סביר להניח שהתקשורת הישראלית (ההיסטרית) והתקשורת הבינלאומית "התענגו" מאוד של טיפולו המסור של הנשיא אובמה בראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בעת ביקורו בוושינגטון ב-24 במרס 2010. סביר להניח שהתקשורת מאוד התלהבה מההתנהגות הילדותית של הנשיא אמריקאי כלפי מנהיג ישראלי נבחר, וזאת למרות היחסים החמים ששררו בין שתי המדינות ב-20 השנים האחרונות. כפי שטענתי לפני חודשים אחדים במאמרים אחדים שהתפרסמו במגזין המזרח-התיכון, אמריקה תחת מנהיגותו של ברק חוסיין אובמה עוברת טרנספורמציה אידיאולוגית שיש לה השפעה מרחיקת-לכת על ארה"ב ועל יחסיה עם מדינות דמוקרטיות מערביות ובכללן גם על מדינת-ישראל. "האחות הקטנה" של ארה"ב, כפי שרבים בארה"ב נטו לכנות את ישראל במשך שנים רבות, נתקלת בחומה בצורה של עוינות אידיאולוגית, וזאת גם ללא שום קשר למעשיה של מדינת-ישראל ולמדיניותה ביהודה ושומרון.
הממשל האמריקאי הנוכחי חותר בהתמדה לשנות את פניה של ארה"ב מבחינות רבות, וזאת בהתאם לרוח ה"ליבראלית" האופיינית כל כך לשמאל האמריקאי הקיצוני. שינויים אלה אינם נוגעים רק לתחומי כלכלה ולחברה, אלא הם גם קשורים בקשר הדוק לנושאי הליבה של מערכת-החינוך האמריקאית וליחסי-החוץ של ארה"ב עם מדינות העולם. כך למשל, ב"תרבות של מיעוטים", כפי שברק חוסיין אובמה חותר אליה בהתמדה, לא מוענק מקום של כבוד והערכה ל"אבות המייסדים" של אמריקה או לנרטיב ההיסטורי המסורתי של ארה"ב המתבסס על עקשנותם ומסירותם של החלוצים הראשונים. במאמר מוסגר ניתן לציין, שגם עיתון הארץ פעול באותה דרך. דהיינו, כמעט של מאמר העוסק בתרבות ישראלית, ארכיטקטורה ישראלית, מוסיקה ישראלית ואמנות ישראלית, הכותבים מגניבים פה ושם מילים, משפטים ומושגים המנסים לקעקע את האופי הלאומי והציוני של מדינת-ישראל. לכאורה אין כאן מגמה מכוונת, אבל אוסף המילים והביטויים בנוגע לכך, מעלה חשש כבד שללא ההטיה הפוליטית הזו, המאמר לא היה מתפרסם בעיתון המתיימר להיות "עיתון לאנשים חושבים". כמובן, שלצד המאמרים הללו, מתפרסמים מאמרים בעלי נטיות פוליטיות מגוונות כ"קישוט" בלבד למגמה הפוליטית הכללית של העיתון.
מאז שברק חוסיין אובמה חל את כהונתו בבית הלבן בינואר 2009, ניתן להיווכח במגמה אחת עיקרית הנוגעת למדיניות החוץ של ארה"ב: דהיינו, הגברת המעורבות האמריקאית במדינות המוסלמיות וחתירה לשיתוף פעולה הדוק עמן, תוך-כדי התרחקות והתעלמות ממדינות-המערב ובכללן ישראל - שהן בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב עד לשנת 2009. שני גורמים עיקריים חברו יחדיו כדי להשלים את התמונה המדינית הזו: א. אישיותו של הנשיא אובמה שאינו נוהג להתרועע אן לקיים יחסי-קירבה עם מנהיגים מערביים בדומה לקודמו, הנשיא ג'ורג' בוש. ב. מחלקת המדינה האמריקאית נטתה באורח-מסורתי והיסטורי לכיוונו של העולם-הערבי בפרט והעולם-המוסלמי בכלל - גם אם המגמה זו באה באופן מובהק על חשבון מדינת-ישראל. לפיכך, אנו רואים מאז שנת 2009 קומבינציה היסטורית מיוחדת במינה המאפשרת להביא לידי ביטוי מגמות פוליטיות בינלאומיות מובהקות שהיו קיימות ממילא באורח-המחשבה המדיני של מחלקת המדינה האמריקאית. עד כה, הנשיאים האמריקאים "טיפלו" בישראל באופן רגשי ובמחויבות עמוקה למעמדה של ישראל בזירה האמריקאית ובזירה המזרח-תיכונית. לנשיא הנוכחי של ארה"ב של שנת 2010, אין את הכלים האינטלקטואלים להבין עד תומו את הסכנה הגדולה הנובעת מהתרפסותה של ארה"ב כלפי האסלאם הרדיקלי ובהתעלמותה ממעשיהם של המנהיגים המוסלמים במרחב המזרח-התיכוני, באסיה ובאפריקה. אין תימה איפה, שאפילו המושג "טרור אסלאמי" נמחק לחלוטין מהמילון המדיני של ארה"ב במטרה לפייס את הרחוב המוסלמי ומנהיגיו, וגם כדי לפזול לעבר גורמים אסלאמיים רדיקליים הרואים בארה"ב מדינה שיש להעבירה מן העולם בכל האמצעים העומדים לרשותם.
