עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית

המאמר הזה אינו על עיתון הארץ, אלא על דונלד טראמפ בעיקר. אולם, בעקבות כמה כותרות מטרללות לחלוטין של עיתון הארץ שהתפרסמו לאחרונה בעניין טראמפ (בהקשרים אחדים), לנו לא נותר אלא להכריז שיש קווי דמיון משותפים בין עיתון הארץ לבין טראמפ: כך למשל, שניהם חיים ביקום מקבילי המנותק לחלוטין מהמציאות; שניהם עסוקים בהסתה יומיומית במדינותיהם; שניהם עוסקים בדה-לגיטימציה של יריביהם; שניהם מדברנים גורמים זרים ועוינים להתערב במדינותיהם; שניהם מציירים תמונה שחורה-משחור בנוגע למציאות בה שרויה מדינתם; שניהם מעניקים כלי-נשק הסברתי לאלה החותרים נגד מדינותיהם; שניהם מטיפים בעיקר לגרעין קשה ואלים של אוהדים המעניק להם תמיכה מוסרית או כספית; שניהם רואים ברעיון הדמוקרטי כלי לגיטימי רק אם האידיאולוגיה שלהם מנצחת; ושניהם שרויים במצב כלכלי ממש לא מזהיר. הינה כי כן, אם נערוך השוואה בין השיח המיליטנטי של עיתון הארץ לשיח המיליטנטי של טראמפ, יהיה אפשר לראות שבסך-הכל עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית. מאוד קל לייצר כותרות פרובוקטיביות, אלא שמאחורי הכותרת הזו יש איזו אמת בסיסית היכולה לקלוע לטעמו של קהל גדול המכיר את דרכו של העיתון. יכול להיות שהשוואה כזו עם עיתון הארץ מעליבה את דונלד טראמפ, ובצדק. וכעת נעבור לנושא המרכזי:

מערכת הבחירות בארה"ב עומדת להסתיים ב-8 בנובמבר 2016 בניצחונה של הילארי קלינטון עם סיכוי סביר מאוד להשגת רוב דמוקרטי בסנאט ואולי גם בקונגרס האמריקאי (זה קצת יותר מסובך מאשר השגת רוב סנאט). וכעת נשאלת השאלה, "האם הכתובת הייתה על הקיר" בנוגע לתבוסתו של טראמפ? אנחנו יכולים להרחיב את השאלה הזו קצת יותר לעומק: האם לאור מה שאנו יודעים על מערכת-הבחירות בארה"ב, האם אנחנו יכולים לציין בוודאות שטראמפ רצה באמת לנצח את הילרי קלינטון? קרוב לוודאי שמעבר לאלפי המאמרים שהתפרסמו במהלך השנה אחרונה בנוגע לשתי השאלות האלה, סביר להניח שלאחר הבחירות בארה"ב יתפרסמו עשרות ספרים שיעסקו בהרחבה בתופעה המכונה "דונלד טראמפ".

אני יכול לציין נקודה-זמן אחת בה היה לי ברור שטראמפ אינו יכול לנצח בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016. נקודת-הזמן הזו קשורה לעימות הראשון שנערך ב-7 באוגוסט 2015 בין המועמדים הרפובליקניים שביקשו להוביל את המפלגה לכס הנשיאות. במהלך העימות, דונאלד טראמפ נשאל על-ידי מייגן קלי, שהנחתה את העימות מטעם רשת "פוקס ניוז", בנוגע להתבטאויותיו הגסות כלפי נשים. טראמפ, לא רק שלא נתן תשובה הולמת כיאה למי שרוצה להשיג את תמיכתן של הנשים האמריקאיות ואת תמיכתו של המחנה השפוי במפלגה הרפובליקאנית, אלא הוא פתח בהתקפה אישית נגד מייגן קלי שבאה לידי ביטוי גם חודשים רבים לאחר העימות המתוקשר. טראמפ, יליד 1946, לא היסס לבטא את דעתו המפורשת לגביה מיד לאחר העימות במילים האלה: "היה אפשר לראות את הדם יוצא לה מהעיניים. הדם יצא ממנה מכל מקום". אחדים מאוהדיו של טראמפ - כולל הוא עצמו - רמזו שהתנהגותה של קלי כלפי טראמפ נבעה בשל היותה במחזור. בעקבות העימות בין השניים, מייגן קלי טענה שהיא קיבלה איומים על חייה מצד אוהדיו של טראמפ, וכך נוצר נתק שנמשך חודשים ארוכים, אך את הנזק שטראמפ גרם לעצמו בתודעה האמריקאית היה קשה מאוד לתקן.

מייגן קלי, 1970, נחשבת לכוכבת המוכשרת והאינטליגנטית ביותר של ערוץ החדשות האמריקאי "פוקס ניוז" - בה היא עובדת מאז שנת 2004. מעבר להיותה עורכת-דין בהשכלתה ובמקצועה, היא זוכה להוקרה כאחת מהנשים ומהאנשים המשפיעים ביותר בארה"ב. היא ושפרד סמית', 1964, נחשבים לכוכבים האינטליגנטים של הרשת המביעים עמדות העומדות בסתירה מוחלטת ל"קו-הרשמי" לכאורה של רשת "פוקס ניוז". כך למשל, בעקבות ההרס הרב שנגרם מסופת-ההוריקן "קטרינה", שפרד סמית' לא הפסיק להלום בממשל בוש על אוזלת-ידו בהגשת סיוע לתושבי ניו אורלינס שהיו שרויים במצוקה קשה במשך שבועות ארוכים. במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006), שפרד סיקר מטעם הרשת את האירועים מישראל באור אוהד שנעדר לחלוטין באותה-עת בתקשורת הישראלית. מאידך, שפרד לא היסס למתוח ביקורת על הזמנתו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו לנאום בקונגרס האמריקאי בחודש מרס 2015, והוא כינה זאת כ"אקט פוליטי שערורייתי" בשל הבחירות שהיו אמורות להתקיים בישראל שבועיים לאחר מכן.

