צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת

לאור תוצאות בחירות בצרפת שנערכו ב-7 במאי 2017, קשה היה שלא להשמיע את אנחת-הרווחה לאור נצחונו של המועמד העצמאי עמנואל מקרון שזכה ברוב ברור של 66 אחוזים מול מארין לה פן הנציגה של הימין הרדיקלי שזכתה ב-34 אחוזים מקולות המצביעים המהווים כ-10 מיליון בוחרים. כמובן שאין לבטל על-הסף את ההישג המרשים של מארין לפן, משום שאחד מכל שלושה צרפתים העדיף את המסר הפוליטי של לה פן על זה של מקרון. תוצאות בחירות בצרפת היוו המשך ישיר לתוצאות בחירות שנערכו בהולנד ב-15 במרץ 2017, עם הפיכתה של מפלגתו של חירט וילדרס למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט ההולנדי עם 20 מושבים לעומת מפלגת המרכז בראשות מארק רוטה שזכתה ב-33 מושבים בפרלמנט.

הבחירות הבאות "הגורליות" יתקיימו בגרמניה ב-24 בספטמבר 2017. על-פי הערכות רבות, אנגלה מרקל תזכה לכהן את כהונתה הרביעית כקנצלרית גרמניה, ובכך תבוא לקיצה שנה סוערת מאוד בהיסטוריה של "האיחוד האירופאי" שהחלה עם פרישתה של בריטניה מהאיחוד בעקבות משאל-עם שנערך ב-23 ביוני 2016. על-פניו נראה, שהמחנה המתון-הליבראלי באירופה הצליח לעבור את המשוכה הרדיקאלית שאיימה לפורר את הרעיון שעמד מאחורי הקמתו של "האיחוד האירופאי" במתכונתו הרחבה.

כאן נשאלת השאלה מה עוד צפוי להתחולל ב"איחוד-האירופאי" העלול לערער את יסודותיו בעתיד הקרוב? האתגר הבא של הנשיא הצרפתי הנבחר הוא לבסס ממשלה יציבה לאחר הבחירות לפרלמנט שיתקיימו ב-11 ביוני וב-18 ביוני 2017.  כאן יתחדש המאבק בין המפלגות, שכן מקרון יזדקק לקואליציה רחבה ויציבה כדי לעמוד מול הפופוליזם הימני והשמאלני השוטף את צרפת בשנה האחרונה. נשיא צרפתי יציב ישפיע בעליל על הכיוון הכלכלי הרפורמיסטי של "האיחוד-האירופאי" לצד אתגרים נוספים כמו הטרור האסלאמי, בעיית הפליטים המוסלמים, בעיית המהגרים האפריקאים, האבטלה ושמירה על הגבולות החיצוניים של "האיחוד-האירופאי". על-פי הערכות אחדות, לפי-שעה, אין כל איום מפורש של מדינה נוספת המעוניינת לפרוש מ"האיחוד-האירופאי". ועם זאת, סביר להניח שהנטייה הרדיקאלית של הציבור האירופאי תלך ותגבר משום שלתהליכים שנוצרו במהלך השנה האחרונה, תהייה להם השפעה בעתיד הרחוק - אולי אפילו בבחירות הבאות שיתקיימו בעוד 4 או 5 שנים.

מכון מחקר אירופאי ביקש לבחון את המגמות החדשות הללו במטרה להציג את הנקודות החזקות והחלשות של "האיחוד-האירופאי" ושל "הערכים האירופאים" בקרב הדור הצעיר באירופה בטווח הגילים הנע מגיל 16 ועד לגיל 36. לשם כך נבחרו כ-6,000 צעירים מבריטניה, מגרמניה, מאיטליה, מספרד, מצרפת ויוון ומפולין שהשיבו על השאלות במגוון נושאים - החל מעתידו של "האיחוד-האירופאי" וכלה בשאלות על המשטר דמוקרטי כמשטר מועדף. מגמות אחדות נראות מפתיעות. מגמות אחרות נראות סותרות, אך הן משתלבות היטב בהעדפות אחדות של הדור הצעיר שאינו רוצה להתרחק לחלוטין מערכים אוניברסאליים ומערכים מודרניים. להלן נקודות אחדות מעניינות שעלו מעריכת הסקר.

א. רק 52 מהמשיבים הצעירים ראו בדמוקרטיה צורת שלטון מועדפת. הנתון הזה אינו מוכיח באופן-מובהק שהצעירים מעדיפים משטר נוקשה יותר בדמותו של "איש חזק" שינהל את העניינים. אלא, שהמשטר הדמוקרטי הנוכחי כפי שהוא מופעל במדינות דמוקרטיות רבות ברחבי-העולם, אינו מצליח לענות על ציפיותיהם של המשיבים המתמודדים עם שלל בעיות כמו השכלה, עבודה, דיור ומשפחה. עומס האתגרים וריבוי הפלגנות הפוליטית משתק את המערכת הפוליטית עד כדי חידלון מעשי במקרים רבים בהם נדרשת הכרעה ברורה. יכול להיות שהצעירים המשיבים ביקשו לציין שהמשטר הדמוקרטי זקוק באופן נואש לתעדוף של האתגרים החשובים, וזאת ללא שיקולים הנובעים ממניפולציות פוליטיות בין הצדדים היריבים שכפי שהם ראו בדיונים שנערכו בפרלמנט האירופאי במהלך השנים האחרונות.

בנשוא הזה, מדובר על שאיפה למשילות ואפקטיביות ולא על נטיות רדיקליות של הדור הצעיר. מאידך, יכול להיות שזו גם קריאת-השכמה של הדור הצעיר כלפי הדור הוותיק המנהל את המערכות הפוליטיות והכלכליות, מתוך הרגל, במשך עשרות השנים האחרונות. כאשר 25 אחוזים מהצעירים בצרפת מובטלים, הנתון הזה לבדו מהווה תמרור אזהרה לא רק לצרפת אלא גם לאיחוד-האירופאי כולו, משום שמדובר על ביטחון כלכלי בסיסי ביותר לצד הביטחון הפיזי הנשענים על יכולותיה של המדינה לספק אותם באופן הולם. לפיכך, כישלון של הנשיא הנבחר מקרון, יאיץ תהליכים רדיקאליים הקיימים ממילא במדינה הצרפתית שהיא אחת מעמודי-התווך של "האיחוד-האירופאי".

ב. כמחצית מהמשיבים הצעירים ביקשו להשיב למדינה-הלאומית את יכולותיה להכריע בנושאים חשובים בשל כישלונו של "האיחוד-האירופאי" לקדם נושאים חשובים מבחינתם - גם בשל הפרוטקציוניזם שמאפיין את הפעילות הפוליטית של האיחוד. כ-60 אחוזים מהצעירים ביוון, 44 אחוזים מהצעירים בבריטניה ו-39 אחוזים מהצעירים באיטליה היו רוצים לחזק את המדינה-הלאומית על חשבון האיחוד-האירופאי. לעומת זאת, בגרמניה, בשל עברה המפוקפק והאלים, רק 23 אחוזים מהצעירים בגרמניה שהשתתפו בסקר רצו להשיב למדינה-הלאומית את יכולותיה להכריע על חשבון "האיחוד-האירופאי". יתרה מזאת, רבים בגרמניה מבינים היטב ש"האיחוד-האירופאי" מתכנותו הנוכחית, משרת את המטרות הכלכליות והפוליטיות של גרמניה גם אם הן באות על חשבון מדינות אחרות החברות באיחוד. נקודה נוספת מעניינת: יותר גברים צעירים מעוניינים לחזק את המדינה-הלאומית בהשוואה להעדפותיהן של נשים צעירות באירופה.

היחס של המשיבים בסקר להתנהלות של ממשלתם הנוכחית גם הוא אינו משביע רצון. רק בגרמניה, כ-53 אחוזים מהמשיבים הגרמנים היו מרוצים ממשלתם, בעוד שביוון כ-90 אחוזים מהצעירים המשיבים הביעו אי-שביעות מוחלטת ממשלתם הנוכחית. באופן כללי, הרוב המכריע של המשיבים בסקר לא היה מרוצה מההתנהלות של הממשלות המכהנות ב-6 מדינות מתוך 7 המדינות בהן נערך הסקר. במילים אחרות, "האיחוד-האירופאי" פועל על-פי תכתיב גרמני שאינו נעלם מעיני מרבית הצעירים שהשיבו בסקר המדובר. יתרה מזאת, במדינות אירופאיות אחדות החברות באיחוד, התנהל בהן דיונים רבים על המדיניות הקשוחה של גרמניה על שאר המדינות החברות באיחוד.

ג. רוב ברור של המשיבים הצעירים בגרמניה ובספרד תמכו בהישארות במסגרת "האיחוד-האירופאי". לעומת זאת, ביוון, רק 31 מהמשיבים הצעירים צידדו בהישארות במסגרת האיחוד. ההסבר האפשרי למספר הנמוך הזה נטוע בהתנהלות הנוקשה של גרמניה בנוגע למשבר החובות של יוון שהגיע לעימות חזיתי בין שתי המדינות בשנים 2015-2014. העימות הזה תרם להעמקתו של המשבר הכלכלי של יוון לאבטלה עמוקה מאוד בקרב צעירים עם השכלה נמוכה ובקרב צעירים בעלי השכלה וכישורים מקצועיים נאותים על-פי סטנדרטים בינלאומיים. בסקר המדובר נראה בעליל שהמדינות החברות באיחוד מתרחקות אחת מהשנייה בשלל נושאים ועניינים הקושרים לתחושותיהם של הצעירים בנוגע לעתיד. כך למשל, הצעירים בגרמניה ובספרד אופטימיים בנוגע לעתידם הכלכלי, המקצועי והחברתי, בעוד ביוון שוררת תחושה עמוקה של פסימיות בקרב הצעירים. הפסימיות הזו קשורה באופן הדוק לתחושותיהם של הצעירים בנוגע ליכולותיה של הממשלה היוונית להתמודד באופן הולם עם שלל הבעיות והמטלות הרובצות לפתחה.

ד. שלושה מכל ארבעה מהמשיבים הצעירים, דהיינו כ-75 אחוזים, רואים את "האיחוד האירופאי" כברית כלכלית, ולא כמערכת פוליטית שנועדה לקדם ערכים משותפים או שיש דמיון תרבותי בין המדינות השונות המרכיבות את "האיחוד-האירופאי". הנתון הזה גם מעניק הסבר חלקי לתופעה המתבטאת בכך שרק 52 אחוזים מהצעירים המשיבים טענו ש"הדמוקרטיה היא צורת המשטר הטובה ביותר". דהיינו, 48 אחוזים מהמשיבים הצעירים משתוקקים למשטר "שונה", "אחר", שיספק להם מענה הולם לבעיות הנוגעות לזהות-לאומית, שמירה על הטריטוריה הלאומית, ובעיקר בכל הקשור לתנאי-מגורים, להשכלה, לתעסוקה ולבעיות חברתיות נוספות המעיקות על הצעירים המבקשים לחיות בחברה מודרנית ומתוקנת על-פי השקפתם. 

ה. בסקר המדובר יש גם כמה נקודות חיוביות וחשובות: מרבית מהמשיבים דוגלים ב"בפתיחות" וב"סובלנות" כחלק מהמערך התרבותי המאפיין, לכאורה, את אירופה שלאחר מלחמת-העולם השנייה. כמו כן, כ-66 אחוזים הצעירים השיבו בסקר שמדינות עשירות באיחוד צריכות לתמוך במדינות חלשות החברות באיחוד. כמו כן, כ-68 אחוזים מהמשיבים הצעירים תמכו בקבלת פליטים "המבקשים מקלט מטעמים לגיטימיים". לא מדובר על ההצפה של פליטים מוסלמים כפי שאנגלה מרקל החליטה, בחודש ספטמבר 2015, שגרמה לטלטלה עמוקה באיחוד, ובוודאי לא על השיטפון של הפליטים האפריקאים המגיעים ליבשת באלפיהם מידי שבוע, אלא על "פליטים לגיטימיים" שאינם מסכנים את הסדר האירופאי ואת היציבות האירופאית שהתערערה בשנים האחרונות - הן בשל בעיות כלכליות עמוקות והן בשל התגברותו של הטרור האסלאמי ברחבי היבשת. לאחר שהסקר התפרסם, כל אחד מהמגיבים פירש את הממצאים על-פי נטיות ליבו בהתאם לדעתו המגובשת על חוזקו או חולשתו של האיחוד-האירופאי במתכונתו הנוכחית. דוברים אחדים ביכו את גורלו של הדור הצעיר שהוא "אינו חושב יותר על דמוקרטיה", ובשל כך הם הסיקו מסקנות די עגומות ולא בהכרח מוצדקות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "צעירים באירופה - האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת", מגזין המזרח התיכון, 11 במאי 2017.

ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב

ועידת מינכן לביטחון שהתקיימה באמצע חודש פברואר 2017, נערכה זו הפעם ה-53 על אדמת גרמניה. לביטוי "ועידת מינכן", מבחינה היסטורית, יש משמעות עצומה על אירופה משום שהוא מתייחס לוועידת הפסגה שנערכה ב-29 בספטמבר 1938 בין אדולף היטלר לבין נוויל צ'מברליין בה נדונה דרישתה של גרמניה הנאצית לספח את חבל הסודטים שהיה בריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה, בה השתתפו גם צרפת ואיטליה וללא השתתפותה של צ'כוסלובקיה, קבעה שהצבא הגרמני יוכל להשלים את סיפוח החבל עד ה-10 באוקטובר 1938, וכי צ'כוסלובקיה מחויבת למסור את השטחים הללו לא יאוחר ממועד זה. עם חזרתו של צ'מברליין לבריטניה, הוא הכריז ב-30 בספטמבר 1938 כי בעקבות ההסכם שנחתם בין הצדדים, הושג "שלום בזמננו". מדיניות הפיוס כלפי היטלר שכפי שהופגנה בוועידת מינכן הוכחה כשגויה מן היסוד וכי ועידה זו הייתה אחת מהסיבות שהובילו למלחמת-העולם השנייה. מאז, הביטוי "ועידת מינכן" הפך לכינוי המבטא פייסנות חסרת-אחריות כלפי מנהיגים תוקפניים.

מאחורי קיומה של "ועידת מינכן לביטחון", עומד תרגיל תודעתי גרמני מכוון, שנועד להפוך ביטויים שליליים הקושרים למשטר הנאצי, לביטויים שיש בהם פרשנות המתאימה ל"גרמניה החדשה" שצצה לפתע פתאום לאחר תבוסתה ב-1945. ועידה זו שהחלה ככינוס פרטי של אקדמאים וחוקרים גרמנים יחד עם עמיתיהם ממדינות מערביות אחדות, הפך עם השנים לאחר מהכנסים לענייני ביטחון מחשובים בעולם. ככול שחשיבתו גברה, כך המעורבות הממשלתית של גרמניה גברה באמצעות מימון נידב מאוד של הכנס, של אורחי הכנס ושל המחקרים המתבצעים בשם המסגרת הכללית של הוועידה. מכינוס של אקדמאים, הוועידה הפכה למפגש בינלאומי מרשים של מנהיגים בכירים מאוד מעשרות מדינות המקיימים דיונים ומפגשים בלתי-פורמאליים בין מדינה אחת לרעותה ללא המגבלות של המתחים השוררים בזירה הבינלאומית. במסגרת הדיונים "האקדמיים" הללו, גרמניה יכלה לנהל מפגשים מדיניים בלתי-פורמאליים, לכאורה, על-מנת לקדם את האינטרסים שלה שיש בהם "מעטפת כלכלית" המשמשת כלי-פוליטי שנועד להטמיע את הרעיון על היותה גרמניה מעצמה בינלאומית מובילה. מאז איחוד גרמניה באוקטובר 1990 והפיכתה של ברלין לבירת המדינה המאוחדת, גרמניה חותרת בהתמדה לא רק לעצב את "איחוד-האירופאי" על-פי המתווה הגרמני, אלא גם להפוך את "האיחוד-האירופאי" לכלי בו גרמניה משפיעה על הזירה הבינלאומית בהתאם לשאיפותיה. כמו תמיד, גודלה של המדינה הגרמנית ועוצמתה הכלכלית, אף פעם לא סיפקו את המאוויים האמיתיים של הלאומנות הגרמנית הנעטפת - בעשרות השנים האחרונות - בהרבה מלל "ליבראלי" ו"גלובאלי". כשמשתמשים בביטוי "גלובליזציה" יותר מידי פעמים בכל נושא ועל כל נושא, כנראה שמנסים להסתיר משהו.

"ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017 הייתה שונה מזו שהתקיימה שנה קודם לכן. הבעיות הבינלאומיות הגדולות שלא מצאו את פתרונן בפברואר 2016, קיבלו משנה-תוקף נוסף בשל שינויים הנראים לפי-שעה כ"שינויים טקטוניים" המשפיעים על הזירה הבינלאומית ועל מאזן-כוחות הבינלאומי. למעשה, אפשר לציין, שהחרדה האירופאית גברה בעיקר לאור בחירתו של דונלד טראמפ בארה"ב והצהרותיו הרדיקליות כלפי הקהילה הבינלאומית בשלל נושאים ועניינים - החל משינויים נדרשים בנאט"ו ועד לביקורתו בנוגע ליחס הסלחני של הקהילה הבינלאומית כלפי איראן. החרדה הזאת הקיפה בעיקר את המדינות האירופאיות שנאלצו להתמודד עם מה שנראה כנחישות ובחישה פוליטית רוסית באירופה מול הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה המערבית - כפי שזו עוצבה מאז שנת 1945. במסגרת הזו, "ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017, היוותה למעשה סוג של תרפיה קבוצתית של מדינות המערב המצפות ומייחלות להמשכו של "הסדר הישן" עד שאירופה "תעמוד על הרגליים" - אם בכלל. הדריכות הכללית של המשתתפים בכנס לנאומו של סגן-הנשיא האמריקאי, מייק פנס, היוותה אות ברור לכך שאין זה משנה כלל מי מכהן כנשיא של המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב עדיין מהווה סוג של מגדלור שעל-פיו מנווטים בזמן במרחב. כך גם ביחס כלפי רוסיה, כך גם לגבי איראן ובוודאי גם לגבי אירופה.

כאשר שר-החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, דיבר בוועידה על "סדר עולמי חדש פוסט-מערבי", כוונתו הייתה לחלוקה מחדש של העולם לאזורי-השפעה באמצעות "יחסים מכובדים ופרגמאטיים" עם ארה"ב. רמז ברור לכך שלרוסיה יש אינטרסים מובהקים ברחבי היבשת האירופאית - לחרדתם של האירופאים. לדידם, עידן "פוסט מערבי" משמעתו הגמוניה רוסית באירופה על-פי התכתיב הרוסי. על כן, ההצהרה של סגן-הנשיא האמריקאי על המחויבות האמריקאית המפורשת והעמוקה לברית-נאט"ו, הפחיתה מעט מעוצמתו של הביטוי "עידן פוסט-מערבי" על-פי המושגים המעורפלים של רוסיה של פוטין. גם אנגלה מרקל לכאורה הביעה נאמנות עמוקה לארה"ב משום ש"אירופה זקוקה לארה"ב לנוכח הטרור האסלאמי ולנוכח השאפתנות רוסית". אך מאידך, מרקל טענה בוועידה ש"האסלאם אינו מקור לטרור" למרות שמיליוני טרוריסטים מוסלמים הפרושים ברחבי-העולם לא יסכימו איתה. ככה זה בגרמניה של מרקל. ובכן, האם אירופה יכולה להסתדר ללא המטרייה האמריקאית?

גרמניה של מרקל חושבת שכן בעיקר לאור בחירתו של טראמפ לנשיאות האמריקאית שזעזעה עד היסוד את אמות-הסיפים הרעועים של האיחוד-האירופאי בעקבות פרישתה של בריטניה מהאיחוד. האם לגרמניה יש תפיסת ביטחון קוהרנטית בנוגע לגרמניה, לאירופה ולמקומה של גרמניה בזירה האירופאית? תלוי את מי שואלים. אולם מתוך הכוונות וההצהרות של בכירים גרמנים, אפשר לשרטט קווים עיקריים בתפיסה הביטחונית של גרמניה שחלקם אולי נראים סותרים, אך הכיוון פחות או יותר ברור.

כך למשל, גרמניה מתכננת לבנות צבא גרמני בסדר-גודל של יותר מ-200,000 חיילים עם כוח-עזר אזרחי מקצועי של יותר מ-61,000 אזרחים עד לשנת 2024. זה  עניין של 7-6 שנים בסך-הכל. כבר במהלך השנים האחרונות, גרמניה עשתה מאמץ לגייס כוח-אדם איכותי באמצעות פרסומות בטלוויזיה ובאמצעות מסעות-הסברה בבתי-הספר התיכוניים על האפשרויות העומדות לרשותם של צעירים הבוחרים בקריירה צבאית. גרמניה רוצה להקים "צבא אירופאי" עם שפה אחת ועם אחידות באמצעי הלחימה של כל החברות באיחוד-האירופאי. ועם כל זאת, עד לשנת 2017, גרמניה הקדישה רק 1.2 אחוזים מהתל"ג שלה לתקציבים צבאיים וביטחוניים - נושא הזוכה לביקורת רבה מצד הממשל האמריקאי החדש, משום שארה"ב, לדעת רבים בממשל, משקיעה ממון רב באירופה, וזאת ללא כל התמורה הולמת ומקבילה מצד מדינות אירופאיות עשירות כדוגמת גרמניה וצרפת. לפיכך, בשל הגישה האמריקאית החדשה, המחשבות על הקמתו של "צבא אירופאי" תעבורנה למצב של האצת התוכניות האופרטיביות, שבשלב הראשון יוקם כוח-צבאי שיעבוד עם נאט"ו, ולאחר מכן ה"צבא האירופאי" יתפתח על-פי השינויים הגיאו-פוליטיים באירופה ובזירה הבינלאומית. במילים אחרות, בחירתו של טראמפ, למרות דבריו מרגיעים של מייקל פנס, האיצה במידה רבה את ההיערכות הצבאית החדשה של גרמניה באירופה. אולם, התהליך הזה כנראה יהיה ארוך מאוד - ועם התנגדויות אזרחיות רבות במדינות השרויות במשבר כלכלי.

ובכן, האם אירופה, גם בעוד 10 שנים, תוכל לעמוד לבדה ללא המטרייה האמריקאית? ספק רב. אך התוכניות הגרמניות ברמה הצבאית הן ארוכות טווח תוך-כדי חיפוש אחרי בעלי-ברית משמעותיים בזירה הבינלאומית בשל מה שנראה כ"התכנסות אמריקאית פנימה" בעידן של הנשיא טראמפ ואולי גם לאחריו. במסגרת הזו, שהחלה לפני יותר מעשור, גרמניה מעורבת צבאית במקומות שונים ברחבי-העולם - החל במאלי וכלה בסיוע צבאי-הדרכתי לכוחות הכורדיים שבעיראק. גרמניה, כחלק מהכשרת-הלבבות של האוכלוסייה הגרמנית ושל הקהילה הבינלאומית, אפילו מתנדבת ליטול חלק במשימות הצבאיות הללו עם כל העלויות הכרוכות בכך. וזאת, משום שהניסיון הצבאי הנצבר בזירות האלה, יעצב את הצבא הגרמני למשך שנים רבות וארוכות. יתרה מזאת, הנושא הביטחוני ובניית הצבא הגרמני אינם יורדים מסדר-היום הלאומי. כך למשל, שרת-הביטחון הגרמנית, ד"ר אורסולה פון דר ליין, מופיעה בטלוויזיה בתדירות שאינה אופיינית למדינות דמוקרטיות אחרות. כמובן, שהדיבורים הביטחוניים עטופים בחשיבה "כלל אירופאית" ובשם "אירופה", אך ברור לרבים בזירה האירופאית ששילוב של עוצמה כלכלית עם עוצמה צבאית עלולים להכתיב מדיניות שיש בה סוג של כפייה מסוכנת שתתבטא פעם נוספת בהשתלטות גרמנית על אירופה - אלה שהפעם זה יהיה באמצעות שימוש בערכים "אירופאים" לכאורה.

