ביום
שישי, ב-13 בדצמבר 2013, ישבה חבורה של אנשים במרכז הארץ וצפתה בחדשות של השעה
20:00 של ערוץ 2. לאור סופת השלגים שנחתה על ישראל, החדשות עסקו בנעשה ברחבי הארץ
ובהתמודדות של האזרחים והרשויות עם נזקי הסופה שהחלה יומיים קודם לכן. בשלב כלשהו
במשדר החדשות, הפנה השדרן דני קושמרו שאלה לפרשן אמנון אברמוביץ בנוגע להיערכות של
הרשויות לקראת הסופה - או משהו בסגנון הזה. מרגע שאמנון אברמוביץ פתח את הפה, גל של
צחוק מתגלגל פרץ מפי כל הנוכחים שהיו במקום, כך שהיה קשה מאוד לשמוע את תשובתו
המטורללת של אמנון אברמוביץ לשאלתו המתלהמת של דני קושמרו. הצחוק המתגלגל הזה בעצם
שיקף באופן הולם את דעתם של הנוכחים הן בנוגע לאמנון אברמוביץ והן בנוגע לתפקידה של
התקשורת הישראלית במשברים המתחוללים בישראל בנושאים שונים ומגוונים המקיפים את
חיינו.
אני
מודה ומתוודה שהתגובה של הנוכחים לדבריו של אמנון אברמוביץ קצת הפתיעה אותי, משום
שחשבתי שאני היחידי שחושב שהפרשנויות של אמנון אברמוביץ בערוץ 2 עברו מזמן את שלב
הגיחוך והן למעשה מייצגות חלקים רבים בתקשורת הישראלית הנוטה לשרלטנות עיתונאית
מהסוג הנחות ביותר. מאידך, התגובה של הנוכחים לדבריו של אמנון אברמוביץ העניקה
תחושה של תקווה, משום שהיא מייצגת ערנות אזרחית לנוכח תפקידם הרשלני של חלקים אחדים
בתקשורת הישראלית והידרדרותם בשנים האחרונות. במילים אחרות, "חופש הביטוי" בישראל
הפך ל"חופש השיסוי". אין תימה איפה, שהעיתון "ידיעות אחרונות" מכונה בימים אלה
"העיתון אידיוט אחרונות" לנוכח שורה שלמה של כתבות
ומאמרים הנגועים בהסתה בשל אג'נדה פוליטית מסוימת ובשל מאבקים על ענייני רייטינג
נגד העיתון "ישראל היום" - עיתון הכובש חלקים רבים
בציבוריות הישראלית מהטעמים הנכונים ולא רק בשל היותו מחולק ללא תשלום לקהל
הרחב.
הלהיטות
להשתמש באמנון אברמוביץ כפרשן לענייני "כל דבר", מעלה גיחוך רב, משום שהדבר מורה על
יוהרה רבה שאין לה גבולות של צניעות אישית ותקשורתית כמתבקש מכל בן אנוש - שהוא בסך
הכל עיתונאי ולא מעבר לכך. פרופורציות זה לא הצד החזק של התקשורת הישראלית, ואין
כמו אמנון אברמוביץ לייצג את המגמה ההרסנית הזו בתחום התקשורתי בישראל. ובכן, אמנון
אברמוביץ לא רק הפך מומחה לענייני איראן, ארה"ב, משפט, פלילים, כלכלה, פוליטיקה,
יחסים בינלאומיים ועוד ועוד, אלא הוא גם הפך מומחה לענייני סערות שלג וההיערכות
לקראתן, לצד היותו מומחה לפירוק איראן מנשק גרעיני בעיניים עצומות.
כאן,
בעצם אנחנו נוגעים בעניין הקשור קשר הדוק גם להעברת "מסרים
סמויים" בתקשורת הישראלית המכתיבה לעיתים את התנהגותם של האזרחים הן
כלפי עצמם והן כלפי רשויות המדינה. כך למשל, ב-15 בדצמבר 2013 העיתון "ידיעות
אחרונות" יצא בסדרה של כתבות ומאמרים בכיינים הנוגעים
לענייני הסערה והשפעתה של האזרחים ועל התשתיות במקומות בהן ירד שלג בעוצמה גדולה.
אין תימה איפה, שבאחד מערוצי התקשורת הובאה תלונתו של תושב ירושלמי שהוא לא מבין
"מה הבעיה לסלק קצת שלג וכמה ענפים שנפלו על עמודי
חשמל". חוסר-ההבנה הזה נבנה במשך ימים באמצעות ערוצי התקשורת, כך
שאין להתפלא על אמירותיו המתלהמות של מבקר-המדינה, יוסף שפירא, ותלונותיו בנוגע
להיערכות של רשויות המדינה לקראת הסערה. מסתבר, שגם מבקר המדינה "ידע
בוודאות מוחלטת" שהסערה תגרום לכמויות גשמים של 200 מ"מ ביומיים
וכמות שלג בגובה של עד למטר במקומות אחדים ברחבי הארץ. כנראה שגם מבקר-המדינה צפה
בהרבה "סרטי חג-המולד הוליוודיים" בהם השלג יורד ברכות
על הקרקע והמוני אנשים חוגגים בבניית בובות-שלג ססגוניות. במילים אחרות, אין שום
הבדל ברמת ההתלהמות וחוסר-הפרופורציות בין "האיש ברחוב" לבין מי שנושא באמתחתו
תפקיד ממלכתי בכיר הדורש שיקול דעת ראוי לנוכח הנסיבות - קשות ככול שיהיו. מאחר
ופרופורציות זה לא הצד החזק של התקשורת הישראלית, מבקר-המדינה התחרה בה באמצעות
ביטויים מתלהמים כמו: "בפעם הבאה זו תהייה סופת טילים".
