הפילוסוף הסורי צאדק ג´לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82

צאדק ג'לאל אל-עזם, מי שהיה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים בעולם-הערבי, הלך לעולמו ב-11 בדצמבר 2016 בברלין כגולה פוליטי, בשעה שחיילי המשטר הסורי של בשאר אל-אסד טבחו בתושבים הנצורים של העיר חאלב המדממת - בדומה לסוריה כולה. מאחורי המשפט הקצר הזה, מסתתרת ההיסטוריה הטרגית של המדינות הערביות - לא רק של השנים האחרונות, אלא גם של המאה השנים האחרונות.

בשעה שאל-עזם בילה את שנותיו האחרונות בברלין, לאחר שהוענק לא מקלט רשמי בשנת 2012 מטעם הרשויות בגרמניה, סוריה הפכה לזירה של טרגדיה אנושית שלא נראתה כמותה בעשרות השנים האחרונות. כ-500,000 הרוגים, 12 מיליון פליטים, מתוכם 8 מיליון נאלצו לעזוב את סוריה. הטיהור האתני המתחולל בסוריה נגד העדה הסונית והכורדית, גרם לסילוקם של כשליש מתושבי המדינה. לצד כל זה, מתחולל הרס שטתי ומכוון של ההוכחות הנוגעות לזכויות-הקניין של הנמלטים באמצעות השמדה של המסמכים הרשמיים המעידים על כך. אונס שיטתי, טרור מיני, הרעבה שיטתית, הרג שיטתי בשלל אמצעי לחימה הכולל שימוש בנשק כימי, הוצאות להרוג המוניות, העלמה מכוונת של אסירים ועצירים והפיכתה של סוריה לגרורה שיעית ורוסית - כל אלה הם תווי-ההיכר של סוריה החדשה מבית היוצר של התרבות הערבית הקרימינאלית. חוסר-היכולת של העולם-הדמוקרטי לגבש קו-פעולה ברור - אפילו בנוגע להקמתו של אזור מוגבל, בטוח ומוגן לתושבי סוריה - גם הוא הפך לאחד מסימני-ההיכר של הטרגדיה הסורית, המציין גם את פחדנותם ורשלנותם של כל הארגונים הבינלאומיים. הזעקה החלושה שיצאה מרחבי-העולם לנוכח מה שמתרחש בחאלב וברחבי סוריה כולה, צריכה להדליק נורה אדומה בקרב מדינות קטנות רבות ברחבי-העולם.

אל-עזם נולד בדמשק בשנת 1934, למשפחה סונית, אמידה וחילונית, הנטועה היטב בהיסטוריה של סוריה מאז המאה ה-18. אל-עזם מת בגיל 82. דהיינו, הוא היה עֵד לאירועים הגדולים שהתחוללו בעולם-הערבי ולמלחמות הקטלניות שמוטטו את החברה הערבית כולה - החל מהמלחמה המצרית בתימן בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ועד לקריסתן של המדינות הערביות בשנותיו האחרונות לחייו של אל-עזם. מיליוני בני-אדם קיפחו את חייהם בעולם-הערבי לאורך ה-60 שנים האחרונות בשל מלחמות פנימיות, במלחמות פנים-ערביות ובמלחמות פנים-אסלאמיות, שרובן נבעו בשל חוסר-היכולת הערבית להעדיף פתרון לא אלים לבעיות פנימיות וחיצוניות. והתוצאה היא סוג של "השמדה-עצמית" דטרמיניסטית העוברת על החברה הערבית כולה במגוון רחב של נושאים ועניינים. מדובר על מיליוני קורבנותמבית היוצר של התרבות הערבית - ולא כפי שהערבים מעדיפים לחשוב שהקטסטרופה הזאת היא תוצר של קונספירציה מערבית, ציונית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית וכדומה.

בדומה לרבים מבני-דורו של אל-עזם, מלחמת-ששת הימים של יוני 1967, היוותה את קו פרשת-המים, שהפכה למגדלור ענק המציין את הזמן והמרחב ואת את נקודת-ההתייחסות לאירועים שהתרחשו בעולם-הערבי מאז אותה תבוסה מחפירה. 50 שנה עברו מאז אותה מלחמה, ואותן בעיות נותרו כשהיו באותם זמנים מרים בהם ניסו מאות אינטלקטואלים ערביים לפרש את הכישלון הערבי וסיבותיו. בשנתיים הראשונות לאחר מלחמת ששת-הימים התפרסמו אלפי מאמרים וספרים שהוקדשו לכישלון הערבי. רבים מאותם פרסומים נשכחו, אך אחדים נותרו כציוני-דרך בוהקים בתרבות האינטלקטואלית הערבית. בין הפרסומים הללו אפשר לציין את ספרו של יאסין אל-חאפז, סורי שחי בערוב-ימיו כגולה פוליטי בלבנון, בשם "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספר נוסף היה של ד"ר צאלח אל-דין אל-מונג'ד מירדן שפרסם ספר בשם "עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות של תבוסת ה-5 ביוני". ספר שלישי, היה ספרו של צאדק ג'לאל אל-עזם בשם "ביקורת עצמית לאחר התבוסה". שלושת הספרים האלה זכו לתהודתה עצומה ברחבי העולם-הערבי ואף מעבר לו. פרקים שלמים תורגמו לשפות זרות, כולל לעברית. שלושתם, ועוד רבים אחרים בעולם-הערבי, כתבו בדם לבם לנוכח המשבר האידיאולוגי בו היה שרוי העולם-הערבי ולאור תבוסתה של האידיאולוגיה הנאצריסטית שזכתה לתהודה עממית רחבה ועצומה לפני ה-5 ביוני 1967. ספרו השני של אל-עזם בשם "ביקורת על החשיבה הדתית", שיצא-לאור זמן קצר לאחר ספרו הראשון, עורר גם הוא תגובות רבות ברחבי העולם-הערבי, אולם במדינות ערביות אחדות הוטל איסור על הפצתו. אל-עזם נעצר בלבנון למשך תקופה קצרה בשל פרסום הספר.

גם בספרו השני, אל-עזם לא היסס להטיח ביקורת נוקבת על השימוש בדת ככלי פוליטי לליבוי-יצרים בין הקבוצות השונות המרכיבות את האסלאם, ובין דת האסלאם לדתות אחרות. היבט נוסף בגישתו הכללית של אל-עזם על העולם-הערבי נגעה גם ל"בעיה הפלסטינית" שהיוותה תירוץ למשטרים הערביים לנקוט בצעדי דיכוי קשים נגד האזרחים ונגד כל סממן של ליבראליות מחשבתית בקרב האזרחים. לדעתו, גם אם לא הייתה קיימת "בעיה" כזו, המשטרים הערביים היו ממציאים תירוצים רבים כדי להמשך בדיכוי הכפוי השורר במדינות-הערביות. אפילו טורקיה, שנחשבה בשנות ה-90 של המאה הקודמת כדוגמא סבירה למדינה אסלאמית הנמצאת בעיצומו של תהליך דמוקרטי, שינתה את פניה לחלוטין בשנים האחרונות, והיא פנתה לעבר בנייתה של סולטנות אסלאמית רדיקאלית תחת שרביטו של ארדואן.  אפילו כשיש לטורקיה אפשרות פוטנציאלית להצטרף ל"איחוד האירופאי", היא בחרה להתמקד ברודנות אסלאמית רדיקלית ובסיכול מכוון של שרידי הרוח הליבראלית שנותרה בטורקיה של שנת 2016. עוד לפני שארדואן ביסס את אחיזתו בטורקיה, כבר בשנת 2008 ביטא אל-עזם את דעתו שההגות המחשבתית האסלאמית של תחילת המאה ה-21, הידרדרה לתהומות עמוקים אפילו בהשוואה לתקופה בה הוא פרסם את ספרו "ביקורת על החשיבה הדתית" שיצא לאור בשנת 1969. לדעתו, בזמן פרסום ספרו, התקיים סוג של שיח-הגיוני בין האסלאם לבין המדע. אולם כיום, (בשנת 2008, כשנאמרו הדברים), האסלאם דוחה לחלוטין את השיח-המדעי באמצעות פרסומים דתיים מופרכים הסותרים לחלוטין את הידע האנושי בשלל תחומים ונושאים.

אחת מהנקודות העיקריות במחשבה האידיאולוגית של אל-עזם, שבאה לידי ביטוי ברוב כתביו, הייתה, שהחילוניות היא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה לצד תנאים הכרחיים נוספים חשובים לא פחות. כיאה למי שרכש את השכלתו הגבוהה בארה"ב, לאל-עזם הייתה אפשרות לערוך השוואות יומיומיות, בלתי-נמנעות, בין החברה האמריקאית לבין החברה הערבית. מסקנותיו היו עגומות, אך בה בעת, הוא היה גם אופטימיסט ללא תקנה בנוגע לפוטנציאל של החברה הערבית כולה. המפגש הזה עם אורחות-החיים המערביים ריתק את דמיונם של אינטלקטואלים ערבים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות. הד לכך, אפשר למצוא באין-ספור מאמרים וספרים שהוקדשו לכך. מעטים מהם, כדוגמת אל-עזם, הצליחו לחרוג מעבר ללוליינות לשונית אפולוגטית כדי לתרץ את הנחשלות הערבית על גווניה השונים. רבים מהכותבים נקטו גישה של ריחוק וזלזול תוך כדי התנשאות ערבית דמיונית על הישגיהם של הערבים במאות הראשונות לאחר הופעתו של האסלאם. ההתנשאות הזו לא הייתה רק תרבותית, אלא היא הייתה גם גזענית שהדגישה את העליונות האתנית של הערבים על עמים אחרים - לא רק גנטית אלא גם מינית בהשוואה לגבר המערבי. דווקא הגישה הזו, המזלזלת והמתנשאת, היא שהשפיעה יותר על קהלים בעולם-הערבי המתיימרים להיות "אינטלקטואלים". כשעורכים השוואה בין התמונות של קהיר, דמשק ובגדאד בשנות ה-40 של המאה הקודמת, לבין התמונות של הערים הללו בשנת 2016, קשה שלא להבחין בשוני העמוק בלבוש של האזרחים שהפך לדתי יותר, מסורתי יותר, נוקשה יותר - בעיקר בכל הקשור למעמדן של הנשים במדינות הללו. לחברה הערבית והאסלאמית יש אובססיה מנטאלית בכל הקשור למעמדן של הנשים בחברה. כך למשל, בדצמבר 2016 נודע על הירצחן של 5 ילדות בפקיסטן רק בגלל שהן נתפסו נהנות ממוזיקה (האירוע התרחש לפני 6 שנים, אך עלה שוב לכותרות לאור ממצאים חדשים). הינה כי כן, לספרות הביקורתית של אל-עזם ודומיו יש קהל (קטן אומנם) משום שהיא נוגעת בעצבים החושפים של העולם-הערבי בפרט ושל העולם-המוסלמי בכלל.

גם בימים אלה של שנת 2016, אינטלקטואלים ערביים אחדים דנים בספרים הללו משום שהביקורת שהושמעה באותם ימים קשים של 1967, עדיין רלוונטית לימים אלה. ההוכחה לכך ניצבת באור בוהק בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי - ממרוקו בצפון אפריקה ועד לקווי-העימות בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית. במרחב העצום הזה, אין ולוּ מדינה אחת הראויה להיקרא מדינה-מתפקדת, ליבראלית ודמוקרטית. משום כך, עבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם נותרה אקטואלית גם בשל אחד מרעיונותיו המרכזיים בנוגע לאסלאם-הרדיקלי: לדידו, עלייתו של הגורם האסלאמי-הרדיקלי נוצרה בשל כישלונם הטוטאלי של המשטרים החילוניים שלא ידעו לצקת תוכן אמיתי - ולא רצו לצקת תוכן אמיתי - של ערכים אוניברסאליים הקשורים לזכויות-אדם בסיסיות. יתרה מזאת, לדעתו של אל-עזם, אותה הוא ביטא גם בשנותיו האחרונות, שמאחורי כל "מהפכן ערבי", מסתתר אדם שמרן מאוד מבחינה דתית, חברתית, תרבותית, כלכלית ומוסרית. לדידו של אל-עזם, ולדעתם של אינטלקטואלים נוספים בעולם-הערבי, "המהפכנות הערבית" היא בסך-הכל כלי להשגת עוצמה כדי להגביר את אמצעי-השליטה על הבריות. בהקשר הזה, טען אל-עזם, "הדור המהפכני הצעיר" של שנת 2016, אינו שונה במהותו מהדור שקדם לו כדוגמת עבד אל-נאצר, חאפז אל-אסד, מועמר קדאפי וסדאם חוסיין. כולם היו מהפכנים צעירים בתקופתם, אך הפכו את ארצותיהם ל"מדינות-הפחד" על-פי הגדרתו של יאסין אל-חאפז בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". אין תימה איפה, שהתקשורת הגרמנית ציינה לאחר מותו שעבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם, רלוונטית מתמיד לאור מה שאנחנו יודעים על העולם-הערבי של שנת 2016.  גרמניה, חשה בימים אלה על בשרה, כמו כל העולם-הדמוקרטי, את גלי-ההדף של התרבות הערבית מבחינה פוליטית, דתית ומוסרית.

