מאה תעשיינים בכירים - חבורה של פחדנים

אי-שם, בשנות ה-60, קצת אחרי מלחמת ששת-הימים, יאסר ערפאת אמר שמדינת-ישראל היא בסך הכל "עסק כלכלי". בהתאם לתפיסתו, עסק כלכלי בדומה לכל עסק כלכלי, ברגע שהוא אינו רווחי, הוא מתפרק ונעלם כלא היה. לפיכך, ערפאת וחבורתו הטרוריסטית שהקיפה אותו, ניסו לדרבן גופים, ארגונים ומדינות במטרה להחרים את ישראל ובכך להביא לקריסתה ולהיעלמותה. החבורה הטרוריסטית של ערפאת אפילו נקטה באיומים ישירים כלפי חברות ואנשי-עסקים שקיימו קשרים כלכליים עם ישראל.

הרעיון הזה היה המשך ישיר ל"חרם הערבי" שננקט כלפי מדינת-ישראל מטעם חברות "הליגה הערבית" כבר בשנת 1945 – עוד לפני הכרזת העצמאות הישראלית בשנת 1948. למעשה, החרם הערבי על בעלי עסקים יהודים שניהלו את עסקיהם בארץ-ישראל החל להתגבש כבר בשנת 1921. בעצם, לאורך על ההיסטוריה היהודית המתפרשת על אלפי שנים בארץ-ישראל, תמיד היה מישהו שחשב שיש להחרים, לגרש, להגלות, להרוג, לרצוח ולהשמיד את היהודים, פעם בשל דתם, פעם בשל תרבותם ופעם בשל הגנטיקה שלהם.

המדיניות של "הליגה הערבית" הנוגעת להטלת חרם-כלכלי על ישראל הביאה לכך שיותר מ-8,000 חברות סירבו לפעול בישראל בשל החשש מנזקים כלכליים לאור השוק העצום שהתבטא בעשרות מיליוני ערבים כלקוחות פוטנציאליים. נשמע מוכר, נכון?

יש כאלה, הטוענים ש"החרם הערבי" גרם לנו נזקים של עשרות מיליארדי דולרים. אולם, מאידך, החרם הערבי דרבן את השוק הישראלי לחפש אפיקים חדשים לייצוא, וכן למצוא פתרונות יצירתיים המתבססים ברובם על היכולת המדעית והטכנולוגית של ישראל. למרות האיומים הביטחוניים על ישראל, הצלחנו לפתח אלפי מוצרים חדשניים במגוון רחב של תחומים שהשפיעו רבות על הכלכלה הבינלאומית ועל התעשייה הבינלאומית למרות קשיי המימון ולמרות חסרונו של ידע מדעי. כשלא היה "ידע", ישראל ייצרה את "הידע" הזה בכוחותיה היא. בדומה להיום, גם בשיא תקופתו של "החרם הערבי" היו כמה ישראלים שלא הפסיקו ליילל מהבוקר ועד הערב עד כמה "אנחנו מסכנים ומבודדים".

93 שנים עברו מאז שהתגבש לראשונה הרעיון להחרים כליל את הכלכלה הישראלית. כיום, העולם-הערבי (של אחמד טיבי וחבריו) שקוע בריקבון של בערות ועוני, והוא שרוי כולו במלחמות-אזרחים ובמלחמות הדדיות שגרמו להריגתם של מיליוני בני-אדם מאז שנת 1948.

לאחר הסכם אוסלו האומלל של 1993, היו כאלה שהציעו ש"ישראל חייבת להצטרף לליגה-הערבית". היו כאלה שאף טענו כי "ישראל חייבת להשתלב במזרח-התיכון אם היא רוצה להמשיך להתקיים". האמירות האלה היו אפילו יותר שרלטניות מדבריה של שרת-המשפטים של ישראל, ציפי לבני, שהחליטה לאחרונה לקדם אג'נדה אנטי-ישראלית, על גבול האנטישמיות, בדומה לביטויים הנשמעים מפי השמאל הקיצוני ההזוי הנתמך בידי ארגונים אירופאים אחדים שאינם מסתירים את תפיסתם האידיאולוגית בנוגע לקיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית.

בואו נראה מה קרה לעולם-הערבי ול"ליגה הערבית" בשנים האחרונות: מצרים שרויה במלחמת-אזרחים; לבנון שרויה במלחמת-אזרחים; עיראק שרויה במלחמת-אזרחים; לוב שרויה במלחמת-אזרחים; תימן שרויה במלחמת-אזרחים; וכך גם המצב דומה בסודאן, בסומליה, באלג'יריה ובטוניסיה. ירדן למשל, המורכבת מאוכלוסייה "פלסטינית" ברובה, נתמכת מבחינה ביטחונית ביכולת הצבאית של ישראל. העולם-הערבי כולו נמצאה במסכת אחת גדולה של אלימות רצחנית, בעוד שישראל דוהרת קדימה בניגוד גמור לעצות השרלטניות שנזרקו לחלל-האוויר במהלך עשרות השנים האחרונות. גם הסכמי-השלום עם מצרים ועם ירדן נחתמו רק לאחר שינוי תודעתי מהותי של מנהיגי שתי המדינות הללו שחדלו לדבר על ישראל במונחים של "חיסול" ו"השמדה".

