ב-8 במרס 1963, התחוללה הפיכה צבאית בסוריה שנערכה בידי קצינים חברי מפלגת הבעת'. חודש לפני כן, התחוללה הפיכה דומה בעיראק גם היא בידי חברי מפלגת הבעת'. ודומה היה, כי במזרח-התיכון החלו להתגבש שתי תפיסות אידיאולוגיות שהתחרו על ההגמוניה בעולם-הערבי: האחת – הנאצריזם, והשניה של מפלגת הבעת' שדגלה ב"אחדות, חירות וסוציאליזם". מישל עפלק, מייסד המפלגה יחד עם צאלח אל-דין אל-ביטאר, הוכתר בתקשורת הערבית של אותה עת, כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות בעולם-הערבי". מישל עפלק, נוצרי יווני-אורתודוקסי, נולד ב-1910, למד היסטוריה בסורבון, וייסד ב-1935 יחד עם צאלח אל-דין אל-ביטאר את השבועון "אל-טליעה" (החלוץ). בתחילת שנות ה-40 הם הקימו תנועה פוליטית בשם "מפלגת התחייה הערבית", שלאחר זמן מה אימצה את השם "מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית". ב-1966 עפלק ואל-ביטאר גורשו מסוריה לאחר הפיכה צבאית של קצינים עלווים חברי מפלגת הבעת'. עפלק התגורר בפריז כגולה פוליטי עד למותו ב-1989, והוא נקבר בעיראק של סדאם חוסיין שהיתה יריבתה המרה של סוריה, בהנהגת חאפז אל-אסד, במאבק על ההגמוניה בעולם-הערבי.
צאלח אל-דין אל-ביטאר, נולד ב-1921 למשפחה סונית אריסטוקרטית, והוא רכש את השכלתו בסורבון יחד מישל עפלק. אל-ביטאר חי כגולה פוליטי בפריז, שם נרצח ב-1980 בידי סוכנים סורים בהוראת חאפז אל-אסד. הביוגרפיה הקצרה של שני האישים האלה, חושפת למעשה את התרבות הפוליטית של העולם-הערבי שבו הרצח משמש מכשיר פוליטי "לגיטימי" להשגת יעדים, כפי שאירע במקרה של רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר.
ימים אחדים לאחר ההפיכה הצבאית ב-8 מרס 1963, צאלח אל-דין אל-ביטאר נשא נאום לאומה, ששודר ברדיו דמשק, בשם ממשלת סוריה החדשה.[1] ובהתאם לרטוריקה הערבית של אותם זמנים ולתרבות הפוליטית הערבית, אל-ביטאר ציין באריכות את הסיבות שהובילו להפיכה ואת קווי המתאר הכלליים של הממשלה החדשה למרות שהוא לא מילא תפקיד משמעותי בתכנון ההפיכה. בנאומו, אל-ביטאר לא הצליח להתחמק מלהאשים את ישראל בפיצול המדיני של העולם-הערבי ולציין את משימתו החשובה של העם הערבי כולו "לשחרר את פלסטין". אל-ביטאר בחר לפתוח את נאומו במשפט – "אתה העם הערבי הלוחם", שזוהי פניה של כבוד ופניה לכל תושבי העולם-הערבי ולא רק לתושבי סוריה עצמה. ויחד עם זאת, הרטוריקה היתה רטוריקה סובייטית טיפוסית האופיינית לאותם ימים, בעיקר עד ל-1967. הדברים שהשמיע צאלח אל-דין אל-ביטאר באותם ימים, מדגימים יפה את ההבדל בין הכוונה לבין התוצאה, בעיקר לאור העובדה שאל-ביטאר נרצח, בסופו של דבר, בידי בני עמו. וכך נראו פני הדברים על-פי תפיסתו של אל-ביטאר:
"אתה העם הערבי הלוחם:[2]
העניין שלמענו נאבקת מאז קמת נגד האימפריאליזם הכובש, עד ליום ה-8 במרס בו הנחית צבאך את מהלומתו הניצחת, לאחר שאתה העם הערבי בסוריה, הנחתת מהלומות רצופות על המשטר הבדלני במשך שנה וחצי - כל זה (כבר) נהפך לעניין ברור.[3] זהו עניין שחרור ארצך הערבית מהאימפריאליזם והגשמת אחדותן של ארצותיך המפוצלות וכן הקמת חברתך הערבית, העממית, הסוציאליסטית. מאבקך בכל שלביו היה רק חלק ממאבקם של הערבים באשר הם להשגת מטרות אלה עצמן.