נחזור לדבריו של אל-עזם בשנת 2008 שנאמרו בראיון לעיתון יומי בקטאר על השפעתה של תבוסת יוני 1967 על כתיבתו הביקורתית. הראיון תורגם במלואו על-ידי אתר "ממרי" - לא רק בשל מעמדו של אל-עזם, אלא בעיקר בשל תוכנו. וכך בחר אל-עזם להציג את דבריו לקהל הקוראים לאחר שנשאל מדוע אתה כותב, ולמי?: "אני סבור, שעבור מרצה באוניברסיטה, הכתיבה היא ביסודה חלק מהמחקר המדעי. בתחילה, החיבורים שלי היו קשורים למחקרים בפילוסופיה האירופאית המודרנית. אולם מה שדחף אותי לכתוב בשאלות הנוגעות לעניין הפוליטי או הציבורי היה תבוסת יוני 1967. אם מישהו היה מציג בפני את עניין הכתיבה לפני כן, ואומר לי שאני עתיד לכתוב על הנושא הזה ספרים אחדים - כפי שכתבתי מאוחר יותר - הייתי מאשים אותו בשיגעון והייתי אומר שבשום פנים ואופן לא אשקע בשאלות כאלה. יתכן שהייתי מביע את דעתי כתוצאה מהמעקב שלי אחרי העניין הציבורי והתעניינותי בו - אולם, לא הייתי שוקע בשאלות הללו לולא ההלם שגרמה תבוסת יוני 1967. כתבתי לפני התבוסה של שנת 1967 - לאלה שהתעניינו בנושא הפילוסופי. נהגתי לכתוב למשכילים שיש להם נכונות לנקוט בעמדות נאורות ומתקדמות, ולאלה שהיה להם רצון לפתח את הרעיונות, העמדות והתרבויות הללו על בסיס של תנועת התחייה הערבית הנאורה. אולם לאחר שנת 1967, הפנייה הייתה לכיוון הגורמים הפעילים בחברות שלנו. בשלב ההוא, כולנו נתקפנו בהלם ובתסכול. באותה-עת התחלתי לכתוב לציבור, כיוון שכולנו, כמשכילים, רצינו לומר משהו. משום, שלא יתכן שיקרה דבר-מה ברמה כזאת של אסון מבלי שנאמר מאומה כמשכילים".

סביר להניח שבעקבות המלחמה ותוצאותיה, אל-עזם התעניין בנעשה ב"מדינונת הכנופיות" כפי שכונתה מדינת-ישראל בתקשורת הערבית. עד שנים אחדות לאחר המלחמה, אל-עזם עדיין חשב שמדינת-ישראל היא "גרורה של האימפריאליזם האמריקאי", וזאת למרות שעד לשנת 1967 משרד-החוץ האמריקאי העדיף באופן בולט קשר עם מרבית המדינות הערביות ולא עם ישראל. רק לאחר המלחמה, המדיניות האמריקאית כלפי ישראל השתנתה מקצה לקצה. עם השנים, גם הגישה של אל-עזם כלפי ישראל השתנתה, משום שאי-אפשר היה להתעלם מהיותה של ישראל תמונת-ראי שעמדה בניגוד גמור למה שהתרחש בעולם-הערבי של שלל מדינותיו מבחינה פוליטית, כלכלית, חברתית, צבאית, מוסרית, מדעית וטכנולוגית. מה שעורר את חמתם ותיעובם של אינטלקטואלים ערבים אחרים בגישתם כלפי ישראל, אצל אל-עזם נוצקה סקרנות אינטלקטואלית בנוגע לישראל - לא סקרנות הנובעת מרגשי-נחיתות, אלא סקרנות חקרנית, הנובעת מתוך נקודת-מבט ערבית פטריוטית הרואה בהישגיהם של עמים אחרים מעין דוגמא ממנה ניתן להפיק לקחים חיוביים במטרה לשפר את החברה בה "מתגורר המשכיל הערבי".

למרבה הצער, הפער בין העולם-הערבי לעולם-הדמוקרטי הולך והתרחב. חיסולה של השדרה האינטלקטואלית הערבית בשל המלחמות הפנימיות והחיצוניות הרבות השורות בעולם-הערבי, מנציחה את נחשלותה של החברה הערבית ש"איננה מסוגלת לייצר מאומה ללא עזרתם של אחרים" כפי שען אל-עזם שנים אחדות לפני מותו. מעצם העובדה שאל-עזם נאלץ לחיות את שנותיו האחרונות כגולה-פוליטי בברלין, מראה בעליל על מצבו העגום של העולם-הערבי שאינו מצליח לייצר אפילו מקום אחד בו אפשר לחיות כבני-חורין מבחינה פוליטית, דתית ואינטלקטואלית. המסקנה העגומה הזו, כנראה ליוותה את שנותיו האחרונות של אל-עזם בעוצמות הולכות וגדלות ככול שזרמו הידיעות על החורבן האנושי בסוריה במדינות ערביות נוספות - שהוא כולו תוצר של התרבות הערבית, אותה הוא ניסה לשפר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפילוסוף הסורי צאדק ג'לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82", מגזין המזרח התיכון, 22 בדצמבר 2016.

מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת´ - 1964

במאמר הקודם עסקנו בשינויים האידיאולוגיים שעברה מפלגת הבעת' בעקבות הוועידה ש-6 שהתקיימה בחודש אוקטובר 1963 - כשבעה חודשים לאחר שקציני הבעת' חוללו הפיכה צבאית מוצלחת בסוריה. קציני הצבא שניצבו לפתע בחזית העשייה המדינית, ביקשו ליצור מסגרת אידיאולוגית שתעניק הכשר לשליטתו של הצבא על החיים הריבוניים בסוריה - לא מאחורי הקלעים ולא בהיחבא בשל הרכבו העדתי של האגף הצבאי במפלגה. לפיכך, בעזרת מניפולציות פוליטיות מרשימות, קציני הצבא הצליחו להכניס סעיף מיוחד במצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' על-מנת להציב את הצבא בחזית העשייה הפוליטית כגורם בעל-משמעות שתפקידו לממש את הרעיונות החדשים שגובשו במהלך הוועידה ה-6. ובכן, מה התרחש במהלך הדיונים בשאלת תפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה?

מאחר וסעיף זה, הצבא, גרם למחלוקות רבות בדיוני הוועידה ה-6, להלן יובהרו העימותים שנגרמו בשל מחלוקת זו, אך לא באותה דרך השוואתית שהובאה במאמר הקודם משום שדרוש לכך הסבר מעט מקיף יותר. נקודה זו - תפקידו של הצבא בפוליטיקה הסורית - היוותה בעיה ושאלה מכרעת מבחינתה של הסיעה המרקסיסטית שאף באה לידי ביטוי בפרסומם של שני הכרכים "אודות המחשבה המדינית" שיצאו-לאור בתחילת 1963, בידי יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס.

דרישתם של אל-חאפז ומורקוס הייתה הוצאת הצבא מחוץ למעגל החיים הפוליטיים בסוריה מתוך מחשבה שהמהפכה הסוציאליסטית לא תצליח אם הסוציאליזם יונחת מלמעלה - דהיינו מאנשי הצבא.  בהתאם לרעיונו של הפלג המרקסיסטי, המהפכה הסוציאליסטית מתבססת על מהפכה מלמטה והיא שולחת את זרועותיה כלפי מעלה גם לעבר מוסדות השלטון. המשמעות היא, שהשלטון הוא נושא דברו של ההמון ופועל על-פי האינטרסים המובהקים של ההמונים על-בסיס ההנחה הזו. כל עוד תנאי זה לא בא לידי ביטוי מצד "היסודות בעלי-ההכרה" שהם איכרים, פלחים, זעיר-בורגנים ומשכילים, "שיערוב המרכסיזם" יישאר בגדר ניסיון בלבד.

מנגד, מישל עפלק וקבוצתו פעלו ממניעים שונים לחלוטין במהלך קיומה של הוועידה ה-6, כאשר דאגתם העיקרית הייתה המאבק להשפעה והישרדות אישית ופוליטית בין האגף הצבאי במפלגה לבין האגף האזרחי שבה. סביר להניח שלא נעלם מעיניהם כוחו והשפעתו של הצבא על המפלגה ועל החיים הפוליטיים בסוריה - כפי שאכן כך היה בפועל. לפיכך, דרכו של עפלק התאפיינה בניסיון לצבור כוח פוליטי בתוך המגבלות הקיימות, ובתוך הממד הצר שהותירו לו קציני הצבא והפלג המרקסיסטי שניחן ברעב פוליטי כדי להביא לשינוי מקיף בסוריה ובעולם-הערבי כולו על-פי משנה פוליטית סדורה.

האגף המרקסיסטי חש ביטחון מוחלט בדרישותיו השונות בנוגע לאידיאולוגיה ברורה יותר ומעשית יותר, והוא אף חש ביטחון בשל האופי הדמוקרטי שבו התנהלו הדיונים הן בוועידה האזורית והן בוועידה הלאומית. יתרה מזאת, הם פעלו כבעלי השליחות והייעוד ההיסטורי, כך שלמרות שהצבא הוא שהזמין אותם ליטול חלק בדיונים ולעצב את דרכה החדשה של המפלגה, הם חשו משוחררים מכל ניסיון לשלם מס-שפתיים לקציני הצבא או להתפשר עם רעיונם המרכזי.

בהחלטות הועידה השישית של מפלגת הבעת' - בפרק הראשון - נאמר כי הועידה נתבקשה לציין את המאפיינים העיקריים של התקופה שעברה בין הוועידה הלאומית החמישית לבין הוועידה הלאומית השישית.  חברי הוועידה סיכמו את חמשת התופעות הבולטות של התקופה, והן:

1. הפיכת מאזן-הכוחות במולדת הערבית לטובת התנועה המהפכנית.

2. תנועה אידיאולוגית ערבית מאורגנת תפסה את השלטון בשתי ארצות ערביות (סוריה ועיראק).

3. תבוסתה של התנועה הקומוניסטית.

4. עליית ההכרה של ההמונים ביחס לחשיבותו של הגורם הכלכלי והחברתי בבניית החברה המהפכנית.

5. הנאצריזם.

כפי שהתברר מהחלטות הוועידה, חברים אחדים שהשתתפו בדיונים ביקשו להוסיף עוד נקודות אחדות שלדעתם התקופה הנדונה (בין שתי הוועידות) התאפיינה בהן. ואכן, אחדים מן המשתתפים בוועידה העלו עוד 11 נקודות נוספות שלדעתם התקופה האחרונה התאפיינה בהן. בסעיף האחרון, ה-11, נכתב "כניסת הצבא למערכת הלאומית על יסודות אידיאולוגיים וארגון אידיאולוגי".  ובהמשך לסעיף זה נאמר כי "נמתחה ביקורת על סעיף זה של הדו"ח, אם משום שלא נכנס לפרטים, אם ביחס לניסוח, או בגלל כמה נקודות משניות". ההוספה הזו הראתה בעליל כי ויכוח חריף התגלע בין חברי הוועידה בנוגע לתפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה. סעיף זה, מחד גיסא, תיאר את כניסת הצבא לחיים הפוליטיים על בסיס אידיאולוגי וארגון אידיאולוגי, ומאידך, הסעיף נועד לטשטש את הויכוח שפרץ בין חברי הוועידה, בשל כניסת הצבא לחיים הפוליטיים, על-ידי הוספת המשפט כי "נמתחה ביקורת" בשל "כמה נקודות משניות".

קציני הצבא לחצו על חברי הוועידה על-מנת לקבל הכרה מלאה בנוגע לתפקידו של הצבא. וכבר בסיכום של חמש התופעות הבולטות של התקופה, כפי שחברי הוועידה נתבקשו לציין, היה סעיף שניסה לתת משנה-תוקף לתפקידו של הצבא ומעורבותו בחיים הפוליטיים בסוריה. על כן, בסעיף ב' נכתב: "תנועה אידיאולוגית מאורגנת תפסה את השלטון בשתי ארצות ערביות (סוריה ועיראק) בפעם הראשונה בהיסטוריה הערבית המודרנית".

אם היה ספק ברעיון, בנוגע לתפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה, ספק זה הוסר בהחלטות הסופיות של הוועידה ה-6 של מפלגת הבעת'. הוועידה החליטה שלוש החלטות שבאו תחת המסגרת הערטילאית "המלצות מדיניות שונות", אשר הפגינו בעליל הן את חוזקו והשפעתו של הצבא והן את כוונותיו לגבי העתיד. וכך הועידה החליטה:

א. "לקבל את היסודות האיחודיים הסוציאליסטיים והארציים, שפעלו בעבר בשתי המפלגות (בסוריה ובעיראק) ולא הזיקו להן - כיחידים (הדגשה במקור), בתנאי שיעברו מבחן הניסיון והמעקב האישי למשך שנה לפחות. באשר ליסודות האיחודיים הסוציאליסטיים הארציים כארגון (הדגשה במקור), יש להילחם בהם בתקיפות, כיוון שהם עוינים למפלגה בצורה חריפה".

ב. "הועידה הלאומית ממליצה בפני ההנהגה הלאומית לבקש מההנהגות הארציות בסוריה ובעיראק לערוך טיהורים בכל המיניסטריונים, ובמיוחד במיניסטריון החוץ, מהיסודות הריאקציוניים. יש לעשות זאת במהירות האפשרית ולספק לשגרירויות יסודות מפלגתיים מקרב המדינות הערביות השונות".

ג. "הועידה הלאומית ממליצה בפני ההנהגות לבקש מההנהגות הארציות בסוריה ובעיראק לפעול מייד להקמת צבא על בסיס אידיאולוגי, כיוון שבלעדי צבא סוציאליסטי יועמדו הסוציאליזם ופעולות השינוי - בסכנה".

כפי שניתן להבין מהסעיפים דלעיל, החלטות הוועידה השישית העניקו לצבא הכשר לפעול במישורים אחדים להם הוא קיווה וציפה מאז ההפיכה ב-8 במרץ 1963:

א. ניתנה לו הלגיטימציה לפעול כצבא אידיאולוגי-דוקטרינרי השומר על עקרונות הסוציאליזם. דהיינו, צבא וסוציאליזם חד הם.

ב. בנוסף לכך, ניתנה לצבא האפשרות לערוך טיהורים מקיפים במפלגה ובמשטר כראות עיניו ולפעול בצורה החלטית נגד כל סטייה מהאידיאולוגיה החדשה של מפלגת הבעת'.

