ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות פלסטינית

בדרך כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". האם באמת ברק חוסיין אובמה סייע לרשות-הפלסטינית להציל אותה מעצמה? האם באמת ההימנעות של ארה"ב בהצבעה במועצת-הביטחון סייעה לקדם את השלום בין שני הצדדים? ובכן, ההימנעות האמריקאית בהצבעה הייתה החלטה אישית של אובמה שנבעה בראש-ובראשונה מגישה אידיאולוגית רדיקאלית כלפי ישראל - עוד מהיום הראשון לכהונתו בבית-הלבן. כאשר התקבלה ההחלטה 2334 במועצת-הביטחון של האו"ם ב-23 בדצמבר 2016 המגדירה את ההתנחלויות ביהודה ושומרון כמנוגדות לחוק הבינלאומי, ערוץ "פוקס ניוז" אמריקאי התייצב באופן מופגן לצידה של מדינת-ישראל ותושביה. בכירי הערוץ לא היססו להגדיר את התנהגותו של אובמה כ"תקיעת סכין בגבה של ישראל". במשך ימים אחדים לאחר ההצבעה האומללה הזו, הנושא הזה היה חלק מרכזי בשידורי הערוץ תוך כדי הדגשה שלאחר כניסתו של טראמפ הדברים ייראו אחרת. הערוץ הפגין גישה פרו-ישראלית וסולידריות עם ישראל הרבה יותר ממה שערוצי התקשורת בישראל נהגו במהלך השבוע שלאחר ההצעה במועצת-הביטחון. זוהי נקודה חשובה המראה בעליל את המרחק הבלתי-נתפס בין אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל לבין הציבור הישראלי בכללותו. גם התגובות של ראשי מפלגת-העבודה בנוגע להחלטה באו"ם הראו בעליל שמפלגה זו הפכה לבלתי-רלוונטית בעיני מרבית הציבור הישראלי. אנחנו רק יכולים לקנא בקיומו של ערוץ כזה בארה"ב, בעוד אנחנו שרויים כאן עם איזה ערוץ 20 שביקושי עומד על הרגליים ולא משדר מאומה בשישי-שבת - דבר שאינו מוסיף לפופולאריות של הערוץ. יכול להיות שהדברים ישתנו בעתיד, אולם ככול הנראה, ערוץ טלוויזיה ישראלי רציני לא יהיה בישראל בעשור הקרוב.

למרות שההחלטה האמריקאית הייתה צפויה, ואף כתבנו על כך במגזין זה כפי שנכתב גם במגזינים רבים נוספים, ההימנעות האמריקאית בהצבעה במועצת-הביטחון התקבלה בישראל בתדהמה. איך שלא נסתכל על זה, זו הייתה מכה כואבת לישראל. מחיאות-הכפיים שליוו את ההחלטה בסופה, רק הוסיפו לתחושה הקשה שבאה בעקבות ההצבעה. זה לא היה רגע קל לישראל, ויחד עם זאת חברי מועצת-הביטחון נראו באור שפל יותר, משום שבעניינים חשובים יותר הנוגעים לחיי-אדם, הם לא הצליחו להגיע להסכמה משותפת. התגובות בישראל, של רבים וטובים, נעו בין תחושת בגידה קשה לבין הפקרתה של ישראל להתעללויות נוספות מצד המוסדות הבינלאומיים הציניים בעידודו של אובמה. על-פניו נראה, שאפילו מצרים של סיסי התנהגה בהגינות כלפי ישראל יותר מאשר ברק חוסיין אובמה. "קריאת המצב" המזרח-תיכוני של ברק חוסיין אובמה לאורך 8 השנים האחרונות הייתה מוטעית מיסודה, כך שההחלטה האחרונה שלו בנוגע לישראל מהווה קשר ישיר ונוסף לכישלון הטוטאלי של מדיניות-החוץ האמריקאית שהפכה לסימן היכר בוהק המאפיין את שלטונו של אובמה בשמונה שנות כהונתו.

זאת עוד. כשנשאל השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו, האם אובמה מתכנן צעדים רדיקליים נגד ישראל לאחר בחירתו של טראמפ, הוא טען שבוודאות לא צפויים צעדים כאלה נגד ישראל. כך למשל, בריאיון שנערך עמו באחת מתחנות הרדיו בישראל, ב-1 בדצמבר 2016,  שפירו אמר "אנחנו תמיד נתנגד להצעות חד-צדדיות נגד ישראל. זאת מדיניות ארוכת-טווח. אם תהיה הצעה חד-צדדית אי-פעם, התנגדו בעבר ותמיד נתנגד. תמיד המדיניות שלנו הייתה אותה מדיניות במשך הרבה מאוד שנים - ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד - וזה להתנגד לכול הצעה באו"ם או בפורום בינלאומי חד-צדדי שאינו מכיר בישראל או עושה (לה) דה-לגיטימציה".  מסתבר שאובמה הצליח האפילו להערים על השגריר האמריקאי בישראל. שפירו היה אחד מהיועצים הבכירים ביותר של אובמה עד לשנת 2011 - שנה בה הוא התמנה להיות השגריר האמריקאי בישראל. ובכן, נשאלת השאלה, האם לשפירו היה חלק בחינוכו של אובמה בנוגע לארבע השנים הראשונות שלו בבית-הלבן בהן הוא טרח לחבוט בישראל בכל שבוע?

פרופסור אלן דרשוביץ, אחד מהמשפטנים הבכירים בארה"ב, אמר בריאיון ששודר בערוץ "פוקס ניוז" ב-16 בדצמבר 2016, את הדברים האלה: כאשר אובמה התמודד לנשיאות בארה"ב, לקדנציה השנייה שלו,  הוא נפגש עם דרשוביץ כדי לקבל ממנה תמיכה שהייתה מעניקה לאובמה נקודות חשובות במרוץ לבית-הלבן. כדי לשכנע את דרשוביץ, אובמה אמר לו שהוא "תמיד יעניק גיבוי לישראל, תמיד". לאחר החלטה של אובמה להימנע בהצבעה במועצת-הביטחון, דרשוביץ אמר שהוא "לא ידע שהגיבוי של אובמה יהיה תקיעת-סכין בגבה של ישראל". האם אובמה הוליך-שולל ביודעין גם את דרשוביץ וגם את שפירו? סביר להניח שכן. גם משום שאובמה וג'ון קרי עדיין לא יצאו מההלם הגדול שאחז בהם לאור בחירתו של טראמפ.

מהרגע הראשון של אובמה בבית-הלבן, אמרנו שלאובמה יש בעיה אישית עם ישראל. ככול שהמדיניות האמריקאית קרסה במזרח-התיכון, כך התברר שישראל צדקה לאורך כל הדרך. אך, ככול שישראל צדקה, כך הגישה של אובמה כלפי ישראל הפכה לעוינת יותר ולקטנונית יותר. זה לא בגלל היחסים של אובמה עם נתניהו, זה לא בגלל פרשת עמונה או בגלל "חוק ההסדרה". אלה היו תירוצים ששימשו את האידיאולוגיה האמיתית שלו כלפי ישראל מאז שהוא נכנס לתפקידו בשנת 2009. האידיאולוגיה הזאת הכתיבה צעדים נגד ישראל ברמה האמריקאית וברמה הבינלאומית - בהן ישראל נאלצה להתמודד במשך 8 שנים ארוכות. רק תחשבו על הלחצים קשים שישראל נאלצה להתמודד עמם בשמונה השנים האחרונות. גם אם הייתה ממשלה אחרת בישראל, אובמה היה נוהג כפי שהוא נהג עד כה עם ממשלת ישראל של בנימין נתניהו, משום שהמוטיבציה של אובמה הייתה ועודנה אידיאולוגית הרואה בישראל את הסיבה העיקרית לקריסתו של העולם-הערבי. אולי כדאי לאמץ את גישתו המטורללת של אובמה ולהרחיב את "ההשפעה הישראלית" במטרה להביא לקריסתן של מדינות נוספות העוינות את ישראל. השמאל הישראלי שוגה, כמו תמיד, באשליות מזיקות שהתוצאה עם אובמה הייתה יכולה להיות אחרת אם ישראל הייתה נוהגת באופן שונה לחלוטין או בישראל הייתה מכהנת ממשלה יותר שמאלנית.

