא הסתה להפיכה.

  

יש גם תרחיש אפשרי אחר במקרה ש"הפתעת דצמבר" אכן תתרחש, תרחיש שאף אחד לא מזכיר אותו. זה מחזיר אותנו לתיקון השני לחוקה, הקובע את זכותם של האזרחים לשאת נשק. לאנשים החיים מחוץ לארה"ב נושא החזקת נשק בידי אזרחים בארה"ב נראה כטרוף. הרבה אמריקאים גם כן לא מודעים לסיבה בגללה התיקון הזה הוכנס לחוקה. בניגוד לדעה הרווחת, התיקון הזה לא נועד לאפשר החזקת נשק בידי אזרחים למטרות ציד, ספורט או הגנה עצמית. אלו מטרות לוואי בלבד. התיקון נועד לאפשר לאזרחים להתארגן במיליציותשתוכלנה להתקומם נגד רודנות (Tyranny). כל הדורשים לשנות או לבטל את התיקון השני מתעלמים מ"כוונת המחוקק" או, לחילופין, טוענים שהמושג "מיליציות" מתייחס ליחידות המשמר הלאומי של המדינות השונות (כשהחוקה נכתבה, המשמר הלאומי עדיין לא היה קיים).

לגופו של עניין, זו כמעט וודאות שהרוב מבין מיליוני האזרחים שהצביעו עבור טראמפ, אם לא כולם, ייראו את "הפתעת דצמבר", אם היא אכן תתרחש, כהשתלטות רודנית (Usurpation). עם כמויות הנשק המצויות בידי האזרחים הסכנה שהם יפעלו בהתאם לרוח התיקון השני לחוקה היא גבוהה ביותר. מעניין לדעת אם החותרים לגרום למהפך בין האלקטורים בשבוע הבא, (ב-19 בדצמבר 2016), חשבו על זה.

באמצעות הסיפור הרוסי, הדמוקרטים הצליחו להשיג דבר אחד - הטלת ספק בלגיטימיות של נשיאותו של טראמפ. אפילו אם יוכח שהיו ניסיונות של מדינה זרה להשפיע על הבחירות, למעט האפשרות שתמצאנה הוכחות חותכות שהם הצליחו לפרוץ למאגרי המידע של המדינות השונות ולשנות פיסית את מספרי הקולות, לא ברור איך מעורבות כזאת יכולה להשפיע על תוצאות הבחירות. אבל לדמוקרטים זה לא משנה, הם יטענו שטראמפ "גנב" להם את הבחירות. זו תהיה חזרה על הסיפור של בחירות 2000, בו הם טוענים עד היום שבוש, בעזרת בית המשפט, "גנב" להם את הבחירות. אות ראשון לבאות הוא מאמר של כתב המערכת של "הניו יורק טיימס", פול קרוגמן, בו נקבע חד משמעית שבחירתו של טראמפ לנשיאות היא "לא לגיטימית". חוסר נכונות להשלים עם הפסד בבחירות מושרש עמוק בתוך ה-DNA הדמוקרטי.

לסיום הפרק, לא ברור למה האמריקאים כועסים כל כך על ה"התערבות של מדינה זרה" בבחירות שלהם, אם זה אכן קרה. הרי הם עשו ועושים זאת דרך קבע במדינות שונות ברחבי העולם, כולל במדינות ידידותיות. רק לפני כשנה וחצי, בעת הבחירות בישראל, האמריקאים העניקו 350,000$ לגוף קיקיוני בשם V-15, שמטרתו הייתה להפיל את נתניהו. הם אפילו לא נסו להסתיר את המעשה.

3. עניין של העדר הוכחות

כותרת הפרק היא - Lack of Evidence is not an Evidence of Lack: בתרגום חופשי, "העדר הוכחות איננו בהכרח ראיה לכך שלא נעברה עבירה".

טענה שטראמפ חזר עליה יותר מפעם במהלך מערכת הבחירות ואחרי שההצבעה הסתיימה, התייחסה לזיופים והונאות בהצבעה ובמיוחד להצבעתם של אנשים שאינם אזרחים - בעיקר שוהים בלתי חוקיים. מתנגדיו של טראמפ האשימו אותו שטענותיו חסרות בסיס מאחר והוא לא הביא כל הוכחות שזה באמת קרה. אבל האם זה באמת כך? האם באמת להאשמותיו של טראמפ אין בסיס? לא כאן המקום לפרט את מגוון האפשרויות לרמות בבחירות באמריקה. אסתפק רק בנקודה אחת.

