בכל עת שתשמעו או תקראו על הצלחה ישראלית בתחומים מדעיים וטכנולוגיים, מובטח לכם שמייד לאחר מכן תקבלו שיטפון של מאמרים בכייניים מפי שורה ארוכה של כותבים המתחרים ביניהם מי יחבוט חזק יותר במדינת-ישראל - כחברה וכמדינה. אל השיטפון המתלהם הזה, לצערנו הרב, מצטרפים גם אנשי-רוח מן השורה הראשונה, וכן אקדמאים מתחומים שונים, ולעיתים אלה הם גם חתני פרס נובל ישראליים. השטף המתלהם הזה מזין את הכותבים השונים המתחרים ביניהם על הניסוחים הבוטים ביותר המופיעים במאמריהם הביקורתיים - לעיתים, זהו סגנון ברמתו של הטוקבקיסט המצוי המסיק מסקנות על סמך הנחות שגויות או עובדות חלקיות.
לרבים מהכותבים הביקורתיים ישנה נטייה (הנובעת מתרבות קולקלת ושגויה) להפעיל מערכת אוטומטית של "אופטיקה הפוכה" בנוגע לחברה הישראלית. דהיינו, הם מגמדים את הישגיה הרבים של ישראל, אך מאידך הם מעצימים באורח מלאכותי את הכישלונות והתקלות. גם אם חלק מהכותבים והמבקרים מגישים לכם נתונים עובדתיים כלשהם על-מנת לבסס, לכאורה, את מסקנותיהם, קיימת נטייה חזקה בקרבם לבחור נתון אחד או שניים, לכול היותר, שעליהם הם מבססים דעה נחרצת - שהיא, בדרך-כלל, נוטה להיות שלילית ותוקפנית.
אם המאמרים הללו היו מוגשים לכתבי-עת מדעיים רציניים, סביר להניח שהם היו נדחים על-ידי העורכים ללא כל היסוס. ראוי לציין שבעולם התקשורתי התוסס והדינמי הקיים כיום, מהירות התגובה אינה צריכה לבוא על חשבון העובדות המוצקות ועל חשבון השכל-הישר. אלא שבניגוד לזהירות הנדרשת, השתרשה בישראל התקשורתית תרבות של הגזמה נגטיבית על כל צעד ושעל בדומה לתרבות הנגטיבית שליוותה את עמנו לאורך מאות שנים בתקופה שבה לא זכינו עדיין לקיים חיים ריבוניים וחופשיים בארץ-ישראל.
ללא כל ספק, הסיפור הישראלי מרתק, בעיקר מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים ב-1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל. במהלך 150 השנים האחרונות, הצלחנו לבסס מדינה הנחשבת לאחת מהמוצלחות בעולם - הן מבחינות אנושיות והן מבחינות תרבותיות, מדעיות וטכנולוגיות. אולם, בעוד שרבים (בארץ ובחו"ל) עוסקים בהתמדה ביצירת דימוי שלילי למדינת-ישראל ותושביה, העובדות וההשוואות הבינלאומיות מוכיחות לנו שהצלחנו לטפס, עקב בצד אגודל, לצמרת העולמית במגוון תחומים למרות הקשיים האובייקטיביים ולמרות הדימוי השלילי העלול למוסס לחלוטין גם את הרצון-הטוב, הזך והטהור ביותר שלנו.
אם נצא מהתמונה האוטופית והדמיונית שלנו בנוגע ליצירת "חברת מופת" רובוטית, ואם נניח בצד את השאיפות האגוצנטריות שלנו להיות "הכי ביקורתיים כלפי עצמנו", "הכי טובים", "הכי מוצלחים" ו"הכי צודקים מכולם" בכול מחיר, אולי נוכל לבחון את הישגיה של החברה הישראלית באור קצת יותר הגיוני ומושכל. אם נעשה זאת, נוכל להבחין שגם "הכישלונות" שלנו הם לא כל-כך כישלונות, שכן לחברה הישראלית יש אופי לאומי מיוחד כשם שליפאנים ולצרפתים יש אופי לאומי מיוחד מכתיב את רצונותיהם הלאומיים לנתיב מוגדר שהוא בעל ייחוד משלו. משום מה, רבות מהמדינות דמוקרטיות אינן בוחנות את מעשיהן מבעד למיקרוסקופ קפדני בכל רגע נתון, כפי שהחברה הישראלית בוחנת את עצמה באופן כל-כך היסטרי במתכונת של "חיים ומוות", "ניצחון ותבוסה" או "שואה ותקומה" ועוד כל מיני צמדי-מילים דיכוטומיים.
