משבר מנהיגותי אמריקאי וחזרה לעידן הסובייטי

קצת קשה לתאר במילים הנכונות את התחושה לנוכח ההסכם שהתגבש, ב-14 בספטמבר 2013, בנוגע לפירוקה של סוריה מנשק כימי, וזאת לאחר סדרת מפגשים אינטנסיביים שנערכו בז'נבה בין נציגים רוסים לנציגים אמריקאים. סביר להניח שיש בקרבנו גורמים אחדים המנסים למצוא נקודות-אור אחדות לנוכח ההתנהלות האמריקאית לאורך כל המשבר שהחל ב-21 באוגוסט 2013 - בשעה שהתפרסמו הידיעות על הריגתם של כ-1,500 בני-אדם בהתקפה כימית שנעשתה ביוזמתו של המשטר העלווי נגד אוכלוסייה אזרחית המתגוררת בפרברי דמשק.

שעות אחדות לאחר פרסום פרטי ההסכם, התראיין שר-החוץ הרוסי, סרגי לברוב, לאחד מאמצעי התקשורת בשפה הרוסית על-מנת להסביר את עמדתה של רוסיה לנוכח ההסכם שהושג. אחד מהמשפטים החשובים שלברוב אמר במהלך הראיון היה ש"רוסיה אינה מאמינה שהיה שימוש בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית", וכי הסרטים שפורסמו בעניין "פוברקו" בידי האופוזיציה הסורית. ובכן, על זה יש לומר, ברוכים הבאים לעידן הסובייטי המחודש בחסותם של פוטין ולברוב. הגישה הזאת וההתייחסות הזאת למשטר הברברי של סוריה, מזכירות את ההתנהלות של ברית-המועצות כלפי גרורותיה וכלפי בעלות-בריתה עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת. ההתכחשות לאמת המשולבת היטב באמות-מידה מוסריות מהסוג הנחות ביותר, הן אלה שהביאו, בין היתר, למפלתה ולקריסתה של ברית-המועצות בעידן הסובייטי הקודם. גם לאחר שפורסם הדו"ח של האו"ם בעקבות סדרה ארוכה של בדיקות שנעשו בסוריה, שר-החוץ הרוסי המשיך לטעון שההתקפה הכימית הייתה פרובוקציה של המורדים וכי לא הוכח שיש קשר בין המעשה לבין המשטר. התגובה האלימה של רוסיה בנוגע לעדויות, מעלה את ההשערה שלרוסיה כנראה היה איזשהו קשר לאירוע הברוטאלי של ה-21 באוגוסט 2013. הרי, רוסיה של פוטין צברה ניסיון רב במלחמת צ'צ'ניה השנייה (2009-1999) שגרמה להחרבתה של העיר גרוזני ולמאות-אלפי נפגעים, רובם אזרחים. ארגון "אמנסטי" כתב כך על תפקידה האלים של רוסיה במלחמה:

"העימות בצ'צ'ניה התאפיין בדיווחים נרחבים ואמינים כי הכוחות הרוסיים אחראים להפרות של זכויות האדם והחוק הבינלאומי, לרבות היעלמויות, הוצאות להורג ללא משפט, עינויים, כולל אונס. הפרות אלו יכולות להוות הפרה משמעותית של אמנות ז'נבה ולהיחשב כפשעי מלחמה". תיאורים זהים נכתבו גם על סוריה תחת משטרו של אסד מאז שהחלה מלחמת-האזרחים בשנת 2011. מהבחינה הזו, אין שום הבדל בין פוטין לאסד.