לאידיאולוגיה הגזענית של ערפאת המדברת של ישראל כ"עסק כלכלי" בלבד, הצטרפו לאחרונה "100 בכירים במשק" שיצאו בקריאה באמצעות הצהובון "ידיעות אחרונות" במילים הללו: "העולם מאבד סבלנות והאיום בסנקציות גובר. חייבים להגיע להסכם עם הפלסטינים". כך, הצטרפו להם "אנשי עסקים" לצהובון תקשורתי שיש לו אג'נדה פוליטית ברורה הנמרחת מידי יום ביומו בעמודים הראשיים של העיתון (21 בינואר 2014). עוד נמסר, כי אנשי העסקים קראו לממשלת-ישראל הנוכחית "להגיע להסדר מדיני בדחיפות". לא פחות ולא יותר.

במהלך חודש ינואר 2014 הגיע לביקור ממלכתי בישראל ראש-ממשלת קנדה, סטיבן הרפר. בעקבות נאומו של הרפר בכנסת-ישראל, הסתבר שהוא ביטא לאורך כל נאומו עמדות פרו-ישראליות יותר מהצהובון "ידיעות אחרונות", ואף יותר מאותם בעלי-עסקים "שהאיצו" בממשלת-ישראל להגיע "בדחיפות" להסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית הגזענית של אבו-מאזן.

מעבר לעניין הכלכלי שהוא חשוב כשלעצמו, לישראל כמדינה ריבונית יש ערכים נוספים רבים הנוגעים גם לביטחון, להיסטוריה, לדת, ללאום, לצדק ולמוסר. אולם, עצם פרסום "הקריאה" הזו של בעלי-העסקים, מראה בעליל שהערכים האלה כנראה אינם קשורים לשורה התחתונה של רווח והפסד של החברות הכלכליות שטרחו לפרסם את קריאתם. במקום לעמוד לצידה של מדינת-ישראל ותושביה ואף לסייע להם בכל מחיר כדי להילחם בתופעות האנטישמיות הללו, הם בחרו לחשוב על הכיס הפרטי שלהם ועל המשך הרווחיות הכלכלית, וזאת במטרה למלא את כיסיהם במיליארדי שקלים של בעלי-המניות ובעלי החברות – שהם כבר ממילא עשירים כקורח.

ל"חרם אקדמי" על ישראל או ל"חרם כלכלי" על ישראל אין שום קשר למשא-ומתן המדיני המתמשך בין ישראל לבין הרשות-הפלסטינית. למגמות הגזעניות הללו, העולות מדי פעם במהלך העשורים האחרונים, יש מרכיב אנטישמי מובהק הנובע בעיקר מההיסטוריה הגזענית והאלימה של אירופה ביחס ליהודים וביחס למדינת-ישראל כמדינה יהודית. ההיסטוריה האירופאית האלימה והגזענית הזו, משמשת כחומר-דלק המניע את גלגלי הגזענות האנטישמית בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי כולו. עצם זה שהרשות הפלסטינית אינה מוכנה להכיר במדינת-ישראל כ"מדינה יהודית", חושפת פעם נוספת את כוונותיה האמיתיות כלפי הקיום היהודי בכל חלק המוגדר ארץ-ישראל. ברחבי-העולם כולו קיימים עשרות סכסוכים אלימים ביותר, אולם אף סכסוך לא הגיע למימדים תעמולתיים שכאלה, משום שהיהודים "כקבוצה לאומית" אינם מעורבים בסכסוכים הללו.

כל מי שרוצה להגיע להסדר-מדיני אמיתי עם ישראל, יכול לעשות זאת בזמן קצר של חודשים ספורים בלבד - משום שאין צורך להמציא את הגלגל כל פעם מחדש ב"שיטת הסלמי" הידועה של "הרשות הפלסטינית" – שיטה, שהיא המשך ישיר ל"תוכנית השלבים" הידועה של יאסר ערפאת (דהיינו, חיסול ישראל בהדרגה). גם אין צורך לאיים על מדינת-ישראל בשלל איומים גזעניים: פעם "בחרם אקדמי", פעם ב"חרם כלכלי", פעם בשל "הבעיה הדמוגרפית" ופעם בשל בעיית "המסתננים האפריקאים", משום שהאיומים הללו חושפים פעם אחר פעם את פרצופם האמיתי של המאיימים הלהוטים לבודד את ישראל בכל מחיר ובתואנות-שווא: פעם זה יכול להיות בשל אג'נדה פוליטית שרלטנית ואופנתית, ופעם זה יכול להיות בשל האופי הקפיטליסטי של בעלי-עסקים ללא ערכים הדוגלים בהגדלת הרווחים בכל מחיר גם על חשבונה של מדינת-ישראל ועל חשבונם של אזרחיה המסורים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מאה תעשיינים בכירים – חבורה של פחדנים ללא ערכים", מגזין המזרח התיכון, 23 בינואר 2014.