במהלך החודשים האחרונים, בעיקר מאז שנחשפו פרשיות ההטרדות המיניות של טראמפ, מייגן קלי לא היססה לסקר את הפרשיות האלה באופן בולט לא רק בשל העימות המתוקשר בין השניים, אלא בשום שהמעשים האלה בחלקם הם לא רק "הטרדות מיניות" אלא הם יכולים להיכנס להגדרה די ברורה של "התקפות מיניות" - לא רק לפי עדויותיהן של הנשים המותקפות, אלא אפילו על-פי דבריו של טראמפ עצמו. לנוכח הסיקור הזה של מייגן קלי בתוכניתה היומית ברשת, שדרנים שמרנים מאוד ב"פוקס ניוז", כמו שון האניטי, הטיחו בקלי שהיא "תומכת באופן ברור בהילארי קלינטון". מסתבר שטראמפ לא רק הצליח לפלג את המפלגה הרפובליקנית, אלא הוא גם הצליח לפלג את הרשת השמרנית הזוכה לרייטינג יוצא מן הכלל. עד כה, נכון לסוף אוקטובר 2016, כ-11 נשים טענו שטראמפ הטריד אותן מינית - מספר כזה של טענות מראות בעליל על התנהגותו של מטריד-סידרתי המתיימר לייצג את הדמוקרטיה הגדולה של העולם-המערבי. הזלזול המופגן של איראן ורוסיה כלפי מערכת-הבחירות האמריקאית וכלפי הדמוקרטיה האמריקאית הוא פרי-תוצר של דונלד טראמפ עצמו, ולא של אובמה או של הילארי קלינטון - עם כל ביקורת המוצדקת שיש כלפי שניהם.

בשמונה השנים האחרונות, מאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן, המפלגה הרפובליקנית חיכתה לרגע הזה בו תובס המפלגה הדמוקרטית. שמונה שנים ארוכות שנראו בעיני בכירי המפלגה כ"נצח". מאות מיליוני דולרים הושקעו בהטפה יומיומית נגד מדיניות של אובמה בשלל נושאים ועניינים החשובים לציבור האמריקאי, כמו ביטוח-רפואי, נשק, הפלות, הגירה, משפט, מהגרים, פליטים, אבטלה, מצב כלכלי, ביטחון-לאומי והזירה הבינלאומית. כמעט ולא היה נושא אחד בו הייתה הסכמה בין אובמה לבין המפלגה הרפובליקנית עד כדי שיתוק של המערכת הפוליטית האמריקאית. בחלק מהנושאים מדובר על עניינים מהותיים. בנושאים אחרים זו הייתה נקמנות לשמה כדי לגרום לשיתוקה של המערכת הפוליטית האמריקאית מתוך כוונת זדון. לאור המאמץ האדיר הזה, מן הראוי היה שהמפלגה הרפובליקנית הייתה מתאמצת להעמיד מועמד ראוי שסביבו יתגבש קונסנסוס ציבורי המגובה בעזרתם של מנהיגיה הבכירים של המפלגה. אלא, שלמציאות הרפובליקנית הייתה דינמיקה משלה, והיא נסחפה אחרי שובל של התלהמות פומבית חסרת-רסן שדיברה בעיקר לגרעין הקשה של המפלגה, תוך כדי נידוי של קהלים חדשים המייצגים את הציבור האמריקאי כולו. טראמפ הצליח לא רק להפוך את המפלגה הרפובליקנית למושא של זלזול, אלא הוא גם הצליח להפוך את ארה"ב לבדיחה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה של ארה"ב. יכול להיות שלתדמית הזו תהייה השפעה מרחיקת-לכת על ארה"ב זירה הבינלאומית, וזאת ללא שום קשר לזהותו המפלגתית של הנשיא הבא של ארה"ב.