ההפיכות הרצופות שפרצו ברחבי העולם-ערבי, הן למעשה הפיכה אחת שפרצה בחזיתות רבות. גם האימפריאליזם וסוכניו מקרב הפיאודלים, גדולי בעלי-ההון, הריאקציונרים, האופורטוניסטים והאנטי-ערביסטים, לא הצליחו להסתיר את אש ההפיכה בארץ זו שהוכיחה כי שלהבתה נשארה יוקדת מאחורי המסך העבה.[4] יתרה מזאת, היא הגבירה את כוחה לקראת ההתנערות החדשה.
לא הסטייה שכפה קאסם על הפיכת ה-14 ביולי,[5] ולא שואת הבדלנות שתכננו האימפריאליסטים וסוכניו ב-28 בספטמבר,[6] ולא התכסיסים והתמרונים שהתנהלו באלג'יריה כדי להסגיר את המרד האלג'ירי לידי הזעיר-בורגנות האזורית בת-בריתה של האימפריאליזם, ואף לא המאמצים לחנוק את ההפיכה בתימן[7] – כל אלה לא היה בכוחם למנוע מהפיכה ערבית אחת להכתיב את רצון העם הערבי. הערבים, בכל שלבי מאבקם, נשארו כשעיניהם נשואות האחד לעבר השני, מעבר לגבולות המלאכותיים, כשהם מנטרלים את כל הקיצונים והסוטים בארצותיהם ותומכים בתנועות המאבק ביתר הארצות. המעיין ממנו נבעה עמדת המאבק היא אמונתם של הערבים, בכך שהיא אומה אחת וכי אחדותם היא הערובה לחירותם והתנאי לסוציאליזם שלהם, וערובה להחזרת אדמתם השדודה בפלסטין.
גולת הכותרת של מאבקך הלאומי הפרוגרסיבי הוא הקמת איחוד בין סוריה למצרים בשנת 1958.[8] איחוד זה היה מאורע מפואר בתולדות האומה הערבית, שהמוני הערבים קיבלוהו בשמחה, תמכו בו מתוך אמונה שאין לו תקדים.[9] אך האימפריאליזם - החושש מפני קיומו, והחושש לשלומה של ישראל אותה הקים כדי לפגוע באחדות-הערבית ולהציבה כמחיצה גיאוגרפית בין המזרח לבין המגרב הערבי – יחד עם שריו בעלי האינטרסים הזעיר-בורגניים, האופורטוניסטים והריאקציונרים, פעלו ליצור את שואת ה-28 בספטמבר. האימפריאליסטים, שסברו כי הם חיסלו את רצון העם וקברו את תקוותיו, החלו מתכננים תוכניות כדי לקבור סופית את שאיפת העם הערבי בסוריה לאיחוד, וזאת בעזרת שיטות ההטעיה והסילופים, וכן על-ידי יצירת תיאוריה בדלנית וביסוס תורה להנצחת הפירוד. אך הנה הפיכת ה-8 מרס הנחיתה את מהלומתה הניצחת לסיכול מזימות האימפריאליסטים וסוכניו, עד שסוריה תשוב לדרך האיחוד הערבי כשהיא מחסלת את משרתי האימפריאליזם, הריאקציה, האופורטוניזם, האנטי-ערביסטים ושכירי-החרב.
