מפלגת קדימה הוקמה כאלטרנטיבה "שפויה" לסחרור הקיצוני ששטף את המפלגות הישראליות - הן מימין למפה הפוליטית והן משמאל לה. לכאורה, למפלגת "קדימה" היה פוטנציאל פנטסטי לרתק אליה חלקים רחבים בציבור הישראלי - אלה המחפשים את הפתרון הטוב ביותר ביהודה ושומרון ללא נטילת סיכונים מיותרים וללא יצר הרפתקנות האידיאולוגי המאפיין כל-כך את הצד השמאלי של המערכת הפוליטית בישראל. ולמרות זאת, הציבור הישראלי החליט שלא להעניק רוב ברור למפלגת "קדימה" בראשותה של ציפי לבני. הציבור הישראלי (חד-העין והאוזן), הצליח לפענח כבר בפברואר 2009 את אישיותה האמיתית של ציפי לבני, בעוד שלחלק אחר בציבור הדבר לקח חודשים אחדים עד שהוא הצליח לבין את התופעה האופוזיציונית הזו.
מאז שהוקמה ממשלת נתניהו ב-2009, ציפי לבני אינה מפספסת כל הזדמנות כדי להפגין את הברוטאליות המילולית שלה הן כלפי ראש-הממשלה והן בעניינים רבים ומגוונים העומדים על הפרק. לכאורה, תפקידו של מנהיג האופוזיציה לבקר את מדיניות הממשלה על כל צעד ושעל. אולם, היהירות המופגנת של ציפי לבני כלפי ממשלת ישראל, ניחנה בסוג מסוים של אוטיזם פוליטי (וכנראה גם מנטלי), כאילו הציבור כולו שכח שהיא כיהנה בממשלה שהייתה אחת מהממשלות הגרועות ביותר שהיו לישראל מאז הקמתה. כאשר ציפי לבני וחבריה למפלגה הצליחו לסבך את מדינת-ישראל במלחמת לבנון השנייה (יולי 2006) ובמלחמה בעזה (בדצמבר 2008), דווקא בנימין נתניהו ניהל מסע הסברה מרשים לטובת מדינת-ישראל, בעוד שציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבו של אהוד אולמרט ושל שרי-הביטחון דאז עמיר פרץ ואהוד ברק. אין תימה אפוא שציפי לבני נחשבת לאחת משרי-החוץ הגרועים ביותר שהיו לישראל מאז ומעולם.
גם "מלחמת לבנון השנייה" וגם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הציבו אתגרים רבים בפני הציבור הישראלי שנרתם בהמוניו כדי להגן על עמדותיה של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית. זה היה מענה אזרחי ספונטני כנגד כישלונותיה של ציפי לבני להקים מערך הסברה מרשים וחובק-עולם כדי להתמודד עם האווירה הבינלאומית שנוצרה בעקבות ההחלטות שהתקבלו בעת כהונתה של ממשלת אולמרט. יתרה מזאת, ציפי לבני, המתיימרת להיות ראש-ממשלה בישראל, לא הצליחה לפענח נכון את מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל - למרות האזהרות רבות שנשלחו לעברה של ממשלת אולמרט בעניין זה. הרשלנות הזו הביאה לפתיחתו של משא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכה של טורקיה האסלאמיסטית של רג'פ טאיפ ארדואן. ציפי לבני כשרת-החוץ של ישראל וכאחראית גם למעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל וליוקרתה, לא הצליחה לבין את המציאות האזורית בה פועלת טורקיה, וכך לפתע פתאום מצאנו את מדינת-ישראל נכנעת לפנטזיות אימפריאליות של "חמום מוח" אסלאמיסטי. אירועי ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010, נגרמו כתוצאה ישירה לכישלון המדיני של ישראל בתקופתה של שרת-החוץ ציפי לבני.
