מסרים דיפלומטיים ופוליטיים בישראל

הניסיון ההיסטורי שלנו לאורך מאות ואלפי שנים הפך אתנו לאומה של חשדנים בשאלת יחסינו עם מדינות קרובות ורחוקות כאחת. החשדנות הזאת הביאה אותנו להישגים אחדים אך גם לכישלונות קולוסאליים בלתי-נתפסים כמו חורבן בית-ראשון, מרד בר כוכבא ומרד גאלוס שמוטטו לחלוטין את היישוב היהודי בארץ ישראל. במשך 300 שנה - בשנת 70 לספירה ועד לשנת 351 לספירה - ארץ-ישראל הפכה מארץ נושבת לארץ חרבה עם אוכלוסייה מדולדלת הנמצאת בקשיים קיומיים וללא ריבונות. בואו נבדוק לרגע מה קרה בתקופה המודרנית ליכולת הישראלית לשרוד גם תקופות חשוכות וקשות מנשוא.

 

בין השנים 1938 ל-1948, היישוב היהודי בארץ-ישראל, שמנה כחצי מיליון נפש בלבד, נאלץ להתמודד עם כוונותיה הרצחניות של האימפריה הגרמנית-הנאצית, עם האימפריה הבריטית הגזענית שהחליטה לקבל את העמדה הערבית על סגירת שערי העלייה לארץ-ישראל, ועם האימפריה הערבית שתכננה לחסל את היישוב היהודי בארץ-ישראל. אלה היו השנים הקשות ביותר להנהגה היהודית שנאלצה מכורח הנסיבות לשתף פעולה עם בריטניה הגזענית, אך במקביל לכך לנהל גם מערכת שלמה של הגנה אקטיבית והקמת ישובים ברחבי הארץ, וכן לנהל מערכה חובקת-עולם בניסיון להציל ככול שניתן את יהודי אירופה. (בריטניה אחראית באופן ישיר ועקיף לחיסולם של מיליוני יהודים באירופה בידי הגרמנים, והיא עדיין לא התנצלה על כך). הפרקטיקה של המעשה המדיני וחשיבה ארוכת טווח למרות הנסיבות הקשות, דחפו את היישוב היהודי לנהל מערכה מושכלת נגד שלוש אימפריות קטלניות למרות מספרם המועט של היהודים בארץ-ישראל ולמרות המשאבים המדולדלים. מאז שנת 1860, כאשר ראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל, הצלחנו עקב-בצד-אגודל לבסס מדינה ריבונית הנחשבת לאחת מהמוצלחות בעולם עם הון אנושי של כ-50 אחוזים בעלי השכלה אקדמית - השנייה בעולם אחרי קנדה. מדינה שבה התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש עבר את ה-32,000 דולר, כנראה מתנהלת כהלכה למרות הכותרות המתלהמות של בעלי-עניין פוליטיים עם אג'נדה קיצונית על סף הגזענות. ב-30 באפריל 2013 נמסר מפי נציגי הליגה-הערבית על הסכמתה לאמץ משא-ומתן לשלום עם הרשות הפלסטינית על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים. זהו שינוי חשוב ראשון מאז שנת 2002 בעת שהתפרסמה "יוזמת השלום הסעודית" שהתבססה רק על קווי 1967. אנחנו לא תמימים, אנחנו יודעים שיהיו עוד הרבה מהמורות בדרך, אנו מבינים היטב את הסכנות המתרחשות במזרח-התיכון הערבי הנשלט בידי קיצונים אסלאמיים או מנהיגים חמומי מוח כדוגמת ארדואן, ראש-ממשלת טורקיה, ושותפיו לדעה ולדרך. אנחנו מבינים היטב את הלוגיקה הערבית המתאפיינת באלימות מילולית ובמעשים רצחניים כדי להצדיק את האידיאולוגיה הדתית האסלאמית או את האידיאולוגיה הלאומנית הגזענית שלהם. אנחנו מבינים היטב שהמצב במזרח-התיכון, בו מתנהלת מלחמה יומיומית של מדינה מוסלמית אחד כנגד מדינה מוסלמית שנייה, אינו מבשר טובות למדינה שבאופייה היא שוחרת-שלום כדוגמת ישראל. אנחנו גם מבינים היטב שהמצב הרעוע של מדינות-ערב הקורסות וכישלונה של הליגה-הערבית להשתלט על שטף האירועים האלימים של השנים האחרונות, מדרבן את חברות הליגה-הערבית להיאחז בחבל הקצר והדקיק ששמו "הסכסוך בין ישראל לרשות הפלסטינית". כל הדברים הללו מאוד ברורים לנו משום שאנחנו כבר לא תמימים, וכי ברור לנו היטב שהביטוי הקולוניאליסטי-הערבי המתבטא במושג "זכות השיבה" הוא ביטוי מכובס ל"השמדת ישראל" בדרכים עקיפות.

