Wednesday, June 21, 2006

סיפורה של השדרנית הלבנונית מאי שידיאק

ב-25 בספטמבר 2005 יצאה מכונית בנסיעה איטית מהחנייה של אולפני הטלוויזיה אל.בי.סי. בביירות, ופנתה בנחישות לעבר הכנסייה המארונית השוכנת בעיר ג'וניה. כשהמכונית עצרה מול הכנסייה, יצאה מהמכונית אישה צעירה ופסעה לתוך הכנסייה כדי להדליק נרות-נשמה לזכר שני מכריה: מנהיג המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ג'ורג' חאווי והעיתונאי סמיר קסיר. שניהם נרצחו חודשים אחדים לפני כן בידי סוכנים סורים. לאחר שהות קצרה בכנסייה, האישה פסעה לעבר מכוניתה, וברגע שהתיישבה במושב-הנהג אירעה התפוצצות אדירה שהרעידה את האזור ופצעה את הנהגת באורח אנוש.

כוחות ההצלה שהגיעו למקום האירוע העבירו את הפצועה בבהילות לבית החולים, שכן על פי מצבה נשקפה לה סכנת חיים ממשית. הרופאים שחשו לטפל בפצועה נתנו לה סיכויים קלושים: התברר שהיא קטועת יד, קטועת רגל וכוויות רבות כיסו חלקים ניכרים מגופה ופניה. מעטים נתנו לה סיכוי לשרוד בשל פציעתה הקשה, אחרים לא חשבו כלל שהיא תעבור את שעות הקרובות.

כשנודע לציבור הלבנוני כי האישה שהיתה יעד לחיסול סורי היא השדרנית הבכירה מאי שידיאק (May Shidyak), רבבות יצאו לרחוב להפגין את זעמם בשל האירוע המחריד, ומאות מהמפגינים הזועמים הניפו תמונות של "הברבי מביירות" – כך כונתה מאי שידיאק בפי הלבנונים. רבים מהם קראו קריאות מחאה נגד הסורים שמאז רצח אל-חרירי ב-14 בפברואר 2005 נעשו עוד כ-12 חיסולים של אישים המזוהים כפעילים אנטי-סורים. המיוחד בניסיון החיסול של שידיאק היה, שזאת הפעם הראשונה ששירותי-המודיעין של סוריה ניסו לחסל עיתונאית המזוהה עם עמדות אנטי-סוריות.

ממשלת לבנון, עיתונאים ואישי ציבור לבנוניים עשו מאמצים אדירים לגייס את טובי המומחים בלבנון ובצרפת כדי להציל את חייה, ודומה היה כי לבנון השפויה מנסה להציל את חייה שלה בשל האירועים הקשים שעברו על המדינה מאז רצח ראש-ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי. לאחר ימים אחדים הודיעו הרופאים כי הצליחו להציל את חייה, ולאחר סידרה ארוכה של ניתוחים, שידיאק הועברה למרכז שיקום מיוחד בפריז להמשך טיפול. שם הורכבו לה יד-מלאכותית ופרוטזת-רגל כדי להקל עליה את ההתמודדות היומיומית במטלות פשוטות ומורכבות כאחד. מאמציה של שידיאק לשקם את עצמה במהירות ולהחזיר לעצמה את חייה הקודמים כשדרנית טלוויזיה, שבתה את ליבם של לבנונים וזרים כאחד. תחנת הטלוויזיה LBC שידרה לצופיה את תהליך השיקום של שידיאק, רשת CNN שידרה כתבה נרחבת על תהליך שיקומה והכתבה שודרה גם בערוץ 1 בתוכנית "רואים עולם". גם העיתונאית הוותיקה סמדר פרי מידיעות אחרונות הקדישה כתבה מיוחדת לכך (ידיעות אחרונות – מוסף לשבת, 7 באפריל 2006, עמודים 26-27). על-מנת להבין מה "עשתה" שידיאק שעורר את זעם של הסורים ובעלי-בריתם, יש לחזור תחילה לימים שלאחר רצח רפיק אל-חרירי, שהתרחש בפברואר 2005.

הסורים מכינים רשימת חיסול
לאחר רצח ראש-ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, שזעזע את הציבור בלבנון, גברה דרישתם של הלבנונים להביא לסילוקם של הכוחות הסורים מהמדינה שהפכוה במשך העשורים האחרונים לחצר הפרטית שלהם. בעקבות הדרישה הבינלאומית לחקירת הרצח ובעקבות הלחצים שהופעלו על סוריה להוציא את כוחותיה מלבנון, הסכימה ההנהגה הסורית להוציא את כוחותיה עד סוף מאי 2005. אולם סוריה, בעזרת שירותי-המודיעין שלה בלבנון, גמרה אומר להוכיח ללבנונים כי ללא נוכחות צבאית סורית פעילה, לבנון תתפרק לגורמים.