הבעיה היא שכל "המגדל הקלפים האידיאולוגי" הזה יכול להתמוטט בכל רגע נתון - אם בגלל פקידים אמריקאים בכירים שלא יסכימו לשחק לפי הכללים החדשים והמסוכנים של הנשיא אובמה, או בגלל אירוע אקוטי שיערער את ההנחות-היסוד של הממשל הנוכחי בנוגע לעולם-המוסלמי. חבורת היהודים בסביבתו הקרובה של לנשיא אובמה המייעצת לו לנקוט ביד קשה כלפי ישראל ולפייס את דעתן של המדינות המוסלמיות הרדיקליות, עלולה למצוא את עצמה מואשמת על-ידי הציבור האמריקאי בהולכת ארה"ב לעבר אפיק מסוכן מבחינה תדמיתית בזירה הבינלאומית. שכן, כבר כעת, ארה"ב משלמת מחיר מוסרי כבד על התערבותה הפעילה במוקדי סכסוך אלימים ביותר הרוחשים במרחב המוסלמי תוך כדי התעלמות ממעשיהן הברוטאליים של מדינות מוסלמיות רבות. על כל זה מתווספת התפישה הפוליטית האמריקאית - בעיקר של בכירי המפלגה הדמוקרטית - השופטת את בנימין נתניהו על-פי הקדנציה הראשונה שלו בשנים 1999-1996 בתקופת נשיאותו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון.
גם אם המשבר הנוכחי בין ישראל לארה"ב ייפתר, הוא יהווה רק פתיחה למשבר עמוק יותר וגדול יותר תחת הממשל הנוכחי של הנשיא אובמה, משום שבשנה האחרונה נוצר משבר אידיאולוגי עמוק ורחב בין שתי הממשלות המכהנות בעת הזאת. הנשיא ברק חוסיין אובמה חושב שהדרך להוציא את אמריקה מהבוץ האפגני, העיראקי, הפקיסטני, התימני והסומלי, נעשה בעזרתו של בנימין נתניהו. יתרה מזאת, אובמה זקוק באופן נואש לאיזה הישג בזירה הבינלאומית, ולכן העימות עם ישראל הפך מ-עניין טקטי לעניין אסטרטגי שעלול דווקא לפגוע במעמדה ויוקרתה של ארה"ב. האובססיה האמריקאית לעשיית רווח קל ומהיר תוך-כדי קיצורי דרך הרפתקניים מאפיינים לא רק הכלכלה האמריקאית ואת החברה האמריקאית, אלא גם את מדיניות-החוץ האמריקאית הנשענת על אותם יסודות תרבותיים ואידיאולוגיים. הדוגמא הפקיסטנית תבהיר מעט את התמונה הבינלאומית בנוגע לאפיק אליו חותר הנשיא אובמה במרחב המוסלמי.