 

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עשה השבוע שתי טעויות קשות: א) הוא לא העביר מסר חיובי למפנה המעניין בהצעה החדשה על הליגה הערבית. ב) הוא העביר מסר מדיני פחדני בפגישה שנערכה עם הנהלת משרד-החוץ בירושלים שנערכה ב-1 במאי 2013.

 

כך אמר נתניהו בפגישה שנערכה בירושלים והוא אף ביקש להעביר את המסר הזה לנציגים הדיפלומטים של ישראלים המשרתים בחו"ל: "יש להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים שימנע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, אבל יחזק אותה ויבטיח לה ביטחון ויציבות". שוב הפוליטיקה הישראלית מנסה לשחק על "אפקט הפחד" כדי להצדיק מהלכים מדיניים כשם שנתניהו השתמש באותם מינוחים כדי להתנגד לקיומה של ריבונות פלסטינית כלשהי בשטחי יהודה ושומרון. אם זה מה שבאמת מניע את הישראלים לנוע לעבר הסכם עם הרשות הפלסטינית, סביר להניח שהמנהיגות הפלסטינית תסרב להצעותיה של ישראל משום שלדעתה "הזמן ממילא משחק לטובת הפלסטינים". אולם הזמן אינו משחק לטובת הרשות הפלסטינית אם בוחנים את הרעיונות המרכזיים של "האמנה הפלסטינית" שפורסמה בשנת 1964. הליגה-הערבית שתכננה את חיסולם הפיזי של היהודים בארץ ישראל במאי 1948, מסכימה לתיקוני גבול על בסיס קווי 1967. משמעות הדבר, שללא הניצחון המזהיר של ישראל במלחמת ששת-הימים של יוני 1967, היום היינו מדברים על תיקוני גבול באזור תל-אביב, הגליל והנגב.

 

אם נתניהו היה מדגיש את האפקט ההומאני בקיומה של מדינה פלסטינית כלשהי (כדי לאפשר לפלסטינים לנהל את חייהם בעצמם), במקום לשחק על "אפקט הפחד" של הישראלים, המסר המהפכני שלו היה מעביר את האחריות בעיקר לצד הפלסטיני. משום שאם ישראל כל כך מפחדת ממדינה דו-לאומית, סביר להניח שהפחד הזה יגרום לה לעשות וויתורים מרחקי-לכת בהיבט הביטחוני עם הרשות הפלסטינית רק בשל "החשש הכבד" הזה. גם הטיעון של "סכנה דמוגרפית" הדמיונית מנוצל לצורך קידום אג'נדה של פחד, חשש והיסטריה.

 

לתקשורת הישראלית ולפוליטיקה הישראלית יש מסורת של התלהמות חסרת-רסן גם בעניינים שוליים לחלוטין. המסרים המתלהמים הללו נועדו ליצור היסטריה ציבורית של דחיפות מלאכותית שאין לה ממש אחיזה במציאות. לצערנו הרב גם אנשי אקדמיה ואנשי משפט נסחפים לתמליל המתלהם הזה גם בעניינים הקשורים להסכמי-שכר, לתוכנית-הכלכלית, לשינויים מבניים במשק הישראלי, לעבירות פליליות, לרמת האקדמיה הישראלית ולרמת התלמידים בישראל. שימו לב כמה פעמים המילים "מלחמה" או "מלחמת חורמה" מופיעים באמצעי התקשורת בעניינים הקושרים לכלכלה, לספורט ולעניינים תרבותיים. מטבע הדברים, הביטויים הללו יוצרים מתח מלאכותי בלתי-פוסק המשפיע על אורח החיים בישראל. ההתייחסות כלפי עצמנו וכלפי אורחות חיינו בישראל מכתיבים באופן-ישיר גם את התייחסותם של זרים כלפי מדינת-ישראל ותושביה.

 

שימו לב לנקודה הבאה: מאז שברק חוסיין אובמה נכנס לתפקידו, ארה"ב ביצעה מאות חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של אלפי בני-אדם באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן ובסומליה. בגלל התדמית המתונה של הנשיא, אף אחד לא מנסה להאשים את אובמה בפשעי-מלחמה. המסרים המרוככים של הנשיא האמריקאי מאפשרים לו לנהל מערכת יעילה של מלחמה אכזרית באסלאם הקיצוני מבלי שהוא יידרש לתת על כך דין-וחשבון מוסרי או משפטי בגין החלטותיו בעניין. במילים אחרות, הביטוי "עשה הרבה - אך דבר מעט" מתאים ללא ספק גם לפוליטיקה הישראלית בשדה הדיפלומטי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עדיף לדיפלומטיה הישראלית שהרשות הפלסטינית תגיד לא", מגזין המזרח התיכון, 3 במאי 2013.