בספר הילדים הפופולארי של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", ישנו דו-שיח נפלא בין אליס לבין החתול שמאחוריו מסתתר רעיון פילוסופי כביר המתאים למצבים רבים ומגוונים המקיפים את חייו הפרטיים והלאומיים של כל אחד ואחת מאיתנו. כך התנהל הדיון המשעשע בין אליס לבין החתול:
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?", אמרה אליס. "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול. "לא אכפת לי כל-כך לאן", אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול. "בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר (לדבריו של החתול). "בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה...".
אחד מהדברים המדהימים שאפיינו את התנועה הלאומית היהודית התבטא בשאיפה העזה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל גם אם הדבר היה מתקיים ומתבסס על חלק קטן מארץ-ישראל ההיסטורית. לצד הטקטיקה האידיאולוגית הזו, התקיימה לה מערכת פרקטית לאומית שהתבטאה בהקמת מוסדות לאומיים, וכן בביסוסם של ארגונים חברתיים, מפלגות פוליטיות, מוסדות תרבותיים ומפעלים כלכליים אדירים. משנת 1860 ועד ל-1948, עוצבה וגובשה הקהילה היהודית בארץ-ישראל - בקצב מואץ - על מוסדותיה ואורחות חייה בערים, בכפרים, במושבים ובקיבוצים. המערכת הלאומית הזו עמדה במבחנים מרים וקשים מול השלטון העות'מאני, מול השלטון הבריטי ומול פלישתם של השבטים הערבים שהגיעו בהמוניהם מהמדינות השכנות. באתגר המכריע שהתחולל בין השנים 1949-1947, המערכת המגובשת הזו ניצחה במלחמת העצמאות הן את הכנופיות הערביות והן את צבאותיהן של המדינות הערביות. עם שוך הקרבות, למדינת ישראל הצעירה לא היה זמן להתאבל על חלליה בעקבות המלחמה או לעכל עד תום את חיסולה של יהדות אירופה בידי גרמניה.
במהלך תקופה קצרה, מדינת-ישראל הצעירה קלטה מאות אלפי פליטים מאירופה וממדינות-ערב, ורבים מהם שוכנו באוהלים, בבדונים, בפחונים ובצריפים עד שהוקמו למענם יישובי-קבע ברחבי הארץ. בשנים הראשונות להקמת המדינה, העולים הועסקו בעבודות חלוציות יזומות כמו בנטיעת עצים בהרי ירושלים, באזור צפון ובאזורי הדרום והנגב. בשל אותה מדיניות ארוכת-טווח, שטח היער הנטוע באזור הצפון עומד על כ-34 אחוזים על-פי נתונים לשנת 2009; באזור המרכז הנתון עומד על כ-37 אחוזים; ובאזור דרום הנתון עומד על כ-27 אחוזים.(1) ההתיישבות ההירואית של המאה ה-19 נמשכה במלוא עוצמתה גם לאורך כל המאה ה-20, תוך כדי פיתוח מסיבי של התעשייה המקומית - זו הבסיסית וזו הטכנולוגית.
אם נתמצת את ההישגים הישראלים לאורך 150 השנים האחרונות, הדבר יתבטא בדבריו של מנכ"ל "ההתאחדות האמריקאית לקידום המדע" והמו"ל של כתב-העת המוביל Science, ד"ר אלן לשנר. בראיון שנערך עמו ביולי 2009 אמר ד"ר לשנר את הדברים הללו: "כיום ארה"ב היא המדינה המובילה בעולם-המדע והקהילה (המדעית) המוערכת ביותר, אבל יש סכנה אמיתי שהיא תאבד את מעמדה בגלל מדיניות של הממשל והקונגרס בשנים האחרונות. ישראל, אגב, היא המעצמה המדעית הגדולה בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה שלה".(2) על רקע הנתונים המדהימים הללו, ניתן להבין את גודלה של האיוולת הערבית - בעיקר זו הפלסטינית לאור כינוסה של ועידת הפת"ח השישית שהחלה באוגוסט 2009.
ועידת הפת"ח 2009
לאחר 20 שנות שיתוק ובלבול, נפתחה בבית-לחם ב-4 באוגוסט 2009 הוועידה השישית של תנועת הפת"ח - בהשתתפותם של כ-2,000 נציגים פלסטינים שהגיעו מרחבי העולם-הערבי ובנוכחותם של אורחים רמי-דרג ממדינות זרות. ישראל הרשמית נהגה נכון ובאופן מושכל בכך שהיא העניקה אישורי כניסה לשטחי יהודה ושומרון גם לכאלה שעסקו בעבר בטרור רצחני נגד תושבי ישראל.
