?העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

1. מבוא

העימות בין ארה"ב וצפון קוריאה מחזיר לבמה את הסיוט של מלחמה גרעינית אפשרית. לכאורה הרעיון נראה מגוחך. מה כבר מדינה זעירה כמו צפון קוריאה יכולה לעשות למעצמה כמו ארה"ב? בחיים הדברים אינם מתנהלים תמיד לפי "כללי" המשחק. בסלנג של העולם התחתון, כפי שהוא מופיע בסיפוריו של דיימון ראניון (Damon Runyon), האקדח הוא Equalizer, באמצעותו אדם חלש יכול להתמודד עם בריון כשווה מול שווה, ולפעמים אף להתגבר עליו. באותה מידה, חצי תריסר ראשי נפץ גרעיניים עם יכולת שיגור בידיה של מדינונת כמו צפון קוריאה הם Equalizer המאפשר לה להתמודד עם מעצמה גרעינית כמו ארה"ב. צפון קוריאה גרעינית איננה מהווה איום קיומי על ארה"ב, אבל מציאותם של אמצעי לוחמה להשמדה המונית (Weapons of Mass Destruction) ברשותה, היא גורם מרתיע המחייב את ההנהגה בארה"ב לשקול בזהירות את צעדיה.

בשלב הנוכחי העימות מוגבל לרטוריקה בלבד, אבל הרטוריקה היא בטונים גבוהים ביותר. הסכנה של גלישה מדיבורים למעשים היא מוחשית. שני המנהיגים, טראמפ וקים ג'ונג און, נמצאים במלכוד ממנו קשה לצאת. טראמפ תמרן את עצמו למצב בו הוא לא יכול להרשות לעצמו לחזור על ה"חוכמה" של אובמה שקבע קווים אדומים, וברגע ההכרעה הוא התנהג כמי שלקה בעיוורון צבעים. באותה מידה קים ג'ונג און אינו יכול לקבל את התנאים שטראמפ מציג לו – הפסקה מוחלטת של התוכנית הגרעינית וניסויי הטילים. ישנן שמועות שמתקיימים מגעים בין הצדדים על מנת לצנן את הרוחות, אבל אלו שמועות בלבד. קשה לראות איך ניתן לגשר בין עמדות שני הצדדים. האמריקאים סומכים על סין שתעשה עבורם את המלאכה ותרסן את צפון קוריאה, אבל בלי להיכנס כאן לדיון מה סין יכולה לעשות, זאת שאלה טובה אם סין בכלל מעוניינת לעזור לאמריקאים. קרוב לוודאי שמעבר למסך החיוכים, בסתר לבם, הסינים די נהנים לראות את טראמפ במצוקה. אם בסופו של דבר המשבר ייפתר באמצעות תיווך סיני, זו תהיה מכה קשה ליוקרתו של טראמפ. הוא יראה כמי שאמץ את גישתו של אובמה שהעדיף למסור את סוריה לרוסים על נקיטת יוזמה משל עצמו.

במקרה שהעימות יגלוש למלחמה של ממש, הדברים אינם כל כך פשוטים. התרחיש הנראה לי סביר ביותר הוא שהאמריקאים הם אלה שיעשו את הצעד הראשון.

אומנם מקובל לראות את קים ג'ונג און כ"משוגע", וייתכן אפילו שזה נכון, אבל הוא לא טיפש. אם הוא ימצא לנכון להסלים את העימות ויעבור מאיומים למעשים הוא יעמיד בסכנה את כל מה שהוא בנה עד היום. שיגור של טיל, אפילו טיל עם ראש נפץ גרעיני, למטרה אמריקאית בקושי יגרד את ארה"ב, אבל זה ייתן לאמריקאים הצדקה להסרת כל המעצורים המונעים מארה"ב ללכת "עד הסוף" ולמחוק לחלוטין את היכולות של צפון קוריאה.

לאמריקאים יש דילמה אמיתית. אין חולקים על כך שביכולתם להנחית על צפון קוריאה מכה ממנה היא לא תוכל להתאושש. אבל למרות הרטוריקה המתלהמת לא ברור עד כמה הם מוכנים לעשות זאת. עם אמצעי לוחמה קונבנציונליים הם לא יגיעו רחוק, כי לצפון קוריאה יש צבא גדול, חזק ומצויד היטב – למעשה אחד הצבאות החזקים בעולם.  הסתפקות באמצעי לוחמה קונבנציונליים תהיה למעשה חזרה על מלחמת קוריאה משנות החמישים של המאה הקודמת, מלחמה שעלתה באלפי קורבנות אמריקאים ונמשכה קרוב לשלוש שנים. למראית עין האלטרנטיבה של שימוש בנשק גרעיני היא יותר "אטרקטיבית", אבל אם זו לא תהיה תגובה על צעד דומה של צפון קוריאה, זה יעורר את כל העולם נגדם, כולל אופוזיציה רחבה מבית. יתרה מזאת, הסינים רמזו שבמקרה כזה הם יבואו לעזרתה של צפון קוריאה.