מאז שנודע שפרופסור עדה יונת זכתה בפרס נובל לכימיה לשנת 2009, התרבו המאמרים הבכייניים שניסו לצייר את מצבה ומעמדה של ההשכלה הגבוהה בישראל באור שחור משחור - וללא כל הצדקה כמובן. על-מנת להבין את התרבות התקשורתית הנגטיבית שהשתרשה בישראל, להלן דוגמא אחת, מני רבות, שהתפרסמה בעיתון גלובס ב-9 בנובמבר 2009. העיתון ערך סקירה כלכלית בינלאומית נרחבת לרגל השנה ה-20 לנפילת חומת-ברלין. אולם, כאשר העיתון הגיע לסקירה הכלכלית בנוגע לישראל ב-20 השנים האחרונות, עורכי העיתון בחרו את הכותרת הבאה: "מביטים אחורה בגאווה - וקדימה באימה". אם בוחנים את הכותרות הכלכליות השליליות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית ב-20 השנים האחרונות, מצבה של מדינת-ישראל היה צריך להיות דומה למצבה של סומליה. אולם, בניגוד לרואי-השחורות המקצועיים, מרבית הנתונים הכלכליים האובייקטיביים עומדים לזכותה של ישראל העובדת, ההישגית, החרוצה והמוכשרת. ויחד עם זאת, קשה לתקשורת הישראלית לבחון את המציאות העכשווית ואת העתיד הישראלי באור מעט יותר הוגן וללא ההתלהמות הלבנטינית הרגילה, לפיכך נבחרה התוספת של צמד-המילים "וקדימה באימה". למה? ככה! גם אם "המצב קשה", לכאורה, וזאת בהתאם לפנטזיות המתלהמות של אחדים מהכותבים, אסור לטעת בישראלים תקווה כלשהי, אלא חובה להחדיר בהם תחושות של "חרדה", "תבוסה", "מפלה", "שואה" ו"אימה". הבנתם את הרעיון?
האקדמיה הישראלית כבית-דין שדה
לצערנו הרב, הציבור הישראלי אינו מודע למהפכות המתרחשות בישראל בתחומים רבים, כמו אלה המתרחשות בתעשיית המים, בכלכלה, באקדמיה, בטכנולוגיה ובתחומים מדעיים רבים ושונים. מרבית החוקרים הישראלים פועלים ועוסקים במחקר רציני ואחראי במאות מוסדות מחקריים הקיימים בישראל - שחלקם נוסדו כבר לפני למעלה מ-100 שנים. החוקרים הישראלים נחשבים לטובים בעולם, לא רק בגלל השקעות ממשלתיות אדירות, אלא בשל הסקרנות האינטלקטואלית הטבועה באופי הלאומי שלנו, השואב את מקורותיו מהמסורת היהודית ומהתרבות היהודית חסרת-המנוח. אולם, התרבות התקשורתית האלימה שנוצרה בישראל בשנים האחרונות, העניקה עידוד לאקדמאים אחדים לנקוט בעמדה ציבורית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לזהירות הנדרשת והמתבקשת בשל ממעמדם ויוקרתם המקצועית. כבר לפי הכותרות (להלן) ניתן להבין את המגמה הכללית הנושבת מבין השורות, הנוגעת לתרבות השיח התקשורתי המתלהם שהשתלט על התרבות הישראלית, ובכך היא למעשה מעוותת את הישגיה המדהימים של החברה הישראלית.
נבחן לרגע דוגמאות אחדות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית מאז שנודע על זכייתה של עדה יונת בפרס נובל לכימיה: אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004, פרסם מאמר בעיתון הארץ, ב-13 באוקטובר 2009, בשם "פרס נובל להזנחה"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-9 באוקטובר 2009 מאת דן בן-דוד (מנכ"ל מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית) בשם "חזון אקדמי והיפוכו"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-16 באוקטובר 2009 מאת קרלו שטרנגר (פרופסור מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב), בשם "פרס נובל אחרון?"; בעיתון מעריב התפרסמה כתבה, ב-8 באוקטובר 2009, בשם "חשש באקדמיה: זו הזכייה האחרונה"; בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-17 בספטמבר 2009 מאת אהוד אור (סמנכ"ל לתכנון אסטרטגי ולשיווק באוניברסיטת תל-אביב), בשם "ישראל שוחקת את ההשקעה בהשכלה"; שוב בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-15 בנובמבר 2009 מאת חיים ליבוביץ' (נשיא חברה ביו-טכנולוגית), בשם "עוד נובל? רק אם תוגדל התמיכה במדען הראשי".