תל אביב - ראש העיר רוצה להיות ראש-הממשלה

מעט לאחר שנערכו הבחירות לרשויות המקומיות בישראל באוקטובר 2013, ראש-העיר הנבחר של תל-אביב, רון חולדאי, רמז שהוא אינו פוסל את האפשרות שהוא יתמודד בעתיד לכהונת ראש-ממשלת ישראל. זו הייתה ההתרשמות הראשונית, פחות או יותר, במהלך ריאיון שהוא העניק לאחד מערוצי הטלוויזיה בישראל. רון חולדאי, שהחל את כהונתו הרביעית, נחשב בעיני חלק מהתקשורת הישראלית לראש-עיר מוצלח. אלא שה"הצלחה" הזו כנראה יצרה שאיפות אישיות החורגות הרבה מעבר ליכולותיו לנהל עיר גדולה בישראל. כפי שיוסבר בהמשך המאמר, חלק מהפוליטיקאים בישראל ובעולם יוצרים לעצמם פלטפורמה פוליטית לתפקיד בכיר יותר, וזאת ללא שום קשר ליכולותיהם האמיתיות בתפקידם הנוכחי. אין תימא איפה, שהמעבר מתפקיד אחד למשנהו – מהרמה המקומית לרמה הלאומית – יוצר לעיתים קרובות אכזבה גדולה מאוד בקרב הבוחרים והמצביעים.

וכעת שאלה לקוראים בנוגע למצבן של הערים בישראל: האם אתם מכירים רחוב ראשי אחד בישראל שמתחילתו ועד לסופו הוא רחוב נקי, אסתטי, מסודר, מאורגן ושנעים להתהלך בו גם בקיץ וגם בחורף? סביר להניח שהתשובה לכך תהייה שלילית משום שהכול הוא עניין של אחריות מנהלית ואחריות אישית של הנגועים בדבר. כעת, בעזרת הנתונים אחדים, שימו לב לדיסוננס בין העושר של המדינה לבין הסביבה (העירונית) בה אנו חיים בישראל:

התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש בישראל עומד בשנת 2014 על כ-38,000 דולר לאדם. וזאת על-פי פרסומים כלכליים בינלאומיים אחדים הנוגעים לישראל. בעוד זמן לא רב, ישראל תעבור את צרפת בתל"ג לנפש. בעוד שנים אחדות, ישראל יכולה לעבור את גרמניה בתל"ג לנפש. ישראל נחשבת לאחד ממרכזי ההייטק מהמובילים בעולם. כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית הם בעלי השכלה אקדמית – ישראל נמצאת במקום השני בעולם בשיעור בעלי ההשכלה האקדמית אחרי קנדה. גרמניה למשל, לא נמצאת אפילו בעשירייה הראשונה בשיעור בעלי ההשכלה האקדמית, ובוודאי גרמניה לא נחשבת לאחד ממרכזי ההייטק מהחשובים בעולם כפי שישראל נחשבת.

וכעת, נעבור לשאלה נוספת: האם באמת אתם מרגישים שאתם חיים במדינה עשירה שבה התל"ג לנפש מתקרב לרמה של צרפת? בוודאי שלא! משום שהדוגמא בנוגע לאיכות-הסביבה העירונית של תל-אביב, תבהיר לכם עד כמה המצב שלנו חמור -  וזאת, בדומה לכול הערים הישראליות הסובלות מלקויים רבים מבחינת איכות-חיים ומבחינת איכות-הסביבה בה אנו חיים. שוב, אני רוצה להבהיר, שהכול הוא עניין של ניהול ושל אחריות-מנהלית של הנוגעים בדבר – החל מראש-העיר ועד לאחרון הפועלים. איכות-חיים היא לא רק עניין של כסף ועושר, אלא היא מעוגנת גם ברמה התרבותית של אלה המנהלים את חיינו -  הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית.

גם בתל-אביב, וזאת בדומה לערים אחרות בישראל, עדיין לא הפנימו את הרעיון שהרחובות שלנו, חזיתות הבתים, הגגות והחצרות של הבניינים, הם חלק אינטגראלי מהנוף הלאומי ומהנוף של הסביבה-העירונית בה אנו חיים. כל מי שמסתובב בתל-אביב (ובערים רבות נוספות בישראל) רואה את התמונה הבאה: מרבית הבניינים למגורים בתל-אביב נראים מוזנחים. מרבית החצרות נראות מוזנחות כאילו הן ננטשו לפני שנים רבות. מרבית הגגות בעיר שרויים באנדרלמוסיה של דודי-שמש ואנטנות למיניהן. כל התשתיות של חשמל, מים, כבלים וטלפון פרושות על קירות הבניינים באנדרלמוסיה של חוסר-סדר וארגון, וכן, בולט לעין חסרונה של יד-מכוונת (עירונית או ממשלתית) שתפקח על העניין ותציב סטנדרטים ראויים להנחת תשתיות גם אם הן נעשות בידי גורמים פרטיים.