גרמניה הצליחה להכתיב מדיניות כלכלית על אירופה במהלך השנים האחרונות. היא גם הצליחה להכתיב מדיניות הגירה בניגוד לדעתן של מרבית המדינות החברות באיחוד-האירופאי. היא ניהלה רומן מסוכן עם הרודן הטורקי ארדואן על חשבון מדינות אחרות באירופה. והיא גם עלולה להכתיב מדיניות הרפתקנית צבאית על "האיחוד האירופאי" כחלק מהרצון האינהרנטי של גרמניה לראות את עצמה שוות-ערך במעמדה לעומת מעצמות אחרות. אולם עד שזה יקרה, שר-החוץ החדש של גרמניה, זיגמר גבריאל, מנסה לקדם במלוא-המרץ יחסים מיוחדים עם סין במטרה להחליף את "המטרייה האמריקאית" - כבר בעידן הנוכחי של הנשיא טראמפ. מסגרת הזוייתכנו שינויים גם בנוגע ליחסים עם ישראל. אולם, בחודש ספטמבר 2017, יערכו בחירות כלליות בגרמניה - ועד אז הרבה דברים יכולים להשתנות בזירה הגרמנית. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת מינכן - התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 23 בפברואר 2017.

ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות פלסטינית

בדרך כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". האם באמת ברק חוסיין אובמה סייע לרשות-הפלסטינית להציל אותה מעצמה? האם באמת ההימנעות של ארה"ב בהצבעה במועצת-הביטחון סייעה לקדם את השלום בין שני הצדדים? ובכן, ההימנעות האמריקאית בהצבעה הייתה החלטה אישית של אובמה שנבעה בראש-ובראשונה מגישה אידיאולוגית רדיקאלית כלפי ישראל - עוד מהיום הראשון לכהונתו בבית-הלבן. כאשר התקבלה ההחלטה 2334 במועצת-הביטחון של האו"ם ב-23 בדצמבר 2016 המגדירה את ההתנחלויות ביהודה ושומרון כמנוגדות לחוק הבינלאומי, ערוץ "פוקס ניוז" אמריקאי התייצב באופן מופגן לצידה של מדינת-ישראל ותושביה. בכירי הערוץ לא היססו להגדיר את התנהגותו של אובמה כ"תקיעת סכין בגבה של ישראל". במשך ימים אחדים לאחר ההצבעה האומללה הזו, הנושא הזה היה חלק מרכזי בשידורי הערוץ תוך כדי הדגשה שלאחר כניסתו של טראמפ הדברים ייראו אחרת. הערוץ הפגין גישה פרו-ישראלית וסולידריות עם ישראל הרבה יותר ממה שערוצי התקשורת בישראל נהגו במהלך השבוע שלאחר ההצעה במועצת-הביטחון. זוהי נקודה חשובה המראה בעליל את המרחק הבלתי-נתפס בין אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל לבין הציבור הישראלי בכללותו. גם התגובות של ראשי מפלגת-העבודה בנוגע להחלטה באו"ם הראו בעליל שמפלגה זו הפכה לבלתי-רלוונטית בעיני מרבית הציבור הישראלי. אנחנו רק יכולים לקנא בקיומו של ערוץ כזה בארה"ב, בעוד אנחנו שרויים כאן עם איזה ערוץ 20 שביקושי עומד על הרגליים ולא משדר מאומה בשישי-שבת - דבר שאינו מוסיף לפופולאריות של הערוץ. יכול להיות שהדברים ישתנו בעתיד, אולם ככול הנראה, ערוץ טלוויזיה ישראלי רציני לא יהיה בישראל בעשור הקרוב.

למרות שההחלטה האמריקאית הייתה צפויה, ואף כתבנו על כך במגזין זה כפי שנכתב גם במגזינים רבים נוספים, ההימנעות האמריקאית בהצבעה במועצת-הביטחון התקבלה בישראל בתדהמה. איך שלא נסתכל על זה, זו הייתה מכה כואבת לישראל. מחיאות-הכפיים שליוו את ההחלטה בסופה, רק הוסיפו לתחושה הקשה שבאה בעקבות ההצבעה. זה לא היה רגע קל לישראל, ויחד עם זאת חברי מועצת-הביטחון נראו באור שפל יותר, משום שבעניינים חשובים יותר הנוגעים לחיי-אדם, הם לא הצליחו להגיע להסכמה משותפת. התגובות בישראל, של רבים וטובים, נעו בין תחושת בגידה קשה לבין הפקרתה של ישראל להתעללויות נוספות מצד המוסדות הבינלאומיים הציניים בעידודו של אובמה. על-פניו נראה, שאפילו מצרים של סיסי התנהגה בהגינות כלפי ישראל יותר מאשר ברק חוסיין אובמה. "קריאת המצב" המזרח-תיכוני של ברק חוסיין אובמה לאורך 8 השנים האחרונות הייתה מוטעית מיסודה, כך שההחלטה האחרונה שלו בנוגע לישראל מהווה קשר ישיר ונוסף לכישלון הטוטאלי של מדיניות-החוץ האמריקאית שהפכה לסימן היכר בוהק המאפיין את שלטונו של אובמה בשמונה שנות כהונתו.

זאת עוד. כשנשאל השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו, האם אובמה מתכנן צעדים רדיקליים נגד ישראל לאחר בחירתו של טראמפ, הוא טען שבוודאות לא צפויים צעדים כאלה נגד ישראל. כך למשל, בריאיון שנערך עמו באחת מתחנות הרדיו בישראל, ב-1 בדצמבר 2016,  שפירו אמר "אנחנו תמיד נתנגד להצעות חד-צדדיות נגד ישראל. זאת מדיניות ארוכת-טווח. אם תהיה הצעה חד-צדדית אי-פעם, התנגדו בעבר ותמיד נתנגד. תמיד המדיניות שלנו הייתה אותה מדיניות במשך הרבה מאוד שנים - ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד - וזה להתנגד לכול הצעה באו"ם או בפורום בינלאומי חד-צדדי שאינו מכיר בישראל או עושה (לה) דה-לגיטימציה".  מסתבר שאובמה הצליח האפילו להערים על השגריר האמריקאי בישראל. שפירו היה אחד מהיועצים הבכירים ביותר של אובמה עד לשנת 2011 - שנה בה הוא התמנה להיות השגריר האמריקאי בישראל. ובכן, נשאלת השאלה, האם לשפירו היה חלק בחינוכו של אובמה בנוגע לארבע השנים הראשונות שלו בבית-הלבן בהן הוא טרח לחבוט בישראל בכל שבוע?

פרופסור אלן דרשוביץ, אחד מהמשפטנים הבכירים בארה"ב, אמר בריאיון ששודר בערוץ "פוקס ניוז" ב-16 בדצמבר 2016, את הדברים האלה: כאשר אובמה התמודד לנשיאות בארה"ב, לקדנציה השנייה שלו,  הוא נפגש עם דרשוביץ כדי לקבל ממנה תמיכה שהייתה מעניקה לאובמה נקודות חשובות במרוץ לבית-הלבן. כדי לשכנע את דרשוביץ, אובמה אמר לו שהוא "תמיד יעניק גיבוי לישראל, תמיד". לאחר החלטה של אובמה להימנע בהצבעה במועצת-הביטחון, דרשוביץ אמר שהוא "לא ידע שהגיבוי של אובמה יהיה תקיעת-סכין בגבה של ישראל". האם אובמה הוליך-שולל ביודעין גם את דרשוביץ וגם את שפירו? סביר להניח שכן. גם משום שאובמה וג'ון קרי עדיין לא יצאו מההלם הגדול שאחז בהם לאור בחירתו של טראמפ.

מהרגע הראשון של אובמה בבית-הלבן, אמרנו שלאובמה יש בעיה אישית עם ישראל. ככול שהמדיניות האמריקאית קרסה במזרח-התיכון, כך התברר שישראל צדקה לאורך כל הדרך. אך, ככול שישראל צדקה, כך הגישה של אובמה כלפי ישראל הפכה לעוינת יותר ולקטנונית יותר. זה לא בגלל היחסים של אובמה עם נתניהו, זה לא בגלל פרשת עמונה או בגלל "חוק ההסדרה". אלה היו תירוצים ששימשו את האידיאולוגיה האמיתית שלו כלפי ישראל מאז שהוא נכנס לתפקידו בשנת 2009. האידיאולוגיה הזאת הכתיבה צעדים נגד ישראל ברמה האמריקאית וברמה הבינלאומית - בהן ישראל נאלצה להתמודד במשך 8 שנים ארוכות. רק תחשבו על הלחצים קשים שישראל נאלצה להתמודד עמם בשמונה השנים האחרונות. גם אם הייתה ממשלה אחרת בישראל, אובמה היה נוהג כפי שהוא נהג עד כה עם ממשלת ישראל של בנימין נתניהו, משום שהמוטיבציה של אובמה הייתה ועודנה אידיאולוגית הרואה בישראל את הסיבה העיקרית לקריסתו של העולם-הערבי. אולי כדאי לאמץ את גישתו המטורללת של אובמה ולהרחיב את "ההשפעה הישראלית" במטרה להביא לקריסתן של מדינות נוספות העוינות את ישראל. השמאל הישראלי שוגה, כמו תמיד, באשליות מזיקות שהתוצאה עם אובמה הייתה יכולה להיות אחרת אם ישראל הייתה נוהגת באופן שונה לחלוטין או בישראל הייתה מכהנת ממשלה יותר שמאלנית.

הרבה מאוד דוברים ישראלים ואמריקאים מדברים על הערכים המשותפים עליהם מתבססות שתי המדינות - ארה"ב וישראל. האידיאולוגיה של אובמה דגלה ברעיון שונה לחלוטין. לא רק שלארה"ב אין עליונות מוסרית על מדינות אחרות, אלא גם אין כל קשר בין "הערכים הישראלים" לבין הערכים האמריקאים, משום שההחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון מציינת בפירוש ש"כל מעשיה של ישראל ביהודה ושומרון" מפירים את החוק הבינלאומי. האידיאולוגיה הזו נטועה היטב באובמה - לא רק בשל היותו שייך לזרם הליבראלי האמריקאי הרדיקלי. אלא, האידיאולוגיה הזו נובעת גם לאור החינוך האסלאמי אותו הוא קיבל בילדותו.

כך למשל, אובמה ניסה להפוך את טורקיה וקטאר למתווכות בין ישראל לחמאס במהלך מבצע "צוק איתן";  הוא התעלם מהפיכתה של טורקיה למדינה אסלאמית רדיקלית הטובחת בעם הכורדי; הוא ניסה להכשיל את נשיאותו של אל-סיסי במצרים; הוא הפך את סוריה, לבנון, תימן ועיראק לגרורות איראניות; והוא הצליח להפוך את שנת 2016 לשנה הכי קטלנית באפגניסטן מאז שהחלה הפלישה האמריקאית בשנת 2001 עם יותר מ-30,000 הרוגים. זה לא רק כישלון במדיניות-החוץ של אובמה, אלא זהו משהו עמוק יותר, המתייחס אל האסלאם הרדיקלי והקטלני כישות לגיטימית לחלוטין מתוך שכנוע עצמי פנימי עמוק מאוד. אובמה לא היה סתם נשיא שנוי-במחלוקת, אלא הוא היה "פוליטרוק אסלאמי" שראה את הישגיה המדהימים של ישראל מתוך הפריזמה של הנחשלות האסלאמית. לאדם ליבראלי אמיתי, הישגיה של ישראל נראים מובנים-מאליהם. לאדם רדיקלי כמו אובמה, הישגיה של ישראל נראים כמשהו המשולל כל היגיון שיש בצידו גם ניחוח של משטמה אישית.

