במשך ימים אחדים התקשורת הבינלאומית שוב התרגשה מפרסום המסמכים המודלפים שהופיעו באתר וויקיליקס בנוגע למלחמה המתנהלת בעיראק מאז הפלישה האמריקאית שהחלה במרץ 2003. כאשר הצביעות התקשורתית חוגגת, אז גם אפשר להיות "מופתעים" ממספר ההרוגים במלחמה ומגודש האירועים האלימים המתרחשים בעת מלחמה עקובה-מדם, כפי שזו אכן מתנהלת בעיראק. 37 מדינות השתתפו בקואליציה המלחמתית נגד עיראק מאז 2003. 47 מדינות (כולל מדינות סקנדינביה המתחסדות) השתתפו בקואליציה המלחמתית באפגניסטן - וזאת, מאז שהחלה ההתקפה על ארגון הטליבאן באוקטובר 2001.
מאז ועד היום, מאות עיתונאים סיקרו את שתי המלחמות הללו, ומאות אלפי כתבות מאמרים וסקירות התפרסמו הן בנוגע להתנהלות המלחמתית בעיראק והן להתנהלות המלחמתית באפגניסטן. ולמרות זאת, מאומה לא הצליח לחדור את האטימות המחשבתית של התקשורת הבינלאומית ובמיוחד זו הישראלית השקועה בדכדוך קליני על כל מוסלמי בעזה שנשרפה לו מנורה בבית. איסוף מידע שיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן באמצעות כלים עיתונאיים רגילים, היה מעלה תמונה ברורה יותר, וזאת ללא ההתחסדות המיותרת שהתלוותה לפרסום המסמכים המודלפים. נבדוק לרגע קט איך התקשורת הישראלית מתנהלת גם בימים רגילים מבחינה עיתונאית, וזאת לצורך ההדגמה בלבד: בחודש ספטמבר 2010 נהרגו ברחבי העולם-המוסלמי כ-2,300 בני-אדם מפעולות טרור ומאלימות של ארגונים אסלאמיים. מבדיקה שערכנו לאורך כל חודש ספטמבר 2010 בנוגע ל-4 היומונים המודפסים בישראל, התברר כי לאורך כל החודש כולו התפרסמו ידיעות ספורות בלבד על פיגועי טרור שהתבצעו במרחב האסלאמי.
מתוך המסמכים שהודלפו עולה כי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2010 נהרגו בעיראק 110,000 בני-אדם בקירוב. כמובן שהמספר הזה "הפתיע" רבים בכלי התקשורת בעולם. אולם צריך לשים לב להתנהלות התקשורתית השרלטנית שהחלה למעשה כבר מתחילתה של המלחמה: קבוצת מחקר משותפת של אמריקאים ועיראקים פרסמה מחקר (בשנת 2006) על מספר ההרוגים בעיראק מאז שהחלה הפלישה האמריקאית. קבוצת המחקר הזו הגיעה למסקנה "מרעישה" שמספר ההרוגים בשנים 2006-2003 הגיע ל-655,000 בני-אדם. מתוך המספר הזה, נהרגו באלימות צבאית וטרוריסטית כ-600,000 בני-אדם, והשאר מתו ממחלות או בנסיבות הקשורות באופן עקיף למלחמה. כמובן שהמחקר הזה צוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת בעולם כולל אלה שבישראל.
בדצמבר 2005 טען הנשיא ג'ורג' בוש כי בעיראק נהרגו כ-30,000 בני-אדם מאז שהחלה הפלישה ב-2003. באמצע 2006 נמסר מפי ארגון בריטי עצמאי שמספר ההרוגים הגיע ל-50,000 בני-אדם. אולם כבר ב-2004 הארגון הבריטי פרסם ברבים שמספר ההרוגים הגיע ל-100,000 בני-אדם. במילים אחרות, כולם דמיינו מספרים והרוגים, וכולם קשקשו דיאגרמות וסטטיסטיקות, חוץ מהנשיא בוש שהעריך נכון, פחות או יותר, את מספר ההרוגים - נכון לדצמבר 2005. גם הנתון החדש על 110,000 הרוגים עיראקים עד לשנת 2010, נובע בעיקרו מהאלימות ההדדית האכזרית המתנהלת בין המוסלמים לבין עצמם בעיראק השסועה. דווקא הנתון זה הוא שחשוב ולא "האם ארה"ב ביצעה בפשעי מלחמה בעיראק" לאור חשיפתם של המסמכים. שאלת "פשעי המלחמה של הצבא האמריקאי בעיראק", איננה מעסיקה את התקשורת האמריקאית, ובוודאי שאיננה מעסיקה את הציבור הרחב בארה"ב.