עם כל הרצון הטוב שלנו לראות התפתחות חיובית ברשות הפלסטינית, מתחוור לנו פעם נוספת שהתנועה הלאומית הפלסטינית היא תוצר מובהק של הקולוניאליזם הערבי מבית מדרשו האידיאולוגי של עבד אל-נאצר. כתוצר מלאכותי של הלאומיות הערבית פרי שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הרעיון הלאומי הפלסטיני המקסימליסטי משמש כאבן-נגף העומדת בדרכם של הפלסטינים לממש את חזונם הלאומי בשטחי יהודה ושומרון. אחת מהבעיות העיקריות נעוצה בכך שהלאומיות הפלסטינית מתבססת בעיקר על הזכות להשתמש בנשק נגד ישראל או נגד כל מי שמתנגד לשאיפות הפלסטיניות שהן חוד החנית של הלאומיות הערבית במרחב-הערבי.
יאסר ערפאת, שנולד בקהיר אך הוא הציג את עצמו כפליט מירושלים, הלאים את כל המרץ הלאומי למען נושא אחד בלבד שהתבטא בעצמאות ההחלטה הפלסטינית להפעיל את הנשק הפלסטיני בכל רגע נתון. המסורת האלימה של ערפאת ("המאבק המזוין") עברה שינויים קוסמטיים וטקטיים לאחר מותו בנובמבר 2004, אולם מבחינה מהותית, האלימות הפלסטינית לא השתנתה בהרבה, אלא היא לבשה צורה ופשטה צורה בהתאם לנסיבות האזוריות והמקומיות. הקמתה של הנסיכות האסלאמית בעזה בידי תנועת החמאס, מבהירה לנו היטב את טיבה המלאכותי של הלאומיות הפלסטינית ואת אופיים האמיתי של מבשריה גם אם הם מתעטפים במלל לאומי-חילוני.(3)
פחדנותם של המנהיגים הפלסטינים
מסתבר ש"הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון אינו נורא כל-כך כפי שטוענים דוברים פלסטינים ובעלי בריתם בישראל. אם הכיבוש היה כל כך נורא, ואם שאיפתם הלאומית הייתה כנה ואמיתית, סביר להניח שרבים מהמנהיגים הפלסטינים היו ממהרים לשכנע את הציבור הערבי ביהודה ושומרון לקבל את הצעותיה הנדיבות של ישראל שניתנו לרשות הפלסטינית מאז הסכם אוסלו האומלל והרשלני של 1993.
אם השעה הייתה דחופה, ואם הציבור הפלסטיני באמת היה סובל מהכיבוש הישראלי, סביר להניח שהמנהיגות הפלסטינית הייתה ממהרת להכיר במדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי ומכירה בלאומיות היהודית בארץ-ישראל. אולם, המנהיגות הפלסטינית לדורותיה של שלל מנהיגיה האלימים, בחרה לברוח מהעיסוק המעיק והסיזיפי הנוגע לקמת מדינה פלסטינית בעלת מערכת סדורה של מוסדות יציבים. בניגוד למתרחש במקומות רבים בעולם, המנהיגות הפלסטינית הפחדנית בחרה להתבצר בעמדה של קורבן אומלל ומסכן. מ-עמדה כזו, אין צורך ליטול משימות מדיניות ופוליטיות קשות כפי שמדינת-ישראל הצעירה החליטה בתבונה רבה ליטול על עצמה משימות לאומיות כבדות-משקל, באומץ רב ובמסירות אין-קץ, מאז 1947 ועד לימנו אנו.
ההחלטה אמיצה של המנהיגות הישראלית שהתקבלה ב-1947, הובילה את מדינת-ישראל למעמדה האיתן כפי שהוא כיום - זה התפרש על תחומים רבים ומגוונים. ומאידך, בשל פחדנותם של המנהיגים הפלסטינים ומשום הסכסוכים הפנימיים הרבים הנוגעים לענייני יוקרה ומעמד, מציבים את כל העם הפלסטיני באור מלאכותי שסופו קמילה והיעלמות. על-מנת להבין את העניין לאשורו, צריך לחזור ולקרוא את הדו-שיח הפילוסופי שהתנהל בין אליס לחתול.
