הפסטיבל התקשורתי סביב ספטמבר 2011

במסגרת מסע ההפחדות המתנהל בישראל לקראת ספטמבר 2011, אפשר למצוא התייחסויות רבות שמרביתן מנסות לצייר תמונה קשה לקראת העתיד לבוא עד כדי יצירת היסטריה לאומית מכוונת. על-פי הכותרות המתפרסמות בישראל, חדשות לבקרים, אפשר לקבל את הרושם שמדינת-ישראל תקרוס בספטמבר 2011. למי שעדיין לא יודע, "הרשות הפלסטינית" של מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתכננת לפנות לאו"ם בספטמבר 2011 כדי שהעצרת הכללית תכריז ברוב גדול על הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ובכן, מה הקשר בין השאיפה הערבית האולטימטיבית להקים "מדינה פלסטינית" לבין אזורי יהודה ושומרון? לאלוהי התעמולה הערבית פתרונים. אין טעם לחזור פעם נוספת של שורשי הסכסוך הערבי-ישראלי במאמר הנוכחי, אולם מן הראוי להזכיר שירדן היא "מדינה פלסטינית" לכול דבר ועניין - אפילו הדגל נראה אותו דבר, למעט הבדל זערורי.

בואו נחזור לרגע לכותרות מפחידות אחדות שהתפרסמו בישראל לקראת ספטמבר 2011: העיתון כלכליסט פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם פרופ' גבריאלה שלו, מי שהייתה שגרירת ישראל באו"ם החל מחודש יולי 2008 ועד לחודש ספטמבר 2010. הכותרת שניתנה לכתבה הייתה, "אסור לנו להגיע למצב של מצדה". רק לפי הכותרת הזו, ניתן היה להבין לאן נשבה הרוח לאורך כל הכתבה כולה. 13 העמודים הראשונים של הגיליון שהתפרסם ב-23 ביוני 2011, הוקדשו לתרחישים הקיצוניים העלולים להתרגש על ישראל בספטמבר 2011. רוצים עוד כותרת? בבקשה. עיתון מעריב פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם ג'יימס וולפנזון, מי שהיה נשיא בנק העולמי משנת 1995 ועד לשנת 2005. בכותרת-המשנה שניתנה לראיון נכתב כך: "ג'יימס וולפנזון מודאג מהמצב בעולם וחושש שהכרה של האו"ם במדינה פלסטינית תגרום לבידודה של ישראל". כך גם השבועון "מרקרוויק" פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם המיליארדר היהודי ג'יימס טיש שנבחר ליו"ר הסוכנות היהודית. הכותרת של הראיון הייתה ציטוט מדבריו של טיש במילים הללו: "החרם על ישראל יוצא מכלל שליטה". שלושת הראיונות האלה הם מסמכים חשובים משום שהם מכילים בתוכם פוליטיקה, היסטוריה, מדינאות, כלכלה והרבה היסטריה.

על-מנת להבין את הקונטקסט הישיר בין האירועים השונים המתחוללים בישראל בתחום "הפוליטי", הנה דוגמאות אחדות שתבהרנה את המסע התעמולתי המתנהל נגדנו במישורים אחדים: בסוף חודש יוני 2011, הוציא תיאטרון עכו הודעה לעיתונות לרגל "10 שנים לפסטיבל מסרחיד" - שהוא פסטיבל לתיאטרון בשפה הערבית. לקראת פתיחתו של הפסטיבל, המנהלת האמנותית של תיאטרון עכו העבירה את ההודעה הבאה: "הפסטיבל השנה שומר על אפיונו ונטייתו להיות שיקוף רב-ממדי של החברה הפלסטינית בישראל דרך הצגות שעוסקות בתכנים חברתיים בהקשר מקומי ואוניברסלי ותכנים פוליטיים בהקשרם הרחב". נשמע טוב, נכון? אולם, מאחורי המשפטים היפים הללו מסתתרת לה אידיאולוגיה שאין לה קשר לתיאטרון ולתרבות משום שאין דבר כזה "החברה הפלסטינית בישראל". באופן דומה, צריך לשים-לב לנקודה הבאה בהודעה של תיאטרון עכו. במסגרת הפסטיבל, יתקיים ערב לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בידי טרוריסט מוסלמי בג'נין ב-4 באפריל 2011. בהודעה של התיאטרון נכתב כך: "הירצחו של ג'וליאנו מר-חמיס עדיין מרחף מעל אנשי התיאטרון והתרבות, במיוחד לאור אוזלת היד שהפגינה הרשות פלסטינית וגופי החקירה הישראליים בחשיפת רוצחיו והעמדתם לדין". במסגרת הקשקשת האידיאולוגית הרגילה של נאמני התעמולה הערבית, הם מציינים באופן ניטראלי את חיסולו של מר-חמיס בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים בג'נין. אולם, לנאמני התעמולה הערבית חשוב הרבה יותר להכניס את המותג "ישראל" משום שעדיין הרשות הפלסטינית ביו"ש לא מצאה את האשמים ברצח. בתרבות האנטישמית של אירופה הקלאסית, התרגיל התעמולתי הזה בו היו מכניסים את המותג "יהודי" לכול נושא העומד על הפרק, נחשב לישן נושן.

הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס קשור בעיקר לתרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית הדוגלת באלימות כפתרון מועדף לכול מחלוקת המתגלית על-פני השטח בין הקבוצות האתניות והקבוצות העדתיות הפועלות במרחב האסלאמי. הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא קשור לתרבות הפוליטית האסלאמית הרואה ב"תרבות המערבית" לגווניה השונים, עילה לרצח, לחיסול ולהשמדה. כך למשל, ישנו קו אחד ברור המקשר בין אנשי החמאס לבין אנשי הטליבאן המחסלים נשים אפגניות המבקשות לרכוש השכלה רחבה. ישנו קו אחד ברור המקשר בין האידיאולוגיה הרצחנית של תנועת החמאס לבין חיסולם של עשרות מתפללים במסגד בידי פעילי טרור מוסלמים רק בשל שוֹנוּת אתנית או עדתית. פעילות רצחנית כזו מתרחשת ללא הרף בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה ובמקומות נוספים. גם בני-העדה הנוצרית המתגוררים במרחב האסלאמי, שרויים במסכת ברוטאלית של איומים, רצח, אונס וטיהור אתני הנעשה בעידודו של השלטון האסלאמי המרכזי.

בישראל קיים פולחן דתי וחופש אומנותי ברמה הגבוהה ביותר. למרות התעמולה הילדותית המופצת בידי נאמני הלאומיות הערבית הגזענית, הציבור הערבי במדינת-ישראל נהנה מחופש אישי העולה לאין שיעור על זה הקיים בכול המדינות המוסלמיות גם יחד. למרות הנטייה האסלאמית לפתור כל בעיה באלימות, מדינת-ישראל הצליחה בסבלות רבה (באופן המעורר התפעלות גדולה) לקיים מערכת דמוקרטית מופתית למרות האיומים הישירים והעקיפים על הקיום הממלכתי היהודי בארץ-ישראל. תוכנית ההשמדה הערבית בשנים 1947-1948 לא צלחה, וכך גם תוכנית ההשמדה של עבד אל-נאצר ב-1967 לא יצאה אל הפועל לאור התבוסה הצבאית הערבית המחפירה. בשני המקרים, כישלון התוכנית הערבית להשמיד את הקיום היהודי בארץ-ישראל, הפך עם הזמן לסוג של תעמולה ערבית בכיינית ששותפים לה גם גורמים תרבותיים בישראל. במילים אחרות, התרבות הישראלית והתקשורת הישראלית הפכו כלי להעברת מסרים לטובת התעמולה הגזענית הערבית. אין תימה איפוא, ש"פסטיבל מסרחיד" יעסוק גם "בסוגיית גירוש הפלסטינים ב-48" - וזאת בהתאם לתוכניתם של יוזמי הפסטיבל. אולם, למען האמת, זו אינה סוגיה הנוגעת ל"גירוש הפלסטינים", אלא זו סוגיה הנוגעת בעיקר ל"בריחתם הפחדנית של ערביי ארץ-ישראל". זו אינה סתם "בריחה", אלא היא קשורה באופן ישיר לכישלונן של המדינות הערביות להוציא לפועל את השמדתה של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל. יתרה מזאת, המושג "פלסטינים" במובנו הרחב, כלל לא היה קיים ב-1948.

