אירופה האנטישמית ויחסה לישראל

לפני שנתייחס מעט בנוגע להחלטה האירופאית בשאלת ההתנחלויות שפורסמה ב-16 ביולי 2013, כמה מילים על התקשרות הישראלית: לאור האירועים האלימים הקשים המתרחשים בעולם-הערבי בשנים האחרונות, התקשורת הישראלית, בדומה ל"אליטה האינטלקטואלית" האירופאית, נוטה להעריץ את האלימות הברברית של האסלאם הרדיקלי ושל גורמים אסלאמיים נוספים שאינם מהססים מלנקוט באלימות קשה הגורמת לעשרות-אלפי הרוגים מדי שנה. תופעת הפשיזם האלים והרצחני באירופה בעשרות השנים האחרונות, נטועה היטב בתרבות האירופאית הדוגלת בעליונות של תרבות אחת על חברתה - גם אם הן מתקיימות תחת מסגרת מדינית אחת.

"השקט האירופאי", לכאורה, קיים לכול היותר מאז קריסתה של ברית-המועצות בשנת 1991 עם התפטרותו של גורבצ'וב כנשיא הסובייטי האחרון. לאחר אלף שנים של מאבקים רצחניים בתוך אירופה ולאחר חיסולם של עמים רבים ברחבי-העולם במסגרת המדיניות הדוגלת בעליונות אירופאית אימפריאליסטית, אירופה עטתה של עצמה תדמית של יבשת שלווה ושקטה. אולם, מתחת לפני השטח (ועל פני השטח) עדיין קיימים זרמים אידיאולוגיים עצומים המתבטאים הערצה סמויה וגלויה כאחת לכוח, לעוצמה, לאלימות, להרס ולחורבן בשם רעיון גזעני כלשהו. אין תימה איפה, שבשנים האחרונות ישנה פריחה אדירה של אתרי אינטרנט של ניאו-נאצים ושל כאלה הקרובים אליהם מבחינה רעיונית. כך למשל, במחצית הראשונה של שנת 2013 נספרו כ-7,000 אתרי אינטרנט של ניאו-נאצים אירופאים וכ-4,000 רשתות חברתיות של ניאו-נאצים הפועלים במערב אירופה. לצד כל אלה, קיימות רשתות חברתיות של האסלאם הרדיקלי המטיפות לאלימות ועוסקות בהפצתו של האסלאם המיליטנטי ברחבי היבשת ובגיוס כספים למען ארגונים רדיקליים אלימים במדינות המוסלמיות ובמדינות המערב. בסופו של דבר, שני הזרמים האלה יגיעו לכדי עימות כולל ברגע שהמוסלמים יחושו שהם הגיעו למסה הקריטית שיש ביכולתה לגרום לשינוי תרבותי רדיקלי - גם אם הדבר ידרוש שימוש באמצעים אלימים.

לכאורה קיימת סתירה בין ההערצה של "האליטה האינטלקטואלית" האירופאית לעריצות הקטלנית האסלאמית לבין החשש מהשתלטות אסלאמית רדיקלית על מדינות אירופאיות. הערצה זו, אין משמעותה ש"האליטה האינטלקטואלית" האירופאית מוכנה לקבל תכתיב אסלאמי ביבשת, אלא היא נוטה להעריץ את השימוש באמצעים אלימים כדי להשיג יעדים אידיאולוגיים. לאירופה יש היסטוריה ארוכה של שימוש באמצעים אלימים כדי להשיג יעדים אידיאולוגיים הנוגעים לדת, ללאום, לריבונות, לגזע ולכלכלה מקומית ולשאיפות אימפריאליסטיות בינלאומיות. ההיסטוריה האירופאית מוכתמת בדמם של רבים - גם בעזרתה של "האליטה האינטלקטואלית" האירופאית המטורללת שהכשירה את המעשים האלה מבחינה רעיונית. זרמים רעיוניים כאלה קיימים לרוב גם כיום, בעיקר כשמדובר על ישראל, משום שהתשתית האידיאולוגית האנטישמית, שנבנתה במשך מאות שנים, עדיין שרירה וקיימת בשדרה הפוליטית, התקשורתית והאינטלקטואלית של החברה האירופאית - לאורכה ולרוחבה של היבשת כולה.

