אישה מצריה מתבטאת בעקבות סדרת הפיגועים במצרים

היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית

תתארו לעצמכם שראש-מממשלה ישראלי, כלשהו, היה נפגש עם נציגים של עמותה גרמנית לקידום "השריעה" בגרמניה במהלך ביקור רשמי ולקראת מפגשים עם נציגים בכירים על אדמת גרמניה? מעניין איך הגרמני הממוצע היה מגיב למהלך כזה. כבר שנים אני כותב לכם (לא רק אני) על המשחק-הכפול הגרמני מול ישראל בשלל נושאים ועניינים הקשורים ליחסי שתי המדינות. יש צד אחד צבוע ויהיר (הגרמני) שמתנהל באופן די אגרסיבי מול הצד הישראלי מתוך כוונת מכוון. לעניינים האלה אין שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי או לחילוקי הדעות בנוגע ליהודה ושומרון. אלא, הם נובעים ממדיניות לא-רשמית של גרמניה כלפי ישראל המשותפת לחלקים רחבים בשדרה הפוליטית, התקשורתית והאקדמית בגרמניה. זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר חילוקי-דעות בעלמא בין שתי מדינות ידידות. חילוקי-הדעות בנוגע ליו"ש משמשים כלי דרכו גרמניה מנסה, בשל עברה ההיסטורי האפל, להציב רף של עליונות מוסרית לכאורה בהשוואה לישראל. שום מדינה אחרת בעולם אינה זוכה לאותה התייחסות לה זוכה ישראל מצד הממשל הגרמני על גווניו הרבים ועל מרבית מפלגותיו הקטנות והגדולות. יש לנו בעיה רצינית מאוד עם גרמניה שתלך ותחריף עם השנים - לא בגלל מעשיה או מחדליה של ישראל, אלא בגלל שזו הנטייה הטבעית של גרמניה המסורתית בשל היותה של ישראל מדינה לאומית חזקה ויציבה עם גוון ייחודי מאוד.

על-מנת להבין את גודל המשבר המתחולל בין שתי המדינות, להלן דוגמא אחת שתבהיר היטב את העניין. בדרך כלל, ישראל מוצגת בעיני הציבור הגרמני כמדינה הנתונה במשבר ומבודדת מאוד בזירה הבינלאומית. והינה, "גרמניה האדיבה" משמשת כ"ידידה האחרונה של ישראל", לכאורה, בזירה הבינלאומית. למרבה הפליאה, יש כמה פוליטיקאים ישראלים המאמינים לתעמולה הגרמנית האינטנסיבית הזו עד כדי חרדה קשה ובלתי נשלטת מפני מה שמכונה בתקשורת הגרמנית "צמצום (או ביטול) היחסים המיוחדים עם ישראל". פוליטיקאים ישראלים בכירים יודעים היטב שגרמניה מממנת באופן ישיר ועקיף גופים אנטי-ישראלים, אך משום-מה, מרביתם שותקים על כך לאור "הקשרים המיוחדים" לכאורה השוררים בין גרמניה לישראל. וזאת בדיוק הייתה הכוונה האמיתית של גרמניה כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. דהיינו, ליצור תלות פסיכולוגית של ישראל בגרמניה שאפשר לכנות אותה כסוג של "אנטישמיות חומלת". הרעיונות האלה כל כך נטועים בחברה הגרמנית על גווניה השונים, עד שקשה לנהל דיון נורמאלי עם גרמנים בני הדור השני או השלישי המכהנים בעמדות מפתח רבות בגרמניה. גרמניה עוסקת בהתמדה בחתרנות מדינית נגד ישראל, בעוד מרבית הפוליטיקאים הישראלים ממשיכים לעצום עיניים.

הינה דוגמא נוספת שתבהיר את הדו-פרצופיות של גרמניה כלפי ישראל: כאשר התקיימה מערכת הבחירות בטורקיה באפריל 2017 בנוגע להרחבת סמכויותיו של ארדואן, הוא ביקש לשלוח נציגים רשמיים מטעמו כדי לשכנע את הטורקים המתגוררים בגרמניה כדי שיצביעו עברו. הרשויות הרשמיות בגרמניה, בהוראתה של אנגלה מרקל, מנעו בכוח את כניסתם של הנציגים הללו מתוך כוונה להכשיל את כוונתו של ארדואן להשיג יתרון ברור בקרב המצביעים. כמובן שהמתח בין טורקיה לגרמניה עלה לרמות קשות בשל התקפות מילוליות קטלניות של ארדואן כלפי גרמניה. במקרה הזה, ישראל הרשמית הסתייגה באופן פומבי מאמירותיו של ארדואן תוך כדי הענקת תמיכה מוסרית לגרמניה בשל ההתקפות הללו. התקשורת הגרמנית אפילו טרחה לציין את עמידה של ישראל לצידה של גרמניה בוויכוח הסוער שפרץ בשל כך. ובכן, מסתבר שמה שמותר לגרמניה, אסור לישראל בשל אותה יוהרה גרמנית טיפוסית הנגועה באנטישמיות אינהרנטית, משום שרק גרמניה - בניגוד לישראל - יודעת היטב מה טוב בשבילה. ואני בכלל לא רוצה להיכנס כרגע לרפיסות של יהדות גרמניה (כולל הישראלים המתגוררים שם) מול הממשל הגרמני, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות כמו הרוסים, הטורקים והכורדים.

הסכסוך המתמשך בין טורקיה לגרמניה הוא עוד סכסוך במסגרת הסכסוכים בין גרמניה לבין שכנותיה על רקע משבר הפליטים והמשבר באיחוד-האירופאי. כעת, באופן מושכל, גרמניה אפילו הצליחה להסתכסך עם ישראל בשל עקשנותו של שר-חוץ גרמני מפוקפק לקיים מפגש עם נציגים של ארגונים אנטי-ישראלים הנמצאים בשוליים של השולים של הפוליטיקה הישראלית, המתוארים בתקשורת הגרמנית כ"ארגונים לזכויות-אדם" - שהוא תיאור רחוק מאוד מהמציאות. זיגמר גבריאל, שר-החוץ השנוי-במחלוקת והפרובוקטיבי של גרמניה, לא היה באמת צריך את המפגש הזה. ישראל היא חברה פתוחה עם מוסדות דמוקרטיים חזקים הרבה יותר ממה שקיים במציאות הפוליטית והחברתית של גרמניה. הדמוקרטיה הישראלית התפתחה באופן טבעי בישראל כחלק מהמרקם הלאומי והדתי שלנו, בעוד שהדמוקרטיה בגרמניה נכפתה על הגרמנים בשל מעשיהם האיומים במלחמת-העולם השנייה. לפיכך גרמניה זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לגרמניה, משום שגרמניה זקוקה באופן נואש למרק את מצפונה בעזרת אלה המנסים להכפיש את ישראל באמצעות אידיאולוגיה שהיא על סף האידיאולוגיה האנטישמית המתכתבת היטב עם הגישות האנטי-ישראליות הקיימות בגרמניה.

מעט לפני ביקורו של זיגמר גבריאל בישראל, היה אפשר לחוש את האווירה האידיאולוגית השוררת בגרמניה כלפי ישראל. אחד מבכירי מפלגתה של אנגלה מרקל טרח לציין בראיון שנערך בתקשורת הגרמנית ב-23 באפריל 2017, את הגיגיהם המפוקפקים של בכירים גרמנים כלפי ישראל. כך למשל, הבכיר הגרמני, המכהן כראש ועדת יחסי-החוץ של הפרלמנט הגרמני, טען בראיון ש"יש חילוקי דעות עמוקים עם ישראל", וכי "אנו מדוכאים מאוד מהעמקת הסכסוך" בין הפלסטינים לישראל. צריך לשים לב גם למשפט ההמשך שנאמר בראיון ש"ישראל מסתמכת על העליונות הצבאית-משטרתית שלה" במקום לייצר אפשרויות אחרות למצב. המשפטים הקצרים הללו נראים מאוד תמימים בעיניים זרות. אולם הניסוח של המשפטים הללו לא היה מקרי בעיקר בכל הקשור "לדיכאון הגרמני" ו"לעליונות הצבאית-המשטרתית" של ישראל. אלה הם שני כיוונים מדיניים ברורים אליה חותרת גרמניה בשנים האחרונות כלפי ישראל.

א. גרמניה,בסך-הכל, מחפשת תירוצים לסיים את היחסים המיוחדים השוררים לכאורה בין גרמניה לישראל, וזאת בשל מעשיה ומחדליה של ישראל שאינה מותירה ברירה אחרת ל"גרמניה החדשה והמוסרית" (בעיני עצמה בלבד). כמובן שזה קשקוש אחד גדול, משום שגרמניה לא הייתה מוסרית מעולם, וגם לעולם לא תהייה.

ב. התיאור של "עליונות צבאית-משטרתית" של ישראל, הוא בדיוק התיאור הרווח של ישראל בעיני הגרמני הממוצע כחברה מיליטריסטית הנשענת, רובה ככולה, על אמצעי-כפייה ברוטאליים - כאילו הם המשך ישיר לדוגמאות הלקוחות מההיסטוריה הגרמנית האלימה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. האם עולה על דעתם של הגרמנים החסודים מה היה קורה לישראל אם לא הייתה לה עליונות צבאית? סביר להניח שהם יודעים, כשם שארגון "בצלם" יודע היטב מה היה קורה אילו לערביי-האזור הייתה עליונות צבאית על ישראל.

כמובן שהברבריות המילולית הזו  נעטפת במלל של "דאגה חומלת" לישראל. למרות התיאורים הקשים של מה שמתחולל בגזרה הערבית במזרח-התיכון בנוגע לאלה המתגוררים תחת השליטה הערבית - בסוריה, בעיראק, בתימן, בלבנון, במצרים, בלוב, בירדן, במרוקו, באלג'יריה ובמקומות נוספים במרחב כולו.

  

האטימות הגרמנית הזו, נובעת גם בשל האובססיה הגרמנית (והאירופאית) בכל הקשור לסכסוך בין הפלסטינים לבין ישראל. גרמניה אינה "שרויה בדיכאון" בשל מה שמתחולל במרחב הערבי והאסלאמי, אך גרמניה "מדוכאת" כנראה בשל היותה של ישראל מדינה חזקה ויציבה למרות הטלטלות הרבות העוברות על האזור כולו, וזאת ללא שום קשר לסכסוך כלשהו המתחבר לישראל. אולי זה הדיכאון האמיתי השורר בגרמניה כיום.

הינה כי כן, ראש-הממשלה, נתניהו, צדק לחלוטין בנוגע לביטול הפגישה עם עוד שר גרמני מפוקפק. מישהו בישראל כבר היה צריך מזמן לסיים את המשחק-הכפול והמכוער של גרמניה כלפי ישראל - שצבר תאוצה רבה עידודו של הנשיא האמריקאי לשעבר ברק חוסיין אובמה לכול אורך 8 שנות כהונתו בבית-הלבן. סביר להניח שחלקים מהאופוזיציה הישראלית מודעים לכך, אולם רק היוהרה האישית שלהם מנעה מהם מלהביע תמיכה כנה ואמיתית עם החלטתו הצודקת של ראש-הממשלה. זהו עוד פספוס לאומי המחזק את דעתו של מרבית הציבור על תפקידם אמיתי של אלה המתיימרים לייצג את הציבור ברמות הבכירות ביותר של הפוליטיקה הישראלית בעת הזו ולאחר הבחירות הבאות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יהירות גרמנית טיפוסית מול נחישות ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 27 באפריל 2017.

ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית

יש משהו מאוד מעיק בפוליטיקה הישראלית - הנטייה האינהרנטית לגלוש להתלהמות חסרת-רסן ולהשתלחות בלתי-מתקבלת על הדעת גם בקרב קבוצות פוליטיות זעירות המכהנות בממשלה נבחרת. כך, למשל, נפתלי בנט העומד בראש מפלגה שזכתה בבחירות האחרונות של מרץ 2015 ב-8 מנדטים, מאיים על ראש-ממשלה מכהן שזכה ב-30 מנדטים. פרופורציות אף-פעם לא היו הצד החזק של הפוליטיקה הישראלית המקרינה את השפעתה השלילית גם על הדיפלומטיה הישראלית. כך למשל, לפני נסיעתו של ראש-הממשלה למפגש ראשון וחשוב עם הנשיא טראמפ, בנט הזהיר את נתניהו "אם תזכיר את המדינה הפלסטינית (בפגישה עם טראמפ) האדמה תרעד". בנט מזכיר לנו את האיומים של חברי-הכנסת הערביים ש"האזור יבער" אם ישראל תבצע מדיניות שאינה תואמת את הקווים הכלליים של הלאומנות הפשיסטית הערבית הלובשת צורה ופושטת צורה. טוב, אז, האזור באמת בוער ורועד במלחמות-אזרחים, אלימות וטרור פנימי שהביא לקריסתן של מדינות ערביות אחדות עם מאות-אלפי הרוגים בשנים האחרונות.

אך השאלה היא, איך בנט יכול להרעיד את אדמת ארץ-ישראל אם בכל זאת תוזכר המילה "מדינה פלסטינית"? בנט, שיש לו תדמית ציבורית של חמום-מוח במובן הרע מאוד של המילה, לא מסוגל להרעיד שום דבר - אפילו לא את מפלגתו הקטנה. מאידך, אם בנט יצליח כביכול להרעיד את האדמה, יכול להיות שנגיע "לבית יהודי טריטוריאלי" שיהיה בגודלו הזערורי האלקטוראלי של מפלגת "הבית היהודי". יכול להיות שרק אז, בנט יבין את ההשלכות המעשיות לסדרת התפרצויות-הזעם שלו המתפרסמות לפחות פעם בשבוע - התופסות כותרות למשך יום או יומיים עד להתפרצות התורנית הבאה. בנט כנראה מנסה להכתיב את סדר-היום הפוליטי במדינת-ישראל, אולם למעשה הוא ממלכד את עצמו ואת מפלגתו בסד של נוקשות מנטאלית העלולה להרחיק אוהדים פוטנציאלים למפלגתו. כפי שהשמאל הישראלי הקיצוני המתמכר למושג "מדינה פלסטינית", כך גם חלקים בימין הישראלי התמכרו לגישה השוללת את קיומה מכל-וכל של "מדינה פלסטינית" כלשהי. אלא, שבתווך הזה, יש מגוון אפשרויות, שבתהליך איטי והדרגתי של בשלות, אפשר להגיע לפתרון באמצעות מרחב-תמרון פוליטי וגמישות דיפלומטית שאפיינו את המנהיגות הישראלית לפני 1948 ולאחר מכן. 

הרבה מאוד ישראלים טוענים שישראל היא לא הבעיה המרכזית במזרח-התיכון. אולם בין הביטוי המילולי הזה לבין הפרקטיקה, המרחק הוא גדול מאוד. וזאת משום, שהמנהיגות הפוליטית במדינת-ישראל, בשל נטייתה להתלהמות אידיאולוגית חסרת-פשרות, הופכת בהבל-פה את ישראל לאחת מהבעיות המרכזיות ביותר של המזרח-התיכון. הדבר הזה נובע בין היתר גם מהצלחתם של גורמים ערביים יחד עם גורמים ישראלים להטמיע את הרעיון הזה בקרב הקהילה הבינלאומית. ודווקא בשל כך, כל אמירה הקשורה לסכסוך ביו"ש, זוכה לאין-ספור התייחסויות בתקשורת הבינלאומית ובפוליטיקה הבינלאומית. כך למשל, כאשר טראמפ הצהיר בתחילת פברואר 2017,שהקמתם של יישובים חדשים ביו"ש או הרחבתם של יישובים קיימים, אינם תורמים לפתרון הסכסוך, ההצהרה הזו תפסה את הכותרות ברחבי-העולם אפילו בעיתונים קטנים במזרח-הרחוק. במילים אחרות, הסכסוך ביו"ש חורג הרבה מעבר למימדו האזורי - כפי ששום סכסוך, חמור הרבה יותר, אינו מגיע לשוליים של ההתעניינות הבינלאומית כפי שהוא מתבטא בסכסוך בין ישראל לרשות-הפלסטינית. ולמרות זאת, דומה הוא, שהפוליטיקה הישראלית מעדיפה הצהרות בומבסטיות על חשבון הדיפלומטיה השקטה והסבלנית.

אפשר להגדיר את הביקור של נתניהו בארה"ב מרגש והיסטורי והדבר ניכר היטב במסיבת-העיתונאים המשותפת בין טראמפ לנתניהו (ב-15 בפברואר 2017) שנערכה לפני פגישת-העבודה ביניהם. זו בעצם אנחת-רווחה ישראלית לאחר 8 שנים של לחץ בלתי-סביר ומלאכותי של אובמה כלפי ישראל בעניין המשא-המתן המדיני עם הרשות-הפלסטינית. מדינת-ישראל הצליחה לעבר את התקופה הקשה הזו, למרות מערכת הלחצים האדירה שהופעלה על ישראל הן מצד ארה"ב, הן מצד מדינות אירופאיות אחדות והן מצד ארגונים פוליטיים בישראל. בכל רגע נתון, היה נדמה, שאחד מהצדדים הולך "לשבור את הכלים" על ראשו של השני. המחלוקת בין ישראל לארה"ב של אובמה, לא הייתה רק אידיאולוגית, אלא היה נגעה גם במימד האישי והמנטאלי של שתי הדמויות הראשיות שהובילו באותה-עת את ארה"ב ואת ישראל. "נאום בר-אילן" של נתניהו לא היה מגיח לאוויר העולם, לולא הלחץ הבינלאומי שהפעיל אובמה על ישראל מתוך כוונת-מכוון. הרגשנות המוזרה של אובמה בנוגע לעניין הפלסטיני, היא שהכתיבה את הלחץ הבלתי-פוסק על ישראל. ולמרות הרגשנות המיליטאנטית של אובמה, שום מהלך רציני לא התרחש לאורך 8 שנות כהונתו בנושא הזה, מלבד הצדקות נוספות שנוספו על סרבנות הפלסטינית הידועה. הינה כי כן, תכתיב אידיאולוגי מאיים, מימין ומשמאל, לא בהכרח מייצר פתרון מציאותי - עם כל הקושי להודות בכך.

האם יש לישראל חשיבה אסטרטגית ארוכת-טווח, דהיינו מהו היעד שהיא רוצה להגיע אליו עם הרשות-הפלסטינית? או, שלאור מורכבות הבעיה, ישראל מעדיפה "לנהל את הסכסוך" ולהתקדם עקב-בצד-אגודל לעבר יעד כלשהו בעתיד? תשובה ברורה אין לכך, משום שבמצב האלקטוראלי בישראל, קבוצות פוליטיות קטנות המרכיבות את הממשלה, מנהלות סדר-יום רדיקלי משלהן, וזאת למרות שמרבית האוכלוסייה הישראלית הנמצאת במרכז המפה הפוליטית - לא רק בעניין המדיני אלא גם בעניין החברתי, הדתי והכלכלי. פוליטיקה של קצוות, לא באמת מטיבה עם מדינות דמוקרטיות, כפי שאנו יכולים לראות מה מתחולל במדינות אירופאיות אחדות רק במהלך השנה האחרונה. אלא, שהמצב בישראל הרבה יותר מורכב בשל קיומה של זירה אלימה ומדממת שיש בה ניגוד מוחלט של אינטרסים מקומיים ובינלאומיים.

למרות ההבטחה של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים, הדבר לא התבצע בשל שיקולים אמריקאים כבדי-משקל ובשל הלחץ שהופעל על הממשל החדש מצד מדינות ערביות אחדות. ראוי לציין, שזה לא הנושא המרכזי שצריך להדיר שינה מעינינו. אלה הם עניינים הנמצאים בשולים של השיח המדיני החשוב המתנהל בין ארה"ב של טראמפ לבין ישראל. בניגוד לדעתו של בנט, ממשלת-ישראל צריכה להגיע להסכמות עם הממשל החדש בנוגע לגבולות-הגזרה של הפעילות הישראלית ביו"ש. על-פי דוברים אמריקאים אחדים, למרות שעדיין לא התגבשו הקווים העיקריים של המדינות האמריקאית בנושא זה, ארה"ב של טראמפ "חותרת להגיע לעסקה כלשהי בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית". אולי עסקה מוסכמת לא תהייה, אך גם צריך לחשוב על היום שלאחר טראמפ, משום שהסכמות כאלה בין ארה"ב לישראל יכולות לחייב את הממשל האמריקאי הבא - בעוד 4 שנים או בעוד 8 שנים. שמונה שנות אובמה עברו מהר. אין שום ערובה לכך, שכהונתו של טראמפ לא תעבור מהר גם היא ללא הישגים, למרות ידידותו המוצהרת לישראל. דווקא בשל כך, וגם בשל היותו איש עסקים ממולח, טראמפ עלול לחתור לעסקה בין הצדדים למרות הצהרותיו של הממשל החדש שהוא "לא יכפה פתרון שלא יהא מוסכם של שני הצדדים". כבר לפי המשפט הזה, אנחנו יכולים לשער שלא יהיה "הסכם-מוסכם" בשל הסרבנות הפלסטינית שתמתין בסבלנות לממשל האמריקאי הבא שאולי יהיה נוח יותר מטראמפ. אם ישראל הצליחה לעבור את תקופתו של אובמה ללא נזקים רבים, כך גם הרשות הפלסטינית יכולה לעבור את כהונתו של טראמפ ללא כל גמישות אידיאולוגית ופרקטית לאורך כל שמונה השנים הבאות.