ואכן, כאשר מולאו התנאים האלה הן מבחינה אידיאולוגית-פרגמאטית, הן מבחינת הלגיטימציה למעורבותו הפוליטית והן בשל ההחלטה המאפשרת לו לערוך טיהורים מקיפים במוסדות המדינה, המשמעות היא כי הציפיות של הצבא מולאו בצורה מושלמת המאפשרת לו לעמוד הן בלחצים פנימיים והן בלחצים חיצוניים (למשל, מול יוקרתו ומשנתו המדינית של עבד אל-נאצר).

ועידת הבעת' באוקטובר 1963 מסמנת יותר מכל את דרכה החדשה על מפלגת הבעת' ואת דרכה החדשה של סוריה כיחידה מדינית. ועידה זו סימלה עבור האגף המרקסיסטי במפלגה את פסגת כוחם והשפעתם האידיאולוגית והפוליטית. אולם, מה שנראה כהצלחה באוקטובר 1963 - למרות שדרישתם להוצאת הצבא לא התקבלה -  הצלחה זו שימשה סימן לירידתם מהבימה הפוליטית במסגרת מפלגת הבעת'. עתה, משעוצב המצע הרעיוני של מפלגת הבעת', שוב לא היה צורך בקבוצה אינטלקטואלית שמאלית-רדיקאלית אשר תיתן דרור למחשבותיה ולמעשיה, ובכך תערער את הלגיטימיות של הצבא להמשיך לנהל את כל המוסדות השלטוניים במדינה לפי ראות-עיניהם.

האתגר הראשון במעלה של כל שלטון, הוא שרידותו. שרידות זו היא שמכתיבה את הצעדים הפוליטיים של המשטר כלפי אלה הקוראים תיגר כלפיו, או כאלה המהווים אתגר פוטנציאלי עתידי. מייד לאחר סיום הועידה ה-6, הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' פרק כל עול ורסן, ברחבי עיראק באופן אלים ביותר, עד שהדבר העמיד בסכנה את כל הישגי מפלגת הבעת' הן בעיראק והן בסוריה. מבחינת קציני הבעת' בסוריה זו הייתה שעת כושר להיפטר מכל מהקבוצה המרכסיסטית שעזרה לגבש את המצע החדש של מפלגת הבעת'.

בראשית 1964 התכנסו קציני הבעת' והחליטו להרחיק את כל החברים המרקסיסטים, במסגרת, מה שנקרא, "טיהור וייעול המנגנון הפוליטי של המפלגה". על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, יש צורך לחזור לאירועי ספטמבר 1963 כשקציני הבעת' חברו לפלג המרקסיסטי במטרה לנטרל את וותיקי המפלגה כדוגמת מישל עפלק וצאלח אל-דין אל-ביטאר:

"הוועדה הצבאית" שביצעה את ההפיכה, ופעלה מאחורי הקלעים, שיתפה פעולה עם הקבוצה המרקסיסטית בראשותו של חמוד אל-שופי  - מורה דרוזי בן 36 שהמשיך לקיים בחשאי את סניף מפלגת הבעת' בתקופת האיחוד עם מצרים. אל-שופי הושפע רבות מכתביו של יאסין אל-חאפז וממפלגתו המרקסיסטית של עלי צאלח אל-סעדי מעיראק. סביב אל-שופי התקבצה חבורת מרקסיסטים שמשכה את עיניהם של קציני הבעת' שביצעו את ההפיכה. שיתוף פעולה זה, בא לידי ביטוי במהלך קיומה של הוועידה הארצית של מפלגת הבעת' שנערכה בספטמבר 1963, וזאת לקראת כינוסה של הועידה הלאומית ה-6 של מפלגת הבעת', שעתידה הייתה להיערך בדמשק באוקטובר 1963, בהשתתפותם של נציגי הסניפים של המפלגה ברחבי עולם-הערבי.

לוועדה-הארצית של סוריה נבחרו האישים האלה:

חמוד אל שופי - דרוזי, מרקסיסט, נבחר למזכיר הכללי של הוועדה-הארצית. (בשנת 1982 היה שותף להקמתה של "הברית הלאומית לשחרור סוריה" מהשלטון העלווי).

ד"ר נור אל-דין אל אתאסי - סוני, מהאגף הרדיקלי של המפלגה.

חאלד אל-חכים - מרקסיסט.

ד"ר מחמוד נופל - מרקסיסט.

אחמד אבו צאלח - מרקסיסט. ( היה בכלא בשנים 1967-1966, לאחר סילוקו של אמין אל-חאפז. בשנת 2005 העניק ריאיון נרחב ל"אל-ג'זירה" על האירועים הדרמטיים בסוריה בשנות ה-60 של המאה הקודמת).

קולונל חמד עובייד - דרוזי.

קולונל חאפז אל-אסד - עלווי. (היה נשיא סוריה משנת 1971 ועד לשנת 2000).

מוחמד אל-טאוויל.

אישים אלה שיתפו פעולה עם הנציגים המרקסיסטיים מעיראק בראשותו של עלי צאלח אל-סעדי בוועידה ה-6, וכך הם הצליחו לשנות את מצע מפלגת הבעת'. לאחר הועידה ה-6, קבוצתו של עלי צאלח אל-סעדי, שהייתה שיכורה מניצחון, החלה להטיל אימה על תושבי עיראק בהתנהגותה חסרת-הרסן. כתוצאה מצירוף של נסיבות, נערכה הפיכת קצינים בעיראק, בנובמבר 1963, שנערכה נגד אנשי הבעת' שרק בפברואר אותה שנה ערכו הפיכה משלהם מעיראק.  לתוצאות עגומות שכאלה לא ציפו קציני הבעת' בסוריה, לכן הם החליטו לשתף פעולה עם קבוצת עפלק כדי למנוע את ההרס שהביא עלי צאלח אל-סעדי בעיראק.

בפברואר 1964, התכנסה ישיבה מיוחדת, שלא מן המניין, כדי להביא לסילוקם של המרקסיסטים מהמפלגה, וכדי לשנות את הרכב הועדה-הארצית של המפלגה. בכך למעשה נחשפו כוונותיה של "הוועדה הצבאית" שחוללה את ההפיכה במרץ 1963. אלה האישים שהיו חברי הועדה-הארצית המורחבת של המפלגה לאחר הדחתם של המרקסיסטים:

גנרל אמין אל-חאפז - סוני. (כיהן כנשיא עד להדחתו האלימה בשנת 1966 בידי צאלח ג'דיד. היה אחד מידידיו הקרובים ביותר של הסוכן הישראלי, אלי כהן, שפעל בסוריה עד לתפיסתו בינואר 1965. לאחר שנות גלות רבות, אמין אל-חאפז מת בעיר חאלב בחודש דצמבר 2009).

קולונל צאלח ג'דיד - עלווי. (כיהן כנשיא סוריה משנת 1966 ועד לשנת 1970. הודח בידי חאפז אל-אסד. נכלא עד למותו בחודש אוגוסט 1993).

קולונל מוחמד עומראן - עלווי. (נכלא לאחד הדחתו של צאלח ג'דיד. נכלא עד לשנת 1967. לאחר שחרורו עבר להתגורר בלבנון, שם חוסל בידי המודיעין הסורי בחודש מרס 1972).

קולונל חמד עובייד - דרוזי.

קולונל חאפז אל-אסד - עלווי. (שר-ההגנה בתקופת מלחמת ששת-הימים 1967. ביצע הפיכה נגד צאלח ג'דיד בנובמבר 1970. כיהן כנשיא סוריה מחודש פברואר 1971 ועד למותו בחודש יוני 2000).

קולונל עבד אל-כרים אל ג'ונדי - איסמאעילי - כת שיעית. (אל-ג'ונדי היה ידוע כטיפוס בעל אופי אלים ואכזרי במיוחד. התמנה לכהן כראש המודיעין הסורי. התאבד בכלא בחודש מרס 1969 בעקבות מאבקים אלימים בין חאפז אל-אסד לבין צאלח ג'דיד. אשתו התאבדה שבועות אחדים לאחר מכן).

פהמי אל-עשורי - מהפלג של עפלק. (מינויו היה "תשלום פוליטי" לעפלק על שיתוף-הפעולה הזמני עם הפלג הצבאי).

סולימאן אל-עלי. עלווי.

מוחמד זועבי - סוני. (חבר נאמן וקרוב לנשיא חאפז אל-אסד. היה ראש ממשלת סוריה משנת 1987 ועד לחודש מרס 2000. הודח בידי בשאר אל-אסד בשל החשד לשחיתות. הושם במעצר בית. התאבד בחודש מאי 2000).

סאמי אל-ג'ונדי - אסמאעילי, הצטרף לבעת' ב-1963.(קרוב משפחתו של עבר אל-כרים אל-ג'ונדי, נכלא לתקופה קצרה בשנת 1969. עבר להתגורר בלבנון עד סמוך למותו בשנת 1996).

ג'מאל שייה - דרוזי, מורה, מהאגף המיליטנטי של המפלגה.

ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי -  סוני, מהאגף הרדיקלי של המפלגה. (במלחמת ששת-הימים כיהן כנשיא סוריה. היה בכלא משנת 1970 ועד לשנת 1992. לאחר 22 שנות מאסר, הוא נשלח לפריס לטיפול רפואי - שם הוא מת בחודש נובמבר 1992).

לאחר המהלך הזה, ולאחר כמעט שנה מאז הפיכת מרס 1963, שלטו קציני הבעת' הן במפלגה והן במדינה הסורית, כשלרשותם עומדים שני "מכשירים פוליטיים" יעילים: א. מצע אידיאולוגי היכול להתחרות ב"תנועה העממית" של עבד אל-נאצר ובפופולאריות שלו ברחבי העולם-הערבי. ב. לגיטימציה לפעול כצבא אידיאולוגי - בניגוד לדעתה של הקבוצה המרקסיסטית שהצטרפה למפלגה בשנת 1963. שני המכשירים הללו, למעשה, סללו את דרכה של העדה העלווית לעבור מהפך מעמדי מרשים לקראת שליטה מוחלטת בחיים הריבוניים של סוריה ולגיטימציה להפעיל ברוטאליות קטלנית כלפי אלה שערערו על שלטונה. מלחמת-האזרחים המתחוללת בסוריה מאז חודש מרס 2011, היא תולדה טרגית לאירועים שהחלו למעשה כבר בשנת 1963.

רבים מהאישים המוזכרים במאמר הוגלו, נרצחו, התאבדו או נאסרו במהלך השנים שעברו מאז הפיכת קציני הבעת' של ה-8 במרס 1963. כך למשל, צאלח אל-דין אל-ביטאר - אחד ממייסדיה של מפלגת הבעת' - נרצח בפריז ביולי 1980 בידי סוכני מודיעין של הנשיא חאפז אל-אסד. מישל עפלק - מייסד מפלגת הבעת' - חי בפריז כגולה פוליטי עד למותו בשנת 1989. עפלק נקבר בעיראק בשל סירובו של הנשיא חאפז אל-אסד להעניק לו קבורה הולמת בדמשק. גם יאסין אל-חאפז, שהוזמן להניח את התשתית הרעיונית לוועידה ה-6 שהתקיימה באוקטובר 1963, מת בלבנון כגולה פוליטי בשנת 1978 בעקבות מחלת הסרטן.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת' - 1964-1963", מגזין המזרח התיכון, 31 באוקטובר 2013.

סוריה לאחר הפיכת קציני מפלגת הבעת´ – 1963

האידיאולוגיה של מפלגת הבעת' הייתה פרי רוחו ויצירתו של מישל עפלק מייסד המפלגה, ותורתו נשארה ללא שינויים מרחקי-לכת מאז היווסדותה בשנות ה-40 של המאה ה-20.  בעקבות הפיכת הבעת' במרס 1963 החלה להתגבש הדעה בקרב חברי המפלגה ואוהדיה שהאידיאולוגיה של עפלק היא במידה מסוימת אוטופית, שכן היא הייתה נכונה להציג פתרון כללי לתקופה בה היא נכתבה, אך חסרו בה תשובות לתנאי המציאות המשתנית. בחודש בפברואר 1963 מפלגת הבעת' בעיראק תפסה את השלטון, ובחודש מרס של אותה שנה, קציני הבעת' חוללו הפיכה צבאית בסוריה. למרות שמישל עפלק נתפס בעיני תושבי המזרח-התיכון כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות בעולם-הערבי", קשה היה לחברי המפלגה בסוריה ובעיראק להתמודד את היוקרה העממית של עבד אל-נאצר, נשיא מצרים דאז, ולאידיאולוגיה שהוא הציג באותה עת.

שורה של משברים אקוטיים תקפו את סוריה מאז שהיא זכתה בעצמאותה בשנת 1946: סדרה של הפיכות ומשברים פרלמנטרים עד שנת 1958; כישלון האיחוד עם מצרים בשנים 1961-1958; וחילופי שלטון תכופים עד להפיכת הבעת' של ה-8 במרס 1963. כך למשל, במהלך התקופה הנדונה התחלפו בסוריה 24 ראשי-ממשלה.

באוקטובר 1963 עמדה להיערך הוועידה ה-6 של מפלגת הבעת'. על-מנת לחולל את השינוי המיוחל, חברו יחדיו שני פלגים אידיאולוגיים בעלי נטיות מרקסיסטיות בסוריה ובעיראק שביקשו לנתב את הקו האידיאולוגי של המפלגה לאפיק רדיקלי יותר ובעל קווים ברורים יותר מבחינה מעשית. בעזרת מניפולציות פוליטיות, הפלג הצבאי של מפלגת הבעת' שחולל את ההפיכה של ה-8 במרס 1963, עודד את הנציגים המרקסיסטים להשתלט על דיוני המפלגה במטרה לנתב את המצע הפוליטי החדש לכלי רב-עוצמה שישרת דווקא את קציני הבעת' של אותה עת. מרבית קציני הבעת' שחוללו את ההפיכה היו בני-מיעוטים - לא סונים - שראו בקריירה הצבאית כלי למוביליות חברתית ולשיפור מעמדי יוקרתי. לפיכך, היה דרוש להם כלי אידיאולוגי בחסות מפלגת הבעת' שיכשיר להם את הדרך לעמוד בחזית העשייה המדינית בסוריה, ובכך לחולל הפיכה מעמדית בתפיסה העצמית של בני-המיעוטים - ובראשם, בני העדה העלווית.