הבעיה אינה נוגעת רק לתשתית האידיאולוגית האנטישמית הקיימת באירופה, אלא בהפנמה של הרעיונות הללו שהשתרשו במוקדי כוח אחדים הקיימים בישראל - כמו אלה הקיימים בתקשורת ובאקדמיה. במילים אחרות, דווקא שני המוקדים האלה שהיו צריכים להילחם בתפיסה המעוותת בנוגע לישראל, ליהודים, לתרבות היהודית ולחיים הריבוניים בארץ-ישראל, הם הפכו לשופר של הרעיונות הללו תוך כדי שימוש במוטיבים אנטישמיים (סמויים וגלויים) ובהפצתם של הרעיונות הללו ברחבי העולם - לכאורה בשם רעיון פוליטי כלשהו. פעם זה בנוגע לשטחי יהודה ושומרון, פעם זה בנוגע לרעיון המדינה היהודית, פעם זה בנוגע למהגרים, פעם זה בנוגע ליחסי דתיים-חילונים ופעם זה בנוגע לכתובות גרפיטי אחדות שצוירו בישובים ערביים. יתרה מזאת, גם היבטים נוספים של החיים בישראל הפכו ל"כלי" שלתוכו יוצקים ביקורת מתלהמת שהיא לעיתים קרובות ביקורת שיש בה היבטים גזעניים של משטמה כלפי החברה הישראלית בשל היותה יהודית, ריבונית ועם הדגשים תרבותיים ייחודיים. איכשהו, בדרך הפתלתלה של התקשורת הישראלית שנעזרה בהיבטים אחדים הלקוחים מהאידיאולוגיה האנטישמית, היא הצליחה להפוך את המילה "שמאלני" למילת גנאי מהסוג הנחות ביותר.

ארה"ב - מעצמה כושלת תחת מנהיגותו של אובמה

תתארו לעצמכם את התסריט הבא הלקוח מאירועי מלחמת העולם-השנייה: אירופה בוערת תחת הכיבוש הגרמני, מיליוני פליטים נודדים ממקום למקום, רציחות הדדיות, ערים נחרבות, כפרים ננטשים בזה אחר זה ומיליוני בני-אדם נהרגים ונרצחים בסיטונאות. כולם מתלבטים איך לפתור את המשבר הנורא המתחולל באירופה האלימה והגזענית. אולם, לאחר דיונים רבים שנערכו בצמרת הפוליטית של ארה"ב, הוחלט שהפתרון למשבר האירופאי מתמקד דווקא בשוויץ בשל המחלוקת המדינית בין שני קנטונים יריבים. על-פי הערכת גורמים בכירים בארה"ב, המפתח ליציבות באירופה נמצא דווקא בשוויץ. לפיכך, ראשי הממשל האמריקאי החליטו להתעלם לחלוטין ממה שמתרחש באירופה הבוערת האלימה והגזענית ולהתמקד אך ורק בשוויץ תוך כדי הפעלת לחץ מדיני על ממשלת שוויץ בגיבוי מקהלת המעודדות של העיתון "הניו יורק טיימס". על-פי הערכת גורמי ממשל אמריקאים בכירים, אם הלחץ על ממשלת שוויץ לא יעזור, אז אפשר להיעזר באנשי תקשורת אחדים שיעודדו את האלימות בשוויץ כדי לדרבן את הממשלה מקומית לפעול לפי התכתיב האמריקאי. נשמע מוכר? בהחלט! הפוליטיקה האמריקאית תחת ברק חוסיין אובמה של 2013 אוהבת פעלולי פירוטכניקה מדינית כדי לייצר מצגת-שווא של השפעה בינלאומית. זה מזכיר לנו קצת את אירופה לאחר מלחמת-העולם השנייה שהאידיאולוגיה הקולוניאליסטית התרסקה ללא היכר, אך היוהרה הגזענית נותרה כשהייתה.