כארבעה שבועות עברו מאז שטראמפ החל את כהונתו בבית-הלבן. הממשל האמריקאי הנוכחי, בניגוד לקודמיו, מייצר על יום שערורייה חדשה המתחזקת את הסברה התקשורתית האמריקאית שעתידו של טראמפ בבית-הלבן יהיה קצר מאוד - לא בשל גילו, אלא בשל התנהלותו עד כה. העניינים האלה מעסיקים מאוד את הממשל החדש ואת טראמפ עצמו. לא לחינם טראמפ "הכריז" המלחמה על התקשורת האמריקאית, והתקשורת האמריקאית המוגדרת לכאורה ליבראלית "הכריזה" מלחמה על טראמפ. לפיכך, הפגישה עם נתניהו הייתה משב-רוח מרענן לעומת מה שהתחולל עד כה בזירה האמריקאית. ובכן, לאור התנהלותו של הממשל החדש ולאור מגוון הבעיות שהוא מציף מעל פני האדמה, האם באמת טראמפ יהיה "קשוב" מספיק לסכסוך המקומי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל? או שהוא יחתור להשגת הסכם מהיר תוך כדי "עיגול-פינות" רק כדי להצהיר שהוא, בניגוד לקודמיו, הצליח להגיע להסכם המיוחל? בניגוד לדעות השוררות בקצה של מחנה הימין הישראלי, טראמפ נבחר לקדם את האינטרסים האמריקאים ולא את האינטרסים הישראלים. לפיכך, המחשבה שבעזרת איומים יהיה אפשר להשפיע על טראמפ שיפעל לפי המשחק המניפולטיבי של השוליים של המחנה השמרני בישראל, היא לכול היותר מסקנה ילדותית מאוד בנוגע למה שהתחולל בארה"ב בבחירות האחרונות. את טראמפ מעניין רק ארה"ב המסורתית, העובדת והפטריוטית. אם ישראל משתלבת בנושא הזה, מה טוב. אם לא, הוא יכול להכריז הכרזות החתומות על קרח בדומה למקרה בנוגע להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, וזאת משום שלמציאות תמיד יש דינמיקה משלה - אחרת ממה שמצפים או מכריזים במהלכה של מערכת-בחירות.

כאשר טראמפ הכריז במסיבת העיתונאים המשותפת עם נתניהו שמבחינתו פתרון שתי-המדינות אינו הפתרון היחיד, ההצהרה הזו תפסה כמובן את הכותרות הבינלאומיות. באחד מערוצי התקשורת המרכזיים בגרמניה התפרסמה כתבה על ההיסטוריה של הרעיון בנוגע להקמתן של "שתי-מדינות" - יהודית וערבית בארץ-ישראל המערבית. הכתבה החלה עם הקמתה של ועדת פיל (Peel) בשנת 1936 ופרסום מסקנותיה ביולי 1937 בנוגע לחלוקת הארץ לשתי מדינות. מבחינה היסטורית-גרמנית זו נקודה חשובה מאוד, משום שכל קורא גרמני מבין מייד מה היה קורה אם הכרזת העצמאות של מדינת-ישראל הייתה המתרחשת ב-1937 ולא בשנת 1948. האזכור הגרמני בנוגע ל"ועדת פיל" מציב סימן-שאלה כלשהו בנוגע להנחות הרווחות בציבור הגרמני בנוגע ל"סיבות" שהובילו להקמתה של מדינת-ישראל. לפחות את העניין הזה, אפשר לזקוף לזכותו של טראמפ.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית  לגמישות דיפלומטית", מגזין המזרח התיכון, 16 בפברואר 2017.

ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית

אין טעם להיכנס לכול הוויכוח בנוגע לפרשה האחרונה בין הבעלים של עיתון "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לבין ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אולם בהחלט אפשר להיכנס לדיון קצר על תפקידו של עיתון "ידיעות אחרונות" בהריסתה ובניסיונות להריסתה של התקשרות הישראלית הכתובה לאורך השנים האחרונות. כרגע יש בישראל, בסך-הכל, שני עיתונים יומיים מודפסים הזוכים לתפוצה רחבה ולחשיפה גדולה מאוד: אחד מהם הוא "ידיעות אחרונות", והעיתון השני הוא "ישראל היום". זה הכל. לדעת רבים וטובים, חבל שלעיתון "ישראל היום" לא מוצמדת תחנת-טלוויזיה שתהווה אלטרנטיבה ראויה כפי שהעיתון עצמו מהווה אלטרנטיבה ראויה וחשובה לציבור הישראלי כולו החפץ תקשורת אחראית, נבונה ופטריוטית.

ההבדלים בין שני העיתונים הללו ניכרים לעין: לא רק משום ש"ישראל היום" מחולק חינם, אלא בגלל שלעיתון הזה יש יתרון שאינו קיים בעיתונים אחרים המופצים בישראל המתבטא ב"קו פטריוטי הגון". דהיינו, גם אם העיתון מעלה טענות נגד ההתנהלות של הרשויות בישראל - כולל ביקורת כלפי ראש-הממשלה - הדבר נעשה מתוך כוונה אמיתית לתקן את הדברים ולא רק להטיח ביקורת כלפי אישיות מסוימת בשל דעותיה הפוליטיות. לעומת זאת, כבר שנים רבות, עיתון "ידיעות אחרונות" מתנהל בקו די ברור של שיסוי כלפי גורמים פוליטיים בשם חופש הביטוי, לכאורה. כל זה נעשה באמצעות כותרות מתלהמות, דעות המוגשות לקוראים כעובדות לכאורה, לגלוג כלפי אישים פוליטיים מהמחנה השמרני והרשלנות אינטלקטואלית ביקורתית כלפי אישים הנמצאים במרכז המפה הפוליטית או משמאלה לה - שלכאורה העיתון חפץ ביקרם. מאידך, אפשר לטעון, שגם הכתבות האוהדות שהתפרסמו בעיתון על אישים פוליטיים מסוימים, הדבר נעשה בדרך-כלל כדי להשתמש בהם בעתיד במטרה לקדם את העסקים הכלכליים של העיתון.

האם באמת יש ל"ידיעות אחרונות" קו פוליטי ברור הנובע מתוך שכנוע פנימי אמיתי שכך הדברים צריכים להתנהל? ברור שלא. מסתבר, כפי שטענו רבים, הכל בלוף אחד גדול שנבע בראש ובראשונה משיקולים עסקיים כדי למשוך את קהל הקוראים במטרה להגביר את הערך הכלכלי של העיתון. עם כניסתו של העיתון "ישראל היום" לשוק התקשורתי הישראלי, הרבה מאוד קווים אדומים נחצו במהלך השנים האחרונות שתכליתם הייתה לחסום את הפצתו של העיתון בטענות שונות ומשונות שהוא אינו פועל על-פי כללים תקשורתיים הוגנים אליבא ד"ידיעות אחרונות" המטורלל. כאשר התקבל "חוק ישראל היום" ב-14 בנובמבר 2014, שנועד להגביל את הפצתו של העיתון, ברוב של 43 ח"כים בעד מול 23 ח"כים שהתנגדו לחוק, בית המחוקקים הישראלי כולו למעשה שירת את הגחמות העסקיות של "ידיעות אחרונות". כל אלה שהצביעו בעד החוק הזה, צריכים להתבייש היום יותר מתמיד. כפי שנפל "ידיעות אחרונות" כך גם ייפול עיתון "הארץ" משום ששני העיתונים האלה איבדו מזמן את הקשר שלהם למציאות בשל הטיות פוליטיות ועסקיות שנועדו להרוס ולפגוע - ולא לבנות, לשפר או לתקן.

השיא של הגישה הרשלנית הזו הגיע במהלך מערכת הבחירות האחרונות של מרץ 2015. זה לא היה מזמן. האווירה הציבורית שיצר העיתון "ידיעות אחרונות" אפשר להגדירה כהתלהמות חסרת-רסן מתוך כוונת-מכוון ליצור שערוריות יומיומיות בנוגע להיבטים שונים של החיים במדינת-ישראל שנועדו לפגוע בבנימין נתניהו בדרכו לכהונתו הרביעית כראש-ממשלת ישראל. עד הרגע אחרון, ביום הו נודעו תוצאות-הבחירות, העיתון נקט בקו רדיקלי-מתלהם תוך כדי שכנוע עצמי שמפלגת-העבודה לוקחת את הבחירות האלה בקלות. אולם ההפתעה הייתה גדולה מאוד ומכאיבה מאוד - הן לעיתון הרשלני הזה והן לשמאל הישראלי כולו או מה שנשאר ממנו. ההלם ב"ידיעות אחרונות" לנוכח תוצאות הבחירות היה עצום, עד כדי שיתוק מכאיב.

על-פי מה שהודלף עד כה בנוגע לפרשה, נאמר שהבעלים של "ידיעות אחרונות" יכול לתת הוראה לכתבים "לפנק את נתניהו", אם נתניהו ייעתר להפצרותיו של מוזס בנוגע להגבלות מסוימות על העיתון "ישראל היום", ובכך לחזק את החוסן הכלכלי של "ידיעות אחרונות". הביטוי הזה "לפנק את נתניהו" נשמע מאוד מוזר לנוכח היחסים המעורערים בין בנימין נתניהו לבין נוני מוזס. מאחר ונתניהו לא נעתר למוזס, כנראה מישהו נתן הוראה לכתבים בעיתון "ידיעות אחרונות" להיכנס חזיתית וחזק בנתניהו בכל הכוח, מה שגרם בין-היתר לתבוסה המוחצת של השמאל הישראלי בבחירות של מרץ 2015.

אנחנו בכלל לא מתפלאים על האמירה הזו של מוזס בנוגע לשליטתו בכתבים של העיתון על-פי גחמותיו. משום שרבים בישראל דיברו על כך שאחדים מכתבי העיתון הם בסך-הכל מריונטות של מוזס, אחרת הוא לא היה מציע לנתניהו "לפנק אותו", או להבטיח לו - על-פי הדלפות אחדות - להיות ראש-ממשלה "כמה זמן שירצה". זה נשמע כמו הבטחה שלקוחה מסרט גנגסטרים אמריקאי של שנות ה-40. בתקופת הבחירות של מרץ 2015, אזרחים ישראלים כינו את העיתון "אידיוט אחרונות". כעת יש להם הוכחה נחרצת שהביטוי הזה מקבל גם גושפנקא בדמותה של חקירה משטרתית שאולי לא תוביל את מוזס לכלא, אבל היא בהחלט מראה איך התקשורת הישראלית מתנהלת כבר עשרות שנים. לפיכך, ההחלטה של נתניהו להקליט את השיחה עם מוזס הייתה החלטה נבונה, ראויה ומוצדקת - גם אם לא נעשה בה שימוש מיידי כדי להדגים את רמתו המוסרית הירודה של העיתון הכושל הזה. המאמר הבכייני של נחום ברנע שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-11 בינואר 2017, בו הוא ניסה להטיל את כובד האשמה באופן זהה על שני האישים האלה, היא לכול היותר צביעות מתחסדת נוספת הנמצאת ב-DNA של העיתון המטורלל הזה ועל כל ערוציו הנלווים. איראנה מלמד, שעבדה באתר YNET עד דצמבר 2014, פרסמה ברבים את נימוקיה מדוע היא עזבה את קבוצת "ידיעות אחרונות". אחד מהנימוקים היה, שעובדי הקבוצה הפכו "כלבי קרקס" הנתונים למרותו הישירה של "הבוס של הכלבייה".