שאלת הגניוס היהודי
על-פי חישובים אחדים, למעלה מ-20 אחוזים מזוכי פרס נובל הם ממוצא יהודי. במהלך השנים, ניתנו הסברים רבים לתופעה הייחודית הזו - אחדים מההסברים התייחסו במישרין למצבם העגום של היהודים כ"מניע העיקרי להצלחתם" בדורות האחרונים. אולם, גם הצוענים, הכורדים והארמנים זכו למנות גדושות של סבל ודיכוי מחפיר לאורך מאות שנים, אך הם לא הגיעו להישגים הדומים להישגיהם של היהודים. אם כך, צריך לחפש את ההסברים לתופעה הזו במסגרת "התרבות היהודית" ו"לאורח-החיים היהודי" שהשתרש במשך דורות רבים.
א. מרבית היהודים היו חשופים לתרבות המערבית המתפתחת של אירופה וארה"ב במשך מאות שנים. רק כ-15 אחוזים מהיהודים (לכול היותר) התגוררו במזרח-התיכון עד ל-1933.
ב. כאשר נער נוצרי התגלה כעילוי בתחום כלשהו, בחלק גדול מהמקרים הכנסייה הנוצרית לקחה אותו תחת חסותה למען עבודת האל בלבד. אולם, כאשר נער יהודי התגלה כעילוי, הקהילה היהודית דאגה לשדך לו נערה בעלת-ייחוס, ובכך הגנים המשובחים עברו לדור הבא. העברת הידע בקרב הקהילה היהודית נמשך מדור לדור, בעוד שבקרב הקהילה הנוצרית באירופה, התהליך הזה נעצר ברוב המקרים במסגרת הכמורה הנוצרית או באחד מהמנזרים המרוחקים ברחבי-העולם.
ג. בניגוד לדתות אחרות, הדת היהודית אינה עוסקת בשינון טקסטים בלבד, אלא היא גם עוסקת בווכחנות בנוגע לטקסט הקנוני - אם כי, לעיתים הדבר נחשב בעיני זרים לווכחנות אבסורדית, אולם מסורת זו תרמה לפיתוח החשיבה הלוגית גם בתחומים נוספים כמו פילוסופיה ומתמטיקה. לפיכך, הקהילה החרדית בישראל מהווה מאגר מעולה של שקדנות אינטלקטואלית בתחומים רבים, רק אם נדע לקרבם אלינו ולא להרחיקם מעלינו רק בשל הקיבעון המחשבתי החילוני שלנו.
מערכת החינוך מייצרת אנשים בלתי שגרתיים
האם החינוך בישראל קורס? ממש לא! לתלמיד הישראלי הצעיר יש אופי מרדני בדומה להוריו ובדומה לאבות אבותיו. המרדנות הזו הביאה אותנו להישגים יוצאי-דופן במאות השנים האחרונות. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת אנו שומעים ללא הרף על הידרדרותה של מערכת החינוך בישראל. אולם, למען האמת, אנו ניצבים בחזית המדע העולמי בעשרות תחומים. מדינת-ישראל הקטנה היא מעצמה מדעית בהשוואה לגודל אוכלוסייתה, ועשרות מוסדות אקדמיים מייצרים את השדרה האינטלקטואלית בישראל. מספר האקדמאים בישראל הוא מן הגבוהים בעולם בהשוואה לגודל האוכלוסייה. מספר הפרסומים המדעיים של חוקרים ישראלים הוא מן הגבוהים בעולם. 18 בתי ספר לקולנוע קיימים בישראל הקטנה, בעוד שבמרבית המדינות האירופאיות ישנם 2 או 3 מוסדות כאלה, לכול היותר. מערכת החינוך בישראל מייצרת אנשים סקרנים, בלתי שגרתיים ודעתניים חסרי-מנוח המפרסמים למעלה מ-6,000 כותרים חדשים מידי שנה בדומה לצרפת הגדולה. שימו לב לנתון הבא: במצרים, שהיא בעלת אוכלוסייה של 80 מיליון נפש, מתפרסמים מידי שנה כ-300 כותרים חדשים בלבד. אבל הנתון הבא, מלפני 82 שנה, יפתיע אתכם עוד יותר: ב-1928 יצאו לאור בארץ-ישראל 321 כותרים חדשים בעברית - על כן, באמצעות הנתון הזה ניתן להבין את הפער הבלתי-נתפס בין ישראל לבין שכנותיה ולבין מדינות רבות בעולם. מסתבר שמקוריות ויצירתיות הן מילות המפתח בתרבות הישראלית, ולא רק השקעות כספיות אדירות המוענקות לעיתים בשל היסטריה תקשורתית אלימה וצעקנית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי", מגזין המזרח התיכון, 3 באפריל 2010.