אירופה אינה מצליחה להשתחרר מהמחלה האנטישמית

לאור ההחלטה של האיחוד-האירופאי בנוגע ליהודה ושומרון ורמת-הגולן שהובאה לידיעת הציבור ב-16 ביולי 2013, אפשר לציין שאירופה לא שרטטה את גבולות המחלוקת בין ישראל לבין העולם-הערבי, אלא אירופה שרטטה את גבולות המחלוקת בינה לבין ישראל. בניגוד לדעתו של ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אירופה כ"יבשת" אינה ידידה לישראל - אירופה, ברוב המקרים מתנהגת כאויבת. החלטותיה של אירופה בנוגע לישראל נובעות בראש ובראשונה מהאופי התרבותי האנטישמי שהשתרש ביבשת מזה מאות שנים. אירופה אינה יכולה להתנתק מהמורשת הזאת שיש לה בסיס דתי ותרבותי עמוק - לאורכה ולרוחבה של היבשת כולה. החלטת האיחוד האירופאי מהווה בסיס נוסף לעימותים ולמחלוקות עתידיים עם ישראל משום שאירופה רוצה להתערב גם בענייניה הפנימיים של ישראל כחלק מהיוהרה הגזענית שהשתרשה ביבשת - דהיינו, שהיהודים אינם ראויים לנהל את חייהם כראות עיניהם. אירופה עוברת תהליך עמוק של חזרה לעקרונות אנטישמיים בגיבוי פוליטי ואקדמי. לתהליך הזה אין קשר למעשיה או למחדליה של ישראל, אלא הוא קשור לאופי האמיתי של המורשת האירופאית שבבסיסה עומדת הגישה האמיתית של הנצרות כלפי היהדות, למרות שלכאורה אירופה עברה תהליך עמוק של חילוניות. לאירופה, בדומה לאסלאם, יש אובססיה קשה בנוגע ליהודים - והמחלה הקשה הזו לא תעבור במהרה. לפיכך, ההחלטה הנוכחית, חושפת פעם נוספת את פרצופם האמיתי של אלה המתיימרים לייצג רעיונות אוניברסאליים לכאורה, אך לנוכח הטבח היומיומי הנעשה בעולם-המוסלמי ובמקומות נוספים, לפתע הם נאלמים דום.

התגובה הציבורית שלנו לנוכח ההחלטה הנוכחית צריכה להיות פשוטה וללא כל היסוס: אירופה הייתה ונותרה אנטישמית. יש לנו נטייה להתנצל על כל דבר גם אם אנחנו לא אשמים. הגיע הזמן להגיב בעוצמה בכל מפגש עם "אירופאים נחמדים ונחמדים פחות". כל ניסיון למצוא הצדקות להחלטה של האיחוד-האירופאי, הוא למעשה נפילה למלכודת התעמולתית המתנהלת באירופה נגד מדינת-ישראל. יתרה מזאת, ככול שישראל נעשית חזקה יותר מבחינה כלכלית, טכנולוגית ומדעית, כך גם יתקבלו החלטות בעלות "אופי מדיני" גם לאור המצב הכלכלי הרעוע של רבות מהמדינות האירופאיות, וגם משום שעוצמתה של ישראל מחזקת הנחות בסיסיות שליליות השוררות באירופה מזה דורות רבים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירופה אינה מצליחה להשתחרר מהמחלה האנטישמית", מגזין המזרח התיכון, 19 ביולי 2013.

טרור אסלאמי - יוני 2013

האירועים המרכזיים שהיו בחודש יוני 2013: למרות שהדו"ח הנוכחי מתייחס לאירועי הטרור של חודש יוני 2013, אי-אפשר להתעלם מהאירועים האלימים של תחילת חודש יולי שהביאו להדחתו של הנשיא מוחמד מורסי בהפיכה צבאית שנערכה ב-3 ביולי 2013 בעקבות הפגנות רחבות-היקף של מיליוני בני-אדם שהביעו במחאה נגד המשך כהונתו. בעקבות האירועים האלימים לפני ההדחה ולאחר ההדחה, נהרגו במצרים לפחות 100 בני-אדם בפרק זמן של שבוע מירי של אנשי כוחות-הביטחון בפעולות טרור של גרומים אסלאמיים שפעלו בערים המרכזיות של מצרים ובמרחב חצי-האי סיני. בעקבות ההדחה של מוחמד מורסי, חבר בכיר בתנועת "האחים המוסלמים", מצרים עלולה לגלוש לעבר מלחמת-אזרחים בין גורמים אסלאמיים רדיקליים לבין גורמי אופוזיציה מתונים. ישנם סימנים אחדים המורים על מעבר של טרוריסטים מוסלמים מאסיה ואפריקה לעבר מצרים במטרה לסייע לתנועת "האחים המוסלמים" במאבק נגד השלטון החדש. פיגועי טרור שהתבצעו במקומות אחדים בחצי-האי סיני נגד כוחות-הביטחון של מצרים, מהווים סימן לכך שארגון אל-קאעידה מושרש היטב בשטח בשל אוזלת-ידו של השלטון המצרים. במהלך ההפגנות נגד הנשיא מודח, מוחמד מורסי, כ-100 נשים עברו אונס קבוצתי בידי המון מתפרע שהשתתף בהפגנות.