להתקרב לפקיסטן - ולהתרחק מישראל
כדי להבין את מצבה הבעייתי של ארה"ב באסיה - וזאת כמובן ללא שום קשר לישראל - אפשר להדגים זאת בעזרת ההתקרבות הכפויה בין ממשל אובמה לבין הממשלה הנוכחית של פקיסטן. יתרה מזאת, בעזרת הדוגמא הפקיסטנית נוכל להבין לאן חותרת ארה"ב במרחב האסייתי ובמרחב המוסלמי. כבר בתחילת המרוץ לנשיאות של הנשיא אובמה, הוא טען בהתמדה שהמלחמה באפגניסטן נוגעת לאינטרס הלאומי והביטחוני העליון של ארה"ב. לפיכך, כבר בחודשים הראשונים לכהונתו של הנשיא ולמינויו של ראש ה-CIA החדש, ליאון פאנטה, ארה"ב החלה לנהל מלחמת ברוטאלית (המנוגדת לחוק הבינלאומי) נגד פעילי ארגון הטליבאן ונגד פעילי טרור שהיו קשורים לארגון אל-קאעידה הנמצאים באפגניסטן ובפקיסטן, וזאת בעזרת חיסולים-ממוקדים בלתי-פוסקים. אזור הגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן משמש בסיס עיקרי לרבים מפעילי הטרור שזכו לתמיכה ציבורית רחבה מצד האוכלוסייה המקומית. לפיכך, לאור הסתבכותה של ארה"ב במלחמה באפגניסטן, היא נאלצה לרתום את פקיסטן כשותפה בכירה במלחמה זו, למרות שהיה ידוע היטב לכול הגורמים האמריקאיים על הסיוע הנרחב של המודיעין הפקיסטני שהוענק לארגוני הטרור הפועלים באפגניסטן ולארגוני הטרור הפועלים נגד הודו.
בשעה שנציגי הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, שיחקו משחק ילדותי ופתטי עם הנציגים הישראלים בעת ביקרו של ראש-ממשלת ישראל בבית-הלבן, התקיימו להן התייעצויות מדיניות וביטחוניות חשובות מאוד בין נציגים אמריקאים לבין נציגים פקיסטניים. המשלחת הפקיסטנית הבינה היטב את התסבוכת הקשה של הנשיא אובמה לאור הישגיו הדלים בזירה הבינלאומית, ולכן היא החליטה לנצל את מצוקתו עד תום. במהלך הפגישה עם האמריקאים, המשלחת הפקיסטנית הציגה מסמך של 56 עמודים בהם מוצגים הדרישות הפקיסטניות מארה"ב, שכללו סיוע צבאי נרחב מאוד ושיתוף-פעולה בתחום הגרעיני-אזרחי. מסתבר, שפקיסטן רוצה לזכות באותו מעמד לה זוכה הודו בעיני האמריקאים, וזאת בניגוד לדעתם של ההודים המבינים היטב את המשחק הפקיסטני בזירת הטרור הבינלאומי ובתפוצת הידע הגרעיני. כמובן ששרת החוץ-האמריקאית חלקה שבחים לפקיסטן וציינה שהמפגש בין שתי המדינות מציין "פרק חדש" למרות אי-ההבנות שהיו בעבר.
שימוע ראשון לשיטת החיסולים-הממוקדים של אובמה
ב-23 במרס 2010 התקיים שימוע ראשון בבית-הנבחרים האמריקאי בנוגע למדיניות החיסולים-הממוקדים של הנשיא אובמה מאז שהוא החל את כהונתו בבית הלבן בתחילת שנת 2009. בחודשים האחרונים פרסמנו כאן - במגזין המזרח התיכון - התייחסויות רבות בנוגע לנושא הזה משום שהיה ברור כי אי-אפשר להתעלם מאלפי ההורגים שנרצחו ברחבי-העולם בהוראת הנשיא אובמה מאז ינואר 2009 בידי הצבא האמריקאי ובידי סוכני ה-CIA. יתרה מזאת, ארה"ב מדרבנת את פקיסטן לנקוט באותה מדיניות כדי לעזור לה במלחמה באפגניסטן, למרות שארה"ב יודעת שהדבר מעורר את זעמה של דעת-הקהל בפקיסטן שאינה יכולה להתעלם ממספרם הרב של ההרוגים החפים-מפשע.