סקנדינביה והמלחמה בעיראק ובאפגניסטן
דנמרק ונורבגיה שלחו לעיראק את חייליהן להילחם לצד האמריקאים והבריטים. שבדיה, דנמרק, נורבגיה ופינלנד שלחו גם הן את חייליהן לסייע במלחמה המפוקפקת המתנהלת באפגניסטן. לדנמרק נהרגו 7 חיילים במלחמה המתנהלת בעיראק, ו-38 מחייליה נהרגו באפגניסטן. לשבדיה נהרגו 5 חיילים באפגניסטן. לנורבגיה נהרגו 9 חיילים באפגניסטן. לפינלנד נהרג חייל אחד באפגניסטן. ובכן, איך כל זה מתקשר להדלפת המסמכים הנוגעים למלחמה בעיראק?
בתרבות הפוליטית והחברתית הקיימת במדינות סקנדינביה, הנוהג הוא שאין זה רצוי לחשוף את הפגמים לעיני כל ובוודאי שאין זה ראוי לנהל דיון פומבי חודרני על הפגמים הללו - כפי שהדבר נהוג בקיצוניות התקשורתית המזוכיסטית הקיימת בישראל. במדינות הללו רווחת הדעה הידועה ש"אם רוצים לדובב מעט את הסקנדינבי הממוצע, רצוי לעשות זאת על כמה כוסות בירה הגונות", ואז האמת יוצאת לאור - גם היא, באופן מדוד. למרות השוני במבנה הפוליטי של המדינות הללו, הן חולקות מידע רב-ערך (כולל מידע מודיעיני), והן אף מרעיפות שבחים רבים, זו על זו, בפורומים בינלאומיים ובעדכונים שוטפים המתקיימים לסירוגין בינן לבין עצמן. ההרמוניה הפוליטית והחברתית היא יסוד מוסד בתרבות הסקנדינבית, כך שההתערטלות הישראלית הידועה נתפסת בעיניהם כהיסטריה שיש לה נגיעות הקשורות לתכונות גנטיות שליליות. "הכאה על חטא" האובססיבית הקיימת בישראל, איננה עושה רושם על אף אחד במדינות הללו, משום שהדבר מצביע לדעתם על חברה הנמצאת במשבר עמוק מאוד - דהיינו, חברה העומדת בפני קריסה והתפוררות. זו הסיבה שבשם "ההרמוניה החברתית" מעלימים מידע ונתונים סטטיסטיים, וזאת כדי לא לפגוע במורל הלאומי ולא לפגום בתדמית הסקנדינבית שנבנתה בעמל רב. כשלא מחפשים שחיתות בכל פינה, אז גם לא מוצאים אותה חדשות לבקרים.
מתוך המסמכים המודלפים התברר שאמצעי-לחימה משבדיה, הכוללים נשק וחומרי-חבלה, שימשו את האמריקאים בהרג של אזרחים עיראקים. כמובן שמרבית הרשויות הפוליטיות והצבאיות בשבדיה ידעו על מכירתם של אמצעי-לחימה לצבא האמריקאי ולשימוש שנעשה בו בלחימה בעיראק. עד כה, כל הרשויות השבדיות שתקו בנוגע לכך ואף אחד לא פצה את הפה בעניין. אולם מרגע פרסום המסמכים, הצביעות הסקנדינבית שוב צצה ועלתה כאשר פוליטיקאים שבדים דרשו "חקירה מעמיקה" על השימוש שנעשה בנשק השבדי במהלך המלחמה בעיראק. כאשר השקר משמש כלי פוליטי פנימי, אז גם הצביעות נהפכת לחלק מהמדיניות הרשמית בזירה הבינלאומית.