במהלך חודש יוני 2013, נהרגו בלבנון לפחות 74 בני-אדם בעימותים קטלניים בין מיליציות סוניות לבין מיליציות שיעיות וכן בין הצבא הלבנוני לבין גורמי טרור אסלאמיים. זה היה החודש הקטלני ביותר בלבנון מזה תקופה ארוכה. תמיכתו של ארגון חיזבאללה בנשיא הסורי בשאר אל-אסד, מהווה תמריץ לארגונים טרור סונים לבצע התקפות קטלניות נגד אישים ומוסדות המזוהים עם הארגון השיעי; בעיראק נהרגו בחודש יוני 761 בני-אדם בפיגועי טרור קטלניים שהתבצעו ברובם בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון אל-קאעידה. בחודשים אפריל-יוני 2013 נהרגו בעיראק יותר מ-2,800 בני-אדם בפיגועי טרור; בניגריה נערכו מבצעים צבאיים נגד ארגון הטרור "בוקו חראם". אולם גם בחודש יוני 2013 נהרגו לפחות 236 בני-אדם בפיגועי טרור קטלניים ובאלימות בין מוסלמים לנוצרים. טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם" - בדומה לטרוריסטים מוסלמים אחרים במרחב האסלאמי כולו - אינם מהססים לפוצץ כנסיות על יושביהן, לשרוף עשרות בני-אדם בעודם בחיים, לאנוס נשים, להרוג ילדים ולבזוז רכוש פרטי וציבורי, וזאת בדומה למה שמתרחש במלחמת-האזרחים בסוריה - מעשים הנעשים בידי כל הארגונים הלוחמים. אירועים כאלה מתרחשים מידי יום ביומו בתימן, בלבנון, בסוריה, באפגניסטן, בפקיסטן, בעזה, בסומליה, בסודאן, במאלי, בלוב, באלג'יריה, בניגריה, בקווקז, בפיליפינים ובתאילנד.

בסיכומו של דבר, בחודש יוני 2013 נהרגו 6,620 בני-אדם. בחודשים ינואר-יוני 2013 נהרגו 42,851 בני-אדם באלפי פיגועי טרור ובאלימות אסלאמית.

המלחמה בטרור האסלאמי:

באלג'יריה, בתימן, במאלי, בסומליה, בלוב, בפקיסטן ובאפגניסטן נערכו ממבצעים צבאיים בחודש יוני 2013 נגד טרוריסטים מוסלמים שחלקם מזוהים עם ארגון אל-קאעידה. בפקיסטן נהרגו 7 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן במהלך חודש יוני. בחודשים ינואר-יוני 2013 נהרגו בפקיסטן לפחות 72 בני-אדם. בתימן נהרגו 13 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בתקופה הנדונה. בחודשים ינואר-יוני 2013 נהרגו בתימן 50 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאיים. בחודש יוני 2013 נהרגו באפגניסטן 27 חיילי נאט"ו. בחודשים ינואר-יוני 2013 נהרגו 95 חיילי נאט"ו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יוני 2013", מגזין המזרח התיכון, 9 ביולי 2013.

המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להקים מדינה עצמאית

עדיין לא החלו המגעים בין ישראל לרשות הפלסטינית על הסדר מדיני בשטחי יו"ש, וכבר התקשורת הישראלית מתרגלת את הגישה הרשלנית שלה להאשים את מדינת-ישראל בכישלון השיחות שעדיין לא החלו בשל סירובם של הפלסטינים לחתור למשא-מתן רציני עם ישראל. לסירוב הפלסטיני הזה ישנן סיבות רבות למרות הגמישות המדינית של מדינת-ישראל, של מנהיגיה ושל אזרחיה. במילים אחרות, המנהיגות הפלסטינית פשוט אינה רוצה להקים מדינה עצמאית ביו"ש משום שקיומה של מדינה כזו יחייב אותה להפגין חוש אחריות לאומי ובינלאומי שהוא מנוגד בתכלית הניגוד לאופי הערבי כפי שהוא מוכר לנו מלבנון, מסוריה, מירדן, מעיראק, מתימן, ממצרים, מלוב, מאלג'יריה ומטוניסיה - מדינות המתמודדות עם מלחמות-אזרחים קשות ברמה כזו או אחרת ועם מאות-אלפי הרוגים רק בשלוש השנים האחרונות (2013-2011).