במהלך השימוע שנערך בבית-הנבחרים האמריקאי, נציגי הצבא האמריקאי הצדיקו את ההרפתקנות הצבאית הזאת. אולם, משפטן בכיר מאוניברסיטת סטנפורד הצהיר במהלך השימוע שארה"ב עלולה למצוא את עצמה מואשמת בפשעי-מלחמה בבית-הדין הבינלאומי בהאג. אם כך יהיה, ברק חוסיין אובמה ימצא את עצמו במעמד זהה למעמדו של נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, על רקע פרשת רצח-העם בדארפור.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הטרנספורמציה האידיאולוגית של הממשל הנוכחי בארה"ב", מגזין המזרח התיכון, 26 במרס 2010.
הממשל האמריקאי הנוכחי חותר בהתמדה לשנות את פניה של ארה"ב מבחינות רבות, וזאת בהתאם לרוח ה"ליבראלית" האופיינית כל כך לשמאל האמריקאי הקיצוני. שינויים אלה אינם נוגעים רק לתחומי כלכלה ולחברה, אלא הם גם קשורים בקשר הדוק לנושאי הליבה של מערכת-החינוך האמריקאית וליחסי-החוץ של ארה"ב עם מדינות העולם. כך למשל, ב"תרבות של מיעוטים", כפי שברק חוסיין אובמה חותר אליה בהתמדה, לא מוענק מקום של כבוד והערכה ל"אבות המייסדים" של אמריקה או לנרטיב ההיסטורי המסורתי של ארה"ב המתבסס על עקשנותם ומסירותם של החלוצים הראשונים. במאמר מוסגר ניתן לציין, שגם עיתון הארץ פעול באותה דרך. דהיינו, כמעט של מאמר העוסק בתרבות ישראלית, ארכיטקטורה ישראלית, מוסיקה ישראלית ואמנות ישראלית, הכותבים מגניבים פה ושם מילים, משפטים ומושגים המנסים לקעקע את האופי הלאומי והציוני של מדינת-ישראל. לכאורה אין כאן מגמה מכוונת, אבל אוסף המילים והביטויים בנוגע לכך, מעלה חשש כבד שללא ההטיה הפוליטית הזו, המאמר לא היה מתפרסם בעיתון המתיימר להיות "עיתון לאנשים חושבים". כמובן, שלצד המאמרים הללו, מתפרסמים מאמרים בעלי נטיות פוליטיות מגוונות כ"קישוט" בלבד למגמה הפוליטית הכללית של העיתון.
מאז שברק חוסיין אובמה חל את כהונתו בבית הלבן בינואר 2009, ניתן להיווכח במגמה אחת עיקרית הנוגעת למדיניות החוץ של ארה"ב: דהיינו, הגברת המעורבות האמריקאית במדינות המוסלמיות וחתירה לשיתוף פעולה הדוק עמן, תוך-כדי התרחקות והתעלמות ממדינות-המערב ובכללן ישראל - שהן בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב עד לשנת 2009. שני גורמים עיקריים חברו יחדיו כדי להשלים את התמונה המדינית הזו: א. אישיותו של הנשיא אובמה שאינו נוהג להתרועע אן לקיים יחסי-קירבה עם מנהיגים מערביים בדומה לקודמו, הנשיא ג'ורג' בוש. ב. מחלקת המדינה האמריקאית נטתה באורח-מסורתי והיסטורי לכיוונו של העולם-הערבי בפרט והעולם-המוסלמי בכלל - גם אם המגמה זו באה באופן מובהק על חשבון מדינת-ישראל. לפיכך, אנו רואים מאז שנת 2009 קומבינציה היסטורית מיוחדת במינה המאפשרת להביא לידי ביטוי מגמות פוליטיות בינלאומיות מובהקות שהיו קיימות ממילא באורח-המחשבה המדיני של מחלקת המדינה האמריקאית. עד כה, הנשיאים האמריקאים "טיפלו" בישראל באופן רגשי ובמחויבות עמוקה למעמדה של ישראל בזירה האמריקאית ובזירה המזרח-תיכונית. לנשיא הנוכחי של ארה"ב של שנת 2010, אין את הכלים האינטלקטואלים להבין עד תומו את הסכנה הגדולה הנובעת מהתרפסותה של ארה"ב כלפי האסלאם הרדיקלי ובהתעלמותה ממעשיהם של המנהיגים המוסלמים במרחב המזרח-התיכוני, באסיה ובאפריקה. אין תימה איפה, שאפילו המושג "טרור אסלאמי" נמחק לחלוטין מהמילון המדיני של ארה"ב במטרה לפייס את הרחוב המוסלמי ומנהיגיו, וגם כדי לפזול לעבר גורמים אסלאמיים רדיקליים הרואים בארה"ב מדינה שיש להעבירה מן העולם בכל האמצעים העומדים לרשותם.