כפי שהיה בתקופת אסד האב, שבו הרצח הפך לכלי פוליטי לגיטימי, כך בנו, הנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד, ניסה גם הוא להוציא-לפועל מדיניות פוליטית מסוימת באמצעות רצח של אישים לבנונים שיצא להם מוניטין כ"אנטי-סורים" תקיפים וקולניים. הרשת המודיעינית שפרסו שירותי-המודיעין הסוריים היתה נטועה היטב בחברה הלבנונית עוד מימיו של הגנרל ראזי כנעאן ששלט ללא עוררין בלבנון במשך כשני עשורים. הלבנונים כינו את כנעאן, שהתאבד באוקטובר 2005, "הנציב הסורי העליון בלבנון" שעל-פיו יישק דבר וחצי דבר – על כל המשתמע מכך. בנוסף לכך, לסוריה היו סוכני-משנה בדמותם של ארגונים פרו-סוריים כדוגמת החיזבאללה שהעניקו "שירותים מיוחדים" לסוריה ככל הנדרש.

מעבר לפריסה המודיעינית של סוריה בלבנון, שיתוף הפעולה ההדוק בין שירותי-המודיעין של לבנון וסוריה שידרגו את המיומנות של אנשי-הביטחון הלבנונים באופן ניכר. והראיה לכך היא, שכשהיה ללבנונים אינטרס לסכל פעילות חתרנית, מקומית או זרה, הם עשו זאת ללא היסוס ובהצלחה. במקרים רבים אחרים הלבנונים פשוט העדיפו להעלים עין. ללא כל ספק לשירותי-המודיעין של לבנון היה ידוע היטב כי ארצם הפכה במהלך העשורים האחרונים לזירת-התגוששות של שירותי-מודיעין זרים ובסיס יציאה למשימות מודיעיניות במרחב. יתרה מזאת, כמעט כל ארגוני הטרור הבינלאומיים מצאו לנכון לקיים נציגות כלשהי על אדמת לבנון, כך שהם שימשו מאגר בלתי-נדלה של קבלני-ביצוע לטובת האינטרסים הסורים במדינה הלבנונית.

על-פי התפיסה הסורית (שהיא בעיקר בעת'ית-עלווית), יצירת כאוס פוליטי באמצעות פרובוקציות הן בתוך לבנון והן מחוצה לה - בעזרת החיזבאללה - יגרמו ללבנונים "לחשוב שנית" האם כדאי להם לדרוש את יציאת הכוחות הסורים מלבנון. לצורך ביצוע המשימה, סוריה הכינה רשימת מועמדים לחיסול: עיתונאים, אנשי-רוח, פוליטיקאים ומנהיגים מקומיים שהמשותף להם היה שהם קראו-תיגר על הנוכחות הסורית בלבנון. דרישתם של אחדים מהם להתערבות בינלאומית כדי להוציא את סוריה מלבנון פגעה בכבודה של סוריה, שכן כל סורי למד מקטנותו ש"סוריה היא הלב הפועם של העולם-הערבי" והיא נושאת את שרביט "הערביות" במזרח-התיכון בשם הערבים כולם.

מתקפת הטרור הסורית על לבנון
הלחץ על סוריה לפנות את כוחותיה מלבנון החל הרבה לפני רצח אל-חרירי בפברואר 2005. ככל שגבר הלחץ הבינלאומי על סוריה להוציא את כוחותיה מלבנון, הלכה וגברה אכזריותם של הסורים כלפי מתנגדיהם, ודומה היה כי המנהיגות הסורית היושבת בדמשק איבדה כל רסן, שכן היא גמרה אומר לחסל בשיטתיות אישים לבנונים שפעלו נגדה. כך למשל באוקטובר 2004 נפצע שר התקשרות הלבנוני מרוואן חמאדה בניסיון התנקשות. בפברואר 2005 חוסל ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי. חיסול אל-חרירי היה הזרז שהביא להתגבשותו של לחץ בינלאומי תקיף על סוריה להוציא את כוחותיה מלבנון.

במרס 2005 אירעו סדרת פיגועים קשים באזורים נוצרים: בתחילת מרס הופעלה מכונית תופת בפרבר נוצרי בעיר ביירות. ימים אחדים לאחר מכן, הופעל מטען חבלה בקניון מסחרי בעיר הנוצרית קסליק השוכנת כ-20 ק"מ צפונית לביירות. תקרת הקניון שקרסה בעקבות הפיגוע גרמה למותם של שלושה עובדים זרים. בסוף מרס הופעל מטען חבלה גדול באזור התעשייתי של פרבר נוצרי ושישה בניינים עלו באש. ביוני 2005 חוסל העיתונאי סמיר קסיר שהיה פעיל אנטי-סורי בוטה והוא נתן לכך ביטוי נוקב במאמריו שהתפרסמו בעיתון היומי רב-ההשפעה אל-נהאר ובעיתון הצרפתי לה-מונד. אשתו של קסיר, העיתונאית הבכירה ג'זל חורי ממשיכה את דרכו הפוליטית דרך תוכניותיה ברשת הטלוויזיה הלוויינית אל-ערביה. לאחריו, חוסל ג'ורג' חאווי מי שהיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הלבנונית. בדצמבר 2005 חוסל ג'ובראן תוויני הבעלים של העיתון אל-נהאר.