הפיכה זו, עוד ברגעיה הראשונים פגשה את אחותה העירקית, שבוצעה על-ידי העם העירקי ועל-ידי ארגונו העממי וצבאו הגיבור.[10] זה היה פרי של ארגונים עממיים מהפכניים בעלי-אמונה והכרה, ותוצאה של ליכוד ההמונים סביב עקרונות האיחוד-הערבי, החירות והסוציאליזם בארגונים סדירים, כהכנה לקראת מהפכה שתוכל להגן על הישגי ההפיכה ולמנוע כל תבוסה. אכן נפגשה המהפכה הסורית הערבית, מהרגעים הראשונים, עם מצרים, או אז תמרוני האימפריאליזם, הריאקציה, האנטי-ערביסטים, האופורטוניסטים ושכירי-החרב לא יוכלו להסתיר מהעם את צביונה המהפכני הפרוגרסיבי-הסוציאליסטי.[11]
צאלח אל-דין אל-ביטאר, נולד ב-1921 למשפחה סונית אריסטוקרטית, והוא רכש את השכלתו בסורבון יחד מישל עפלק. אל-ביטאר חי כגולה פוליטי בפריז, שם נרצח ב-1980 בידי סוכנים סורים בהוראת חאפז אל-אסד. הביוגרפיה הקצרה של שני האישים האלה, חושפת למעשה את התרבות הפוליטית של העולם-הערבי שבו הרצח משמש מכשיר פוליטי "לגיטימי" להשגת יעדים, כפי שאירע במקרה של רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר.
ימים אחדים לאחר ההפיכה הצבאית ב-8 מרס 1963, צאלח אל-דין אל-ביטאר נשא נאום לאומה, ששודר ברדיו דמשק, בשם ממשלת סוריה החדשה.[1] ובהתאם לרטוריקה הערבית של אותם זמנים ולתרבות הפוליטית הערבית, אל-ביטאר ציין באריכות את הסיבות שהובילו להפיכה ואת קווי המתאר הכלליים של הממשלה החדשה למרות שהוא לא מילא תפקיד משמעותי בתכנון ההפיכה. בנאומו, אל-ביטאר לא הצליח להתחמק מלהאשים את ישראל בפיצול המדיני של העולם-הערבי ולציין את משימתו החשובה של העם הערבי כולו "לשחרר את פלסטין". אל-ביטאר בחר לפתוח את נאומו במשפט – "אתה העם הערבי הלוחם", שזוהי פניה של כבוד ופניה לכל תושבי העולם-הערבי ולא רק לתושבי סוריה עצמה. ויחד עם זאת, הרטוריקה היתה רטוריקה סובייטית טיפוסית האופיינית לאותם ימים, בעיקר עד ל-1967. הדברים שהשמיע צאלח אל-דין אל-ביטאר באותם ימים, מדגימים יפה את ההבדל בין הכוונה לבין התוצאה, בעיקר לאור העובדה שאל-ביטאר נרצח, בסופו של דבר, בידי בני עמו. וכך נראו פני הדברים על-פי תפיסתו של אל-ביטאר:
"אתה העם הערבי הלוחם:[2]
העניין שלמענו נאבקת מאז קמת נגד האימפריאליזם הכובש, עד ליום ה-8 במרס בו הנחית צבאך את מהלומתו הניצחת, לאחר שאתה העם הערבי בסוריה, הנחתת מהלומות רצופות על המשטר הבדלני במשך שנה וחצי - כל זה (כבר) נהפך לעניין ברור.[3] זהו עניין שחרור ארצך הערבית מהאימפריאליזם והגשמת אחדותן של ארצותיך המפוצלות וכן הקמת חברתך הערבית, העממית, הסוציאליסטית. מאבקך בכל שלביו היה רק חלק ממאבקם של הערבים באשר הם להשגת מטרות אלה עצמן.
ההפיכות הרצופות שפרצו ברחבי העולם-ערבי, הן למעשה הפיכה אחת שפרצה בחזיתות רבות. גם האימפריאליזם וסוכניו מקרב הפיאודלים, גדולי בעלי-ההון, הריאקציונרים, האופורטוניסטים והאנטי-ערביסטים, לא הצליחו להסתיר את אש ההפיכה בארץ זו שהוכיחה כי שלהבתה נשארה יוקדת מאחורי המסך העבה.[4] יתרה מזאת, היא הגבירה את כוחה לקראת ההתנערות החדשה.