מרבית המדינות מאפשרות למהגרים לא חוקיים לקבל רישיון נהיגה. בטופס הבקשה לקבלת הרישיון ישנו סעיף המאפשר למבקש להירשם בפנקס הבוחרים של המדינה (בהרבה מקרים - קליפורניה למשל, הרישום הוא אוטומטי). בקליפורניה לבד חיים כשלושה מיליון מהגרים בלתי חוקיים. בעת ההצבעה אסור לדרוש מהמצביע הוכחה של אזרחות, אסור אפילו לשאול אותו אם הוא אזרח (בתי המשפט קבעו ששאלה כזאת היא צורה של אפליה ואו הפרה של צנעת הפרט . . .). כל המהגרים האלה יכולים להצביע בלי מפריע. אי-אפשר להתעלם מהאפשרות שחלק מהם, ואולי אפילו חלק גדול, ניצל את הזכות הזאת. זאת לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר כפי שנדרש בבית-המשפט, אבל מכאן ועד לקביעה שטענותיו של טראמפ הן חסרות בסיס, המרחק גדול.   

4. כשהנעליים על הרגל השנייה

סיבה טובה לא להפר מסורות ולשנות נהלים לצורכי שעה, היא שאף אחד לא יודע מה צופן העתיד. כאשר הארי ריד והרוב הדמוקרטי שברו את מסורת הפיליבסטר בסנאט על מנת להקל על אובמה להעביר יוזמות ומינויים שלא היו לרוחם של הרפובליקנים, הם לא חשבו על כך שיום יבוא והם יאבדו את הרוב. הם וודאי לא העלו בדעתם שמועמד כמו טראמפ יזכה.

עכשיו, כשטראמפ בבית הלבן ובסנאט יש רוב רפובליקני הם יאלצו להסתכל בעיניים כלות על המינויים של טראמפ לממשלתו ולבתי-המשפט. הם יוכלו לצעוק גוואלד מכאן ועד להודעה חדשה, אבל את התקדים הם יצרו בעצמם ובטענות הם יוכלו לבוא לעצמם בלבד.

קשה שלא לחוש שמחה לאידם של הדמוקרטים המתחרטים היום על יצירת התקדים של "האופציה הגרעינית" (זה הכינוי שניתן לשבירת מסורת הפיליבסטר) בעת שהיה להם רוב בסנאט. אבל הלקח האמיתי הוא שהפקרות של הצד האחד גוררת הפקרות של הצד השני. מסורת הפיליבסטר נועדה למנוע דיקטטורה של הרוב ולשמור על זכויות המיעוט. כדי לעצור פיליבסטר היה דרוש רוב מיוחס של 60 סנאטורים. הדמוקרטים שינו את זה כדי שאובמה יוכל להעביר יוזמות שהרפובליקנים התנגדו להן. בזמנו זה נראה רעיון חכם. עכשיו, כשהתהפכו היוצרות, והם ניצבים בפני מציאות של נשיא רפובליקני עם רוב רפובליקני בסנאט, הם מתחילים סופסוף להבין את מידת הנזק שהם גרמו לעצמם. בזכות הכללים החדשים שהם יצרו בעצמם, לדמוקרטים לא תהיה אפשרות למנוע מטראמפ להעביר חקיקה ולבצע מינויים שלא יהיו לרוחם.  

5. יהדות ארה"ב - מה צופן העתיד?

בחירתו של טראמפ לנשיאות התקבלה ע"י יהדות ארה"ב ברגשות מעורבים. בהופעתו בפני ארגון אייפא"ק, בעת מערכת הבחירות, טראמפ קצר תשואות רמות בעקבות התבטאויותיו הפרו-ישראליות, שהיו הרבה מעבר למקובל על פוליטיקאים אמריקאים. הנהלת אייפא"ק מצאה לנכון להתנצל בפני הבית-הלבן על כך שדברי ביקורת שהוא השמיע נגד אובמה זכו למחיאות כפיים סוערות. הם לא יכלו להתנצל על דבריו של טראמפ. הם התנצלו על מחיאות הכפיים - איזו בושה!

בעיני הציבור היהודי טראמפ הוא דמות שנויה במחלוקת. היה מיעוט לא מבוטל בין משתתפי וועידת אייפא"ק שדרש למנוע ממנו להופיע בפני הוועידה. כאשר הוא הופיע, הם יצאו מן האולם לאות מחאה.

