בשעה שחיילים סורים כיוונו ב-15 במאי 2011 את הפורעים הערבים לעבר גדר-המערכת הנמצאת בגבול בין ישראל לסוריה, חייליו של בשאר אל-אסד המשיכו במסע ההרג והרצח של המתקוממים נגד המשטר העלווי בדרעא, בבניאס, מחומס, בקמישלי בתל-קלאח ובשכונות העוני הנמצאות בקרבת העיר דמשק. בשעה שחיילים ישראלים ניסו לעצור את זרם הפורעים הערבים ליד הגבול, חיילים סורים ירו לעבר תושבים סורים שנמלטו ללבנון בגלל הברוטליות של הצבא הסורי מאז שפרצה ההתקוממות האזרחית ב-15 במרס 2011. בשעה שהמשטר הסורי התאמץ בכל כוחו לגנות את ישראל לאור אירועי "הנכבה" של 2011, תושבים סורים בתל-קלאח מסרו שריח הגופות עולה מכל רחבי העיירה בעקבות מסע דיכוי אלים ורצחני שהתנהל בהוראתו של בשאר אל-אסד כלפי המתקוממים שיצאו למחות נגד המשך שלטונה של משפחת אסד בסוריה. למרות הפרובוקציה הסורית כלפי ישראל ב-15 במאי 2011, המשטר הסורי של בשאר אל-אסד נע לעבר גסיסה איטית ומתמשכת המעלה מחדש מאבקים אלימים היסטוריים בתוך המשפחה השלטת. אין תימה איפוא, שהחשדנות הטבעית הקיימת במשטרים דיקטטוריים הפכה לפרנויה עמוקה הדוחפת את ראשי המשטר הסורי לנקוט בצעדים אלימים יותר העשויים להחיש דווקא את קריסתו. ועם זאת, התגובה הישראלית הפומבית כלפי "התרגיל הסורי" של ה-15 במאי 2011 הייתה רפה ביותר. במקום להפגין נחישות ישראלית עד כדי איום מוחשי על המשטר עצמו, התגובה הישראלית ההססנית מדרבנת גורמים נוספים לתכנן צעדים דומים בעתיד הנראה לעין.
ישראל הרשמית ניסתה להפגין איפוק - שהוא טוב כשלעצמו. אולם, לצד האיפוק דרוש גם מלל ברור וכוחני בעיקר כלפי משטרים כדוגמת המשטר העלווי של משפחת אסד. מנגד, קלגסי השמאל הקיצוני בישראל מיהרו לצאת להפגנת תמיכה בכנופיות הערביות שפרצו את הגדר והם אף, כמובן, הביעו מחאה קולנית נגד התגובה של חיילי צה"ל לנוכח הפריצה בגדר. כל הבעת תמיכה באידיאולוגיה הפלסטינית כמוה כהבעת תמיכה באידיאולוגיה הניאו-נאצית המתאבלת על כישלונה של גרמניה הנאצית לסיים את המלאכה בנוגע ל"בעיה היהודית". סביר להניח שיש צורך להסביר לכולם - וזה כולל את כולם - שבפעם הבאה זה לא ייגמר רק בשני הרוגים סורים מירי של חיילי צה"ל, אלא התגובה הישראלית תכלול גם את כל הגורמים המדיניים הנמצאים מעבר לגבול שנתנו יד לכך. האיום צריך להיות מפורש כפי שהתגובה צריכה להיות ברורה ונהירה לכל אחד ואחד במזרח-התיכון. בכוונתו של בשאר אל-אסד לדרבן גורמים אזרחים לערוך הפגנות מחאה מול הגבול עם ישראל במטרה להסיט את תשומת-הלב התקשורתית מהנעשה בתוך סוריה לאור ההתקוממות שפרצה ב-15 במרס 2011 נגד המשטר העלווי בהנהגתו של אסד.