ובעניין התקשורת הישראלית
על-מנת להצביע, שוב, על ההתנהלות המפוקפקת הקיימת בתקשורת הישראלית, אין כמו עיתון הארץ כדי להדגים זאת. מאמר המערכת שהתפרסם ב-25 באוקטובר 2010 בעניין המסמכים המודלפים מדגים היטב את הקשקשת העיתונאית הרגילה של העיתון בשנים האחרונות. וכך נכתב בפתיחה של המאמר: "פרסומם של מאות אלפי מסמכים צבאיים מסווגים על הלחימה האמריקאית בעיראק באתר ויקיליקס אינו עניין אמריקאי פנימי. המסמכים חושפים כי ארה"ב טייחה עינויי אסירים על-ידי כוחות הביטחון העיראקיים והסתירה את נתוני האמת על הרג אזרחים בעת מלחמה, אינם אמורים להסעיר רק את המעורבים בדבר". האומנם זה באמת כך? בואו נבדקו עד כמה הנושא הזה "הסעיר" את עיתון הארץ בימים שלאחר פרסום מאמר-המערכת: ב-26 באוקטובר 2010 התפרסם רק מאמר דעה אחד, זניח לחלוטין, בחלק ב' בעמוד 1. ב-27 באוקטובר 2010 הופיעו שלוש התייחסויות - מאמר מתורגם קצר מעיתון הגרדיאן הבריטי שהופיע בעמוד 7; ידיעה נוספת מסרה שאתר וויקיליקס עומד לפרסם מסמכים על רוסיה; וכן מאמר דעה מיותר שהופיע בחלק ב' בעמוד 4. ב-28 באוקטובר 2010 לא הופיעה אפילו התייחסות אחת בעניין. במילים אחרות, בין המילים הגבוהות של העיתון לבין המעשים בפועל קיים מרחק גדול ורב. שכן, אף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ החרוצים לנבור היטב במסמכים ולהציג לקוראים "ידיעות מרעישות" מידי יום ביומו, כשם שאף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ לנהל מעקב מסודר, יומיומי ושיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן - וזאת במקום להציג "תדהמה" מלאכותית לנוכח פני האירועים האלימים המתחוללים בשתי המדינות הללו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לפתע העולם התקשורתי נדהם ממה שמתרחש בעיראק", מגזין המזרח התיכון, 28 באוקטובר 2010.
מאז ועד היום, מאות עיתונאים סיקרו את שתי המלחמות הללו, ומאות אלפי כתבות מאמרים וסקירות התפרסמו הן בנוגע להתנהלות המלחמתית בעיראק והן להתנהלות המלחמתית באפגניסטן. ולמרות זאת, מאומה לא הצליח לחדור את האטימות המחשבתית של התקשורת הבינלאומית ובמיוחד זו הישראלית השקועה בדכדוך קליני על כל מוסלמי בעזה שנשרפה לו מנורה בבית. איסוף מידע שיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן באמצעות כלים עיתונאיים רגילים, היה מעלה תמונה ברורה יותר, וזאת ללא ההתחסדות המיותרת שהתלוותה לפרסום המסמכים המודלפים. נבדוק לרגע קט איך התקשורת הישראלית מתנהלת גם בימים רגילים מבחינה עיתונאית, וזאת לצורך ההדגמה בלבד: בחודש ספטמבר 2010 נהרגו ברחבי העולם-המוסלמי כ-2,300 בני-אדם מפעולות טרור ומאלימות של ארגונים אסלאמיים. מבדיקה שערכנו לאורך כל חודש ספטמבר 2010 בנוגע ל-4 היומונים המודפסים בישראל, התברר כי לאורך כל החודש כולו התפרסמו ידיעות ספורות בלבד על פיגועי טרור שהתבצעו במרחב האסלאמי.