במהלך החודשים האחרונים הודיעו יותר מ-50 בכירים במפלגה הרפובליקנית, או כאלה המזוהים עמה, שהם לא יתמכו בטראמפ. יתרה מזאת, היו כאלה שהצהירו באופן-מפורש שהם יצביעו עבור הילארי קלינטון לאור התנהגותו חסרת-הרסן של טראמפ. כך למשך, קולין פאוול, מי שיכהן כמזכיר-המדינה תחת ממשלו של ג'ורג' ווקר בוש בין השנים 2005-2001, ערך לאחרונה מסיבת-עיתונאים עם הילארי קלינטון שבמהלכה הוא הביע תמיכה מלאה במועמדותה לנשיאות האמריקאית, כפי שתמך במועמדותו של אובמה בשנת 2008 ובשנת 2011. הודעת התמיכה של פאוול בקלינטון באה למרות האשמותיו של פאוול שקלינטון מנסה לסבך אותו בפרשת "המיילים" - כמי שיעץ לה להשתמש בשרת פרטי, לטענה של קלינטון. בכירים אמריקאים נוספים כמו ג'ון מקיין, מי שהתמודד נגד אובמה בקרב על הנשיאות בשנת 2008, הודיע שהוא לא יתמוך בטראמפ, ובכך נפתחה מסכת שלמה של העלבות קשות מצד טראמפ כלפיו. אל הקלחת הזו נכנסה גם בתו של ג'ון מקיין, מייגן מקיין, 1984, הידועה כפעילה פוליטית נמרצת מטעם המפלגה הרפובליקנית באוניברסיטאות האמריקאיות וכמשתתפת קבועה בערוץ "פוקס ניוז". באחת מהתוכניות ששודרו בערוץ בתחילת חודש אוקטובר 2016, היא הודיעה שאין כל סיכוי שהיא תצביע עבור טראמפ, לא רק בשל התנהגותו הגסה כלפי אביה, אלא גם בשל השערוריות המלוות את טראמפ כל יום מחדש. גם קונדוליסה רייס, שכיהנה כמזכירת המדינה תחת ממשלו של בוש בשנים 2009-2005, פרסמה הודעה בתחילת אוקטובר 2016, בה היא קראה לטראמפ לפרוש לאלתר מהמרוץ לנשיאות משום שהיא מקווה "לתמוך במישהו שיש לו כבוד והוא בעל שיעור קומה היכול למלא את התפקיד הכי חשוב בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם". סביר להניח שקונדוליסה רייס לא הייתה לבד בקריאתה הברורה שנשלחה לעבר טראמפ. רבים בבכירי המפלגה, אלה שהתמודדו לסנאט ולקונגרס, ייחלו לרגע בו טראמפ יעלם כדי להציל את המפלגה הרפובליקנית מתבוסה כפולה ואולי אף משולשת.

אומרים שארה"ב השתנתה מאוד לאור ההתפתחויות הדמוגרפיות שהתחוללו במדינה זו בעשורים האחרונים. עם כל הביקורת שיש כלפי אובמה, אי-אפשר לבטל את הרעיון שבחירתו חוללה שינוי תודעתי בקרב קהלים רבים שחשו שהם נמצאים בשוליים של מרכזי ההשפעה בארה"ב. בשל כהונתו של אובמה בשמונה השנים האחרונות, סביר להניח שנוצקו יסודות נוספים לאתוס האמריקאי המכתיב את רצונם של בני-מיעוטים להשפיע על המערכות הפוליטיות במדינה. לאפקט המצטבר הזה, תהייה השפעה גדולה גם לאור התנהגותו השערורייתית של טראמפ, לא רק על המפלגה הדמוקרטית אלא גם על המפלגה הרפובליקנית הזקוקה להתאמות אידיאולוגית לנוכח שינויי-העיתים בהם מתמודדת החברה האמריקאית כולה.

כמובן שאי-אפשר בלי הנקודה הישראלית: אם טראמפ יצליח לזכות בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016, הדבר עלול לגרום להלם רב - לא רק בארה"ב אלא גם ברחבי-העולם. ההלם הזה ידרבן את הנשיא אובמה לנקוט בצעדים רדיקליים ולהחליט החלטות חשובות שימלכדו לחלוטין את טראמפ. מתוך נקמנות לשמה, אובמה עלול לקבל החלטות גם בעניין הפלסטיני מתון רצון ברור וגלוי לעין להכתיב לטראמפ מדיניות שתהיה לה השפעה עמוקה ולטווח-ארוך על ישראל ועל יחסיה עם הרשות-הפלסטינית בכל הנוגע להסדר-מדיני עתידי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 27 באוקטובר 2016,

טרור אסלאמי – הדילמה האמריקאית – ספטמבר 2016

מה שהתרחש בעיר חאלב במהלך השבוע האחרון של חודש ספטמבר 2016, יכול להיחשב כאחד מהאירועים האלימים והאכזריים ביותר שהתחללו בעיר מאז שפרצה מלחמת-האזרחים בסוריה בחודש מרס 2011. במהלך אותו שבוע, כוחות אוויריים של סוריה ורוסיה תקפו עשרות פעמים ביום מטרות אזרחיות מתוך כוונה ברורה וידועה מראש לחסל כל מה שנחשב לאיום על המשטר הסורי בחלק המזרחי של העיר, ואף לגרום למנוסתם של עשרות-אלפי אזרחים מבני העדה הסונית המתגוררת בעיר. גורמים מקומיים בסוריה כינו את ההתקפות האוויריות הללו כ"טבח" והיו אף כאלה שהגדירו את סדרת האירועים הללו כ"טיהור אתני" מכוון של המשטר העלווי של בשאר אל-אסד בגיבוי רוסי. הטרגדיה היא, שלפי-שעה, אין אף גורם בינלאומי שיש ביכולתו להשפיע באופן אפקטיבי על האירועים משום שסוריה הפכה למגרש משחקים של רוסיה, איראן, חיזבאללה, ארגון "המדינה האסלאמית", טורקיה וגם של גורמים נוספים הקשורים ל"קואליציה האמריקאית" הנלחמת כביכול בארגון "המדינה האסלאמית". אולם מעל לכול, זהו משבר מנהיגותי של העולם-החופשי המתיימר לדבר על "ערכים נעלים" רק כאשר מדובר על בנייתם של כמה בתים ביהודה ושומרון או כאשר אישיות ישראלית בכירה מאוד הולכת לעולמה.