רבים מהנציגים המרקסיסטים היו צעירים רדיקליים ובחלקם הצטרפו למפלגת הבעת' זה מכבר -  כדוגמת יאסין אל-חאפז שאף הקים, יחד עם אליאס מורקוס, מפלגה חדשה בשם "מפלגת הבעת' השמאלית" שהחלה להתגבש בתחילת 1963. במסגרת הזו, הם פעלו יחד עם אחרים כדי לקדם את רעיונותיהם שבאו לידי ביטוי בשני הכרכים שפורסמו בפברואר 1963 בשם "אודות המחשבה המדינית". בעקבות פרסום שני הכרכים, הוטל על יאסין אל-חאפז לכתוב מצע חדש יהווה בסיס לדיונים שיערכו באוקטובר 1963. רעיונותיו של אל-חאפז התפרסמו בחוברת בשם "מספר הנחות-יסוד תיאורטיות" שהונחה של שולחנם של נציגי המפלגה שהתכנסו כדי לחולל את השינוי שהשפיע את עתידה של סוריה למשך עשרות שנים הבאות. מבחינתם של אל-חאפז ומורקוס, הוועידה היוותה את גולת הכותרת של השפעתם - הן אידיאולוגית והן פוליטית - תוך כדי ניצול הבימה שניתנה להם כדי להשפיע, ובעיקר לנסות לשנות את מהלך החיים הפוליטיים למה שנראה להם נכון יותר וצודק יותר לחברה הסורית ולאומה הערבית כולה.

כדי להמחיש את השינוי שחל, נדגים זאת באמצעות התפיסה הקלאסית של עפלק, בתווך את רעיונותיהם של אל-חאפז ומורקוס, ולבסוף את מה שהתקבל בהחלטות הועידה ה-6 של מפלגת הבעת' ("החלטות הועידה השישית של מפלגת הבעת' 23-5 באוקטובר 1963", תרגומה מופיע ב-סוציאליזם הערבי - קובץ, עמ' 234-215). במשך עשרות שנים, מיליוני סורים התחנכו על ברכי המצע החדש. יתרה מזאת, האידיאולוגיה הרדיקאלית הזו הובילה בסופו של דבר גם לתוצאותיה העגומות של מלחמת-ששת-הימים מבחינתה של סוריה ומנהיגיה.

סוציאליזם

א. עפלק: "הסוציאליזם הוא משטר מחויב המציאות משתי סיבות; 1) העם לא ירתם למאבק לאומי אם לא יהיה משוכנע כי מאבק זה יביא את מאויו החברתיים-כלכליים הצודקים על סיפוקם. 2) בתנאים הנתונים, הסוציאליזם הוא המשטר היחיד שיוכל להגשים זאת". הסוציאליזם הוא שלב בדרך להגשמת הלאומיות ולא יעד סופי שצריך לשאוף אליו.

ב. אל-חאפז ומורקוס: סיגול התורה המרקסיסטית כולה כשלב עליון וסופי שצריך לשאוף להגשים אותו. הלאומיות הפרטיקולארית היא שלב בדרך לסוציאליזם המדעי.

ג. מצע המפלגה: "הדרך הערבית אל הסוציאליזם שתתבסס על יכולתם של המוני הפועלים לקלוט את הניסיונות הסוציאליסטיים, אשר ילמדו את ההמונים כיצד להנהיג את הכלכלה ובדרך הטובה ביותר והנשגבת ביותר מאשר קפיטליזם. זאת פשרה בין השמרנים שהתגלו במפלגה לבין הרפתקנות שמאלית שהתגלתה אצל אחרים.

סוג השלטון

א. עפלק: "משטר פרלמנטרי חוקתי כאשר הרשות המבצעת אחראית כלפי הרשות המחוקקת שאותה בוחר העם באופן ישיר. הקשר התקיים על בסיס לאומי הוא המבטיח את ההרמוניה בין הקבוצות השונות".

ב. אל-חאפז ומורקוס: התנגדות למשטר פרלמנטרי, שהנו משטר בורגני מבית מדרשו של האימפריאליזם המערבי. צורת השלטון המתאימה ביותר היא דמוקרטיה עממית, כאשר העם מקיים את השלטון.

ג. מצע המפלגה: "הליכה מהירה לקראת הדמוקרטיה עממית על-ידי צמידות מנגנוני השלטון אל ההמונים והרחבת שיתופם של ההמונים העמלים בוצרה הולכת והגדלה ועידודם לפיקוח על השלטון".

המפלגה

א. עפלק: "...המפלגה היא חלוץ ההולך לפני המחנה ומפלגת הבעת' תפעל למען הפצת כוח העם ושלטון העם, וכאשר העם יכיר בנכונות דרכה הרי ממילא היא תהייה זהה עם העם, על כן לא יישאר מקום למפלגות אחרות".

ב. אל-חאפז ומורקוס: חלוץ ההולך לפני המחנה, והוא שמנהיג את הדמוקרטיה העממית המתבססת על יסודות יציבים בעלי ההכרה. 

ג. מצע המפלגה: "...המפלגה היא חלוץ מאורגן של ההמונים, חלוץ זה שואב מההמונים את שאיפותיהם וצורכיהם וההופך אותם להכרעות לפי ועידות המפלגה, והמפלגה מתחייבת בהחלטות אלו".

הלאום

א. עפלק: אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית. הלאומיות היא אמת נצחית, לא של היסטורי. הערבים כולם מהווים אומה אחת, ואומה זו נושאת שליחות נצחית הנובעת מתוך ישות האומה עצמה".

ב. אל-חאפז ומורקוס: אימוץ התפיסה הזו הוא ניסיון להטיל ספק כלפי המורשת המתקדמת של האנושות כדי לחסום את הדרך לסוציאליזם המדעי.

ג.  מצע המפלגה: אין כל התייחסות לשליחות האומה הערבית.

האיחוד הערבי

א. עפלק: "...האיחוד הערבי אינו ניתן לערעור ויש לשאוף אליו בהתמדה, כאשר השאיפה היא איחוד מוחלט הנובע מאותה שליחות נצחית המאופיינת באומה הערבית כולה. יש להיאבק למען ליכוד הערבים במדינה עצמאית אחת".

ב. אל-חאפז ומורקוס: האיחוד הנו דבר רצוי שיש לשאוף אליו בהתמדה, אך על בסיס שווה שימנע את הדומיננטיות של ארץ אחת על חברתה.

ג. מצע המפלגה: "הצורה הטבעית וההכרחית של המדינה החדש בשלב זה היא הצורה הפדרטיבית. יש להשאיר את הסמכויות של המועצות המחוקקות ושל מוסדות הביצוע בשתי המדינות (סוריה ועיראק). יש לפעול ברצינות לחיזוק מנגנון הפדרטיבי ופיתוחו באופן מתמיד. האיחוד מצרי-סורי: על המפלגה להכין מחקר שלם וענייני בנוגע לניסיון הזה שהיה עמוק ואמיץ, להבנת עצמנו, על-מנת שנהיה גלויי-לב וברורים בפני העם הערבי. על החברים האחראים לערפול דעותיה של המפלגה - על כך שהיא לא נטלה את השלטון בסוריה לפני 1958 והסכימו לפרוק המפלגה והישארות בשלטון על אף התגלות סטייתם - לתת את הדין. על כן, יש להגיש עליהן ביקורת עצמית בכתב". (סעיף נגד מישל עפלק וצלאח אל-דין אל-ביטאר, מייסדי המפלגה).

המהפכה

א. עפלק: "...המפלגה מאמינה כי מטרותיה הראשיות בשטח תחיית הלאומנות הערבית ובניין הסוציאליזם לא יושגו אלא בדרך של מהפכה ומאבק, לכן יש לחולל מהפכה שתקיף את כל שטחי-החיים: המחשבתיים, החברתיים והפוליטיים. אך מהפכה זו צריכה להיות לא אלימה כדי לא לפגוע באחדות הערבית".

ב. אל-חאפז ומורקוס: מהפגה מלאה תוך כדי הבלטת הניגודים המעמדיים והחרפתם עד ששאיפות ההמון יבואו לידי ביטוי בשטחי-החיים השונים - ללא פשרות.

ג. מצע הפלגה: "...מהפכה בכל שטחי החיים, כדי לעלות על דרך הסוציאליזם למרות הזעזועים הצפויים בחברה. הסוציאליזם לא יידחה עד שתושלם בניית המסגרות החברתיות והכלכליות, כיוון שדחיית הסוציאליזם עלולה לדחות בהכרח את בנייתן של המסגרות הללו. האמת הזאת מוכחת באופן מדעי מתוך הניסיון". (הסעיף הזה סלל את הדרך להשתלטותם של קציני הצבא על המפלגה ולסילוקם של חברי המפלגה הוותיקים).

קומוניזם

א. עפלק: "...אם תשרורנה ברעיון הערבי השקפות מלאכותיות כמו הסוציאליזם הקומוניסטי ויקבלו את הפילוסופיה של הבריאה וכל התופעות האחרות המתלוות לפילוסופיה זו - אז ייגדע עתידו של הרעיון הערבי".

ב. אל-חאפז ומורקוס: המפלגות הקומוניסטיות מעוותות את הרעיון של הסוציאליזם המדעי בכך שהן אימצו את הגישה הלאומית לפי התפיסה הסטאליניסטית.

ג. מצע המפלגה: "...התנועה הקומוניסטית הערבית נחלה תבוסה עקב חוסר השפעתה על השלב הבא במולדת הערבית, על כן מפלגתנו מציעה אלטרנטיבה תוך חיפוש הדרך הטובה ביותר להצלחת השינוי הסוציאליסטי".

הקמתו של צבא אידיאולוגי

תפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה, בהתאם למצע מפלגת הבעת', עורר ביקורת רבה במהלך דיוני הוועידה שהתקיימה באוקטובר 1963. על תפקידו של "צבא אידיאולוגי" בסוריה ועל הנסיבות שהובילו את קציני הבעת' לסילוקם של מייסדי המפלגה - מישל עפלק וצאלח אל-דין אל-ביטאר - במאמר הבא.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סוריה לאחר הפיכת קציני מפלגת הבעת' - 1964-1963", מגזין המזרח התיכון, 25 באוקטובר 2013.

האופוזיציה הסורית מצפה לנפילתו של המשטר העלווי

ב-17 בפברואר 2011 התפתח עימות מילולי אלים בין קצין משטרה סורי לצעיר מקומי באחד מאזורי המסחר החשובים של עיר דמשק. העימות החל כאשר מכוניתו של הצעיר כנראה חסמה את מכונית המשטרה של הקצין שהיה בתפקיד. בתגובה לחסימה, שלא נעשתה בזדון, הקצין ביקש מהצעיר "להזיז את התחת שלו" כדי לפנות את הדרך. בתגובה לנאמר, התפתח עימות מילולי בין הצעיר לבין השוטר שהוביל, בסופו של דבר, למעצרו של הצעיר בתחנת המשטרה המקומית הנמצאת במרכז השוק. עשרות עוברי-אורח וסוחרים היו עדים ליחסו הברוטלי של השוטר כלפי הצעיר - שהוא בנו של אחד מהסוחרים הידועים בשוק. בתגובה ליחסו הברוטלי של קצין המשטרה כלפי הצעיר, החלו להתגודד מאות בני-אדם, חלקם סוחרים, כדי להביע מחאה על האירוע ולהפגין את זעמם על התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון כלפי האזרחים באופן כללי. באורח-פלא, הצטרפה למחאה קבוצה קטנה של מפגינים שקראה "אנחנו נקריב את חיינו למענך בשאר אל-אסד". סביר להניח שהקריאות הללו נועדו להציג לעיני נציגי השלטון הסמויים שנכחו במקום שהמחאה איננה מופנית כלפי הנשיא עצמו, אלא רק נגד מקרה בודד שיצא מכלל שליטה לאור התנהגותו של קצין המשטרה. "התרגיל האזרחי" הזה של המפגינים, למעשה הצביע על הפחד העמוק השורר בקרב האזרחים בסוריה החוששים מידיהם הארוכות של נציגי המשטר הדיקטטורי של בשאר אל-אסד. בעקבות התערבותו האישית של שר-הפנים הסורי, מיג'ור ג'נרל סעיד מוחמד סאמור, שטרח לגיע למקום האירוע, נרגעו הרוחות בעיקר לאחר שהצעיר שוחרר על-פי דרישת המפגינים, וכן הובטח להם שהפרשה תיחקר עד תום.

האירוע הזה, שהסתיים בעקבות התערבותו המהירה של שר-הפנים, העלה את רף ההתלהבות של נציגי האופוזיציה הסורית הפועלים ברחבי המזרח-התיכון במדינות המערב. אתרי אינטרנט אחדים הצליחו להעלות תמונות מהאירוע והיו כאלה שקיוו שהצעיר המוכה בשוק של דמשק יצליח להלהיב את ההמונים, כפי שצעירים אחרים (שהציתו את עצמם לאות מחאה) הצליחו להניע מיליוני אזרחים ממורמרים עד להפלתם של המשטרים האוטוריטריים בטוניסיה ובמצרים. בדומה למדינות אחרות במרחב הערבי, גם בסוריה הצטבר זעם עממי המבעבע מתחת לקרקע ומאיים לפרוץ בכל רגע נתון. העילה להתלקחות יכולה להתעורר בדומה למה שאירע בשוק של דמשק ב-17 בפברואר 2011, או על רקע התנהגות גסה ואלימה של צעירים בני-העדה העלווית כלפי צעירות מוסלמיות. בעבר, התנהגות כזו של צעירים עלווים כלפי צעירות מוסלמיות עוררה מהומה גדולה שנרגעה רק בהתערבותם הישירה של נציגי השלטונות. למתח החברתי הזה מתווסף מתח נוסף הנוגע לתחושותיהם של אזרחים סורים רבים העומדים חסרי-אונים לנוכח התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון בנקודות המשיקות אפילו לעניינים פעוטים. כך למשל, חידוש דרכון יכול להימשך לפחות שישה חודשים והוצאת רישיון עסק יכולה להימשך שנים אחדות, אם בכלל.