ההפתעה המלאכותית שצצה לה באולפני החדשות ובמערכות העיתונים לנוכח פרסום הידיעה על השיחות בין "ידיעות אחרונות" לנתניהו, היא לכול היותר צבועה ומתחסדת. גם ההפתעה הזו היא עוד בלוף אחד גדול המפגין היטב את הרמה מוסרית הירודה של העוסקים במלאכה הזו. כל אמצעי-התקשורת בישראל מנהלים קשרי גומלין הדוקים עם אישים המוצבים בעמדות בכירות בממסד הפוליטי והכלכלי בישראל. אלה הם יחסים כוחניים בין בעלי השליטה על אמצעי-התקשורת לבין אלה הזקוקים לחשיפה או להשתקה בשל מעמדם הפוליטי או הכלכלי. סוג כזה של יחסים מניב הרבה מאוד הדלפות שמופקות מהם כתבות שהן לכאורה "חשיפה בלעדית" של העיתונאי לאחר תחקיר עמוק שלא באמת התבצע. מעט מאוד עיתונאים בישראל עוסקים בתחקירים מעמיקים, עצמאיים וראויים שיש בהם ערך ציבורי גבוה המיועד לשרת את הציבור כולו. לרוב, אלה הן ידיעות המשרתות את הגחמות של העיתונאי, של העיתון ושל גורמים אינטרסנטיים הקשורים להם.

מצבה של התקשורת כיום אינו טוב -  ולא רק במובן הכלכלי - בשל קיומם של ערוצים אלטרנטיביים להעברת אינפורמציה בין אדם לחברו. כיום, כל פוליטיקאי יכול לעצב את דעותיהם של אוהדיו באמצעות כלים פשוטים וישירים העוקפים לחלוטין את הצורך בקשר עם גורמים תקשורתיים ממסדיים. מחד-גיסא זה משחרר את הצורך של פוליטיקאים בכירים "לשלם" עבור חשיפה תקשורתית, ומאידך זה מפחית את ההישענות של הציבור על גורמים תקשורתיים מסורתיים ואינטרסנטיים. יתרה מזאת, התקשורת הממסדית אינה מסוגלת להסתגל לשינויי העיתים באורח-החשיבה התקשורתי, בעוד הציבור מגלה אפיקים חדשים, מהם הוא יכול ליהנות ללא תיווכם של גורמים תקשורתיים אינטרסנטיים הפועלים ממניעים כלכליים ופוליטיים שאינם משרתים באמת את הציבור. אומרים שתקשורת חופשית היא נשמת-אפה של הדמוקרטיה. האומנם? בכל מצב? מישהו בכלל יודע מה זה "תקשורת חופשית"? כשאין כללים ברורים של אתיקה מוסרית - במובן הרחב של המילה - חופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, כפי שקורה לא פעם בתקשורת הממסדית בישראל. מה יקרה לדמוקרטיה הישראלית עם עיתון "ידיעות אחרונות" ייסגר בשל קשיים כלכליים? שום דבר. מאומה. כפי שלא קרה כלום עם סגירתו של עיתון "מעריב" במהדורתו המודפסת.

מותר לראש-הממשלה לנהל שיחות עם אנשי-תקשורת או עם בעלים של אמצעי-תקשורת כדי לקדם את מטרותיו או כדי לקבל מהם חשיפה חיובית לעמדותיו. לא רק בגלל שמדובר על בנימין נתניהו, אלא בעיקר בגלל הביקורת הזדונית והחדירה המעוותת לחיי משפחתו, שהעניקו למפגשים האלה עם אמצעי-התקשורת הישראלים מימד חשוב בניסיון ליישר את ההדורים. מאידך, לתקשורת הישראלית אסור להתנהל כפי ש"ידיעות אחרונות" התנהל, משום שהבטחה כזו של נוני מוזס "לפנק את הנתניהו", נראית ונשמעת כסוג של הבטחה המתאימה לארגוני מאפיה בהם משרתים "חיילים צייתנים" הממלאים את פקודותיו של דון-קורליאונה ההוליוודי. העניין הזה חמור מאוד גם משום שלנוני מוזס יש שליטה מוחלטת ב"בידיעות אחרונות", בעוד שלבנימין נתניהו אין כל השפעה ישירה על "ישראל היום". ובשל כך, פשעו של "ידיעות אחרונות" הוא בלתי-נסלח - גם משום שאין סיבה ראויה להעניק לעיתון סליחה או מחילה כלשהי בגין מעשיו. וכתוצאה מכך, אנחנו יכולים להגיע למסקנה מתבקשת ונכונה שהביקורת המשתלחת כלפי נתניהו שנמרחה מעל גבי דפי העיתון במהלך השנים האחרונות, הייתה בלוף אחד גדול. לפיכך, אנחנו יכולים להגיד פעם נוספת: "להתראות בבחירות הבאות".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 12 בינואר 2017.

הכלכלה הישראלית – האם התל"ג הוא חזות-הכל

בסוף אוגוסט 2016 התפרסם בעיתון "דה מרקר" ראיון עם פרופסור אבי שמחון המכהן בימים האלה כ"ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש-הממשלה". זה היה ראיון ארוך, מקיף, עם נתונים רבים שהובאו בעזרתה של הכתבת מירב ארלוזורוב. כששני אנשים עם איכויות מעולות נפגשים לראיון, מובטח לכם שהראיון יהיה לא רק מעניין, אלא הוא גם ינוהל באופן אינטליגנטי ואלגנטי כפי שהדבר השתקף היטב לאורך כל הכתבה שהתפרסמה ב"דה מרקר". אחת מהמעלות הבולטות של פרופ' אבי שמחון מתבטאת בכך שהוא יודע איך להסביר נושאים כלכליים מסובכים בלשון די נהירה, ברורה ונינוחה. זהו כישרון שקשה למצוא אותו בדרך-כלל במוסדות אוניברסיטאיים - משום שאין קשר בין היכלות המחקרית של האקדמאי לבין היכולת לדעת איך להעביר את הידע שהצטבר באופן מילולי. כולנו נתקלנו בתופעה הזו במהלך לימודינו באוניברסיטה.

במהלך הראיון הועלתה השאלה מדוע הפריון של העובד הישראלי אינו מצליח לסוגר את הפער בהשוואה לעובד המערב-האירופאי למרות היותה של ישראל מדינת היי-טק במלוא מובן המילה. לדעתו של פרופסור שמחון הבעיה אינה נובעת בשל שיעור התעסוקה הנמוך בקרב העובדים הערבים והחרדים. על-פי "קרן המטבע הבינלאומית" התל"ג לנפש בישראל (מותאם כוח קנייה) לא עלה על 34,000 דולר בשנת 2015, וזאת בדומה לספרד. לשם השוואה, התל"ג לנפש בארה"ב - על-פי אותו חישוב של כוח קנייה - שווה ליותר מ-55,000 דולר בשנת 2015. גרמניה הגיעה באותה שנה ליותר 46,000 דולר. ובכן, מהיכן נובע הפער הזה ישראל לבין מדינות אירופאיות שהן לא מוגדרות "מדינות היי-טק"? לדעתו של פרופסור שמחון הדבר נובע בשל "השקעות נמוכות - (דהיינו) כמות ההון לעובד היא נמוכה, וזה מתחיל בהשקעות של המדינה עצמה", לדבריו.

מאחורי המשפט האלגנטי הזה מסתתר מציאות די עגומה בנוגע ל"סביבת העבודה והמגורים של האזרח הישראלי". יש כאלה הטוענים שההשקעות הממשלתיות אינן מצליחות להדביק את שיעור הגידול באוכלוסייה הישראלית - שהוא שיעור גבוה מאוד בהשוואה למדינות-המערב. ועם זאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם העלאת התל"ג הישראלי היא חזות-הכול, או שאפשר להגיע לתל"ג המותאם לסביבה הישראלית ובכך להפיק יותר, גם אם התל"ג אינו מגיע לרמה המערב-אירופאית? כדי לענות על השאלה אנחנו צריכים לדמיין את התמונה הבאה שהיא אמיתית לחלוטין המתרחשת עשרות-אלפי פעמים ביום ברחבי הארץ:

אמא צעירה ועובדת, עומדת עם שני ילדיה הקטנים בתחנת אוטובוס בחום הלוהט של חודש אוגוסט - או כל חודש אחר, לוהט או גשום. על-פי ההגדרות הישראליות, זו אכן תחנה בה אנשים ממתינים בסבלנות לאוטובוס - שיגיע או לא יגיע בזמן. אולם, "התחנה" הישראלית הזו מסתכמת באיזה עמוד אחד ללא כל מחסה מהשמש הלוהטת או מהקור המקפיא של חודשי החורף. כ-20 מטר משם, קיימת תחנה די מוזנחת עם גגון. אולם, האמא הישראלית הצעירה יודעת שאם היא תחכה בתחנה עם הגגון, קיים סיכוי סביר מאוד שהיא תפספס את האוטובוס המיוחל. וכך, היא ממתינה "בסבלנות" דקות ארוכות בשמש הקופחת עם שני ילדים קטנים. כשהאוטובוס יגיע, ספק רב אם יהיה לה מקום לשבת, או שהאוטובוס אכן יהיה ראוי להוביל בני-אדם למחוז חפצם. כשאנחנו מדברים על העלאת הפריון בישראל, מה אנחנו מצפים מהאמא הזו שצריכה לעבור כל יום, במשך שנים, את הדרך הזו מהבית לעבודה, מהעבודה לגן-הילדים, ומגן הילדים בחזרה הביתה?

אנחנו יודעים להציב לוויינים באופן מדויק במסלול סביב כדור-הארץ; אנחנו מייצרים מכשירים מתוחכמים שמשפרים את חייהם של רבים ברחבי-העולם; אנחנו מסוגלים לייצר שקט ביטחוני עם שלל אמצעים טכנולוגיים מרשימים מאוד; יש לנו יתרות מטבע-חוץ של כ-90 מיליארד דולר; ותקציב המדינה לשנת 2017 עומד על כ-360 מיליארד שקל. אבל, לבנות תחנת-אוטובוס נורמאלית המיועדת לבני-אדם ומותאמת למזג-האוויר הישראלי - את זה אנחנו לא מסוגלים לעשות. כמובן שהבעיה אינה מסכמת רק בזה. אפשר להביא לכם מאות דוגמאות כאלה מחיי היומיום - החל מרמת-הניקיון בצידי הדרכים ועד לרמת-התחזוקה של הבתים בישראל.

כל מי שמסתובב ברחבי-ישראל - בשכונות, באזורי תעשייה, בשכונות מצוקה, בכבישים הקטנים המובילים לשכונות או ליישובים קטנים וגדולים - לא יכול שלא לעמוד על הפער האדיר בין "מדינת-הייטק" שלנו לבין ההזנחה האין-סופית בה אנחנו נתקלים מידי יום בכל רחבי-הארץ. זהו פער בלתי-נתפסת בין "הדימוי" לבין המציאות. מדינת-ישראל משקיעה מיליארדי שקלים על תשתיות חדשות מידי שנה, אך שוררת תחזוקה לקויה מאוד של תשתיות קיימות - והדבר ניכר כמעט בכל פינה ברחבי ישראל. זו לא חוכמה גדולה להתרכז רק באיים של אסתטיקה אורבאנית הקיימת בישראל, אלא צריך לבחון את מדינת-ישראל כמכלול שיש בה יד-מכוונת המציבה סטנדרטים נאותים, לא רק בנוגע לפיתוחים טכנולוגיים המיועדים למדינות זרות, אלא גם מציבה סטנדרטים של קיום אנושי - החל מהמגורים וכלה בסביבת העבודה של האזרח הישראלי הממוצע. כשאנחנו מדברים על "סביבת עבודה", אנחנו לא רק מדברים על מהות "העבודה" עצמה, אלא גם על הסביבה החיצונית בה מתקיימת העבודה ועל הגעה לעבודה.