סוריה מתקרבת לשנה השישית בה מתחוללת מלחמה עקובה-מדם, עם מספר הרוגים לא-רשמי של כ-600,000 בני-אדם, וכמובן מיליונים נוספים הפכו לפליטים בתוך ארצם או מחוץ לארצם. הנזק של המלחמה הקשה הזו מוערך ביותר מ-300 מיליארד דולר. אזורים שלמים בסוריה אינם ראויים למגורי-אדם גם בשל הפצצות מתמשכות של כל הכוחות הלוחמים בסוריה - המקומיים והזרים, המערביים והערביים. גם באזורים הנחשבים ל"מתפקדים" כביכול, החיים מתנהלים בריטואל יומיומי של השגת מזון או בחיפוש מקלט בטוח או מחסה זמני - בתוך סוריה או מחוצה לה. לצערנו הרב, התיאור המתומצת הזה אינו משקף כראוי את הטרגדיה אנושית המתחוללת בסוריה כבר יותר מ-5 שנים. כל מי שנחשף לזוועות, עוד מראשיתן, היה עד ליכולת האנושית להפגין רוע בלתי-נתפס של אלימות לשם אלימות, לא רק כדי להשיג יעדים צבאיים או פוליטיים, אלא זו הייתה הזדמנות פז לבטא מפגן פסיכוטי של רוע אנושי חסר-הבחנה באצטלה של מטרה פוליטית, דתית או צבאית. האידיאולוגיה, כשלעצמה, נועדה להפגין אלימות לשם אלימות על-פי המסורת הערבית הידועה.

"ספינת השוטים" הזו, המכונה "המזרח-התיכון הערבי", הנפיקה לעולם במהלך השנים האחרונות סדרה שלמה של טרגדיות אנושיות, בזו אחר זו, עם רצף בלתי-נדלה של משברים אקוטיים בלתי-פתירים בשל מעורבותם של עשרות גורמים זרים שבחשו בקלחת האלימה הזו. הטרגדיה בסוריה היא עוד אחת ברצף הטרגדיות אנושיות המתחוללות באופן תדיר גם בעיראק, בתימן, בלוב, בסומליה ובמקומות נוספים. גם במרחב האסלאמי, מדינות רבות נמצאות בתהליך של קריסה פנימית. כך למשל, על-פי הערכות אחדות, הצבא האפגאני ניצב בפני קריסה, וזאת למרות הזרמה אמריקאית של עשרות מיליארדי דולרים שהושקעו בבנייתן של זרועות-הביטחון האפגאניים. לנוכח האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני אפגניסטן מצד ארגון "הטליבאן", מארגון "המדינה האסלאמית" ומארגוני הטרור הפקיסטניים שמצאו מקלט באפגניסטן, הכיסוי הביטחוני הצר לצד ריבוי בלתי-נסבל של הרוגים בקרב אנשי כוחות-הביטחון האפגאניים, הפכו אזורים שלמים במדינה זו לבלתי-נשלטים באופן בולט. מה שמתחולל באפגניסטן דומה למה שמתחולל בלוב, בסוריה, בעיראק, בסומליה ובתימן, דהיינו חלוקת המדינה על-פי אינטרסים עדתיים, שבטיים או דתיים, או אפילו על-פי גחמותיהן של מדינות זרות.

הקריסה הגיאו-פוליטית הזו די ברורה למעצבי המדיניות האמריקאית הנוכחית. בכל מקום בו הופגנה הססנות אמריקאית, הוואקום התמלא בידי גורמים רדיקליים או בידי גורמים בינלאומיים אלימים כדוגמת רוסיה ואיראן. הדבר התבטא לאשורו החל מהמשבר באוקראינה ועד למלחמת-הדמים האכזרית המתחוללת בתימן שהפכה למגרש-משחקים נוסף של סעודיה ואיראן המתמודדות על ההגמוניה במזרח-התיכון. כאשר אזורים שלמים בדרום-מזרח טורקיה, בהם מתגוררים כורדים, הפכו לעיי-חורבות במהלך השנה האחרונה באדיבותו של הצבא הטורקי ובשתיקתה של ארה"ב, המשמעות היא שדיבורים על "מוסר" ו"צדק" (אמריקאיים), הם בסך-הכל ביטויים ריקים מתוכן שמאחוריהם ניצבים מנהיגים הססניים העומדים חסרי-אונים לנוכח הנחישות האלימה של רוסיה ואיראן שמטרתן להציב עובדות בשטח על-פי האינטרסים האזוריים שלהם - גם אם זה היה דורש את חיסולו של הסורי האחרון או של העיראקי האחרון.