הסורים מסמנים את מאי שידיאק
למאי שידיאק, מהעדה הנוצרית, היתה תוכנית-בוקר פוליטית שזכתה לרייטינג גבוה. בין עיסוקיה הרבים היא היתה גם מרצה לתקשורת באחת מהאוניברסיטות בלבנון, שם היא ניסתה להקנות לתלמידיה יסודות של עיתונות חוקרת וחופשית. בתוכניותיה בטלוויזיה היא אירחה אישים אמיצים שהתנגדו לנוכחות הסורית בלבנון ולשליטה של אנשי-מודיעין סוריים על הדרג הפוליטי, הצבאי והמשפטי. בעיני שידיאק, גם לאחר היציאה המתוקשרת של הכוחות הסורים מלבנון, סוריה המשיכה לשלוט בנעשה בלבנון באמצעות הנשיא אמיל לחוד השנוי במחלוקת. כך במשך חודשים ארוכים, מידי יום, אירחה שידיאק אישים שהזדהו עם דעותיה והם לא חששו לתת לך ביטוי הולם באמצעותה. שידיאק ותוכנית הבוקר שלה גרמו אי-נוחות הולכת וגוברת בקרב גורמי המודיעין הסוריים, שכן התוכנית דרבנה אישים נוספים להביע את דעותיהם למרות החשש מפני ידו הארוכה של בשאר אל-אסד. דומה היה, כי לבנונים רבים הצליחו להתגבר על הפחד מפני סוריה והם החלו לדרוש במפגיע "מהטפיל הסורי" להניח ללבנון לטפל בבעיותיה בכוחותיה היא.

ביום בו נפצעה שידיאק, ב-25 בספטמבר 2005, היא אירחה את העיתונאי הוותיק סרקיס נאעום. במהלך התוכנית שניהם לא היססו לתקוף את סוריה ולהביע מחאה תקיפה על המשך השליטה של אנשי מודיעין סורים בלבנון. שידיאק שהיתה הרבה יותר בוטה מנאעום במהלך התוכנית, לא חששה לחייה, שכן היא החזיקה בדעה שאם מישהו יפגע בה, כולם יצביעו על סוריה כאשמה במעשה. אך, כידוע, לסורים היה שיקול אחר משולל כל היגיון פוליטי.

מה בעצם הסורים רצו להשיג מחיסולה של שידיאק? סוריה, השבויה באידיאולוגיה המתאימה לשנות ה-60 של המאה הקודמת, רצתה לעצור את שיטפון האנטי-סורי במכה אחת וכואבת, שתדגים לכל כי היא אינה מהססת לפגוע גם באשה עיתונאית ובעלת מוניטין כמו שידיאק. ניסיון החיסול אכן זעזע את החברה הלבנונית, אך האפקט של החיסול היה הפוך ממה שהסורים רצו להשיג. המעשה הדגים את ההיסטריה בה מצויה המנהיגות הסורית שעדיין שבויה בטרמינולוגיה פוליטית שאינה מתאימה לרוח החדשה ששטפה את לבנון בשנים האחרונות. דהיינו, אלמנט הפחד נעלם מהלבנונים. החשש של המנהיגות העוטפת את בשאר אל-אסד נובע מהדאגה שהרוח החדשה של לבנון תחדור גם לסוריה, והיא החליטה לעשות הכל כדי למנוע זאת באמצעות רציחות פוליטיות כפי שאירע בתקופת אסד האב.

בעקבות האירוע הקשה שעברה שידיאק ומאבקה העיקש להחלים, לצד ביטויי ההערצה בלבנון ומחוצה לה, היא זכתה גם להערכה בינלאומית. בחודש מאי 2006 היא זכתה בפרס התקשורת של ארגון אונסק"ו המוענק לעיתונאים הלוחמים למען חופש הביטוי. יתרה מזאת, שידיאק מתכננת לחזור ולשדר כהרגלה בתחנת LBC כדי לתת ביטוי הולם לדעותיה הנחרצות. בזמן שהותה בפריז, לאחר הפציעה, היא הצהירה מעל דפי השבועון הצרפתי פארי מאץ' ללא כל היסוס: "יש לי משימה להשלים... אותי אף אחד לא ישתיק".