מאחר ואת מה שלא קרה אי אפשר להוכיח, יאשימו את טראמפ שהדיבורים על האיום הגרעיני של צפון קוריאה היו הונאה שנועדה להצדיק את מעשיו. זו תהיה חזרה על הסיפור של הפלישה לעיראק בזמנו של הנשיא בוש הבן.

2. מעט היסטוריה

תמה תקופתו של הנשיא אובמה בבית הלבן. היסטוריונים שאצה להם הדרך כבר מתחילים לסכם את כהונתו. בתקופה הראשונה נהיה עדים לשפע של שבחים ודברי הלל. עם חלוף הזמן, כשתיווצר קצת פרספקטיבה, מי שיסתכל באובייקטיביות על תקופת כהונתו של אובמה, יתקשה למצוא דבר שניתן יהיה לאמר לזכותו. אפילו בהשוואה לאחד מקודמיו – ג'ימי קרטר, אין לו הרבה במה להתפאר. מה שמעניין הוא שלשני הנשיאים האלה, לפחות בכל מה שקשור לטיפול במדיניות החוץ, יש דבר אחד משותף - הם לא חריגים.

סדרה בת ששה פרקים, בשם "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב", מאת אליזבת רימיני שהתפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה", סוקרת את ביצועיהם של נשיאי ארה"ב במהלך המאה ה-20 במישור הבינלאומי. כותרת הסדרה לקוחה מספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת".

מסתבר שכל נשיאי ארצות הברית, החל מהנשיא ווילסון במלחמת-העולם הראשונה ועד ימינו, למעט מקרה אחד, גילו חוסר הבנה מוחלט של המציאות בנושאי מדיניות החוץ. היוצא מן הכלל היה הנשיא רייגן שהביא לניצחונה של ארה"ב במלחמה הקרה, אבל גם הוא עשה כמה שגיאות, כמו ההכרה באש"ף וההסתבכות בלבנון. הסיבה היא קרוב לוודאי העובדה שמדיניות החוץ אף פעם לא הייתה נושא מרכזי במערכות הבחירות לנשיאות בארה"ב. 

רימיני מסיימת את סקירתה בתקופת ניקסון. על פורד היא מדלגת כי הוא כיהן בקושי חצי קדנציה ובמהלכה הוא לא תרם הרבה. כמו כן הוא בכלל לא נבחר. הנשיא קרטר, לדעתה של רימיני, מסמן את תחילת עידן המגה אווילות בתולדות הנשיאות האמריקאית, נושא המצדיק טיפול נפרד.

לא אלאה את הקורא בתיאור מלא של סקירתה של רימיני. למי שמעוניין, בסוף המאמר צרפתי את הקישורים לששת פרקי הסדרה. אסתפק כאן בהערת המחברת לסיכום הסדרה – הדברים נכתבו זמן קצר לפני הבחירות של 2016.  

פעולתם של הנשיאים האמריקנים (להוציא הנשיא רייגן בנקודה מסוימת) מאז תחילת המאה העשרים, הביאה ברובה סבל ואסונות לאנושות בכללותה, ובמיוחד דווקא לארצות החופשיות ולידידותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית. האם זה מקרי? האם ארצות הברית יכולה לבחור נשיא שיהפוך את המגמה? האם העולם החופשי לא ייטיב לעשות אם יבסס את עוצמתו על מנהיגותה של אומה אחרת? ימים יגידו. אבל דבר אחד בטוח - כשאנו מקבלים עצות מנשיאי ארצות הברית, כדאי לבדוק היטב לפני שפועלים לפיהן. כנראה שבדרך כלל כדאי לעשות בדיוק את ההפך הגמור.

ושאלה אחרונה כנקודה למחשבה: כמה יותר גרוע יכול להיות דונלד טראמפ? ובאמת, האם טראמפ הוא הנשיא שיביא לשינוי המגמה? 

3. איך הגענו עד הלום - בדרך לשואה גרעינית

ב-21 לאוקטובר 1994 נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם הגרעין שנחתם עם צפון קוריאה. הוא תאר את ההסכם כ"עסקה טובה לארצות הברית". לדבריו "צפון קוריאה תקפיא ותפרק את תכנית הגרעין שלה, דרום קוריאה ובעלות ברית אחרות של ארה"ב תהיינה מוגנות, והעולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני".