תרחישי ספטמבר 2011
דוברים ישראלים אחדים חוזרים ומבהירים - ואף מזהירים - ממה שעלול להתרחש לאחר הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם בחודש ספטמבר 2011. אמצעי התקשורת בישראל מציירים מידי יום ביומו תמונה היסטרית של מה שעלול להתרחש לאחר ההכרזה. אנשי עסקים ישראלים מדברים על חרם ונידוי שיגרמו נזק רב לכלכלה הישראלית. דיפלומטים לשעבר מדברים על מעמדה הירוד של ישראל במסדרונות האו"ם. גם אחדים מהמשפטנים הישראלים מציירים תמונה משפטית מפחידה לאחר ההכרזה. אפילו מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אימץ כמה מהרעיונות שהעלו גורמים אינטרסנטים בישראל על-מנת לתת דגש נוסף להחלטה על כינונה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. כל הדוברים הללו מנסים להטיל פחד על ישראל במטרה לסרס לחלוטין את היכולת של הדרג המדיני והביטחוני להחליט על אילו צעדים הולמים יש לנקוט כדי לתת מענה ראוי לנוכח האתגר הצפוי בעתיד. למעשה, כל הדוברים הללו נפלו למלכודת התעמולתית הערבית ובמיוחד זו הפלסטינית המשמשת כלי פוליטי קולוניאליסטי של הלאומנות הערבית על שלל גווניה וצורותיה הפוליטיות והדתיות.
על-פי מהלך העניינים מאז הסכם אוסלו של שנת 1993, ניתן לציין בבירור שהמנהיגות הפלסטינית ביו"ש ומנהיגות הערבית המיליטנטית במדינת-ישראל מעונינות להנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי עד שיבשילו התנאים להביא לסיום נוכחותם של היהודים על אדמתם ההיסטורית. על בסיס השאיפה הזו, הגמישות המדינית על-פי המתווה האידיאולוגי של הלאומיות הפלסטינית שהוכתבה במצרים בשנת 1964 ("האמנה הפלסטינית"), היא מוגבלת במידה רבה והיא נתונה בסד של שכנוע עצמי עד כדי עיוות היסטורי המתפקד כתודעה כוזבת באופן מכוון. במילים אחרות, החלום הלאומי הוא כל-כך גדול והוא כל-כך עמוק, עד שהוא מתפקד כ"מחסום פסיכולוגי" אדיר מול הפרקטיקה המדינית המציאותית - וזאת, בניגוד למגמה שאפיינה את הלאומיות היהודית לאורך הדורות. מתוקף הנסיבות הטרגיות שליוו את עמנו במשך מאות שנים, הפרקטיקה המדינית היהודית נטתה באופן מובהק לעבר פשרה פוליטית, מדינית, היסטורית, אידיאולוגית וגיאוגרפית. מאז הצהרת בלפור של ה-2 בנובמבר 1917, שהכירה בזכותם של היהודים להקים בית-לאומי הכולל גם את עבר-הירדן המזרחי, המנהיגות היהודית הסכימה הדרך-כלל לקבל כמעט כל פשרה גם אם זו קיצצה בשטח שיועד למדינה שבדרך. ניתן לציין שחוסר-הגמישות הערבית עמד (ועדיין עומד) בסתירה עמוקה ומובהקת לעומת הגמישות הקיימת בתרבות היהודית לדורותיה. יש לכך סיבות אחדות שיבהירו לנו מדוע המאבק הערבי-ישראלי יימשך עוד שנים רבות גם אם יימצא פתרון כלשהו לנוכחות הערבית בשטחי יהודה ושומרון:
אוכלוסייה ערבית הנאמדת במאות מיליונים; עומק אסטרטגי ערבי המתפרש על שטח גיאוגרפי ענק; תמיכה אוטומטית של 56 מדינות מוסלמיות; פוליטיקה רדיקלית הנשענת על אסלאם חסר-סבלנות כלפי כופרים; תחושות עזות של עליונות תרבותית ועליונות דתית; וכן, תרבות פוליטית הנשענת על העדפתו של פתרון כוחני על-פני פשרה ודיאלוג הנתפסים כחולשה. במצב הנוכחי ובתהליך היסטורי ארוך-טווח, האידיאולוגיה הערבית טוענת ש"הזמן" פועל לטובת הערבים במאבק נגד ישראל. גם אלה מחסידי הלאומנות הרדיקלית הערבית וגם ישראלים אחדים מחשבים את קיצה של ישראל לאחור באופן אובססיבי על-פי הנתונים הללו. לפיכך, הדרישה הישראלית להכרה במדינת-ישראל כמדינת העם היהודי והכרזה מפורשת על סיום הסכסוך וקץ התביעות כלפי ישראל, נועדו כדי למנוע סכסוכים עתידיים נוספים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידית. אלא, שהסירוב הפלסטיני לדרישות הללו נשען על ההנחה ש"הזמן תמיד משחק לטובת הערבים" - טיעון שלא השתנה למרות מצבו החמור והרעוע של העולם-הערבי. ובכן, מה יכול לקרות בספטמבר 2011?