דירה בתל-אביב עולה בממוצע יותר מ-1,500,000 ₪. באזורים "נורמאליים" של העיר, דירה עולה הרבה יותר מ-2,000,000 ₪. אם היינו מתרגמים את הכסף הזה לשפה אירופאית, מחירה של דירה בתל-אביב עומד בממוצע על כ-400,000 אירו. רק תתראו לעצמכם, איזו איכות-חיים הייתם מקבלים במדינות אחדות באירופה או בארה"ב, במחיר של דירה מעופשת אחת בתל-אביב (וזאת לידיעתו של שר-האוצר שלנו ושל כל חברי-הממשלה לדורותיהם). השכר החציוני בישראלי עמד בשנת 2013 ביקושי על כ-6,000 ₪ לחודש. זאת אומרת, כ-50 אחוזים מאוכלוסייה הישראלית קיבלה שכר-עבודה הנע בין 4,300 ₪ לחודש ל-6,000 ₪ לחודש לכול היותר. בהתאם לרמה הנוכחית של מחירי הדיור בישראל, אין להתפלא על כך שלאזרחים הישראלים אין את הכוח ולא את הזמן הפנוי לעסוק בסטנדרטים הקשורים לסביבה העירונית בה הם חיים, מתגוררים ופועלים: רחוב נקי מסודר ומאורגן ללא מיליוני מסטיקים המושלכים על המדרכה, פינוי נאות של אשפה, תחבורה ציבורית יעילה, אוטובוסים מרווחים נקיים ותקינים, עמודי חשמל צבועים כיאות וללא חלודה, ועוד ועוד. זה לא עניין של תקציבים, אלא בעיקר של ניהול נכון של הערים ושל המדינה כולה המתיימרת להיות מדינה מסודרת, מאורגנת עם איכות-חיים גבוהה ככול שניתן. בעוד שנים אחדות, מרבית מדינות מזרח-אירופה יעברו אותנו מבחינת איכות-החיים למרות שהתל"ג שלהם לנפש לא יעבור את זה של ישראל.

בית-ספר אליאנס כמשל

הדוגמא הבאה תבהיר מעט את התמונה בנוגע לסביבה העירונית בה אנו חיים. הדוגמא הזאת, בעצם, מאפיינת את מרבית היישוביים העירוניים הקיימים בישראל: בית-ספר אליאנס נמצא במרכז רמת-אביב הישנה. בכניסה האחורית של בית-הספר, בתחומי הבית-ספר עצמו, רובצת לה ערימת-זבל מרשימה כבר שנים אחדות. לאף אחד ממנהלי בית-הספר ומוריו הרבים, כנראה העניין הזה אינו מטריד במיוחד (אולי, גם לאור מצבה המתפורר של השכונה כולה). מה שמפתיע הוא, שכ-50 מטר משם, נמצא משרד של מחלקת התברואה של עיריית תל-אביב האחראי של הניקיון השוטף של השכונה כולה. אך ראו איזה פלא, המשרד עצמו מוקף בשקיות זבל, פחים שרופים, כיסאות שבורים, שברי-עצים מיותרים וחלקות אדמה המתיימרות להיות גינות-נוי. במילים אחרות, אין שום קשר בין תפקידו היומרני של המשרד לבין המציאות בשטח עצמו. להזכירכם, מחירה של דירה-עולים ישנה ברמת-אביב הישנה בגודל של 45 מטר מרובע, עשוי להגיע ליותר מ-1,700,000 ₪ במקרה הטוב. במילים אחרות, אין שום קשר בין המחיר שאתם משלמים על דירה בישראל לבין המציאות העירונית היומיומית שאתם נתקלים בה כמעט בכל פינה ופינה בתל-אביב ובכל הערים הקיימות בישראל. שכונות רבות בישראל, רבות מידי, נראות בדומה לשכונות בערים הסובייטיות של שנות ה-70 של המאה הקודמת.

אם המצב ברמת-אביב הישנה נראה לא טוב, רק תתראו לעצמכם איך נראות השכונות הדרומיות של תל-אביב, בעיקר לאור הפלישה היומיומית של המסתננים האפריקאים המגיעים לעיר. לאחרונה התבשרנו מראש-העיר של תל-אביב, רון חולדאי, שלדעתו צריך להגיד "אמת" לתושבי דרום-העיר, זאת אומרת שה"מסתננים האפריקאים ימשיכו להתגורר בדרום-העיר גם בשנים הבאות". במילים אחרות, ראש-העיר של תל-אביב "הרים-ידיים" על חשבונם של תושבי דרום-העיר שחייהם הפכו למרמס בידי פולשים שחדרו למדינה שלא-כחוק. אם זו היא תשובתו של ראש-העיר בעניין הזה, לא כדאי לנו לחכות ולראות מה תהיה תשובתו בנושאים נוספים המטרידים את האזרח הישראלי הן ברמה הביטחונית והן ברמה המדינית.