ממשלת נתניהו שהחלה לכהן באפריל 2009, נאלצה להתמודד עם סבך בעיות אקוטיות שיצרה המדיניות הרשלנית של ציפי לבני וממשלת אולמרט - בעיקר בנוגע למבצע "עופרת יצוקה" ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו. גם הפעם ציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבה של ממשלת נתניהו - ממשלה שניהלה מאבק עיקש (כמעט חסר-סיכוי) נגד הדו"ח בזירות בינלאומיות רבות. במקום להתמודד לטובת מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, ציפי לבני העדיפה להתמסר למצלמות הטלוויזיה שסיקרו את תחביבה החדש - לימוד תיפוף בעזרת נגנים מקצועיים. הסתבר, ש"רעש התופים החלולים" של ציפי לבני חרג הרבה מעבר למועדוני הלילה של תל-אביב, והוא הגיע לעיתים קרובות גם לכנסת-ישראל ולדיוניה במליאה.
בדרך כלל, בשעת מצוקה ומשבר, הציבור הישראלי ברובו מתלכד סביב ממשלת ישראל. זו התנהגות טבעית, וגם נדרשת, לנוכח האתגר העומד בפני מדינת-ישראל כמדינה וכחברה. במסגרת הזו, הציבור הישראלי דורש מנבחריו להתלכד עד יעבור זעם, וזאת ללא הטחת ביקורת פופוליסטית מצד גורמים אופוזיציוניים בנוגע למהלכיה של הממשלה המתמודדת עם האתגר. מנהיג אופוזיציוני המתיימר להיות ראש-ממשלה אמור לדעת את הדברים האלה כעניין שבשגרה - כחלק טבעי הנובע מרגישות ציבורית שיש בה סממנים של התנהגות ממלכתית המתעלה מעבר לשיקולים אישיים. אולם, בשל "האוטיזם הפוליטי" האופף את ציפי לבני, היא מתייחסת לכהונת ראש-הממשלה כפלטפורמה ליוקרה אישית, ולא כתפקיד שיש בו מחויבות מנהיגותית השואפת לפעול לטובת הציבור ולטובת המדינה. לפיכך, אין להתפלא על כך שהיא נוטה להפגין זלזול יהיר הן כלפי ראש-הממשלה והן כלפי חבריה למפלגה. יתרה מזאת, המתח שנוצר בשורות מפלגת "קדימה" והמתח המלאכותי שנוצר בין בכירי מפלגת "קדימה" לממשלת נתניהו, הם תוצאה ישירה של התנהלותה פוליטית המפוקפקת הנובעת ממחשבה פוליטית לקויה שיש בה מניעים אישיים בלבד.
פוליטיקאים רשלנים, כדוגמת ציפי לבני, בדרך-כלל בונים על הזיכרון הקצר של הציבור. כך למשל היא קראה להתפטרותו של ראש-הממשלה נתניהו בשל אירועי השריפה בכרמל, אך ציפי לבני הפגינה פחדנות גדולה יותר כאשר בציבור עלתה הקריאה להתפטרותו של אהוד אולמרט לאור החשדות שהועלו נגדו ולאור החלטותיו במלחמת לבנון השנייה. ציפי לבני תקפה את ממשלת ישראל בעניין הפלסטיני, אך היא עצמה הייתה שותפה לשורת מחוות יוצאות-דופן בטיבן שהוגשו לפלסטינים, אך אבו-מאזן סירב להן. ציפי לבני תקפה את ממשלת נתניהו בנוגע למערך הכיבוי האווירי בישראל, אך היא שכחה לציין שהיא הייתה שותפה מלאה בממשלה שהביאה לצמצומו של מערך הכיבוי האווירי בישראל. ציפי לבני קראה לבחירות חדשות בישראל (בדצמבר 2010), אך בתקופת כהונת ממשלת אולמרט היא טענה שיש לשמור על היציבות הפוליטית למרות הקריאות הרמות שעלו באותה עת בנוגע לקיומן של בחירות חדשות בישראל. במילים אחרות, לציפי לבני יש נטייה מנטלית לגלוש לעבר התנהגות של טוקבקיסטית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לנטיות של הציבור המחפש דמויות פוליטיות ממלכתיות שיש ביכולתן ללכד את הציבור. יהירות פוליטית, התנשאות וגישה ביקורתית מזלזלת אינם יכולים להוות תחליף נאות לקו אידיאולוגי ערכי, הגון וישר. הבעיה נובעת, בראש ובראשונה, מגישה קלוקלת הרואה את התפקיד הפוליטי הממלכתי כ"חצר ביזנטית" העוברת מיד ליד בהתאם לנסיבות ולמען השגת יעדים אישיים. לפיכך, אין להתפלא על כך שציפי לבני פיתחה משטמה אישית כלפי בנימין נתניהו ש"גזל" ממנה, לכאורה, את ראשות הממשלה באפריל 2009.