סביר להניח שהפלסטינים יזכו לרוב גדול בהצבעה באו"ם אם הצעה על הכרזת "המדינה הפלסטינית" תעלה לדיון בספטמבר 2011. ומה יקרה לאחר מכן? הדבר תלוי גם במה שאנחנו נעשה - הן בממד הציבורי והן בממד המדיני-ביטחוני. חשוב לציין, שמצבה של ישראל לאחר מלחמת יום-הכיפורים ב-1973 היה חמור שבעתיים. גם ההחלטה של עצרת הכללית של האו"ם מה-10 בנובמבר 1975 ש"הציונות היא צורה של אפליה וגזענות", הדגימה את השפל אליו נקלעה מדינת-ישראל בעקבות מסע הסתה שיטתי של המדינות המוסלמיות והגוש-המזרחי בהנהגתה של ברית-המועצות. רק ב-16 בדצמבר 1991, העצרת הכללית של האו"ם הצביעה על ביטולה של החלטה זו.
מבחינה אופרטיבית, הפלסטינים ותומכיהם מתכננים להתיש את מדינת-ישראל ואת הציבור הישראלי בעזרת מערכה מתוכננת היטב של הפגנות המוניות בשטחים; ניסיונות פריצה המוניים לעבר גבולות ישראל; עימותים, לכאורה ספונטניים, עם חיילי צה"ל ותושבים יהודים ביו"ש; פנייה לגורמים בינלאומיים כדי להביך את ישראל; וכן גיוס תמיכה בינלאומית על-מנת להטיל חרם על ישראל במגוון רחב של נושאים ותחומים. כמובן שיהיו גורמים בישראל שינסו לדרבן את הפלסטינים להחריף את צעדיהם נגד מדינת-ישראל ותושביה. אולם, בפועל, מצבה של הרשות הפלסטינית לא ישתנה בהרבה משום שבאזורי A ו-B המהווים 40 אחוזים משטחי יו"ש, לפלסטינים יש אוטונומיה מלאה. כמו כן, לרשות הפלסטינית יש שליטה מלאה על חייהם של התושבים באזורים אלה מבחינה כלכלית, פוליטית, משפטית, תקשורתית, ביטחונית ותרבותית - למעט היבטים אחדים הנוגעים לבעיות ביטחוניות הקשורות לישראל. בשטחי C הנמצאים בשליטת ישראל, והמהווים כ-60 אחוזים משטחי יו"ש, כמעט ואין תושבים ערבים, וזאת לעומת כ-400,000 תושבים יהודים במתגוררים בשטח זה הכולל גם את השכונות החדשות של ירושלים שנבנו לאחר 1967. למצב הזה יש שני היבטים חשובים: א) הטענה בנוגע למדיניות ה"אפרטהייד" הננקטת בידי ישראל כלפי ערביי יו"ש איננה נכונה ואין לה כל אחיזה במציאות. ב) לאחר הכרזת העצמאות הפלסטינית בספטמבר 2011, ישראל יכולה להכריז שהיא שוקלת לספח באופן מלא את כל שטח C או חלקים ניכרים ממנו.