המקרה הפלסטיני הוא קצת מיוחד משום ש"התנועה הפלסטינית" הוקמה בשנת 1964 בידי מצרים כמכשיר קולוניאליסטי-אימפריאליסטי כחלק מהשאיפות הרדיקליות של מצרים תחת הנהגתו של עבד אל-נאצר. להזכירכם, בשנת 1964 לא היה "כיבוש ישראלי" בשטחי יהודה ושומרון. אם השאיפות הלאומיות של הפלסטינים היו באמת מבוססות על רצון לאומי אמיתי להגדרה עצמית, מן הסתם הייתה קמה מדינה פלסטינית לפני 50 שנה ויותר. אלא, ש"התנועה הפלסטינית" התמקדה בשאיפותיה הרחבות של חיסול והשמדה של העם היהודי הנטוע היטב באדמתו ההיסטורית כבר אלפי שנים. אין תימה איפה, שכדי להעלים ראיות היסטוריות מוכחות של הקיום היהודי בארץ-ישראל, היה על "התנועה הלאומית הפלסטינית" להרחיק-לכת בשאיפותיה הרדיקליות האבסולוטיות כלפי מדינת-ישראל. דהיינו, חיסול והשמדה של הלאומיות היהודית בארץ-ישראל, כפי שהכיבוש הערבי-האסלאמי פעל (ועדיין פועל) ברחבי המזרח-התיכון מאז עליית האסלאם בחצי-האי ערב לפני כ-1,300 שנה. חיסול הנוצרים בעיראק, בניגריה, בסומליה, ברשות הפלסטינית, בעזה, במצרים, בלבנון, בסוריה ובמקומות נוספים, מראה בעליל על האופי הגזעני של האידיאולוגיה הערבית-האסלאמית מימים ימימה מאז הפלישה הערבית לעבר אזורי המזרח-התיכון.

מתחת לפני השטח, המנהיגות הפלסטינית "משחקת על זמן" משום שלטענתה האווילית "הזמן משחק" לטובת הערבים בארץ-ישראל. האומנם כך הוא הדבר? ממש לא! התנועה הלאומית הפלסטינית, בדומה לשאר המדינות הערביות, מתמודדת עם מתח עצום העלול להתפרץ לכדי מלחמת-אזרחים של הכול בכל, בדומה למה שמתרחש בעיראק, בסוריה ובלבנון ועלול להתפרץ בכל רגע נתון גם בירדן. תנועת החמאס בעזה מקיימת "נסיכות אסלאמית" רדיקלית המתרחקת בהתמדה מהרשות הפלסטינית הפועלת ביו"ש. בעוד שהרשות הפלסטינית "משחקת" בנתונים דמוגרפיים, הקיום היהודי בארץ-ישראל פורץ גבולות בכל התחומים. במילים אחרות, דווקא האוכלוסייה הערבית מתמעטת, בעוד שהאוכלוסייה היהודית מתרבה בהתמדה לאורך השנים האחרונות. על כל נאום רדיקלי שנישא בעזה וברמאללה, ישראל מתמקדת בעשייה יומיומית של בנייה, פיתוח ויוזמה באלפי תחומים מדעיים, כלכליים, תעשייתיים וחברתיים. ישראל דוהרת קדימה בשל האופי המעשי של החברה הישראלית ההישגית. ועם כל זאת, מוטלת החובה על המנהיגות הישראלית לבסס סטנדרטים גבוהים יותר של איכות-חיים הנוגעים למגורים, לתעסוקה, לתשתיות ולחינוך. לצערנו הרב, ההישגים הרבים של החברה הישראלית אינם באים לידי ביטוי הולם בחיי היומיום - לא ברמת התחזוקה של הבתים והדיור, לא ברמת התחזוקה של הרחובות והכבישים, לא ברמת התחזוקה של התחבורה הציבורית ולא בהסדרת היחסים בין עובדים למעסיקים. סטנדרטים גבוהים יותר של מכלול החיים כאן, הם חלק חשוב מאוד במרכיב של הביטחון הלאומי של מדינת-ישראל ותושביה.