רוסיה החליטה לעמוד לצידו של בשאר אל-אסד - וההימור הזה כנראה הצליח מעל למשוער. יום לאחר שהושג ההסכם, מיהרו אמצעי התקשורת בדמשק להכתיר את האירוע "כניצחון" מושלם של סוריה ורוסיה לנוכח כוונותיה של ארה"ב לתקוף את סוריה. פוטין פעל כמנהיג מעצמה, בעוד שאובמה התנהל כמנהיג שמפחד מהצל של עצמו. בל נתפלא, אם אובמה בסתר-ליבו מודה לפוטין שהצליח לחלץ אותו מהתסבוכת הבינלאומית שנוצרה בשל אמירותיו בנוגע ל"קווים האדומים" - דהיינו, אם ובמידה ייעשה שימוש בנשק כימי ביוזמתו של המשטר הסורי. גם במקרה הזה, בדומה למקרים נוספים, אובמה גרר רגליים מתוך תקווה שהבעיה תיעלם מאליה. על הבסיס הזה אפשר להסביר את התגובות הנזעמות של בכירי הממשל האמריקאי, בחודש אפריל 2013, בעת שנאמר במפורש על-ידי ראש חטיבת מחקר באמ"ן, תת-אלוף איתי בירן, שהמשטר הסורי השתמש בנשק כימי במלחמתו נגד המורדים. הלחץ האמריקאי על ישראל בנוגע לאמירה זו, הביא את לשכת ראש-הממשלה לפרסם הודעה מאולצת ש"הדברים הללו לא נאמרו על דעתו של ראש-הממשלה". עד לחודש אפריל 2013, נאספו ראיות בנוגע לשימוש בנשק כימי בידי המשטר הסורי ב-5 מקרים לפחות. כל המידע הזה הועבר לידיעת האמריקאים כחלק משיתוף-הפעולה המודיעיני ההדוק הקיים בין ישראל לארה"ב.

התגובה האמריקאית השערורייתית בנוגע לדבריו של תת-אלוף בירן, היוו למעשה הרשאה למשטר הסורי להשתמש בנשק כימי במלחמתו נגד גורמי אופוזיציה הפועלים להפלת המשטר ואף נגד האוכלוסייה המקומית המעניקה להם תמיכה כזו או אחרת. ההתקפה הכימית שנעשתה באזור דמשק ב-21 באוגוסט 2013 אינה מקרית, משום שלאורך כל הימים שקדמו לאירוע, הצבא הסורי לא הצליח להתמודד באופן יעיל נגד המורדים שהצליחו להשתלט על אזורים נרחבים הקרובים למרכזי השליטה והפיקוד של המשטר העלווי הנמצאים בבירה הסורית. על-פי הערכות רבות הנסמכות גם על עדי ראייה, המשטר הסורי השתמש בנשק כימי ב-14 מקרים לפחות. ועם זאת, על-פי הטענה הרוסית, המורדים השתמשו בנשק כימי לפחות פעם אחת בחודש מרס 2013. בשבועות האחרונים, בכירים רוסים חזרו על הטענה הזו אין-ספור פעמים כדי ליצור רושם ציבורי שווה וזהה בין התקפה של המשטר לבין ההתקפה (לכאורה) של האופוזיציה. לא אחת, נאמר על-ידי בכירים רוסים שיש לחקור גם את "אירועי" חודש מרס 2013, כאילו זהו האירוע שיכול להציל את כבודו של אסד לאחר ההתקפה הקטלנית על פרברי דמשק.

לאן נעלם המימד המוסרי?

המדינה המזרח-תיכונית היחידה שיכולה לסמוך בימים אלה על ארה"ב של אובמה בעיניים עצומות היא... סוריה. ההסכם שנחתם בין רוסיה לארה"ב, העניק למעשה למשטר הסורי חסינות מפני איומים עתידיים או ניסיונות מצד הקהילה הבינלאומית להביא להפלתו. בכך, אסד יכול להעצים את תגובותיו הצבאיות כלפי גורמי אופוזיציה או כלפי אלה נחשבים בעיניו לטרוריסטים המאיימים להפוך את סוריה לנסיכות אסלאמית סונית רדיקאלית. במילים אחרות, אסד "מנגן" היטב על חששו של המערב מפני השתלטותם של גורמים אסלאמיים קיצונים, מבית מדרשו של ארגון אל-קאעידה, על מדינה מוסלמית נוספת. לפיכך, למרות הטבח היומיומי המתרחש בסוריה באישורו ובעידודו של אסד, ולמרות עשרות אלפי ההרוגים ומיליוני הפליטים, המשטר העלווי יכול להמשיך להתחפר בסוריה ולהפוך אותה לעיי-חורבות בסגנון הברוטאלי של מלחמת-העולם השנייה, וזאת ללא כל חשש מצד הקהילה הבינלאומית הרופסת. אם נסכם את ההיבט המוסרי הצר, נוכל לומר במילים קצרות, ש"עוד מדינה ערבית יצאה בזול למרות המפגן הברברי של מנהיגיה וחייליה". וזאת משום שמדינות המערב מפחדות להציב מראה מול פניהן של המדינות הערביות כחלק ממערך אידיאולוגי המגובה בעזרת התקשורת והאקדמיה המערבית.