----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סיפורה של השדרנית הלבנונית מאי שידיאק", 18 במאי 2006, The Mideast Forum

Sunday, June 11, 2006

כשהסופר דויד גרוסמן משחק בפוליטיקה

ללא ספק דויד גרוסמן הוא סופר משובח, ואולי אחד מהמשובחים שמדינת-ישראל הוציאה בעשרות השנים האחרונות. למה אני כותב "מדינת ישראל הוציאה" ולא מילה אחרת שתעלה על נס את כשרונו הספרותי? וזאת משום שדויד גרוסמן, למעשה, הוא תוצר של מדינת-ישראל, שכן ללא ההגנה שמדינה זו מעניקה לו כאדם פרטי, כאזרח, כיהודי וכישראלי על האדמה הזו, ספק רב אם גרוסמן היה יכול לנהל את חייו באותה בועה שהוא יצר לעצמו. דהיינו, לנהוג כאיש או"ם – ברצותו הוא יתקוף רק את מדינת-ישראל ובה בעת יחריש על מעשיהם של אויביה כלפיה.

עוד לא יבשה הדיו מהתחקיר של צה"ל על האירוע, ועדיין לא ממש ברורים פרטי המקרה הנורא, וכבר לגרוסמן יש את כל הידיעות כדי להסיק מסקנות נחרצות הן לגבי האירוע והן לגבי המדיניות הישראלית בכללותה, (מעריב, 11 ביוני 2006, עמוד 5), כאילו מדינת-ישראל פועלת אוטומטית ללא שום קשר לפעילותם של ארגוני הטרור בעזה. במהלך החודשים האחרונים נורו מאות קסאמים לעבר ישראל ומאות פגזי מרגמה נחתו על תושבי הנגב. גרוסמן אינו שואל את עצמו, או את הפלסטינים, מה לכל הרוחות רוצים הפלסטינים לאחר היציאה הישראלית מעזה? או, על עוד איזו נסיגה מעזה הפלסטינים מדברים שממש דחוף להם להשבית את חייהם של אלפים מתושבי הנגב באמצעות פעולות טרור אכזריות? גרוסמן במאמרו במעריב בחר בדרך הקלה בכך שהוא הפך את "התוצאה" ל"סיבה", בדומה לפלסטינים הטוענים שהגדר הביטחונית היא הגורמת לפעולות הטרור נגד ישראל, אך הם מתעלמים במזיד שהגדר-הביטחונית היא התוצאה לטרור הערבי כלפי מדינת-ישראל ותושביה.

אותם "חבורה של אנשים ביטחון" שגרוסמן כל כך מיהר לנפנף בזלזול, הם אותם אנשים המעניקים לגרוסמן ולמשפחתו את השקט כדי שינהל את חייו ללא פחד – כאדם, כיהודי וכישראלי. אליהם מתווספים עוד אלפי "ביטחוניסטים" ששוברים את הראש מה עוד ניתן לעשות כדי שדויד גרוסמן ימשיך לכתוב ספרים משובחים ככל האפשר. אך, גרוסמן בחר בדרך הקלה, בניגוד לכל היגיון, כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי התחיל באירוע האחרון על חוף עזה. ויחד עם זאת, הצביעות של גרוסמן זועקת לשמים - ואולי דבריו ראויים לביקורת נוקבת יותר - שכן, במהלך החודשים האחרונים נהרגו כמה וכמה פלסטינים – חפים מפשע – בגין פעולותיה של ישראל נגד משגרי הקסאמים. אך גרוסמן החריש כל עוד מספרם של ההרוגים החפים-מפשע באירוע בודד "לא עבר את הגבול הנסבל" לקיבתו הרגישה.

התגובה המהירה, המהירה מידי, של גרוסמן דומה היא לתגובתו של הסופר מאיר שלו לפרשת "הכנר במחסום" בעיתון ידיעות אחרונות[1] בחודש בנובמבר 2004. גם אז, קשר מאיר שלו את האירוע של "הכנר במחסום" לפרשת הקצין שנאשם בוידוא הריגה של הילדה בעזה. לא רק שהתברר שהכנר כנראה ניגן מרצונו, אלא התברר שהקצין חף מכל פשע, ונרקמה נגדו עלילה זדונית ומבישה בעידוידה המתלהם של התקשורת הישראלית. במילים אחרות, צריך להגיד – חכמים, היזהרו מאוד בדבריכם. האירוע המצער על חוף עזה אינו תבוסה לערכיה וליסודות המוסריים של מדינת-ישראל, כפי שכתב גרוסמן. אלא, האירוע הזה חשף, שוב, את התבוסה האינטלקטואלית של כמה ישראלים הממהרים לשפוט לחומרה את מדינתם עוד לפני שנודעו כל הפרטים לאשורם. המהירות של התגובה, בדרך כלל מציינת גם את המהירות בה המגיב חוזר לקונכייתו החמימה - כפי שאירע גם בפרשת "הכנר במחסום" ובפרשות אחרות, ששיחקו לידיה של התעמולה האנטי-ישראלית.
-----
[1]מאיר שלו, "בסוף הכינור מנצח", ידיעות אחרונות - מוסף לשבת, 26 בנובמבר 2004, עמוד 1.

