מערכת הבחירות שהתקיימה בארה"ב בנובמבר 2012 ונצחונו של ברק חוסיין אובמה על מיט רומני הרפובליקני עלתה מחדש סוגיות אמריקאיות פנימיות הנוגעות באופן ישיר למהותו של האתוס האמריקאי כפי שהוא נבנה לאורך מאות השנים האחרונות. מעבר לסוגיות הנוגעות לאורח החיים האמריקאי, בחירתו של ברק חוסיין אובמה לכהונה שנייה מעלה שאלות נוספות הנוגעות למעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית ולאופן השפעתה של מדינות ידידות לה או העוינות אותה באורח מסורתי.
על-מנת לתאר את נצחונו של אובמה על רומני בדרך נוספת, אני מעוניין להתמקד בשתי שתמונות שהתפרסמו בתקשורת האמריקאית ביום הבחירות שנערכו ב-6 בנובמבר 2012. בתמונה אחת נראה ערב-רב של אנשים - שחורים, היספנים ובני-מהגרים - בלבוש מרופט עם מבט כבוי בעיניים. בתמונה השנייה נראו מצביעים לבנים לבושים היטב עם מבט נחוש בעיניהם. בתמונה הראשונה הופיעו אזרחים אמריקאים החיים הרחק מ"החלום האמריקאי", בעוד שבתמונה השנייה הופיעו אזרחים שהגשימו את "החלום האמריקאי" בדם יזע ובדמעות. לא היה קשה לשער את אופן הצבעתם של שתי הקבוצות הללו שהופיעו בשתי התמונות המדוברות. אם נרצה להרחיב מעט את היריעה הפרשנית על מערכת הבחירות של 2012, נוכל להיווכח ש-51 אחוזים מהמצביעים בחרו באובמה, בעוד שלרומני הצביעו 49 אחוזים מהמצביעים למרות היותו מורמוני (זהו הישג מדהים במונחים אמריקאיים). ככול הידוע, זהו הפער הנמוך ביותר בהיסטוריה האמריקאית בו נבחר נשיא לכהונה שנייה. סביר להניח שאם המפלגה הרפובליקנית הייתה "בונה" מועמד ראוי יותר מאז בחירתו של אובמה ב-2008, סביר להניח שהוא היה גובר על אובמה בהפרש ניכר. אולם, המפלגה הרפובליקנית בחרה להתמקד במריבות אישיות קשות ובפזילה לעבר השוליים של האגף המסורתי הנוקשה ביותר של המפלגה. אחת מהבעיות הגדולות של המפלגה הרפובליקנית מתבטאת ברעיונות קשיחים של הגוש המסורתי בנוגע למעמד האישה בחברה האמריקאית - רעיונות כאלה מבריחים מצביעים רבים שיש להם יחס חיובי מאוד כלפי המפלגה בהקשרים אחרים. בעיה נוספת נוגעת להתעלמות של המפלגה מבני המיעוט ההיספני הקתולי - אלה המנסים להיכנס לתוך כור-ההיתוך האמריקאי, אך הם נתקלים בחסמים רגשיים הנובעים משונות תרבותית, דתית ולשונית. דווקא בשל היותם קתולים עם קשרים משפחתיים חזקים, הם מהווים המאגר הטבעי ביותר של מצביעים חדשים למפלגה הרפובליקנית. אין כאן בעיה של גזענות במפלגה הרפובליקנית, אלא של העדפה תרבותית לגיטימית השוררת במדינות דמוקרטיות רבות ברחבי העולם. במדינות לא-דמוקרטיות ההעדפה התרבותית הזאת נעשית לעיתים קרובות באלימות בלתי-נתפסת כפי שזו מתרחשת במדינות המוסלמיות המוכרות לנו היטב.