סמוך למועד פרסום ההסכם, התפרסם בתקשורת הבינלאומית מידע בו נאמר שראש-ממשלת ישראל "עודד" את האמריקאים לסמוך על היוזמה הרוסית בנוגע לפיתרון דיפלומטי בשאלת הנשק הכימי של סוריה. הביטוי "עודד", מראה בעליל כי להדלפה הזו יש כתובת אחת המגיעה ממסדרונות הבית-הלבן. הממשל הנוכחי בארה"ב משתמש ב"קלף הישראלי" בהקשרים שונים בדומה למה שמתרחש בהתייחסויותיהם של מנהיגים ערבים כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. ישראל היא "כלי" שלתוכו אפשר לשפוך יוזמות ומעשים העלולים להיכשל בשל מנהיגות רשלנית ולאור שיקול-דעת לקוי מן היסוד, או כדי לטשטש פגמים מבניים במדינות מסוימות המוכרות לנו היטב.

ג'ון קרי, שר-החוץ האמריקאי, לא שינה באמת את יחסו החם והאוהד כלפי סוריה או כלפי אסד. קרי, עדיין דוגל בעמדה שישראל היא גורם זר המפריע לארה"ב לנהל יחסים תקינים עם העולם-המוסלמי - גם אם עולם זה מתנהל על-פי סגנונם של "האחים המוסלמים". על-פי תפיסה זו, קיומם של משטרים אסלאמיים במצרים, בטורקיה, בסוריה, בלבנון, בירדן, בעיראק ובמקומות נוספים, מאפשרים לארה"ב לפתוח דף חדש עם העולם-המוסלמי מחד-גיסא, והם אף עשויים להוות חיץ הולם מול ארגונים רדיקאליים בסגנון אל-קאעידה מאידך. בהתאם לתפיסה הזו, המשותפת גם לאובמה ולחבורתו הקרובה, אין דבר כזה "טרור אסלאמי" וגם אין דבר כזה "מלחמת ג'יהאד" המתנהלת ברחבי-העולם נגד הכופרים הלא-מוסלמים.

למרות כל מה שהתרחש במזרח-התיכון בשלוש השנים האחרונות, ברק חוסיין אובמה וג'ון קרי עדיין מחזיקים בדעה שהסכסוך המקומי והצר ביהודה ושומרון, הוא לב ליבו של הבעיה המזרח-תיכונית. המדהים הוא, שיש ישראלים אחדים שעדיין מחזיקים בדעה זו הנובעת בעיקר מעצלנות אינטלקטואלית, וזאת למרות שחלומותיהם על "מזרח-תיכון חדש" עלו בלהבות בשערי דמשק, קהיר, בגדאד, ביירות, טריפולי, עדן, אנקרה ועזה במהלך העשור האחרון.

ההתנהלות המפוקפקת של אובמה לאורך כל המשבר בסוריה לא נעלמה מעיניהם של מעצבי דעת-הקהל האמריקאיים. ככול שהחריף המשבר בסוריה, הטון המזלזל כלפי אובמה עלה לגבהים רמים יותר, בעיקר לאחר שנתחם ההסכם המשותף עם רוסיה בנוגע לסוריה. יש לקוות, שארה"ב תצליח לשרוד את 40 החודשים הבאים עד לסיום כהונתו של ברק חוסיין אובמה. ויחד עם זאת, יש לקוות שבמהלך התקופה הנדונה, איראן לא תצליח להגיע ליכולת גרעינית צבאית התקפית העלולה להפוך את הזירה המזרח-תיכונית לאלימה במיוחד בסגנון שיעי משיחי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משבר מנהיגותי אמריקאי וחזרה לעידן הסובייטי", מגזין המזרח התיכון, 20 בספטמבר 2013.