Tuesday, June 06, 2006

יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב

ב-14 באפריל 2006 נכנס צעיר מוסלמי לשלוש כנסיות קופטיות בעיר אלכסנדריה שבמצרים והחל לתקוף מתפללים נוצרים. האירוע עורר תגובה נזעמת מצד העדה הקופטית במצרים ובקרב התפוצה הקופטית ברחבי-העולם, שכן, לאירוע הזה קדמה שרשרת התקפות קשות כלפי הקופטים מצד שכניהם המוסלמים. כך למשל, בינואר 2000 התחוללה סדרת אירועים - מהקשים שידעה העדה הקופטית - שבמהלכה נרצחו 21 קופטים.

הרקע לאירועים בשנה האחרונה:
באוקטובר 2005 פרצו מהומות באלכסנדריה בין מוסלמים לקופטים, בגין הצגה שהועלתה על פורמט DVD שנתפסה בעיני המוסלמים כמכפישה את האיסלאם ואת המוסלמים כעדה דתית. שם ההצגה היה "פעם הייתי עיוור וכעת אני פיקח", והיא עסקה בצעיר נוצרי שהתאסלם, אך הסתבר לו כי האיסלאם אינו כפי שחשב בתחילה, ולכן הוא שב לחיק הנצרות. גרסה אחרת טוענת כי במחזה המדובר, שכנראה נכתב בשנת 2003, הצעיר נתבקש על-ידי אחד מאנשי-הדת המוסלמים להרוס מסגדים כדי לעורר פרובוקציה בקרב המוסלמים נגד קופטים. במהומות שפרצו באלכסנדריה בעקבות המחזה שהועלה על דיסק, נהרגו ארבעה איש ועוד עשרות אחרים נפצעו. הטענה שרווחה מצד המוסלמים, באותה עת, היתה כי הקופטים הם אלה המעוררים ריב ומדון באמצעות מסע מכוון של הכפשת האיסלאם. אולם, הממשלה המצרית טענה כי מי שהפיץ את המחזה על פורמט DVD היו גורמים אסלאמיסטים שביקשו לעורר פרובוקציה נגד הקופטים לקראת הבחירות, ובכך להגביר את התמיכה הציבורית בתנועות האסלאמיות. האפיפיור שנודה השלישי, הפטריארך של העדה הקופטית-אורתודוקסית במצרים, טען כי ההצגה נכתבה ב-2003 והיא הועלתה ליום אחד בלבד בין כותלי הכנסייה, וכי ההצגה אינה פוגעת באיסלאם אלא עוסקת באופן כללי בפנאטיות דתית ובהתנהגות קיצונית. הכנסייה הקופטית החליטה לגנוז לחלוטין את ההצגה והיא אף טרחה להכחיש את הפצת ה-DVD ברחבי אלכסנדריה, בדומה למה שמסרה הממשלה המצרית בנוגע למניעים האמיתיים להפצת ה-DVD דווקא תקופת מערכת הבחירות הלאומיות.

חודשים אחדים לפני האירוע הקשה הנוגע להפצת ה-DVD, צעיר מוסלמי הרג ביריות עשרה בני-אדם וביניהם היו גם קופטים. במהלך המשפט שנערך לצעיר בעקבות הרצח, טען עורך-דינו כי הצעיר לא היה אחראי למעשיו, שכן, הוא היה בלתי-שפוי בעת המעשה. לאחר דיונים אחדים הודיע התובע-הכללי, באפריל 2006, שהצעיר שפוי בדעתו והיה אחראי למעשיו בעת שביצע את המסע הרצחני. בתזמון מעט תמוה, ימים אחדים לאחר הודעת התובע-הכללי, נכנס צעיר מוסלמי ב-14 באפריל 2006 לשלוש כנסיות קופטיות בעיר אלכסנדריה ותקף את המתפללים, וכתוצאה מכך, נרצח מתפלל קופטי בן 80. כשנודע המעשה בציבור הרחב, פרצו מהומות קשות בין הקופטים למוסלמים ודומה היה כי קשה עד מאוד לשכך את זעמם של הקופטים שהרגישו שהם מותקפים מכל עבר בשרשרת של אירועים המדגימים את מצבם השביר מול האוכלוסייה המוסלמית. הממשלה המצרית יחד עם כמה גופי תקשורת ניסו להרגיע את הרוחות, ונטען כי הצעיר המוסלמי עשה את מעשיו בשל מצבו הנפשי הרעוע. במלים אחרות, מצרים הרשמית ניסתה שוב לגייס את גרסת האי-שפיות כדי להמעיט ככל האפשר מחשיבות המקרה ובכך להרגיע, ולו במעט, את הרוחות הסוערות בקרב בני העדה הקופטית.

