המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להקים מדינה עצמאית

עדיין לא החלו המגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית על הסדר מדיני בשטחי יו"ש, וכבר התקשורת הישראלית מתרגלת את הגישה הרשלנית שלה להאשים את מדינת-ישראל בכישלון השיחות שעדיין לא החלו בשל סירובם של הפלסטינים לחתור למשא-מתן רציני עם ישראל. לסירוב הפלסטיני הזה ישנן סיבות רבות למרות הגמישות המדינית של מדינת-ישראל, של מנהיגיה ושל אזרחיה. במילים אחרות, המנהיגות הפלסטינית פשוט אינה רוצה להקים מדינה עצמאית ביו"ש משום שקיומה של מדינה כזו יחייב אותה להפגין חוש אחריות לאומי ובינלאומי שהוא מנוגד בתכלית הניגוד לאופי הערבי כפי שהוא מוכר לנו מלבנון, מסוריה, מירדן, מעיראק, מתימן, ממצרים, מלוב, מאלג'יריה ומטוניסיה - מדינות המתמודדות עם מלחמות-אזרחים קשות ברמה כזו או אחרת ועם מאות-אלפי הרוגים רק בשלוש השנים האחרונות (2013-2011).

המקרה הפלסטיני הוא קצת מיוחד משום ש"התנועה הפלסטינית" הוקמה בשנת 1964 בידי מצרים כמכשיר קולוניאליסטי-אימפריאליסטי כחלק מהשאיפות הרדיקליות של מצרים תחת הנהגתו של עבד אל-נאצר. להזכירכם, בשנת 1964 לא היה "כיבוש ישראלי" בשטחי יהודה ושומרון. אם השאיפות הלאומיות של הפלסטינים היו באמת מבוססות על רצון לאומי אמיתי להגדרה עצמית, מן הסתם הייתה קמה מדינה פלסטינית לפני 50 שנה ויותר. אלא, ש"התנועה הפלסטינית" התמקדה בשאיפותיה הרחבות של חיסול והשמדה של העם היהודי הנטוע היטב באדמתו ההיסטורית כבר אלפי שנים. אין תימה איפה, שכדי להעלים ראיות היסטוריות מוכחות של הקיום היהודי בארץ-ישראל, היה על "התנועה הלאומית הפלסטינית" להרחיק-לכת בשאיפותיה הרדיקליות האבסולוטיות כלפי מדינת-ישראל. דהיינו, חיסול והשמדה של הלאומיות היהודית בארץ-ישראל, כפי שהכיבוש הערבי-האסלאמי פעל (ועדיין פועל) ברחבי המזרח-התיכון מאז עליית האסלאם בחצי-האי ערב לפני כ-1,300 שנה. חיסול הנוצרים בעיראק, בניגריה, בסומליה, ברשות הפלסטינית, בעזה, במצרים, בלבנון, בסוריה ובמקומות נוספים, מראה בעליל על האופי הגזעני של האידיאולוגיה הערבית-האסלאמית מימים ימימה מאז הפלישה הערבית לעבר אזורי המזרח-התיכון.

מתחת לפני השטח, המנהיגות הפלסטינית "משחקת על זמן" משום שלטענתה האווילית "הזמן משחק" לטובת הערבים בארץ-ישראל. האומנם כך הוא הדבר? ממש לא! התנועה הלאומית הפלסטינית, בדומה לשאר המדינות הערביות, מתמודדת עם מתח עצום העלול להתפרץ לכדי מלחמת-אזרחים של הכול בכל, בדומה למה שמתרחש בעיראק, בסוריה ובלבנון ועלול להתפרץ בכל רגע נתון גם בירדן. תנועת החמאס בעזה מקיימת "נסיכות אסלאמית" רדיקלית המתרחקת בהתמדה מהרשות הפלסטינית הפועלת ביו"ש. בעוד שהרשות הפלסטינית "משחקת" בנתונים דמוגרפיים, הקיום היהודי בארץ-ישראל פורץ גבולות בכל התחומים. במילים אחרות, דווקא האוכלוסייה הערבית מתמעטת, בעוד שהאוכלוסייה היהודית מתרבה בהתמדה לאורך השנים האחרונות. על כל נאום רדיקלי שנישא בעזה וברמאללה, ישראל מתמקדת בעשייה יומיומית של בנייה, פיתוח ויוזמה באלפי תחומים מדעיים, כלכליים, תעשייתיים וחברתיים. ישראל דוהרת קדימה בשל האופי המעשי של החברה הישראלית ההישגית. ועם כל זאת, מוטלת החובה על המנהיגות הישראלית לבסס סטנדרטים גבוהים יותר של איכות-חיים הנוגעים למגורים, לתעסוקה, לתשתיות ולחינוך. לצערנו הרב, ההישגים הרבים של החברה הישראלית אינם באים לידי ביטוי הולם בחיי היומיום - לא ברמת התחזוקה של הבתים והדיור, לא ברמת התחזוקה של הרחובות והכבישים, לא ברמת התחזוקה של התחבורה הציבורית ולא בהסדרת היחסים בין עובדים למעסיקים. סטנדרטים גבוהים יותר של מכלול החיים כאן, הם חלק חשוב מאוד במרכיב של הביטחון הלאומי של מדינת-ישראל ותושביה.