אלפי מחקרים נכתבו על השפעת-הסביבה על מצב-רוחו של האדם הממוצע, וזאת ללא שום קשר לאיומים ביטחוניים חיצוניים. ההשפעה של האיומים האלה היא זמנית גם אם הם נחשבים לאיומים ממושכים במונחים של שנים. אולם שילוב של סטנדרטים לקויים, יחד עם מצב ביטחוני מתוח, משפיע באופן ישיר על תפקודו של האדם הממוצע עם סביבתו, עם משפחתו ועם עבודתו. הגדלת התל"ג, או הגדלת הפריון, קשורה בקשר הדוק ליכולת של האזרח לממש את יכולותיו בתנאי-סביבה נאותים ככול-האפשר - וזה אפשרי גם ובמיוחד במדינת-ישראל. ברמת "המקרו" אנחנו נראים נהדר, אולם ברמת "המיקרו" המצב טעון-שיפור באופן בולט.

במצב הקיים בישראל, ההיי-טק ימשיך להיות הקטר של המשק הכלכלי של מדינת-ישראל גם בשנים הבאות. אך כדי להגיע לרמת-פריון גבוהה יותר של כלל המשק הישראלי, דרושה חשיבה תרבותית אחרת הרואה את האדם כמשאב ואת הסביבה כמהונדסת לצרכיו - גם אם זו קופאית בסופרמרקט המתקיימת משכר מינימום העומד בשנת 2016 על כ-4,650 ₪ לחודש. אותה קופאית, יכולה רק לחלום על רכישת דירת-חדר בכוחות-עצמה, משום שמדינת-ישראל לא מתאימה את רמת-המחירים לרמת-השכר. גם אם העובדת תגביר את הפריון שלה פי 2 לשעת עבודה, ספק רב אם היא תצליח לרכוש דירה כזו בכוחות-עצמה במהלך חייה. במילים אחרות, בשני העשורים האחרונים לתל"ג הישראלי אין קורלציה עם המציאות הפיננסית של העובד הישראלי הממוצע. לפיכך, העלאת התל"ג באופן מלאכותי (למשל באמצעות צריכה מוגברת) ללא שינוי תרבותי כולל, תציב את ישראל שנה אחר שנה מאחורי מדינות רבות שאין מוגדרות כ-Start-Up Nation.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הכלכלה הישראלית - האם התל"ג הוא חזות-הכל", מגזין המזרח התיכון, 3 בנובמבר 2016,

עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית

המאמר הזה אינו על עיתון הארץ, אלא על דונלד טראמפ בעיקר. אולם, בעקבות כמה כותרות מטרללות לחלוטין של עיתון הארץ שהתפרסמו לאחרונה בעניין טראמפ (בהקשרים אחדים), לנו לא נותר אלא להכריז שיש קווי דמיון משותפים בין עיתון הארץ לבין טראמפ: כך למשל, שניהם חיים ביקום מקבילי המנותק לחלוטין מהמציאות; שניהם עסוקים בהסתה יומיומית במדינותיהם; שניהם עוסקים בדה-לגיטימציה של יריביהם; שניהם מדברנים גורמים זרים ועוינים להתערב במדינותיהם; שניהם מציירים תמונה שחורה-משחור בנוגע למציאות בה שרויה מדינתם; שניהם מעניקים כלי-נשק הסברתי לאלה החותרים נגד מדינותיהם; שניהם מטיפים בעיקר לגרעין קשה ואלים של אוהדים המעניק להם תמיכה מוסרית או כספית; שניהם רואים ברעיון הדמוקרטי כלי לגיטימי רק אם האידיאולוגיה שלהם מנצחת; ושניהם שרויים במצב כלכלי ממש לא מזהיר. הינה כי כן, אם נערוך השוואה בין השיח המיליטנטי של עיתון הארץ לשיח המיליטנטי של טראמפ, יהיה אפשר לראות שבסך-הכל עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית. מאוד קל לייצר כותרות פרובוקטיביות, אלא שמאחורי הכותרת הזו יש איזו אמת בסיסית היכולה לקלוע לטעמו של קהל גדול המכיר את דרכו של העיתון. יכול להיות שהשוואה כזו עם עיתון הארץ מעליבה את דונלד טראמפ, ובצדק. וכעת נעבור לנושא המרכזי:

מערכת הבחירות בארה"ב עומדת להסתיים ב-8 בנובמבר 2016 בניצחונה של הילארי קלינטון עם סיכוי סביר מאוד להשגת רוב דמוקרטי בסנאט ואולי גם בקונגרס האמריקאי (זה קצת יותר מסובך מאשר השגת רוב סנאט). וכעת נשאלת השאלה, "האם הכתובת הייתה על הקיר" בנוגע לתבוסתו של טראמפ? אנחנו יכולים להרחיב את השאלה הזו קצת יותר לעומק: האם לאור מה שאנו יודעים על מערכת-הבחירות בארה"ב, האם אנחנו יכולים לציין בוודאות שטראמפ רצה באמת לנצח את הילרי קלינטון? קרוב לוודאי שמעבר לאלפי המאמרים שהתפרסמו במהלך השנה אחרונה בנוגע לשתי השאלות האלה, סביר להניח שלאחר הבחירות בארה"ב יתפרסמו עשרות ספרים שיעסקו בהרחבה בתופעה המכונה "דונלד טראמפ".

אני יכול לציין נקודה-זמן אחת בה היה לי ברור שטראמפ אינו יכול לנצח בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016. נקודת-הזמן הזו קשורה לעימות הראשון שנערך ב-7 באוגוסט 2015 בין המועמדים הרפובליקניים שביקשו להוביל את המפלגה לכס הנשיאות. במהלך העימות, דונאלד טראמפ נשאל על-ידי מייגן קלי, שהנחתה את העימות מטעם רשת "פוקס ניוז", בנוגע להתבטאויותיו הגסות כלפי נשים. טראמפ, לא רק שלא נתן תשובה הולמת כיאה למי שרוצה להשיג את תמיכתן של הנשים האמריקאיות ואת תמיכתו של המחנה השפוי במפלגה הרפובליקאנית, אלא הוא פתח בהתקפה אישית נגד מייגן קלי שבאה לידי ביטוי גם חודשים רבים לאחר העימות המתוקשר. טראמפ, יליד 1946, לא היסס לבטא את דעתו המפורשת לגביה מיד לאחר העימות במילים האלה: "היה אפשר לראות את הדם יוצא לה מהעיניים. הדם יצא ממנה מכל מקום". אחדים מאוהדיו של טראמפ - כולל הוא עצמו - רמזו שהתנהגותה של קלי כלפי טראמפ נבעה בשל היותה במחזור. בעקבות העימות בין השניים, מייגן קלי טענה שהיא קיבלה איומים על חייה מצד אוהדיו של טראמפ, וכך נוצר נתק שנמשך חודשים ארוכים, אך את הנזק שטראמפ גרם לעצמו בתודעה האמריקאית היה קשה מאוד לתקן.

מייגן קלי, 1970, נחשבת לכוכבת המוכשרת והאינטליגנטית ביותר של ערוץ החדשות האמריקאי "פוקס ניוז" - בה היא עובדת מאז שנת 2004. מעבר להיותה עורכת-דין בהשכלתה ובמקצועה, היא זוכה להוקרה כאחת מהנשים ומהאנשים המשפיעים ביותר בארה"ב. היא ושפרד סמית', 1964, נחשבים לכוכבים האינטליגנטים של הרשת המביעים עמדות העומדות בסתירה מוחלטת ל"קו-הרשמי" לכאורה של רשת "פוקס ניוז". כך למשל, בעקבות ההרס הרב שנגרם מסופת-ההוריקן "קטרינה", שפרד סמית' לא הפסיק להלום בממשל בוש על אוזלת-ידו בהגשת סיוע לתושבי ניו אורלינס שהיו שרויים במצוקה קשה במשך שבועות ארוכים. במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006), שפרד סיקר מטעם הרשת את האירועים מישראל באור אוהד שנעדר לחלוטין באותה-עת בתקשורת הישראלית. מאידך, שפרד לא היסס למתוח ביקורת על הזמנתו של ראש-הממשלה בנימין נתניהו לנאום בקונגרס האמריקאי בחודש מרס 2015, והוא כינה זאת כ"אקט פוליטי שערורייתי" בשל הבחירות שהיו אמורות להתקיים בישראל שבועיים לאחר מכן.

במהלך החודשים האחרונים, בעיקר מאז שנחשפו פרשיות ההטרדות המיניות של טראמפ, מייגן קלי לא היססה לסקר את הפרשיות האלה באופן בולט לא רק בשל העימות המתוקשר בין השניים, אלא בשום שהמעשים האלה בחלקם הם לא רק "הטרדות מיניות" אלא הם יכולים להיכנס להגדרה די ברורה של "התקפות מיניות" - לא רק לפי עדויותיהן של הנשים המותקפות, אלא אפילו על-פי דבריו של טראמפ עצמו. לנוכח הסיקור הזה של מייגן קלי בתוכניתה היומית ברשת, שדרנים שמרנים מאוד ב"פוקס ניוז", כמו שון האניטי, הטיחו בקלי שהיא "תומכת באופן ברור בהילארי קלינטון". מסתבר שטראמפ לא רק הצליח לפלג את המפלגה הרפובליקנית, אלא הוא גם הצליח לפלג את הרשת השמרנית הזוכה לרייטינג יוצא מן הכלל. עד כה, נכון לסוף אוקטובר 2016, כ-11 נשים טענו שטראמפ הטריד אותן מינית - מספר כזה של טענות מראות בעליל על התנהגותו של מטריד-סידרתי המתיימר לייצג את הדמוקרטיה הגדולה של העולם-המערבי. הזלזול המופגן של איראן ורוסיה כלפי מערכת-הבחירות האמריקאית וכלפי הדמוקרטיה האמריקאית הוא פרי-תוצר של דונלד טראמפ עצמו, ולא של אובמה או של הילארי קלינטון - עם כל ביקורת המוצדקת שיש כלפי שניהם.