ההסכם הזה שכונה אז "הסכם המסגרת", הבטיח לצפון קוריאה מענק של ארבעה מיליארד דולר בתמורה להקפאת תכניות הגרעין שלה.

העולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני – היה "חזון אחרית הימים" של הנשיא קלינטון. עברו קצת יותר מ-20 שנה, ובקיץ 2015 נשיא אחר, ברק אובמה, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם דומה בו את צפון קוריאה החליפה איראן. לא צריך הסבר נוסף להבין למה כיוונה רימיני במושג "עידן המגה אווילות" של נשיאי ארה"ב.

תעבורנה עוד כמה שנים עד שאיראן תגיע ליכולת גרעינית של ממש, אבל צפון קוריאה היא כבר היום פצצת זמן מתקתקת. על כך מגיע מלוא התודה לנשיא קלינטון. למרות שהיה מידע מהימן שצפון קוריאה איננה עומדת בהתחייבויותיה, אף אחד משני הנשיאים שבאו אחריו – בוש ואובמה, לא השקיע מאמץ מיוחד בניסיונות לתקן את המרקחת שקלינטון בשל. הם אפילו לא נגעו במענק הכספי. בוש לא עשה כלום, ואובמה ברוב הבנתו הרחיב את היריעה והוסיף את איראן לתמונה.  

שאלת המפתח היא האם טראמפ יכול לעצור את המצעד ולהחזיר את השפיות לאופן בו מתנהלת מדיניות החוץ של ארה"ב. האם זה בכלל אפשרי או שכבר עברנו את נקודת האל חזור?

בימים אלה טראמפ מוצא את עצמו במצב בו עליו להתמודד עם משבר שלא הוא גרם לו, ושלא הוא נושא באחריות, אפילו לא עקיפה להיווצרותו. אבל זה לא פוטר אותו מהאחריות למציאת פתרון, כי עכשיו הוא הנשיא ואין מי שיוציא עבורו את הערמונים מהאש. מה שהוא לא יעשה, אם תפרוץ מלחמה או אם יגרם נזק ממשי למטרה אמריקאית, התקשורת והדמוקרטים יאשימו אותו.

מרחב התמרון שלו איננו כל כך גדול. יש לו למעשה שלושה קווי פעולה אפשריים.

הראשון הוא לשבת לשולחן הדיונים ולנהל מו"מ על מנת להגיע להסכם לסיום המשבר. זה יכול להיעשות עם או בלי סיוע של סין. הבעיה היא שאם הסכם כזה יותיר בעינה את היכולת הגרעינית של צפון קוריאה, הוא לא יפתור שום דבר. הוא רק ידחה את רגע האמת. יתרה מזאת, בעתיד טראמפ, או מי שיחליף אותו בבית הלבן, יצטרך להתמודד עם בעיה זהה באיראן.

קו הפעולה האפשרי השני הוא נקיטת יוזמה צבאית וחתירה לחיסול מוחלט של היכולות הגרעיניות של צפון קוריאה. הפרק הראשון של המאמר סקר חלק מהפרובלמאטיות של צעד כזה. בנוסף יש כאן שתי בעיות. האחת היא שאם בוחרים באופציה הזאת, יש "ללכת עד הסוף" ולא לעצור בחצי הדרך. כניסה למלחמה ללא כוונה לנצח בה היא דוגמא קלסית של מגה אווילות. הבעיה השנייה משותפת לכל המלחמות – אתה תמיד יודע איך זה מתחיל, אבל אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר.

קו הפעולה השלישי הוא לא לעשות כלום ולהשאיר את המצב הקיים בעינו. בו בזמן להמשיך את הרטוריקה המתלהמת ולקוות שבמוקדם או במאוחר הרודן הצפון קוריאני יאבד את העשתונות וינקוט ביוזמה צבאית משלו. אם וכאשר זה יקרה לאמריקאים תהיה לגיטימציה להסרת את כל המעצורים ולתגובה צבאית במלוא העוצמה. הצלחתו של קו פעולה כזה מותנה ב"שיתוף פעולה" של קים ג'ונג און – עליו לעשות את הצעד הראשון.