לפיכך, נוצר מצב קצת מוזר: במקום שאובמה יצליח להציל את הרשות-הפלסטינית מעצמה, הוא מלכד אותה באופן הדוק יותר לאידיאולוגיה חסרת-פשרות, אלימה ותוקפנית שתפגע בה בעתיד, הרבה יותר ממה שאובמה שיער לנפשו. אם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי, המשמעות היא שלרשות-הפלסטינית אין כל סיבה לפתוח במשא-ומתן עם ישראל בעתיד הנראה לעין. בכך נוצר קיבעון מחשבתי ערבי נוסף, שלמעשה ממשיך לרסק את המדינות-הערביות - בזו אחר זו. אם ההחלטה של מועצת-הביטחון "העניקה לרשות-הפלסטינית את הכל ללא משא-ומתן", אין שום סיכוי שהיא תסתפק בפחות מכך בעתיד. האם זה רע או טוב לישראל? צריך לזכור שההחלטה הזו של מועצת-הביטחון היא אחת מההחלטות הקשות ביותר שהתקבלו נגד ישראל. במילים אחרות, ייקח שנים רבות לתקן את המפלה הדיפלומטית הזו, אך מאידך הרשות-הפלסטינית לא תצליח לקבל מישראל אפילו סנטימטר אחד של "שטח כבוש" ללא הסכמתה של ישראל. ובכן, מה ישראל יכולה לעשות?

א. סביר להניח שמייד עם כניסתו של טראמפ לבית-הלבן, ישראל תצטרך להתאמץ להגיע להבנות עם הממשל החדש לפחות בנוגע לגושי ההתיישבות המוסכמים על מרבית הציבור הישראלי. מאידך, ישראל גם תצטרך להפגין סימנים שהיא מותירה אופק-מדיני כלשהו לרשות-הפלסטינית בדמותו של שטח טריטוריאלי רציף.

ב. צריך לשים-לב לקולות העולים מהקהילה היהודית בארה"ב: ראשית, קיצוניות ימנית - גם אם היא באה בגיבוי של הממשל החדש בארה"ב - אינה התשובה הראויה והיחידה להחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון. שנית, בנימין נתניהו חייב להגיע לדו-שיח ראוי והולם גם עם אנשי המפלגה הדמוקרטית. דהיינו, הנציגים הישראלים צריכים להקדיש את אותה תשומת-לב למפלגה הדמוקרטית כפי שהם הקדישו למפלגה הרפובליקנית בארבע השנים האחרונות.

ג. כדי להבין את הנזק העצום שאובמה גרם לעניין הפלסטיני אנחנו צריכים לשים-לב לנקודה הבאה: כל הישג של ישראל שיעמוד בסתירה לחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון ייחשב להצלחה ענקית, מאידך, כל מהלך מדיני שלא יכלול את הפרשנות הגורפת של ההחלטה במועצת-הביטחון, ייחשב בעיני הרשות-הפלסטינית למפלה גדולה. במצב הנוכחי, ישראל יכולה רק להרוויח מהשרלטנות המדינית האמריקאית כפי שזו עוצבה בתקופתו של אובמה. הרי למעשה טראמפ ניצח בבחירות של נובמבר 2016 גם בשל אותה בעיה המכונה "אובמה".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות-הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 29 בדצמבר 2016.

הפילוסוף הסורי צאדק ג´לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82

צאדק ג'לאל אל-עזם, מי שהיה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים בעולם-הערבי, הלך לעולמו ב-11 בדצמבר 2016 בברלין כגולה פוליטי, בשעה שחיילי המשטר הסורי של בשאר אל-אסד טבחו בתושבים הנצורים של העיר חאלב המדממת - בדומה לסוריה כולה. מאחורי המשפט הקצר הזה, מסתתרת ההיסטוריה הטרגית של המדינות הערביות - לא רק של השנים האחרונות, אלא גם של המאה השנים האחרונות.

בשעה שאל-עזם בילה את שנותיו האחרונות בברלין, לאחר שהוענק לא מקלט רשמי בשנת 2012 מטעם הרשויות בגרמניה, סוריה הפכה לזירה של טרגדיה אנושית שלא נראתה כמותה בעשרות השנים האחרונות. כ-500,000 הרוגים, 12 מיליון פליטים, מתוכם 8 מיליון נאלצו לעזוב את סוריה. הטיהור האתני המתחולל בסוריה נגד העדה הסונית והכורדית, גרם לסילוקם של כשליש מתושבי המדינה. לצד כל זה, מתחולל הרס שטתי ומכוון של ההוכחות הנוגעות לזכויות-הקניין של הנמלטים באמצעות השמדה של המסמכים הרשמיים המעידים על כך. אונס שיטתי, טרור מיני, הרעבה שיטתית, הרג שיטתי בשלל אמצעי לחימה הכולל שימוש בנשק כימי, הוצאות להרוג המוניות, העלמה מכוונת של אסירים ועצירים והפיכתה של סוריה לגרורה שיעית ורוסית - כל אלה הם תווי-ההיכר של סוריה החדשה מבית היוצר של התרבות הערבית הקרימינאלית. חוסר-היכולת של העולם-הדמוקרטי לגבש קו-פעולה ברור - אפילו בנוגע להקמתו של אזור מוגבל, בטוח ומוגן לתושבי סוריה - גם הוא הפך לאחד מסימני-ההיכר של הטרגדיה הסורית, המציין גם את פחדנותם ורשלנותם של כל הארגונים הבינלאומיים. הזעקה החלושה שיצאה מרחבי-העולם לנוכח מה שמתרחש בחאלב וברחבי סוריה כולה, צריכה להדליק נורה אדומה בקרב מדינות קטנות רבות ברחבי-העולם.

אל-עזם נולד בדמשק בשנת 1934, למשפחה סונית, אמידה וחילונית, הנטועה היטב בהיסטוריה של סוריה מאז המאה ה-18. אל-עזם מת בגיל 82. דהיינו, הוא היה עֵד לאירועים הגדולים שהתחוללו בעולם-הערבי ולמלחמות הקטלניות שמוטטו את החברה הערבית כולה - החל מהמלחמה המצרית בתימן בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ועד לקריסתן של המדינות הערביות בשנותיו האחרונות לחייו של אל-עזם. מיליוני בני-אדם קיפחו את חייהם בעולם-הערבי לאורך ה-60 שנים האחרונות בשל מלחמות פנימיות, במלחמות פנים-ערביות ובמלחמות פנים-אסלאמיות, שרובן נבעו בשל חוסר-היכולת הערבית להעדיף פתרון לא אלים לבעיות פנימיות וחיצוניות. והתוצאה היא סוג של "השמדה-עצמית" דטרמיניסטית העוברת על החברה הערבית כולה במגוון רחב של נושאים ועניינים. מדובר על מיליוני קורבנותמבית היוצר של התרבות הערבית - ולא כפי שהערבים מעדיפים לחשוב שהקטסטרופה הזאת היא תוצר של קונספירציה מערבית, ציונית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית וכדומה.

בדומה לרבים מבני-דורו של אל-עזם, מלחמת-ששת הימים של יוני 1967, היוותה את קו פרשת-המים, שהפכה למגדלור ענק המציין את הזמן והמרחב ואת את נקודת-ההתייחסות לאירועים שהתרחשו בעולם-הערבי מאז אותה תבוסה מחפירה. 50 שנה עברו מאז אותה מלחמה, ואותן בעיות נותרו כשהיו באותם זמנים מרים בהם ניסו מאות אינטלקטואלים ערביים לפרש את הכישלון הערבי וסיבותיו. בשנתיים הראשונות לאחר מלחמת ששת-הימים התפרסמו אלפי מאמרים וספרים שהוקדשו לכישלון הערבי. רבים מאותם פרסומים נשכחו, אך אחדים נותרו כציוני-דרך בוהקים בתרבות האינטלקטואלית הערבית. בין הפרסומים הללו אפשר לציין את ספרו של יאסין אל-חאפז, סורי שחי בערוב-ימיו כגולה פוליטי בלבנון, בשם "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספר נוסף היה של ד"ר צאלח אל-דין אל-מונג'ד מירדן שפרסם ספר בשם "עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות של תבוסת ה-5 ביוני". ספר שלישי, היה ספרו של צאדק ג'לאל אל-עזם בשם "ביקורת עצמית לאחר התבוסה". שלושת הספרים האלה זכו לתהודתה עצומה ברחבי העולם-הערבי ואף מעבר לו. פרקים שלמים תורגמו לשפות זרות, כולל לעברית. שלושתם, ועוד רבים אחרים בעולם-הערבי, כתבו בדם לבם לנוכח המשבר האידיאולוגי בו היה שרוי העולם-הערבי ולאור תבוסתה של האידיאולוגיה הנאצריסטית שזכתה לתהודה עממית רחבה ועצומה לפני ה-5 ביוני 1967. ספרו השני של אל-עזם בשם "ביקורת על החשיבה הדתית", שיצא-לאור זמן קצר לאחר ספרו הראשון, עורר גם הוא תגובות רבות ברחבי העולם-הערבי, אולם במדינות ערביות אחדות הוטל איסור על הפצתו. אל-עזם נעצר בלבנון למשך תקופה קצרה בשל פרסום הספר.

גם בספרו השני, אל-עזם לא היסס להטיח ביקורת נוקבת על השימוש בדת ככלי פוליטי לליבוי-יצרים בין הקבוצות השונות המרכיבות את האסלאם, ובין דת האסלאם לדתות אחרות. היבט נוסף בגישתו הכללית של אל-עזם על העולם-הערבי נגעה גם ל"בעיה הפלסטינית" שהיוותה תירוץ למשטרים הערביים לנקוט בצעדי דיכוי קשים נגד האזרחים ונגד כל סממן של ליבראליות מחשבתית בקרב האזרחים. לדעתו, גם אם לא הייתה קיימת "בעיה" כזו, המשטרים הערביים היו ממציאים תירוצים רבים כדי להמשך בדיכוי הכפוי השורר במדינות-הערביות. אפילו טורקיה, שנחשבה בשנות ה-90 של המאה הקודמת כדוגמא סבירה למדינה אסלאמית הנמצאת בעיצומו של תהליך דמוקרטי, שינתה את פניה לחלוטין בשנים האחרונות, והיא פנתה לעבר בנייתה של סולטנות אסלאמית רדיקאלית תחת שרביטו של ארדואן.  אפילו כשיש לטורקיה אפשרות פוטנציאלית להצטרף ל"איחוד האירופאי", היא בחרה להתמקד ברודנות אסלאמית רדיקלית ובסיכול מכוון של שרידי הרוח הליבראלית שנותרה בטורקיה של שנת 2016. עוד לפני שארדואן ביסס את אחיזתו בטורקיה, כבר בשנת 2008 ביטא אל-עזם את דעתו שההגות המחשבתית האסלאמית של תחילת המאה ה-21, הידרדרה לתהומות עמוקים אפילו בהשוואה לתקופה בה הוא פרסם את ספרו "ביקורת על החשיבה הדתית" שיצא לאור בשנת 1969. לדעתו, בזמן פרסום ספרו, התקיים סוג של שיח-הגיוני בין האסלאם לבין המדע. אולם כיום, (בשנת 2008, כשנאמרו הדברים), האסלאם דוחה לחלוטין את השיח-המדעי באמצעות פרסומים דתיים מופרכים הסותרים לחלוטין את הידע האנושי בשלל תחומים ונושאים.