מתוך המסמכים שהודלפו עולה כי מאז שנת 2003 ועד לשנת 2010 נהרגו בעיראק 110,000 בני-אדם בקירוב. כמובן שהמספר הזה "הפתיע" רבים בכלי התקשורת בעולם. אולם צריך לשים לב להתנהלות התקשורתית השרלטנית שהחלה למעשה כבר מתחילתה של המלחמה: קבוצת מחקר משותפת של אמריקאים ועיראקים פרסמה מחקר (בשנת 2006) על מספר ההרוגים בעיראק מאז שהחלה הפלישה האמריקאית. קבוצת המחקר הזו הגיעה למסקנה "מרעישה" שמספר ההרוגים בשנים 2006-2003 הגיע ל-655,000 בני-אדם. מתוך המספר הזה, נהרגו באלימות צבאית וטרוריסטית כ-600,000 בני-אדם, והשאר מתו ממחלות או בנסיבות הקשורות באופן עקיף למלחמה. כמובן שהמחקר הזה צוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת בעולם כולל אלה שבישראל.
בדצמבר 2005 טען הנשיא ג'ורג' בוש כי בעיראק נהרגו כ-30,000 בני-אדם מאז שהחלה הפלישה ב-2003. באמצע 2006 נמסר מפי ארגון בריטי עצמאי שמספר ההרוגים הגיע ל-50,000 בני-אדם. אולם כבר ב-2004 הארגון הבריטי פרסם ברבים שמספר ההרוגים הגיע ל-100,000 בני-אדם. במילים אחרות, כולם דמיינו מספרים והרוגים, וכולם קשקשו דיאגרמות וסטטיסטיקות, חוץ מהנשיא בוש שהעריך נכון, פחות או יותר, את מספר ההרוגים - נכון לדצמבר 2005. גם הנתון החדש על 110,000 הרוגים עיראקים עד לשנת 2010, נובע בעיקרו מהאלימות ההדדית האכזרית המתנהלת בין המוסלמים לבין עצמם בעיראק השסועה. דווקא הנתון זה הוא שחשוב ולא "האם ארה"ב ביצעה בפשעי מלחמה בעיראק" לאור חשיפתם של המסמכים. שאלת "פשעי המלחמה של הצבא האמריקאי בעיראק", איננה מעסיקה את התקשורת האמריקאית, ובוודאי שאיננה מעסיקה את הציבור הרחב בארה"ב.
סקנדינביה והמלחמה בעיראק ובאפגניסטן
דנמרק ונורבגיה שלחו לעיראק את חייליהן להילחם לצד האמריקאים והבריטים. שבדיה, דנמרק, נורבגיה ופינלנד שלחו גם הן את חייליהן לסייע במלחמה המפוקפקת המתנהלת באפגניסטן. לדנמרק נהרגו 7 חיילים במלחמה המתנהלת בעיראק, ו-38 מחייליה נהרגו באפגניסטן. לשבדיה נהרגו 5 חיילים באפגניסטן. לנורבגיה נהרגו 9 חיילים באפגניסטן. לפינלנד נהרג חייל אחד באפגניסטן. ובכן, איך כל זה מתקשר להדלפת המסמכים הנוגעים למלחמה בעיראק?
בתרבות הפוליטית והחברתית הקיימת במדינות סקנדינביה, הנוהג הוא שאין זה רצוי לחשוף את הפגמים לעיני כל ובוודאי שאין זה ראוי לנהל דיון פומבי חודרני על הפגמים הללו - כפי שהדבר נהוג בקיצוניות התקשורתית המזוכיסטית הקיימת בישראל. במדינות הללו רווחת הדעה הידועה ש"אם רוצים לדובב מעט את הסקנדינבי הממוצע, רצוי לעשות זאת על כמה כוסות בירה הגונות", ואז האמת יוצאת לאור - גם היא, באופן מדוד. למרות השוני במבנה הפוליטי של המדינות הללו, הן חולקות מידע רב-ערך (כולל מידע מודיעיני), והן אף מרעיפות שבחים רבים, זו על זו, בפורומים בינלאומיים ובעדכונים שוטפים המתקיימים לסירוגין בינן לבין עצמן. ההרמוניה הפוליטית והחברתית היא יסוד מוסד בתרבות הסקנדינבית, כך שההתערטלות הישראלית הידועה נתפסת בעיניהם כהיסטריה שיש לה נגיעות הקשורות לתכונות גנטיות שליליות. "הכאה על חטא" האובססיבית הקיימת בישראל, איננה עושה רושם על אף אחד במדינות הללו, משום שהדבר מצביע לדעתם על חברה הנמצאת במשבר עמוק מאוד - דהיינו, חברה העומדת בפני קריסה והתפוררות. זו הסיבה שבשם "ההרמוניה החברתית" מעלימים מידע ונתונים סטטיסטיים, וזאת כדי לא לפגוע במורל הלאומי ולא לפגום בתדמית הסקנדינבית שנבנתה בעמל רב. כשלא מחפשים שחיתות בכל פינה, אז גם לא מוצאים אותה חדשות לבקרים.