ארה"ב של אמריקה נבנתה על-ידי לבנים ובני-מהגרים שקיבלו על עצמם את רעיון "כור ההיתוך" ואת האתוס האמריקאי שנבנה בעמל רב. ההיבטים התרבותיים האלה הם שעשו את ארה"ב למה שהיא - מדינה עשירה, דמוקרטית, מתקדמת, בעלת-השפעה בינלאומית ומובילה בתחומים מדעיים וטכנולוגיים רבים. אין תימה איפה שהשגת אזרחות אמריקאית עדין קוסמת לרבים ברחבי העולם הדמוקרטי והלא-דמוקרטי. "החלום האמריקאי" עדיין שריר וקיים, אולם בשנים האחרונות משהו בסיסי נסדק בדימוי של ארה"ב משום שריבוי ערוצי התקשורת בעולם חושפו את פגמיה הרבים באופן מידי כפי שרבים נוכחו לדעת זאת מאז שהסופה "קטרינה" היכתה את ארה"ב בשנת 2005. הוכחה נוספת לפגיעותה של ארה"ב, קיבלנו בשעה שהסופה "סנדי" היכתה בחוף המזרחי בסוף אוקטובר 2012 באחד מרגעי השיא של מערכת הבחירות האמריקאית.
אם נתמקד בסופה "סנדי" נוכל לשאול את עצמנו, מה בעצם העולם הרחב ראה בטלוויזיה, ומכך להסיק מסקנות בנוגע לחוזקה האמיתי של ארה"ב בעת הזאת. מידי שנה, סופות קשות פוגעות במדינות רבות על-פני הגלובוס הגורמות להרס רב ולנפגעים רבים. מעט לפני שהסופה "סנדי" פגעה בארה"ב, השתוללה סופה דומה בפקיסטן שגרמה להרוגים רבים ולהרס בלתי נתפס. אולם, בעוד שערוצי התקשורת הבינלאומיים התעלמו לחלוטין ממימדי ההרס בפקיסטן, הם סיקרו באופן בולט את מה שהתרחש בחוף-המזרחי של ארה"ב עם בואה של "סנדי" לקראת סוף חודש אוקטובר 2012. למרות מימדי ההרס שהסופה גרמה למיליוני אנשים בחוף המזרחי, מעטים מאוד מאנשי התקשורת בארה"ב טרחו לשאול את עצמם איך ייתכן שיתרחש הרס נורא במימדים כאלה - בדומה למה שמתרחש במדינות כושלות כדוגמת פקיסטן ובמדינות נוספות באפריקה ובאסיה?
אחד מהפרשנים ההזויים ביותר של רשת הטלוויזיה השמאלנית MSNBC טען לאחר ניצחונו של ברק חוסיין אובמה שהסופה "סנדי" הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לארה"ב בתקופה האחרונה. (פרשנות הזויה מהסוג הזה אפשר למצוא גם בעיתון הארץ המטורלל במאמרי הדעה של תועמלנים גזעניים פרו-ערביים). האם באמת הסופה הזו הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לארה"ב בתקופה האחרונה? יכול להיות שהסופה תרמה לניצחונו של אובמה כפי שטוענים פרשנים אחדים מימין ומשמאל בארה"ב. אולם מעל הכול, הסופה תרמה לחשיפתם, לעיני העולם כולו, את הכשלים המבניים האופייניים כל-כך לתרבות האמריקאית: בתים עשויים מעץ; שכונות שלמות שנמחקו מעל פני האדמה; בתים עולים באש בקלות רבה מידי; מאות בתים רעועים הנסחפים בקלות בזרם המים; בנייה זולה ללא תכנון; כבישים רעועים; רשת חשמל ותקשורת פרימיטיבית שרובה פרושה מעל פני הקרקע; ניקוז כושל; תכנון עירוני לקוי מהיסוד; הפסקות חשמל ארוכות של ימים ושבועות; ארגוני סיוע שקורסים מהיום הראשון; חוסר-תיאום בין הגורמים הפדראליים לגורמים מקומיים ובירוקרטיה מסורבלת עד כדי מיאוס. באורח מסורתי, התרבות האמריקאית בנויה של "שפע" ולא על איכות ברמה המתאימה לאורח החיים המודרני השורר במדינות מתוקנות. במילים אחרות, ארה"ב של אמריקה עדיין תקועה בשנות ה-50 של המאה הקודמת בתחומים רבים המקיפים את חייו של האזרח הממוצע.
באופן חריג, דווקא השדרן הפופולרי של רשת פוקס-ניוז השמרנית, שפרד סמית', העלה תהיות לגבי אורח החיים האמריקאי המאפשר ליקויים כאלה המתגלים לעיני-כול באופן כל-כך קשה ובולט. משהו בתכנון האמריקאי הבסיסי לקוי מהיסוד - ולא רק בתחום הזה. לסמית' היה האומץ להעלות תהיות קשות - בנושאים שהם לחלוטין ברורים לכול אזרח המתגורר במדינה מתוקנת ומסודרת עם תשתית נאותה והגיונית. בואו נבדוק לרגע גם את התכנון המדיני האמריקאי שהתגבש כבר בתחילת כהונתו הראשונה של הנשיא אובמה לאחר הבחירות של נובמבר 2008.