אחת מהנקודות העיקריות במחשבה האידיאולוגית של אל-עזם, שבאה לידי ביטוי ברוב כתביו, הייתה, שהחילוניות היא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה לצד תנאים הכרחיים נוספים חשובים לא פחות. כיאה למי שרכש את השכלתו הגבוהה בארה"ב, לאל-עזם הייתה אפשרות לערוך השוואות יומיומיות, בלתי-נמנעות, בין החברה האמריקאית לבין החברה הערבית. מסקנותיו היו עגומות, אך בה בעת, הוא היה גם אופטימיסט ללא תקנה בנוגע לפוטנציאל של החברה הערבית כולה. המפגש הזה עם אורחות-החיים המערביים ריתק את דמיונם של אינטלקטואלים ערבים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות. הד לכך, אפשר למצוא באין-ספור מאמרים וספרים שהוקדשו לכך. מעטים מהם, כדוגמת אל-עזם, הצליחו לחרוג מעבר ללוליינות לשונית אפולוגטית כדי לתרץ את הנחשלות הערבית על גווניה השונים. רבים מהכותבים נקטו גישה של ריחוק וזלזול תוך כדי התנשאות ערבית דמיונית על הישגיהם של הערבים במאות הראשונות לאחר הופעתו של האסלאם. ההתנשאות הזו לא הייתה רק תרבותית, אלא היא הייתה גם גזענית שהדגישה את העליונות האתנית של הערבים על עמים אחרים - לא רק גנטית אלא גם מינית בהשוואה לגבר המערבי. דווקא הגישה הזו, המזלזלת והמתנשאת, היא שהשפיעה יותר על קהלים בעולם-הערבי המתיימרים להיות "אינטלקטואלים". כשעורכים השוואה בין התמונות של קהיר, דמשק ובגדאד בשנות ה-40 של המאה הקודמת, לבין התמונות של הערים הללו בשנת 2016, קשה שלא להבחין בשוני העמוק בלבוש של האזרחים שהפך לדתי יותר, מסורתי יותר, נוקשה יותר - בעיקר בכל הקשור למעמדן של הנשים במדינות הללו. לחברה הערבית והאסלאמית יש אובססיה מנטאלית בכל הקשור למעמדן של הנשים בחברה. כך למשל, בדצמבר 2016 נודע על הירצחן של 5 ילדות בפקיסטן רק בגלל שהן נתפסו נהנות ממוזיקה (האירוע התרחש לפני 6 שנים, אך עלה שוב לכותרות לאור ממצאים חדשים). הינה כי כן, לספרות הביקורתית של אל-עזם ודומיו יש קהל (קטן אומנם) משום שהיא נוגעת בעצבים החושפים של העולם-הערבי בפרט ושל העולם-המוסלמי בכלל.

גם בימים אלה של שנת 2016, אינטלקטואלים ערביים אחדים דנים בספרים הללו משום שהביקורת שהושמעה באותם ימים קשים של 1967, עדיין רלוונטית לימים אלה. ההוכחה לכך ניצבת באור בוהק בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי - ממרוקו בצפון אפריקה ועד לקווי-העימות בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית. במרחב העצום הזה, אין ולוּ מדינה אחת הראויה להיקרא מדינה-מתפקדת, ליבראלית ודמוקרטית. משום כך, עבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם נותרה אקטואלית גם בשל אחד מרעיונותיו המרכזיים בנוגע לאסלאם-הרדיקלי: לדידו, עלייתו של הגורם האסלאמי-הרדיקלי נוצרה בשל כישלונם הטוטאלי של המשטרים החילוניים שלא ידעו לצקת תוכן אמיתי - ולא רצו לצקת תוכן אמיתי - של ערכים אוניברסאליים הקשורים לזכויות-אדם בסיסיות. יתרה מזאת, לדעתו של אל-עזם, אותה הוא ביטא גם בשנותיו האחרונות, שמאחורי כל "מהפכן ערבי", מסתתר אדם שמרן מאוד מבחינה דתית, חברתית, תרבותית, כלכלית ומוסרית. לדידו של אל-עזם, ולדעתם של אינטלקטואלים נוספים בעולם-הערבי, "המהפכנות הערבית" היא בסך-הכל כלי להשגת עוצמה כדי להגביר את אמצעי-השליטה על הבריות. בהקשר הזה, טען אל-עזם, "הדור המהפכני הצעיר" של שנת 2016, אינו שונה במהותו מהדור שקדם לו כדוגמת עבד אל-נאצר, חאפז אל-אסד, מועמר קדאפי וסדאם חוסיין. כולם היו מהפכנים צעירים בתקופתם, אך הפכו את ארצותיהם ל"מדינות-הפחד" על-פי הגדרתו של יאסין אל-חאפז בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". אין תימה איפה, שהתקשורת הגרמנית ציינה לאחר מותו שעבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם, רלוונטית מתמיד לאור מה שאנחנו יודעים על העולם-הערבי של שנת 2016.  גרמניה, חשה בימים אלה על בשרה, כמו כל העולם-הדמוקרטי, את גלי-ההדף של התרבות הערבית מבחינה פוליטית, דתית ומוסרית.

נחזור לדבריו של אל-עזם בשנת 2008 שנאמרו בראיון לעיתון יומי בקטאר על השפעתה של תבוסת יוני 1967 על כתיבתו הביקורתית. הראיון תורגם במלואו על-ידי אתר "ממרי" - לא רק בשל מעמדו של אל-עזם, אלא בעיקר בשל תוכנו. וכך בחר אל-עזם להציג את דבריו לקהל הקוראים לאחר שנשאל מדוע אתה כותב, ולמי?: "אני סבור, שעבור מרצה באוניברסיטה, הכתיבה היא ביסודה חלק מהמחקר המדעי. בתחילה, החיבורים שלי היו קשורים למחקרים בפילוסופיה האירופאית המודרנית. אולם מה שדחף אותי לכתוב בשאלות הנוגעות לעניין הפוליטי או הציבורי היה תבוסת יוני 1967. אם מישהו היה מציג בפני את עניין הכתיבה לפני כן, ואומר לי שאני עתיד לכתוב על הנושא הזה ספרים אחדים - כפי שכתבתי מאוחר יותר - הייתי מאשים אותו בשיגעון והייתי אומר שבשום פנים ואופן לא אשקע בשאלות כאלה. יתכן שהייתי מביע את דעתי כתוצאה מהמעקב שלי אחרי העניין הציבורי והתעניינותי בו - אולם, לא הייתי שוקע בשאלות הללו לולא ההלם שגרמה תבוסת יוני 1967. כתבתי לפני התבוסה של שנת 1967 - לאלה שהתעניינו בנושא הפילוסופי. נהגתי לכתוב למשכילים שיש להם נכונות לנקוט בעמדות נאורות ומתקדמות, ולאלה שהיה להם רצון לפתח את הרעיונות, העמדות והתרבויות הללו על בסיס של תנועת התחייה הערבית הנאורה. אולם לאחר שנת 1967, הפנייה הייתה לכיוון הגורמים הפעילים בחברות שלנו. בשלב ההוא, כולנו נתקפנו בהלם ובתסכול. באותה-עת התחלתי לכתוב לציבור, כיוון שכולנו, כמשכילים, רצינו לומר משהו. משום, שלא יתכן שיקרה דבר-מה ברמה כזאת של אסון מבלי שנאמר מאומה כמשכילים".

סביר להניח שבעקבות המלחמה ותוצאותיה, אל-עזם התעניין בנעשה ב"מדינונת הכנופיות" כפי שכונתה מדינת-ישראל בתקשורת הערבית. עד שנים אחדות לאחר המלחמה, אל-עזם עדיין חשב שמדינת-ישראל היא "גרורה של האימפריאליזם האמריקאי", וזאת למרות שעד לשנת 1967 משרד-החוץ האמריקאי העדיף באופן בולט קשר עם מרבית המדינות הערביות ולא עם ישראל. רק לאחר המלחמה, המדיניות האמריקאית כלפי ישראל השתנתה מקצה לקצה. עם השנים, גם הגישה של אל-עזם כלפי ישראל השתנתה, משום שאי-אפשר היה להתעלם מהיותה של ישראל תמונת-ראי שעמדה בניגוד גמור למה שהתרחש בעולם-הערבי של שלל מדינותיו מבחינה פוליטית, כלכלית, חברתית, צבאית, מוסרית, מדעית וטכנולוגית. מה שעורר את חמתם ותיעובם של אינטלקטואלים ערבים אחרים בגישתם כלפי ישראל, אצל אל-עזם נוצקה סקרנות אינטלקטואלית בנוגע לישראל - לא סקרנות הנובעת מרגשי-נחיתות, אלא סקרנות חקרנית, הנובעת מתוך נקודת-מבט ערבית פטריוטית הרואה בהישגיהם של עמים אחרים מעין דוגמא ממנה ניתן להפיק לקחים חיוביים במטרה לשפר את החברה בה "מתגורר המשכיל הערבי".

למרבה הצער, הפער בין העולם-הערבי לעולם-הדמוקרטי הולך והתרחב. חיסולה של השדרה האינטלקטואלית הערבית בשל המלחמות הפנימיות והחיצוניות הרבות השורות בעולם-הערבי, מנציחה את נחשלותה של החברה הערבית ש"איננה מסוגלת לייצר מאומה ללא עזרתם של אחרים" כפי שען אל-עזם שנים אחדות לפני מותו. מעצם העובדה שאל-עזם נאלץ לחיות את שנותיו האחרונות כגולה-פוליטי בברלין, מראה בעליל על מצבו העגום של העולם-הערבי שאינו מצליח לייצר אפילו מקום אחד בו אפשר לחיות כבני-חורין מבחינה פוליטית, דתית ואינטלקטואלית. המסקנה העגומה הזו, כנראה ליוותה את שנותיו האחרונות של אל-עזם בעוצמות הולכות וגדלות ככול שזרמו הידיעות על החורבן האנושי בסוריה במדינות ערביות נוספות - שהוא כולו תוצר של התרבות הערבית, אותה הוא ניסה לשפר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפילוסוף הסורי צאדק ג'לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82", מגזין המזרח התיכון, 22 בדצמבר 2016.

עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית

המאמר הזה אינו על עיתון הארץ, אלא על דונלד טראמפ בעיקר. אולם, בעקבות כמה כותרות מטרללות לחלוטין של עיתון הארץ שהתפרסמו לאחרונה בעניין טראמפ (בהקשרים אחדים), לנו לא נותר אלא להכריז שיש קווי דמיון משותפים בין עיתון הארץ לבין טראמפ: כך למשל, שניהם חיים ביקום מקבילי המנותק לחלוטין מהמציאות; שניהם עסוקים בהסתה יומיומית במדינותיהם; שניהם עוסקים בדה-לגיטימציה של יריביהם; שניהם מדברנים גורמים זרים ועוינים להתערב במדינותיהם; שניהם מציירים תמונה שחורה-משחור בנוגע למציאות בה שרויה מדינתם; שניהם מעניקים כלי-נשק הסברתי לאלה החותרים נגד מדינותיהם; שניהם מטיפים בעיקר לגרעין קשה ואלים של אוהדים המעניק להם תמיכה מוסרית או כספית; שניהם רואים ברעיון הדמוקרטי כלי לגיטימי רק אם האידיאולוגיה שלהם מנצחת; ושניהם שרויים במצב כלכלי ממש לא מזהיר. הינה כי כן, אם נערוך השוואה בין השיח המיליטנטי של עיתון הארץ לשיח המיליטנטי של טראמפ, יהיה אפשר לראות שבסך-הכל עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית. מאוד קל לייצר כותרות פרובוקטיביות, אלא שמאחורי הכותרת הזו יש איזו אמת בסיסית היכולה לקלוע לטעמו של קהל גדול המכיר את דרכו של העיתון. יכול להיות שהשוואה כזו עם עיתון הארץ מעליבה את דונלד טראמפ, ובצדק. וכעת נעבור לנושא המרכזי:

מערכת הבחירות בארה"ב עומדת להסתיים ב-8 בנובמבר 2016 בניצחונה של הילארי קלינטון עם סיכוי סביר מאוד להשגת רוב דמוקרטי בסנאט ואולי גם בקונגרס האמריקאי (זה קצת יותר מסובך מאשר השגת רוב סנאט). וכעת נשאלת השאלה, "האם הכתובת הייתה על הקיר" בנוגע לתבוסתו של טראמפ? אנחנו יכולים להרחיב את השאלה הזו קצת יותר לעומק: האם לאור מה שאנו יודעים על מערכת-הבחירות בארה"ב, האם אנחנו יכולים לציין בוודאות שטראמפ רצה באמת לנצח את הילרי קלינטון? קרוב לוודאי שמעבר לאלפי המאמרים שהתפרסמו במהלך השנה אחרונה בנוגע לשתי השאלות האלה, סביר להניח שלאחר הבחירות בארה"ב יתפרסמו עשרות ספרים שיעסקו בהרחבה בתופעה המכונה "דונלד טראמפ".