לצד המחנק הפוליטי השורר בסוריה ולאור מצב זכויות-האדם הבעייתי השורר במדינה זו, קיימים גם מגבלות כלכליות המחניקות לחלוטין את היוזמה האישית. המשטר הכלכלי של סוריה נמצא רובו ככולו בידי שליטתה של משפחת אסד ושל אלה המקורבים אליה. גם סוריה עצמה מחולקת לאזורי השפעה כלכליים על-פי החלוקה המשפחתית ובהתאם לקרבה למוקדי שלטון הנמדדת גם על-פי קשרי נישואין. גם מפקדים בכירים בצבא הסורי מנהלים עסקים כלכליים ענפים עם גורמים כלכליים בתוך סוריה עצמה או עם גורמים כלכליים בלבנון, בעיראק ובטורקיה. ביחידות צבאיות אחדות, העיסוק הצבאי הפך עם הזמן לעיסוק משני לחלוטין לאור ההזדמנויות הרבות העומדות בפני מפקדים בכירים הנמצאים במוקדי הכרעה חשובים. יתרה מזאת, קיימת תחרות סמויה בין מפקדים שונים על רקע עסקי לאור הפתיחות שהנהיג בשאר אל-אסד במבנה הכלכלי של סוריה מאז שהחלה כהונתו בשנת 2000. לאור כל זאת, הצבא הסורי הפך לחלק מהמשטר הכלכלי של המדינה, כך שהמוטיבציה לבצע הפיכה צבאית נגד המשטר כדי ליהנות מפירות השלטון, התמוססה ככול שהתרחבה הפעילות העסקית של המפקדים הבכירים ושל כאלה הנמצאים מוקדי השפעה חשובים. על רקע זה, אולי ניתן להבין את הידיעה שהודלפה מפי גורמי מודיעין מערביים על כך סוריה אינה עוסקת באיסוף מידע מודיעיני שיטתי על שכנותיה. המשטר הסורי כנראה עסוק באיסוף מידע אובססיבי של אזרחי סוריה כחלק מהפרנויה המלווה כל משטר דיקטטורי כדוגמת משטרו של בשאר אל-אסד. ועם זאת, המשטר הסורי עוסק בבנייה אינטנסיבית של יכולות אסטרטגיות ארוכות-טווח הנשענות על עוצמה רקטית ובניית תשתית גרעינית לעתיד לבוא.

ב-8 במרס חל יום האישה הבינלאומי. בתאריך זה חל בסוריה יום הפיכת הבעת' של ה-8 במרס 1963. אף-על-פי שבשנים האחרונות העומם זוהרו של יום זה, המשטר הסורי של בשאר אל-אסד עדיין מתייחס לכך כאירוע לאומי חגיגי שנועד כדי לפאר ולהלל את הישגי המשטר. 48 שנים עברו מאז, אולם סוריה עדיין מתנהלת על-פי חוקי החירום שהונהגו באותה עת. אין תימה איפוא, שפעילים סורים החברים בארגוני זכויות-אדם העלו גם ב-8 במרס 2011 את הדרישה לבטל את חוקי החירום במדינה ולהעניק לאזרחים את האפשרות להתבטא באורח חופשי ולהתאגד ללא חשש מידיהם הארוכות של מנגנוני הביטחון. ברוחב-לב האופייני למשטרים דיקטטוריים, גם ב-8 במרס 2011 הוענקה חנינה כללית נשיאותית לאסירים שהורשעו בגין עברות קלות. כמובן שהאסירים הפוליטיים לא נכללו בחנינה הכללית הנשיאותית, למעט הודעה של שחרורו של עורך-הדין היתאם מאלח, בן 80, שנאסר בשנת 2009 ונשפט בשנת 2010 בבית הדין הצבאי של סוריה באשמת "פגיעה במוראל הלאומי של סוריה". על עבירה "חמורה" זו, מאלח נידון לשלוש שנות מאסר. אחדים מהאסירים הפוליטיים הכלואים בבית-כלא השוכן בקרבת העיר דמשק פרסמו הצהרה משותפת על-כך שהם פותחים בשביתת-רעב במחאה על מצב זכויות-האדם בסוריה. כאשר לוב הודחה בתחילת מרס 2011 ממועצת האו"ם לזכויות-אדם בעקבות התנהגותם של כוחות הצבא כלפי האזרחים מאז שהחלה ההפיכה העממית, סוריה מיהרה להודיע שהיא מעוניינת לתפוס את מקומה של לוב. על-פי מצב העניינים השורר במועצה, לסוריה יש סיכוי גדול לתפוס את מקומה של לוב, כשם שאיראן התקבלה בשנת 2010 להיות חברה במועצה לזכויות האישה של האו"ם.

במגזין האופנה ווג (Vogue) התפרסמה כתבה, בגיליון של חודש מרס 2011, על אסמה אל-אסד שהיא רעייתו של הנשיא הסורי בשאר אל-אסד. במסגרת הכתבה הופיעה תמונה משפחתית של הנשיא ורעייתו המשחקים עם שני ילדיהם הקטנים. בדומה למשטרים האוטוריטריים הקיימים במרחב הערבי, גם המשטר הסורי מנסה להציג את פניה היפות של סוריה באמצעות מצגת-שווא של משפחה נשיאותית רגילה לחלוטין. כאשר בוחנים את הדברים מעט לעומק, מתברר שאין הבדל גדול בין המשפחה הנשיאותית של סוריה לבין המשפחות הנשיאותיות והמלכותיות של מצרים, טוניסיה, אלג'יריה, לוב, מרוקו, ירדן, סעודיה, בחריין ותימן. במקביל לפרסום הכתבה על אשת הנשיא הסורי, התפרסמה גם ידיעה על בלוגרית סורית צעירה בשם טאל אל-מלוחי (طل الملوحي), בת 20, שנעצרה בידי כוחות-הביטחון של סוריה בשנת 2009. בפברואר 2011 היא נידונה לחמש שנות מאסר בעקבות הטענה שהעלתה התביעה הסורית שהיא גויסה בידי המודיעין האמריקאי, בהיותה בת 15, במטרה לספק מידע על גורלם של האסירים הפוליטיים הכלואים בסוריה. מאז שנודע גזר דינה של אל-מלוחי, פעילים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה העלו דפי אינטרנט בשם "כולנו טאל אל-מלוחי". גורמים אופוזיציוניים בסוריה טוענים שמאז שנות ה-80 של המאה הקודמת, נעלמו אלפי אסירים פוליטיים שהיו כלואים בבתי-הכלא בסוריה. במהלך השנים האחרונות התפרסמו ידיעות על היעלמותם של כ-17,000 בני-אדם בהוראה ישירה של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר אל-אסד.

האופוזיציה הסורית אינה עשויה מקשה אחת. יש בה אינטרסים משפחתיים, עדתיים ודתיים המהווים מכשול בהתגבשותה לכדי גוף ארגוני בעל-השפעה בתוך סוריה ומחוצה לה. ברחבי אירופה וארה"ב מסתובבים פעילים פוליטיים שמעולם לא היו בסוריה או שיש להם זיכרון עמום בנוגע לחיים בסוריה מתקופת ילדותם. לחלק מהארגונים האופוזיציוניים הפועלים במערב יש קשרים עם ארגוני ביון מערביים ולעיתים הם מקבלים סיוע פיננסי לצורך פעילותם. ברוב המקרים, האפקטיביות של הארגונים הללו הייתה שולית לחלוטין. בחלק מהמקרים, הסיוע הכספי הופסק לאחר שהוכח שפעילותם מסתכמת בהדבקת פלקטים בודדים בחוצות הערים. אחדים מהאישים הללו הפועלים בשם "האופוזיציה הסורית", עדיין לא נגמלו מהנוהג השכיח להפיץ ידיעות כוזבות על הנעשה בתוככי סוריה כדי להאדיר את שמם לשם השגת יוקרה אישית בזירה הבינלאומית.

ארגונים אופוזיציוניים אחרים המתבססים על בני משפחת רפעת אל-אסד (יליד 1937) - אחיו הסורר של חאפז אל-אסד - מקושרים היטב לבני משפחת המלוכה הסעודית והם נהנים מסיוע כספי רב המאפשר להם לנהל מסע תקשורתי ותעמולתי נגד משפחת בשאר אל-אסד. אחת מהדמויות הבולטות במשפחת רפעת אל-אסד, הוא בנו, ריבאל אל-אסד, בן 35, המתגורר בלונדון. בעקבות ההפגנות העממיות שהיו ברחבי המזרח-התיכון מאז שתחילת שנת 2011, ריבאל אל-אסד קרא לנשיא הסורי לבצע בהקדם רפורמות דמוקרטיות מקיפות אם ברצונו להימנע מגורל הדומה לגורלו של חוסני מובארק. רבים מבני העדה העלווית בסוריה חוששים מנקמה איומה שתוביל למרחץ-דמים מתמשך אם וכאשר תתחולל מהפכה אלימה שתוביל להפלתו של בשאר אל-אסד. מבחינתה של האופוזיציה בסוריה, יום המבחן הוא "יום הזעם" האמור להתקיים ב-15 במרס 2011. גם לא יתרחש אירוע דרמטי ביום זה, כבר כעת ניתן להעריך שלבנה נוספת נפלה בחומת-הפחד המקיפה את חייו של האזרח הסורי הממוצע המייחל לחיים פוליטיים וכלכליים הוגנים יותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האופוזיציה הסורית מייחלת לנפילתו של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 10 במרס 2011.

סוריה והשינויים הפוליטיים במזרח-התיכון

ב-16 בינואר 2011, הנשיא הסורי בשאר אל-אסד יכל לסמן וי ביומנו: לאחר נתק של שש שנים, נחת שגריר אמריקאי חדש בדמשק ביוזמתו התקיפה של הנשיא אובמה שהצליח לעוקף את התנגדותו של הקונגרס למינויו של שגריר חדש בבירה הסורית. לדעתו של ברק חוסיין באובמה, הצעד הזה, לצד צעדים נוספים, נועד ליצור בסיס חדש לדו-שיח פורה בין ארה"ב לבין הציר הרדיקלי בכיכובן של סוריה ואיראן. יומיים לפני כן, ב-14 בינואר 2011, העולם-הערבי נדהם ממנוסתו של נשיא טוניסיה לאחר ימים אחדים בהם נערכו הפגנות רחבות-היקף שקראו לסילוקו. התדהמה הזו עברה לתחושת-הלם קשה עם פרוץ ההפגנות ההמוניות והכאוס ששטף את מצרים והתנערותו של הממשל האמריקאי מהנשיא חוסני מובארק. מדינות מתונות בעולם-הערבי הקשורות לארה"ב, הגיבו בכעס הולך וגובר לנוכח פני המראות הקשים שנשקפו מבעד למסכי הטלוויזיה ולידיעות שזרמו לבירות הערביות ממקורות נוספים. אף אחד מהמנהיגים הערביים לא ציפה לשטף כזה של אירועים שיטלטל לחלוטין את מצרים וישלח גלי הדף לרחבי המזרח-התיכון כולו. כך למשל, מיד לאחר נאומו של חוסני מובארק ב-1 בפברואר 2011 בו הוא הודיע על הסרת מועמדותו בבחירות הבאות לכהונת הנשיא, מיהר נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח להודיע כי אין בכוונתו להאריך את כהונתו הנוכחית מעבר לשנת 2013, וכי אין הוא מתעתד להעביר את מושכות השלטון לבנו. יום לפני כן, הודיע מלך ירדן על הקמת ממשלה חדשה שתהא קשובה יתר לצרכים של העם, אולם צעד זה נועד דווקא לחזק גורמים המקורבים לבית-המלוכה הירדני לקראת שעת-מבחן - אם וכאשר זו תגיע. אחוז הפלסטינים בממלכה הירדנית בהחלט מטריד את מנוחתו של המלך הירדני, לפיכך עבדאללה ביקש לחזק את מעגל הנאמנים לו בעזרת אישים רמי-דרג בעלי רקע ירדני טהור ולא בכאלה החשודים בנאמנות כפולה כדוגמת הפלסטינים.

ערעור מעמדה של מצרים בזירה המזרח-התיכונית בעקבות ההפגנות האזרחיות ובעזרתה הרשלנית של ארה"ב, מחזק מאוד את הציר הרידקלי של סוריה, איראן וטורקיה. מאז הפלישה האמריקאית לעיראק והסתבכות הצבאית שם, גורמים אמריקאים בכירים ניסו להשפיע על איראן וסוריה לחדול ממעורבותן בנעשה בעיראק ולחדול לסייע בדרכים ישירות ועקיפות לגורמי טרור הפועלים ללא הרף בניסיון לערער את תחושת הביטחון במדינה העיראקית השברירית. סוריה הואשמה לא אחת בידי גופי מודיעין מערביים רבים שהיא משמשת תחנת מעבר לאלפי פעילי אל-קאעידה העושים את דרכם לעיראק ולמוקדי מתיחות נוספים במרחב. איראן סייעה לגורמי טרור שיעים בעיראק, וסוריה טיפחה גורמי טרור סונים - חלקם היו פליטי מפלגת הבעת' העיראקית שמצאו מקלט בדמשק לאחר נפילתו של סדאם חוסיין. גם סוריה וגם איראן ידועות היטב שיציבותה של עיראק תלויה ועומדת ברצונן הטוב. במילים אחרות, עיראק הפכה לקלף מיקוח חשוב בידי שתי המדינות הללו מול ארה"ב גם לאור ההסתבכות האמריקאית באפגניסטן. הצלע השלישית במשוואה הרדיקלית היא טורקיה של ארדואן הרואה בסילוקו של חוסני מובארק הזדמנות פז לחזק את תנועת "האחים המוסלמים" במצרים לאור הזהות האידיאולוגית-הדתית המשותפת. אין תימה איפה, שמיד לאחר הודעתו של חוסני מובארק על הסרת מועמדותו לכהונת הנשיא, הצהיר ארדואן שאזרחי מצרים רוצים חילופי שלטון מיידיים וכי "העם המצרי חיכה להחלטה שונה מאוד מזו שקיבל מובארק".