לא הסטייה שכפה קאסם על הפיכת ה-14 ביולי,[5] ולא שואת הבדלנות שתכננו האימפריאליסטים וסוכניו ב-28 בספטמבר,[6] ולא התכסיסים והתמרונים שהתנהלו באלג'יריה כדי להסגיר את המרד האלג'ירי לידי הזעיר-בורגנות האזורית בת-בריתה של האימפריאליזם, ואף לא המאמצים לחנוק את ההפיכה בתימן[7] – כל אלה לא היה בכוחם למנוע מהפיכה ערבית אחת להכתיב את רצון העם הערבי. הערבים, בכל שלבי מאבקם, נשארו כשעיניהם נשואות האחד לעבר השני, מעבר לגבולות המלאכותיים, כשהם מנטרלים את כל הקיצונים והסוטים בארצותיהם ותומכים בתנועות המאבק ביתר הארצות. המעיין ממנו נבעה עמדת המאבק היא אמונתם של הערבים, בכך שהיא אומה אחת וכי אחדותם היא הערובה לחירותם והתנאי לסוציאליזם שלהם, וערובה להחזרת אדמתם השדודה בפלסטין.
גולת הכותרת של מאבקך הלאומי הפרוגרסיבי הוא הקמת איחוד בין סוריה למצרים בשנת 1958.[8] איחוד זה היה מאורע מפואר בתולדות האומה הערבית, שהמוני הערבים קיבלוהו בשמחה, תמכו בו מתוך אמונה שאין לו תקדים.[9] אך האימפריאליזם - החושש מפני קיומו, והחושש לשלומה של ישראל אותה הקים כדי לפגוע באחדות-הערבית ולהציבה כמחיצה גיאוגרפית בין המזרח לבין המגרב הערבי – יחד עם שריו בעלי האינטרסים הזעיר-בורגניים, האופורטוניסטים והריאקציונרים, פעלו ליצור את שואת ה-28 בספטמבר. האימפריאליסטים, שסברו כי הם חיסלו את רצון העם וקברו את תקוותיו, החלו מתכננים תוכניות כדי לקבור סופית את שאיפת העם הערבי בסוריה לאיחוד, וזאת בעזרת שיטות ההטעיה והסילופים, וכן על-ידי יצירת תיאוריה בדלנית וביסוס תורה להנצחת הפירוד. אך הנה הפיכת ה-8 מרס הנחיתה את מהלומתה הניצחת לסיכול מזימות האימפריאליסטים וסוכניו, עד שסוריה תשוב לדרך האיחוד הערבי כשהיא מחסלת את משרתי האימפריאליזם, הריאקציה, האופורטוניזם, האנטי-ערביסטים ושכירי-החרב.
הפיכה זו, עוד ברגעיה הראשונים פגשה את אחותה העירקית, שבוצעה על-ידי העם העירקי ועל-ידי ארגונו העממי וצבאו הגיבור.[10] זה היה פרי של ארגונים עממיים מהפכניים בעלי-אמונה והכרה, ותוצאה של ליכוד ההמונים סביב עקרונות האיחוד-הערבי, החירות והסוציאליזם בארגונים סדירים, כהכנה לקראת מהפכה שתוכל להגן על הישגי ההפיכה ולמנוע כל תבוסה. אכן נפגשה המהפכה הסורית הערבית, מהרגעים הראשונים, עם מצרים, או אז תמרוני האימפריאליזם, הריאקציה, האנטי-ערביסטים, האופורטוניסטים ושכירי-החרב לא יוכלו להסתיר מהעם את צביונה המהפכני הפרוגרסיבי-הסוציאליסטי.[11]
שלוש מדינות ערביות נקשרו מיד לפגישה, כדי ללכת ביחד בדרך האיחוד ולתת ביטוי לרצון העם הערבי כולו. נעשה בירור שממשלת אלג'יריה ותימן המהפכניות, אינן רחוקות ממפגש זה ותהיינה בתוך ליבו. אכן הן תשאנה באחריות המשותפת להנחת יסודות האיחוד. איחוד זה אינו רכושן של המדינות הללו לבדן כי אם יהיה פתוח בפני שתי המדינות הערביות – אלג'יריה ותימן. כן, פותח האיחוד את זרועותיו לכל מדינה ערבית משוחררת.
