האידיאולוגיה
של מפלגת הבעת' הייתה פרי רוחו ויצירתו של מישל עפלק מייסד המפלגה, ותורתו נשארה
ללא שינויים מרחקי-לכת מאז היווסדותה בשנות ה-40 של המאה ה-20.
בעקבות הפיכת הבעת' במרס 1963
החלה להתגבש הדעה בקרב חברי המפלגה ואוהדיה שהאידיאולוגיה של עפלק היא במידה מסוימת
אוטופית, שכן היא הייתה נכונה להציג פתרון כללי לתקופה בה היא נכתבה, אך חסרו בה
תשובות לתנאי המציאות המשתנית. בחודש בפברואר 1963 מפלגת הבעת' בעיראק תפסה את
השלטון, ובחודש מרס של אותה שנה, קציני הבעת' חוללו הפיכה צבאית בסוריה. למרות
שמישל עפלק נתפס בעיני תושבי המזרח-התיכון כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות
בעולם-הערבי", קשה היה לחברי המפלגה בסוריה ובעיראק להתמודד את
היוקרה העממית של עבד אל-נאצר, נשיא מצרים דאז, ולאידיאולוגיה שהוא הציג באותה עת.
שורה
של משברים אקוטיים תקפו את סוריה מאז שהיא
זכתה בעצמאותה בשנת 1946: סדרה של הפיכות ומשברים
פרלמנטרים עד שנת 1958; כישלון האיחוד עם
מצרים בשנים 1961-1958; וחילופי שלטון תכופים עד להפיכת הבעת' של ה-8 במרס
1963. כך למשל, במהלך התקופה הנדונה התחלפו בסוריה
24 ראשי-ממשלה.
באוקטובר
1963 עמדה להיערך הוועידה ה-6 של מפלגת הבעת'. על-מנת לחולל את השינוי המיוחל, חברו
יחדיו שני פלגים אידיאולוגיים בעלי נטיות מרקסיסטיות בסוריה ובעיראק שביקשו לנתב את
הקו האידיאולוגי של המפלגה לאפיק רדיקלי יותר ובעל קווים ברורים יותר מבחינה מעשית.
בעזרת מניפולציות פוליטיות, הפלג הצבאי של מפלגת הבעת' שחולל את ההפיכה של ה-8 במרס
1963, עודד את הנציגים המרקסיסטים להשתלט על דיוני המפלגה במטרה לנתב את המצע
הפוליטי החדש לכלי רב-עוצמה שישרת דווקא את קציני הבעת' של אותה עת. מרבית קציני
הבעת' שחוללו את ההפיכה היו בני-מיעוטים - לא סונים - שראו בקריירה הצבאית כלי
למוביליות חברתית ולשיפור מעמדי יוקרתי. לפיכך, היה דרוש להם כלי אידיאולוגי בחסות
מפלגת הבעת' שיכשיר להם את הדרך לעמוד בחזית העשייה המדינית בסוריה, ובכך לחולל
הפיכה מעמדית בתפיסה העצמית של בני-המיעוטים - ובראשם, בני העדה העלווית.
רבים
מהנציגים המרקסיסטים היו צעירים רדיקליים ובחלקם הצטרפו למפלגת הבעת' זה מכבר -
כדוגמת יאסין אל-חאפז שאף
הקים, יחד עם אליאס מורקוס, מפלגה חדשה בשם
"מפלגת הבעת' השמאלית" שהחלה להתגבש בתחילת 1963. במסגרת הזו, הם פעלו יחד עם אחרים
כדי לקדם את רעיונותיהם שבאו לידי ביטוי בשני הכרכים שפורסמו בפברואר 1963 בשם
"אודות המחשבה המדינית". בעקבות פרסום שני הכרכים, הוטל
על יאסין אל-חאפז לכתוב מצע חדש יהווה בסיס לדיונים שיערכו באוקטובר 1963.
רעיונותיו של אל-חאפז התפרסמו בחוברת בשם "מספר הנחות-יסוד
תיאורטיות" שהונחה של שולחנם של נציגי המפלגה שהתכנסו כדי לחולל את
השינוי שהשפיע את עתידה של סוריה למשך עשרות שנים הבאות. מבחינתם של אל-חאפז
ומורקוס, הוועידה היוותה את גולת הכותרת של השפעתם - הן אידיאולוגית והן פוליטית -
תוך כדי ניצול הבימה שניתנה להם כדי להשפיע, ובעיקר לנסות לשנות את מהלך החיים
הפוליטיים למה שנראה להם נכון יותר וצודק יותר לחברה הסורית ולאומה הערבית
כולה.