למרות שהתנהגותה המפוקפקת של ציפי לבני גלויה וברורה-לעין, התקשורת הישראלית החליטה לא להתעמק יותר מידי בשאלת התנהלותה הפוליטית, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של בנימין נתניהו. סביר להניח שההתעלמות התקשורתית הזאת מכוונת משום שציפי לבני היא אישה - הרי אין עיתונאים רבים בתקשורת הישראלית המעוניינים להסתבך עם ביקורת המוטחת לעברם בידי גורמים בעלי אג'נדה "פמיניסטית". סביר להניח שההתנהלות הברוטאלית של ציפי לבני משרתת את הקו-האידיאולוגי של התקשורת הישראלית בנוגע לבנימין נתניהו. מאידך, ציפי לבני זיהתה קו-תקשורתי מתלהם נגד בנימין נתניהו, ולכן היא החליטה לקפוץ לעגלת ההתלהמות הזו. אולם, בשל האוטיזם הפוליטי האופף את ציפי לבני, היא עדיין אינה משכילה להבין שזו אותה "עגלה מקרטעת" ששימשה את התקשורת הישראלית בתקופתו של אהוד אולמרט. ככול שהציבור הישראלי נחשף לאישיותה של ציפי לבני, כך מתגלית לנו אישיות פוליטית מאוד בעייתית שיש בה סממנים רבים של צביעות, יהירות ורדידות מחשבתית עם נגיעות חזקות של פופוליזם זול וגס. במילים אחרות, הקו המתון והממלכתי של מפלגת "קדימה" נעלם בסבך המלל קיצוני ובסבך המנטליות האוטיסטית של מי שמתיימרת להיות מנהיגת המפלגה ומועמדת לראשות הממשלה לקראת הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 16 בדצמבר 2010.
מאז שהוקמה ממשלת נתניהו ב-2009, ציפי לבני אינה מפספסת כל הזדמנות כדי להפגין את הברוטאליות המילולית שלה הן כלפי ראש-הממשלה והן בעניינים רבים ומגוונים העומדים על הפרק. לכאורה, תפקידו של מנהיג האופוזיציה לבקר את מדיניות הממשלה על כל צעד ושעל. אולם, היהירות המופגנת של ציפי לבני כלפי ממשלת ישראל, ניחנה בסוג מסוים של אוטיזם פוליטי (וכנראה גם מנטלי), כאילו הציבור כולו שכח שהיא כיהנה בממשלה שהייתה אחת מהממשלות הגרועות ביותר שהיו לישראל מאז הקמתה. כאשר ציפי לבני וחבריה למפלגה הצליחו לסבך את מדינת-ישראל במלחמת לבנון השנייה (יולי 2006) ובמלחמה בעזה (בדצמבר 2008), דווקא בנימין נתניהו ניהל מסע הסברה מרשים לטובת מדינת-ישראל, בעוד שציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבו של אהוד אולמרט ושל שרי-הביטחון דאז עמיר פרץ ואהוד ברק. אין תימה אפוא שציפי לבני נחשבת לאחת משרי-החוץ הגרועים ביותר שהיו לישראל מאז ומעולם.