בעוד 4 שנים, בנובמבר 2017, ימלאו 100 שנים להצהרת בלפור בה הוחלט על הקמת "בית לאומי" ליהודים על כל ארץ-ישראל ההיסטורית כולל עבר-הירדן. הלאומיות היהודית הוכרה כתנועה לאומית הזכאית להגדרה עצמית, בדומה לעמים אחרים, על אדמתה ההיסטורית. אלא, שבריטניה (בגלל שיקולים גזעניים אנטישמיים) החליטה לצמצם ככול האפשר את האפשרות לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. על בסיס הזה, בריטניה החליטה בתקופת מלחמת-העולם-השנייה לסגור את שערי ארץ-ישראל בפני פליטים יהודים, אך בקביל לכך היא דאגה להזרים לתחומי ארץ-ישראל מאות-אלפי ערבים שהגיעו ממדינות שכנות. בריטניה אחראית באופן ישיר לחיסולם של היהודים באירופה והיא גם אחראית באופן ישיר להיווצרותה של בעיה לאומית איתה אנו מתמודדים עד היום. רק תחשבו מה היה קורה אם הכרזת המדינה הייתה מתקיימת ב-1928 או בשנת 1938 ולא בשנת 1948. ועם כל זאת, "הצהרת בלפור" אינה מסתכמת רק בהיותה מסמך היסטורי, אלא היא גם מפגינה בעליל את עומק הפשרות המדיניות שנטלה על עצמה המנהיגות הישראלית לאורך כל 100 השנים האחרונות. לפיכך, ההתעקשות הישראלית על הצהרה פלסטינית בנוגע לסיום הסכסוך בסופו של המשא-ומתן (על כך המשמע מכך), יימנע מאיתנו מלעשות פשרות מדיניות העלולות לסכן כליל את קיומה של מדינת-ישראל הריבונית. סביר להניח שהמנהיגות הפלסטינית עדיין לא בשלה למהלך כזה משום שהיא תיאלץ להיפרד לעד מהחלום הקולוניאליסטי-אימפריאליסטי כפי שהדבר התגבש ב"אמנה הפלסטינית" של שנת 1964. בסבך הבעיות האקוטיות של העולם-הערבי של ימנו, העניין הפלסטיני הוא שולי לחלוטין ואין לו משמעות רבה בייצובו של המזרח-התיכון הערבי המתפורר (וזאת, כמובן, בניגוד לדעתו של שר-החוץ האמריקאי הרשלן, ג'ון קרי). גם אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית ביוזמתה של הרשות הפלסטינית או בלעדיה, הדבר עשוי להביא לדלדולה של האוכלוסייה הערבית ביו"ש בשל קשיים כלכליים וביטחוניים מתמשכים כפי שאירע בשתי האינתיפאדות האחרונות.

ואם בכל זאת הרשות הפלסטינית תתעשת, והיא תגיע לפשרה היסטורית עם מדינת-ישראל במטרה להביא לסיומו של הסכסוך שלא אנו יצרנו אותו, אנו מצפים ממנהיגים ערבים, כמו אחמד טיבי ודומיו, לעבור למדינה הפלסטינית על-מנת לתרום את חלקם למען ביסוסה של ישות פלסטינית שהם כה עמלו למען הקמתה. זה יהיה המעשה הראוי ביותר למי ששימש יועצו הקרוב של יאסר ערפאת שטען שהוא "פליט מירושלים", אך למעשה ערפאת נולד במצרים. במילים אחרות, גם אם הקמתה של מדינה פלסטינית תהייה מבוססת של שקר מתמשך, עדיין אנו מצפים מחבורתו של אחמד טיבי לעבור למדינה זו כחלק מפשרה היסטורית עם העם היהודי המתגורר בארצו היחידה. הזמן לא בהכרח פועל לטובת הפלסטינים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להקים מדינה עצמאית", מגזין המזרח התיכון, 27 ביוני 2013.