הרבה מאוד דוברים ישראלים ואמריקאים מדברים על הערכים המשותפים עליהם מתבססות שתי המדינות - ארה"ב וישראל. האידיאולוגיה של אובמה דגלה ברעיון שונה לחלוטין. לא רק שלארה"ב אין עליונות מוסרית על מדינות אחרות, אלא גם אין כל קשר בין "הערכים הישראלים" לבין הערכים האמריקאים, משום שההחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון מציינת בפירוש ש"כל מעשיה של ישראל ביהודה ושומרון" מפירים את החוק הבינלאומי. האידיאולוגיה הזו נטועה היטב באובמה - לא רק בשל היותו שייך לזרם הליבראלי האמריקאי הרדיקלי. אלא, האידיאולוגיה הזו נובעת גם לאור החינוך האסלאמי אותו הוא קיבל בילדותו.

כך למשל, אובמה ניסה להפוך את טורקיה וקטאר למתווכות בין ישראל לחמאס במהלך מבצע "צוק איתן";  הוא התעלם מהפיכתה של טורקיה למדינה אסלאמית רדיקלית הטובחת בעם הכורדי; הוא ניסה להכשיל את נשיאותו של אל-סיסי במצרים; הוא הפך את סוריה, לבנון, תימן ועיראק לגרורות איראניות; והוא הצליח להפוך את שנת 2016 לשנה הכי קטלנית באפגניסטן מאז שהחלה הפלישה האמריקאית בשנת 2001 עם יותר מ-30,000 הרוגים. זה לא רק כישלון במדיניות-החוץ של אובמה, אלא זהו משהו עמוק יותר, המתייחס אל האסלאם הרדיקלי והקטלני כישות לגיטימית לחלוטין מתוך שכנוע עצמי פנימי עמוק מאוד. אובמה לא היה סתם נשיא שנוי-במחלוקת, אלא הוא היה "פוליטרוק אסלאמי" שראה את הישגיה המדהימים של ישראל מתוך הפריזמה של הנחשלות האסלאמית. לאדם ליבראלי אמיתי, הישגיה של ישראל נראים מובנים-מאליהם. לאדם רדיקלי כמו אובמה, הישגיה של ישראל נראים כמשהו המשולל כל היגיון שיש בצידו גם ניחוח של משטמה אישית.

לפיכך, נוצר מצב קצת מוזר: במקום שאובמה יצליח להציל את הרשות-הפלסטינית מעצמה, הוא מלכד אותה באופן הדוק יותר לאידיאולוגיה חסרת-פשרות, אלימה ותוקפנית שתפגע בה בעתיד, הרבה יותר ממה שאובמה שיער לנפשו. אם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי, המשמעות היא שלרשות-הפלסטינית אין כל סיבה לפתוח במשא-ומתן עם ישראל בעתיד הנראה לעין. בכך נוצר קיבעון מחשבתי ערבי נוסף, שלמעשה ממשיך לרסק את המדינות-הערביות - בזו אחר זו. אם ההחלטה של מועצת-הביטחון "העניקה לרשות-הפלסטינית את הכל ללא משא-ומתן", אין שום סיכוי שהיא תסתפק בפחות מכך בעתיד. האם זה רע או טוב לישראל? צריך לזכור שההחלטה הזו של מועצת-הביטחון היא אחת מההחלטות הקשות ביותר שהתקבלו נגד ישראל. במילים אחרות, ייקח שנים רבות לתקן את המפלה הדיפלומטית הזו, אך מאידך הרשות-הפלסטינית לא תצליח לקבל מישראל אפילו סנטימטר אחד של "שטח כבוש" ללא הסכמתה של ישראל. ובכן, מה ישראל יכולה לעשות?

א. סביר להניח שמייד עם כניסתו של טראמפ לבית-הלבן, ישראל תצטרך להתאמץ להגיע להבנות עם הממשל החדש לפחות בנוגע לגושי ההתיישבות המוסכמים על מרבית הציבור הישראלי. מאידך, ישראל גם תצטרך להפגין סימנים שהיא מותירה אופק-מדיני כלשהו לרשות-הפלסטינית בדמותו של שטח טריטוריאלי רציף.

ב. צריך לשים-לב לקולות העולים מהקהילה היהודית בארה"ב: ראשית, קיצוניות ימנית - גם אם היא באה בגיבוי של הממשל החדש בארה"ב - אינה התשובה הראויה והיחידה להחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון. שנית, בנימין נתניהו חייב להגיע לדו-שיח ראוי והולם גם עם אנשי המפלגה הדמוקרטית. דהיינו, הנציגים הישראלים צריכים להקדיש את אותה תשומת-לב למפלגה הדמוקרטית כפי שהם הקדישו למפלגה הרפובליקנית בארבע השנים האחרונות.

ג. כדי להבין את הנזק העצום שאובמה גרם לעניין הפלסטיני אנחנו צריכים לשים-לב לנקודה הבאה: כל הישג של ישראל שיעמוד בסתירה לחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון ייחשב להצלחה ענקית, מאידך, כל מהלך מדיני שלא יכלול את הפרשנות הגורפת של ההחלטה במועצת-הביטחון, ייחשב בעיני הרשות-הפלסטינית למפלה גדולה. במצב הנוכחי, ישראל יכולה רק להרוויח מהשרלטנות המדינית האמריקאית כפי שזו עוצבה בתקופתו של אובמה. הרי למעשה טראמפ ניצח בבחירות של נובמבר 2016 גם בשל אותה בעיה המכונה "אובמה".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות-הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 29 בדצמבר 2016.

מערכת הבחירות בארצות-הברית, 2016 – ספיחים

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

תמה מערכת הבחירות. ההכרעה נפלה. נשיאה הבא של ארה"ב יהיה דונאלד טראמפ - מועמד שאף אחד לא האמין לרגע שיש לו סיכוי כל שהוא להגיע לבית-הלבן. בניגוד לעבר, המערכה לא הסתיימה עם תום ספירת הקולות. והיום, למעלה מחודש אחרי מועד ההצבעה, המערכה נמשכת כאילו ההצבעה עדיין לפנינו. לאור העבר ניתן היה לצפות שהמהומה תשכך, שהציבור ישלים עם תוצאות הבחירות וכולם יעברו לעסוק בחילופי הממשל. נכון לעכשיו, זה לא מה שקרה. המאמר הנוכחי, מאמר שלא העליתי בדעתי שיהיה צורך לכתוב אותו, יסקור את הספיחים של מערכת-הבחירות הלא שגרתית שעברה עלינו והתוצאות המפתיעות שלה.

1. מקום אחד לפני האחרון

מסופר שבתקופת המלחמה הקרה, התקיימה תחרות ספורט בין ארה"ב וברית-המועצות. הרוסים הפסידו. הדיווח על תוצאות התחרות בעיתונות הסובייטית היה כדלהלן: "הספורטאים שלנו הגיעו למקום השני. האמריקאים הגיעו למקום אחד לפני האחרון". אם התקשורת האמריקאית הייתה מדווחת על תוצאות הבחירות ברוח דומה - ייתכן שזה היה ממתן קצת את עוצמת מפח-הנפש של המחנה הקלינטוני. אחרי ככלות הכל, הביטוי "הגיעה למקום השני" נשמע פחות פוגעני מאשר "הפסידה".

בחירתו של דונאלד טראמפ זעזעה את המערכת הפוליטית בארה"ב. מיליוני המצביעים שנתנו את קולם להילארי, שרויים בהלם-קרב (Post Traumatic Stress Disorder - PTSD). אפילו היום, למעלה מחודש ממועד ההצבעה, הם עדיין לא הפנימו את מה שקרה.