===
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?", אמרה אליס. "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול. "לא אכפת לי כל-כך לאן", אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול. "בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר (לדבריו של החתול). "בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה...".
אחד מהדברים המדהימים שאפיינו את התנועה הלאומית היהודית התבטא בשאיפה העזה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל גם אם הדבר היה מתקיים ומתבסס על חלק קטן מארץ-ישראל ההיסטורית. לצד הטקטיקה האידיאולוגית הזו, התקיימה לה מערכת פרקטית לאומית שהתבטאה בהקמת מוסדות לאומיים, וכן בביסוסם של ארגונים חברתיים, מפלגות פוליטיות, מוסדות תרבותיים ומפעלים כלכליים אדירים. משנת 1860 ועד ל-1948, עוצבה וגובשה הקהילה היהודית בארץ-ישראל - בקצב מואץ - על מוסדותיה ואורחות חייה בערים, בכפרים, במושבים ובקיבוצים. המערכת הלאומית הזו עמדה במבחנים מרים וקשים מול השלטון העות'מאני, מול השלטון הבריטי ומול פלישתם של השבטים הערבים שהגיעו בהמוניהם מהמדינות השכנות. באתגר המכריע שהתחולל בין השנים 1949-1947, המערכת המגובשת הזו ניצחה במלחמת העצמאות הן את הכנופיות הערביות והן את צבאותיהן של המדינות הערביות. עם שוך הקרבות, למדינת ישראל הצעירה לא היה זמן להתאבל על חלליה בעקבות המלחמה או לעכל עד תום את חיסולה של יהדות אירופה בידי גרמניה.
במהלך תקופה קצרה, מדינת-ישראל הצעירה קלטה מאות אלפי פליטים מאירופה וממדינות-ערב, ורבים מהם שוכנו באוהלים, בבדונים, בפחונים ובצריפים עד שהוקמו למענם יישובי-קבע ברחבי הארץ. בשנים הראשונות להקמת המדינה, העולים הועסקו בעבודות חלוציות יזומות כמו בנטיעת עצים בהרי ירושלים, באזור צפון ובאזורי הדרום והנגב. בשל אותה מדיניות ארוכת-טווח, שטח היער הנטוע באזור הצפון עומד על כ-34 אחוזים על-פי נתונים לשנת 2009; באזור המרכז הנתון עומד על כ-37 אחוזים; ובאזור דרום הנתון עומד על כ-27 אחוזים.(1) ההתיישבות ההירואית של המאה ה-19 נמשכה במלוא עוצמתה גם לאורך כל המאה ה-20, תוך כדי פיתוח מסיבי של התעשייה המקומית - זו הבסיסית וזו הטכנולוגית.
אם נתמצת את ההישגים הישראלים לאורך 150 השנים האחרונות, הדבר יתבטא בדבריו של מנכ"ל "ההתאחדות האמריקאית לקידום המדע" והמו"ל של כתב-העת המוביל Science, ד"ר אלן לשנר. בראיון שנערך עמו ביולי 2009 אמר ד"ר לשנר את הדברים הללו: "כיום ארה"ב היא המדינה המובילה בעולם-המדע והקהילה (המדעית) המוערכת ביותר, אבל יש סכנה אמיתי שהיא תאבד את מעמדה בגלל מדיניות של הממשל והקונגרס בשנים האחרונות. ישראל, אגב, היא המעצמה המדעית הגדולה בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה שלה".(2) על רקע הנתונים המדהימים הללו, ניתן להבין את גודלה של האיוולת הערבית - בעיקר זו הפלסטינית לאור כינוסה של ועידת הפת"ח השישית שהחלה באוגוסט 2009.
ועידת הפת"ח 2009
לאחר 20 שנות שיתוק ובלבול, נפתחה בבית-לחם ב-4 באוגוסט 2009 הוועידה השישית של תנועת הפת"ח - בהשתתפותם של כ-2,000 נציגים פלסטינים שהגיעו מרחבי העולם-הערבי ובנוכחותם של אורחים רמי-דרג ממדינות זרות. ישראל הרשמית נהגה נכון ובאופן מושכל בכך שהיא העניקה אישורי כניסה לשטחי יהודה ושומרון גם לכאלה שעסקו בעבר בטרור רצחני נגד תושבי ישראל.