גם "מלחמת לבנון השנייה" וגם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה, הציבו אתגרים רבים בפני הציבור הישראלי שנרתם בהמוניו כדי להגן על עמדותיה של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית. זה היה מענה אזרחי ספונטני כנגד כישלונותיה של ציפי לבני להקים מערך הסברה מרשים וחובק-עולם כדי להתמודד עם האווירה הבינלאומית שנוצרה בעקבות ההחלטות שהתקבלו בעת כהונתה של ממשלת אולמרט. יתרה מזאת, ציפי לבני, המתיימרת להיות ראש-ממשלה בישראל, לא הצליחה לפענח נכון את מדיניותה של טורקיה כלפי ישראל - למרות האזהרות רבות שנשלחו לעברה של ממשלת אולמרט בעניין זה. הרשלנות הזו הביאה לפתיחתו של משא-ומתן מדיני עם סוריה בתיווכה של טורקיה האסלאמיסטית של רג'פ טאיפ ארדואן. ציפי לבני כשרת-החוץ של ישראל וכאחראית גם למעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל וליוקרתה, לא הצליחה לבין את המציאות האזורית בה פועלת טורקיה, וכך לפתע פתאום מצאנו את מדינת-ישראל נכנעת לפנטזיות אימפריאליות של "חמום מוח" אסלאמיסטי. אירועי ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010, נגרמו כתוצאה ישירה לכישלון המדיני של ישראל בתקופתה של שרת-החוץ ציפי לבני.
ממשלת נתניהו שהחלה לכהן באפריל 2009, נאלצה להתמודד עם סבך בעיות אקוטיות שיצרה המדיניות הרשלנית של ציפי לבני וממשלת אולמרט - בעיקר בנוגע למבצע "עופרת יצוקה" ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו. גם הפעם ציפי לבני העדיפה להסתתר מאחורי גבה של ממשלת נתניהו - ממשלה שניהלה מאבק עיקש (כמעט חסר-סיכוי) נגד הדו"ח בזירות בינלאומיות רבות. במקום להתמודד לטובת מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, ציפי לבני העדיפה להתמסר למצלמות הטלוויזיה שסיקרו את תחביבה החדש - לימוד תיפוף בעזרת נגנים מקצועיים. הסתבר, ש"רעש התופים החלולים" של ציפי לבני חרג הרבה מעבר למועדוני הלילה של תל-אביב, והוא הגיע לעיתים קרובות גם לכנסת-ישראל ולדיוניה במליאה.
בדרך כלל, בשעת מצוקה ומשבר, הציבור הישראלי ברובו מתלכד סביב ממשלת ישראל. זו התנהגות טבעית, וגם נדרשת, לנוכח האתגר העומד בפני מדינת-ישראל כמדינה וכחברה. במסגרת הזו, הציבור הישראלי דורש מנבחריו להתלכד עד יעבור זעם, וזאת ללא הטחת ביקורת פופוליסטית מצד גורמים אופוזיציוניים בנוגע למהלכיה של הממשלה המתמודדת עם האתגר. מנהיג אופוזיציוני המתיימר להיות ראש-ממשלה אמור לדעת את הדברים האלה כעניין שבשגרה - כחלק טבעי הנובע מרגישות ציבורית שיש בה סממנים של התנהגות ממלכתית המתעלה מעבר לשיקולים אישיים. אולם, בשל "האוטיזם הפוליטי" האופף את ציפי לבני, היא מתייחסת לכהונת ראש-הממשלה כפלטפורמה ליוקרה אישית, ולא כתפקיד שיש בו מחויבות מנהיגותית השואפת לפעול לטובת הציבור ולטובת המדינה. לפיכך, אין להתפלא על כך שהיא נוטה להפגין זלזול יהיר הן כלפי ראש-הממשלה והן כלפי חבריה למפלגה. יתרה מזאת, המתח שנוצר בשורות מפלגת "קדימה" והמתח המלאכותי שנוצר בין בכירי מפלגת "קדימה" לממשלת נתניהו, הם תוצאה ישירה של התנהלותה פוליטית המפוקפקת הנובעת ממחשבה פוליטית לקויה שיש בה מניעים אישיים בלבד.