כדי
להמחיש את השינוי שחל, נדגים זאת באמצעות התפיסה הקלאסית של עפלק, בתווך את
רעיונותיהם של אל-חאפז ומורקוס, ולבסוף את מה שהתקבל בהחלטות הועידה ה-6 של מפלגת
הבעת' ("החלטות הועידה השישית של מפלגת הבעת' 23-5 באוקטובר 1963", תרגומה מופיע
ב-סוציאליזם הערבי - קובץ, עמ' 234-215). במשך עשרות
שנים, מיליוני סורים התחנכו על ברכי המצע החדש. יתרה מזאת, האידיאולוגיה הרדיקאלית
הזו הובילה בסופו של דבר גם לתוצאותיה העגומות של מלחמת-ששת-הימים מבחינתה של סוריה
ומנהיגיה.
סוציאליזם
א.
עפלק: "הסוציאליזם הוא משטר מחויב המציאות משתי סיבות; 1) העם לא ירתם למאבק לאומי
אם לא יהיה משוכנע כי מאבק זה יביא את מאויו החברתיים-כלכליים הצודקים על סיפוקם.
2) בתנאים הנתונים, הסוציאליזם הוא המשטר היחיד שיוכל להגשים זאת". הסוציאליזם הוא
שלב בדרך להגשמת הלאומיות ולא יעד סופי שצריך לשאוף אליו.
ב.
אל-חאפז ומורקוס: סיגול התורה המרקסיסטית כולה כשלב עליון וסופי שצריך לשאוף להגשים
אותו. הלאומיות הפרטיקולארית היא שלב בדרך לסוציאליזם המדעי.
ג.
מצע המפלגה: "הדרך הערבית אל הסוציאליזם שתתבסס על יכולתם של המוני הפועלים לקלוט
את הניסיונות הסוציאליסטיים, אשר ילמדו את ההמונים כיצד להנהיג את הכלכלה ובדרך
הטובה ביותר והנשגבת ביותר מאשר קפיטליזם. זאת פשרה בין השמרנים שהתגלו במפלגה לבין
הרפתקנות שמאלית שהתגלתה אצל אחרים.
סוג
השלטון
א.
עפלק: "משטר פרלמנטרי חוקתי כאשר הרשות המבצעת אחראית כלפי הרשות המחוקקת שאותה
בוחר העם באופן ישיר. הקשר התקיים על בסיס לאומי הוא המבטיח את ההרמוניה בין
הקבוצות השונות".
ב.
אל-חאפז ומורקוס: התנגדות למשטר פרלמנטרי, שהנו משטר בורגני מבית מדרשו של
האימפריאליזם המערבי. צורת השלטון המתאימה ביותר היא דמוקרטיה עממית, כאשר העם
מקיים את השלטון.
ג.
מצע המפלגה: "הליכה מהירה לקראת הדמוקרטיה עממית על-ידי צמידות מנגנוני השלטון אל
ההמונים והרחבת שיתופם של ההמונים העמלים בוצרה הולכת והגדלה ועידודם לפיקוח על
השלטון".
המפלגה
א.
עפלק: "...המפלגה היא חלוץ ההולך לפני המחנה ומפלגת הבעת' תפעל למען הפצת כוח העם
ושלטון העם, וכאשר העם יכיר בנכונות דרכה הרי ממילא היא תהייה זהה עם העם, על כן לא
יישאר מקום למפלגות אחרות".
ב.
אל-חאפז ומורקוס: חלוץ ההולך לפני המחנה, והוא שמנהיג את הדמוקרטיה העממית המתבססת
על יסודות יציבים בעלי ההכרה.
ג.
מצע המפלגה: "...המפלגה היא חלוץ מאורגן של ההמונים, חלוץ זה שואב מההמונים את
שאיפותיהם וצורכיהם וההופך אותם להכרעות לפי ועידות המפלגה, והמפלגה מתחייבת
בהחלטות אלו".
הלאום
א.
עפלק: אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית. הלאומיות היא אמת נצחית, לא של היסטורי.
הערבים כולם מהווים אומה אחת, ואומה זו נושאת שליחות נצחית הנובעת מתוך ישות האומה
עצמה".
ב.
אל-חאפז ומורקוס: אימוץ התפיסה הזו הוא ניסיון להטיל ספק כלפי המורשת המתקדמת של
האנושות כדי לחסום את הדרך לסוציאליזם המדעי.
ג.
מצע המפלגה: אין כל התייחסות לשליחות האומה הערבית.
האיחוד
הערבי
א.