התופעה שהצד המפסיד בבחירות מאמין ש"רימו" אותו, ש"גנבו" ממנו את מה שמגיע לו, איננה חדשה. זה קורה כמעט בכל מערכת בחירות. הפעם, בשל הפער העצום בין הצפיות לבין מה שקרה בפועל, התגובה של המפסידים היא מעל ומעבר לכל מה שהיה מקובל בעבר. במחנה הקלינטוני פשוט מסרבים להשלים עם תוצאות הבחירות. באקדמיה מציעים לסטודנטים (שרבים מהם בכלל לא הלכו להצביע) לעבור טיפולי תראפיה קבוצתית על מנת שיוכלו להמשיך ולתפקד.  

בעימות האחרון בין הילארי וטראמפ, המנחה שאל את טראמפ אם הוא ישלים עם תוצאות הבחירות. למרות שלהילארי לא הופנתה שאלה כזאת, היא החליטה לענות בכל זאת. לדבריה, אי-השלמה עם תוצאות של בחירות היא דבר נורא ביותר (Horrific), דבר שאין לו תקדים בהיסטריה של ארה"ב (היא כנראה שכחה את הסיפור של אל גור בשנת 2000). כשהיא אמרה את הדברים האלה היא לא העלתה בדעה שזה יחזור אליה. על זה נאמר "ניבא ולא ידע מה ניבא".

מנקודת מבטו של הצד המפסיד, אי השלמה עם התוצאות איננה כל כך נוראה - יש דברים נוראים יותר. השאלה האמיתית היא מה הצד המפסיד יכול לעשות. בנסיבות דומות בעבר הצד המפסיד היה מסתפק בחשבון-נפש, ניתוח הסיבות שגרמו לו להפסיד, וממתין בסבלנות ארבע שנים עד שיגיע "מועד ב' ".

הפעם זה שונה. בשל עוצמת ההסתה ומימדי ההפתעה שהיו חסרי-תקדים, המחנה הקלינטוני מסרב להשלים עם התוצאה. במקום להכיר במציאות, תומכי הילארי מנסים לשנות אותה. תומכי הילארי חיים בתוך בועה בה הבחירות עדיין לא הוכרעו והם מאמינים שבסופו של יום יקרה נס והתוצאה "הנכונה" תצא לאור. נס, על מנת שיקרה, זקוק ל"סיוע". במחנה הקלינטוני עסוקים בבניית כל מיני תרחישים דמיוניים שנועדו ליצור תנאים שיבטיחו שהנס המיוחל אכן יקרה. על כך - בפרק הבא.

2. הרוסים באים, הרוסים באים

"הרוסים באים, הרוסים באים" היה סרט משעשע מתקופת המלחמה הקרה בו מתואר איך צוללת רוסית עולה על שרטון במימי החופים של ארה"ב. בסרט התושבים המקומיים נחלצים לעזרת הצוללת, עוזרים לצוות להשתחרר מהשרטון ולצאת בשלום לים הפתוח. כמקובל בהוליווד, הסרט מסתיים ב- happy end.

המלחמה הקרה אומנם הסתיימה, אבל קריאת-הקרב "הרוסים באים, הרוסים באים" נשמעת שוב. הגרסה הנוכחית היא שכישלונה של הילארי בבחירות נגרם בשל מעורבות רוסית בתהליך ההצבעה. איך בדיוק זה בוצע ולמה, לא כל כך ברור. מה שחשוב הוא שסו"ס נמצאה הסיבה למה שקרה בנובמבר 2016.

זאת לא המצאה של הרגע האחרון. זה כבר עלה במהלך מערכת-הבחירות כשפעם אחר פעם הילארי התריעה על כך שפוטין מעוניין שטראמפ יבחר. למה שפוטין יעדיף את טראמפ? כי מהילארי הוא מפחד. ואכן יש לו סיבה טובה לחשוש ממה שהילארי עלולה לעשות. כבר בפגישתה הראשונה עם שר-החוץ הרוסי, הילארי נתנה לו צעצוע לגו על מנת להבהיר מה מחכה לו.

פוטין "נבהל". "היא גדולה עלי" הוא החליט, ועוד באותו היום גמלה בליבו ההחלטה רק לא הילארי. 

  

נשמע לכם מופרך? הדמוקרטים נאחזו בו על מנת לנסות ולערער את הלגיטימיות של תוצאות ההצבעה. קשה לדעת מי בדיוק המציא את הסיפור הרוסי, אבל אובמה קנה אותו Lock, Stock and Barrel כמו שנהוג לומר כאן. הוא נתן הוראה לשירותי הביון לחקור את הנושא לעומק. מעניין לדעת אלו הנחיות ניתנו לחוקרים. השאלה היא כמובן אם החוקרים יספקו את הסחורה וכן איזה שימוש ייעשה בממצאים. זו שאלה טובה איך יחליטו שהמעורבות היא רוסית דווקא. כאשר מדובר בפריצת מחשב (Hacking), לא שמעתי על הרבה מקרים בהם פורצי מחשב השאירו כרטיס ביקור עם שם וכתובת. אדרבא, פורצי מחשב בדרך כלל עושים הכל כדי לטשטש את זהותם ואם הם כבר משאירים עקבות, הן מפנות אצבע מאשימה לכיוון אחר. במקרה הנוכחי יש מועמדים נוספים על הרוסים - הסינים, הצפון-קוריאנים או האיראנים למשל. לכולם יש עניין ויכולת.

בעקבות ההתפתחות הזאת, במחנה הקלינטוני שוררת אווירה של חג, והם כבר חולמים על "הפתעת דצמבר" - הפתעה בה האלקטורים "יבינו" מה מוטל עליהם לעשות וביום הקובע, ב-19 בדצמבר 2016, הם יצביעו בניגוד למנדט בשמו הם נבחרו.

החוק לא מחייב את האלקטורים להצביע ע"פ המנדט בשמו הם נשלחו (למרות שב-29 מדינות ניתן להעמידם לדין בבית-משפט של המדינה ולהענישם, זה לא ישנה כי זה יהיה לאחר מעשה כשהנשיא הנבחר כבר יושב בבית-הלבן). היו בעבר מספר תופעות של אלקטורים מרדנים, אבל אף פעם זה לא שינה את תוצאות הבחירות. במרבית המקרים המטרה הייתה להביע מחאה על נושא כזה או אחר. המרדנים ווידאו לפני ההצבעה שמחאתם לא תשפיע על התוצאות. התמרדויות האלקטורים בעבר היו יוזמות אישיות ולא תוצאות של לחצים או "שכנוע" ע"י גורמים חיצוניים. 

הפעם המצב שונה בגלל האנטגוניזם שמועמדותו של טראמפ מעוררת.

כדי ש"הפתעת דצמבר" אכן תתממש, 38 מהאלקטורים שנבחרו עם מנדט להצביע עבור טראמפ צריכים להעביר את קולם למחנה הקלינטוני ולהצביע עבור הילארי. האם זה יכול לקרות? קשה להאמין, אבל אף אחד גם לא האמין שטראמפ ינצח בבחירות.

במחנה הקלינטוני "משחקים אותה על בטוח". הם לא סומכים על ניסים. הפירצה בחוק המאפשרת לאלקטורים להפר את התחייבותם, מנוצלת עד תום. בסיוען של התקשורת והאקדמיה מתנהל מסע "הסברה" רחב היקף לשכנוע אלקטורים שחובתם להצביע עבור הילארי. במקביל, האלקטורים מוצפים בפניות אישיות באמצעות הטלפון ו/או הדוא"ל, כולל איומים, בהן מזכירים להם את "חובתם". האם זה יעבוד? ימים יגידו.

מאחר וזה לא קרה בעבר קשה לדעת מה המשמעות של התערבות החיצונית בשיקולי האלקטורים ואם אין לה היבטים פליליים. למעשה התערבות של גורמים חיצוניים בשיקולי האלקטורים היא הסתה להפיכה.