בעוד 4 שנים, בנובמבר 2017, ימלאו 100 שנים להצהרת בלפור בה הוחלט על הקמת "בית לאומי" ליהודים על כל ארץ-ישראל ההיסטורית כולל עבר-הירדן. הלאומיות היהודית הוכרה כתנועה לאומית הזכאית להגדרה עצמית, בדומה לעמים אחרים, על אדמתה ההיסטורית. אלא, שבריטניה (בגלל שיקולים גזעניים אנטישמיים) החליטה לצמצם ככול האפשר את האפשרות לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. על בסיס הזה, בריטניה החליטה בתקופת מלחמת-העולם-השנייה לסגור את שערי ארץ-ישראל בפני פליטים יהודים, אך בקביל לכך היא דאגה להזרים לתחומי ארץ-ישראל מאות-אלפי ערבים שהגיעו ממדינות שכנות. בריטניה אחראית באופן ישיר לחיסולם של היהודים באירופה והיא גם אחראית באופן ישיר להיווצרותה של בעיה לאומית איתה אנו מתמודדים עד היום. רק תחשבו מה היה קורה אם הכרזת המדינה הייתה מתקיימת ב-1928 או בשנת 1938 ולא בשנת 1948. ועם כל זאת, "הצהרת בלפור" אינה מסתכמת רק בהיותה מסמך היסטורי, אלא היא גם מפגינה בעליל את עומק הפשרות המדיניות שנטלה על עצמה המנהיגות הישראלית לאורך כל 100 השנים האחרונות. לפיכך, ההתעקשות הישראלית על הצהרה פלסטינית בנוגע לסיום הסכסוך בסופו של המשא-ומתן (על כך המשמע מכך), יימנע מאיתנו מלעשות פשרות מדיניות העלולות לסכן כליל את קיומה של מדינת-ישראל הריבונית. סביר להניח שהמנהיגות הפלסטינית עדיין לא בשלה למהלך כזה משום שהיא תיאלץ להיפרד לעד מהחלום הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי כפי שהדבר התגבש ב"אמנה הפלסטינית" של שנת 1964. בסבך הבעיות האקוטיות של העולם-הערבי של ימנו, העניין הפלסטיני הוא שולי לחלוטין ואין לו משמעות רבה בייצובו של המזרח-התיכון הערבי המתפורר (וזאת, כמובן, בניגוד לדעתו של שר-החוץ האמריקאי הרשלן, ג'ון קרי). גם אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית ביוזמתה של הרשות הפלסטינית או בלעדיה, הדבר עשוי להביא לדלדולה של האוכלוסייה הערבית ביו"ש בשל קשיים כלכליים וביטחוניים מתמשכים כפי שאירע בשתי האינתיפאדות האחרונות.

ואם בכל זאת הרשות הפלסטינית תתעשת, והיא תגיע לפשרה היסטורית עם מדינת-ישראל במטרה להביא לסיומו של הסכסוך שלא אנו יצרנו אותו, אנו מצפים ממנהיגים ערבים, כמו אחמד טיבי ודומיו, לעבור למדינה הפלסטינית על-מנת לתרום את חלקם למען ביסוסה של ישות פלסטינית שהם כה עמלו למען הקמתה. זה יהיה המעשה הראוי ביותר למי ששימש יועצו הקרוב של יאסר ערפאת שטען שהוא "פליט מירושלים", אך למעשה ערפאת נולד במצרים. במילים אחרות, גם אם הקמתה של מדינה פלסטינית תהייה מבוססת של שקר מתמשך, עדיין אנו מצפים מחבורתו של אחמד טיבי לעבור למדינה זו כחלק מפשרה היסטורית עם העם היהודי המתגורר בארצו היחידה. הזמן לא בהכרח פועל לטובת הפלסטינים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להקים מדינה עצמאית", מגזין המזרח התיכון, 27 ביוני 2013.