לציר הרדיקלי של סוריה, איראן וטורקיה יש אינטרס חשוב נוסף המעניק משנה-תוקף לקואליציה הזו - הרואה את עצמה ככוח המוביל במזרח-התיכון בשנים הבאות. האינטרס המשותף מתבטא במדיניות ברורה ומוצהרת הנוגעת לדיכוי שאיפותיהם הלאומיות של הכורדים המונים בהערכות גסות כ-40 מיליון נפש. במהלך השנתיים האחרונות, הציר הרדיקלי הצליח להגיע לידי הסכמות אופרטיביות בנוגע לשאלה הכורדית למרות העוינות ששררה בין שלוש המדינות הללו בשנים עברו. הנה כי כן, אנו יכולים להבחין בנקודות אחיזה רבות היכולות לייצב את הקואליציה הרדיקלית של סוריה, איראן וטורקיה - בשיתוף גורמים רדיקליים נוספים כמו חיזבאללה, החמאס ותנועת "האחים המוסלמים" במצרים. ועם זאת, נקודות אלה הן גם נקודות-התורפה, משום שהמציאות הדינמית של המזרח-התיכון, מגבשת ומפוררת קואליציות מידי שנים אחדות.

ימים אחדים לאחר פרוץ ההפגנות ההמוניות נגד הנשיא חוסני מובארק, התפרסמו התייחסויותיו המעניינות של בשאר אל-אסד על האירועים הללו: אסד טען שהוא מחובר לעם הסורי וקשוב לצרכיו; לדעתו הכאוס הפוליטי השורר בטוניסיה ובמצרים נובע מהקשר ההדוק של שתי המדינות הללו למערב ובמיוחד לארה"ב; הוא מתכוון ליזום רפורמות פוליטיות בעתיד, אך הוא אינו מתכוונן לבצע רפורמות שאינן מתאימות לחברה הערבית; הוא מברך על השינוי השקט שהתחולל בלבנון עם מינויו של ראש-ממשלה חדש לאחר סילוקו של סעד אל-חרירי; לדעתו, איראן היא מדינה חשובה באזור ואי-אפשר להתעלם ממנה גם אם הדבר אינו מוצא-חן בעיני המערב; אסד הצהיר שמעמדו בסוריה איתן משום שהוא הביע עמדות ברורות ותקיפות נגד ארה"ב ונגד ישראל. בשאר אל-אסד ניסה לשדר ביטחון רב בדבריו שהתפרסמו בסוף ינואר 2011 בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" בשעה שהאירועים האקוטיים איימו לפרק לחלוטין את משטרו על מובארק שהיה עמוד-התווך של ארה"ב במזרח-התיכון.

בטרמינולוגיה הפוליטית של הגורמים הרדיקלים במזרח-התיכון, ארה"ב נתפסת בעיניהם כמשענת קנה-רצוץ בשל היותה מעצמה מתנשאת המכתיבה את מדיניותה על בסיס אגואיסטי, ציני וגחמני. לפיכך, ההתנהגות של ארה"ב כלפי חוסני מובארק ולנוכח המצב השורר בטוניסיה, בתימן, בסעודיה ובירדן, הוכיחו לגורמים הללו שמדיניות אנטי-אמריקאית מוצהרת מעניקה להם חסינות מפני השפעותיה של ארה"ב ומניסיונותיה להתערב באופן בוטה בענייניהם הפנימיים. אין תימה איפה, שהציר הרדיקלי במזרח-התיכון חש בימים אלה התרוממות-נפש לנוכח קריסתה של המדיניות האמריקאית והסתבכותה של ארה"ב גם בעיראק ובאפגניסטן. מנגד, לאור מה שמתחולל במזרח-התיכון בעקבות המדיניות האמריקאית הכושלת, התקשורת האמריקאית המקורבת לנשיא אובמה תנסה להסיט את מטחי הביקורת לעבר ישראל - לכאורה בשל הקיפאון המדיני בנושא הפלסטיני. זהו תרגיל ילדותי ידוע המוכתב ישירות מבית-הלבן בעזרת שיחות רקע מתוזמנות היטב - כך שאין צורך להתרגש מהטון התקשורתי המגיע מארה"ב בעניין הישראלי. כמו כן, לישראל אסור להיכנס להרפתקה מדינית עם סוריה - למרות הלחצים מבית ומחוץ - רק בגלל המצב הבעייתי השורר במצרים. דווקא בשעה זו, חשיבותה האסטרטגית של ישראל עולה בכמה רמות והיא נתפסת בעיני רבים כמגדלור ענק לנוכח המצב השברירי הקיים במדינות רבות במרחב.

האזרח הסורי והמהומות במצרים
למרות מה שאמר בשאר אל-אסד על המצב בסוריה, כל אזרח סורי יכול היה לחוש הזדהות עמוקה עם הטענות שהעלו מאות אלפי המפגינים שהופיעו על מרקעי הטלוויזיה. המצב השורר בסוריה אינו שונה מהותית מהמצב השורר במצרים וביתר המדינות הערביות. בנקודות אחדות, האזרח הסורי חש שהמצב בסוריה חמור יותר בהשוואה למצב הקיים במדינות הערביות האחרות. אם האזרח המצרי חש שהוא חי תחת משטר אוטוריטרי המגביל את חופש-הבחירה, הרי האזרח הסורי חש שהוא חי תחת משטר דיקטטורי נוקשה הנשלט על-ידי מיעוט משפחתי מאז שחאפז אל-אסד תפס את השלטון בסוריה בשנת 1970. בסוריה לא קיים עוני מרוד כפי שהוא קיים במצרים, אולם רבים מהכפריים משתכרים כ-2 דולר ליום; בסוריה אין ציבור של מיליוני אזרחים חסרי-דיור המתגוררים בכוכים שאינם ראויים למגורי אדם, אולם בשל עליית מחירי הדיור חלה התרחבות גדולה מאוד של הבנייה הבלתי-חוקית בכל הערים המרכזיות; השליטה של שירותי-הביטחון של סוריה על האזרחים היא מוחלטת; התקשורת כולה נתונה לפיקוח שלטוני; כמיליון כורדים חיים תחת דיכוי מתמשך ללא זכויות בסיסיות ורבים מהם אינם נחשבים לאזרחים סורים; המדינה כולה חולקה לאזורי השפעה על בסיס משפחתי; תוכנית ההפרטה המצומצמת של סוריה היטיבה רק עם השכבה המקורבת למשפחת אל-אסד; קציני צבא בכירים עוסקים בהברחות לתוך סוריה מלבנון, מעיראק ומטורקיה; העדה העלווית של בשאר אל-אסד, המונה כ-9 אחוזים מסך כלל האוכלוסייה, מנהלת את מדינה הסורית במתכונת של חצר ביזנטית.

למרות דברי הרהב של בשאר אל-אסד, סביר להניח שהוא לא שכח שהמצב השורר בעולם-הערבי מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, מאפיין גם את המדינה הסורית בעוצמות גדולות יותר. וזאת משום שהמבנה העדתי של סוריה מהווה חומר-נפץ העלול להתפוצץ בכל רגע בפרץ של אלימות בלתי-נשלטת. גורמים רבים בסוריה עצמה, ומחוצה לה, מייחלים "לסגור חשבון" עם העדה העלווית לאור הניסיון ההיסטורי המר והדיכוי המתמשך שהביא לעשרות אלפי הרוגים ולבריחתם של מיליונים מהמדינה במהלך השנים הקשות של שנות ה-80 של המאה הקודמת. לפיכך, מיד לאחר פרוץ המהומות בטוניסיה, שלטונות-הביטחון של סוריה החלו להדק את הפיקוח על האזרחים באמצעות שליטה נוספת על שידורי החדשות והאינטרנט, ובאמצעות פריסה של כוחות צבא במוקדים רבים לאורכה ולרוחבה של המדינה. האופוזיציה הסורית חשה שזה רק עניין של זמן עד שהשלטון הדיקטטורי של בשאר אל-אסד יקרוס, למרות כוחם הרב ועוצמתם של כוחות-הביטחון הנאמנים למשפחה הנשיאותית ולמקורביה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בשאר אל-אסד בעקבות השינויים במצרים ובטוניסיה", מגזין המזרח התיכון, 3 בפברואר 2011.

יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות

במאמר זה אני רוצה לעשות לכם הכרה קצרה עם יאסין אל-חאפז - אינטלקטואל סורי שהיה אחראי בשנת 1963 לעיצובו המחודש של מצע מפלגת הבעת'. מפלגת הבעת' הסורית, כפי שאנו מכירים אותה עד לשנים האחרונות, היא במידה רבה פרי רוחו של יאסין אל-חאפז למרות שלא כל רעיונותיו התקבלו באותה עת. אל-חאפז נולד בעיירה דיר אל-זור, הוא שירת בצבא הסורי בצעירותו, שם פגש לראשונה את אליאס מורקוס המרקסיסט. לאחר שירותם הצבאי, אל-חאפז ומורקוס הצטרפו למפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון שהיתה בהנהגתו התקיפה של חאלד בקדאש. מורקוס ואל-חאפז רצו להביא לשינוי מרקסיסטי במפלגה ולהרחיק את ההשפעה הקומוניסטית של ברית-המועצות על דרכה של המפלגה. בשל חילוקי-דעות אלה, סולקו מורקוס ואל-חאפז משורות המפלגה יחד עם אחדים מאוהדיהם. יחדיו, הם החליטו להקים מסגרת אינטלקטואלית משותפת דרכה הם פרסמו את רעיונותיהם הפוליטיים, שהשפיעו על רבים מהדור הצעיר של אותה עת, ואף תרמו להתגבשותו של "השמאל הערבי החדש" שהחל להתפתח בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

לאחר הפיכת קציני הבעת' במרס 1963, אל-חאפז ומורקוס הוזמנו ליטול חלק בדיוניה של הועידה ה-6 של מפלגת הבעת' שנערכה באוקטובר 1963. חודשים אחדים בלבד לאחר מכן, סולקו אל-חאפז ומורקוס משורות מפלגת הבעת' בהוראת קציני הצבא, גם על רקע התנהגותו האלימה של הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' בעיראק. ב-1964 הקימו מורקוס ואל-חאפז את "מפלגת הפועלים המהפכנית" הקיימת גם בעת הזאת, והיא מונה לכל היותר כמה עשרות חברים. כיום, המפלגה פועלת במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי", הפועל כגוף אופוזיציוני, בתוך סוריה עצמה, נגד משטר הבעת' של בשאר אל-אסד. בעקבות מלחמת ששת-הימים, יוני 1967, נאסר יאסין אלא-חאפז, אך הוא שוחרר מהכלא ללא הגשת כתב-אישום נגדו. לאחר ששוחרר מהכלא, אל-חאפז בחר לחיות כגולה פוליטי בלבנון, שם פעל עד למותו ב-1978. לאורך כל השנים האלה, אל-חאפז ומורקוס המשיכו לשתף פעולה, הן רעיונית והן מפלגתית.

מאמר זה בוחן את השינוי שעבר יאסין אל-חאפז בעקבות ביקורו בצרפת ובעקבות תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים, שבאו לידי ביטוי בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספרו זה, נחשב לאחד מנכסי צאן ברזל של הספרות הפוליטית הערבית עד לימנו אנו. בעקבות שיחותיי עם ערבים אחדים לאורך השנים האחרונות, דומה כי כל ערבי "המכבד" את עצמו, "הציץ" בספר הזה לפחות פעם אחת בימי חייו. אם כן, מדוע ספר זה עדיין רלוונטי לרבים מהערבים גם בימנו אנו? יתרה מזאת, יש כאלה הטוענים שהספר השתבח ככל שחלף הזמן מאז שיצא לאור לראשונה לפני כ-30 שנה.