  

יש גם תרחיש אפשרי אחר במקרה ש"הפתעת דצמבר" אכן תתרחש, תרחיש שאף אחד לא מזכיר אותו. זה מחזיר אותנו לתיקון השני לחוקה, הקובע את זכותם של האזרחים לשאת נשק. לאנשים החיים מחוץ לארה"ב נושא החזקת נשק בידי אזרחים בארה"ב נראה כטרוף. הרבה אמריקאים גם כן לא מודעים לסיבה בגללה התיקון הזה הוכנס לחוקה. בניגוד לדעה הרווחת, התיקון הזה לא נועד לאפשר החזקת נשק בידי אזרחים למטרות ציד, ספורט או הגנה עצמית. אלו מטרות לוואי בלבד. התיקון נועד לאפשר לאזרחים להתארגן במיליציותשתוכלנה להתקומם נגד רודנות (Tyranny). כל הדורשים לשנות או לבטל את התיקון השני מתעלמים מ"כוונת המחוקק" או, לחילופין, טוענים שהמושג "מיליציות" מתייחס ליחידות המשמר הלאומי של המדינות השונות (כשהחוקה נכתבה, המשמר הלאומי עדיין לא היה קיים).

לגופו של עניין, זו כמעט וודאות שהרוב מבין מיליוני האזרחים שהצביעו עבור טראמפ, אם לא כולם, ייראו את "הפתעת דצמבר", אם היא אכן תתרחש, כהשתלטות רודנית (Usurpation). עם כמויות הנשק המצויות בידי האזרחים הסכנה שהם יפעלו בהתאם לרוח התיקון השני לחוקה היא גבוהה ביותר. מעניין לדעת אם החותרים לגרום למהפך בין האלקטורים בשבוע הבא, (ב-19 בדצמבר 2016), חשבו על זה.

באמצעות הסיפור הרוסי, הדמוקרטים הצליחו להשיג דבר אחד - הטלת ספק בלגיטימיות של נשיאותו של טראמפ. אפילו אם יוכח שהיו ניסיונות של מדינה זרה להשפיע על הבחירות, למעט האפשרות שתמצאנה הוכחות חותכות שהם הצליחו לפרוץ למאגרי המידע של המדינות השונות ולשנות פיסית את מספרי הקולות, לא ברור איך מעורבות כזאת יכולה להשפיע על תוצאות הבחירות. אבל לדמוקרטים זה לא משנה, הם יטענו שטראמפ "גנב" להם את הבחירות. זו תהיה חזרה על הסיפור של בחירות 2000, בו הם טוענים עד היום שבוש, בעזרת בית המשפט, "גנב" להם את הבחירות. אות ראשון לבאות הוא מאמר של כתב המערכת של "הניו יורק טיימס", פול קרוגמן, בו נקבע חד משמעית שבחירתו של טראמפ לנשיאות היא "לא לגיטימית". חוסר נכונות להשלים עם הפסד בבחירות מושרש עמוק בתוך ה-DNA הדמוקרטי.

לסיום הפרק, לא ברור למה האמריקאים כועסים כל כך על ה"התערבות של מדינה זרה" בבחירות שלהם, אם זה אכן קרה. הרי הם עשו ועושים זאת דרך קבע במדינות שונות ברחבי העולם, כולל במדינות ידידותיות. רק לפני כשנה וחצי, בעת הבחירות בישראל, האמריקאים העניקו 350,000$ לגוף קיקיוני בשם V-15, שמטרתו הייתה להפיל את נתניהו. הם אפילו לא נסו להסתיר את המעשה.

3. עניין של העדר הוכחות

כותרת הפרק היא - Lack of Evidence is not an Evidence of Lack: בתרגום חופשי, "העדר הוכחות איננו בהכרח ראיה לכך שלא נעברה עבירה".

טענה שטראמפ חזר עליה יותר מפעם במהלך מערכת הבחירות ואחרי שההצבעה הסתיימה, התייחסה לזיופים והונאות בהצבעה ובמיוחד להצבעתם של אנשים שאינם אזרחים - בעיקר שוהים בלתי חוקיים. מתנגדיו של טראמפ האשימו אותו שטענותיו חסרות בסיס מאחר והוא לא הביא כל הוכחות שזה באמת קרה. אבל האם זה באמת כך? האם באמת להאשמותיו של טראמפ אין בסיס? לא כאן המקום לפרט את מגוון האפשרויות לרמות בבחירות באמריקה. אסתפק רק בנקודה אחת.

מרבית המדינות מאפשרות למהגרים לא חוקיים לקבל רישיון נהיגה. בטופס הבקשה לקבלת הרישיון ישנו סעיף המאפשר למבקש להירשם בפנקס הבוחרים של המדינה (בהרבה מקרים - קליפורניה למשל, הרישום הוא אוטומטי). בקליפורניה לבד חיים כשלושה מיליון מהגרים בלתי חוקיים. בעת ההצבעה אסור לדרוש מהמצביע הוכחה של אזרחות, אסור אפילו לשאול אותו אם הוא אזרח (בתי המשפט קבעו ששאלה כזאת היא צורה של אפליה ואו הפרה של צנעת הפרט . . .). כל המהגרים האלה יכולים להצביע בלי מפריע. אי-אפשר להתעלם מהאפשרות שחלק מהם, ואולי אפילו חלק גדול, ניצל את הזכות הזאת. זאת לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר כפי שנדרש בבית-המשפט, אבל מכאן ועד לקביעה שטענותיו של טראמפ הן חסרות בסיס, המרחק גדול.   

4. כשהנעליים על הרגל השנייה

סיבה טובה לא להפר מסורות ולשנות נהלים לצורכי שעה, היא שאף אחד לא יודע מה צופן העתיד. כאשר הארי ריד והרוב הדמוקרטי שברו את מסורת הפיליבסטר בסנאט על מנת להקל על אובמה להעביר יוזמות ומינויים שלא היו לרוחם של הרפובליקנים, הם לא חשבו על כך שיום יבוא והם יאבדו את הרוב. הם וודאי לא העלו בדעתם שמועמד כמו טראמפ יזכה.

עכשיו, כשטראמפ בבית הלבן ובסנאט יש רוב רפובליקני הם יאלצו להסתכל בעיניים כלות על המינויים של טראמפ לממשלתו ולבתי-המשפט. הם יוכלו לצעוק גוואלד מכאן ועד להודעה חדשה, אבל את התקדים הם יצרו בעצמם ובטענות הם יוכלו לבוא לעצמם בלבד.

קשה שלא לחוש שמחה לאידם של הדמוקרטים המתחרטים היום על יצירת התקדים של "האופציה הגרעינית" (זה הכינוי שניתן לשבירת מסורת הפיליבסטר) בעת שהיה להם רוב בסנאט. אבל הלקח האמיתי הוא שהפקרות של הצד האחד גוררת הפקרות של הצד השני. מסורת הפיליבסטר נועדה למנוע דיקטטורה של הרוב ולשמור על זכויות המיעוט. כדי לעצור פיליבסטר היה דרוש רוב מיוחס של 60 סנאטורים. הדמוקרטים שינו את זה כדי שאובמה יוכל להעביר יוזמות שהרפובליקנים התנגדו להן. בזמנו זה נראה רעיון חכם. עכשיו, כשהתהפכו היוצרות, והם ניצבים בפני מציאות של נשיא רפובליקני עם רוב רפובליקני בסנאט, הם מתחילים סופסוף להבין את מידת הנזק שהם גרמו לעצמם. בזכות הכללים החדשים שהם יצרו בעצמם, לדמוקרטים לא תהיה אפשרות למנוע מטראמפ להעביר חקיקה ולבצע מינויים שלא יהיו לרוחם.  

5. יהדות ארה"ב - מה צופן העתיד?