הכרזת "העצמאות הפלסטינית" יכולה להפוך את הוויכוח בין ישראל לרשות הפלסטינית לוויכוח על גבולותיהם וגודלם של שטחי A ו-B. מהבחינה הזו, מוקד הדיון יעסוק בוויכוח טריטוריאלי ולא ב"דרישת השיבה" או בסירוב הערבי בנוגע להגדרתה של מדינת-ישראל כ"בית הלאומי של היהודים". באופן פרדוקסלי, הכרזת העצמאות הפלסטינית מצמצמת מאוד את כושר-התמרון של הרשות הפלסטינית, משום שלאחר ההכרזה, העולם יתחיל לעסוק בעניינים קצת יותר חשובים מאשר בבכיינות הערבית ביו"ש. אם הציבור הישראלי ינהג באומץ, תוך כדי התעלמות מההיסטריה המופצת בתקשורת הישראלית, נוכל לעמוד כולנו באתגר הזה. לפיכך ישנה חשיבות רבה להתארגנויות אזרחיות בדומה למשימה שנטלה על עצמה תנועת "אם תרצו" בהפצת הספרון "נכבה חרטא" - ספרון חשוב הדורש תרגום מהיר לערבית. אם לתקשורת הבינלאומית יש אובססיה בנוגע לישראל, אז אפשר לנצל את האובססיה הזו לטובתנו בעזרת התארגנויות אזרחיות של ישראלים הפועלים לטובת מדינת-ישראל. דווקא בתקופה של שינויים ותמורות במזרח-התיכון מאז ינואר 2011, להתארגנות האזרחית הישראלית יש משקל רב יותר בעיצוב דעת-הקהל במערב ובעולם-הערבי.
אם אכן תוכרז מדינה פלסטינית עצמאית בספטמבר 2011, זה פותח בפני הציבור הישראלי צוהר ענק לתביעות משפטיות נגד הרשות הפלסטינית - החל מתביעות משפטיות בנוגע לירי של פצצות מרגמה לעבר ישראל מרצועת-עזה וכלה בבעיות של הזרמת ביוב לעבר אזורים הנמצאים בתחומי הריבונות הישראלית. הרשות הפלסטינית תהיה אחראית מבחינה משפטית לכול פשע-מלחמה שנעשה מרצועת-עזה ולכול טרור אקולוגי או טרור כלכלי המתבצע נגד מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, הכרזת העצמאות הפלסטינית מטילה על הרשות הפלסטינית עול כבד יותר מזה המוטל על כתפי מדינת-ישראל. יתרה מזאת, גם הציבור הישראלי יכול לנקוט בצעדי התשה נגד "המדינה הפלסטינית" באמצעות הגשה של תביעות משפטיות בפורומים בינלאומיים. כל פגיעה בזכויות-הפרט מצד "המדינה הפלסטינית" כלפי "אזרחיה" יכולה לשמש עילה לנקיטת סנקציות כלפי אישים וארגונים המסייעים בדרך ישירה או עקיפה לביצוע העברה - גם אם הם נמצאים מחוץ ל"מדינה הפלסטינית". חשיבה מחוץ לקופסא יכולה להפוך את "הכרזת העצמאות הפלסטינית" לעוד קוריוז ערבי המתבסס בעיקר על תרבות של אלימות, ברוטליות וטרור בדומה למשטרים הערביים הקיימים במזרח-התיכון כולו. להכריז על "מדינה" זה קל מאוד, אולם לתפקד כ"מדינה" זו משימה הדורשת משאבים אנושיים ותרבותיים הפועלים כיחידה אחת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירועי הנכבה והציפייה לקראת חודש ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 19 במאי 2011.
ישראל הרשמית ניסתה להפגין איפוק - שהוא טוב כשלעצמו. אולם, לצד האיפוק דרוש גם מלל ברור וכוחני בעיקר כלפי משטרים כדוגמת המשטר העלווי של משפחת אסד. מנגד, קלגסי השמאל הקיצוני בישראל מיהרו לצאת להפגנת תמיכה בכנופיות הערביות שפרצו את הגדר והם אף, כמובן, הביעו מחאה קולנית נגד התגובה של חיילי צה"ל לנוכח הפריצה בגדר. כל הבעת תמיכה באידיאולוגיה הפלסטינית כמוה כהבעת תמיכה באידיאולוגיה הניאו-נאצית המתאבלת על כישלונה של גרמניה הנאצית לסיים את המלאכה בנוגע ל"בעיה היהודית". סביר להניח שיש צורך להסביר לכולם - וזה כולל את כולם - שבפעם הבאה זה לא ייגמר רק בשני הרוגים סורים מירי של חיילי צה"ל, אלא התגובה הישראלית תכלול גם את כל הגורמים המדיניים הנמצאים מעבר לגבול שנתנו יד לכך. האיום צריך להיות מפורש כפי שהתגובה צריכה להיות ברורה ונהירה לכל אחד ואחד במזרח-התיכון. בכוונתו של בשאר אל-אסד לדרבן גורמים אזרחים לערוך הפגנות מחאה מול הגבול עם ישראל במטרה להסיט את תשומת-הלב התקשורתית מהנעשה בתוך סוריה לאור ההתקוממות שפרצה ב-15 במרס 2011 נגד המשטר העלווי בהנהגתו של אסד.