זאת מסורת שיהודי ארה"ב מצביעים ברובם עבור הדמוקרטים. הנשיא הרפובליקני שזכה לתמיכה הכי גדולה מהציבור היהודי היה רונלד רייגן (קרוב ל-20% מהיהודים הצביעו עבורו). עדיין לא ראיתי נתונים סטטיסטיים על הבחירות האחרונות, אבל אני מסופק אם טראמפ זכה לתמיכה של יותר יהודים מאשר רייגן.

עבור הציבור היהודי תדמית המפלגה הדמוקרטית עוצבה על הזיכרונות של רוזוולט, טרומן, קנדי וג'ונסון. הם עדיין לא הפנימו את המציאות שהמפלגה הדמוקרטית של היום היא סיפור שונה לחלוטין. במפלגה הדמוקרטית של היום, חבר קונגרס שהתאסלם והיה פעיל בתנועה האנטישמית The Nation of Islam של פראקאן (Louis Farrakhan) יכול להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר המפלגה, וזו כמעט וודאות שהוא ייבחר. ראוי לציין שהלובי היהודי האנטי ישראלי J-Street תומך בו! מה שקצת מוזר זה שעמדת הליגה למניעת השמצה ADL איננה חד-משמעית בנושא. המפלגה הדמוקרטית של היום איננה מתנגדת לתנועת ה-BDS, ובמקרים רבים אף תומכת בה ברמה המקומית. במפלגה הדמוקרטית של היום רואים ב"צדק לפלשתינאים" ו"סיום הכיבוש" ערכים עליונים, בעוד שאין כל התייחסות למאות אלפי קורבנות בין האזרחים, כולל נשים וילדים, הנטבחים בסוריה ובעיראק.

שורשיה של התפנית שחלה במפלגה הדמוקרטית הם בתקופת ג'ימי קארטר. השיא היה יחסו של ממשל אובמה לישראל. היהודים העדיפו לעצום עין והמשיכו בתמיכתם בדמוקרטים. מי שעוקב אחרי הנעשה כאן, יזהה מיד שהבעיה היא העתיד - הדור החובש היום את ספסלי האקדמיה הוא החממה ממנה תצמח מנהיגות המחר. מאחורי המסווה של "ביקורת על מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל", פורחת ומשגשגת אנטישמיות החדשה. ה"פוליטיקל קורקטנס" נותן את הטון באקדמיה והשקפות עולם שמאליות שולטות בכיפה. עוצמת האנטישמיות גדלה עם ההקצנה בדעות השמאליות (המועמד הדמוקרטי שנכשל בבחירות המקדימות, ברני סנדרס, הוא דוגמא אופיינית). בקרב ציבור הסטודנטים מי שרוצה להיות IN חייב להצטרף למקהלה או לשמור על פרופיל נמוך. בהרבה מהמוסדות האקדמיים המובילים, תמיכה בפעילות אנטי ישראלית היא כמעט תנאי הכרחי לקידום. יתרה מזאת, כאשר ציבור הסטודנטים של היום יגיע לעמדות עם יכולת השפעה על המדיניות כבר תהיינה לו דעות מגובשות אנטי ישראליותאנטישמיות, דעות שקשה יהיה לשנות אותן.

לסיום, מספר מלים על עמדותיו של טראמפ בנושא הישראלי-ערבי. קשה לדעת מה הוא בדיוק יעשה, אם בכלל. כרגע יש שמועות שהוא עומד להורות להעביר את שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. סביר להניח ש"מומחי" מחלקת-המדינה ינסו לשכנע אותו שהתגובה בעולם-הערבי תהיה קשה ושעליו לוותר על הרעיון. דווקא מה שכולם רואים כחיסרון שלו יכול להיות יתרון. אין לו ניסיון דיפלומטי, לכן הוא לא חושב כמו דיפלומט אלא כמו אדם פשוט. הוא איננו משוכנע שמה שנראה לא הגיוני בעיני אדם מהרחוב הוא באמת רעיון מוצלח. נכונותו לשבור את המוסכמות בתחום יחסי ארה"ב עם סין היא סימן מעודד. ייתכן שהוא לא יתחשב בהמלצות של ה"מומחים" ויחליט להעמיד למבחן את "סכנת" התגובה של העולם-הערבי.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "מערכת-הבחירות בארצות-הברית, 2016 - ספיחים", מגזין המזרח התיכון, 15 בדצמבר 2016.