האירוע הפעם זעזע את הקהילה הקופטית במצרים וברחבי-העולם. אנשי דת קופטים ניסו להפעיל את השפעתם בארה"ב - שם קיים לובי של אישי ציבור הפועלים למען הקופטים במצרים ובמדינות נוספות. בלוגרים קופטים העלו ברשת האינטרנט את הגיגיהם על המקרה ואת דעתם הנחרצת על המתרחש במצרים בכל הנוגע למצבם של הקופטים במדינה. ולמעשה, רווחה התחושה כי ברקע של החיים הציבוריים במצרים מתרחשת לה "מלחמת אזרחים סמויה" בין הציבור המוסלמי לבין זה הקופטי. על-מנת לתת משנה-תוקף לתחושה הרווחת הזו בקרב העדה הקופטית, ראוי לציין כי בכל חג הרמדאן מתוגברת האבטחה על כנסיות ומוסדות קופטיים במצרים לבל יאונה להם רע מצד הציבור המוסלמי הרואה בנוכחותם על אדמת מצרים המוסלמית פגיעה ברגשותיהם הדתיים. בעקבות האירוע האחרון, נערכו ב-19 באפריל 2006 הפגנות תמיכה בקופטים מול הבית הלבן ומול השגרירות המצרית בבירה האמריקאית. ימים אחדים לאחר מכן, נערכה הפגנה של קופטים בשיקגו בעת פתיחת תערוכה שעסקה באמנות מצרית ובמלך הפרעוני תות אנך אמון. בסוף מאי 2006 שוב נערכה בשיקגו הפגנת תמיכה בקופטים ולאות מחאה על מצבם האזרחי הקשה במצרים. על-מנת להבין את הרגישות בקהילות הנוצריות למצבם של הקופטים במצרים, יש לחזור תחילה לימים שבהם הנצרות שלטה במצרים משך מאות שנים.

מי הם הקופטים:
השם "קופטים" נגזר מהכינוי שאותו נתנו היוונים לתושבי מצרים שנים רבות לפני הכיבוש הערבי שאירע בשנת 641. כיבוש ארץ-ישראל כולה בידי הערבים אירע בשנים 638-650. על-פי המסורת הנוצרית, הכנסייה הקופטית נוסדה במצרים כבר במאה ה-1, והשפה הקופטית היא למעשה מצרית עתיקה בכתב יווני - בתוספות של אותיות אחדות. תוך מאה שנה מאז ייסודה של הכנסייה, רבים מתושבי מצרים הצטרפו אליה גם באזורים הכפריים, והיא היתה נטועה היטב בתרבות ובמסורת של תושבי מצרים עד הכיבוש הערבי. לאחר הכיבוש הערבי, נדחקה השפה הקופטית בפני זו הערבית, ועד סוף המאה ה-12 מצרים נהפכה ממדינה נוצרית ברובה למדינה מוסלמית ברובה. תהליך זה הוחש בעיקר במאה ה-10 בעת שהקופטים סבלו מרדיפות דתיות קשות, בשל מסעי-הצלב, שלא הותירה ברירה בידיהם אלא להתאסלם. לקראת סוף המאה ה-17 חדלה השפה הקופטית להיות מדוברת בפי הנוצרים, והשפה הערבית תפסה את מקומה גם בפולחן הדתי. כיום, השפה הקופטית קיימת רק בחלק מסידורי התפילה הכתובים ברובם בערבית. באפריל 2006 התפרסם בכתב-העת "נשיונל ג'יאוגרפיק" כי נמצא כתב-יד נוצרי עתיק בשפה הקופטית, כנראה מהמאה השלישית או הרביעית, המנקה את יהודה איש-קריות, שכן על-פי הבשורה שהתגלתה, ישו עצמו הורה ליהודה איש-קריות (Judas Iscariot) להסגירו לידי הרומאים.[1] עם הכיבוש הערבי חדרו לעדה הקופטית מנהגים אסלאמיים כמו כריתת הדגדגן – חיתאן, בערבית – הנעשה לילדות קטנות ונערות לפני בגרותן המינית. ככל הידוע, גם כיום רוב הבנות הכפריות במצרים עוברות כריתה כזו. הסופרת המצריה, בת לעדה המוסלמית, ד"ר נוואל אל-סעדאווי עברה בילדותה כריתה כזו, והיא אף נתנה לכך ביטוי באחד מספריה בשם מאחורי הרעלה, שתורגם גם לעברית.