בחירתו של טראמפ לנשיאות התקבלה ע"י יהדות ארה"ב ברגשות מעורבים. בהופעתו בפני ארגון אייפא"ק, בעת מערכת הבחירות, טראמפ קצר תשואות רמות בעקבות התבטאויותיו הפרו-ישראליות, שהיו הרבה מעבר למקובל על פוליטיקאים אמריקאים. הנהלת אייפא"ק מצאה לנכון להתנצל בפני הבית-הלבן על כך שדברי ביקורת שהוא השמיע נגד אובמה זכו למחיאות כפיים סוערות. הם לא יכלו להתנצל על דבריו של טראמפ. הם התנצלו על מחיאות הכפיים - איזו בושה!

בעיני הציבור היהודי טראמפ הוא דמות שנויה במחלוקת. היה מיעוט לא מבוטל בין משתתפי וועידת אייפא"ק שדרש למנוע ממנו להופיע בפני הוועידה. כאשר הוא הופיע, הם יצאו מן האולם לאות מחאה.

זאת מסורת שיהודי ארה"ב מצביעים ברובם עבור הדמוקרטים. הנשיא הרפובליקני שזכה לתמיכה הכי גדולה מהציבור היהודי היה רונלד רייגן (קרוב ל-20% מהיהודים הצביעו עבורו). עדיין לא ראיתי נתונים סטטיסטיים על הבחירות האחרונות, אבל אני מסופק אם טראמפ זכה לתמיכה של יותר יהודים מאשר רייגן.

עבור הציבור היהודי תדמית המפלגה הדמוקרטית עוצבה על הזיכרונות של רוזוולט, טרומן, קנדי וג'ונסון. הם עדיין לא הפנימו את המציאות שהמפלגה הדמוקרטית של היום היא סיפור שונה לחלוטין. במפלגה הדמוקרטית של היום, חבר קונגרס שהתאסלם והיה פעיל בתנועה האנטישמית The Nation of Islam של פראקאן (Louis Farrakhan) יכול להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר המפלגה, וזו כמעט וודאות שהוא ייבחר. ראוי לציין שהלובי היהודי האנטי ישראלי J-Street תומך בו! מה שקצת מוזר זה שעמדת הליגה למניעת השמצה ADL איננה חד-משמעית בנושא. המפלגה הדמוקרטית של היום איננה מתנגדת לתנועת ה-BDS, ובמקרים רבים אף תומכת בה ברמה המקומית. במפלגה הדמוקרטית של היום רואים ב"צדק לפלשתינאים" ו"סיום הכיבוש" ערכים עליונים, בעוד שאין כל התייחסות למאות אלפי קורבנות בין האזרחים, כולל נשים וילדים, הנטבחים בסוריה ובעיראק.

שורשיה של התפנית שחלה במפלגה הדמוקרטית הם בתקופת ג'ימי קארטר. השיא היה יחסו של ממשל אובמה לישראל. היהודים העדיפו לעצום עין והמשיכו בתמיכתם בדמוקרטים. מי שעוקב אחרי הנעשה כאן, יזהה מיד שהבעיה היא העתיד - הדור החובש היום את ספסלי האקדמיה הוא החממה ממנה תצמח מנהיגות המחר. מאחורי המסווה של "ביקורת על מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל", פורחת ומשגשגת אנטישמיות החדשה. ה"פוליטיקל קורקטנס" נותן את הטון באקדמיה והשקפות עולם שמאליות שולטות בכיפה. עוצמת האנטישמיות גדלה עם ההקצנה בדעות השמאליות (המועמד הדמוקרטי שנכשל בבחירות המקדימות, ברני סנדרס, הוא דוגמא אופיינית). בקרב ציבור הסטודנטים מי שרוצה להיות IN חייב להצטרף למקהלה או לשמור על פרופיל נמוך. בהרבה מהמוסדות האקדמיים המובילים, תמיכה בפעילות אנטי ישראלית היא כמעט תנאי הכרחי לקידום. יתרה מזאת, כאשר ציבור הסטודנטים של היום יגיע לעמדות עם יכולת השפעה על המדיניות כבר תהיינה לו דעות מגובשות אנטי ישראליותאנטישמיות, דעות שקשה יהיה לשנות אותן.

לסיום, מספר מלים על עמדותיו של טראמפ בנושא הישראלי-ערבי. קשה לדעת מה הוא בדיוק יעשה, אם בכלל. כרגע יש שמועות שהוא עומד להורות להעביר את שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. סביר להניח ש"מומחי" מחלקת-המדינה ינסו לשכנע אותו שהתגובה בעולם-הערבי תהיה קשה ושעליו לוותר על הרעיון. דווקא מה שכולם רואים כחיסרון שלו יכול להיות יתרון. אין לו ניסיון דיפלומטי, לכן הוא לא חושב כמו דיפלומט אלא כמו אדם פשוט. הוא איננו משוכנע שמה שנראה לא הגיוני בעיני אדם מהרחוב הוא באמת רעיון מוצלח. נכונותו לשבור את המוסכמות בתחום יחסי ארה"ב עם סין היא סימן מעודד. ייתכן שהוא לא יתחשב בהמלצות של ה"מומחים" ויחליט להעמיד למבחן את "סכנת" התגובה של העולם-הערבי.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "מערכת-הבחירות בארצות-הברית, 2016 - ספיחים", מגזין המזרח התיכון, 15 בדצמבר 2016.

גרמניה של מרקל מול ארצות-הברית של טראמפ

ב-20 בנובמבר 2016 הודיעה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, על מועמדותה לכהונה רביעית בבחירות שיתקיימו לקראת סוף שנת 2017. לכאורה, התקשורת הגרמנית חיכתה להודעה כזו כבר שבועות ארוכים כאילו אף אחד מהם לא ידע מה באמת תהייה החלטתה בנושא. על-פניו, למרקל היו ספקות בנוגע להחלטתה הסופית, אולם היא ידעה בוודאות, כפי שידעו חבריה הקרובים למפלגה, שהיא מאוד מעוניינת להמשיך בתפקידה גם בארבע שנים הבאות. ההודעה של מרקל הייתה כאילו המשך ישיר להתרגשות שאחזה בתקשורת הגרמנית עם בואו של ברק חוסיין אובמה לגרמניה שלושה ימים לפני ההודעה של מרקל. מבחינות רבות זו הייתה התרגשות עצומה משום שבעיני הגרמנים, הסתיימה תקופה והחלה תקופה חדשה, שונה לחלוטין, עם ניצחונו המפתיע של טראמפ בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016.

המפגש בין אובמה למרקל היה רציני. מאות מאמרים נכתבו על המפגש הזה ועל העליות והירידות ביחסי שתי המדינות במהלך 8 השנים האחרונות. במסיבת-העיתונאים המשותפת שנערכה יום לאחר בואו של אובמה, שניהם נראו כאילו עננה של דכדוך מרחפת מעליהם. כמעט ולא הוחלפו חיוכים בין השניים למרות דברי השבח שהורעפו זה אל זו, ולהיפך. הגרמנים מאוד אוהבים לשמוע דברי שבח והלל על מדינתם - זהו עיסוק די אובססיבי שלעיתים חוצה את גבול הטעם-הטוב בדרגים הרשמיים של גרמניה.

כשהחלו השאלות של העיתונאים, אפשר היה להבחין פעם נוספת בין אובמה הנואם מתוך נאום כתוב לבין אובמה שצריך לענות על שאלות בשידור חי. אובמה כל-כך התאמץ להשיב על השאלות "הקשות" של העיתונאים, עד שכל מילה התארכה לשניות אחדות, וכל תשובה הפכה לממושכת שהתארכה לדקות ארוכות ומשעממות. אלה היו 45 דקות של כלום בשידור-חי שהופסק על ידי מרבית ערוצי הטלוויזיה בגרמניה לאחר כחצי שעה לכול היותר. באיזשהו שלב, לקראת הסוף, נראה היה שגם מרקל ממהרת לסיים את המפגש המתוקשר הזה - כך שאובמה היה צריך להזכיר לה שדרושה לחיצת-יד ביניהם, כסוג של "פוטו אופורטיוניטי", עבור הצלמים הרבים שהיו במקום. ועם כל זאת, מרקל יצאה מגדרה כדי להפגין את ידידותה כלפי אובמה ועל כל מה שהוא מייצג בעיניה.