העם הערבי בסוריה מבין שהאיחוד החדש יקום הפעם על יסודות ברורים שכבר נלמדו כדי להימנע ממשברים ויהיה בר-קיימא. איחוד, אשר שיחסום את הדרך בפני האימפריאליסטים, הריאקציה, האנטי-ערביסטים, והאופורטוניסטים – איחוד אשר יהיה חזק. העם הערבי הסורי הבין שאיחוד שלוש המדינות הערביות יפיק תועלת מהאיחוד שהיה בין סוריה ומצרים והמשבר שנגרם על-ידי הפיצול, וישמש לקח יקר אשר יהפוך את האסון לתמונה לשם הבנת גורמי המשבר וסילוקם מיסודם.[12]
העם הסורי הערבי הבין כי בתקופת הפיצול, הוא סבל מרורים ואז הכין את עצמו לזינוק הנהדר ב-8 מרס. הוא הבין כי האימפריאליסטים לא היו מצליחים להציל את מזימת ספטמבר 1961 אילו היה קיים ארגון עממי למאבק. הביקורת העצמית של העם הערבי הסורי הניחה את ידה על המשגים של כל הצדדים שנעשו בשל חוסר-ארגון עממי סביב עקרונות מהפכניים וסביב מפקדה משותפת.[13]
אל העם הערבי הסורי! הפיכת ה-8 מרס נתנה ביטוי למטרותיך והגשימה את החלטותיך, כי הממשלה שהוקמה בעקבות ההפיכה לא תאפשר לאחראים של המשטר הבדלני - שהוא סוכן ריאקציוני-אופורטוניסטי - להימלט מידי החוק ולברוח מעונש שיוטל עליהם על-ידי בתי-הדין לביטחון המדינה. עליך להיות בטוח לחלוטין שההפיכה תשתק את כל היסודות ההרס והמזימות ותכשיל את כל הניסיונות שהסוכנים יוכלו לעשות כדי לגרום לפירוד השורות וליצור בלבולים או לעסוק בהסטות.
ממשלת ההפיכה מכריזה ומסבירה, כי תפקידה הוא להביא את סוריה לדרך של ליכוד שלוש המדינות הערביות - מצרים, עיראק וסוריה, ולהביא לאיחוד שיהיה שקול היטב ופתוח בפני אלג'יריה ותימן, שבו ישתתפו שתיהן על-מנת לקבוע יסודות איתנים שיובאו לידיעת העם. הפעולה להקמת האיחוד כבר החלה עם הרכבת משלחת רשמית שנסעה לקהיר לאותה מטרה, ואף נפגשה עם משלחת עירקית כשלב הכנה לקראת הקמת ועידה ממשלתית משותפת שתנהל את השיחות להבנת היסודות הנוגעים לעניינים המשותפים של שלוש המדינות, ואז לחתום על הסכם להקמת איחוד פדרלי של שלוש המדינות.[14] לאחר מכן, יערך משאל-עם במדינות האלה, וכל זה יסתיים במהירות.
הממשלה גם מכריזה שמדיניותה בתקופת שלטונה הזמני נובעת מעקרונות היסוד שעליהם יושתת האיחוד עצמו באשר לארגון העממי ולבירור היסודות המדיניים, האופורטוניסטים והסוכנים המונעים את האיחוד. כלכלת המדינה תכוון בדרך סוציאליסטית שתושתת על פיתוח הכלכלה, המשכת התיעוש בסקטור הציבורי והפרטי, החשת ביצוע ההסכמים הכלכליים, חיזוק חוק הרפורמה החקלאית באופן שיבטיח את זכויות הפלאחים, ותיקון החוקים הקיימים, הגנת זכויות הפועלים והישגיהם על-ידי תקנות שיאפשרו להם להקים איגודים משלהם בצורה נכונה.
הממשלה תגן על סיסמאות ההפיכה, תמנע את ההשתלטות של הקפיטליזם של המשטר, תארגן את מדיניות האשראי כדי לאפשר מתן אשראי לסוחרים הזעירים ולחקלאים ולשחררם מהשתלטות הסוחרים הגדולים. הממשלה תנהל מלחמה במונופולים וביוקר המחיה. בנוסף לכך, תוקדש שימת-לב מיוחדת לחינוך הדור הצעיר ולשמירה על רמת המוסר שלו, חיזוק הערכים הרוחניים של אומתנו, מלחמה ברכרוכיות ובכל דבר שיש בו כדי להרוס את המוסר.