טרור אסלאמי - טרור של הצתות - נובמבר 2016

העולם-הערבי, כהרגלו, סובל משפע רב של שסעים ופיצולים שיש להם רקע היסטורי עתיק יומין. השילוב בין פלגנות לשם פלגנות לבין העדפה תרבותית של פתרון אלים בנוגע לכול מחלוקת, מניב אין-ספור טרגדיות מבית-היוצר של הלאומנות הערבית על פלגיה ועדותיה השונים. אחד מהשסעים הללו, המתבטא גם בתקשורת הערבית ובשיח האינטלקטואלי המתקיים לעיתים בעולם-הערבי, נוגע להבדל המנטאלי "התהומי" בין "ערביי-המדבר" לבין "ערביי הערים". לעיתים השיח הזה גולש לאלימות מילולית קשה בכל עת שמתגלעת מחלוקת בין מדינות-המפרץ (סעודיה, למשל) לבין מדינות ערביות אחרות כדוגמת סוריה, עיראק, לבנון ומצרים. התדמית הזו של "ערביי-המדבר" והערכים שהם הפיצו ברחבי המזרח-התיכון, התבטא היטב גם בדבריו של ההיסטוריוגרף הערבי אבן-ח'לדון (1406-1332) שהובאו בספרו הידוע "מוקדימה" (אקדמות למדע ההיסטוריה). הספר תורגם לעברית ויצא-לאור בשנת 1966 בהוצאת מוסד ביאליק.

וכך כתב אבן ח'לדון: "ערביי-המדבר (הבדואים) הם אומה פראית, שמִנְהָגֵי הפראות וסיבותיה טבועים בנפשם עד כדי כך שהפראות נעשתה להם טבע ותכונת אופי. חיי הפראות נעימים להם, מפני שיש עימהם פריקת-עול-השלטון ואי-ציות למנהיגות מדינית. טבע זה עומד בסתירה עם התרבות ומונע אותה. טבעם של ערביי-המדבר הוא לשדוד מה שיש בידי האנשים, ופרנסתם בצל רומחיהם (כלי נשקם). אין הם יודעים גבול ומעצור בביזת רכושם של הבריות. כל רכוש, חפץ, או מכשיר שהם רואים בעיניהם - מיד הם גוזלים אותו לעצמם; ואם הם בני-חורין לעשות כך, משום התגברותם ושלטונם, הרי בטלה המנהיגות המדינית, אין עוד הגנה על רכושם של בני אדם, והתרבות נחרבת. ערביי-המדבר, מחמת טבעם הפראי, הם אנשי שוד והשחתה, השודדים מה שהם יכולים לשדוד מבלי להלחם ולהסתכן, ובורחים אל מקומות המרעה שלהם שבשממה, ואינם יוצאים למערכה ולמלחמה אלא אם כן הדבר דרוש להם לשם התגוננות. אבל כל מקום מבוצר או שקשה להם להגיע אליו - אין הם מנסים לכבשו. אבל המישור הוא לחם שלל וטרף כל שעה שהם יכולים להשתלט עליו, אם מפני שאין בו חיל-משמר ואם מפני שהממשלה השלטת בו חלשה. הם חוזרים ופושטים עליו, עולים עליו בצבאם ולוקחים בו שלל, מפני שזה קל להם - עד שהתושבים נכנעים להם" (פרק 23 ו-25).

למעשה, אבן ח'לדון העניק תוקף אידיאולוגי למשטמה שחשו תושבי המזרח-התיכון - שאימצו את דת האסלאם בעקבות הכיבושים האסלאמיים של המאה ה-7 וה-8 לספירה - בעיקר בנוגע לתחושת העליונות האתנית של ערביי חצי-האי ערב. מיהו "ערבי" ומהי "ערביוּת" עדין עומדות כשאלות פתוחות הנתונות לפרשנות ואף מהוות רקע למתחים האידיאולוגיים הקטלניים השוררים במזרח-התיכון "הערבי". במילים אחרות, לדעת רבים, התרבות הזו יחד עם הדת שהיא כפתה על האזור כולו, זרים למקום הזה - ובמיוחד בארץ-ישראל.