כבר 15 שנה העולם-הליבראלי ניצב מול כוחות רדיקאליים אלימים, רובם אסלאמיים, ללא מענה נאות - לא במובן האידיאולוגי ולא במובן המעשי. לא ג'ורג' ווקר בוש ובוודאי לא ברק חוסיין אובמה השכילו לנווט את "נושאת-המטוסים" הזו (העולם הדמוקרטי) לעבר נתיבים בטוחים יותר. ארה"ב לא שימשה מגדלור בוהק המגדיר את הזמן והמרחב למדינות שבעבר הסתמכו על נחישותה האידיאולוגית והפרקטית של ארה"ב. לעיתים דומה היה, שעדיף להיות היריב של ארה"ב מאשר בן-בריתה, משום שאותם מנהיגים שעמדו נחושים מול המדיניות החובבנית של ברק חוסיין אובמה, הצילו את מדינותיהם מהרפתקה מדינית או ביטחונית.  זהו לא רק רמז בנוגע למדינת-ישראל, אלא זהו רמז למדינות נוספות באזור שהשכילו להבין שברק חוסיין אובמה החליט להמר על חשבונן. ההצהרה של נשיא מצרים הנוכחי של נשיא מצרים הנוכחי שהוא מעדיף את טראמפ כנשיא הבא של ארה"ב, מדברת בעד עצמה.

המספרים הקשים של חודש ספטמבר 2016, הם רק כלי קטן וצר דרכו אפשר להבין את האתגרים העומדים בפני כל הצדדים המעורבים באזור - הן מרצון והן כאלה שלא-מרצון. המספרים האלה של חודש ספטמבר 2016 אינם שונים בהרבה מהמספרים של החודשים הקודמים. קרוב לוודאי, שהם אינם משקפים כהלכה את הטרגדיה האנושית המתחוללת בכל אחת מפינותיו של המרחב האסלאמי ואף מעבר לו. אולם, למספרים האלה יש אפקט מצטבר - של שכבה אחת על רעותה - לא רק מול העולם-המערבי אלא בעיקר מול חדלונו וקריסתו של העולם-הערבי והאסלאמי שבכוחו הוא בלבד, אינו יכול לעצור את מרחץ-הדמים הזה גם בשל המבנה התרבותי הרעוע מן היסוד עליו הוא ניצב כבר מאות שנים.

מול הנשיאה הבאה של ארה"ב - הילארי קלינטון - ניצבת משימה מאתגרת כפולה. מצד אחד, היא תצטרך להשקיע מאמץ ניכר לשכך את זעמם של חלקים אחדים מהציבור האמריקאי על עצם בחירתה (וזאת, באדיבותו של טראמפ המטורלל). ומאידך, היא תצטרך יחד עם יועציה להגדיר מחדש את המדיניות הבינלאומית של ארה"ב שאמורה להיות יותר אפקטיבית מול יסודות רדיקאליים - בעיקר לנוכח הניסיון המר שהצטבר לאחר 8 שנות שלטונו של ברק חוסיין אובמה. אולם, לנוכח האתגרים הפנימיים בהן ניצבת ארה"ב, ספק רב אם תתגבש לה מדיניות בינלאומית קוהרנטית כבר בשנה הראשונה לכהונתה בבית-הלבן. במילים אחרות, הדילמה האמריקאית בנוגע ל"מה צריך לעשות", תתבטא בחודשים הראשונים במלל אין-סופי ובכתיבת ניירות-עמדה בלתי-מחייבים כאילו הבית-הלבן הוא שלוחה אקדמית של מכון-מחקר אמריקאי טיפוסי. אך, אפשר גם להסביר את הנושא הזה באופן הבא: האתגרים הם כל-כך גדולים ועצומים, עד שאנו תולים ציפיות בלתי-סבירות בארה"ב שהן למעלה מכוחה, וזאת ללא שום קשר לזהותו של הנשיא הבא או זה שלאחריו. יכול להיות שאנחנו בסך-הכל עדים לחילופי-משמרות בזירה הבינלאומית, אך מכורח-ההרגל של עשרות השנים האחרונות, אנו מסתמכים על גורם שאינו רוצה לשחק יותר על-פי הציפיות שלנו.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ספטמבר 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה;	3,686	7,000 פצועים
עיראק:	2,381	4,500 פצועים
אפגניסטן:	985	רובם טרוריסטים מוסלמים
תימן:	840	2,500 פצועים
ניגריה:	207	1,000 פצעים
טורקיה:	170	רבים מהם לוחמים כורדים
טורקיה - סוריה:	8	חיילים טורקים שנהרגו בסוריה
סומליה:	165	כולל 22 חיילים שנהרגו בפצצה אמריקאית
פקיסטן:	100	350 פצועים
לוב:	71	מבוסס על מידע תקשורתי חלקי
הודו - קשמיר:	57	רבים מהם אזרחים מוסלמים
ניז'ר - טרור אסלאמי	42	--
צ'אד - טרור אסלאמי	42	--
מצרים:	41	--
מאלי:	30	--
איראן:	19	רובם לוחמים כורדים
סודאן + דארפור:	13	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	11	--
קניה - טרור אסלאמי:	7	--
רוסיה - קווקז:	7	--
אלג'יריה:	5	--
קמרון - טרור אסלאמי:	4	--
דרום-סודאן:	4	מבוסס על מידע תקשורתי חלקי
סעודיה:	4	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	2	--
ארה"ב - טרור אסלאמי:	1	--
ירדן:	1	--
ישראל - עזה:	--	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	10	כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:	--	עשרות פצועים
אפגניסטן - חיסולים ממוקדים אמריקאיים:	4	--
תימן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	27	--
סומליה - חיסולים ממוקדים אמריקאים	9	--
סה"כ:	8,953 הרוגים	15,350 פצועים (אומדן בלבד)