באחת מהרשתות הגרמניות הוקרן סרטון הומוריסטי על אובמה, בעקבות ביקורו, בו נראה שחקן הנראה כמו אובמה, המסייר ברחבי גרמניה לקול תשואות ההמונים. אולם, כל שאלה שהוא נשאל, בכל נושא, הוא השיב ב-Yes We Can. זה מה שאפשר לזכור מאובמה לאחר 8 שנים בבית-הלבן. אולם, זו הייתה גם קונטרה מסוימת לאנגלה מרקל שהשיבה בביטוי דומה בגרמנית - Wir schaffen das - בנוגע לקליטתם של המוני פליטים מוסלמים בגרמניה בסוף אוגוסט 2015. שני הביטויים האלה הוזכרו בתקשורת הגרמנית בתדירות גבוהה במהלך ביקורו האחרון של אובמה - לא כביטוי של הוקרה, אלא כביטוי המציין סדרת כישלונות במדיניות-החוץ של שני המנהיגים האלה. מהבחינה הזו, זאת הייתה פגישה עצובה משום שהכישלונות הם רבים מידי מכדי להתעלם מהם - וניצחונו של טראמפ רק חידד עוד יותר את הכישלונות הללו. מכאן, גם ניתן להבין את התגובות הקיצוניות (מאוד) של מנהיגים בכירים בגרמניה לנוכח ניצחונו של טראמפ. כך למשל, מרקל הגיבה במסיבת-עיתונאים יום לאחר בחירתו של טראמפ, במילים האלה: "גרמניה וארצות הברית חולקות ערכים משותפים: דמוקרטיה, חירות, כבוד לחוק ולכבודם של כל בני האנוש לא קשר למוצאם, צבע עורם, דתם, למגדר שלהם, להעדפתם המינית או השקפתם הפוליטית. בהתבסס על ערכים אלו, אני מציעה לנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, שיתוף פעולה הדוק". בארה"ב, ההודעה הזו נתפסה כאזהרה ולא כברכה. מבחינה היסטורית, טען עיתונאי אמריקאי בכיר, ההודעה הזו הייתה חסרת-תקדים ביחסי שתי המדינות.

בתקשורת הגרמנית ציינו שטראמפ טרח לפרסם הודעות ידידותיות לתקשורת בכל עת שמנהיג בינלאומי כלשהו התקשר אליו לברכו או נפגש עמו. במקרה של מרקל - לאור הודעתה הפרובוקטיבית - לא התפרסמה הודעה כזו גם לאחר שמרקל התקשרה כדי לברך אותו על ניצחונו בבחירות. החוג הקרוב לטראמפ מציין שהוא מאוד רגיש לכבודו. אולם, סביר להניח שבסופו של דבר העניינים יסתדרו בין שני המנהיגים למרות חילוקי-הדעות, משום שגרמניה של מרקל זקוקה לארה"ב יותר מתמיד לנוכח מה שמתחולל באיחוד-האירופאי. ברמה של דעת-הקהל הגרמנית, רק 1 מכל 5 גרמנים מחשיבים את ארה"ב כידידה הטובה ביותר של גרמניה. מנגד, אחד מהכתבים בעיתון "הניו יורק טיימס", האשים את אנגלה מרקל - לאור מדיניותה הכושלת באירופה - שהיא תרמה להצלחתו של טראמפ בבחירות בארה"ב.

כמובן שלא קשה לנחש על איזו "מדיניות" מדובר: משבר החוב של יוון; משבר הפליטים המוסלמים וההגירה האפריקאית; פרישתה של בריטניה מהאיחוד; המשבר באוקראינה; היחסים עם טורקיה האלימה של ארדואן; הטרור באירופה; משטר של פיקוח בגבולות בין המדינות החברות באיחוד; והיחסים המתוחים בין מנהיגי האיחוד על רקע המשברים הללו. בכל אחד מהמשברים האלה, מרקל הייתה מעורבת - לעיתים, בניגוד גמור לעמדותיהם של מנהיגי המדינות. כך למשל, בנושא הטורקי וב"שוחד" שהובטח לארדואן כדי שיעצור את זרם הפליטים הסורים המבקשים לעבור מטורקיה לאירופה. כרגע, היחסים בין טורקיה לגרמניה מתוחים מאוד - עד כדי העלאת רעיונות אינטלקטואלים המדגישים את רצונה של גרמניה "לנטוש לחלוטין את טורקיה". אולם בשום שלב ביחסים המתוחים בין גרמניה לטורקיה, אנגלה מרקל לא העזה לדבר אל ארדואן כפי שהיא דיברה על טראמפ. מרקל מבינה היטב שקשה מאוד להשביע את התיאבון של ארדואן לעוצמה, לכוח ולשליטה על מרחב-האינטרסים של טורקיה באירופה ובמזרח-התיכון. האינטרסים האלה מתנגשים עם האינטרס העליון של מרקל להפוך את אירופה תחת הנהגתה למעצמה השווה בכוחה לארה"ב - זהו רעיון שהזוכה לאהדה מועטה בציבור הגרמני על-פי הערכותיהם של פרשנים גרמנים אחדים. מאידך, להערכתי, גרמניה רק מחפשת תירוץ כדי לזרז את הקמתו של כוח צבאי קטלני השווה בעוצמתו למעצמה עולמית. זה משהו שנטוע היטב בתרבות הגרמנית לדורותיה.

ב-23 בנובמבר 2016, נערך דיון בפרלמנט הגרמני שלכאורה היה מיועד לעסוק בענייני תקציב המדינה. כך לפחות, נמסר בעקיפין לגורמים תקשורתיים. אלה שהדיון כולו הפך למופע פסיכוטי קולקטיבי שבמהלכו עלו חברי-פרלמנט גרמנים שתקפו במילים בוטות את טראמפ. זו הייתה תחרות פרלמנטארית מי יהיה יותר בוטה כלפיו. אפילו מילה אחת טובה לא נאמרה על טראמפ. אף אחד מהדוברים לא ניסה לעצור את המופע הפסיכוטי הזה - אפילו לא בטענה קלושה שכדאי להמתין ולראות מה תהייה מדיניותו האמיתית של טראמפ לאחר כניסתו לבית-הלבן בינואר 2017. אנגלה מרקל, גם היא עלתה לנאום נאום נוקב נגד "הערכים" של טראמפ - גם אם היא לא טרחה לציין את שמו באופן מפורש. אולם, למען האמת, הדוברים בפרלמנט הגרמני לא חוששים מהשפעתו של טראמפ על העולם, אלא הם חוששים מאוד מהשפעתו של טראמפ על הדמוקרטיה השברירית של גרמניה שאינה יודעת לעמוד בלחצים, משום שהדמוקרטיה הגרמנית (כמו הרבה דברים בגרמניה) היא מסכה שנועדה להסתיר את המהות האמיתית של המציאות הגרמנית. אנגלה מרקל, יודעת היטב שהדמוקרטיה הגרמנית היא הצגה בלבד, ומכאן החרדה הבלתי-נשלטת הזו כלפי כל דבר שיכול, לדבריה, "לערער את הסדר הציבורי הרגיל שלנו". מעניין.