אובמה רצה להעמיד את ארה"ב באור אחר בקרב המדינות המוסלמיות. לפיכך, המחשבה הייתה שאם הוא יחזר במרץ אחרי האסלאם הפוליטי תוך כדי התרחקות טקטית מישראל, הדבר יעניק לו נקודות-זכות רבות בקרב הציבור הערבי והמוסלמי. אין תימה איפה, שאובמה בחר ב-4 ביוני 2009 לשאת "נאום פיוס היסטורי" בקהיר כדי לפלס נתיבות של דו-שיח פשרני גם לליבותיהם של המוסלמים הרדיקליים ביותר. אובמה בחר להתפייס את דת המוסלמית שהיא קולוניאליסטית מעצם טבעה, אולם בכך אובמה חשף פעם נוספת את שטחיות במחשבה המדינית האמריקאית הנוגעת לתרבויות אנטי-דמוקרטיות כדוגמת הדת המוסלמית.
מה נותר מכל זה? אובמה ניסה להתרחק מישראל, אך בתמורה לכך הוא קיבל עולם-ערבי רווי באלימות רצחנית ורווי במלחמות דתיות ועדתיות שאין להן סוף. התקווה של 2009 הפכה לסיוט ב-2012 בכל בנוגע למדינות המוסלמיות. ועם זאת, אי-אפשר להתעלם מהמתח השורר בין ברק חוסיין אובמה לבין בנימין נתניהו שנוצר כולו ביוזמתו הברורה וההחלטית של אובמה משיקולים בינלאומיים מוטעים מהיסוד.
אם נתעלם לחלוטין מהגישה האינפנטילית של התקשורת הישראלית בנוגע ל"נקמתו" של אובמה כלפי ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנוגע לתמיכתו במיט רומני, ניתן לשער שאובמה ילמד בכהונתו השנייה להתנהל כשורה מול ישראל כפי שנתניהו יודע להתנהל כהלכה מול הקלחת הרותחת של הפוליטיקה האמריקאית. הבעיה כולה נמצאת לפתחו של ברק חוסיין אובמה ולא לפתחו של בנימין נתניהו. ראוי להזכיר שבמערכת הבחירות שהתקיימה בישראל בשנת 1996, הנשיא ביל קלינטון תמך באופן גלוי ובולט בשמעון פרס - אך למרות הכל, בנימין נתניהו ניצח.
ובכן, מה הם האתגרים העומדים בפני אובמה בכהונתו השנייה? בחירתו של אובמה מחדש פיצלה את ארה"ב לשני מחנות עיקריים העוינים זה את זה. חובתו של הנשיא האמריקאי בכהונתו האחרונה למצוא את הכלים הנאותים במטרה לאחד את האומה האמריקאית, שאם לא כן, 50 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית תרגיש שמדינתם נחטפה בידי גורמים זרים הרחוקים מאוד מהאתוס האמריקאי המסורתי; חשיבה כלכלית חדשה שתגשר בין הצרכים הבסיסיים של האוכלוסיות החלשות לבין האתוס האמריקאי המדבר על יוזמה חופשית וצמצום המעורבות הממשלתית בחייו של האזרח הממוצע; חשיבה מחודשת בנוגע למדיניות ההגירה של ארה"ב; צמצום החוב הלאומי הענק של ארה"ב העומד בנובמבר 2012 על יותר מ-16 טריליון דולר; חשיבה מדינית רעננה יותר הנוגעת לחיזוק הקשרים המדיניים והכלכליים בין המדינות הדמוקרטיות - ולא חיזור אחרי גורמים העוינים את ארה"ב כדוגמת איראן והדומים לה. מטבע הדברים, הסוגיה הנוגעת לאיראן הגרעינית תהפוך לדף חשוב מאוד בהיסטוריה הכתובה של הנשיא אובמה לאחר סיום כהונתו השנייה ב-2016. או אז, אי-אפשר יהיה להאשים את הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש בכל התחלואים הקיימים בארה"ב הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה לקראת כהונתו השנייה בבית-הלבן", מגזין המזרח התיכון, 9 בנובמבר 2012.