וכך בדרך זו, מבקר-המדינה קיבל כותרת תקשורתית של עשייה ובדיקת מחדלים לכאורה, בעוד
שהתקשורת הישראלית קיבלה את מנת-ההסתה היומית שלה נגד רשויות המדינה.
באמירה
זו, מבקר-המדינה, יחד עם התקשורת הישראלית, תרם
תרומה נוספת לפסיביות הרשלנית של האזרח הישראלי בעיתות של משבר
ומצוקה, שכן הוא תולה ברשויות המדינה ציפיות בלתי-ניתנות למימוש
ובלתי פרופורציונאליות באפשרויותיהן לסייע לכל אזרח ואזרח. 90 אחוזים
מההצלחה של רשויות המדינה תלויה לחלוטין בהתנהגותו של האזרח הישראלי
הממוצע. הדבר הזה נכון בעיתות של שלום ובעיתות של משבר לאומי כדוגמת
מלחמה או סערה קטלנית. כאשר אלפי ישראלים נתקעו בדרכם לירושלים כדי לראות "קצת"
שלג, משמעות הדבר שהתנהגותם הרשלנית הטילה על רשויות המדינה מעמסה מיותרת שיכלה
להיחסך אם התקשורת הישראלית הייתה עושה את עבודתה הציבורית והאזרחית כהלכה במתן
הסבר של "עשה ואל תעשה", וזאת במקום לעסוק בהסתה של ציבור אחד כלפי ציבור אחר, של
אזרחים נגד ממשלתם, של פוליטיקאי נגד פוליטיקאי אחר ושל מדינה אחת נגד
רעותה.
בימיה
העליזים של מלחמת-לבנון השנייה (קיץ 2006), האזרחים הישראלים ציפו שראש-הממשלה ינקה
להם את המקלט האישי שלהם ויספק להם מזון במו-ידיו. תופעות בסגנון דומה ראינו גם
במהלך הסופה האחרונה הנוגעות לפסיביות, לרשלנות אישית ולנטילת סיכונים מיותרים של
אלפי ישראלים שהתנהגותם העיקה על רשויות המדינה שניסו לשים את הדגש על נושאים
דחופים יותר לנוכח הסערה הקשה - המתרחשת פעם בכמה עשרות שנים.
אומרים
שיש סולידיות חברתית בישראל. אומרים שבעיתות מצוקה הישראלים מתאחדים כדי לעזור אחד
לשני. אומרים לנו, שהיוזמה האישית של הישראלים מתגלה דווקא בעיתות של משבר אקוטי.
אלא, שמה שהיה נכון עד לפני כמה עשרות שנים, דווקא מתגלה כל פעם מחדש הפסיביות
והבכיינות של חלקים אחדים בציבור הישראלי - ציבור המקבל עידוד תקשורתי להתנהגותו
במהלך השנים האחרונות. במילים אחרות, הישראלי הממוצע התרגל שרשויות המדינה יעמדו
תמיד לצידו גם אם הוא מתנהג ברשלנות אישית הראויה לציון - בארץ ומחוצה לה. כך
השתרשה הסברה בקרב הציבור ש"הצלחתו של האזרח היא הצלחתו בלבד, בעוד
שכישלונו נגרם בשל התנהגותן של הרשויות". במילים אחרות, ההצלחה היא
שלי, בעוד הכישלון הוא של המדינה. בל נתפלא, שכל מי שנכשל בחייו האישיים בשל
התנהלות רשלנית, מאיים "בירידה מהארץ" - איום התופס כותרות ענק בתקשורת הישראלית
כחלק מהסתה מתמשכת נגד מוסדות המדינה ונגד קיומה של מדינת-ישראל כמדינה ריבונית. יש
כמה כלי תקשורת בישראל "המתמחים" באיומים על "ירידה מהארץ".
במדינות
המורגלות בסערות שלגים, כדוגמת זו שהייתה בישראל באמצע חודש דצמבר 2013, נזקקות
לשבועות רבים כדי להתגבר על כל התקלות והמפגעים. לעיתים, מיליוני בני-אדם שרויים
ללא חשמל במשך ימים ארוכים מאוד בשל סופות שלגים פתאומיות - חלקן חלשות יותר מזו
שהייתה בישראל. אלא, שההתארגנות האישית של האזרחים מקלה מאוד על הרשויות להתגבר על
המכשולים והקשיים. כך לדוגמא, תלמידים מתגייסים לנקות את בית-ספרם כחלק מאחריות
אישית והערבות ההדדית השוררת בין האזרחים לבין מקום מגוריהם, וזאת ללא שום קשר
לפעילותן של רשויות המדינה כלפיהם. במסגרת "המסרים
הסמויים" המועברים לאזרחים הישראלים באמצעות אחדים מכלי-התקשורת
הקיימים בישראל, גם משימה פשוטה כזו הופכת למעמסה בלתי-ניתנת למימוש. בסופו של דבר,
הפסיביות הזו עוד תעלה לנו ביוקר.
--
מאת:
ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית קרסה בסופת השלגים האחרונה", מגזין המזרח
התיכון, 19 בדצמבר 2013.