הבעיה היא שכל "המגדל הקלפים האידיאולוגי" הזה יכול להתמוטט בכל רגע נתון - אם בגלל פקידים אמריקאים בכירים שלא יסכימו לשחק לפי הכללים החדשים והמסוכנים של הנשיא אובמה, או בגלל אירוע אקוטי שיערער את ההנחות-היסוד של הממשל הנוכחי בנוגע לעולם-המוסלמי. חבורת היהודים בסביבתו הקרובה של לנשיא אובמה המייעצת לו לנקוט ביד קשה כלפי ישראל ולפייס את דעתן של המדינות המוסלמיות הרדיקליות, עלולה למצוא את עצמה מואשמת על-ידי הציבור האמריקאי בהולכת ארה"ב לעבר אפיק מסוכן מבחינה תדמיתית בזירה הבינלאומית. שכן, כבר כעת, ארה"ב משלמת מחיר מוסרי כבד על התערבותה הפעילה במוקדי סכסוך אלימים ביותר הרוחשים במרחב המוסלמי תוך כדי התעלמות ממעשיהן הברוטאליים של מדינות מוסלמיות רבות. על כל זה מתווספת התפישה הפוליטית האמריקאית - בעיקר של בכירי המפלגה הדמוקרטית - השופטת את בנימין נתניהו על-פי הקדנציה הראשונה שלו בשנים 1999-1996 בתקופת נשיאותו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון.
גם אם המשבר הנוכחי בין ישראל לארה"ב ייפתר, הוא יהווה רק פתיחה למשבר עמוק יותר וגדול יותר תחת הממשל הנוכחי של הנשיא אובמה, משום שבשנה האחרונה נוצר משבר אידיאולוגי עמוק ורחב בין שתי הממשלות המכהנות בעת הזאת. הנשיא ברק חוסיין אובמה חושב שהדרך להוציא את אמריקה מהבוץ האפגני, העיראקי, הפקיסטני, התימני והסומלי, נעשה בעזרתו של בנימין נתניהו. יתרה מזאת, אובמה זקוק באופן נואש לאיזה הישג בזירה הבינלאומית, ולכן העימות עם ישראל הפך מ-עניין טקטי לעניין אסטרטגי שעלול דווקא לפגוע במעמדה ויוקרתה של ארה"ב. האובססיה האמריקאית לעשיית רווח קל ומהיר תוך-כדי קיצורי דרך הרפתקניים מאפיינים לא רק הכלכלה האמריקאית ואת החברה האמריקאית, אלא גם את מדיניות-החוץ האמריקאית הנשענת על אותם יסודות תרבותיים ואידיאולוגיים. הדוגמא הפקיסטנית תבהיר מעט את התמונה הבינלאומית בנוגע לאפיק אליו חותר הנשיא אובמה במרחב המוסלמי.
להתקרב לפקיסטן - ולהתרחק מישראל
כדי להבין את מצבה הבעייתי של ארה"ב באסיה - וזאת כמובן ללא שום קשר לישראל - אפשר להדגים זאת בעזרת ההתקרבות הכפויה בין ממשל אובמה לבין הממשלה הנוכחית של פקיסטן. יתרה מזאת, בעזרת הדוגמא הפקיסטנית נוכל להבין לאן חותרת ארה"ב במרחב האסייתי ובמרחב המוסלמי. כבר בתחילת המרוץ לנשיאות של הנשיא אובמה, הוא טען בהתמדה שהמלחמה באפגניסטן נוגעת לאינטרס הלאומי והביטחוני העליון של ארה"ב. לפיכך, כבר בחודשים הראשונים לכהונתו של הנשיא ולמינויו של ראש ה-CIA החדש, ליאון פאנטה, ארה"ב החלה לנהל מלחמת ברוטאלית (המנוגדת לחוק הבינלאומי) נגד פעילי ארגון הטליבאן ונגד פעילי טרור שהיו קשורים לארגון אל-קאעידה הנמצאים באפגניסטן ובפקיסטן, וזאת בעזרת חיסולים-ממוקדים בלתי-פוסקים. אזור הגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן משמש בסיס עיקרי לרבים מפעילי הטרור שזכו לתמיכה ציבורית רחבה מצד האוכלוסייה המקומית. לפיכך, לאור הסתבכותה של ארה"ב במלחמה באפגניסטן, היא נאלצה לרתום את פקיסטן כשותפה בכירה במלחמה זו, למרות שהיה ידוע היטב לכול הגורמים האמריקאיים על הסיוע הנרחב של המודיעין הפקיסטני שהוענק לארגוני הטרור הפועלים באפגניסטן ולארגוני הטרור הפועלים נגד הודו.