אם קיימת במדינת-ישראל, מבחינה מעשית, קבוצה המכונה "החברה הפלסטינית בישראל", אז הדרישה הישראלית מ"הרשות הפלסטינית" של אבו-מאזן להכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית היא נכונה לעילא ולעילא. באופן פרדוכסלי, דווקא פעילותו "התרבותית" של תיאטרון עכו מחדדת את הדרישה הישראלית להכרה מעין זו על-מנת למנוע אתגרים אלימים שיופנו ישירות לעבר קיומו הפיזי של העם היהודי במולדתו ההיסטורית (יש לנו ניסיון היסטורי בנוגע לכך הנמתח לאורך 3,200 שנה). הפעילות "התרבותית" של תיאטרון עכו אינה הפעילות היחידה בה ננקטת מדיניות תעמולתית שנועדה לקדם מטרות פוליטיות בשם הלאומיות הערבית הגזענית. במסגרת הזו, "הפעילות התרבותית" המתקיימת במדינת-ישראל למען "הלאומיות הפלסטינית" מתפרשת על מגוון רחב של תחומים הנוגעים לתקשורת, לאקדמיה, לתיאטרון, לתעשיית הסרטים העלילתיים והדקומנטריים, לספרות ולאמנות. ברוב המקרים, אלה הם גורמי שוליים הפועלים בחסות הממסד הישראלי כחלק מהמשחק הפוליטי הדמוקרטי המתקיים בישראל. אולם, לצערנו הרב, הדמוקרטיה הישראלית פועלת לעיתים בניגוד לאינטרסים הקיומיים שנועדו לשמר ולחזק את הצביון היהודי של מדינת-ישראל - גם אם צעדים אחדים יביאו, לכאורה, לפגיעה כלשהי במיעוטים מסוימים המתגוררים בישראל. כך למשל, במקום להשליט (כן כן, להשליט) את השפה העברית על כלל האוכלוסייה, רשויות המדינה נכנעו לגחמותיהם של אבירי הלאומיות הערבית בהסכמתן להכניס את השפה הערבית למרחב הציבורי הישראלי.

מצד אחד, "הרשות הפלסטינית" דורשת מישראל לקבל לידיה שטחים הנקיים מיהודים, אך מצד שני היא אינה מוכנה להגדרתה של מדינת-ישראל כ"מדינת הלאום היהודי". מחד גיסא, הרשות הפלסטינית מוחקת כל סממן יהודי ועברי בשטחיה כחלק מחיזוק הזהות הלאומית. אך מאידך, פעולה דומה במדינת-ישראל נתפסת כ"גזענות" מפי טהרני השמאל הישראלי הקיצוני. הבנתם את הרעיון?

אם עצרת הכללית של האו"ם תכריז בספטמבר 2011 על הקמת "מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי 1967", מה יקרה ביום שלאחר מכן? כלום! שום דבר מהותי לא ישתנה בשטחי הרשות הפלסטינית. יכול להיות שתהיינה התפרעויות המוניות של פלסטינים; יכול להיות שהישראלים יחושו קצת חוסר-ביטחון; יכול להיות ששוב התקשורת הישראלית תתחיל במסע נוסף של הפחדות ואיומים כלפי הציבור הישראלי וכלפי הממשלה הישראלית; יכול להיות ששוב יתגייסו כמה ישראלים לפעול נגד מדינת-ישראל ברחבי העולם; סביר להניח שיהיו עוד כמה אקדמאים ישראלים שיטיפו להחרמתה של ישראל על-מנת להאדיר את שמם למען יוקרתם האישית בלבד; וכן, יכול להיות שיהיו כמה "אנשי רוח ישראלים" שיעשו הרבה רוח אנטי-ישראלית ברחבי העולם. קרוב לוודאי ששום דבר מהותי לא ישתנה - לא בישראל ולא בשטחי הרשות הפלסטינית. אולם, צריך לקחת בחשבון שצעדים חד-צדדיים עלולים לגרום לציבור הישראלי לנקוט בצעד חד-צדדי שמטרתו העיקרית תהיה להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. קחו גם את זה בחשבון.

הבעיה אינה בהסכמתה או באי-הסכמתה של מדינת-ישראל בנוגע לקיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ביו"ש. הבעיה המרכזית היא: האם אכן הקמתה של מדינה כזו תביא לסיומו של הסכסוך הערבי-ישראלי. במילים אחרות, האם הקמתה של מדינה פלסטינית, (בשטחים כאלה ואחרים), יגרמו ללאומנות הערבית הגזענית להסכים לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל? אתם יודעים את התשובה, הערבים יודעים את התשובה, ממשלת ישראל יודעת את התשובה ואפילו השמאל הישראלי הקיצוני יודע היטב את התשובה לכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פסטיבל ההפחדות בישראל לקראת ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 1 ביולי 2011.