ממרקסיסט לדמוקרט
כאשר יאסין אל-חאפז שהה בפריז למשך שנה בין 1966 ל-1967, שהות זו אילצה אותו לעשות השוואות יומיומיות בין מדינות-ערב לבין צרפת של שנות ה-60 שייצגה בעיניו את התרבות המערבית. התבוסה במלחמת ששת-הימים היוותה ציר-מרכזי אחד, עליו התבסס אל-חאפז כשכתב את ספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", בניסיון לשים יד על מקור הפגמים המעיקים של העולם-הערבי, הרחק מתיאורית הקונספירציה שרווחה בעולם-הערבי על "העזרה שהגישו ארה"ב ובריטניה לישראל במלחמה". אחת הדוגמאות המרשימות של התחושה הערבית לאחר 1967, באה מפיו של פרופסור לואיס עוד', שהיה העורך הספרותי של העיתון אל-אהראם וסופר בעל-שם במצרים. פרופסור עוד' העלה על הכתב את רשמיו על טיול שערך לאירופה בקיץ 1969, ובו הוא תיאר את הטיול כ"מסע החלמה".[i] זו אינה החלמה מחולי גופני, אלא מן ההלם הנורא של "מאורעות" יוני 1967, "מאורעות שהפכו את שעותינו לימים, את ימנו לחודשים, ואת החודשים לשנים ואת שנותינו לדורות על דורות. ההלם ערער את העצבים, שבר את הלב מרוב חרפה והחשיך את הנפש מרוב ייאוש".[ii] וכך תיאר עוד' את המצוקה שארצו שרויה בו - ודומה כי הוא הצליח לבטא את תחושותיהם של רבים באותה עת: "על דרך הקיצור, אני סבור שמצוקתנו אינה צבאית, או מדינית, או כלכלית, או חברתית, או מוסרית, או אף רוחנית. המצוקה היא כל אלה יחד - מצוקה תרבותית. מצרים דומה לקרחון, שרק שמינית ממנו מצויה על פני המים, ושבע-שמיניות כמוסות במעמקים... המערכה האמיתית שלנו היא בין ישן לחדש, בין ריאקציה לקדמה: אך לדמוקרטיה וסוציאליזם אין להגיע בהעדר תנועה להומניזם, לתיקונים בדת ולמהפכה תרבותית". סביר להניח כי פרקים מספרו של עוד' משכו את תשומת ליבם של רבים, אך שמו של הספר כנראה הטעה אחרים, שכן עוד' התייחס בספרו לפרק זמן מסוים - 1969. ספרו של אל-חאפז מייד משך את תשומת-הלב שכן הוא דן בתבוסה לא כחל-וסרק, ועל כן הספר נחשב "בין ההתפלמסויות הערביות החשובות ביותר בנושא התבוסה".[iii]

לאור פעילותו כמרקסיסט וכפטריוט סורי, סביר להניח כי היתה צריכה להיות לו הסתייגות רבה על אורח-החיים שהתגלה לעיניו בצרפת, אולם המפגש המחודש עם המערב עורר אצלו תחושות עזות שסתרו את מחשבותיו עד לאותה עת. על כן, כבר בראשית ספרו, אל-חאפז כתב קטעים תחת הכותרת "מפגש חם עם המערב". וכך כתב אל-חאפז: "במערב הייתי משתאה עת חזיתי בכוחו של הפרט, תעוזתו וביטחונו העצמי והשתחררותו הטוטלית מכל צורות של פחד. שם (במערב) הפרט הנו תרנגול, כאן (בעולם הערבי) הפרט הוא תולעת.[iv] שם חבל הטבור של האדם מחובר לאלוהות, וכאן חבל הטבור מנותק לחלוטין וזאת משום שהוא עבד. שם שאפתנות וכאן שפלות-הרוח. שם פרומתאוסיזם[v] חוצה-גבולות, וכאן הסתפקות במועט ושלוות-נפש. שם הטלת ספק תהייה וביקורת, וכאן אמונה וודאית, הרבצת-תורה תוך כדי שינונה וצייתנות למודלים לחיקוי. עת תהיתי מהיכן אותו כוח לאדם המערבי? ולפתע קפצה התשובה מתוך ראיה פשוטה בעיניים ללא כל צורך להזדקק ולהתחקות אחר סיבות ההיסטוריות, האידיאולוגיות, החברתיות והפוליטיות. וזאת משום שארצות מושבו של האדם המערבי חדלו להיות ארצות-הפחד! בארצותינו הערביות, למן שנותיו הראשונות, ואפשר להגיד שלמן חודשי חייו הראשונים, מיטלטל הפרט הערבי בין אין-ספור צורות של פחד: פחד מהמשפחה, מהאמונה, מהמסורת, מהחברה, מבית-הספר, מהמחר, ולבסוף מהשלטון הרודני המזרחי. בארצות הפחד ממתינה 'מיטת סדום' לכל פרט, עליה הוא פושט את אבריו, אלא שהוא מסורס מאשכיו והופך לקורבן שפל-רוח וכנוע, שחייו הנם בריחה ומותו הנו גאולה".

יאסין אל-חאפז לא היה הראשון שנגע בנקודות הכואבות האלה בחייו של כל אזרח ערבי, ואף היו אינטלקטואלים אחרים, כדוגמת צאדק ג'לאל אל-עזם (סורי אף הוא), שכתבו ברוח-דומה, אך הגדרתו של אל-חאפז את מדינות-ערב כ"מדינות הפחד" לא הותירה כל ספק בקרב קוראיו הערבים שלרבים מהם היה ברור לחלוטין מה היתה כוונתו. באשר לגורמים שהכשירו את הקרקע לסילוק הפחד במדינות-המערב, אל-חאפז אינו מהסס לתת לה מסגרת פוליטית מוגדרת וקורא לה בצורה ברורה "דמוקרטיה". וכך המשיך אל-חאפז לתאר בגילוי-לב את הרגשתו: "דמוקרטיה זו, המשחררת את האדם מהפחד, מעצימה את כבודו האנושי ומחדדת את ערכי המוסר שלו - אכפה עצמה עלי מחדש, מעצם אותו חיכוך עם המערב". אל-חאפז לא היה נאיבי ולא הסתנוור מנפלאותיו של המערב ובוודאי שלא נעדרת מפיו ביקורת כלפי המערב. הוא הבחין בין המערב הידוע בהישגים התרבותיים, המדעיים והכלכליים שכוננו את העולם המודרני, לבין המערב הידוע, לדעתו, "בגזל כוחני ובהשתלטות אימפריאליסטית". על-ידי כך, באמצעות הפרדה והבחנה ברורה בין "התכנים" של המערב לבין "המעשים" של המערב, אל-חאפז הצליח להקנות משמעות אמיתית לדבריו בקרב הקוראים הערביים הנעים, גם הם, בין הערצה למערב על הישגיו לבין סלידה ממעשיו. אל-חאפז כתב בצורה גלויה ומעוררת כבוד כי "החיים בפריז כפו לי ספונטנית לעשות השוואות תמידיות, בכל יום, בכל שעה, בין המצב במולדת הערבית למצב במערב".[vi] השוואות אלה קיבלו משמעות נוספת לאחר מלחמת ששת-הימים, והן אלה שהובילו אותו, בסופו של דבר, להעלות על הכתב את מחשבותיו, שהן רלוונטיות גם למצב השורר בעולם-הערבי כיום. ומכאן גם המשיכה שיש לאינטלקטואלים ערבים לעיין בספרו למרות שהוא נכתב לפני שנים רבות.

אל-חאפז נתן את דעתו גם בנוגע לאליטות הערביות שפעלו לאחר קבלת העצמאות. אל-חאפז טען כי האליטות הערביות אחראיות במידה רבה ל"פוליטיקה של הפחד" השוררת במדינות-ערב: "התחלתי לזכור כיצד מייד לאחר העצמאות, בגדו האליטות הפוליטיות הערביות בדמוקרטיה, והצדיקו בגידה זו פעם בשם 'הסוציאליזם' ופעם בשם 'אחדות האומה' או בשל 'המאבק באימפריאליזם ובישראל'". אל-חאפז האשים את כל התנועות הפוליטיות הערביות, גם את זו שהוא בא ממנה, כולל "התנועות המרקסיסטיות הפרו-סובייטיות ואף את התנועות הלאומיות הערביות", כאחראיות "לקבורתה בחיים של הדמוקרטיה בארצות-ערב".

במאמר על ספרו של אל-חאפז, כתב השאם אל-קארווי כי לדעתו "אלה שקברו בחיים את הדמוקרטיה בעולם-הערבי כולו הם אלה שהיו שותפים, במידה כזו או אחרת בשלטון, והפכו אותו לשלטון של החרב המתהפכת על צווארי האנשים במדינות-הפחד".[vii] במאמר אחר שהתפרסם בעיתון אל-שארק אל-אווסט ב-5 באוגוסט 2004, מפי מוחי אל-דין אל-לאד'קני, נכתב על בעיית הדמוקרטיה בעולם-הערבי. על-מנת לבסס את טיעוניו, הביא אל-לאד'קני את דבריו של יאסין אל-חאפז שכתב כי "מבחינה היסטורית, הפוליטיקה בעיר הערבית האסלאמית היתה מנועה; הפלורליזם היה דבר מוקע; וההפרדה בין השלטון לבין העם היתה דבר קיים, וזאת מכוון שהמשטר המזרחי לא ניהל פוליטיקה על-פי המודל היווני, במובן של זכויות וחובות המוטלות על כתפיו של אדם בן-חורין-אחראי המבין את החשיבות בהשתייכות לקולקטיב אנושי מאורגן". אל-לאד'קני מסכים עם יאסין אל-חאפז שרמז כי ההכרה בפרט הערבי כישות אוטונומית ועצמאית אינה קיימת במדינה הערבית המודרנית ואף לא היתה קיימת במדינת-העיר האסלאמית בימי-הביניים. הפרט, בשני המקרים, הוא בסך הכל מספר בתוך ישות גדולה יותר היכולה להיות שבט, סקטור, מקצוע, שכונה או כפר. בכל המקרים האלה, אין מתייחסים לחפצו ולרצונותיו כפרט עצמאי. המשמעות המרה היא כי השיח' של השבט או ראש-השכונה או איש-המקצוע הבכיר מחליטים עבורו ומדברים בשמו ללא ייפוי-כוח ממשי. במדינת האזרחים, המדינה הנה מתווכת הדואגת לטובת הכלל ושומרת על ביטחונם, והיא אינה מפלצת המפחידה אותם, משפילה אותם, ומגבילה את חירויות היסוד שלהם ומגבילה את זכויותיהם. מסקנתו של אל-לאד'קני לנעשה בעולם-הערבי לאור דבריו של אל-חאפז היא, ש"הפכנו נתינים ו'נשים חסרות ישע' כיוון שלא עלה בידי הדורות הקודמים לפרק את השלטון האבסולוטי, ולא נזכה כלל בכבוד של אזרחות, אלא אם נצליח לכונן מדינת-חוק של מוסדותיה, וכל האחראים בה עומדים לפיקוח וחייבים במתן דין-וחשבון".

מקצת מהאינטלקטואלים שעסקו במכלול ההתנהגותי של הפרט בעולם-הערבי, ציינו את הנקודות האלה גם לפני אל-חאפז. המסקנה של רבים מהם היתה כי במצב השורר בין "המדינה" הערבית לבין "האזרח הערבי" מביא לאינדיבידואליזם מוקצן. זה אינו האינדיבידואליזם המערבי ששבו לפרט יש אוטונומיה והוא פועל במסגרת לאומית רחבה, אלא זהו אינדיבידואליזם הבולם את החברה הערבית מלפעול יחד למען מטרה משותפת החורגת מעבר למסגרת המשפחתית - החמולה - שלו. האינטרס של הפרט הערבי הוא "משפחתי", בעוד שהאינטרס של הפרט המערבי הוא, בהכללה, "המדינה" הטריטוריאלית - לה הוא נאמן. מכאן, שהמסקנה היא שקשה לעורר את הפרט בעולם-הערבי לפעול למען מטרות חברתיות ופוליטיות החורגות מעבר לאינטרס האישי-המשפחתי שלו. לפיכך, ההתנהגות המסורתית הזו, לא רק שאינה מקדמת את הפרט במובן הפוליטי-חברתי, אלא היא משחקת לידיו של השלטון המעונין בהמשך המצב הקיים, והוא אף מנצל זאת לתועלתו לשם שמירת שלטונו. במילים אחרות, "השבטיות" היא שמנחה את הפרט ולא האינטרס הלאומי הרחב - בדומה למתרחש במדינות דמוקרטיות-מערביות.

לאחר מלחמת ששת-הימים, נערכו כנסים רבים ברחבי העולם-הערבי שדנו בתבוסה וגורמיה. אינטלקטואלים רבים התאספו, דיברו, התווכחו, כתבו ואף חיברו שירים שעסקו במצוקה הגדולה של החברה הערבית לאור התוצאה הקשה. אחד מהכנסים החשובים האלה היה הועידה ה-6 של הסופרים הערבים שנערכה בקהיר במרץ 1968. הנושא המוצהר של הועידה היה, "תפקידו של הסופר הערבי במערכת השחרור - במאבק נגד ישראל, נגד הציונות ונגד האימפריאליזם".[viii] רבים הגיעו לכנס זה, אך רבים אחרים מהחושבים בסופרי העולם-הערבי לא הגיעו, כדוגמת נג'יב מחפוז, יוסף אדריס, לואיס עוד', חוסין פאוזי, מחמוד אל-עלם, עלי אל-ראעי, תואפיק אל-חכים, טה חסין, מיכאיל נעימה ועוד. לצד הדברים הכואבים שנאמרו שם, הכנס חשף גם את גורמי המחלוקת בין המדינות הערביות שהקרינו על באי-הכנס, דהיינו מדינות מהפכניות כדוגמת סוריה שתקפו מדינות שמרניות כדוגמת ירדן וסעודיה. ולמרות זאת, הועידה הצליחה להגיע ל-8 המלצות והחלטות שפורסמו ברבים:

א. לתמוך בהתנגדות הערבית בארץ הכבושה.
ב. להקדיש תשומת-לב לספרות המאבק בארץ הכבושה.
ג. לפתח ספרות ילדים, שתשקף נאמנה את המאבק.
ד. לשוות לגיבור הערבי לבוש מודרני, שיקשר את העבר עם ההווה ויבליט את תולדות המאבק בהיסטוריה של האומה הערבית.
ה. לכתוב בנושאים לאומיים בסגנון מרשים, מובן וראוי, ולתרגמם ללשונות זרות.
ו. להשתתף באורח פעיל במאבק הפידאיני המזוין, כדי שישקפו מאבק זה ביצירותיהם.
ז. להיאבק בלוחמה הפסיכולוגית, שהאויב מנהל נגד האומה הערבית כדי לערער את בטחונה העצמי.
ח. להבדיל בין היהודים כדת לבין הציונות כתנועה תוקפנית, גזענית ופשיסטית שוחרת התפשטות.