אני יכול לציין נקודה-זמן אחת בה היה לי ברור שטראמפ אינו יכול לנצח בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016. נקודת-הזמן הזו קשורה לעימות הראשון שנערך ב-7 באוגוסט 2015 בין המועמדים הרפובליקניים שביקשו להוביל את המפלגה לכס הנשיאות. במהלך העימות, דונאלד טראמפ נשאל על-ידי מייגן קלי, שהנחתה את העימות מטעם רשת "פוקס ניוז", בנוגע להתבטאויותיו הגסות כלפי נשים. טראמפ, לא רק שלא נתן תשובה הולמת כיאה למי שרוצה להשיג את תמיכתן של הנשים האמריקאיות ואת תמיכתו של המחנה השפוי במפלגה הרפובליקאנית, אלא הוא פתח בהתקפה אישית נגד מייגן קלי שבאה לידי ביטוי גם חודשים רבים לאחר העימות המתוקשר. טראמפ, יליד 1946, לא היסס לבטא את דעתו המפורשת לגביה מיד לאחר העימות במילים האלה: "היה אפשר לראות את הדם יוצא לה מהעיניים. הדם יצא ממנה מכל מקום". אחדים מאוהדיו של טראמפ - כולל הוא עצמו - רמזו שהתנהגותה של קלי כלפי טראמפ נבעה בשל היותה במחזור. בעקבות העימות בין השניים, מייגן קלי טענה שהיא קיבלה איומים על חייה מצד אוהדיו של טראמפ, וכך נוצר נתק שנמשך חודשים ארוכים, אך את הנזק שטראמפ גרם לעצמו בתודעה האמריקאית היה קשה מאוד לתקן.

מייגן קלי, 1970, נחשבת לכוכבת המוכשרת והאינטליגנטית ביותר של ערוץ החדשות האמריקאי "פוקס ניוז" - בה היא עובדת מאז שנת 2004. מעבר להיותה עורכת-דין בהשכלתה ובמקצועה, היא זוכה להוקרה כאחת מהנשים ומהאנשים המשפיעים ביותר בארה"ב. היא ושפרד סמית', 1964, נחשבים לכוכבים האינטליגנטים של הרשת המביעים עמדות העומדות בסתירה מוחלטת ל"קו-הרשמי" לכאורה של רשת "פוקס ניוז". כך למשל, בעקבות ההרס הרב שנגרם מסופת-ההוריקן "קטרינה", שפרד סמית' לא הפסיק להלום בממשל בוש על אוזלת-ידו בהגשת סיוע לתושבי ניו אורלינס שהיו שרויים במצוקה קשה במשך שבועות ארוכים. במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006), שפרד סיקר מטעם הרשת את האירועים מישראל באור אוהד שנעדר לחלוטין באותה-עת בתקשורת הישראלית. מאידך, שפרד לא היסס למתוח ביקורת על הזמנתו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו לנאום בקונגרס האמריקאי בחודש מרס 2015, והוא כינה זאת כ"אקט פוליטי שערורייתי" בשל הבחירות שהיו אמורות להתקיים בישראל שבועיים לאחר מכן.

במהלך החודשים האחרונים, בעיקר מאז שנחשפו פרשיות ההטרדות המיניות של טראמפ, מייגן קלי לא היססה לסקר את הפרשיות האלה באופן בולט לא רק בשל העימות המתוקשר בין השניים, אלא בשום שהמעשים האלה בחלקם הם לא רק "הטרדות מיניות" אלא הם יכולים להיכנס להגדרה די ברורה של "התקפות מיניות" - לא רק לפי עדויותיהן של הנשים המותקפות, אלא אפילו על-פי דבריו של טראמפ עצמו. לנוכח הסיקור הזה של מייגן קלי בתוכניתה היומית ברשת, שדרנים שמרנים מאוד ב"פוקס ניוז", כמו שון האניטי, הטיחו בקלי שהיא "תומכת באופן ברור בהילארי קלינטון". מסתבר שטראמפ לא רק הצליח לפלג את המפלגה הרפובליקנית, אלא הוא גם הצליח לפלג את הרשת השמרנית הזוכה לרייטינג יוצא מן הכלל. עד כה, נכון לסוף אוקטובר 2016, כ-11 נשים טענו שטראמפ הטריד אותן מינית - מספר כזה של טענות מראות בעליל על התנהגותו של מטריד-סידרתי המתיימר לייצג את הדמוקרטיה הגדולה של העולם-המערבי. הזלזול המופגן של איראן ורוסיה כלפי מערכת-הבחירות האמריקאית וכלפי הדמוקרטיה האמריקאית הוא פרי-תוצר של דונלד טראמפ עצמו, ולא של אובמה או של הילארי קלינטון - עם כל ביקורת המוצדקת שיש כלפי שניהם.

בשמונה השנים האחרונות, מאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן, המפלגה הרפובליקנית חיכתה לרגע הזה בו תובס המפלגה הדמוקרטית. שמונה שנים ארוכות שנראו בעיני בכירי המפלגה כ"נצח". מאות מיליוני דולרים הושקעו בהטפה יומיומית נגד מדיניות של אובמה בשלל נושאים ועניינים החשובים לציבור האמריקאי, כמו ביטוח-רפואי, נשק, הפלות, הגירה, משפט, מהגרים, פליטים, אבטלה, מצב כלכלי, ביטחון-לאומי והזירה הבינלאומית. כמעט ולא היה נושא אחד בו הייתה הסכמה בין אובמה לבין המפלגה הרפובליקנית עד כדי שיתוק של המערכת הפוליטית האמריקאית. בחלק מהנושאים מדובר על עניינים מהותיים. בנושאים אחרים זו הייתה נקמנות לשמה כדי לגרום לשיתוקה של המערכת הפוליטית האמריקאית מתוך כוונת זדון. לאור המאמץ האדיר הזה, מן הראוי היה שהמפלגה הרפובליקנית הייתה מתאמצת להעמיד מועמד ראוי שסביבו יתגבש קונסנסוס ציבורי המגובה בעזרתם של מנהיגיה הבכירים של המפלגה. אלא, שלמציאות הרפובליקנית הייתה דינמיקה משלה, והיא נסחפה אחרי שובל של התלהמות פומבית חסרת-רסן שדיברה בעיקר לגרעין הקשה של המפלגה, תוך כדי נידוי של קהלים חדשים המייצגים את הציבור האמריקאי כולו. טראמפ הצליח לא רק להפוך את המפלגה הרפובליקנית למושא של זלזול, אלא הוא גם הצליח להפוך את ארה"ב לבדיחה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה של ארה"ב. יכול להיות שלתדמית הזו תהייה השפעה מרחיקת-לכת על ארה"ב זירה הבינלאומית, וזאת ללא שום קשר לזהותו המפלגתית של הנשיא הבא של ארה"ב.

במהלך החודשים האחרונים הודיעו יותר מ-50 בכירים במפלגה הרפובליקנית, או כאלה המזוהים עמה, שהם לא יתמכו בטראמפ. יתרה מזאת, היו כאלה שהצהירו באופן-מפורש שהם יצביעו עבור הילארי קלינטון לאור התנהגותו חסרת-הרסן של טראמפ. כך למשך, קולין פאוול, מי שיכהן כמזכיר-המדינה תחת ממשלו של ג'ורג' ווקר בוש בין השנים 2005-2001, ערך לאחרונה מסיבת-עיתונאים עם הילארי קלינטון שבמהלכה הוא הביע תמיכה מלאה במועמדותה לנשיאות האמריקאית, כפי שתמך במועמדותו של אובמה בשנת 2008 ובשנת 2011. הודעת התמיכה של פאוול בקלינטון באה למרות האשמותיו של פאוול שקלינטון מנסה לסבך אותו בפרשת "המיילים" - כמי שיעץ לה להשתמש בשרת פרטי, לטענה של קלינטון. בכירים אמריקאים נוספים כמו ג'ון מקיין, מי שהתמודד נגד אובמה בקרב על הנשיאות בשנת 2008, הודיע שהוא לא יתמוך בטראמפ, ובכך נפתחה מסכת שלמה של העלבות קשות מצד טראמפ כלפיו. אל הקלחת הזו נכנסה גם בתו של ג'ון מקיין, מייגן מקיין, 1984, הידועה כפעילה פוליטית נמרצת מטעם המפלגה הרפובליקנית באוניברסיטאות האמריקאיות וכמשתתפת קבועה בערוץ "פוקס ניוז". באחת מהתוכניות ששודרו בערוץ בתחילת חודש אוקטובר 2016, היא הודיעה שאין כל סיכוי שהיא תצביע עבור טראמפ, לא רק בשל התנהגותו הגסה כלפי אביה, אלא גם בשל השערוריות המלוות את טראמפ כל יום מחדש. גם קונדוליסה רייס, שכיהנה כמזכירת המדינה תחת ממשלו של בוש בשנים 2009-2005, פרסמה הודעה בתחילת אוקטובר 2016, בה היא קראה לטראמפ לפרוש לאלתר מהמרוץ לנשיאות משום שהיא מקווה "לתמוך במישהו שיש לו כבוד והוא בעל שיעור קומה היכול למלא את התפקיד הכי חשוב בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם". סביר להניח שקונדוליסה רייס לא הייתה לבד בקריאתה הברורה שנשלחה לעבר טראמפ. רבים בבכירי המפלגה, אלה שהתמודדו לסנאט ולקונגרס, ייחלו לרגע בו טראמפ יעלם כדי להציל את המפלגה הרפובליקנית מתבוסה כפולה ואולי אף משולשת.

אומרים שארה"ב השתנתה מאוד לאור ההתפתחויות הדמוגרפיות שהתחוללו במדינה זו בעשורים האחרונים. עם כל הביקורת שיש כלפי אובמה, אי-אפשר לבטל את הרעיון שבחירתו חוללה שינוי תודעתי בקרב קהלים רבים שחשו שהם נמצאים בשוליים של מרכזי ההשפעה בארה"ב. בשל כהונתו של אובמה בשמונה השנים האחרונות, סביר להניח שנוצקו יסודות נוספים לאתוס האמריקאי המכתיב את רצונם של בני-מיעוטים להשפיע על המערכות הפוליטיות במדינה. לאפקט המצטבר הזה, תהייה השפעה גדולה גם לאור התנהגותו השערורייתית של טראמפ, לא רק על המפלגה הדמוקרטית אלא גם על המפלגה הרפובליקנית הזקוקה להתאמות אידיאולוגית לנוכח שינויי-העיתים בהם מתמודדת החברה האמריקאית כולה.