תסמין המופרעות שנגרם עקב נצחונו של טראמפ בבחירות (The Trump Derangement Syndrome) ממשיך לתת אותותיו. אפילו מול סכנת העימות הגרעיני עם צפון קוריאה התקשורת הממוסדת איננה מנמיכה את הטון. היא ממשיכה לנהל את המלחמה נגד טראמפ כאילו כלום לא קרה. הם תוקפים אותו בכל הזדמנות ועל כל נושא אפשרי, כולל שטויות ודברי הבל. דוגמא אופיינית אפשר למצוא בניו יורק טיימס, בו התפרסם בימים אלה מאמר המסביר לקוראים שהסכנה האקלימית הנשקפת לאי גואם חמורה לא פחות מהסכנה הכרוכה בפגיעת טיל גרעיני

https://www.nytimes.com/2017/08/11/world/asia/guam-north-korea-climate-change.html

נו, טוב – מגה אווילות כבר אמרנו?

להלן הקישורים לששת פרקי הסדרה "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב".

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109042-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109043-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109079-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109128-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109178-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109206-00.html

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה – משחקים באש?", מגזין המזרח התיכון, 14 באוגוסט 2017. 

אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים

הרבה דברים נכתבו ונאמרו בתקשורת הגרמנית לפני המפגש בין אנגלה מרקל לדונלד טראמפ שנערך בבית-הלבן ב-17 במרץ 2017. אפשר לסכם את מה שנאמר בתקשורת הגרמנית בשני משפטים קצרים: א) זה היה אמור להיות מפגש היסטורי. ב) על גרמניה להסתגל לשינויים שבאו עם בחירתו של טראמפ. בנוגע למשפט הראשון, אין לי כל מושג מדוע התקשורת בגרמניה או זו הישראלית מתארת מפגשים כאלה כ"אירוע היסטורי". הרי זו לא הפעם הראשונה שנציגים רשמיים של גרמניה נפגשים אם נציגים בכירים של הממשל האמריקאי מאז סיום מלחמת-העולם השנייה. אחדים מכלי התקשורת בישראל גם הם מיהרו לתאר את המפגש בין נתניהו לטראמפ כ"פגישה היסטורית", בשעה שלא הייתה כאן שום "היסטוריה" יוצאת-דופן גם אם מכניסים למשוואה את התנהלותו של אובמה כלפי ישראל במהלך שנות כהונתו בבית-הלבן. זאת ועוד, הגישה הפוליטית בישראל כלפי טראמפ עומדת בניגוד גמור לגישה הפוליטית השוררת בגרמניה כלפי טראמפ. אך, אולי אפשר למצוא ניחומים בכך שכעת הממשלה הגרמנית מבינה מה עבר על ישראל במהלך 8 שנות כהונתו של אובמה, וזאת בהשוואה קלילה למה שעבר על גרמניה בחודשיים האחרונים מאז שטראמפ החל את כהונתו.

את התחושה בגרמניה אפשר לתאר כ"חרדה קשה מפני העתיד". זו לא סתם חרדה, אלא זו חרדה "קיומית", משום שגרמניה כרגע חשופה לשלושה איומים עיקריים העלולים לערער את מעמדה הן בזירה האירופאית והן בזירה הבינלאומית: 1) איום מצד רוסיה. 2) קריסתו של האיחוד-האירופאי. 3) הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה או לפחות חשיבה אמריקאית מחודשת בנוגע למעמדה של אירופה בעיני ארה"ב.  יתרה מזאת, בתוך הזירה הפנים-גרמנית, אנגלה מרקל ניצבת בפני שני אתגרים קשים: 1) איומים על חייה של מרקל מצד קבוצות פוליטיות רדיקליות לאור משבר הפליטים המוסלמים העלול לקעקע, לדעתן, את  זהותה של גרמניה כולה. 2) בחירתו של מרטין שולץ למועמד של המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" (SPD) שיתחרה במרקל במסגרת הבחירות הכלליות שיערכו ב-24 בספטמבר 2017. על-פי סקרים אחדים שנערכו לקראת סוף חודש מרץ 2017, בזכות מועמדותו של שולץ, מפלגתו עוברת לראשונה את מפלגתה של מרקל - המפלגה הנוצרית-דמוקרטית CDU)) - באחוזים אחדים.