כבר בראשית ספרו, ציין אל-חאפז שהוא כתב את דבריו, בין היתר, משום שנערך כנס שנשא את השם "מפגש הוגי הדעות הערביים" שהתכנס תחת הכותרת "ההיערכות למערכת השחרור". וכך כתב אל-חאפז בספרו: "דיוני המפגש הזה שיקפו את ההווי ההגותי הנחשל, השטחי והשסוע, הקופא על שמריו, שהזמן לא חלחל לתוכו ולא חש נאמנה במעבר הזמן. אי-לכך, בדיונים הללו האדם חושף את שורשי התבוסה, את שכלנו האי-רציונאלי ואת תרבותנו נחותת-המעלה, השטחית והמאובנת".[ix]

אל-חאפז ראה בדיונים האלה את גולת הכותרת לתבוסת שלושת הדורות של האינטלקטואלים הערביים. לדעתו, הדור השלישי - שהוא נמנה עליהם - חרף נטייתו הרדיקלית הוא היה שמרן במישור האידיאולוגי, התרבותי והחברתי, ויכולתו לחדש את פניה של החברה הערבית, גם במישור הכלכלי, היתה לעיתים מוגבלת מאוד ולעיתים לא היתה קיימת כלל. אל-חאפז טען, כי דבר זה גרם לרדיקליות פוליטית השעונה על תשתית מפוררת שאבד עליה הכלח. בעת שהרדיקליות הזו התייצבה נגד האימפריאליזם וישראל, היא החלה ללבוש אופי רומנטי-מהפכני, שהפך עם הזמן - לאחר שהתברר בצורה וודאית שחיקתה ואוזלת-ידה כפי שאירע בתבוסת יוני - למקסם שווא מהפכני. וכך, מטבע הדברים שמקסם השווא המהפכני, לאחר שהוא התנגש עם המציאות, "יהפוך לכניעה".[x] במילים אחרות, זו "אידיאולוגיה מובסת" או "אידיאולוגיה המובילה לתבוסתנות".

אל-חאפז ניסה לשים יד על מקור הפגמים בעולם-הערבי, כפי שהתבררו במלחמה ולאחריה, מכיוון שונה בתכלית. הוא טען כי הטכנולוגיה המודרנית ללא המסד ההיסטורי שלה, ללא מסד הידע שלה, ללא המסד הרציונאלי שלה, וללא הבנה מלאה איך כל הגורמים האלה פועלים יחדיו, היא - הטכנולוגיה - אינה אלא "גרוטאות ברזל בידו של עם-הארץ". לפיכך, בעייתם של הערבים, היא, אם כן, הנתק בין טכנולוגיית הנשק-המודרני לבין המסד התרבותי-הרציונאלי-המודרני שלה.[xi]

נקודת המפתח לשינוי אצל אל-חאפז, העוברת כחוט-השני לאורך כל ספרו, היא "שינוי בתודעה", דהיינו, תודעה המתאימה לצורכי התקדמותה של האומה הערבית, השתחררותה ואחדותה. זו תודעה המנתצת את כבליה המסורתיים, האמוציונאליים והדוגמטיים. ויחד עם זאת, אל-חאפז אינו מציין איך מגיעים לאותה "תודעה מיוחלת" שהוא כה היה חפץ בה. אך, הוא ציין כי חלק מאותה "תודעה" מיוחלת הוא "להטיל ספק", "לתהות", "להשוות", ו"לשים לב". או במילים של מוחי אל-דין אל-לאד'קני, בעיתון אל-שארק אל-אווסט, "מסופקני, מסופקני, מסופקני; ומספק זה מתחיל השינוי".[xii] המשמעות היא, מדבריו של אל-חאפז, כי יש להביא לידי כך שהתודעה תבחן את המציאות בעיניים מפוכחות כשהיא מבחינה בין כללי-המציאות לבין כללים-ערכיים, דהיינו החיפוש אחרי "תודעה מתואמת" שתחולל את השינוי המיוחל. במילים אחרות, אל-חאפז ביקש להביא את החברה הערבית לידי רציונאליות אנליטית כדי להגיע לרמת "תודעה מתואמת" גבוהה ככל שניתן.

ספרו של אל-חאפז ראוי לדיון רחב יותר, וקרוב לוודאי שתימצא ההזדמנות הנאותה לערוך דיון כזה, ויחד עם זאת ניתן לסכם את דבריו של אל-חאפז, בנקודות עיקריות אחדות, שיש בהן להורות על השינוי האידיאולוגי שהוא עבר בעקבות השהות בפריז ובעקבות המלחמה ולאחריה.

1. דגש על דמוקרטיה.
2. הכישלון של האינטלקטואלים הערביים לשים את הדגש על הבעיות החשובות בחברה הערבית.
3. שאיפה לשינוי תודעתי בחברה הערבית - הספקנות במקום הוודאות.[xiii]

מאמר ביקורת נוסף על ספרו של אל-חאפז נכתב מפי יאסין אל-חאג' צאלח. אל-חאג' צאלח, תושב סוריה, עיתונאי פורה ששם דגש על שמאל הערבי, והוא אף נתן לכך ביטוי פעמים רבות בעיתונות הכתובה ובאתרי אינטרנט. אל-חאג' צאלח היה חבר פעיל ב"מפלגה הקומוניסטית הסורית - הלשכה המדינית" בראשותו של ריאד אל-טורק, שהצטרפה ל"איחוד הלאומי הדמוקרטי" ב-1979 יחד עם "מפלגת הפועלים המהפכנית" של יאסין אל-חאפז. בשל פעילותו הפוליטית, אל-חאג' צאלח נכלא בכלא הסורי משנת 1980 ועד ל-1996. לאל-חאג' צאלח אסור לצאת מתחומי סוריה, אך בשל פרסומו המשטר מניח לו לפעול בחופשיות יחסית, כשם שהמשטר מניח לאחרים לפעול וזאת משום ששמם ידוע ברחבי העולם-הערבי ובמדינות המערב. מפעם לפעם, יאסין אל-חאג' צאלח מקבל ביטוי בעיתון האינטרנטי banias.net הפועל מרמת-הגולן בעריכת האחים ד"ר סמיח ספדי וד"ר יוסף ספדי - דרוזים תושבי רמת-הגולן. הנקודה העיקרית של חאג' צאלח בביקורת היתה, שאל-חאפז "הימר" רבות על "התודעה" מבלי שנתן לכך הגדרה מדויקת, וכי למרות הדברים החשובים שכתב, לספרו יש אופי של "התפלמסות התנצחותית". חאג' צאלח ציפה, כי ה"תודעה" המוזכרת בספר, תקבל הגדרה יותר מדויקת והבהרות תיאורטיות למה אל-חאפז התכוון כשהוא כתב על "התודעה" המכוננת של החברה הערבית. לדעתו של אל-חאג' צאלח, אל-חאפז "מנתץ את הצלמים שלנו, ובמקום להנחות אותנו לאמונה חדשה, הוא מבקש מאתנו שנהפוך את הדאגה לאמונה ואת הצימאון הפאוסטי[xiv] לרוויה שכלתנית". מסיבה זו, טען אל-חאג' צאלח, שאל-חאפז הוא "אינטלקטואל מודרני המודע למודרניות שלו",[xv] אולם אין בזה די כדי למשוך את האחרים אחריו. לטענתו של אל-חאג' צאלח, הוא הסיק את המסקנה הזו מכל כתביו של אל-חאפז ומפעילותו הפוליטית לאורך השנים. אולם מסקנתו זו של חאג' צאלח, גורמת עוול מסוים לאל-חאפז משום שהשפעתו לא נמדדה רק "כמותית", דהיינו מספר האנשים "שהלכו אחריו", אלא השפעתו היתה איכותית שחרגה במידה רבה מהמגבלות של הזמן והמקום. והראיה היא, שהספר קיבל פרסום רב לאחר מותו של יאסין אל-חאפז ב-1978, וכי חאג' צאלח כתב ביקורת על הספר בסוף שנת 2003. דהיינו, הספר רלוונטי לימים אלה, ומכאן נבע כוחו האמיתי של אל-חאפז שספרו שמר על רעננות אידיאולוגית גם עשרות שנים לאחר מותו.

ביקורת נוספת מדברי אל-חאג' צאלח עלתה כשציין כי אל-חאפז שם דגש אל אירופה כ"סטנדרט", דהיינו, דגם שאינו רק דוגמא בעלמא לדבריו, אלא שאיפה לחיקוי. לדידו של אל-חאג' צאלח, אירופה מבחינתו של אל-חאפז היתה "סטנדרט מושלם" ולא צד שווה - כלפי העולם-הערבי - על כן, "המציאות" של אל-חאפז לוקה בחסר. ויחד עם זאת, אל-חאג' סיים את ביקורתו במילים האלה: "לאחר יאסין אל-חאפז דחינו את הסטנדרטיות של המערב, ומצאנו את עצמו ללא כושר-חסינות בחיקה של סטנדרטיות העבר; המציאות נותרה לוקה-בחסר - המדע הוא הקוראן - ההווה הנו בגידה - הפוליטיקה מביאה לידי כפירה - וההיסטוריה הנה היסטוריזם הפוך, כשהמדע והפוליטיקה מנועים בחברותינו הלא-ציביליזטוריות".

במאמר אחר שפרסם אל-חאג' צאלח בעיתון אל-ספיר הלבנוני, ב-28 בינואר 2004, הוא סקר את האירועים וההתפתחויות של הפילוגים במפלגה הקומוניסטית הסורית תחת הכותרת "מהמפלגה הקומוניסטית אל השמאל הדמוקרטי". גם הוא כינה בלעג, בדומה לאליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז בסוף שנות ה-50, את חברי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש כ"בקדאשיים", ואת האידיאולוגיה של המפלגה כ"בקדאשית". את הסיבה העיקרית להתפלגויות האלה במחנה הקומוניסטי בעולם-הערבי, ייחס אל-חאג' צאלח ל"תבוסה המסחררת של מלחמת יוני 1967". כאשר בשנות ה-70 חל הפילוג הראשון במפלגה הקומוניסטית, הפורשים חיברו שיר עממי פרובוקטיבי למנגינות של אום כולתום שאחד מהבתים היה "קראנו את הספרים של יאסין אל-חאפז ואת של אליאס מורקוס", ששניהם היו מעין סדין אדום בעיני מנהיגי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש. המשמעות היא, שככל שחברי המפלגה רצו יותר דמוקרטיה במפלגה ואף חפצו לבסס מדיניות עצמאית יותר ולא פרו-סובייטית, הם ידעו היטב באיזה נקודות רגישות לגעת כדי להבהיר לראשי המפלגה את דעתם. אל-חאג' צאלח היה אחד מאלה ששרו את השירים העממיים האלה.

את השינוי שעבר אל-חאג' צאלח, ועוד רבים אחרים, במאבק על דמותה של התנועה הקומוניסטית הסורית, קרה במידה מסוימת גם "למפלגה הקומוניסטית הלבנונית" עצמה, שהיתה תחת השפעתו של חאלד בקדאש, כשחבריה החלו להיחשף לכתביהם של "מרכסיסטים עצמאיים" - כהגדרתם - כדוגמת אליאס מורקוס, יאסין אל-חאפז וצאדק ג'לאל אל-עזם. עם הזמן, מגמה זו עברה מ"המפלגה הקומוניסטית הלבנונית", לזו הפועלת בסוריה. עיון מחודש בכתביהם נבע מ"ממשבר אינטלקטואלי", דהיינו לא מפלגה זו ולא אחותה הסורית הצליחו להעמיד אינטלקטואלים שהצליחו להעניק רעננות מחשבתית ויצירתית לשתי המפלגות, למרות שנים רבות של פעילות פוליטית. דרך העיסוק ההיסטורי במפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון ובספרו של יאסין אל-חאפז, מבקשים אנשי-הרוח הערביים לרמוז לקוראיהם כי באופן בסיסי העולם-הערבי נותר כשהיה, למרות התהפכות הרבות שעברו על העולם כולו מבחינה לאומית, פוליטית, חברתית, כלכלית וטכנולוגית.

הערות
------
[i]לואיס עוד', אל-פנון ואל-ג'נון פי ארופא 1969. (קהיר: 1970).
[ii]מצוטט אצל ניסים רג'ואן, "ביקורת הנאצריזם", אצל שמוען שמיר (עורך), ירידת הנאצריזם 1965-1970: שקיעתה של תנועה משיחית. (ת"א: מפעלים אוניברסיטאים, 1978), עמ' 356.
[iii] הציטוט נלקח ממאמרו של ד"ר עבדאללה טורקמני, אזרח סורי המתגורר כיום בטוניס, שכתב מאמר על יאסין אל-חאפז שהופץ בגרסת אינטרנט באתר: hem.bredband.net. המאמר פורסם בערבית לראשונה באוקטובר 2003.
[iv]אל-חאפז רצה ליצור דימוי של "צייד" ו"ניצוד".
[v]על-פי המיתולוגיה היוונית, פרומתיאוס הביא את האש לבני האדם. משמעות שמו ביוונית "החושב מראש".
[vi]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. (לבנון: 1979), עמ' 6.
[vii]השאם אל-קארווי, "דאוולה יאסין אל-חאפז", ב- amin.org, 25 באוקטובר 2004.
[viii]עית"ים מזרח, סקירה מיוחדת מספר 29/586.176, 19 במאי 1968, עע' 1-29. (לקט מ: אל-ג'מהור (לבנון), אל-טליעה (מצרים), אל-מסא'א (מצרים), אח'ר סעה (מצרים), אל-חואדת' (לבנון), אל-טליעה (סוריה), אל-בעת' (סוריה), ועוד).
[ix]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 29.
[x]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 30.
[xi]סביר להניח כי אל-חאפז כתב זאת גם לאור הפרסומים בכלי התקשורת הערביים כי החיילים הערבים התקשו לתפעל את כלי הנשק במלחמה.
[xii]אל-שארק אל-אווסט (לונדון), 5 באוגוסט 2004.
[xiii]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 254, עמ' 261.
[xiv]"פאוסט" - מחזה מאת יוהן וולפגנג פון גתה. גיבור המחזה, יוהאן פאוסט, למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה, הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. על כן, מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר". זו היצירה החשובה ביותר שנכתבה בשפה הגרמנית, והיא מהווה מקור של אין-ספור ציטוטים.
[xv]יאסין חאג' צאלח בעיתון אל-ראי (לבנון), 26 בדצמבר 2003; כמו כן, המאמר יצא בגרסת אינטרנט בשפה הערבית באתר rezgar.com, ב-6 בינואר 2004.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", 7 בינואר 2008, The Mideast Forum.