כמובן שאי-אפשר בלי הנקודה הישראלית: אם טראמפ יצליח לזכות בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016, הדבר עלול לגרום להלם רב - לא רק בארה"ב אלא גם ברחבי-העולם. ההלם הזה ידרבן את הנשיא אובמה לנקוט בצעדים רדיקליים ולהחליט החלטות חשובות שימלכדו לחלוטין את טראמפ. מתוך נקמנות לשמה, אובמה עלול לקבל החלטות גם בעניין הפלסטיני מתון רצון ברור וגלוי לעין להכתיב לטראמפ מדיניות שתהיה לה השפעה עמוקה ולטווח-ארוך על ישראל ועל יחסיה עם הרשות-הפלסטינית בכל הנוגע להסדר-מדיני עתידי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 27 באוקטובר 2016,

מוסלמים בגרמניה – האם הכתובת הייתה על הקיר

במשך שבוע אחד, מ-18 ביולי ועד ל-24 ביולי 2016, התרחשו בגרמניה ארבעה אירועים אלימים הקשורים לפליטים מוסלמים או לבני מהגרים מוסלמים, שערערו את התחושה ביטחונית המדומה אותה ניסתה הפוליטיקה הגרמנית לשדר לציבור הגרמני כולו. באופן כללי, אפשר לציין, שהתקשורת הגרמנית אינה אוהבת להתעמק יתר-על-המידה בבעיות פנימיות, בכשלים חברתיים, בשחיתות או אפילו באלימות פלילית. עד לא מזמן, התקשורת הגרמנית התרחקה מעיסוק חדשותי באלימותם של פליטים והמגרים או אפילו באלימות רחבת-ההיקף של השמאל הרדיקלי הגרמני. ההתמקדות התקשורתית בשנים האחרונות נגעה בעיקר לעלייתם של כוחות ימין רדיקליים - ככאלה העלולים לאיים על הסדר הגרמני הידוע. מאז תחילת שנת 2016, קיימת תחושה ציבורית של אובדן-השליטה על הנעשה בגרמניה בעיקר בכל מה שקשור לבעיית הפליטים המוסלמים. אך, התחושה הזו לא באמת חדרה גם ללבם של הפוליטיקאים הגרמנים הקשורים לאנגלה מרקל. ועם זאת, האירועים האלימים שהתבצעו באמצע חודש יולי 2016, גרמו לרבים מהם להסיק שגרמניה ניצבת מול משבר ביטחוני פנימי - כפי שביטאו זאת חוקרים אחדים בגרמניה העוסקים בתחומים המשיקים לביטחון ציבורי ולבעיית הפליטים. צריך לשים לב לאופי של ארבעת מעשי הטרור שהתבצעו בגרמניה במהלך התקופה הנדונה:

א. ב-18 ביולי, צעיר אפגאני בן 17 תקף אזרחים שנסעו ברכבת בדרום-גרמניה באמצעות גרזן וסכין. נוסעים אחדים העידו שהצעיר צעק "אללה אכבר" לפני תחילתו של האירוע הקטלני. כתוצאה מההתקפה נפצעו 4 תיירים באורח קשה וכ-16 נוספים נפצעו באורח קל. לאחר מרדף שניהלו אחריו כוחות-הביטחון של גרמניה שהוזעקו למקום, נהרג הטרוריסט המוסלמי מירי של שוטרים. כלי התקשורת בגרמניה, ובעיקר אלה המזוהים עם בוואריה, שאלו את עצמם "האם הכתובת הייתה על הקיר". אחדים מהם לא היססו להשיב ש"אכן הכתובת הייתה על הקיר" לאור אזהרותיו התקיפות של ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר, כלפי מדיניותה הרשלנית של אנגלה מרקל בנוגע לבעיית הפליטים מוסלמים. חוקרי המשטרה מצאו קשר ישיר בין הטרוריסט האפגאני לבין ארגון "המדינה האסלאמית".

ב. ב-22 ביולי, צעיר ממוצא איראני שנולד בגרמניה רצח ביריות אקדח 9 בני-אדם ופצע כ-16 נוספים במרכז מסחרי בעיר מינכן. עדת-ראיה, מוסלמית, נשבעה שהיא שמעה את הטרוריסט צועק "אללה אכבר". בעקבות האירוע הקטלני, העיר הייתה נצורה במשך שעות ארוכות. כ-2,000 שוטרים וחיילים הוזעקו כדי לטפל באירוע. במשך שעות אחדות לא היה ידוע אם בפיגוע השתתפו יותר מאדם אחד. בדיווחים אחדים נמסר שהאירוע מאוד אופייני לארגון "המדינה האסלאמית". מומחים אחרים טענו שהאירוע דווקא אופייני לארגון "אל-קאעידה". לבסוף התברר שבאירוע הרצחני השתתף צעיר אחד בן 18 שסבל במשך שנים הצקותיהם של מהגרים טורקים וערבים בבית-ספרו. לאחר האירוע הקטלני הצעיר ירה בעצמו. מעבר לרצח עצמו, משטרת גרמניה צריכה לברר לעצמה איך צעיר בן 18 מצליח להשיג אקדח ו-300 כדורים. כשאנשי ציבור מקומיים טוענים שגרמניה מוצפת בנשק בלתי חוקי המגיע ממדינות הבלקאן, בכירים מהם השתיקו אותם בטענה שאין צורך לעורר היסטריה ציבורית. גורמים רשמיים בגרמניה ניסו להמעיט מהאופי האלים של המעשה בעזרת הטענה שהנער היה שרוי בדיכאון. אולם, מומחים אמיצים בגרמניה השיבו לטענה זו ש"דיכאון אינו מהווה סיבה לבצע טבח כזה". מבירור קצת יותר מעמיק, התברר, שהנער הזדהה לחלוטין אם "האידיאולוגיה הארית". מעצם היותו ממוצא איראני, הוא אימץ תחושת עליונות גזעית כלפי טורקים, ערבים ומהגרים אחרים שהציפו את גרמניה בשנים האחרונות. במהלך הטבח הצעיר צעק "אני גרמני", "נולדתי בגרמניה". נתון נוסף המחזק את הטענה על כוונתו המפורשת לפגוע במהגרים, מתבססת על העובדה שמרבית ההרוגים והפצועים בטבח היו מהגרים או בני-מהגרים מטורקיה ומקוסובו.

ג. ב-24 ביולי, פליט סורי בן 21 רצח את במצ'טה מהגרת מפולין בת 45 שהייתה הרה. בנוסף לכך הוא פגע בגבר ואישה נוספים שהיו בזירת הפיגוע. התקשורת הגרמנית טענה שהרקע למעשה קשור לעניינים אישיים, שכן הפליטי הסורי ניהל סוג מסוים של יחסים עם המהגרת הפולנייה. נצא מתוך נקודת-הנחה שהטענה הזו נכונה, אולם טענה זו מדגישה ביתר-תוקף את הפער התרבותי העמוק השורר בין האוכלוסייה האירופאית לאוכלוסייה המוסלמית - זהו פער תרבותי שלא נעלם לחלוטין בדיונים שנערכו בכלי-התקשורת בגרמניה לאחר הפיגוע. אם כי, לעיתים, אחדים מהדוברים נקטו זהירות-יתר בדבריהם, אך קשה היה שלא להבחין בתסכול העמוק השורר בחברה הגרמנית בעיקר מאז אירועי ליל הסילבסטר של ה-31 באוקטובר 2015 בעקבות מסכת שלמה של הטרדות מיניות ומעשי אונס של יותר מ-1,000 נשים גרמניות בידי כ-1,200 מהגרים מוסלמים שהתגודדו בעיר קלן. הזעזוע מהמקרה עדיין לא התפוגג גם בשל ההבנה הציבורית שהמשטרה המקומית של העיר קלן ניסתה להעלים את המקרים החמורים האלה במשך ימים אחדים לאחר התרחשותם. זו לא הפעם הראשונה שהמשטרה הגרמנית, על שלל שוטריה ותחנותיה, מעלימה מידע חיוני מהציבור רק בגלל שיש מסר פוליטי ברור (מצד מרבית המפלגות) לא לחשוף את "הכביסה המלוכלכת" לעיני הציבור כדי לא לפגוע ב"תדמית של גרמניה". התדמית הגרמנית הרבה יותר חשובה, בעיניהם, מביטחונו של הציבור. אין תימה איפה, שהתקשורת הגרמנית העלימה מידע, במשך שנים, על פגיעה בפליטים ומהגרים בידי טרוריסטים מהימין הקיצוני, כשם שהיא העלימה מידע על מעשיהם הפליליים הקשים של הפליטים והמהגרים כלפי האזרחים הגרמנים. יתרה מזאת, הרשויות הממלכתיות בגרמניה מעלימות באופן מכוון נתונים על מעשי אלימות של השמאל הקיצוני - ששברו שיאים חדשים במהלך השנה האחרונה.

ד. ב-24 ביולי, בשעות הערב, פליט סורי בן 27 ניסה לבצע פיגוע במהלך פסטיבל מוסיקלי שנערך בעיירה בשם אנסבאך - גם ניא נמצאת במדינת-המחוז בוואריה. מסיבות שונות, השומרים שהיו באזור מנעו ממנו להיכנס למתחם בו נערך הפסטיבל, ובכך נמנע אסון כבד מאוד שהיה עלול להסתיים בהרוגים רבים. הטרוריסט המוסלמי החליט לבצע את הפיגוע הקטלני בבר סמוך. כתוצאה מהפיצוץ, נהרג הטרוריסט, אך הוא הצליח לפצוע כ-15 בני-אדם נוספים, חלקם באורח קשה. על-פי הרשומות של משטרת גרמניה זה היה "פיגוע ההתאבדות" הראשון על אדמת גרמניה שהרקע שלו הוא טרור-אסלאמי בשם ארגון "המדינה האסלאמית". כמובן שהמקרה הזה גרם לזעזוע רב בקרב הציבור הגרמני ובעיקר בקרב תושבי בוואריה, משום שזה היה המקרה הרביעי הקטלני, במשך שבוע בלבד, בו היו מעורבים מהגרים או בני-מהגרים. הסיוט של ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר, התגשם במלואו באכזריות בלתי-נסבלת עם 13 הרוגים ויותר מ-60 פצועים.

בכל ארבעת המקרים האלה, הרשויות הממלכתיות בגרמניה מיהרו "להכתיר" את העילה למעשים האלימים האלה כעניין הנובע מבעיות נפשיות. בעיות נפשיות בלבד. זאת העילה. כך, בדרך זו, ניסו הרשויות הממלכתיות בגרמניה להכתיב לתקשורת הגרמנית את האופי של הסיקור, במטרה להתחמק מדיון ציבורי מעמיק בבעיות שצצו על-פני השטח "ברעש גדול" בשל אופיים של המעשים הקטלניים הללו. זאת לא הפעם הראשונה שהרשויות הממלכתיות בגרמניה מכתיבות את הטון התקשורתי בנוגע לבעיות חברתיות רבות הרובצות על כתפיה של החברה הגרמנית כולה. למעשה, זו מדיניות מכוונות של כל הממשלות הגרמניות בעשורים האחרונים, דהיינו לא לחשוף את חולשותיה וכשליה של גרמניה. לפיכך, הטענה בנוגע ל"בעיות הנפשיות" של הטרוריסטים שפעלו בארבעת המקרים האלה, נועדה להרחיק את הדיון כולו מהמוקד האמיתי שלו, ובכך גם להרחיק טענות העלולות לצוץ נגד הרשויות הממלכתיות של גרמניה. הרי נגד "בעיות נפשיות" אין הרבה מה לעשות, ולכן אפשר לעבור לסדר היום. אולם, נגד "טרור" או נגד "טרור אסלאמי", יש מה לעשות, אך הדבר מצריך קבלת החלטות הדורשת אומץ פוליטי, חברתי וכלכלי כדי להתמודד אם האתגר שנבע בעיקרו מהחלטה שגויה של אנגלה מרקל שהתקבלה בדיוק לפני שנה, באוגוסט 2015.  מרקל ואוהדיה באותה עת, רצו "גרמניה צבעונית יותר" המבוססת על "מדיניות של ברוכים הבאים" כלפי הפליטים מוסלמים שנהרו לגרמניה מרחבי המזרח-התיכון.

בתקשורת הגרמנית התפרסמו תגובות מעניינות אחדות לנוכח שטף האירועים. כך למשל, באחד מהעיתונים המובילים בגרמניה, נכתב ש"האוטופיה הגרמנית נסדקה". כאן בדיוק טמונה הבעיה המרכזית של גרמניה המודרנית - היא מעולם לא הייתה "אוטופיה" והיא גם לא תהייה. אולם, התפיסה-העצמית של הזרם המרכזי במדינה רואה את גרמניה כסוג של "אוטופיה" לאור מערכת התעמולה האינטנסיבית שנעשתה לאורך העשורים האחרונים הן בקרב הציבור הגרמני והן ברחבי-העולם. עצם הרעיון שגרמניה היא "אוטופיה" מדומיינת, גורם למדינאים בכירים רבים לעטות על פניהם מסכה של "הפתעה גמורה" בכל פעם שמתרחש אירוע חמור בגרמניה, כאילו זאת הפעם הראשונה שאירוע כזה מתרחש במדינה. העניין אינו קשור רק לפיגועי טרור בלבד, אלא הוא קשור גם למסכת שלמה של מעשים אלימים מאוד המתרחשים במדינה - הן בתחום הפלילי והן בתחום הציבורי והחברתי. אלא שגרמניה, מבחינה נפשית, אינה מסוגלת להתמודד את בעיותיה באופן אמיץ ובפתיחות מלאה בשל כשל תרבותי שנטמע בחברה הגרמנית לאורך עשרות השנים האחרונות.