לרבים מהכותבים הביקורתיים ישנה נטייה (הנובעת מתרבות קולקלת ושגויה) להפעיל מערכת אוטומטית של "אופטיקה הפוכה" בנוגע לחברה הישראלית. דהיינו, הם מגמדים את הישגיה הרבים של ישראל, אך מאידך הם מעצימים באורח מלאכותי את הכישלונות והתקלות. גם אם חלק מהכותבים והמבקרים מגישים לכם נתונים עובדתיים כלשהם על-מנת לבסס, לכאורה, את מסקנותיהם, קיימת נטייה חזקה בקרבם לבחור נתון אחד או שניים, לכול היותר, שעליהם הם מבססים דעה נחרצת - שהיא, בדרך-כלל, נוטה להיות שלילית ותוקפנית.
אם המאמרים הללו היו מוגשים לכתבי-עת מדעיים רציניים, סביר להניח שהם היו נדחים על-ידי העורכים ללא כל היסוס. ראוי לציין שבעולם התקשורתי התוסס והדינמי הקיים כיום, מהירות התגובה אינה צריכה לבוא על חשבון העובדות המוצקות ועל חשבון השכל-הישר. אלא שבניגוד לזהירות הנדרשת, השתרשה בישראל התקשורתית תרבות של הגזמה נגטיבית על כל צעד ושעל בדומה לתרבות הנגטיבית שליוותה את עמנו לאורך מאות שנים בתקופה שבה לא זכינו עדיין לקיים חיים ריבוניים וחופשיים בארץ-ישראל.
ללא כל ספק, הסיפור הישראלי מרתק, בעיקר מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים ב-1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל. במהלך 150 השנים האחרונות, הצלחנו לבסס מדינה הנחשבת לאחת מהמוצלחות בעולם - הן מבחינות אנושיות והן מבחינות תרבותיות, מדעיות וטכנולוגיות. אולם, בעוד שרבים (בארץ ובחו"ל) עוסקים בהתמדה ביצירת דימוי שלילי למדינת-ישראל ותושביה, העובדות וההשוואות הבינלאומיות מוכיחות לנו שהצלחנו לטפס, עקב בצד אגודל, לצמרת העולמית במגוון תחומים למרות הקשיים האובייקטיביים ולמרות הדימוי השלילי העלול למוסס לחלוטין גם את הרצון-הטוב, הזך והטהור ביותר שלנו.
אם נצא מהתמונה האוטופית והדמיונית שלנו בנוגע ליצירת "חברת מופת" רובוטית, ואם נניח בצד את השאיפות האגוצנטריות שלנו להיות "הכי ביקורתיים כלפי עצמנו", "הכי טובים", "הכי מוצלחים" ו"הכי צודקים מכולם" בכול מחיר, אולי נוכל לבחון את הישגיה של החברה הישראלית באור קצת יותר הגיוני ומושכל. אם נעשה זאת, נוכל להבחין שגם "הכישלונות" שלנו הם לא כל-כך כישלונות, שכן לחברה הישראלית יש אופי לאומי מיוחד כשם שליפאנים ולצרפתים יש אופי לאומי מיוחד מכתיב את רצונותיהם הלאומיים לנתיב מוגדר שהוא בעל ייחוד משלו. משום מה, רבות מהמדינות דמוקרטיות אינן בוחנות את מעשיהן מבעד למיקרוסקופ קפדני בכל רגע נתון, כפי שהחברה הישראלית בוחנת את עצמה באופן כל-כך היסטרי במתכונת של "חיים ומוות", "ניצחון ותבוסה" או "שואה ותקומה" ועוד כל מיני צמדי-מילים דיכוטומיים.