היומרה (האמיתית או המדומה) של ראש-עיריית תל-אביב, דומה ליומרותיהם של חלק הפוליטיקאים בישראל ובמדינות נוספות ברחבי-העולם. דהיינו, התפקיד הנוכחי של נבחרי-ציבור הוא בסך-הכל פלטפורמה לתפקיד רם יותר בעתיד הנראה לעין. להיות ראש-עיר זה מקצוע. גם להיות ראש-ממשלה זה מקצוע בפני עצמו. להיות חבר-כנסת או חבר-מועצה זה מקצוע לא פחות חשוב מכל תפקיד ממלכתי רם דרג. הצלחה בתפקיד אחד, אינה יכולה לנבא הצלחה גם בתפקיד אחר - חשוב יותר או רם יותר ברמה הממלכתית. במילים אחרות, עדיף שראש-העיר (ואחרים כדוגמתו ברחבי-המדינה) יתמקד בשיפור יומיומי של איכות-החיים של תושבי-העיר משום שהם זכאים לקבל תמורה מלאה להיותם אזרחים החיים במדינה המתהדרת בתל"ג מרשים לנפש. אם הדבר הזה נכון לעיר תל-אביב, קל וחומר כאשר מדובר על ערים רבות בישראל הנמצאות הרבה מתחת לעיר תל-אביב בבחינת איכות-החיים האורבאנית המקיפה את האזרחים הישראלים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, " תל-אביב כמשל – ראש-העיר רוצה להיות ראש-ממשלה", מגזין המזרח התיכון, 16 בינואר 2014.

ציפי לבני מחפשת כותרות תקשורתיות

כדאי מאוד שתשימו לב להתבטאויות ההזויות והרשלניות של שרת-המשפטים של ישראל, ציפי לבני, בנוגע למסע המאורגן והמתוזמן היטב בנוגע להחרמתה של מדינת-ישראל, מוסדותיה ותושביה בידי מדינות אחדות ובידי ארגונים בינלאומיים. לאחרונה הפנתה ציפי לבני "אצבע מאשימה" כלפי הציבור הישראלי בעזרת הביטוי "תתעוררו", משום שאם לא יהיה הסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, לדעתה, החרם על ישראל יתפוס תאוצה גדולה יותר.

ציפי לבני היא שרת-המשפטים של ישראל. אולם במקום להגן על הקורבנות של החרם, היא מאשימה את הציבור הישראלי כולו בשל מסע ההכפשה הבינלאומי המתנהל נגדם - מסע הכפשה שאין לו שום הצדקה מוסרית, פוליטית ובינלאומית. אלא שבמקרה הזה, שרת-המשפטים של ישראל בחרה מטרה קלה מידי, ובכך היא עצמה נפלה קורבן למלכודת התעמולתית של גורמים בינלאומיים שיש להם נטיות אנטישמיות מובהקות שאינן קשורות כלל לסכסוך הערבי-ישראלי ואינן קשורות כלל לפיתרון פוליטי כזה או אחר עם הרשות הפלסטינית - שהיא ישות פוליטית אלימה, גזענית וטרוריסטית.

לחרם הבינלאומי על ישראל אין הסבר הגיוני ומושכל, כשם שלהשמדת יהודי אירופה בשנות ה-40 של המאה הקודמת לא היה, ואין, הסבר הגיוני ומושכל. מאות שנים של הסתה שהחלה על רקע דתי נגד היהודים שהתגוררו על אדמת אירופה, הכשירו את הקרקע להשמדתם ללא שום קשר למעשיהם עם הסביבה הנוצרית. ככול שהם ניסו להיות נאמנים למדינה בה הם התגוררו, וככול שהם ניסו להשתלב בחברה האירופאית, כך ההסתה כלפיהם גברה עד לפיתרון הסופי בסגנון הגרמני הידוע.

למסע הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, יש שורשים עמוקים הנטועים היטב בתרבות האירופאית ובתרבות המוסלמית המזינות אחת את השנייה ללא שום קשר למעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל, של ראשיה ושל תושביה. עשרות עימותים אלימים וקטלניים מתרחשים בכל רחבי היקום, אך האנטישמיות הקלאסית מעדיפה להתמקד בצד החלש משום שהדבר מחזק בקרבם את הדעה שהשתרשה לאורך מאות שנים. האנטישמיות הקלאסית סימנה את המטרה (ישראל), ולאחר מכן היא החלה לחפש חיזוקים והוכחות לתפיסה הגזענית הזאת: פעם זה פלסטינים, פעם זה בדואים ופעם זה המסתננים האפריקאים, פעם זה חוק השבות, פעם זה ברית-מילה, פעם זה השחיטה הכשרה ופעם זה הגדרתה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. אולם, שרת-המשפטים של ישראל אינה מצליחה לראות את התהליך הזה שנבנה במשך עשרות שנים שמטרתו לבסס את התשתית הרעיונית לחיסולה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ריבונית בדומה למה שאירע באירופה של שנות ה-40 של המאה הקודמת. התהליך הוא אותו תהליך והמטרה היא אותה מטרה.