מדיניות החוץ שלנו מושתתת על עקרונות הניטרליזם-החיובי, אי-הזדהות, מלחמה באימפריאליזם בצורתו המסורתית והחדשה, ושיתוף פעולה עם כל המדינות על בסיס של שוויון ואינטרס הדדי.
עמנו הלוחם! הפיכה זו קמה על בסיס של איחוד לאומי המגבשת בתוכה את כל הכוחות האיחודיים-הסוציאליסטיים שעמדו בפני הבדלנות, לחמו במשטר הבדלני ועמדו בראש ההמונים במלחמה באותו משטר. לפיכך, יש להמשיך בדרך האיחוד ולהשלים את משימותיה המהפכניות. כן חייבים כוחות אלה לגייס את כל כוחם למען מטרה זו, לחזק מיום ליום את אחדותם הלאומית ולמנוע כל פרצה העלולה לאפשר לאויבי ההפיכה ואיחוד לחדור בעדה".
אלה היו פני הדברים בעיני רוחו של צאלח אל-דין אל-ביטאר. אלא שבדומה למהפכות והפיכות אחרות שהתרחשו במזרח-התיכון, למציאות יש דינמיקה משלה והיא מתפתחת אחרת ממה שמצפים. יתרה מזאת, מהלך העניינים שהתרחש לאחר מכן, הראה בעליל כי לפלג הצבאי של מפלגת הבעת' שחולל את ההפיכה היו תוכניות אחרות, שונות בתכלית, ממה שקיוו מייסדי המפלגה שציפו לקבל תפקיד ההולם את מעמדם המסורתי הן בסוריה והן מחוצה לה בזירה הערבית. אך, תקוותם של מייסדי הבעת' נמוגה חודשים אחדים לאחר ההפיכה. באוקטובר 1963 נערכה הועידה ה-6 של מפלגת הבעת' שבמהלכה התגבש מצע מפלגתי חדש למרות התנגדותם של מייסדי המפלגה. צעד זה היה אחד מהמהלכים להוצאתם של עפלק ואל-ביטאר מהמפלגה ולסילוקם, בסופו של דבר, מתחומי סוריה. מאז ה-8 במרס 1963, המדינה הסורית חיה תחת משטר-צבאי וחוקי-חירום, מצב הגורם למתח בלתי-הסבל בין האזרחים לבין המשטר העלווי שהפך עם הזמן ל"חצר ביזנטית" כל יכולה. עם השנים, התגבשה מסורת אופוזיציונית שבה כל שנה, ב-8 במרס, נערכות הפגנות מול שגרירויות סוריה ברחבי-העולם במטרה להשפיע על השלטון כדי שיבטל את המשטר הצבאי ואת חוקי החירום, וכן, להביך את ראשי המשטר בזירה הבינלאומית באמצעות הפגנות שכאלה. עם נסיגת הצבא הסורי מלבנון ובידודו של המשטר העלווי בסוריה בזירה הבינלאומית, גופים אופוזיציוניים רבים הגבירו את מחאתם כנגד המשטר הנוכחי בסוריה. בשל התנהלותו הכושלת של בשאר אל-אסד ומשום תדמיתו הרופסת, האופוזיציה בתוך סוריה עצמה החלה לפעול באומץ רב יותר, למרות הקשיים הרבים, כדי להביא לשינוי המיוחל. כך למשל, בתוך סוריה עצמה פועלים "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" שנוסד ב-1979 לאחר הידברות בין חמש מפלגות אופוזיציוניות, וכן "מועדון ג'מאל אל-אתאסי לדיאלוג לאומי", הזוכה להערכה בינלאומית רבה. מחוץ לסוריה משדרת, לכל המזרח-התיכון, תחנת "רדיו סוריה החופשית" הפועלת מקפריסין בעידוד ובתמיכה אמריקאית. על-פי הערכות שונות ישנם מאות נעדרים סורים, לבנונים, ירדנים ופלסטינים שהשלטון הסורי לא שיחרר כל מידע לגביהם במשך עשרות השנים האחרונות. אנשי אופוזיציה סורים העוסקים בתחום מציינים כי מספרם של הנעדרים עומד על כ-17,000 איש.