הגישה הזו של אבן ח'לדון תפסה חזקה גם בכתביהם של אינטלקטואלים ערביים שביקשו לפרש את הכישלון הקולוסאלי של החברה הערבית מול חברות אחרות כדוגמת זו המערבית או אפילו בהשוואה למדינות אסיאתיות כמו יפן, קוריאה, סין, סינגפור הונג-קונג ומדינות נוספות. אחד מהם הוא ד"ר מחמד עבד אל-מוטלב אל-הוני, אזרח לובי המתגורר כיום באיטליה. אל-הוני פרסם ספר, בשנת 2004, בשם "הדילמה הערבית - הערבים בהתמודדות עם האסטרטגיה האמריקאית", בו הוא ניסה להסביר, בין היתר, את הכישלון הדמוקרטי בעולם-הערבי. זהו כישלון שיש לו רקע היסטורי-מנטאלי עמוק הקשור גם לטענות שאבן ח'לדון העלה 600 שנה לפניו. וכך מתאר אל-הוני את החברה הערבית כיום: "רוב הבדואים עברו אומנם להתגורר בערים", מסביר אל-הוני, "אולם הם נשארו בארגוניהם השבטיים". לדעתו, "העיר לא שינתה את ערכיהם של הבדואים, במידה שבה הם שינו את דמותן של הערים שהפכו להיות ערים בדואיות". "עובדה זו עומדת למכשול בפני הדמוקרטיה", מסביר אל-הוני, "משום שדמוקרטיה יכולה לקום רק בחברה אזרחית, שבה הקשרים הרציונאליים בין בני אדם הם חזקים יותר מקשרי דם. חברה פטריאכלית שבה שולט בשרירותיות השיח' של השבט, לא יכולה בשום-אופן לקבל את הרעיון של מפלגה פוליטית. אם הרעיון נכפה עליה (על-ידי גורם חיצוני), נמצא שלכל שבט או עדה יש מפלגה. כאשר המפלגות-השבטיות הללו יעלו לשלטון, הן לא יכבדו את כללי חילופי-השלטון וירכיבו ממשלה עם השבטים המפלגתיים בעלי בריתם ובסופו של דבר יחלקו את אוצרות המולדת ביניהם - ולאט לאט יחליפו את מקום המדינה" (ציטוט באדיבות ממרי).

האם לאור מה שאנחנו יודעים כיום (2016) על מה שמתחולל בעולם-הערבי במגוון רחב של נושאים ועניינים, האם ההיבטים התרבותיים-מנטאליים האלה, כפי שציינו אל-הוני ואבן ח'לדון, עדיין מכתיבים את ההתנהגות הכללית של החברה הערבית על שלל עדותיה ושבטיה? ובכן, לא צריך ללכת רחוק כדי להסיק למסקנות מתבקשות רק ממה שמתחולל בסוריה, בעיראק, במצרים, בלבנון, בירדן, בעזה, בסומליה, בתימן, בלוב בסעודיה, בקטאר ובמדינות ערביות נוספות. אנחנו יכולים להגיע למסקנות מתבקשות - עגומות - על מה שמתחולל אצלנו בבית, במדינת-ישראל, בכל הנוגע לפערים המנטאליים והתרבותיים בין החברה הערבית לבין החברה היהודית. לא רק מדובר על פערי השכלה, שכר, הישגים, טכנולוגיה וכו', אלא מדובר על פערים משמעותיים מאוד המתבטאים גם בהבדלים המנטאליים הקשורים למחויבות של האזרח כלפי סביבתו, לעבודתו, למשפחתו ולמדינתו. מהבחינה הזו, אין הרבה הבדל בין ערביי-ישראל לבין ערביי-האזור, משום שהתחושה "הלאומית" הייתה ועודנה מזויפת, מאחר והיא מתנגשת עם התרבות המנטאלית ההיסטורית של הערבים בדיוק כפי שהסבירו אבן ח'לדון ואל-הוני.