בכלי-תקשורת נוספים, רובם מהזרם המרכזי, טענו שגרמניה חייבת לעבור ממדיניות של "ברוכים הבאים לגרמניה", למדיניות של "צאתם לשלום מגרמניה" למרבית הפליטים מוסלמים שהציפו את גרמניה במהלך השנה האחרונה. אחת מהאמירות האכזריות שהופנו כלפי אנגלה מרקל באה מפי מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "אלטרנטיבה לגרמניה" שכתבה כך, פחות או יותר: "גברת מרקל, לאור הדם שנשפך, האם עכשיו גרמניה מספיק צבעונית בשבילך".

==             

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מוסלמים בגרמניה - האם הכתובת הייתה על הקיר", מגזין המזרח התיכון, 28 ביולי 2016. 

טרור אסלאמי – המאבק על הערכים הליבראליים – יוני 2016

יום אחד בלבד לאחר המופע הפסיכוטי של חברת-הכנסת המוסלמית חנין זועבי בפרלמנט הישראלי, טרוריסט מוסלמי נוסף יצא את ביתו באזור חברון לעבר היישוב קריית-ארבע במטרה לבצע פיגוע טרור בשם "אללה המוסלמי". הטרוריסט חצה את הגדר המקיפה את היישוב, נכנס לבית מבודד, שם הוא ראה ילדה בת 12 נמה את שנתה, בשעה שהוריה היו מחוץ לביתם לרגל עיסוקיהם. הילדה עסקה בדבר הכי בנאלי בעולם - בשינה של שעות הבוקר המוקדמות כהרגלם של מיליוני ילדים אחרים ברחבי-העולם. ללא שום עכבות מוסריות בנוגע להשלכות של מעשיו - בדומה לטרוריסטים מוסלמים אחרים המקיפים את העולם התרבותי - הוא שלף סכין והחל לדוקר את הילדה בדקירות קטלניות מאוד שגרמו למותה. הרצח המתועב הזה אינו שונה הרבה מהרבה רציחות מתועבות רבות אחרות המתבצעות בשם "אללה המוסלמי" שהיו לאלפיהם בעשורים האחרונים. ישנו קו אחד מקשר בין התרבות הפסיכוטית של חנין זועבי שבאה לידי ביטוי בפרלמנט הישראלי לבין המעשה הפסיכוטי של טרוריסט מוסלמי שאינו מהסס לחסל בדקירות סכין ילדה קטנה. שניהם שואבים את השראתם מאותו מקור תרבותי אנטי-אנושי.

העולם-המוסלמי חולה במחלה ממארת של בערות, אלימות כלפי "כופרים" ושנאה-הדדית שבמסגרתה מחוסלים מידי חודש בחודשו אלפי מוסלמים אחרים ביד מוסלמים אחרים שמעולם לא הכירו. תאוות השנאה הזו טבועה היטב בתרבות הערבית-אסלאמית כבר מאות שנים - לפני הופעתו של הרעיון הג'יהאדיסטי בשם "אללה המוסלמי". הופעת האסלאם רק העניקה הכשר אידיאולוגי-דתי למנטאליות הקטלנית שכבר הייתה טבועה בחברה הערבית. לפיכך, אין זה משנה אם זו פרלמנטארית מוסלמית הפועלת בחברה דמוקרטית, או רופא נשים שרכש את כשרתו במדינה מודרנית, או מוסלמי שקיבל תעודת פליט כדי לחיות במדינה מערבית - שלושתם תמיד יעדיפו "להגשים" של תרבות הערבית-אסלאמית הקטלנית על-פני חיים במדינה מתקדמת המוכיחה להם מידי יום ביומו את נחשלותו המוחלטת של האסלאם על גווניו השונים.

התסכול הברוטאלי הזה אינו מופנה רק נגד "כופרים", בדומה לפעילותה של ח"כ המוסלמית חנין זועבי או של הטרוריסט המוסלמי מאורלנדו, בארה"ב, שחיסל 50 בני-אדם או של טרוריסט מוסלמי אחר שחיסל "רק" ילדה קטנה אחת בישראל, אלא הוא מופנה גם ובעיקר כלפי החברה המוסלמית כולה. המשמעות היא, שבנסיבות אחרות הם יכלו למצוא את עצמם מבצעים פיגועים קטלניים שהיו גורמים להריגתם של מאות בני-אדם בעיראק, בסוריה, בניגריה, בסודאן, בסעודיה, באפגניסטן, בפקיסטן, בטורקיה, בבנגלדש, בסומליה, בארה"ב או בצרפת. המסקנה הזו מטרידה, משום שהדת-המוסלמית הפכה לארגון הטרור הגדול ביותר בעולם לא רק בשל מעשיהם של כמה מאות-אלפי טרוריסטים, אלא בעיקר בשל הסכמתם שבשתיקה של מאות-מיליוני מוסלמים אחרים למעשיהם הזוועתיים.

התשובה של העולם-הליבראלי אינה צריכה להיות רק באמצעות מערכות הגנתיות או התקפיות נגד הברבריזם האסלאמי הלובש צורה ופשוט צורה - פעם בסגנון ח"כ המוסלמית חנין זועבי ופעם בסגנונו של אבו-בכר אל-בגדאדי מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית". לדידם, גם "הזכות להגנה עצמית" משמעותה "תוקפנות" כלפי הערכים הברוטאליים שהם מנסים לקדם, לטפח ולהפיץ ברחבי-העולם. התשובה של העולם-הליבראלי צריכה להיות גם בהקמתו של חיץ מוחלט באמצעות הוקעה מוחלטת ועמוקה כלפי כל הערכים האסלאמיים - מתחילתם ועד לסופם. החיץ הזה צריך להיות בנוי על ערכים מנוגדים בתכלית - של צדק מול עיוות מוסרי, של ליבראליזם מול ברבריות, של הומאניות מול אנטי-אנושיות, של קדושת-חיים מול תרבות המוות האופיינית כל-כך למבנה המנטאלי-התרבותי האסלאמי - המשותף לחנין זועבי המוסלמית, לארגון "בוקו חראם" בניגריה, לארגון "אל-שבאב" בסומליה ולארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק. יש עוד מאות ארגוני טרור אסלאמיים כמותם - קטנים כגדולים - הפועלים במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו, החל מתנועות הטרור אסלאמיות בדרום-הפיליפינים וכלה בדרום-אמריקה.

באירופה המערבית מתחוללים שינויים איטיים, אך דטרמיניסטיים, בתחום המשפטי בנוגע ל"ערכים" מסוימים אותם מייבאים המוסלמים המגיעים לאירופה כפליטים או כמהגרים. במדינות אחדות מתגבשת לה הבנה מסוימת וקבלה מסוימת ברמה המשפטית בנוגע ל"ערכים" אסלאמיים מסורתיים כמו נישואי-קטינות; ריבוי-נשים; אונס במסגרת המשפחה; אונס על רקע "מצוקה מינית"; כריתת הדגדגן; ואפילו רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". במדינות אחדות קיימת הבנה בנוגע ל"ערכים" האסלאמיים בסוגיית מעמד-האישה ויחסם של בתי-הדין ההלכתיים בנושא זה הפועלים על פי חוקי השריעה המעוותים. במובן הזה, במרבית המדינות במערב אירופה מתגבשת לה "חברה מקבילה" שיש לה ערכים המנוגדים לחלוטין לתרבות הליבראלית האירופאית שהתפתחה ב-70 השנים האחרונות.

"החברה המקבילה" הזו, ברוב המקרים, פועלת בהסכמה שבשתיקה של הרשויות המקומיות כדי לא לעורר את המפלצת האסלאמית בשל החשש מאיבוד-שליטה של הסדר החברתי והפוליטי. מדיניות כזו מראה בעליל שמדינות אירופה אחדות מייחסות מעמד שווה וזהה בין הערכים הליבראליים של העולם-החופשי לבין הערכים האסלאמיים המבוססים על דיכוי ושליטה עד כדי מעשי רצח המוניים. כאשר אירופה המערבית מייחסת לערכים האסלאמיים המסורתיים מעמד שווה לערכיה הדמוקרטיים, המשמעות היא, שאירופה המערבית הפסידה בקרב ללא ירייה אחת אפילו. אולם, במקביל לכך מתחוללים שינויים משמעותיים באירופה לאחר פרישתה של בריטניה מהאיחוד-האירופאי: באוקטובר 2016 יערכו בחירות חוזרות באוסטריה בהן עלול לנצח הימין הקיצוני במדינה, וכן באותו חדש ייערך משאל-עם בהונגריה בנוגע לקליטתם של הפליטים מוסלמים על-פי תכתיב של האיחוד-האירופאי המעורר המתנגדות עזה ברחבי הונגריה כולה במדינות אירופאיות נוספות. במילים אחרות, האם הליברליזם המערבי לא יכול להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית מול האסלאם הרדיקאלי וקטלני, הוא מותיר את השדה הפוליטי לכוחות רדיקליים חשוכים הטבועים היטב ב-DNA התרבותי של אירופה ההיסטורית.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - חג הרמדאן -  יוני 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
עיראק:	6,315	כולל טוריסטים מוסלמים
סוריה:	4,823	כולל טרוריסטים מוסלמים
אפגניסטן:	1,253	רבים מהם טרוריסטים
תימן:	517	1,000 פצועים
סומליה:	380	1,000 פצועים
ניגריה - טרור אסלאמי:	379	2,000 פצועים
לוב:	334	רבים מהם חיילים ואזרחים
ניז'ר - טרור אסלאמי:	201	רבים מהם אזרחים
טורקיה:	148	כולל לוחמים כורדים
דרום-סודאן:	76	--
קמרון - טרור אסלאמי:	70	--
מצרים:	60	--
פקיסטן:	59	--
ארה"ב - טרור אסלאמי:	50	כולל הטרוריסט המוסלמי
מאלי:	40	--
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	40	--
סודאן + דארפור:	38	--
הודו - טרור אסלאמי - קשמיר:	30	--
איראן - כורדים:	27	מתוכם 5 חיילים איראנים
אלג'יריה:	22	רובם טרוריסטים מוסלמים
לבנון:	21	--
קזחסטן - טרור אסלאמי:	16	--
ירדן:	13	--
קניה - טרור אסלאמי:	10	--
רוסיה - קווקז:	10	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	8	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	6	--
בנגלדש:	6	לא כולל הפיגוע שהיה ב-1 ביולי
צרפת - טרור אסלאמי:	3	--
מדגסקר:	2	--
סעודיה:	1	--
כוויית:	1	--
ישראל - עזה:	--	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	6	5 מהם טרוריסטים
ישראל - טרור:	6	כולל הפיגוע ב-1 ביולי
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	23	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	2
אפגניסטן -חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	19
סה"כ:	15,015 הרוגים	30,000 פצועים

בסיכומו של דבר, בחודש יוני 2016, נהרגו 15,015 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ואלימות אסלאמית הלובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות המשתנות. יש לנו הערכה זהירה שמספר ההרוגים היה גבוה בהרבה ממה שצלחנו לאסוף דרך מקורות תקשורתיים רשמיים ולא רשמיים. אזורים שלמים במרחב האסלאמי כולו עדיין חסומים ברמה התקשורתית הן בשל תשתית רעועה והן בשל מדיניות מכוונת של הממשלות ושל הארגונים הרדיקליים הפועלים במרחב. התמונה של ששת החודשים הראשונים של שנת 2016 נראית כך: בחודש מאי נהרגו 11,858 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691 בני-אדם; בחודש מרץ נהרגו 10,705 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 12,599 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 12,161 בני-אדם. בחודשים ינואר-יוני 2016 נהרגו 73,029 בני-אדם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - המאבק על הערכים הליבראליים - יוני 2016", מגזין המזרח התיכון, 7 ביולי 2016.