עפלק: "...האיחוד הערבי אינו ניתן לערעור ויש לשאוף אליו בהתמדה, כאשר השאיפה היא
איחוד מוחלט הנובע מאותה שליחות נצחית המאופיינת באומה הערבית כולה. יש להיאבק למען
ליכוד הערבים במדינה עצמאית אחת".
ב.
אל-חאפז ומורקוס: האיחוד הנו דבר רצוי שיש לשאוף אליו בהתמדה, אך על בסיס שווה
שימנע את הדומיננטיות של ארץ אחת על חברתה.
ג.
מצע המפלגה: "הצורה הטבעית וההכרחית של המדינה החדש בשלב זה היא הצורה הפדרטיבית.
יש להשאיר את הסמכויות של המועצות המחוקקות ושל מוסדות הביצוע בשתי המדינות (סוריה
ועיראק). יש לפעול ברצינות לחיזוק מנגנון הפדרטיבי ופיתוחו באופן מתמיד.
האיחוד מצרי-סורי: על המפלגה להכין מחקר שלם וענייני
בנוגע לניסיון הזה שהיה עמוק ואמיץ, להבנת עצמנו, על-מנת שנהיה גלויי-לב וברורים
בפני העם הערבי. על החברים האחראים לערפול דעותיה של המפלגה - על כך שהיא לא נטלה
את השלטון בסוריה לפני 1958 והסכימו לפרוק המפלגה והישארות בשלטון על אף התגלות
סטייתם - לתת את הדין. על כן, יש להגיש עליהן ביקורת עצמית בכתב".
(סעיף נגד מישל עפלק וצלאח אל-דין אל-ביטאר, מייסדי
המפלגה).
המהפכה
א.
עפלק: "...המפלגה מאמינה כי מטרותיה הראשיות בשטח תחיית הלאומנות הערבית ובניין
הסוציאליזם לא יושגו אלא בדרך של מהפכה ומאבק, לכן יש לחולל מהפכה שתקיף את כל
שטחי-החיים: המחשבתיים, החברתיים והפוליטיים. אך מהפכה זו צריכה להיות לא אלימה כדי
לא לפגוע באחדות הערבית".
ב.
אל-חאפז ומורקוס: מהפגה מלאה תוך כדי הבלטת הניגודים המעמדיים והחרפתם עד ששאיפות
ההמון יבואו לידי ביטוי בשטחי-החיים השונים - ללא פשרות.
ג.
מצע הפלגה: "...מהפכה בכל שטחי החיים, כדי לעלות על דרך הסוציאליזם למרות הזעזועים
הצפויים בחברה. הסוציאליזם לא יידחה עד שתושלם בניית המסגרות החברתיות והכלכליות,
כיוון שדחיית הסוציאליזם עלולה לדחות בהכרח את בנייתן של המסגרות הללו. האמת הזאת
מוכחת באופן מדעי מתוך הניסיון". (הסעיף הזה סלל את הדרך להשתלטותם של
קציני הצבא על המפלגה ולסילוקם של חברי המפלגה הוותיקים).
קומוניזם
א.
עפלק: "...אם תשרורנה ברעיון הערבי השקפות מלאכותיות כמו הסוציאליזם הקומוניסטי
ויקבלו את הפילוסופיה של הבריאה וכל התופעות האחרות המתלוות לפילוסופיה זו - אז
ייגדע עתידו של הרעיון הערבי".
ב.
אל-חאפז ומורקוס: המפלגות הקומוניסטיות
מעוותות את הרעיון של הסוציאליזם המדעי בכך שהן אימצו את הגישה הלאומית לפי
התפיסה הסטאליניסטית.
ג.
מצע המפלגה: "...התנועה הקומוניסטית הערבית נחלה תבוסה עקב חוסר השפעתה על השלב הבא
במולדת הערבית, על כן מפלגתנו מציעה אלטרנטיבה תוך חיפוש הדרך הטובה ביותר להצלחת
השינוי הסוציאליסטי".
הקמתו
של צבא אידיאולוגי
תפקידו
של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה, בהתאם למצע מפלגת הבעת', עורר ביקורת רבה במהלך
דיוני הוועידה שהתקיימה באוקטובר 1963. על תפקידו של "צבא אידיאולוגי" בסוריה ועל
הנסיבות שהובילו את קציני הבעת' לסילוקם של מייסדי המפלגה - מישל עפלק וצאלח אל-דין אל-ביטאר - במאמר הבא.
==
מאת:
ד"ר יוחאי סלע, "סוריה
לאחר הפיכת קציני מפלגת הבעת' - 1964-1963", מגזין המזרח התיכון,
25 באוקטובר 2013.