בסיכומו של דבר בחודש ספטמבר 2016, נהרגו 8,953 בני-אדם;  בחודש אוגוסט נהרגו 12,380 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,218 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 15,015 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 11,857 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691; בחודש מרס נהרגו 10,705; בחודש פברואר נהרגו 12,559 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 12,261 בני-אדם. בחודשים ינואר-ספטמבר 2016 נהרגו 107,580 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור, באלימות דתית-אסלאמית, בקרבות ובמלחמות-אזרחים המתנהלות במדינות רבות במרחב הערבי והאסלאמי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - הדילמה האמריקאית -  ספטמבר 2016", מגזין המזרח התיכון, 20 באוקטובר 2016,

אין ציונות ללא יהדות - ואין יהדות ללא ציונות

על-מנת להגשים את היעוד העיקרי של היהדות - המסר המוסרי - היא זקוקה בראש ובראשונה לריבונות. זו אינה עוד ריבונות שממסגרתה הפרט, כ"אינדיבידואל", חי לעצמו תחת כנפיה של "המדינה" ונהנה מחסדיה, אלא שגורלו, מעשיו ואורחות-חייו תלויים גם במעשיהם ובהתנהגותם של חברי הקהילייה כולה. מאחר וביהדות כל אינדיבידואל תלוי גם באחרים, המושג "פרישות" או "נזירות" לא התפתח באופן מעשי במקביל להתפתחויות אחרות שהתרחשו ביהדות לאורך הדורות. גם התפילה, למרות היותה אינדיבידואלית בין האדם לבין בוראו, אינה מנותקת לחלוטין מהקהילייה עצמה כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק במושג "מניין". הביטוי המקראי רב-הרושם "נעשה ונשמע", שנאמר לפי המקורות במעמד הר-סיני, מבטא יותר מכול את הרעיון הקולקטיבי של תלות הדדית של האחד בשני - במעשים, בהלך-הרוח ובאורח-החיים.

הגשמת הרעיון הלאומי אינה נמדדת רק על-פי שיקולים של זיכרון היסטורי מר-ונמהר וקיום לשם הקיום בלבד, אלא הגשמתו היא ציווי לאומי, תרבותי ודתי - וללא שום קשר לרדיפות כאלה ואחרות. יתרה מזאת, היא גם אינה נובעת משיקולים של אופנות תרבותיות ולאומיות בנוסח המערבי או המזרחי על חלקיו השונים. כך למשל, המושגים "תורת-ישראל", "עם-ישראל" ו"ארץ-ישראל" הובהרו היטב כבר לפני אלפי שנים והם עדיין שרירים וקיימים עד ימנו אנו. על כן, הגשמת הריבונות אינה רק עניין של הנסיבות היסטוריות, אלא זהו הנדבך העיקרי בציווי הלאומי שלנו לשם הגשמת עקרונות היסוד של תורת-ישראל בארץ-ישראל בלבד. על-מנת להבהיר את העניין ביתר-בהירות נציין את העובדה של"שנת השמיטה" החקלאית אין שום משמעות מחוץ לגבולות הריבוניים של הארץ למרות המסר האקולוגי האוניברסאלי. כמו כן, במוצאי שמחת-תורה אנו מברכים: "משיב הרוח ומוריד הגשם", המותאם לפי עונות השנה בארץ-ישראל, אך אין לברכה הזו שום משמעות למשל באוסטרליה או באנטרקטיקה. לפיכך, זו אינה עוד סתם "מדינה" במובן המקובל כיום, זו המשמשת כלי כיבול לקבוצת אנשים, אלא שלתכלית הזו יש ייעוד החורג הרבה מעבר להיבטים המופשטים המתבטאים למשל במושגים המודרניים כדוגמת "לאומנות" ו"פולחן המדינה" בנוסח האירופאי המוכר לנו היטב.

אובדן הריבונות, ההגליות, הגירושים וההשמדה, משמשים לנו תזכורת כואבת לחריגה מהציווי ומהנתיב הראשי הנוגעים להגשמת הריבונות שלנו בארץ-ישראל. המכות שניחתו עלינו לאורך הדורות הפכו את עמנו לאומה פסיבית - אומה המתבטאת במונחים של "גזרת-הגורל" והיצמדות ל"רעיון המשיחי" שיגאל את עם-ישראל ממצבו המעיק בעזרת תפילות, ניסים ויד-הגורל. גם הרעיון של יצירת "דת יהודית אוניברסאלית" התפתח בשל החריגה מהציווי הלאומי, וזאת כדי להעניק לגיטימציה לחוסר-המעש הקולקטיבי שלנו שנבע מאובדן הריבונות ומאובדן העוצמה שנלוותה לריבונות זו. בשל כך, ההיצמדות לטקסט הקאנוני ולשינונו במצוות גדולי-הדור, הפכו לפרקטיקה הלאומית העיקרית שלנו למשך מאות שנים במטרה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הרחוק, אולם לא מעבר לכך במובן המעשי והקולקטיבי.