בשמונה השנים האחרונות, מאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן, המפלגה הרפובליקנית חיכתה לרגע הזה בו תובס המפלגה הדמוקרטית. שמונה שנים ארוכות שנראו בעיני בכירי המפלגה כ"נצח". מאות מיליוני דולרים הושקעו בהטפה יומיומית נגד מדיניות של אובמה בשלל נושאים ועניינים החשובים לציבור האמריקאי, כמו ביטוח-רפואי, נשק, הפלות, הגירה, משפט, מהגרים, פליטים, אבטלה, מצב כלכלי, ביטחון-לאומי והזירה הבינלאומית. כמעט ולא היה נושא אחד בו הייתה הסכמה בין אובמה לבין המפלגה הרפובליקנית עד כדי שיתוק של המערכת הפוליטית האמריקאית. בחלק מהנושאים מדובר על עניינים מהותיים. בנושאים אחרים זו הייתה נקמנות לשמה כדי לגרום לשיתוקה של המערכת הפוליטית האמריקאית מתוך כוונת זדון. לאור המאמץ האדיר הזה, מן הראוי היה שהמפלגה הרפובליקנית הייתה מתאמצת להעמיד מועמד ראוי שסביבו יתגבש קונסנסוס ציבורי המגובה בעזרתם של מנהיגיה הבכירים של המפלגה. אלא, שלמציאות הרפובליקנית הייתה דינמיקה משלה, והיא נסחפה אחרי שובל של התלהמות פומבית חסרת-רסן שדיברה בעיקר לגרעין הקשה של המפלגה, תוך כדי נידוי של קהלים חדשים המייצגים את הציבור האמריקאי כולו. טראמפ הצליח לא רק להפוך את המפלגה הרפובליקנית למושא של זלזול, אלא הוא גם הצליח להפוך את ארה"ב לבדיחה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה של ארה"ב. יכול להיות שלתדמית הזו תהייה השפעה מרחיקת-לכת על ארה"ב זירה הבינלאומית, וזאת ללא שום קשר לזהותו המפלגתית של הנשיא הבא של ארה"ב.

במהלך החודשים האחרונים הודיעו יותר מ-50 בכירים במפלגה הרפובליקנית, או כאלה המזוהים עמה, שהם לא יתמכו בטראמפ. יתרה מזאת, היו כאלה שהצהירו באופן-מפורש שהם יצביעו עבור הילארי קלינטון לאור התנהגותו חסרת-הרסן של טראמפ. כך למשך, קולין פאוול, מי שיכהן כמזכיר-המדינה תחת ממשלו של ג'ורג' ווקר בוש בין השנים 2005-2001, ערך לאחרונה מסיבת-עיתונאים עם הילארי קלינטון שבמהלכה הוא הביע תמיכה מלאה במועמדותה לנשיאות האמריקאית, כפי שתמך במועמדותו של אובמה בשנת 2008 ובשנת 2011. הודעת התמיכה של פאוול בקלינטון באה למרות האשמותיו של פאוול שקלינטון מנסה לסבך אותו בפרשת "המיילים" - כמי שיעץ לה להשתמש בשרת פרטי, לטענה של קלינטון. בכירים אמריקאים נוספים כמו ג'ון מקיין, מי שהתמודד נגד אובמה בקרב על הנשיאות בשנת 2008, הודיע שהוא לא יתמוך בטראמפ, ובכך נפתחה מסכת שלמה של העלבות קשות מצד טראמפ כלפיו. אל הקלחת הזו נכנסה גם בתו של ג'ון מקיין, מייגן מקיין, 1984, הידועה כפעילה פוליטית נמרצת מטעם המפלגה הרפובליקנית באוניברסיטאות האמריקאיות וכמשתתפת קבועה בערוץ "פוקס ניוז". באחת מהתוכניות ששודרו בערוץ בתחילת חודש אוקטובר 2016, היא הודיעה שאין כל סיכוי שהיא תצביע עבור טראמפ, לא רק בשל התנהגותו הגסה כלפי אביה, אלא גם בשל השערוריות המלוות את טראמפ כל יום מחדש. גם קונדוליסה רייס, שכיהנה כמזכירת המדינה תחת ממשלו של בוש בשנים 2009-2005, פרסמה הודעה בתחילת אוקטובר 2016, בה היא קראה לטראמפ לפרוש לאלתר מהמרוץ לנשיאות משום שהיא מקווה "לתמוך במישהו שיש לו כבוד והוא בעל שיעור קומה היכול למלא את התפקיד הכי חשוב בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם". סביר להניח שקונדוליסה רייס לא הייתה לבד בקריאתה הברורה שנשלחה לעבר טראמפ. רבים בבכירי המפלגה, אלה שהתמודדו לסנאט ולקונגרס, ייחלו לרגע בו טראמפ יעלם כדי להציל את המפלגה הרפובליקנית מתבוסה כפולה ואולי אף משולשת.

אומרים שארה"ב השתנתה מאוד לאור ההתפתחויות הדמוגרפיות שהתחוללו במדינה זו בעשורים האחרונים. עם כל הביקורת שיש כלפי אובמה, אי-אפשר לבטל את הרעיון שבחירתו חוללה שינוי תודעתי בקרב קהלים רבים שחשו שהם נמצאים בשוליים של מרכזי ההשפעה בארה"ב. בשל כהונתו של אובמה בשמונה השנים האחרונות, סביר להניח שנוצקו יסודות נוספים לאתוס האמריקאי המכתיב את רצונם של בני-מיעוטים להשפיע על המערכות הפוליטיות במדינה. לאפקט המצטבר הזה, תהייה השפעה גדולה גם לאור התנהגותו השערורייתית של טראמפ, לא רק על המפלגה הדמוקרטית אלא גם על המפלגה הרפובליקנית הזקוקה להתאמות אידיאולוגית לנוכח שינויי-העיתים בהם מתמודדת החברה האמריקאית כולה.

כמובן שאי-אפשר בלי הנקודה הישראלית: אם טראמפ יצליח לזכות בבחירות של ה-8 בנובמבר 2016, הדבר עלול לגרום להלם רב - לא רק בארה"ב אלא גם ברחבי-העולם. ההלם הזה ידרבן את הנשיא אובמה לנקוט בצעדים רדיקליים ולהחליט החלטות חשובות שימלכדו לחלוטין את טראמפ. מתוך נקמנות לשמה, אובמה עלול לקבל החלטות גם בעניין הפלסטיני מתון רצון ברור וגלוי לעין להכתיב לטראמפ מדיניות שתהיה לה השפעה עמוקה ולטווח-ארוך על ישראל ועל יחסיה עם הרשות-הפלסטינית בכל הנוגע להסדר-מדיני עתידי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עיתון הארץ הוא דונלד טראמפ של התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 27 באוקטובר 2016,

אין ציונות ללא יהדות - ואין יהדות ללא ציונות

על-מנת להגשים את היעוד העיקרי של היהדות - המסר המוסרי - היא זקוקה בראש ובראשונה לריבונות. זו אינה עוד ריבונות שממסגרתה הפרט, כ"אינדיבידואל", חי לעצמו תחת כנפיה של "המדינה" ונהנה מחסדיה, אלא שגורלו, מעשיו ואורחות-חייו תלויים גם במעשיהם ובהתנהגותם של חברי הקהילייה כולה. מאחר וביהדות כל אינדיבידואל תלוי גם באחרים, המושג "פרישות" או "נזירות" לא התפתח באופן מעשי במקביל להתפתחויות אחרות שהתרחשו ביהדות לאורך הדורות. גם התפילה, למרות היותה אינדיבידואלית בין האדם לבין בוראו, אינה מנותקת לחלוטין מהקהילייה עצמה כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק במושג "מניין". הביטוי המקראי רב-הרושם "נעשה ונשמע", שנאמר לפי המקורות במעמד הר-סיני, מבטא יותר מכול את הרעיון הקולקטיבי של תלות הדדית של האחד בשני - במעשים, בהלך-הרוח ובאורח-החיים.

הגשמת הרעיון הלאומי אינה נמדדת רק על-פי שיקולים של זיכרון היסטורי מר-ונמהר וקיום לשם הקיום בלבד, אלא הגשמתו היא ציווי לאומי, תרבותי ודתי - וללא שום קשר לרדיפות כאלה ואחרות. יתרה מזאת, היא גם אינה נובעת משיקולים של אופנות תרבותיות ולאומיות בנוסח המערבי או המזרחי על חלקיו השונים. כך למשל, המושגים "תורת-ישראל", "עם-ישראל" ו"ארץ-ישראל" הובהרו היטב כבר לפני אלפי שנים והם עדיין שרירים וקיימים עד ימנו אנו. על כן, הגשמת הריבונות אינה רק עניין של הנסיבות היסטוריות, אלא זהו הנדבך העיקרי בציווי הלאומי שלנו לשם הגשמת עקרונות היסוד של תורת-ישראל בארץ-ישראל בלבד. על-מנת להבהיר את העניין ביתר-בהירות נציין את העובדה של"שנת השמיטה" החקלאית אין שום משמעות מחוץ לגבולות הריבוניים של הארץ למרות המסר האקולוגי האוניברסאלי. כמו כן, במוצאי שמחת-תורה אנו מברכים: "משיב הרוח ומוריד הגשם", המותאם לפי עונות השנה בארץ-ישראל, אך אין לברכה הזו שום משמעות למשל באוסטרליה או באנטרקטיקה. לפיכך, זו אינה עוד סתם "מדינה" במובן המקובל כיום, זו המשמשת כלי כיבול לקבוצת אנשים, אלא שלתכלית הזו יש ייעוד החורג הרבה מעבר להיבטים המופשטים המתבטאים למשל במושגים המודרניים כדוגמת "לאומנות" ו"פולחן המדינה" בנוסח האירופאי המוכר לנו היטב.

אובדן הריבונות, ההגליות, הגירושים וההשמדה, משמשים לנו תזכורת כואבת לחריגה מהציווי ומהנתיב הראשי הנוגעים להגשמת הריבונות שלנו בארץ-ישראל. המכות שניחתו עלינו לאורך הדורות הפכו את עמנו לאומה פסיבית - אומה המתבטאת במונחים של "גזרת-הגורל" והיצמדות ל"רעיון המשיחי" שיגאל את עם-ישראל ממצבו המעיק בעזרת תפילות, ניסים ויד-הגורל. גם הרעיון של יצירת "דת יהודית אוניברסאלית" התפתח בשל החריגה מהציווי הלאומי, וזאת כדי להעניק לגיטימציה לחוסר-המעש הקולקטיבי שלנו שנבע מאובדן הריבונות ומאובדן העוצמה שנלוותה לריבונות זו. בשל כך, ההיצמדות לטקסט הקאנוני ולשינונו במצוות גדולי-הדור, הפכו לפרקטיקה הלאומית העיקרית שלנו למשך מאות שנים במטרה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הרחוק, אולם לא מעבר לכך במובן המעשי והקולקטיבי.