ובכן, נחזור לרגע קט לנאום שלה ב-20 בנובמבר 2016 בו היא הודיעה על רצונה להיבחר לקנצלרית גרמניה בפעם הרביעית. לדעתה של מרקל יש סיבות רבות מדוע היא מציגה את מועמדותה בפעם הרביעית. אחת מהנקודות המרכזיות בנאום הייתה, תקשיבו טוב, "ש"גרמניה כיום מפוצלת יותר מתמיד", ולכן היא רוצה לאחד את גרמניה תחת הנהגתה בכהונתה הרביעית. מאז איחוד גרמניה על ידי ביסמארק בשנת 1871 (הרייך השני), גרמניה לא באמת הייתה מאוחדת. כוחות צנטריפוגליים חזקים ומושרשים היטב, תמיד איימו לפורר את "המרחב הגרמני": מזרח מול מערב, פרוסיה (ברלין) מול בוואריה (מינכן), קתולים מול פרוטסטנטים, ימין רדיקלי מול שמאל רדיקלי ועירונים מול כפריים. גם השאלה "מהו המרחב הגרמני", זוכה לתשובה די כללית המתבטאת ב"כל מי ששפתו גרמנית או חש קירבה עמוקה לתרבות הגרמנית". לכאורה הביטוי המודרני "המרחב התרבותי הגרמני", בעיקר לאחר 1945, נועד בין היתר לטשטש את הפיצול המובנה וההיסטורי הקיים בגרמניה.

על-פי הערכות אחדות, כ-55 אחוזים מהציבור הגרמני תומכים במרקל ובהחלטתה לרוץ לכהונה רביעית. אולם מאחורי הנתון הזה, מסתתרים נתונים שצריכים לעורר דאגה בלבה של מרקל בנוגע לתרומתה לפיצול הגרמני. בסקרי דעת-קהל שהתפרסמו לאחרונה בידי מכוני-מחקר מובילים בגרמניה, התברר שכ-35 אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית חשים שהם זרים במדינתם לאור ההתפתחויות הדמוגרפיות של השנתיים האחרונות ובעקבות משבר הפליטים המוסלמים שמרקל כפתה על הציבור הגרמני ועל אירופה כולה. זהו נתון מעורר דאגה, בעיקר לנוכח התחזקותה של המפלגה הימנית רדיקלית "אלטרנטיבה לגרמניה" שהפכה לכוח האלקטוראלי השלישי בגודלו בגרמניה. באחדים מכלי-התקשורת הגרמנית ציינו ש"הבחירה במרקל היא אלטרנטיבה לאלטרנטיבה" - זה היה רמז מספיק ברור לקהל הבוחרים הגרמני המצפה לבחירות של 2017.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "גרמניה של מרקל מול ארצות-הברית של טראמפ", מגזין המזרח התיכון, 24 בנובמבר 2016.

טרור אסלאמי – דוקטרינת ברק אובמה – אוקטובר 2016

ב-17 באוקטובר 2016, ממשלת עיראק הודיעה על תחילתו של מבצע צבאי רחב-היקף שנועד לשחרר את העיר מוסול וסביבותיה מידי ארגון "המדינה האסלאמית". ראוי להזכיר שהעיר נכבשה בסערה בידי הארגון בחודש יוני 2014 - כמעט ללא כל התנגדות מצד הצבא העיראקי ושל אנשי כוחות-הביטחון העיראקיים שאומנו בידי האמריקאים במשך שנים בהשקעה שעלתה מיליארדי דולרים. ציוד חדיש נפל באותם חודשים קשים לידי הארגון שהיה בשיא תנופתו בעיראק ובסוריה. בתוך חודשים ספורים הארגון שלט של שטח עצום ממדים - עד שנדמה היה שהתופעה האסלאמית הזו מאיימת למוטט כליל את הסדר הטריטוריאלי של המדינות הערביות גם בלבנון, בירדן, בסעודיה, במצרים ובמדינות נוספות. במהלך החודשים הראשונים בהם ארגון "המדינה אסלאמית" כבש בסערה את צפון עיראק, נטבחו עשרות-אלפי בני-אדם, בהם יזידים, שיעים, נוצרים, חיילים, שוטרים, פקידים וסתם אזרחים שלא נמנו עם אוהדי הארגון. יחד עמם, נהרסו גם אלפי שנות היסטוריה המזוהים עם האזור - המוגדרים אתרים קדושים ואתרי-מורשת.

על-פי הערכות מודיעיניות ממקורות שונים, מול הצבא העיראקי עומדים לא יותר מ-8,000 טרוריסטים מוסלמים חברי הארגון השולטים על העיר uסביבותיה. ההערכה הנמוכה ביותר דיברה על כ-4,000 טרוריסטים, בעוד ההערכה הגבוהה ביותר מסרה על כ-10,000 טרוריסטים. מולם, ניצבו עשרות-אלפי חיילים עיראקים, אלפי לוחמים מהמליציות השיעיות, אלפי לוחמים כורדים מכוחות הפשמרגה, וכל אלה הסתייעו בכוח אווירי ויבשתי של כוחות מיוחדים מארה"ב, בריטניה וצרפת. אל זירת-הלחימה המדממת הזו נכנסה גם טורקיה של ארדואן כחלק מהאידיאולוגיה המדינית שלה המתבטאת בסיכול אלים של הלאומיות הכורדית - לא רק בתחומי טורקיה עצמה, אלא גם במרחב הכורדי הנמצא לאורך גבולותיה עם עיראק, סוריה ואיראן. ההשתוללות הטורקית באזור נובעת בראש ובראשונה מחוסר-הרצון האמריקאי להציב סייגים מפורשים וברורים לפעילות הצבאית הטורקית לא רק נגד הכורדים בטורקיה, אלא גם נגד הכורדים השוכנים לצד גבולותיה של טורקיה. הטבח בכורדים והשתיקה האמריקאית בעניין הזה מהווים אות קלון לדוקטרינה של אובמה שראתה בטורקיה של ארדואן אחד מעומדי-התווך של האזור לצד איראן השיעית.

הקרב על העיר מוסול וההכנות הרבות של הממשל אמריקאי תחת הנהגתו של אובמה, מהווים מבחן לדוקטרינה האמריקאית הנוכחית המעדיפה במפורש לסייע ולאמן כוחות מקומיים כדי לייתר את הצורך להפעיל חיילים אמריקאים על קרקע זרה. הנושא הזה היה מלווה גם במדיניות של חיסולים-ממוקדים באופן סיטונאי שבהם נהרגו אלפי בני-אדם במהלך כהונתו של אובמה - רבים מהם חפים-מפשע. למרבה הפלא, למרות היחסים האינטימיים בין הממשל האמריקאי לממשלה השיעית של עיראק, ולמרות ההשקעות של מיליארדי דולרים לאורך השנים האחרונות, ולמרות מערך המודיעיני האדיר העומד לרשות ארה"ב, הממשל האמריקאי של אובמה לא באמת העריך באופן הולם את כושרו של הצבא העיראקי לעמוד מול מתקפה של מאות טרוריסטים מוסלמים המסתייעים בג'יפים די פשוטים. כנראה שארגון "המדינה האסלאמית" העריך באופן הולם יותר את כושרו האמיתי של הצבא העיראקי בשנת 2014 בהשוואה להערכות של המודיעין האמריקאי. זאת ועוד, ההכנות של ארגון "המדינה האסלאמית" והתארגנותם של מאות טרוריסטים לקראת התקפה על צפון-עיראק ביוני 2014, נעלמו מעיני האמריקאים למרות קיומם של עשרות מערכות-איסוף מסוגים שונים העומדים לרשותם של הכוחות האמריקאים בעיראק. במקרה הזה, הדוקטרינה של אובמה לא עבדה כיאות, כשם שהיא לא עבדה באופן "הגיוני" גם באפגניסטן.

שוב, גם במקרה האפגאני, אובמה העדיף להשקיע מיליארדים של דולרים בטיפוח אינטנסיבי של כוחות-הביטחון של אפגניסטן. מפרספקטיבה של שנים אחדות, אפשר להעריך כמעט באופן וודאי שהמצב הביטחוני באפגניסטן זהה לקטסטרופה העיראקית, שהפכה למלחמה הארוכה ביותר של ארה"ב מאז הפלישה לאפגניסטן בשנת 2001. במהלך השנים האחרונות, ובעיקר במהלך שנת 2016, ארגון "הטליבאן" התחזק תוך כדי השתלטות על אזורים גדולים יותר, ותוך כדי חיסול שיטתי של חיילים ושוטרים אפגאניים. מאז תחילת שנת 2016 נהרגו יותר מ-7,000 חיילים ושוטרים בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים ברחבי אפגניסטן. על-פי הערכות צבאיות אמריקאיות רשמיות, בכל חודש מחוסלת למעשה חטיבה שלמה של חיילים ושוטרים, כך שקצב הגיוס של חיילים חדשים והכשרתם, אינו מדביק את הפער הקשה הזה. זאת ועוד, המערך המודיעיני אמריקאי באפגניסטן זלזל לחלוטין בהתארגנותם של טרוריסטים מוסלמים שהזדהו עם ארגון "המדינה האסלאמית".