 אין יהדות ללא ציונות ואין ציונות ללא יהדות

לאורך הדורות היו ניסיונות רבים של יחידים וקבוצות ליישב מחדש את ארץ-ישראל, וזאת על-מנת להוות את חוד-החנית לקראת חזרתו של עם-ישראל כולו לארצו היחידה. בכול רגע נתון - מחורבן בית שני ועד להכרזת העצמאות - מאות-אלפי יהודים קיימו כאן מסגרות דתיות, חברתיות ולאומיות למרות הקשיים הפיזיים והקשיים הכלכליים. המסירות לארץ-ישראל הייתה נטועה בלב רבים, אולם רק חלק קטן מהעם הגשים את החזון באופן מעשי - בעיקר לאחר כישלון המרד הלאומי היהודי (מרד גאלוס) בארץ-ישראל בשנת 351 לספירה. הציפייה לגאולה כ"אירוע" ולא כ"תהליך" גרמה לפסיביות-יתר ולהתנגדות גם מצד הממסדים הרבניים ששכנו בקרבת ארץ-ישראל - למשל במצרים, בסוריה ובעיראק של ימנו אנו. וכך, למשך כ-900 שנה מרכז הכובד היהודי היה נטוע בבבל. ולאחר מכן, למשך 900 שנים נוספות, מרכז הכובד עבר לאירופה עד לסופו הטרגי ב-1933.

 במאה ה-19 התחוללו שני תהליכים שהתרחשו במקביל, ודומה היה כי תהליכים אלה ניהלו מרוץ נגד הזמן וגם ניהלו מאבק רעיוני - האחד נגד רעהו - בשל ההבדלים שנבעו מתפיסת-העולם הבסיסית שהנחתה אותם בזמנו. אפשר לכנות זאת  בפשטות: "ירושלים" נגד "ברלין" - וזאת במטרה לפשט את הוויכוח בנוגע לתכניה התרבותיים של מדינת-ישראל כמדינתו של עם-ישראל. דהיינו, ההבדל העומד בבסיסו של הרעיון הנוגע להקמת "מולדת" בשונה מהקמת "מדינה" בעלמא.

מרגע שראשוני היהודים החלו לצאת את חומות העיר ירושלים בשנת 1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל, התחולל שינוי רדיקלי באורח-המחשבה הלאומי שלנו, וזאת בשעה שיהודי אירופה ויהודי המזרח נאבקו בהצלחה חלקית בלבד כדי לקבל הכרה על היותם בני-אדם הראויים לזכויות. ב-1878 נוסדה "אם המושבות" פתח-תקווה. בשנת 1885, אליעזר בן-יהודה מייסד את העיתונים העבריים "מבשרת ציון" ו"הצבי". ב-1895 קמה "התזמורת העברית" הראשונה בראשון לציון. ב-1907 נוסדה האגודה "בר גיורא" שלימים הפכה להיות "ארגון השומר" ממנו התפתח כוח-המגן של מדינת-ישראל. ב-1909 נוסדה דגניה - היא "אם הקבוצות והקיבוצים". באותה שנה עלתה לקרקע "אחוזת בית" היא העיר תל-אביב החוגגת בימים אלה 100 שנים להיווסדה. ב-1913 נוסד הטכניון בעיר חיפה. ב-1917 בריטניה מכירה בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ-ישראל, והדבר בא לידי ביטוי ב"הצהרת בלפור". ב-1920 קמה "הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל". ב-1925 נוסדה בירושלים "האוניברסיטה העברית". באותה שנה נוסד "תיאטרון האהל", וב-1926 תיאטרון "הבימה" עלה לארץ-ישראל והפך ברבות הימים ל"תיאטרון הלאומי" של מדינת-ישראל. ב-1929 החלה העלייה החמישית - שהלכה וגברה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933.

 המאבק הלאומי שלנו לאורך הדורות לבש צורה ופשט צורה. ועם זאת, המאבק הלאומי שלנו לעצמאות היה נטוע היטב בתוך מסגרותיה האיתנים של התרבות היהודית, כך למשל: המאבק להחייאת השפה העברית בארץ-ישראל והמאבק למען ערכי התורה, העבודה וההתיישבות והנחלתם לכלל האוכלוסייה כולה. שפה עברית, עבודה עברית ועלייה חופשית היוו את היסודות העיקריים עליהם נבנתה החברה הישראלית המוכרת לנו כיום. לאן שלא נַפְנֶה את מבטינו ברחבי-הארץ, נוכל לראות את מאבקם העיקש של הדורות הקודמים שהקדישו את חייהם במטרה לקומם מחדש את המולדת בכברת-הארץ ההיסטורית שלנו מזה אלפי שנים. "מדינה" כנראה אפשר להקים בכול מקום, אולם "מולדת" אפשר להקים רק במקום אחד כפי שהדבר הוכח בניצחונה המוחלט של "ירושלים" על "ברלין" בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

 אך ראו איזה פלא, בשנים האחרונות מתחולל תהליך הפוך והרסני: ה"מולדת" מתעקשת להיהפך ל"מדינה". דהיינו, היא נאלצת לשנות את צביונה הלאומי כדי לספק את מאווייהם של אלה החותרים בהתמדה לערער את יסודותיה בשם רעיונות לכאורה הומניסטיים או רב-תרבותיים.