מתוך המסמכים המודלפים התברר שאמצעי-לחימה משבדיה, הכוללים נשק וחומרי-חבלה, שימשו את האמריקאים בהרג של אזרחים עיראקים. כמובן שמרבית הרשויות הפוליטיות והצבאיות בשבדיה ידעו על מכירתם של אמצעי-לחימה לצבא האמריקאי ולשימוש שנעשה בו בלחימה בעיראק. עד כה, כל הרשויות השבדיות שתקו בנוגע לכך ואף אחד לא פצה את הפה בעניין. אולם מרגע פרסום המסמכים, הצביעות הסקנדינבית שוב צצה ועלתה כאשר פוליטיקאים שבדים דרשו "חקירה מעמיקה" על השימוש שנעשה בנשק השבדי במהלך המלחמה בעיראק. כאשר השקר משמש כלי פוליטי פנימי, אז גם הצביעות נהפכת לחלק מהמדיניות הרשמית בזירה הבינלאומית.
ובעניין התקשורת הישראלית
על-מנת להצביע, שוב, על ההתנהלות המפוקפקת הקיימת בתקשורת הישראלית, אין כמו עיתון הארץ כדי להדגים זאת. מאמר המערכת שהתפרסם ב-25 באוקטובר 2010 בעניין המסמכים המודלפים מדגים היטב את הקשקשת העיתונאית הרגילה של העיתון בשנים האחרונות. וכך נכתב בפתיחה של המאמר: "פרסומם של מאות אלפי מסמכים צבאיים מסווגים על הלחימה האמריקאית בעיראק באתר ויקיליקס אינו עניין אמריקאי פנימי. המסמכים חושפים כי ארה"ב טייחה עינויי אסירים על-ידי כוחות הביטחון העיראקיים והסתירה את נתוני האמת על הרג אזרחים בעת מלחמה, אינם אמורים להסעיר רק את המעורבים בדבר". האומנם זה באמת כך? בואו נבדקו עד כמה הנושא הזה "הסעיר" את עיתון הארץ בימים שלאחר פרסום מאמר-המערכת: ב-26 באוקטובר 2010 התפרסם רק מאמר דעה אחד, זניח לחלוטין, בחלק ב' בעמוד 1. ב-27 באוקטובר 2010 הופיעו שלוש התייחסויות - מאמר מתורגם קצר מעיתון הגרדיאן הבריטי שהופיע בעמוד 7; ידיעה נוספת מסרה שאתר וויקיליקס עומד לפרסם מסמכים על רוסיה; וכן מאמר דעה מיותר שהופיע בחלק ב' בעמוד 4. ב-28 באוקטובר 2010 לא הופיעה אפילו התייחסות אחת בעניין. במילים אחרות, בין המילים הגבוהות של העיתון לבין המעשים בפועל קיים מרחק גדול ורב. שכן, אף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ החרוצים לנבור היטב במסמכים ולהציג לקוראים "ידיעות מרעישות" מידי יום ביומו, כשם שאף אחד לא מנע מעובדי עיתון הארץ לנהל מעקב מסודר, יומיומי ושיטתי על הנעשה בעיראק ובאפגניסטן - וזאת במקום להציג "תדהמה" מלאכותית לנוכח פני האירועים האלימים המתחוללים בשתי המדינות הללו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לפתע העולם התקשורתי נדהם ממה שמתרחש בעיראק", מגזין המזרח התיכון, 28 באוקטובר 2010.