הכנסייה הקופטית היא העדה הגדולה ביותר במזרח-התיכון. הערכות בלתי-רשמיות מדברות על כ-10% מכלל האוכלוסייה, דהיינו כ-7 מליון קופטים מתוך האוכלוסייה הכללית במצרים המונה כ-70 מליון נפש. גורמים קופטים בתוך מצרים ומחוצה לה מעריכים כי יש כ-10 מיליון קופטים במצרים, ויש כאלה שמעריכים את מספרם גם ב-15 מיליון נפש. הרשויות במצרים מוסרות על מספרים נמוכים הרבה יותר, כ-5 מיליון קופטים. הבעייתיות בנוגע למספר המדויק נובעת מהאיסור שהטילה ממשלת מצרים על הכנסייה הקופטית לערוך מפקד אוכלוסין מקרב מאמיניה, על כן ישנן הערכות שונות בנוגע למספרם האמיתי במצרים. מספר הקופטים בעולם מוערך בכ-50 מליון נפש: באתיופיה כ-30 מיליון, במצרים 10-15 מיליון, באריתריאה כ-2 מיליון, ועוד כ-4 מיליון פזורים בקהילות שונות מצפון-אמריקה ועד לאוסטרליה – רבים מהם היגרו ממצרים.

אחד מהקופטים הידועים כיום הוא בוטרוס בוטרוס ראלי, מי שהיה שר-החוץ של מצרים בין השנים 1977-1991. בשנת 1992 מונה ראלי למזכיר הכללי של האו"ם עד לסוף שנת 1996 – ראלי הוחלף על-ידי קופי ענאן האמור לסיים את כהונתו ב-2007. כיום מכהן ראלי כראש מנהלת האקדמיה למשפט בינלאומי בהאג. בתחילת יוני 2006, נמסר כי ראלי אושפז בצרפת בשל מחלתו שלגביה לא נמסרו פרטים נוספים.

מעמדם של הקופטים ביחס למוסלמים:
בדיקה מקיפה באתרי אינטרנט של ארגונים קופטים במצרים וברחבי העולם, מעלה תמונה די עגומה על מצבם האזרחי והדתי על-פי דרישות אחדות שהקופטים העלו בפני השלטונות.[2] כך לדוגמא, כבר בשנת 2000 הועלו טענות רבות, מנוסחות היטב, בצורה ברורה וגלויה לעין. ואלה עיקר הטענות:

שכיחות גובהה של חטיפת נערות נוצריות, אינוסן ואילוצן להתאסלם. ארגונים קופטים שלחו בקשה - או יותר מדויק, שלחו תחינה - לשלטונות כדי שישימו קץ לתופעה הקשה הזו.
כל המורים לשפה הערבית במצרים הם מוסלמים.
הקוראן משמש לעיתים קרובות כספר לימוד עיקרי של השפה הערבית - כולל לנוצרים.
בכל בתי הספר במצרים יש מסגד, אך אין מקום תפילה לנוצרים.
המדינה היא שלמעשה מפקחת על רכושן של הכנסיות.
מוסלמי שהמיר את דתו לנצרות מאבד זכויות אזרחיות רבות כמו, זכויות ירושה וחזקה על ילדיו. אזרח כזה זוכה להתנכלויות מצד רשויות החוק. נוצרי שהתאסלם זוכה לייחס שונה בתכלית.
עונשים קלים מאוד למוסלמים שרצחו קופטים. אך יחס מחמיר מאוד לקופטים שביצעו עברות דומות.
קופטים אינם מורשים להיכנס לאוניברסיטה המוסלמית הידועה אל-אזהאר.
השפה קופטית אינה נלמדת באוניברסיטות, וההיסטוריה הקופטית של מצרים לא נלמדה בבתי-הספר עד לאחרונה.
באספה הלאומית – בית הנבחרים – יש קופטים ספורים בלבד.
קופטים אינם מיוצגים ברשויות ממשלתיות, לא כשגרירים, לא כראשי אוניברסיטאות ולא כדיקנים.
מעט מאוד קופטים מתקבלים לאקדמיות הצבאיות והמשטרתיות.
מעט מאוד משרות מוצעות לקופטים במדעי הטבע.
על פי החוק המצרי, 5% מהמשרות המשטרה ובצבא מיועדות לקופטים, אך בפעול מספרם רחוק מאוד ממה שכתוב בחוק.
מקורות קופטיים מוסרים כי בשלושים השנים האחרונות נרצחו מאות קופטים בידי מוסלמים. הערכות זהירות נעות בין 300 ל-400 נרצחים בני העדה הקופטית במהלך התקופה הנדונה.