במקום להילחם באופן משפטי נגד התופעות האלה הממומנות בידי ממשלות זרות, שרת-המשפטים של ישראל הפכה לפה של התנועות השמאלניות רדיקליות וגזעניות - שהעניין הפלסטיני משמש להן רק כ"כלי" דרכו הן מנסות לחזק את המגמות האנטישמיות ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי כאחד. אם שרת-המשפטים של ישראל אינה מצליחה להילחם נגד התופעות הללו המתרחשות גם בישראל, עליה לפנות את מקומה לפוליטיקאי מוכשר יותר שידע להתנהל גם אידיאולוגית וגם משפטית נגד התופעות ההרסניות האלה.

לפני שציפי לבני הפכה לשרת-המשפטים, היא ניהלה מסע הכפשה אלים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו. אולם, מאחר והיא מכהנת כחברה בכירה בממשלת נתניהו, מסע ההסתה וההכפשה שלה מופנה כלפי הציבור הישראלי רק משום שציבור זה חשדן מאוד בנוגע לתהליך המדיני עם הפלסטינים. זו חשדנות בריאה הנובעת מכל מהסיבות הנכונות המשתרעות מאז הסכם אוסלו האומלל והרשלני של שנת 1993 ואף שנים רבות לפני כן.

מדינת-ישראל מתנהלת היטב כבר כמעט 70 שנים מול החרם הערבי. אך ראו איזה פלא, לאן הידרדר העולם-הערבי והמוסלמי בשנים האחרונות. כל מי שמצדד בחרם על ישראל, כאילו הוא בחר להיות בצד של המטומטמים, הנבערים והגזענים. כל מי שלא מסוגל להגן על ישראל מפני החרם הזה, כאילו הוא משתף פעולה בשתיקה - שהיא דומה לשתיקה של האירופאים בנוגע לתוכנית ההשמדה של יהודי אירופה בידי הגרמנים.

האם ההתנהלות הרשלנית של ציפי לבני וממשלת אולמרט של שנת 2009-2006 יצרה את בעיית המסתננים האפריקאים? בהחלט כן! לציפי לבני יש אחריות ישירה לבעיה זו כפי שיוסבר להלן:

לצד "המורשת" שהשאירה לנו ממשלת אהוד אולמרט בדמותו של "דוח גולדסטון" לאחר מבצע "עופרת יצוקה" בעזה שהסתיים ב-18 בינואר 2009, ממשלת אולמרט-לבני השאירה לנו גם את מורשת "המסתננים האפריקאים" שמספרם הגיע בסוף שנת 2013 ל-53,636 שוהים בלתי-חוקיים שהגיעו בעיקר מאריתריאה ומסודאן. מרבית המהגרים, כ-36,000, הגיעו מאריתריאה - מדינה שיש לה יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל.

כאשר כתבתי בשנת 2006 את המאמר על המסתננים מסודאן, היו בישראל לכול היותר כ-85 מסתננים אפריקאים. כבר אז, ממשלת ישראל לא ידעה כמה מסתננים הצליחו לחדור לישראל דרך הגבול המצרי. ממשלת אולמרט-לבני המשיכה להתעלם מהבעיה ולהתעלם מהמשך הזרם הגובר של מסתננים אפריקאים שחדרו לישראל דרך הגבול המצרי. אולמרט עצמו הפגין חולשה גדולה מאוד לנוכח הבעיה עד לסיום כהונתו בשנת 2009. ציפי לבני, שהייתה שרת-החוץ של ישראל והיא אף כיהנה תקופה מסוימת כשרת-המשפטים של ישראל, התעלמה אף היא לחלוטין מהבעיה למרות שלישראל יש יחסים דיפלומטים מלאים עם אריתריאה. בשנת 2011 כתבתי את המאמר על הפלישה האפריקאית לדרום תל-אביב. בשנה זו היו בישראל למעלה מ-40,000 מסתננים אפריקאים שחדרו למדינה דרך הגבול המצרי בעזרת רשת של ארגונים אסלאמיים שסייעו להם באזור חצי-האי סיני. לאור הזרם הבלתי-פוסק הזה, ממשלת נתניהו החליטה על הקמתה של גדר-ביטחונית בגבול המצרי למרות התנגדותה של מערכת-הביטחון. וראו איזה פלא, בשנת 2013 חדרו לישראל מסתננים בודדים בלבד.

אולם, המורשת של ממשלת אולמרט-לבני בעניין הזה באה לידי ביטוי בהפגנות רבות-משתתפים של מסתננים אפריקאים - הפגנות שהחלו בתחילת ינואר 2014 - המהווים כחומר-היוצר בידי ארגוני שמאל קיצוניים וגזעניים שיש להם אג'נדה אנטי-ישראלית בדומה למסע החרמות שהם מנהלים נגד מדינת-ישראל ותושביה. לציפי לבני, כשרת-המשפטים, אין תשובה הולמת שתספק הגנה ראויה לאזרחי ישראל הן מצד המסתננים האפריקאים והן מצד ארגוני השמאל הקיצוניים והגזעניים המנסים לתפוס טרמפ נוסף על עגלת הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה ריבונית ויהודית. ציפי לבני, מבחינה אנושית ואינטלקטואלית, אינה מבינה את גודל האתגר למרות שהיא אחראית על הגנתם של הקורבנות (הישראלים) שהם מושא להסתה יומיומית המתנהלת גם בעזרת אחדים המוסדות הישראלים הקיימים בישראל.