בכך, שולץ הפך לתקווה הלבנה של השמאל הגרמני כולו. זו לא סתם תקווה, אלא זו כמעט קריאת-חירום לנוכח מה שנראה כ"גל של לאומנות אירופאית מסורתית" השוטפת את היבשת. גרמניה איננה רק חרדה ממה שעלול להתרחש ביבשת האירופאית, אלא היא בעיקר חרדה ממה שעלול להתרחש בביתה היא, לנוכח ניסיונות העבר ובשל הנטייה המהירה של הציבור הגרמני לגלוש לעבר משטר רדיקאלי ברוטאלי. מרטין שולץ עלול להתברר למרקל כיריב קשה משום שהוא נוטה לאמץ עמדות פוליטיות מימין ומשמאל במטרה להרחיב את קהל בוחריו הפוטנציאלי - גם אם התנהלות זו מוגדרת כפופוליסטית בעיני יריביו ומבקריו של שולץ. אולם לנוכח המגמות הרדיקליות השוררות באירופה ובגרמניה, שולץ נאלץ לאמץ רעיונות מגוונים למפלגתו - כמו בנוגע ל"הידוק הפיקוח על גבולותיה של גרמניה" לאור משבר הפליטים המוסלמים ועל רקע המתיחות הגואה עם טורקיה של ארדואן שגלשה לאחרונה לפסים בלתי-רציונאליים.

תוצאות הבחירות בהולנד שנערכו ב-15 במרץ 2017, גרמו לאנחת-רווחה באירופה כולה וגם בישראל. אולם הפיכתה של מפלגתו של חירט וילדרס למפלגה השנייה בגודלה בהולנד עם 20 מושבים בפרלמנט, מראה בעליל שהזרם השמרני-רדיקלי הולך וצובר תאוצה בכל רחבי היבשת, כולל בגרמניה. כך למשל, המפלגה הימנית-רדיקלית "אלטרנטיבה לגרמניה" עדיין זוכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה בסקרי דעת-קהל, אולם היא אינה מצליחה לעבור את ה-11 אחוזים מכלל הציבור. זאת ועוד, מאז הודעתו של מרטין שולץ שהוא מתמודד מול אנגלה מרקל, פרשנים אחדים בגרמניה טענו שהוא מצליח "לגנוב" מצביעים ממפלגה זו בשל ביקורתו כלפי מרקל בשאלת ההגירה המוסלמית לגרמניה.

בזמן שמרקל נפגשה עם טראמפ, ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר (Horst Seehofer), ערך פגישת-עבודה מתוקשרת עם פוטין במוסקבה. זאת לא הפעם הראשונה שזהופר מנהל מדיניות-חוץ עצמאית מול רוסיה, וזאת בניגוד לחששותיה של הממשלה הגרמנית ממעורבות מסיבית של רוסיה בפוליטיקה הגרמנית הנעשית באמצעים מתוחכמים על-פי הגדרתם של אחדים מבכירי הפוליטיקאים הגרמנים. לאורך כל שנת 2016, הורסט נחשב למועמד מוביל מול מרקל למרות שמפלגתו של הורסט היא מפלגת-אחות למפלגתה של מרקל. הורסט היה המנהיג הגרמני הפעיל ביותר בכל הקשור להגבלת זרם הפליטים המגיעים לגרמניה, והוא לא היסס להתעמת עם מרקל גם באופן פומבי על רקע זה.

לאור כל האמור לעיל, "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ שנערכה ב-17 במרץ 2017 הייתה טעונה ממילא - לא רק בגלל האמירות של מרקל כלפי טראמפ לאחר הבחירות, וכן גם לא על רקע דבריו של טראמפ על מעמדה של גרמניה באירופה ועל מנהיגותה של מרקל. ועם זאת, לגרמניה היו ציפיות גבוהות מהביקור הן בתחומים הנושקים לענייני כלכלה ומסחר ההדדי, והן בתחומים הקושרים לזירה הבינלאומית. מילת-המפתח הייתה "הסתגלות גרמנית לאור השינויים המתחוללים בזירה האמריקאית". אלא שהתברר, שהמפגש בין מרקל לטראמפ היה סוג של דו-שיח בין חרשים, ולא רק בגלל שטראמפ באמת לא שמע את שאלתה של מרקל בנוגע ללחיצת-היד שלא התקיימה כמקובל, וזאת בשל הרעש של העיתונאים שהיו בקרבתם.

תילי-תילים של מילים נכתבו ונאמרו ברחבי-העולם על האירוע הקטן הזה. אחדים מכלי-התקשורת בגרמניה ציינו, ש"טראמפ אותת למרקל מי הבעל-בית האמיתי כאן". אחדים מהעיתונאים האמריקאים מיהרו לציין שטראמפ הוא "בריון" לעומת מרקל "המנומסת והעדינה". בתקשורת הבינלאומית טענו שטראמפ "השפיל" את מרקל. עיתונאים רבים אף הביעו פליאה על נוכחותה של איוונקה טראמפ שהתיישבה לצידה של אנגלה מרקל במהלך פגישת-עבודה שנערכה בין המשלחת הגרמנית לנציגי הממשל האמריקאי. הנקודות הקטנות האלה הראו בעליל על הבדלים סגנוניים גדולים בין שני האישים האלה, שהם בלתי-ניתנים לגישור כפי שיתברר בהמשך.