תרחישי ספטמבר 2011
דוברים ישראלים אחדים חוזרים ומבהירים - ואף מזהירים - ממה שעלול להתרחש לאחר הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם בחודש ספטמבר 2011. אמצעי התקשורת בישראל מציירים מידי יום ביומו תמונה היסטרית של מה שעלול להתרחש לאחר ההכרזה. אנשי עסקים ישראלים מדברים על חרם ונידוי שיגרמו נזק רב לכלכלה הישראלית. דיפלומטים לשעבר מדברים על מעמדה הירוד של ישראל במסדרונות האו"ם. גם אחדים מהמשפטנים הישראלים מציירים תמונה משפטית מפחידה לאחר ההכרזה. אפילו מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אימץ כמה מהרעיונות שהעלו גורמים אינטרסנטים בישראל על-מנת לתת דגש נוסף להחלטה על כינונה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. כל הדוברים הללו מנסים להטיל פחד על ישראל במטרה לסרס לחלוטין את היכולת של הדרג המדיני והביטחוני להחליט על אילו צעדים הולמים יש לנקוט כדי לתת מענה ראוי לנוכח האתגר הצפוי בעתיד. למעשה, כל הדוברים הללו נפלו למלכודת התעמולתית הערבית ובמיוחד זו הפלסטינית המשמשת כלי פוליטי קולוניאליסטי של הלאומנות הערבית על שלל גווניה וצורותיה הפוליטיות והדתיות.
על-פי מהלך העניינים מאז הסכם אוסלו של שנת 1993, ניתן לציין בבירור שהמנהיגות הפלסטינית ביו"ש ומנהיגות הערבית המיליטנטית במדינת-ישראל מעונינות להנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי עד שיבשילו התנאים להביא לסיום נוכחותם של היהודים על אדמתם ההיסטורית. על בסיס השאיפה הזו, הגמישות המדינית על-פי המתווה האידיאולוגי של הלאומיות הפלסטינית שהוכתבה במצרים בשנת 1964 ("האמנה הפלסטינית"), היא מוגבלת במידה רבה והיא נתונה בסד של שכנוע עצמי עד כדי עיוות היסטורי המתפקד כתודעה כוזבת באופן מכוון. במילים אחרות, החלום הלאומי הוא כל-כך גדול והוא כל-כך עמוק, עד שהוא מתפקד כ"מחסום פסיכולוגי" אדיר מול הפרקטיקה המדינית המציאותית - וזאת, בניגוד למגמה שאפיינה את הלאומיות היהודית לאורך הדורות. מתוקף הנסיבות הטרגיות שליוו את עמנו במשך מאות שנים, הפרקטיקה המדינית היהודית נטתה באופן מובהק לעבר פשרה פוליטית, מדינית, היסטורית, אידיאולוגית וגיאוגרפית. מאז הצהרת בלפור של ה-2 בנובמבר 1917, שהכירה בזכותם של היהודים להקים בית-לאומי הכולל גם את עבר-הירדן המזרחי, המנהיגות היהודית הסכימה הדרך-כלל לקבל כמעט כל פשרה גם אם זו קיצצה בשטח שיועד למדינה שבדרך. ניתן לציין שחוסר-הגמישות הערבית עמד (ועדיין עומד) בסתירה עמוקה ומובהקת לעומת הגמישות הקיימת בתרבות היהודית לדורותיה. יש לכך סיבות אחדות שיבהירו לנו מדוע המאבק הערבי-ישראלי יימשך עוד שנים רבות גם אם יימצא פתרון כלשהו לנוכחות הערבית בשטחי יהודה ושומרון:
אוכלוסייה ערבית הנאמדת במאות מיליונים; עומק אסטרטגי ערבי המתפרש על שטח גיאוגרפי ענק; תמיכה אוטומטית של 56 מדינות מוסלמיות; פוליטיקה רדיקלית הנשענת על אסלאם חסר-סבלנות כלפי כופרים; תחושות עזות של עליונות תרבותית ועליונות דתית; וכן, תרבות פוליטית הנשענת על העדפתו של פתרון כוחני על-פני פשרה ודיאלוג הנתפסים כחולשה. במצב הנוכחי ובתהליך היסטורי ארוך-טווח, האידיאולוגיה הערבית טוענת ש"הזמן" פועל לטובת הערבים במאבק נגד ישראל. גם אלה מחסידי הלאומנות הרדיקלית הערבית וגם ישראלים אחדים מחשבים את קיצה של ישראל לאחור באופן אובססיבי על-פי הנתונים הללו. לפיכך, הדרישה הישראלית להכרה במדינת-ישראל כמדינת העם היהודי והכרזה מפורשת על סיום הסכסוך וקץ התביעות כלפי ישראל, נועדו כדי למנוע סכסוכים עתידיים נוספים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידית. אלא, שהסירוב הפלסטיני לדרישות הללו נשען על ההנחה ש"הזמן תמיד משחק לטובת הערבים" - טיעון שלא השתנה למרות מצבו החמור והרעוע של העולם-הערבי. ובכן, מה יכול לקרות בספטמבר 2011?
סביר להניח שהפלסטינים יזכו לרוב גדול בהצבעה באו"ם אם הצעה על הכרזת "המדינה הפלסטינית" תעלה לדיון בספטמבר 2011. ומה יקרה לאחר מכן? הדבר תלוי גם במה שאנחנו נעשה - הן בממד הציבורי והן בממד המדיני-ביטחוני. חשוב לציין, שמצבה של ישראל לאחר מלחמת יום-הכיפורים ב-1973 היה חמור שבעתיים. גם ההחלטה של עצרת הכללית של האו"ם מה-10 בנובמבר 1975 ש"הציונות היא צורה של אפליה וגזענות", הדגימה את השפל אליו נקלעה מדינת-ישראל בעקבות מסע הסתה שיטתי של המדינות המוסלמיות והגוש-המזרחי בהנהגתה של ברית-המועצות. רק ב-16 בדצמבר 1991, העצרת הכללית של האו"ם הצביעה על ביטולה של החלטה זו.
מבחינה אופרטיבית, הפלסטינים ותומכיהם מתכננים להתיש את מדינת-ישראל ואת הציבור הישראלי בעזרת מערכה מתוכננת היטב של הפגנות המוניות בשטחים; ניסיונות פריצה המוניים לעבר גבולות ישראל; עימותים, לכאורה ספונטניים, עם חיילי צה"ל ותושבים יהודים ביו"ש; פנייה לגורמים בינלאומיים כדי להביך את ישראל; וכן גיוס תמיכה בינלאומית על-מנת להטיל חרם על ישראל במגוון רחב של נושאים ותחומים. כמובן שיהיו גורמים בישראל שינסו לדרבן את הפלסטינים להחריף את צעדיהם נגד מדינת-ישראל ותושביה. אולם, בפועל, מצבה של הרשות הפלסטינית לא ישתנה בהרבה משום שבאזורי A ו-B המהווים 40 אחוזים משטחי יו"ש, לפלסטינים יש אוטונומיה מלאה. כמו כן, לרשות הפלסטינית יש שליטה מלאה על חייהם של התושבים באזורים אלה מבחינה כלכלית, פוליטית, משפטית, תקשורתית, ביטחונית ותרבותית - למעט היבטים אחדים הנוגעים לבעיות ביטחוניות הקשורות לישראל. בשטחי C הנמצאים בשליטת ישראל, והמהווים כ-60 אחוזים משטחי יו"ש, כמעט ואין תושבים ערבים, וזאת לעומת כ-400,000 תושבים יהודים במתגוררים בשטח זה הכולל גם את השכונות החדשות של ירושלים שנבנו לאחר 1967. למצב הזה יש שני היבטים חשובים: א) הטענה בנוגע למדיניות ה"אפרטהייד" הננקטת בידי ישראל כלפי ערביי יו"ש איננה נכונה ואין לה כל אחיזה במציאות. ב) לאחר הכרזת העצמאות הפלסטינית בספטמבר 2011, ישראל יכולה להכריז שהיא שוקלת לספח באופן מלא את כל שטח C או חלקים ניכרים ממנו.