מאז שנודע שפרופסור עדה יונת זכתה בפרס נובל לכימיה לשנת 2009, התרבו המאמרים הבכייניים שניסו לצייר את מצבה ומעמדה של ההשכלה הגבוהה בישראל באור שחור משחור - וללא כל הצדקה כמובן. על-מנת להבין את התרבות התקשורתית הנגטיבית שהשתרשה בישראל, להלן דוגמא אחת, מני רבות, שהתפרסמה בעיתון גלובס ב-9 בנובמבר 2009. העיתון ערך סקירה כלכלית בינלאומית נרחבת לרגל השנה ה-20 לנפילת חומת-ברלין. אולם, כאשר העיתון הגיע לסקירה הכלכלית בנוגע לישראל ב-20 השנים האחרונות, עורכי העיתון בחרו את הכותרת הבאה: "מביטים אחורה בגאווה - וקדימה באימה". אם בוחנים את הכותרות הכלכליות השליליות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית ב-20 השנים האחרונות, מצבה של מדינת-ישראל היה צריך להיות דומה למצבה של סומליה. אולם, בניגוד לרואי-השחורות המקצועיים, מרבית הנתונים הכלכליים האובייקטיביים עומדים לזכותה של ישראל העובדת, ההישגית, החרוצה והמוכשרת. ויחד עם זאת, קשה לתקשורת הישראלית לבחון את המציאות העכשווית ואת העתיד הישראלי באור מעט יותר הוגן וללא ההתלהמות הלבנטינית הרגילה, לפיכך נבחרה התוספת של צמד-המילים "וקדימה באימה". למה? ככה! גם אם "המצב קשה", לכאורה, וזאת בהתאם לפנטזיות המתלהמות של אחדים מהכותבים, אסור לטעת בישראלים תקווה כלשהי, אלא חובה להחדיר בהם תחושות של "חרדה", "תבוסה", "מפלה", "שואה" ו"אימה". הבנתם את הרעיון?
האקדמיה הישראלית כבית-דין שדה
לצערנו הרב, הציבור הישראלי אינו מודע למהפכות המתרחשות בישראל בתחומים רבים, כמו אלה המתרחשות בתעשיית המים, בכלכלה, באקדמיה, בטכנולוגיה ובתחומים מדעיים רבים ושונים. מרבית החוקרים הישראלים פועלים ועוסקים במחקר רציני ואחראי במאות מוסדות מחקריים הקיימים בישראל - שחלקם נוסדו כבר לפני למעלה מ-100 שנים. החוקרים הישראלים נחשבים לטובים בעולם, לא רק בגלל השקעות ממשלתיות אדירות, אלא בשל הסקרנות האינטלקטואלית הטבועה באופי הלאומי שלנו, השואב את מקורותיו מהמסורת היהודית ומהתרבות היהודית חסרת-המנוח. אולם, התרבות התקשורתית האלימה שנוצרה בישראל בשנים האחרונות, העניקה עידוד לאקדמאים אחדים לנקוט בעמדה ציבורית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לזהירות הנדרשת והמתבקשת בשל ממעמדם ויוקרתם המקצועית. כבר לפי הכותרות (להלן) ניתן להבין את המגמה הכללית הנושבת מבין השורות, הנוגעת לתרבות השיח התקשורתי המתלהם שהשתלט על התרבות הישראלית, ובכך היא למעשה מעוותת את הישגיה המדהימים של החברה הישראלית.
נבחן לרגע דוגמאות אחדות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית מאז שנודע על זכייתה של עדה יונת בפרס נובל לכימיה: אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004, פרסם מאמר בעיתון הארץ, ב-13 באוקטובר 2009, בשם "פרס נובל להזנחה"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-9 באוקטובר 2009 מאת דן בן-דוד (מנכ"ל מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית) בשם "חזון אקדמי והיפוכו"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-16 באוקטובר 2009 מאת קרלו שטרנגר (פרופסור מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב), בשם "פרס נובל אחרון?"; בעיתון מעריב התפרסמה כתבה, ב-8 באוקטובר 2009, בשם "חשש באקדמיה: זו הזכייה האחרונה"; בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-17 בספטמבר 2009 מאת אהוד אור (סמנכ"ל לתכנון אסטרטגי ולשיווק באוניברסיטת תל-אביב), בשם "ישראל שוחקת את ההשקעה בהשכלה"; שוב בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-15 בנובמבר 2009 מאת חיים ליבוביץ' (נשיא חברה ביו-טכנולוגית), בשם "עוד נובל? רק אם תוגדל התמיכה במדען הראשי".