בשעה שנציגי הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, שיחקו משחק ילדותי ופתטי עם הנציגים הישראלים בעת ביקרו של ראש-ממשלת ישראל בבית-הלבן, התקיימו להן התייעצויות מדיניות וביטחוניות חשובות מאוד בין נציגים אמריקאים לבין נציגים פקיסטניים. המשלחת הפקיסטנית הבינה היטב את התסבוכת הקשה של הנשיא אובמה לאור הישגיו הדלים בזירה הבינלאומית, ולכן היא החליטה לנצל את מצוקתו עד תום. במהלך הפגישה עם האמריקאים, המשלחת הפקיסטנית הציגה מסמך של 56 עמודים בהם מוצגים הדרישות הפקיסטניות מארה"ב, שכללו סיוע צבאי נרחב מאוד ושיתוף-פעולה בתחום הגרעיני-אזרחי. מסתבר, שפקיסטן רוצה לזכות באותו מעמד לה זוכה הודו בעיני האמריקאים, וזאת בניגוד לדעתם של ההודים המבינים היטב את המשחק הפקיסטני בזירת הטרור הבינלאומי ובתפוצת הידע הגרעיני. כמובן ששרת החוץ-האמריקאית חלקה שבחים לפקיסטן וציינה שהמפגש בין שתי המדינות מציין "פרק חדש" למרות אי-ההבנות שהיו בעבר.
שימוע ראשון לשיטת החיסולים-הממוקדים של אובמה
ב-23 במרס 2010 התקיים שימוע ראשון בבית-הנבחרים האמריקאי בנוגע למדיניות החיסולים-הממוקדים של הנשיא אובמה מאז שהוא החל את כהונתו בבית הלבן בתחילת שנת 2009. בחודשים האחרונים פרסמנו כאן - במגזין המזרח התיכון - התייחסויות רבות בנוגע לנושא הזה משום שהיה ברור כי אי-אפשר להתעלם מאלפי ההורגים שנרצחו ברחבי-העולם בהוראת הנשיא אובמה מאז ינואר 2009 בידי הצבא האמריקאי ובידי סוכני ה-CIA. יתרה מזאת, ארה"ב מדרבנת את פקיסטן לנקוט באותה מדיניות כדי לעזור לה במלחמה באפגניסטן, למרות שארה"ב יודעת שהדבר מעורר את זעמה של דעת-הקהל בפקיסטן שאינה יכולה להתעלם ממספרם הרב של ההרוגים החפים-מפשע.
במהלך השימוע שנערך בבית-הנבחרים האמריקאי, נציגי הצבא האמריקאי הצדיקו את ההרפתקנות הצבאית הזאת. אולם, משפטן בכיר מאוניברסיטת סטנפורד הצהיר במהלך השימוע שארה"ב עלולה למצוא את עצמה מואשמת בפשעי-מלחמה בבית-הדין הבינלאומי בהאג. אם כך יהיה, ברק חוסיין אובמה ימצא את עצמו במעמד זהה למעמדו של נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, על רקע פרשת רצח-העם בדארפור.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הטרנספורמציה האידיאולוגית של הממשל הנוכחי בארה"ב", מגזין המזרח התיכון, 26 במרס 2010.
1 comment:
Can I simply just say what a cоmfοrt to unсоvеr a person thаt genuinely understands what they are
discussіng οnlіne. You ԁefinіtеly knоw hoω
to bring a problem to light and mаke it importаnt.
More and more peοple must look at thіs
and unԁerstand this ѕidе οf the story.
I can't believe you're not more pοpulаr bеcauѕe you
definitely possesѕ the gift.
my homepage; support.clipflex.net
Post a Comment