הלניזם מודרני במדינת-ישראל

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כך כתב המשורר הדגול שאול טשרניחובסקי (1943-1875). סביר להניח שטשרניחובסקי בחר במודע במילה "מולדת" משום שיש בה עומק תרבותי המובן לכול אדם בשונה מהמילה הסתמית "מדינה". למרות שטשרניחובסקי העריץ את התרבות ההלניסטית, רגליו, רוחו וכל נימי נפשו נקשרו בעבותות של אהבה לאדמת ארץ-ישראל ולשפתה הלאומית. המילה "מולדת" מכילה בתוכה מאפיינים הקשורים לשפה, לערכים, לנופים, לדת ולמרחב-הציבורי בו האינדיבידואל והקולקטיב גם-יחד מרגישים שייכות לאדמתם וליצירתם התרבותית. כך למשל, בשום מקום בעולם אי-אפשר לחוש את השפה העברית כפי שאנו חשים בה במדינת-ישראל (לפחות עד לא מזמן). אם ניסע אחורה בזמן לתקופת בית-שני, ונאמר את המשפט האלמותי "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", הוא יהא מובן למרבית תושבי ירושלים של העת ההיא. המשמעות היא, שהשפה העברית נושאת בחובה מטען תרבותי, לאומי ודתי העוטפת את הפרט והקולקטיב יחדיו במערכת סדורה של ערכים משותפים הנובעים גם מהקשרים היסטוריים כבדי-משקל - אז והיום.

אם העברית תידחק, אט אט, מהנוף הציבורי הישראלי בשל ערכים לכאורה אוניברסאליים, סביר להניח שיעלם אחד מהמרכיבים החיוניים ביותר לקיומה של המולדת. בשום מקום אחר בעולם אי-אפשר לחוש הזדהות עם ההמנון, הדגל, החגים, המועדים, יום השבת ויום הכיפורים כפי שאנו חשים בהם ולגביהם לאורך כל השנה במדינת-ישראל. המרחב הציבורי הישראלי מוכתב על-פי הערכים ההיסטוריים והתרבותיים שלנו, והוא זה שמכתיב, בין היתר, את התודעה הלאומית שלנו כאינדיבידואלים וכאומה ריבונית החיה על אדמתה היחידה. אם חלק מהמרכיבים האלה ייעלם - בשל ליקוי-מאורות קולקטיבי - תיעלם גם המולדת, ובכך מדינת-ישראל תיהפך לעוד מדינה הלניסטית בדומה לעוד עשרות מדינות אחרות בעולם. במצב כזה, הזיקה למולדת תיהפך לזיקה סתמית שאינה שונה בהרבה מזיקתו של מהגר הנע ונד ממקום למקום בשל סיבות כלכליות. לפיכך, למולדת יש ערך-מוסף החורג הרבה מעבר להיותה רק כלי כיבול של קבוצת אנשים בעלי זיקה הדדית זמנית - המתחלפת מאזור לאזור בשל אילוצי הזמן והמקום.

בשנים האחרונות, המוסדות הרשמיים של מדינת-ישראל נכנעים בקלות רבה מידי לגחמותיהם של קבוצות אינטרסים המנסות (עקב בצד אגודל) להפוך את המולדת ל"מדינה" שאינה שונה בהרבה ממדינות אחרות במרחב גם בעזרת אימפריאליזם לשוני. "סילקנו" את היידיש מחיינו בשל היותה תזכורת לגלוּת ארוכה ומעיקה, אך במקומה החדרנו בכוח את השפה הערבית לחיינו הציבוריים, ובכך אנו ממשיכים להנציח במו-ידנו את הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל שהוא בלתי-מוסרי בעליל. ההתבטלות בפני שפה זרה (שהיא גם שפתו של האויב), זו ראשיתה של התבוללות רוחנית, תרבותית ולאומית, שכן יש לכך השלכות משמעותיות ארוכות-טווח, כפי שהדבר התרחש לא אחת בהיסטוריה הארוכה שלנו. השיח המשפטי ו"המוסרי" הפוסט-מודרניסטי של ימנו אנו, עלול להפוך את כולנו לזרים על אדמתנו, שכן "ההומניזם" שלנו מופנה בעיקר כלפי יסודות זרים, ולא כלפי עצמנו, לא כלפי תרבותנו, לא כלפי אורחות-חיינו וגם לא כלפי לשוננו.

ב-1882 פרסם אליעזר בן-יהודה, בכתב-העת "חבצלת", את הדברים הללו התקפים גם לימנו אנו: "עוד לא הייתה עֵת לישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום. דבר גדול וכבד מאוד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכוח איש אחד ואף לא בכוח אלפי אנשים ייעשה - כי אם בכוח כל העם כולו. אך, האחדות הזאת לא תהיה לו בלתי-אם שפה אחת ידבר, ושפה אחרת מבלעדי שפת אבותיו לא תיתן לו האחדות הזאת. רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו. אם לא נסכין מעט מעט לדבר עברית, בשבתנו בביתנו ובצאתנו... לטייל, בלכתנו לשוק לקנות - לא נצליח. אתם הצעירים... התאחדו, התחברו, היו לאגודות ... להחיות את שפתנו הנובלת בארץ אבותינו".

במהלך האספה ה-34 של ארגון אונסק"ו - ארגון האו"ם לחינוך, למדע ולתרבות - שהתקיימה באוקטובר 2007, התקבלה החלטה המכירה באליעזר בן-יהודה כאישיות הראויה להוקרה בינלאומית ולהנצחה בזכות פעולותיו להחייאת הלשון העברית בדיבור. הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל החלטה אמיצה להעניק לעברית את מעמדה הראוי במדינת-ישראל, שאם לא כן, בעוד שנים לא רבות כולנו ניזכר בעצב רב במילותיו הנצחיות של טשרניחובסקי: "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד". שנה טובה לכולנו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אין יהדות ללא ציונות - ואין ציונות ללא יהדות", מגזין המזרח התיכון, 29 בספטמבר 2016.