שאלת הגניוס היהודי
על-פי חישובים אחדים, למעלה מ-20 אחוזים מזוכי פרס נובל הם ממוצא יהודי. במהלך השנים, ניתנו הסברים רבים לתופעה הייחודית הזו - אחדים מההסברים התייחסו במישרין למצבם העגום של היהודים כ"מניע העיקרי להצלחתם" בדורות האחרונים. אולם, גם הצוענים, הכורדים והארמנים זכו למנות גדושות של סבל ודיכוי מחפיר לאורך מאות שנים, אך הם לא הגיעו להישגים הדומים להישגיהם של היהודים. אם כך, צריך לחפש את ההסברים לתופעה הזו במסגרת "התרבות היהודית" ו"לאורח-החיים היהודי" שהשתרש במשך דורות רבים.
א. מרבית היהודים היו חשופים לתרבות המערבית המתפתחת של אירופה וארה"ב במשך מאות שנים. רק כ-15 אחוזים מהיהודים (לכול היותר) התגוררו במזרח-התיכון עד ל-1933.
ב. כאשר נער נוצרי התגלה כעילוי בתחום כלשהו, בחלק גדול מהמקרים הכנסייה הנוצרית לקחה אותו תחת חסותה למען עבודת האל בלבד. אולם, כאשר נער יהודי התגלה כעילוי, הקהילה היהודית דאגה לשדך לו נערה בעלת-ייחוס, ובכך הגנים המשובחים עברו לדור הבא. העברת הידע בקרב הקהילה היהודית נמשך מדור לדור, בעוד שבקרב הקהילה הנוצרית באירופה, התהליך הזה נעצר ברוב המקרים במסגרת הכמורה הנוצרית או באחד מהמנזרים המרוחקים ברחבי-העולם.
ג. בניגוד לדתות אחרות, הדת היהודית אינה עוסקת בשינון טקסטים בלבד, אלא היא גם עוסקת בווכחנות בנוגע לטקסט הקנוני - אם כי, לעיתים הדבר נחשב בעיני זרים לווכחנות אבסורדית, אולם מסורת זו תרמה לפיתוח החשיבה הלוגית גם בתחומים נוספים כמו פילוסופיה ומתמטיקה. לפיכך, הקהילה החרדית בישראל מהווה מאגר מעולה של שקדנות אינטלקטואלית בתחומים רבים, רק אם נדע לקרבם אלינו ולא להרחיקם מעלינו רק בשל הקיבעון המחשבתי החילוני שלנו.
מערכת החינוך מייצרת אנשים בלתי שגרתיים
האם החינוך בישראל קורס? ממש לא! לתלמיד הישראלי הצעיר יש אופי מרדני בדומה להוריו ובדומה לאבות אבותיו. המרדנות הזו הביאה אותנו להישגים יוצאי-דופן במאות השנים האחרונות. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת אנו שומעים ללא הרף על הידרדרותה של מערכת החינוך בישראל. אולם, למען האמת, אנו ניצבים בחזית המדע העולמי בעשרות תחומים. מדינת-ישראל הקטנה היא מעצמה מדעית בהשוואה לגודל אוכלוסייתה, ועשרות מוסדות אקדמיים מייצרים את השדרה האינטלקטואלית בישראל. מספר האקדמאים בישראל הוא מן הגבוהים בעולם בהשוואה לגודל האוכלוסייה. מספר הפרסומים המדעיים של חוקרים ישראלים הוא מן הגבוהים בעולם. 18 בתי ספר לקולנוע קיימים בישראל הקטנה, בעוד שבמרבית המדינות האירופאיות ישנם 2 או 3 מוסדות כאלה, לכול היותר. מערכת החינוך בישראל מייצרת אנשים סקרנים, בלתי שגרתיים ודעתניים חסרי-מנוח המפרסמים למעלה מ-6,000 כותרים חדשים מידי שנה בדומה לצרפת הגדולה. שימו לב לנתון הבא: במצרים, שהיא בעלת אוכלוסייה של 80 מיליון נפש, מתפרסמים מידי שנה כ-300 כותרים חדשים בלבד. אבל הנתון הבא, מלפני 82 שנה, יפתיע אתכם עוד יותר: ב-1928 יצאו לאור בארץ-ישראל 321 כותרים חדשים בעברית - על כן, באמצעות הנתון הזה ניתן להבין את הפער הבלתי-נתפס בין ישראל לבין שכנותיה ולבין מדינות רבות בעולם. מסתבר שמקוריות ויצירתיות הן מילות המפתח בתרבות הישראלית, ולא רק השקעות כספיות אדירות המוענקות לעיתים בשל היסטריה תקשורתית אלימה וצעקנית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי", מגזין המזרח התיכון, 3 באפריל 2010.