 אין יהדות ללא ציונות ואין ציונות ללא יהדות

לאורך הדורות היו ניסיונות רבים של יחידים וקבוצות ליישב מחדש את ארץ-ישראל, וזאת על-מנת להוות את חוד-החנית לקראת חזרתו של עם-ישראל כולו לארצו היחידה. בכול רגע נתון - מחורבן בית שני ועד להכרזת העצמאות - מאות-אלפי יהודים קיימו כאן מסגרות דתיות, חברתיות ולאומיות למרות הקשיים הפיזיים והקשיים הכלכליים. המסירות לארץ-ישראל הייתה נטועה בלב רבים, אולם רק חלק קטן מהעם הגשים את החזון באופן מעשי - בעיקר לאחר כישלון המרד הלאומי היהודי (מרד גאלוס) בארץ-ישראל בשנת 351 לספירה. הציפייה לגאולה כ"אירוע" ולא כ"תהליך" גרמה לפסיביות-יתר ולהתנגדות גם מצד הממסדים הרבניים ששכנו בקרבת ארץ-ישראל - למשל במצרים, בסוריה ובעיראק של ימנו אנו. וכך, למשך כ-900 שנה מרכז הכובד היהודי היה נטוע בבבל. ולאחר מכן, למשך 900 שנים נוספות, מרכז הכובד עבר לאירופה עד לסופו הטרגי ב-1933.

 במאה ה-19 התחוללו שני תהליכים שהתרחשו במקביל, ודומה היה כי תהליכים אלה ניהלו מרוץ נגד הזמן וגם ניהלו מאבק רעיוני - האחד נגד רעהו - בשל ההבדלים שנבעו מתפיסת-העולם הבסיסית שהנחתה אותם בזמנו. אפשר לכנות זאת  בפשטות: "ירושלים" נגד "ברלין" - וזאת במטרה לפשט את הוויכוח בנוגע לתכניה התרבותיים של מדינת-ישראל כמדינתו של עם-ישראל. דהיינו, ההבדל העומד בבסיסו של הרעיון הנוגע להקמת "מולדת" בשונה מהקמת "מדינה" בעלמא.

מרגע שראשוני היהודים החלו לצאת את חומות העיר ירושלים בשנת 1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל, התחולל שינוי רדיקלי באורח-המחשבה הלאומי שלנו, וזאת בשעה שיהודי אירופה ויהודי המזרח נאבקו בהצלחה חלקית בלבד כדי לקבל הכרה על היותם בני-אדם הראויים לזכויות. ב-1878 נוסדה "אם המושבות" פתח-תקווה. בשנת 1885, אליעזר בן-יהודה מייסד את העיתונים העבריים "מבשרת ציון" ו"הצבי". ב-1895 קמה "התזמורת העברית" הראשונה בראשון לציון. ב-1907 נוסדה האגודה "בר גיורא" שלימים הפכה להיות "ארגון השומר" ממנו התפתח כוח-המגן של מדינת-ישראל. ב-1909 נוסדה דגניה - היא "אם הקבוצות והקיבוצים". באותה שנה עלתה לקרקע "אחוזת בית" היא העיר תל-אביב החוגגת בימים אלה 100 שנים להיווסדה. ב-1913 נוסד הטכניון בעיר חיפה. ב-1917 בריטניה מכירה בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ-ישראל, והדבר בא לידי ביטוי ב"הצהרת בלפור". ב-1920 קמה "הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל". ב-1925 נוסדה בירושלים "האוניברסיטה העברית". באותה שנה נוסד "תיאטרון האהל", וב-1926 תיאטרון "הבימה" עלה לארץ-ישראל והפך ברבות הימים ל"תיאטרון הלאומי" של מדינת-ישראל. ב-1929 החלה העלייה החמישית - שהלכה וגברה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933.

 המאבק הלאומי שלנו לאורך הדורות לבש צורה ופשט צורה. ועם זאת, המאבק הלאומי שלנו לעצמאות היה נטוע היטב בתוך מסגרותיה האיתנים של התרבות היהודית, כך למשל: המאבק להחייאת השפה העברית בארץ-ישראל והמאבק למען ערכי התורה, העבודה וההתיישבות והנחלתם לכלל האוכלוסייה כולה. שפה עברית, עבודה עברית ועלייה חופשית היוו את היסודות העיקריים עליהם נבנתה החברה הישראלית המוכרת לנו כיום. לאן שלא נַפְנֶה את מבטינו ברחבי-הארץ, נוכל לראות את מאבקם העיקש של הדורות הקודמים שהקדישו את חייהם במטרה לקומם מחדש את המולדת בכברת-הארץ ההיסטורית שלנו מזה אלפי שנים. "מדינה" כנראה אפשר להקים בכול מקום, אולם "מולדת" אפשר להקים רק במקום אחד כפי שהדבר הוכח בניצחונה המוחלט של "ירושלים" על "ברלין" בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

 אך ראו איזה פלא, בשנים האחרונות מתחולל תהליך הפוך והרסני: ה"מולדת" מתעקשת להיהפך ל"מדינה". דהיינו, היא נאלצת לשנות את צביונה הלאומי כדי לספק את מאווייהם של אלה החותרים בהתמדה לערער את יסודותיה בשם רעיונות לכאורה הומניסטיים או רב-תרבותיים.

הלניזם מודרני במדינת-ישראל

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כך כתב המשורר הדגול שאול טשרניחובסקי (1943-1875). סביר להניח שטשרניחובסקי בחר במודע במילה "מולדת" משום שיש בה עומק תרבותי המובן לכול אדם בשונה מהמילה הסתמית "מדינה". למרות שטשרניחובסקי העריץ את התרבות ההלניסטית, רגליו, רוחו וכל נימי נפשו נקשרו בעבותות של אהבה לאדמת ארץ-ישראל ולשפתה הלאומית. המילה "מולדת" מכילה בתוכה מאפיינים הקשורים לשפה, לערכים, לנופים, לדת ולמרחב-הציבורי בו האינדיבידואל והקולקטיב גם-יחד מרגישים שייכות לאדמתם וליצירתם התרבותית. כך למשל, בשום מקום בעולם אי-אפשר לחוש את השפה העברית כפי שאנו חשים בה במדינת-ישראל (לפחות עד לא מזמן). אם ניסע אחורה בזמן לתקופת בית-שני, ונאמר את המשפט האלמותי "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", הוא יהא מובן למרבית תושבי ירושלים של העת ההיא. המשמעות היא, שהשפה העברית נושאת בחובה מטען תרבותי, לאומי ודתי העוטפת את הפרט והקולקטיב יחדיו במערכת סדורה של ערכים משותפים הנובעים גם מהקשרים היסטוריים כבדי-משקל - אז והיום.

אם העברית תידחק, אט אט, מהנוף הציבורי הישראלי בשל ערכים לכאורה אוניברסאליים, סביר להניח שיעלם אחד מהמרכיבים החיוניים ביותר לקיומה של המולדת. בשום מקום אחר בעולם אי-אפשר לחוש הזדהות עם ההמנון, הדגל, החגים, המועדים, יום השבת ויום הכיפורים כפי שאנו חשים בהם ולגביהם לאורך כל השנה במדינת-ישראל. המרחב הציבורי הישראלי מוכתב על-פי הערכים ההיסטוריים והתרבותיים שלנו, והוא זה שמכתיב, בין היתר, את התודעה הלאומית שלנו כאינדיבידואלים וכאומה ריבונית החיה על אדמתה היחידה. אם חלק מהמרכיבים האלה ייעלם - בשל ליקוי-מאורות קולקטיבי - תיעלם גם המולדת, ובכך מדינת-ישראל תיהפך לעוד מדינה הלניסטית בדומה לעוד עשרות מדינות אחרות בעולם. במצב כזה, הזיקה למולדת תיהפך לזיקה סתמית שאינה שונה בהרבה מזיקתו של מהגר הנע ונד ממקום למקום בשל סיבות כלכליות. לפיכך, למולדת יש ערך-מוסף החורג הרבה מעבר להיותה רק כלי כיבול של קבוצת אנשים בעלי זיקה הדדית זמנית - המתחלפת מאזור לאזור בשל אילוצי הזמן והמקום.

בשנים האחרונות, המוסדות הרשמיים של מדינת-ישראל נכנעים בקלות רבה מידי לגחמותיהם של קבוצות אינטרסים המנסות (עקב בצד אגודל) להפוך את המולדת ל"מדינה" שאינה שונה בהרבה ממדינות אחרות במרחב גם בעזרת אימפריאליזם לשוני. "סילקנו" את היידיש מחיינו בשל היותה תזכורת לגלוּת ארוכה ומעיקה, אך במקומה החדרנו בכוח את השפה הערבית לחיינו הציבוריים, ובכך אנו ממשיכים להנציח במו-ידנו את הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל שהוא בלתי-מוסרי בעליל. ההתבטלות בפני שפה זרה (שהיא גם שפתו של האויב), זו ראשיתה של התבוללות רוחנית, תרבותית ולאומית, שכן יש לכך השלכות משמעותיות ארוכות-טווח, כפי שהדבר התרחש לא אחת בהיסטוריה הארוכה שלנו. השיח המשפטי ו"המוסרי" הפוסט-מודרניסטי של ימנו אנו, עלול להפוך את כולנו לזרים על אדמתנו, שכן "ההומניזם" שלנו מופנה בעיקר כלפי יסודות זרים, ולא כלפי עצמנו, לא כלפי תרבותנו, לא כלפי אורחות-חיינו וגם לא כלפי לשוננו.

ב-1882 פרסם אליעזר בן-יהודה, בכתב-העת "חבצלת", את הדברים הללו התקפים גם לימנו אנו: "עוד לא הייתה עֵת לישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום. דבר גדול וכבד מאוד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכוח איש אחד ואף לא בכוח אלפי אנשים ייעשה - כי אם בכוח כל העם כולו. אך, האחדות הזאת לא תהיה לו בלתי-אם שפה אחת ידבר, ושפה אחרת מבלעדי שפת אבותיו לא תיתן לו האחדות הזאת. רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו. אם לא נסכין מעט מעט לדבר עברית, בשבתנו בביתנו ובצאתנו... לטייל, בלכתנו לשוק לקנות - לא נצליח. אתם הצעירים... התאחדו, התחברו, היו לאגודות ... להחיות את שפתנו הנובלת בארץ אבותינו".

במהלך האספה ה-34 של ארגון אונסק"ו - ארגון האו"ם לחינוך, למדע ולתרבות - שהתקיימה באוקטובר 2007, התקבלה החלטה המכירה באליעזר בן-יהודה כאישיות הראויה להוקרה בינלאומית ולהנצחה בזכות פעולותיו להחייאת הלשון העברית בדיבור. הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל החלטה אמיצה להעניק לעברית את מעמדה הראוי במדינת-ישראל, שאם לא כן, בעוד שנים לא רבות כולנו ניזכר בעצב רב במילותיו הנצחיות של טשרניחובסקי: "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד". שנה טובה לכולנו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אין יהדות ללא ציונות - ואין ציונות ללא יהדות", מגזין המזרח התיכון, 29 בספטמבר 2016.  

הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושגPalestine  (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י".

לערבים המתגוררים בישראל שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה.

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני. באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית". לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"

באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".

שימו לב לקרבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים". 

כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות-הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964.  לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" - גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה-הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס". ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל. פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי - כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים. לפיכך, נאומים יפים באו"ם, כמו של אובמה מה-20 בספטמבר 2016, עם לחלוחית בעיניים בכל פעם שמזכירים את המילה "פלסטין", לא יצליחו לשנות את התמונה האמיתית השוררת במזרח-התיכון מזה מאות שנים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 22 בספטמבר 2016.

