Friday, December 17, 2010

ישראל צריכה להתרחק מטורקיה

מאז מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008, טורקיה החלה ליזום בשברים רצופים עם ישראל מתוך כוונה ברורה להשתית את מערכת-היחסים בין שתי המדינות על תכתיב טורקי שיהא בעל סממנים אימפריאליים כיאה למעמדה החדש של טורקיה - כפי שמעמד זה מצטייר בעיני ארדואן וחבורתו האסלאמיסטית. סימנים לכך נראו, עד לאותה עת, גם בתחומים נוספים כמו ביחס החם והאוהד לתנועת החמאס ולמעורבותה בעניינים הנוגעים ליחסים בין "הרשות הפלסטינית" לישראל, וכן גם ביחסים בין סוריה לישראל. כל אלה היוו מכשירים פוליטיים בידי השלטון הטורקי כדי להעמיק את המעורבות המדינית במזרח-התיכון תוך-כדי הפגנת אהדה גלויה ובלתי-מסויגת לצד הערבי במשוואה. לפיכך, הקשר עם ישראל נתפס כעניין אינסטרומנטלי בלבד שנועד להעמיק את החדירה הטורקית לתוככי הפוליטיקה הפנימית של האזור כולו על שלל בעיותיו.

טורקיה יושבת על חמישה מוקדים אזוריים בעייתיים מאוד המעיקים של המערכת הפוליטית הפנימית ועל מעמדה הבינלאומי: הסכסוך ההיסטורי עם סוריה; היחס לאיראן הגרעינית; הטבח המתמשך והטרגי בכורדים; שאלת האחריות הטורקית בנוגע לשואה הארמנית; והסכסוך עם יוון בשאלת קפריסין. לא מן הנמנע שארדואן וחבורתו למדו היטב את הלוגיקה הערבית השוררת במזרח-התיכון בנוגע לבעיותיהן פנימיות ואזוריות של המדינות הערביות. דהיינו, הדרך היעילה ביותר להתחמק מדיון מעמיק ונוקב בשלל הבעיות הללו, נעשה באמצעות התקפה יומיומית על ישראל בעזרת פרובוקציות מילוליות על-מנת לרתק את תשומת-הלב האזורית והבינלאומית לעבר ישראל בלבד, ולא לעבר בעיותיה הרבות של טורקיה הנוגעות לענייני פנים וחוץ בוערים.

כאשר ישראל נכנעה ללחץ הטורקי לפתוח במשא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכו של ארדואן, ניתן לציין שישראל נכנעה, למעשה, לתרבות שלטונית של "חמומי מוח" אסלאמיסטיים - כפי שהזהרנו כאן, פעמים אחדות, עוד לפני פרוץ המשבר האקוטי בין שתי המדינות שהתפתח בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" נגד תנועת החמאס בעזה בדצמבר 2008. על-פי האידיאולוגיה המיליטנטית של ארדואן, טורקיה חייבת להילחם עד חורמה נגד המחתרת הכורדית, אך אותו הגיון אידיאולוגי אינו פועל על ישראל כשהיא סופגת מטח של טילים ופגזים במשך חודשים ארוכים. אותו היגיון טורקי פועל גם בנוגע להשתלטות הישראלית על ספינת-הסיוע "מרמרה" ב-31 במאי 2010 שבמהלכה נהרגו 9 פעילי טרור טורקים. למרות שהספינה נשלחה כפרובוקציה טורקית בעידודו של ארדואן וחבורתו, טורקיה דרשה מישראל להביע התנצלות מלאה על האירוע ומתן פיצויים לנפגעים.

דינמיקה של מלכודת טורקית
מאז ראשית קיומה עצמאי של מדינת-ישראל, הדיפלומטיה הישראלית הציבה לעצמה אתגר לאומי לרקום קשרים עם מדינות וארגונים רבים ככול האפשר - גם אם אלה הביעו עוינות מילולית דוקרנית כלפיה בפורומים בינלאומיים. גדולתה של ישראל, כמדינה וכחברה, באה לידי ביטוי בהתעלות מעל לשטף העוין הזה כאשר הופנתה לעברה בקשת סיוע ותמיכה ממדינות שנכנעו ללחץ הערבי שמטרתו הייתה לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית. לדיפלומטיה הישראלית היו וישנם הישגים רבים, אך במקביל לכך היא גם מצטיירת כמי שמוחלת על "כבודה הלאומי" באופן-תדיר רק כדי לא להגיע למצבים של בדידות בינלאומית מעיקה. יש בכך הרבה מן ההיגיון המדיני המאפיין את מדינת-ישראל ואת הדיפלומטיה הישראלית. אולם, יש בכך גם רמה מסוימת של סכנה, משום שמדינות אחדות יודעות היטב שאפשר לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית ללא הרף, אך במקביל לכך גם לבקש ממנה סיוע כלכלי וטכנולוגי מאחורי הקלעים ובסודי סודות. במילים אחרות, לא העובדות חשובות בזירה הבינלאומית, אלא הדימוי הבינלאומי שנוצר לישראל בעקבות החבטות הללו. הדימוי הזה הוא שיוצר בדרך-כלל גם את התודעה-העצמית של הישראלים על עצמם כחברה וכמדינה (העלולים לגלוש, לעיתים, לרמה של אוטו-אנטישמיות).