ציפי לבני צריכה למצוא פתרונות הולמים בשני התחומים הללו:

1.   כל המסתננים האפריקאים צריכים לעזוב את ישראל במהלך התקופה הקרובה, וזאת כחלק מההגנה המוסרית והחוקית להן זכאים אזרחי מדינת-ישראל החיים במדינה יהודית וריבונית. על-פי הסיסמאות שהושמעו בהפגנות האחרונות, המסתננים האפריקאים עוברים אינדוקטרינציה אנטי-ישראלית בסיועם של ארגוני השמאל הגזעניים. 

2.   פעולה משפטית תקיפה נגד אלה המטילים חרם על ישראל ונגד ארגוני השמאל הגזעניים המנסים לערער על קיומה של המדינה היהודית בעזרת מוסדות "סיוע", לכאורה. מדינת-ישראל היא מדינת-לאום כמו עשרות מדינות אחרות בעולם. ומתוקף כך, היא זקוקה לכול ההגנה הראויה מצד המוסדות הישראלים כולם, ללא יוצא מהכלל. אותם כלליים משפטים החלים על עמותות הפועלות באירופה, אפשר להחיל אותם גם בישראל.

אם ציפי לבני אינה מצליחה למצוא פתרון הולם לבעיות הללו, עליה לעזוב את תפקידה הנוכחי ולהניח לאחרים, מוכשרים יותר, שידעו להגן על זכויותיהם הבסיסיות של אזרחי מדינת-ישראל ללא שום קשר לפיתרון המדיני עם הרשות-הפלסטינית. ראוי לציין שגם הבעיה "הפלסטינית" החלה עם פלישתם מהגרי-עבודה ערבים לתחומי ארץ-ישראל בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ציפי לבני: החרם על ישראל ובעיית המסתננים מאפריקה", מגזין המזרח התיכון, 9 בינואר 2014.

טרור אסלאמי - נובמבר-דצמבר 2013 וסיכום שנתי

האירועים המרכזיים: לקראת סוף שנת 2013, שתי מדינות נוספות באפריקה נכנסו למערבולת של מלחמת-אזרחים בהן מעורבים גם גורמים אסלאמיים בעוצמה כזו או אחרת. ברפובליקה של מרכז אפריקה נהרגו יותר מ-1,000 בני-אדם באירועי הדמים שפרצו על רקע המאבק על השליטה במדינה בין המיעוט המוסלמי לבין הרוב הנוצרי. גם במדינה הצעירה דרום-סודאן, נעשה ניסיון לבצע הפיכה צבאית נגד המשך נשיאתו של סלבה קייר. גם במקרה הזה נהרגו יותר מ-1,000 בני-אדם - וזאת על-פי הערכות של נציגי האו"ם הפועלים במדינה מאז שזו קיבלה את עצמאותה בחודש יולי 2011. בדומה למקרים דומים בעבר, גם בשני המקרים הללו, גורמים מקומיים ניסו לטשטש את המתח העדתי והדתי בטענה כי המחלוקת שגרמה להרג בלתי-נסבל וחסר-הבחנה נובעת בעיקר מחילוקי-דעות פוליטיים בלבד.

סיכום אירועי הטרור והאלימות האסלאמית לשנת 2013 מעלה את התמונה הבאה: מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של יותר מ-130,000 בני-אדם מאז שפרצה מלחמת-האזרחים במדינה בחודש מרס 2011. במהלך השנה האחרונה נהרגו בעיראק כ-10,000 אזרחים במאות פיגועי טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. בפקיסטן נהרגו יותר מ-10,000 בני-אדם במאות פיגועי טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים בכל רחבי המדינה. באפגניסטן נהרגו יותר מ-5,000 בני-אדם לאורך כל שנת 2013, ובניגריה נהרגו יותר מ-2,200 בני-אדם במהלך התקופה הנדונה - רבים מהם היו בני-העדה הנוצרית שנרצחו בידי טרוריסטים מוסלמים ארגון "בוקו חראם" השואף להחיל את ההלכה המוסלמית על כול ניגריה. מאות הרוגים נוספים היו גם במצרים, בתימן, בסודאן ובסומליה במהלך שנת 2013. זאת ועוד, במהלך התקופה הנדונה נהרגו בתאילנד 318 בני-אדם בפיגועי טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים בדרום המדינה - 51 מהם היו טרוריסטים מוסלמים שנהרגו בפעילות צבאית יזומה של הצבא התאילנדי או במהלך התקפות טרור נגד מוסדות אזרחיים וצבאיים.