הכרזת "העצמאות הפלסטינית" יכולה להפוך את הוויכוח בין ישראל לרשות הפלסטינית לוויכוח על גבולותיהם וגודלם של שטחי A ו-B. מהבחינה הזו, מוקד הדיון יעסוק בוויכוח טריטוריאלי ולא ב"דרישת השיבה" או בסירוב הערבי בנוגע להגדרתה של מדינת-ישראל כ"בית הלאומי של היהודים". באופן פרדוקסלי, הכרזת העצמאות הפלסטינית מצמצמת מאוד את כושר-התמרון של הרשות הפלסטינית, משום שלאחר ההכרזה, העולם יתחיל לעסוק בעניינים קצת יותר חשובים מאשר בבכיינות הערבית ביו"ש. אם הציבור הישראלי ינהג באומץ, תוך כדי התעלמות מההיסטריה המופצת בתקשורת הישראלית, נוכל לעמוד כולנו באתגר הזה. לפיכך ישנה חשיבות רבה להתארגנויות אזרחיות בדומה למשימה שנטלה על עצמה תנועת "אם תרצו" בהפצת הספרון "נכבה חרטא" - ספרון חשוב הדורש תרגום מהיר לערבית. אם לתקשורת הבינלאומית יש אובססיה בנוגע לישראל, אז אפשר לנצל את האובססיה הזו לטובתנו בעזרת התארגנויות אזרחיות של ישראלים הפועלים לטובת מדינת-ישראל. דווקא בתקופה של שינויים ותמורות במזרח-התיכון מאז ינואר 2011, להתארגנות האזרחית הישראלית יש משקל רב יותר בעיצוב דעת-הקהל במערב ובעולם-הערבי.
אם אכן תוכרז מדינה פלסטינית עצמאית בספטמבר 2011, זה פותח בפני הציבור הישראלי צוהר ענק לתביעות משפטיות נגד הרשות הפלסטינית - החל מתביעות משפטיות בנוגע לירי של פצצות מרגמה לעבר ישראל מרצועת-עזה וכלה בבעיות של הזרמת ביוב לעבר אזורים הנמצאים בתחומי הריבונות הישראלית. הרשות הפלסטינית תהיה אחראית מבחינה משפטית לכול פשע-מלחמה שנעשה מרצועת-עזה ולכול טרור אקולוגי או טרור כלכלי המתבצע נגד מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, הכרזת העצמאות הפלסטינית מטילה על הרשות הפלסטינית עול כבד יותר מזה המוטל על כתפי מדינת-ישראל. יתרה מזאת, גם הציבור הישראלי יכול לנקוט בצעדי התשה נגד "המדינה הפלסטינית" באמצעות הגשה של תביעות משפטיות בפורומים בינלאומיים. כל פגיעה בזכויות-הפרט מצד "המדינה הפלסטינית" כלפי "אזרחיה" יכולה לשמש עילה לנקיטת סנקציות כלפי אישים וארגונים המסייעים בדרך ישירה או עקיפה לביצוע העברה - גם אם הם נמצאים מחוץ ל"מדינה הפלסטינית". חשיבה מחוץ לקופסא יכולה להפוך את "הכרזת העצמאות הפלסטינית" לעוד קוריוז ערבי המתבסס בעיקר על תרבות של אלימות, ברוטליות וטרור בדומה למשטרים הערביים הקיימים במזרח-התיכון כולו. להכריז על "מדינה" זה קל מאוד, אולם לתפקד כ"מדינה" זו משימה הדורשת משאבים אנושיים ותרבותיים הפועלים כיחידה אחת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירועי הנכבה והציפייה לקראת חודש ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 19 במאי 2011.