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפיכת קציני הבעת' בסוריה - ב-8 מרס 1963", 6 במרס 2006, The Mideast Forum.
---------
[1]עיתי"ם מזרח, רדיו דמשק, 14 במרס 1963.
[2]פניה בלשון זכר יחיד משמשת כפניה של כבוד.
[3]הכוונה למשטר החדש שקם בעקבות פירוק האיחוד עם מצרים בספטמבר 1961. "המשטר הבדלני" הוא כינוי גנאי.
[4]דהיינו, סוריה היא "הלב הפועם של העולם הערבי" כמשנתו של עפלק.
[5]ההפיכה בעיראק בידי הגנרל קאסם ב-1958 שלא הביאה לאיחוד בין מצרים, סוריה ועיראק.
[6]לדעתו של אל-ביטאר פירוק האיחוד עם מצרים היה כ"שואה פוליטית בעולם-הערבי".
[7]ההפיכה בתימן בהתערבות מצרים.
[8]האיחוד בין סוריה למצרים (היא קע"מ) ב-1958.
[9]כבר בחודשים הראשונים של האיחוד מנהיגי מפלגת הבעת' הביעו אכזבה לנוכח מעמדה המשני של סוריה במסגרת האיחוד.
[10]הפיכת הבעת' בעיראק בפברואר 1963. שתי הפיכות אלה העלו את קרנה של מפלגת הבעת' בקרב ההמונים. עפלק, מייסד המפלגה, תואר כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות בעולם הערבי".
[11]מייד לאחר ההפיכה החלו הדיונים עם מצרים על איחוד מחודש, אך הדיונים נקלעו למבוי סתום.
[12]רמז ברור כי הבסיס עליו הונח האיחוד של 1958 לא היה יציב, שכן לדעת סורים רבים סוריה לא קיבלה את המעמד המכובד שהיא ציפתה לו.
[13]שוב ביקורת כלפי מצרים.
[14]הדגש בדבריו היה על איחוד פדראלי, ולא כפי שהיה בתקופת האיחוד עם מצרים ב-1958.
---------
[1]עיתי"ם מזרח, רדיו דמשק, 14 במרס 1963.
[2]פניה בלשון זכר יחיד משמשת כפניה של כבוד.
[3]הכוונה למשטר החדש שקם בעקבות פירוק האיחוד עם מצרים בספטמבר 1961. "המשטר הבדלני" הוא כינוי גנאי.
[4]דהיינו, סוריה היא "הלב הפועם של העולם הערבי" כמשנתו של עפלק.
[5]ההפיכה בעיראק בידי הגנרל קאסם ב-1958 שלא הביאה לאיחוד בין מצרים, סוריה ועיראק.
[6]לדעתו של אל-ביטאר פירוק האיחוד עם מצרים היה כ"שואה פוליטית בעולם-הערבי".
[7]ההפיכה בתימן בהתערבות מצרים.
[8]האיחוד בין סוריה למצרים (היא קע"מ) ב-1958.
[9]כבר בחודשים הראשונים של האיחוד מנהיגי מפלגת הבעת' הביעו אכזבה לנוכח מעמדה המשני של סוריה במסגרת האיחוד.
[10]הפיכת הבעת' בעיראק בפברואר 1963. שתי הפיכות אלה העלו את קרנה של מפלגת הבעת' בקרב ההמונים. עפלק, מייסד המפלגה, תואר כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות בעולם הערבי".
[11]מייד לאחר ההפיכה החלו הדיונים עם מצרים על איחוד מחודש, אך הדיונים נקלעו למבוי סתום.
[12]רמז ברור כי הבסיס עליו הונח האיחוד של 1958 לא היה יציב, שכן לדעת סורים רבים סוריה לא קיבלה את המעמד המכובד שהיא ציפתה לו.
[13]שוב ביקורת כלפי מצרים.
[14]הדגש בדבריו היה על איחוד פדראלי, ולא כפי שהיה בתקופת האיחוד עם מצרים ב-1958.
No comments:
Post a Comment