עם כל הרצון הטוב שלנו לראות התפתחות חיובית ברשות הפלסטינית, מתחוור לנו פעם נוספת שהתנועה הלאומית הפלסטינית היא תוצר מובהק של הקולוניאליזם הערבי מבית מדרשו האידיאולוגי של עבד אל-נאצר. כתוצר מלאכותי של הלאומיות הערבית פרי שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הרעיון הלאומי הפלסטיני המקסימליסטי משמש כאבן-נגף העומדת בדרכם של הפלסטינים לממש את חזונם הלאומי בשטחי יהודה ושומרון. אחת מהבעיות העיקריות נעוצה בכך שהלאומיות הפלסטינית מתבססת בעיקר על הזכות להשתמש בנשק נגד ישראל או נגד כל מי שמתנגד לשאיפות הפלסטיניות שהן חוד החנית של הלאומיות הערבית במרחב-הערבי.
יאסר ערפאת, שנולד בקהיר אך הוא הציג את עצמו כפליט מירושלים, הלאים את כל המרץ הלאומי למען נושא אחד בלבד שהתבטא בעצמאות ההחלטה הפלסטינית להפעיל את הנשק הפלסטיני בכל רגע נתון. המסורת האלימה של ערפאת ("המאבק המזוין") עברה שינויים קוסמטיים וטקטיים לאחר מותו בנובמבר 2004, אולם מבחינה מהותית, האלימות הפלסטינית לא השתנתה בהרבה, אלא היא לבשה צורה ופשטה צורה בהתאם לנסיבות האזוריות והמקומיות. הקמתה של הנסיכות האסלאמית בעזה בידי תנועת החמאס, מבהירה לנו היטב את טיבה המלאכותי של הלאומיות הפלסטינית ואת אופיים האמיתי של מבשריה גם אם הם מתעטפים במלל לאומי-חילוני.(3)
פחדנותם של המנהיגים הפלסטינים
מסתבר ש"הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון אינו נורא כל-כך כפי שטוענים דוברים פלסטינים ובעלי בריתם בישראל. אם הכיבוש היה כל כך נורא, ואם שאיפתם הלאומית הייתה כנה ואמיתית, סביר להניח שרבים מהמנהיגים הפלסטינים היו ממהרים לשכנע את הציבור הערבי ביהודה ושומרון לקבל את הצעותיה הנדיבות של ישראל שניתנו לרשות הפלסטינית מאז הסכם אוסלו האומלל והרשלני של 1993.
אם השעה הייתה דחופה, ואם הציבור הפלסטיני באמת היה סובל מהכיבוש הישראלי, סביר להניח שהמנהיגות הפלסטינית הייתה ממהרת להכיר במדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי ומכירה בלאומיות היהודית בארץ-ישראל. אולם, המנהיגות הפלסטינית לדורותיה של שלל מנהיגיה האלימים, בחרה לברוח מהעיסוק המעיק והסיזיפי הנוגע לקמת מדינה פלסטינית בעלת מערכת סדורה של מוסדות יציבים. בניגוד למתרחש במקומות רבים בעולם, המנהיגות הפלסטינית הפחדנית בחרה להתבצר בעמדה של קורבן אומלל ומסכן. מ-עמדה כזו, אין צורך ליטול משימות מדיניות ופוליטיות קשות כפי שמדינת-ישראל הצעירה החליטה בתבונה רבה ליטול על עצמה משימות לאומיות כבדות-משקל, באומץ רב ובמסירות אין-קץ, מאז 1947 ועד לימנו אנו.
ההחלטה אמיצה של המנהיגות הישראלית שהתקבלה ב-1947, הובילה את מדינת-ישראל למעמדה האיתן כפי שהוא כיום - זה התפרש על תחומים רבים ומגוונים. ומאידך, בשל פחדנותם של המנהיגים הפלסטינים ומשום הסכסוכים הפנימיים הרבים הנוגעים לענייני יוקרה ומעמד, מציבים את כל העם הפלסטיני באור מלאכותי שסופו קמילה והיעלמות. על-מנת להבין את העניין לאשורו, צריך לחזור ולקרוא את הדו-שיח הפילוסופי שהתנהל בין אליס לחתול.
===
1. אתר קק"ל.
2. כלכליסט, 30 ביולי 2009, עמודים 32-35.
3. נציגת הפת"ח, ראשידה אל-מוגרבי, מסרה בראיון ל-WND (ב-7 באוגוסט 2009) את הדברים האלה: "אינני מאמינה שיש אזרחים בישראל. כל החברה הישראלית היא חברה צבאית, וכתוצאה מכך הם משמשים יעד צבאי".