טרור אסלאמי – המאבק על הערכים הליבראליים – יוני 2016

יום אחד בלבד לאחר המופע הפסיכוטי של חברת-הכנסת המוסלמית חנין זועבי בפרלמנט הישראלי, טרוריסט מוסלמי נוסף יצא את ביתו באזור חברון לעבר היישוב קריית-ארבע במטרה לבצע פיגוע טרור בשם "אללה המוסלמי". הטרוריסט חצה את הגדר המקיפה את היישוב, נכנס לבית מבודד, שם הוא ראה ילדה בת 12 נמה את שנתה, בשעה שהוריה היו מחוץ לביתם לרגל עיסוקיהם. הילדה עסקה בדבר הכי בנאלי בעולם - בשינה של שעות הבוקר המוקדמות כהרגלם של מיליוני ילדים אחרים ברחבי-העולם. ללא שום עכבות מוסריות בנוגע להשלכות של מעשיו - בדומה לטרוריסטים מוסלמים אחרים המקיפים את העולם התרבותי - הוא שלף סכין והחל לדוקר את הילדה בדקירות קטלניות מאוד שגרמו למותה. הרצח המתועב הזה אינו שונה הרבה מהרבה רציחות מתועבות רבות אחרות המתבצעות בשם "אללה המוסלמי" שהיו לאלפיהם בעשורים האחרונים. ישנו קו אחד מקשר בין התרבות הפסיכוטית של חנין זועבי שבאה לידי ביטוי בפרלמנט הישראלי לבין המעשה הפסיכוטי של טרוריסט מוסלמי שאינו מהסס לחסל בדקירות סכין ילדה קטנה. שניהם שואבים את השראתם מאותו מקור תרבותי אנטי-אנושי.

העולם-המוסלמי חולה במחלה ממארת של בערות, אלימות כלפי "כופרים" ושנאה-הדדית שבמסגרתה מחוסלים מידי חודש בחודשו אלפי מוסלמים אחרים ביד מוסלמים אחרים שמעולם לא הכירו. תאוות השנאה הזו טבועה היטב בתרבות הערבית-אסלאמית כבר מאות שנים - לפני הופעתו של הרעיון הג'יהאדיסטי בשם "אללה המוסלמי". הופעת האסלאם רק העניקה הכשר אידיאולוגי-דתי למנטאליות הקטלנית שכבר הייתה טבועה בחברה הערבית. לפיכך, אין זה משנה אם זו פרלמנטארית מוסלמית הפועלת בחברה דמוקרטית, או רופא נשים שרכש את כשרתו במדינה מודרנית, או מוסלמי שקיבל תעודת פליט כדי לחיות במדינה מערבית - שלושתם תמיד יעדיפו "להגשים" של תרבות הערבית-אסלאמית הקטלנית על-פני חיים במדינה מתקדמת המוכיחה להם מידי יום ביומו את נחשלותו המוחלטת של האסלאם על גווניו השונים.

התסכול הברוטאלי הזה אינו מופנה רק נגד "כופרים", בדומה לפעילותה של ח"כ המוסלמית חנין זועבי או של הטרוריסט המוסלמי מאורלנדו, בארה"ב, שחיסל 50 בני-אדם או של טרוריסט מוסלמי אחר שחיסל "רק" ילדה קטנה אחת בישראל, אלא הוא מופנה גם ובעיקר כלפי החברה המוסלמית כולה. המשמעות היא, שבנסיבות אחרות הם יכלו למצוא את עצמם מבצעים פיגועים קטלניים שהיו גורמים להריגתם של מאות בני-אדם בעיראק, בסוריה, בניגריה, בסודאן, בסעודיה, באפגניסטן, בפקיסטן, בטורקיה, בבנגלדש, בסומליה, בארה"ב או בצרפת. המסקנה הזו מטרידה, משום שהדת-המוסלמית הפכה לארגון הטרור הגדול ביותר בעולם לא רק בשל מעשיהם של כמה מאות-אלפי טרוריסטים, אלא בעיקר בשל הסכמתם שבשתיקה של מאות-מיליוני מוסלמים אחרים למעשיהם הזוועתיים.

התשובה של העולם-הליבראלי אינה צריכה להיות רק באמצעות מערכות הגנתיות או התקפיות נגד הברבריזם האסלאמי הלובש צורה ופשוט צורה - פעם בסגנון ח"כ המוסלמית חנין זועבי ופעם בסגנונו של אבו-בכר אל-בגדאדי מנהיג ארגון "המדינה האסלאמית". לדידם, גם "הזכות להגנה עצמית" משמעותה "תוקפנות" כלפי הערכים הברוטאליים שהם מנסים לקדם, לטפח ולהפיץ ברחבי-העולם. התשובה של העולם-הליבראלי צריכה להיות גם בהקמתו של חיץ מוחלט באמצעות הוקעה מוחלטת ועמוקה כלפי כל הערכים האסלאמיים - מתחילתם ועד לסופם. החיץ הזה צריך להיות בנוי על ערכים מנוגדים בתכלית - של צדק מול עיוות מוסרי, של ליבראליזם מול ברבריות, של הומאניות מול אנטי-אנושיות, של קדושת-חיים מול תרבות המוות האופיינית כל-כך למבנה המנטאלי-התרבותי האסלאמי - המשותף לחנין זועבי המוסלמית, לארגון "בוקו חראם" בניגריה, לארגון "אל-שבאב" בסומליה ולארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק. יש עוד מאות ארגוני טרור אסלאמיים כמותם - קטנים כגדולים - הפועלים במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו, החל מתנועות הטרור אסלאמיות בדרום-הפיליפינים וכלה בדרום-אמריקה.

באירופה המערבית מתחוללים שינויים איטיים, אך דטרמיניסטיים, בתחום המשפטי בנוגע ל"ערכים" מסוימים אותם מייבאים המוסלמים המגיעים לאירופה כפליטים או כמהגרים. במדינות אחדות מתגבשת לה הבנה מסוימת וקבלה מסוימת ברמה המשפטית בנוגע ל"ערכים" אסלאמיים מסורתיים כמו נישואי-קטינות; ריבוי-נשים; אונס במסגרת המשפחה; אונס על רקע "מצוקה מינית"; כריתת הדגדגן; ואפילו רצח על רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה". במדינות אחדות קיימת הבנה בנוגע ל"ערכים" האסלאמיים בסוגיית מעמד-האישה ויחסם של בתי-הדין ההלכתיים בנושא זה הפועלים על פי חוקי השריעה המעוותים. במובן הזה, במרבית המדינות במערב אירופה מתגבשת לה "חברה מקבילה" שיש לה ערכים המנוגדים לחלוטין לתרבות הליבראלית האירופאית שהתפתחה ב-70 השנים האחרונות.

"החברה המקבילה" הזו, ברוב המקרים, פועלת בהסכמה שבשתיקה של הרשויות המקומיות כדי לא לעורר את המפלצת האסלאמית בשל החשש מאיבוד-שליטה של הסדר החברתי והפוליטי. מדיניות כזו מראה בעליל שמדינות אירופה אחדות מייחסות מעמד שווה וזהה בין הערכים הליבראליים של העולם-החופשי לבין הערכים האסלאמיים המבוססים על דיכוי ושליטה עד כדי מעשי רצח המוניים. כאשר אירופה המערבית מייחסת לערכים האסלאמיים המסורתיים מעמד שווה לערכיה הדמוקרטיים, המשמעות היא, שאירופה המערבית הפסידה בקרב ללא ירייה אחת אפילו. אולם, במקביל לכך מתחוללים שינויים משמעותיים באירופה לאחר פרישתה של בריטניה מהאיחוד-האירופאי: באוקטובר 2016 יערכו בחירות חוזרות באוסטריה בהן עלול לנצח הימין הקיצוני במדינה, וכן באותו חדש ייערך משאל-עם בהונגריה בנוגע לקליטתם של הפליטים מוסלמים על-פי תכתיב של האיחוד-האירופאי המעורר המתנגדות עזה ברחבי הונגריה כולה במדינות אירופאיות נוספות. במילים אחרות, האם הליברליזם המערבי לא יכול להציג אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית מול האסלאם הרדיקאלי וקטלני, הוא מותיר את השדה הפוליטי לכוחות רדיקליים חשוכים הטבועים היטב ב-DNA התרבותי של אירופה ההיסטורית.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - חג הרמדאן -  יוני 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
עיראק:	6,315	כולל טוריסטים מוסלמים
סוריה:	4,823	כולל טרוריסטים מוסלמים
אפגניסטן:	1,253	רבים מהם טרוריסטים
תימן:	517	1,000 פצועים
סומליה:	380	1,000 פצועים
ניגריה - טרור אסלאמי:	379	2,000 פצועים
לוב:	334	רבים מהם חיילים ואזרחים
ניז'ר - טרור אסלאמי:	201	רבים מהם אזרחים
טורקיה:	148	כולל לוחמים כורדים
דרום-סודאן:	76	--
קמרון - טרור אסלאמי:	70	--
מצרים:	60	--
פקיסטן:	59	--
ארה"ב - טרור אסלאמי:	50	כולל הטרוריסט המוסלמי
מאלי:	40	--
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	40	--
סודאן + דארפור:	38	--
הודו - טרור אסלאמי - קשמיר:	30	--
איראן - כורדים:	27	מתוכם 5 חיילים איראנים
אלג'יריה:	22	רובם טרוריסטים מוסלמים
לבנון:	21	--
קזחסטן - טרור אסלאמי:	16	--
ירדן:	13	--
קניה - טרור אסלאמי:	10	--
רוסיה - קווקז:	10	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	8	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	6	--
בנגלדש:	6	לא כולל הפיגוע שהיה ב-1 ביולי
צרפת - טרור אסלאמי:	3	--
מדגסקר:	2	--
סעודיה:	1	--
כוויית:	1	--
ישראל - עזה:	--	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	6	5 מהם טרוריסטים
ישראל - טרור:	6	כולל הפיגוע ב-1 ביולי
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	23	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	2
אפגניסטן -חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	19
סה"כ:	15,015 הרוגים	30,000 פצועים

בסיכומו של דבר, בחודש יוני 2016, נהרגו 15,015 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ואלימות אסלאמית הלובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות המשתנות. יש לנו הערכה זהירה שמספר ההרוגים היה גבוה בהרבה ממה שצלחנו לאסוף דרך מקורות תקשורתיים רשמיים ולא רשמיים. אזורים שלמים במרחב האסלאמי כולו עדיין חסומים ברמה התקשורתית הן בשל תשתית רעועה והן בשל מדיניות מכוונת של הממשלות ושל הארגונים הרדיקליים הפועלים במרחב. התמונה של ששת החודשים הראשונים של שנת 2016 נראית כך: בחודש מאי נהרגו 11,858 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691 בני-אדם; בחודש מרץ נהרגו 10,705 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 12,599 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 12,161 בני-אדם. בחודשים ינואר-יוני 2016 נהרגו 73,029 בני-אדם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - המאבק על הערכים הליבראליים - יוני 2016", מגזין המזרח התיכון, 7 ביולי 2016.