המאמר שעורר אי-הבנה בקרב בני העדה הקופטית:
בעקבות תקיפת הכנסיות באפריל 2006, התפרסם מאמר בעיתון אל-מצרי אל-יום תחת הכותרת, מה הקופטים עושים במצרים? במילים אחרות, מחבר המאמר רצה להגיד מה יש לקופטים לחפש במצרים? כותב המאמר, מוחמד סלמאווי, התייחס גם לאירועים האחרונים שהתרחשו ב-14 באפריל בשעה שהותקפו שלוש כנסיות קופטיות בידי צעיר מוסלמי. וכך כתב סלמאווי:
"...אנו יודעים מהצהרות שניתנו במהלך השנים האחרונות מפי המנהיגים הדתיים שלנו ובתקשורת שלנו, שמצרים היא מדינה מוסלמית. האם סאדאת לא הכניס לחוקה ב-1971 שמצרים היא מדינה מוסלמית? ולאחר מכן, כשהוא ראה שזה לא מספיק דיו, האם הוא לא הכניס סעיף האומר כי השריעה (ההלכה המוסלמית) היא המקור העיקרי לחקיקה? האם זה אינו נכון שמי שלא מאמין באיסלאם – הוא כופר, כפי שזה משודר מהמסגדים יומם ולילה? ובכן, מה עשה רע המוסלמי הטוב הזה, שבסך-הכל הגן על דתו ומדינתו? הוא בסך-הכל עשה מה שהממשלה אמרה לו לעשות – לטהר את המדינה מלא-מוסלמים".

ועוד הוסיף סלמאווי כך: "הכנסייה טוענת שיש 12 מיליון קופטים במצרים. אבל הממשלה, שכל הזמן מנסה לעמעם את הבעיה, טוענת שיש לא יותר מ-5 מיליון קופטים. השאלה שעלינו לשאול באופן גלוי, ללא שום קשר למספרם של הקופטים, היא מה יש לקופטים לעשות במצרים? האם הם לא מסתפקים בזה שאבותיהם בנו את הפירמידות? ובנו כמה מקדשים במצרים עילית? האם זה מעניק להם את הזכות לחיות כאן עמנו במדינה הגדולה שלנו? למצרים אין מספיק מקום בשבילם. ולקופטים היה מספיק זמן – המון המון שנים – לעזוב בכבוד".

המאמר, שנכתב באירוניה רבה ולמעשה הוא מאמר פרו-קופטי מפי עיתונאי מצרי-מוסלמי, עורר תגובות קשות בעיקר בפזורה הקופטית, מחוץ למצרים, שרבים מהם אינם שולטים בשפה הערבית בצורה מלאה. אחרים התייחסו רק לכותרת מבלי לקרוא את התוכן באופן קפדני, ויחד עם זאת התגובות למאמר הדגימו עד כמה העדה הקופטית הפכה רגישה לכל מילה הנוגעת אליה, והיא אף נוטה להגיב באופן אוטומטי כלפי מה שנראה כאיום.

התגובות למאמר הראו על פגיעות רבה ורגישות דתית-לאומית לנוכח ניסיון העבר ביחסיהם עם המוסלמים, שכן הקופטים רואים עצמם בני הלאום המצרי לכל דבר ועניין. הרגישות הלאומית הזו, גורמת להם להיות בוטים, לעיתים יותר מהמוסלמים, כלפי ישראל במטרה להוכיח את נאמנותם לעניין הערבי – בדיוק כפי שאנו נתקלים בזה בישראל מצד מנהיגים נוצרים כמו ח"כ עזמי בשארה. כך למשל, ביוני 2005 האפיפיור שנודה השלישי, הפטריארך של העדה הקופטית במצרים, אסר על מאמיניו לקיים מגע עם יהודים, ואף אסר עליהם לעלות לרגל לירושלים כל עוד היא מוחזקת בידי הכופרים היהודים. שנודה השלישי תומך בדו-שיח עם מוסלמים אך לא בדו-שיח עם יהודים כדי להפגין את נאמנותו לעניין הערבי. המשמעות היא, שוב, שגם בוויכוחים הפנימיים בתוך מדינות-ערב, או בינן לבין עצמן, קשה לדוברים שלא להשתמש במותג "ישראל" כדי להתחמק מהבעיות האמיתיות בהן מצויה החברה הערבית בכללותה. הגירת הנוצרים מהעיר בית-לחם ומהישוב בית-ג'אלה, בשל התנכלויות מצד המוסלמים, מדגימה יפה את הבעיה בה מצויה העדה הנוצרית החיה בסביבה מוסלמית עוינת וקשה.
------------
[1]עיתון "ידיעות אחרונות" טרח למרוח כותרת שנויה במחלוקת, בנוגע לגילוי, במשפט "לא בגדנו". מבלי משים, "ידיעות אחרונות" העניק שירות גדול לתעמולה האנטישמית בכך שהוא חיזק הנחות תיאולוגיות רווחות בנוגע לאשמה הקולקטיבית של היהודים. ומה יקרה אם הכתב-יד יתגלה כמזויף? אז הכותרת תהיה "כן בגדנו"?
[2]לקט מתוך אתרים של ארגונים קופטים במצרים וארה"ב. ראו:http://www.copts.net http://www.cswusa.com/Countries/Egypt.htm
-----------

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב", 6 ביוני 2006, The Mideast Forum.