כולנו יודעים היטב מה התרחש בישראל בשבוע האחרון של חודש נובמבר 2016: מאות מוקדים של הצתות היו ברחבי ישראל. רבות מהן היו הצתות מכוונות שנועדו לייצר סדרה ארוכה של פיגועים-המוניים - אולם, רק גבורתם העילאית של כוחות-הביטחון ושל תושבי-המדינה מנעה אסון כבד יותר. אין דרך אחרת להסביר את התופעה הזו, משום שהיא נוגעת לתודעה-הקולקטיבית-הערביתהמקדשת אלימות והרס, ואף ניצול הזדמנויות כדי לממש יעדים של הרס וחורבן כפי שקורה בכל המדינות הערביות במזרח-התיכון. אנו מקווים שנשיא מדינת-ישראל הנוכחי, לא יחליט לכנות את המעשים האלה "הצתות על רקע רומנטי", משום שעדיין מהדהדת באוזננואמירתו הגזענית כלפי תושבי-המדינה היהודים, ב-31 ביולי 2015, לאחר הפיגוע בכפר דומא. אולם ראו איזה פלא, התקשורת הישראלית והשמאל הישראלי לא דרשו ועדת-חקירה שתבדוק את התנהלותם של הגורמים הרשמיים לאור שהתחולל בשבוע האחרון של חודש נובמבר 2016. אם הייתה עולה דרישה כזו, סביר להניח שוועדת-חקירה כזו הייתה חושפת את תרומתם של ערביי ארץ-ישראל ואת תרומתם של מנהיגיהם המטורללים ביצירת אווירה מנטאלית המקדשת פגיעה מכוונת בישראל - שבטעות מכונה בישראל מעשים "פליליים". ההתנהגות הזו, מראה בעליל שלמרות דברי מנהיגיהם על "שייכות עמוקה" לכאורה למקום הזה, למעשה התנהגותם חושפת פעם נוספת שהם לא היו שייכים למקום הזה, הם גם אינם שייכים למקום הזה והם לא יהיו שייכים למקום הזה.ארץ-ישראל היא בסך-הכל עוד מקום בו הקלגס הערבי-אסלאמי יכול לבצע הרס וחורבן כעניין אידיאולוגי מכוון.

תמונת הטרור אסלאמי ואלימות האסלאמית לחודש נובמבר 2016, אינה שונה בהרבה ממה שהתחולל לאורך כל שנה האחרונה. בסיכומו של דבר, במהלך חודש נובמבר 2016 נהרגו 10,972 בני-אדם; בחודש אוקטובר נהרגו 14,043 בני-אדם; בחודש ספטמבר נהרגו 8,953 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 12,380 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,218 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 15,015 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 11,857 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691; בחודש מרס נהרגו 10,705; בחודש פברואר נהרגו 12,559 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 12,261 בני-אדם. בחודשים ינואר-נובמבר 2016 נהרגו 132,959 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור, באלימות דתית-אסלאמית, בקרבות ובמלחמות-אזרחים המתנהלות במדינות רבות במרחב הערבי והאסלאמי.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - נובמבר 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
עיראק:	3,976	מתוכם, 1,533 אזרחים
סוריה:	3,954	מתוכם, 1,279 אזרחים
טורקיה - סוריה:	5	חיילים טורקים
תימן:	715	2,500
אפגניסטן:	644	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
ניגריה:	379	כולל התקפות של מיליציות אסלאמיות
פקיסטן + קשמיר הפקיסטנית:	210	--
סומליה:	177	--
טורקיה:	149	רבים מהם לוחמים כורדים
מצרים:	120	רבים טרוריסטים מוסלמים
פיליפינים - טרור אסלאמי:	113	רובם טרוריסטים מוסלמים
גרמניה - פיליפינים:	1	אזרחית גרמניה
לוב:	105	--
הודו - קשמיר ההודית:	61	--
דרום-סודאן:	57	--
סודאן + דארפור:	33	--
מאלי:	13	--
צרפת - מאלי:	1	חייל צרפתי
קמרון:	11	--
ניז'ר:	10	--
רוסיה - קווקז:	8	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	7	--
צ'אד:	5	--
סעודיה:	4	--
קניה - טרור אסלאמי:	4	--
אלג'יריה:	3	--
ארה"ב:	1	טרוריסט מוסלמי
ישראל - סוריה:	4	טרוריסטים מוסלמים
ישראל - עזה:	1	טרוריסט מוסלמי
ישראל - הרשות הפלסטינית:	3	טרוריסטים מוסלמים
הרשות הפלסטינית - טרור פנימי:	1	אישה בשכם
ארה"ב - חיילים:	6	3 בירדן, 2 באפגניסטן, 1 בסוריה
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	3	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	8	--
סה"כ:	10,972 הרוגים	25,000 פצועים

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - טרור של הצתות - נובמבר 2016", מגזין המזרח התיכון, 8 בדצמבר 2016.