מקורות צבאיים אמריקאים מסרו בתחילת שנת 2015 שהארגון מונה בסך-הכל כמה עשרות חברים, וכי המאבק נגדו יהיה קל ומהיר. אלא שלמציאות האפגאנית יש דינמיקה משלה כשם שלמציאות האסלאמית במרחב כולו יש דינמיקה משלה הפועלת הרחק מההיגיון המערבי. בתוך תקופה קצרה מאוד, ארגון "המדינה האסלאמית" הצליח להשתלט על אזורים נרחבים במחוז ננגרהאר הנמצא ליד הגבול עם פקיסטן. בכך, הארגון הצליח לא רק להשתלט על מאות-אלפי תושבים, אלא הוא יצר רצף טריטוריאלי חיוני עם העיר פשוואר שבפקיסטן המהווה בסיס של כל ארגוני הטרור אסלאמיים הפועלים באזור הינדו-כוש. במהלך שנת 2016, הן הצבא האפגאני והן דוברים אמריקאים דיווחו על הריגתם של מאות רבות של טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית" בפעולות קרביות יזומות ובחיסולים-ממוקדים של ארה"ב. מארגון קטן ו"בלתי חשוב", הוא הפך לאיום אסטרטגי לא רק עבור הממשלה האפגאנית אלא גם עבור ארגון "הטליבאן" המצפה לנפילתה של אפגניסטן גם בעידן דונלד טראמפ. הברבריזם האסלאמי הרגיש מאוד נוח עם דוקטרינת אובמה - לא רק באפגניסטן ובעיראק, אלא גם במרחב האסלאמי כולו ואף בריכוזים אסלאמיים השוכנים ברחבי אירופה.

גם במקרה האירופאי, לברק חוסיין אובמה הייתה דוקטרינה שנבעה באידיאולוגיה מאוד מוגדרת שהכתיבה את יחסו למדינות רבות באסיה. בעוד אירופה נחשבה בעיני אובמה כ"יבשת הישנה והיהירה" ששלטה על עמים וארצות באסיה, הוא הקדיש את מרבית זמנו ומרצו לקידום היחסים עם חלק זה של העולם. מנהיגים במערב-אירופה נוטים להגדיר את יחסי ארה"ב עם אירופה בתקופתו של אובמה כ"עידן הקרח". דהיינו יחס צונן במיוחד של אובמה כלפי אירופה ובעיותיה - ואובמה אפילו לא ניסה להסתיר את היחס הזה מבני-שיחו האירופאים. אחדים ממנהיגי אירופה המערבית ציינו שהיחסים בין אירופה לארה"ב שרויים בהקפאה כבר 16 שנים שהחלה עם נשיאותו של ג'ורג' וו.בוש ומדיניותו לאחר הפיגועים של ה-11 בספטמבר 2001.

בעקבות הבחירות האחרונות שנערכו בארה"ב, הציפייה המפורשת הייתה שהילארי קלינטון תנצח משום שלדידם לא הייתה כל סיבה אמיתית שהיא לא תנצח בבחירות הללו. ניצחונו של דונלד טראמפ גרר תגובות של הלם ברחבי היבשת. אחדים ממנהיגי אירופה הגיבו במילים בוטות מאוד כלפי טראמפ ובעקיפין גם כלפי החברה האמריקאית. אחת מהתגובות הדידקטיות שנאמרו בהקשר הזה, נמסרה מפיה של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, במילים האלה: "גרמניה וארצות הברית חולקות ערכים משותפים: דמוקרטיה, חירות, כבוד לחוק ולכבודם של כל בני האנוש לא קשר למוצאם, צבע עורם, דתם, למגדר שלהם, להעדפתם המינית או השקפתם הפוליטית. בהתבסס על ערכים אלו, אני מציעה לנשיא הבא של ארצות הברית של אמריקה, דונלד טראמפ, שיתוף פעולה הדוק". כמובן שהרשימה הדידקטית הזו עוררה גיחוך בערוץ "פוקס ניוז" מייד עם פרסומה. למרקל אף פעם לא הפריעו הנושאים האלה כאשר מדובר על מדינות ברבריות כמו טורקיה, איראן וסעודיה -  שגרמניה מחזרת אחריהן במרץ רב. האכזבה הגרמנית די מובנת: מרקל ראתה בעיני רוחה את גרמניה יחד עם ארה"ב של קלינטון מנהלות את העולם ומייצבות את אירופה במעמד שווה לארה"ב. לאור בחירתו של טראמפ, "עידן הקרח" בין אירופה לארה"ב עלול להימשך גם ב-8 השנים הבאות. במילים אחרות, לאפקט של "דוקטרינת אובמה" תהייה השפעה למשך שנים רבות - לא רק באירופה אלא גם באזורים נוספים ברחבי-העולם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אוקטובר 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
עיראק:	5,561	12,000 פצועים
סוריה;	4,527	12,000 פצועים
אפגניסטן:	1,391	רבים מהם טרוריסטים
תימן:	898	2,500
מצרים:	260	רבים מהם טרוריסטים
לוב:	235	--
סומליה:	227	רבים מהם טרוריסטים
דרום-סודאן:	167	--
ניגריה:	164	--
פקיסטן  + קשמיר הפקיסטנית:	162	רבים מהם חיילים ושוטרים
טורקיה:	144	רבים מהם לוחמים כורדים
טורקיה - סוריה:	2	חיילים טורקים
צ'אד - טרור אסלאמי:	123	כולם טרוריסטים מוסלמים
הודו + קשמיר ההודית:	35	--
ניז'ר:	22	כולם חיילים
קניה - טרור אסלאמי:	18	--
רוסיה - קווקז:	11	כולם טרוריסטים מוסלמים
בנגלדש:	11	כולם טרוריסטים מוסלמים
אלג'יריה:	7	6 מהם טרוריסטים
מאלי:	7	כולל חייל או"ם אחד.
בורקינה פאסו:	5	4 מהם חיילים
סודאן:	4	--
סעודיה:	3	חיילים ושוטרים
אזרבייג'ן:	2	טרוריסטים מוסלמים
תאילנד - טרור אסלאמי:	2	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	2	--
לבנון:	1	חייל
ישראל - מצרים:	1	נער ישראלי בן 15
ישראל - טרור:	2	שוטר ואזרחית
ישראל -הרשות הפלסטינית:	6	כולם טרוריסטים מוסלמים
ארה"ב - אפגניסטן:	3	חיילים ויועצים אמריקאים
ארה"ב - עיראק:	1	חייל אמריקאי
תימן - חיסולים ממקודים אמריקאים:	8	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	31	--
סה"כ:	14,043 הרוגים	26,500 פצועים (אומדן בלבד)

בסיכומו של דבר, בחודש אוקטובר 2016 נהרגו 14,043 בני-אדם; בחודש ספטמבר נהרגו 8,953 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 12,380 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,218 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 15,015 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 11,857 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691; בחודש מרס נהרגו 10,705; בחודש פברואר נהרגו 12,559 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 12,261 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוקטובר 2016 נהרגו 121,623 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור, באלימות דתית-אסלאמית, בקרבות ובמלחמות-אזרחים המתנהלות במדינות רבות במרחב הערבי והאסלאמי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - דוקטרינת ברק אובמה - אוקטובר 2016", מגזין המזרח התיכון, 17 בנובמבר 2016.