טורקיה מבינה היטב את הכמיהה הישראלית להכרה בינלאומית ולהעמקתם של יחסים תקינים ומועילים עם כל המדינות - ובעיקר עם המדינות המוסלמיות כחלק מהמערך האסטרטגי הישראלי שנועד לחזק את מעמדה בזירה הבינלאומית. בשל כך, טורקיה נוקטת בטקטיקה של סחטנות כלפי ישראל, הן כדי להגביר את יוקרתה של טורקיה באזור, והן כדי לגמד את ישראל ואת יכולותיה לנוכח האתגרים המדיניים והצבאיים הניצבים לפתחה. ביטוי נוקב לכך התקבל בעת ביקורו של ארדואן בלבנון ב-25 בנובמבר 2010: במהלך הביקור, ארדואן הצהיר ללא כחל וסרק, ש"אם ישראל תתקוף שוב את לבנון או את רצועת-עזה, טורקיה לא תשב בשקט". למעשה, זו הייתה מעין הכרזת מלחמה טורקית על ישראל שנבעה בעיקר מיהירותו המנטלית של ארדואן ומיהירותם של יועציו הקרובים ביותר.

היהירות הזו לא נמשכה זמן רב: סטירת-הלחי המצלצלת לארדואן הגיעה עם הפרסום המסמכים המודלפים של מחלקת המדינה האמריקאית באתר ויקיליקס ב-28 בנובמבר 2010. אין הבדל גדול בין מה שכתבנו במגזין המזרח-התיכון על ארדואן, לבין מה שנכתב עליו בידי דיפלומטים אמריקאים המוצבים באנקרה. מתוך המסמכים המודלפים התברר שארדואן נתפס בעיני הדיפלומטיה האמריקאית כ"בור אסלאמיסט", "שונא ישראל" וכ"בעל שאיפות להפוך את טורקיה למעצמה עולמית" בסגנון של האימפריה העות'מאנית. שר-החוץ הטורקי, אחמט דבוטוגלו, מתואר במסמכים כ"אדם מסוכן באופן יוצא-דופן". ממשלת ארדואן מתוארת כ"מושחתת" וכ"מסייעת לאיראן" לעקוף את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה. על החבורה הקרובה המקיפה את ארדואן נכתב שהיא "בעלת השקפה מדינית מוגבלת", דהיינו היא מתמקדת בהיבט האסלאמי בלבד של המפה הבינלאומית. לפיכך, לדעת הדיפלומטים האמריקאים באנקרה,
ארה"ב אינה יכולה לסמוך על טורקיה כבעלת-ברית מועילה ומהימנה - כל עוד ארדואן מחזיק ברסן השלטון.

בחודשים יולי-נובמבר 2010 נערכו פגישות אחדות בין נציגים ישראלים לנציגים טורקים במטרה להגיע ל"נוסחת פיוס" שבמסגרתה ישראל אמורה ליטול אחריות על האירוע ואף לשלם פיצויים למשפחותיהם של פעילי הטרור הטורקים שנשלחו בידיעת ראש-ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. כאשר פרצה השריפה באזור הכרמל, ב-2 בדצמבר 2010, טורקיה החליטה לשלוח סיוע לישראל למרות שישראל לא ביקשה זאת. בעיני אחדים, זה היה איתות ברור על רצונה של טורקיה לשפר את יחסיה עם ישראל. אולם, מאחורי המחווה ההומניטרית הזאת, עדיין שרירה וקיימת השאיפה הטורקית למלכד את ישראל בעזרת קבלת אחריות משפטית, מדינית ומוסרית על פרובוקציה שטורקיה עצמה יזמה, תכננה והוציאה אל הפועל. כל פשרה ישראלית בעניין, בשל שיקול-דעת לקוי הנובע ממצוקה מדינית, תהווה פתח לסחטנות טורקית נוספת ופתח לסחטנות משפטית מצד גורמים אסלאמיים נוספים. בניגוד למקרים אחרים, לישראל אסור לטעות בנושא הזה, גם אם היחסים בין טורקיה לישראל יכנסו להקפאה עמוקה יותר. ארדואן לא ישלוט בטורקיה לנצח, וההימור הטורקי של ארדואן על איראן וסוריה יתברר בסופו של דבר כהימור מפוקפק ביותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פיוס עם טורקיה - מלכודת משפטית ומדינית לישראל", מגזין המזרח התיכון, 9 בדצמבר 2010.

1 comment:

Anonymous said...

The flex waistband wants a load of shoppers.

Here is my webpage :: Recommended Resource site