פוליטיקאים רשלנים, כדוגמת ציפי לבני, בדרך-כלל בונים על הזיכרון הקצר של הציבור. כך למשל היא קראה להתפטרותו של ראש-הממשלה נתניהו בשל אירועי השריפה בכרמל, אך ציפי לבני הפגינה פחדנות גדולה יותר כאשר בציבור עלתה הקריאה להתפטרותו של אהוד אולמרט לאור החשדות שהועלו נגדו ולאור החלטותיו במלחמת לבנון השנייה. ציפי לבני תקפה את ממשלת ישראל בעניין הפלסטיני, אך היא עצמה הייתה שותפה לשורת מחוות יוצאות-דופן בטיבן שהוגשו לפלסטינים, אך אבו-מאזן סירב להן. ציפי לבני תקפה את ממשלת נתניהו בנוגע למערך הכיבוי האווירי בישראל, אך היא שכחה לציין שהיא הייתה שותפה מלאה בממשלה שהביאה לצמצומו של מערך הכיבוי האווירי בישראל. ציפי לבני קראה לבחירות חדשות בישראל (בדצמבר 2010), אך בתקופת כהונת ממשלת אולמרט היא טענה שיש לשמור על היציבות הפוליטית למרות הקריאות הרמות שעלו באותה עת בנוגע לקיומן של בחירות חדשות בישראל. במילים אחרות, לציפי לבני יש נטייה מנטלית לגלוש לעבר התנהגות של טוקבקיסטית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לנטיות של הציבור המחפש דמויות פוליטיות ממלכתיות שיש ביכולתן ללכד את הציבור. יהירות פוליטית, התנשאות וגישה ביקורתית מזלזלת אינם יכולים להוות תחליף נאות לקו אידיאולוגי ערכי, הגון וישר. הבעיה נובעת, בראש ובראשונה, מגישה קלוקלת הרואה את התפקיד הפוליטי הממלכתי כ"חצר ביזנטית" העוברת מיד ליד בהתאם לנסיבות ולמען השגת יעדים אישיים. לפיכך, אין להתפלא על כך שציפי לבני פיתחה משטמה אישית כלפי בנימין נתניהו ש"גזל" ממנה, לכאורה, את ראשות הממשלה באפריל 2009.
למרות שהתנהגותה המפוקפקת של ציפי לבני גלויה וברורה-לעין, התקשורת הישראלית החליטה לא להתעמק יותר מידי בשאלת התנהלותה הפוליטית, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של בנימין נתניהו. סביר להניח שההתעלמות התקשורתית הזאת מכוונת משום שציפי לבני היא אישה - הרי אין עיתונאים רבים בתקשורת הישראלית המעוניינים להסתבך עם ביקורת המוטחת לעברם בידי גורמים בעלי אג'נדה "פמיניסטית". סביר להניח שההתנהלות הברוטאלית של ציפי לבני משרתת את הקו-האידיאולוגי של התקשורת הישראלית בנוגע לבנימין נתניהו. מאידך, ציפי לבני זיהתה קו-תקשורתי מתלהם נגד בנימין נתניהו, ולכן היא החליטה לקפוץ לעגלת ההתלהמות הזו. אולם, בשל האוטיזם הפוליטי האופף את ציפי לבני, היא עדיין אינה משכילה להבין שזו אותה "עגלה מקרטעת" ששימשה את התקשורת הישראלית בתקופתו של אהוד אולמרט. ככול שהציבור הישראלי נחשף לאישיותה של ציפי לבני, כך מתגלית לנו אישיות פוליטית מאוד בעייתית שיש בה סממנים רבים של צביעות, יהירות ורדידות מחשבתית עם נגיעות חזקות של פופוליזם זול וגס. במילים אחרות, הקו המתון והממלכתי של מפלגת "קדימה" נעלם בסבך המלל קיצוני ובסבך המנטליות האוטיסטית של מי שמתיימרת להיות מנהיגת המפלגה ומועמדת לראשות הממשלה לקראת הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 16 בדצמבר 2010.