מקורות מחקריים בארה"ב מסרו בחודש דצמבר 2013 על הריגתם של 3,520 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שהתבצעו בסומליה, בתימן ובפקיסטן מאז שנת 2002. מדובר על מספר הרוגים המתפרש על-פני 11 שנים, אך מרבית החיסולים-הממוקדים התבצעו במהלך תקופת כהונתו הראשונה של הנשיא ברק חוסיין אובמה שגרמו לאלפי הרוגים - בעיקר בפקיסטן. כמו כן, נמסר מפי גורמים רשמיים בנאט"ו על הריגתם של 160 חיילי נאט"ו בפעילות צבאית שנערכה באפגניסטן במהלך שנת 2013. זהו מספר ההרוגים הנמוך ביותר מאז שנת 2005.

בסיכומו של דבר, בחודש דצמבר 2013 נהרגו 7,635 בני-אדם ובחודש נובמבר 2013 נהרגו 5,350 בני-אדם. בחודשים ינואר-דצמבר 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים קטלניים עם גורמים אסלאמיים רדיקליים. על-פי הערכתנו, מספר ההרוגים לשנת 2013 גבוה יותר משום שחלק ניכר מהאירועים הקטלניים המתרחשים במרחב האסלאמי אינו מגיע לידיעת התקשורת הבינלאומית.

לשם השוואה עם מספר ההרוגים לשנת 2013, להלן נתונים נוספים: בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם; ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות באלימות אסלאמית.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - נובמבר-דצמבר 2013

מדינה:	הרוגים לחודש נובמבר 2013:	הרוגים לחודש דצמבר 2013:
סוריה:	2,583	3,000 (הערכה)
עיראק:	1,100 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	1,000
אפגניסטן:	388 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	407
ניגריה:	353	286
פקיסטן:	218	280
סודאן - דארפור:	145	121
תימן:	144	135
סומליה:	100	43
לוב:	73 (רבים מהם חיילים)	28 (רבים מהם חיילים)
מצרים:	60 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	33
רוסיה - קווקז:	40 (30 מהם טרוריסטים מוסלמים)	48 (רבים מהם אזרחים רוסים)
לבנון:	31	54
קניה:	--	28
בנגלדש:	--	25
סין - טרור אסלאמי:	--	24
מאלי:	26	45
דרום-סודאן:	11	1,000 (הערכה של האו"ם)
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	--	1,000 (הערכה של האו"ם)
הודו - קשמיר:	6	7
אתיופיה:	4	--
אלג'יריה:	--	5
איראן:	--	3
תאילנד - טרור אסלאמי:	3	4
טורקיה:	--	2
פיליפינים - טרור אסלאמי:	--	10
טוניסיה:	1 (חייל)	1
אזרבייג'ן:	--	1
ישראל - רצועת-עזה:	5 (טרוריסטים מוסלמים)	3 (טרוריסט ו-2 אזרחים)
ישראל - רצועת-עזה:	--	1 (אזרח ישראלי)
ישראל - הרשות הפלסטינית:	4 (טרוריסטים מוסלמים)	2 (טרוריסטים מוסלמים)
ישראל - הרשות הפלסטינית:	2 (אזרח וחייל ישראלים)	--
ישראל - לבנון:	--	1 (חייל צה"ל)
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	4	13
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	28	4
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	21	21
סה"כ:	5,350 הרוגים	7,635 הרוגים
סיכום שנתי:		91,110 הרוגים לשנת 2013

סיכום נפגעים - ישראל 2013:

במהלך שנת 2013 נהרגו בישראל 4 אזרחים ישראלים ו-4 חיילי צה"ל בפיגועי טרור אסלאמיים שהתבצעו משטחי יהודה ושומרון, מרצועת-עזה ומלבנון. במהלך התקופה הנדונה, נהרגו ברצועת-עזה לפחות 12 בני-אדם - רובם טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים ברצועה בחסות תנועת החמאס. בשטחי הרשות הפלסטינית נהרגו לפחות 19 בני-אדם - רובם נפגעו במהלך התפרעויות אלימות של גורמים אסלאמיים רדיקליים ובפעילות צבאית ישראלית נגד גורמי טרור אסלאמיים הפועלים בחסות הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. לאורך כל התקופה הנדונה התבצעו אלפי פיגועי טרור נגד אזרחים ישראלים ונגד אנשי כוחות-הביטחון של ישראל שכללו ירי של טילים, ירי של מרגמות, הפעלת מטעני-חבלה, ירי של נשק-קל, תקיפות בסכין, השלכת בקבוקי תבערה, השלכת אבנים, פגיעה ברכוש פרטי, פגיעה ברכוש ציבורי, גניבות, השחתה של יבול חקלאי, ביזה והטרדות מיניות על רקע לאומני.

כל האירועים הללו מהווים אתגר ביטחוני נוסף של ממשלת ישראל ועל הציבור הישראלי - המגלה אורח-רוח, איפוק וסבלנות רבה - בעיקר לנוכח הניסיונות להגיע להסכמות עם הרשות הפלסטינית בתחום המדיני.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודשים נובמבר-דצמבר 2013", מגזין המזרח התיכון, 2 בינואר 2014.