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ מייצגים שתי תפיסות-עולם שונות לחלוטין: מרקל מאמינה בגלובליזציה, בגבולות-פתוחים ובקליטת מהגרים. טראמפ יודע שהעקרונות הללו ניתנים ליישום רק אם הם באמת משרתים את האינטרס האמריקאי העליון על-פי ראות-עיניו. בעיני מרקל, העקרונות הללו מאפשרים לגרמניה לפרוץ את גבולותיה הכלכליים לעבר אפיקים מבטיחים במדינות הרחוקות מהסביבה האירופאית, משום שחוזקה הכלכלי של גרמניה משפיע באופן מיידי על מעמדה הבכיר בזירה האירופאית. במאמר מוסגר אפשר לציין, שאם ארה"ב הייתה נוקטת רק חלקיק מהמניפולציות הכלכליות שגרמניה נוקטת ברחבי-העולם, מצבה הכלכלי של ארה"ב היה שונה לחלוטין ממה שהוא כיום. גרמניה של מרקל רוצה להמשיך להכתיב את הטון הכלכלי והפוליטי באירופה כולה, משום שבידוד גרמני בתוך אירופה אינו מבשר טובות לאף אחד. מכאן נובעת הרגשנות הגדולה של מרקל בכל הקשור ל"איחוד האירופאי". אין תמה איפה, שמרקל נוהגת לבטא את צמד-המילים "אנחנו האירופאים" ולא "אנחנו הגרמנים" גם בהקשרים פנימיים.

בהתאם לפרסומים שיצאו לאחר הפגישה בין מרקל לטראמפ, התברר ששני נושאים עיקריים עלו בשיחותיהם: 1) המשבר באוקראינה. 2(המאבק בטרור האסלאמי הרדיקלי. אולם, על חתרנותה של רוסיה באירופה ועל מדיניותו של פוטין, כנראה שהנושאים המרכזיים הללו, בעיני גרמניה, לא עלו לדיון במהלך פגישתם. מאידך, מרקל הודיעה שהיא מוכנה להעלות את תקציב-הביטחון ל-2 אחוזים מהתל"ג, וזאת כחלק מההיענות הגרמנית לדרישה של טראמפ שהמדינות החברות בנאט"ו צריכות לשאת בכול העלויות הכרוכות בכך. מרקל חשבה שהדבר יספק את טראמפ. מקורות בגרמניה דיווחו שמרקל אפילו ציפתה לסוג של הכרת-תודה מצד טראמפ על היענותה לדרישותיו. אלא, שיום לאחר הפגישה שנערכה בבית-הלבן, טראמפ פרסם הודעה בטוויטר, שגרמניה חייבת "סכום אדיר" לנאט"ו. שעות אחדות לאחר מכן, שרת-ביטחון של גרמניה, אורסולה פון דר ליין, פרסמה הודעה שלגרמניה אין חובות כספיים לנאט"ו. ובכן, היחסים בין גרמניה לארה"ב חזרו לנקודת-ההתחלה כאילו "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ, מעולם לא התקיימה.

דוברים גרמנים רמזו, לפני הפגישה עם טראמפ ובעיקר לאחריה, שהיחסים החמים והמיוחדים בין מרקל לאובמה לא יחזרו על עצמם בעידן טראמפ. אחדים מכלי התקשורת בגרמניה טענו שטוב שהפגישה עם טראמפ הסתיימה כפי שהיא הסתיימה, משום שהתוצאה הייתה יכולה להיות גרועה יותר. דוברים אחרים מסרו שהביטחון-העצמי הגרמני ירד לממדים מציאותיים יותר על-פי המגבלות שטראמפ מציב לגרמניה. אין כאן רק הבדלים עקרוניים במדיניות, אלא יש כאן הבדלים מנטאליים עמוקים בלתי-ניתנים לגישור. ועם זאת, עד שגרמניה תתארגן על עצמה מבחינה ביטחונית וכלכלית באמצעות בריתות אזוריות ובינלאומיות, ברור לחלוטין לזרם המרכזי בגרמניה שלארה"ב אין תחליף נאות כרגע. גרמניה, בדומה לישראל, מחפשת יחסים מיוחדים עם סין, יפן והודו. מאידך, ארה"ב לוטשת עיניים לא רק למדינות הללו, אלא גם למדינות אירופאיות שהפכו בעיני ארה"ב "לגרורות גרמניות". על-פניו נראה שטראמפ הפך את העימות הכלכלי המוצדק מול גרמניה, לעימות שיש לו היבטים רבים המשרתים את המשימה העיקרית של טראמפ. דהיינו, כלכלה זו "משימה לאומית" - כפי שגרמניה עשתה למדינות אחרות במהלך העשורים האחרונים בעזרת מניפולציות כלכליות ומסחריות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ - דו-שיח של חרשים", מגזין המזרח התיכון, 23 במרץ 2017.

ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב

ועידת מינכן לביטחון שהתקיימה באמצע חודש פברואר 2017, נערכה זו הפעם ה-53 על אדמת גרמניה. לביטוי "ועידת מינכן", מבחינה היסטורית, יש משמעות עצומה על אירופה משום שהוא מתייחס לוועידת הפסגה שנערכה ב-29 בספטמבר 1938 בין אדולף היטלר לבין נוויל צ'מברליין בה נדונה דרישתה של גרמניה הנאצית לספח את חבל הסודטים שהיה בריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה, בה השתתפו גם צרפת ואיטליה וללא השתתפותה של צ'כוסלובקיה, קבעה שהצבא הגרמני יוכל להשלים את סיפוח החבל עד ה-10 באוקטובר 1938, וכי צ'כוסלובקיה מחויבת למסור את השטחים הללו לא יאוחר ממועד זה. עם חזרתו של צ'מברליין לבריטניה, הוא הכריז ב-30 בספטמבר 1938 כי בעקבות ההסכם שנחתם בין הצדדים, הושג "שלום בזמננו". מדיניות הפיוס כלפי היטלר שכפי שהופגנה בוועידת מינכן הוכחה כשגויה מן היסוד וכי ועידה זו הייתה אחת מהסיבות שהובילו למלחמת-העולם השנייה. מאז, הביטוי "ועידת מינכן" הפך לכינוי המבטא פייסנות חסרת-אחריות כלפי מנהיגים תוקפניים.

מאחורי קיומה של "ועידת מינכן לביטחון", עומד תרגיל תודעתי גרמני מכוון, שנועד להפוך ביטויים שליליים הקושרים למשטר הנאצי, לביטויים שיש בהם פרשנות המתאימה ל"גרמניה החדשה" שצצה לפתע פתאום לאחר תבוסתה ב-1945. ועידה זו שהחלה ככינוס פרטי של אקדמאים וחוקרים גרמנים יחד עם עמיתיהם ממדינות מערביות אחדות, הפך עם השנים לאחר מהכנסים לענייני ביטחון מחשובים בעולם. ככול שחשיבתו גברה, כך המעורבות הממשלתית של גרמניה גברה באמצעות מימון נידב מאוד של הכנס, של אורחי הכנס ושל המחקרים המתבצעים בשם המסגרת הכללית של הוועידה. מכינוס של אקדמאים, הוועידה הפכה למפגש בינלאומי מרשים של מנהיגים בכירים מאוד מעשרות מדינות המקיימים דיונים ומפגשים בלתי-פורמאליים בין מדינה אחת לרעותה ללא המגבלות של המתחים השוררים בזירה הבינלאומית. במסגרת הדיונים "האקדמיים" הללו, גרמניה יכלה לנהל מפגשים מדיניים בלתי-פורמאליים, לכאורה, על-מנת לקדם את האינטרסים שלה שיש בהם "מעטפת כלכלית" המשמשת כלי-פוליטי שנועד להטמיע את הרעיון על היותה גרמניה מעצמה בינלאומית מובילה. מאז איחוד גרמניה באוקטובר 1990 והפיכתה של ברלין לבירת המדינה המאוחדת, גרמניה חותרת בהתמדה לא רק לעצב את "איחוד-האירופאי" על-פי המתווה הגרמני, אלא גם להפוך את "האיחוד-האירופאי" לכלי בו גרמניה משפיעה על הזירה הבינלאומית בהתאם לשאיפותיה. כמו תמיד, גודלה של המדינה הגרמנית ועוצמתה הכלכלית, אף פעם לא סיפקו את המאוויים האמיתיים של הלאומנות הגרמנית הנעטפת - בעשרות השנים האחרונות - בהרבה מלל "ליבראלי" ו"גלובאלי". כשמשתמשים בביטוי "גלובליזציה" יותר מידי פעמים בכל נושא ועל כל נושא, כנראה שמנסים להסתיר משהו.

"ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017 הייתה שונה מזו שהתקיימה שנה קודם לכן. הבעיות הבינלאומיות הגדולות שלא מצאו את פתרונן בפברואר 2016, קיבלו משנה-תוקף נוסף בשל שינויים הנראים לפי-שעה כ"שינויים טקטוניים" המשפיעים על הזירה הבינלאומית ועל מאזן-כוחות הבינלאומי. למעשה, אפשר לציין, שהחרדה האירופאית גברה בעיקר לאור בחירתו של דונלד טראמפ בארה"ב והצהרותיו הרדיקליות כלפי הקהילה הבינלאומית בשלל נושאים ועניינים - החל משינויים נדרשים בנאט"ו ועד לביקורתו בנוגע ליחס הסלחני של הקהילה הבינלאומית כלפי איראן. החרדה הזאת הקיפה בעיקר את המדינות האירופאיות שנאלצו להתמודד עם מה שנראה כנחישות ובחישה פוליטית רוסית באירופה מול הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה המערבית - כפי שזו עוצבה מאז שנת 1945. במסגרת הזו, "ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017, היוותה למעשה סוג של תרפיה קבוצתית של מדינות המערב המצפות ומייחלות להמשכו של "הסדר הישן" עד שאירופה "תעמוד על הרגליים" - אם בכלל. הדריכות הכללית של המשתתפים בכנס לנאומו של סגן-הנשיא האמריקאי, מייק פנס, היוותה אות ברור לכך שאין זה משנה כלל מי מכהן כנשיא של המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב עדיין מהווה סוג של מגדלור שעל-פיו מנווטים בזמן במרחב. כך גם ביחס כלפי רוסיה, כך גם לגבי איראן ובוודאי גם לגבי אירופה.

כאשר שר-החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, דיבר בוועידה על "סדר עולמי חדש פוסט-מערבי", כוונתו הייתה לחלוקה מחדש של העולם לאזורי-השפעה באמצעות "יחסים מכובדים ופרגמאטיים" עם ארה"ב. רמז ברור לכך שלרוסיה יש אינטרסים מובהקים ברחבי היבשת האירופאית - לחרדתם של האירופאים. לדידם, עידן "פוסט מערבי" משמעתו הגמוניה רוסית באירופה על-פי התכתיב הרוסי. על כן, ההצהרה של סגן-הנשיא האמריקאי על המחויבות האמריקאית המפורשת והעמוקה לברית-נאט"ו, הפחיתה מעט מעוצמתו של הביטוי "עידן פוסט-מערבי" על-פי המושגים המעורפלים של רוסיה של פוטין. גם אנגלה מרקל לכאורה הביעה נאמנות עמוקה לארה"ב משום ש"אירופה זקוקה לארה"ב לנוכח הטרור האסלאמי ולנוכח השאפתנות רוסית". אך מאידך, מרקל טענה בוועידה ש"האסלאם אינו מקור לטרור" למרות שמיליוני טרוריסטים מוסלמים הפרושים ברחבי-העולם לא יסכימו איתה. ככה זה בגרמניה של מרקל. ובכן, האם אירופה יכולה להסתדר ללא המטרייה האמריקאית?

גרמניה של מרקל חושבת שכן בעיקר לאור בחירתו של טראמפ לנשיאות האמריקאית שזעזעה עד היסוד את אמות-הסיפים הרעועים של האיחוד-האירופאי בעקבות פרישתה של בריטניה מהאיחוד. האם לגרמניה יש תפיסת ביטחון קוהרנטית בנוגע לגרמניה, לאירופה ולמקומה של גרמניה בזירה האירופאית? תלוי את מי שואלים. אולם מתוך הכוונות וההצהרות של בכירים גרמנים, אפשר לשרטט קווים עיקריים בתפיסה הביטחונית של גרמניה שחלקם אולי נראים סותרים, אך הכיוון פחות או יותר ברור.

כך למשל, גרמניה מתכננת לבנות צבא גרמני בסדר-גודל של יותר מ-200,000 חיילים עם כוח-עזר אזרחי מקצועי של יותר מ-61,000 אזרחים עד לשנת 2024. זה  עניין של 7-6 שנים בסך-הכל. כבר במהלך השנים האחרונות, גרמניה עשתה מאמץ לגייס כוח-אדם איכותי באמצעות פרסומות בטלוויזיה ובאמצעות מסעות-הסברה בבתי-הספר התיכוניים על האפשרויות העומדות לרשותם של צעירים הבוחרים בקריירה צבאית. גרמניה רוצה להקים "צבא אירופאי" עם שפה אחת ועם אחידות באמצעי הלחימה של כל החברות באיחוד-האירופאי. ועם כל זאת, עד לשנת 2017, גרמניה הקדישה רק 1.2 אחוזים מהתל"ג שלה לתקציבים צבאיים וביטחוניים - נושא הזוכה לביקורת רבה מצד הממשל האמריקאי החדש, משום שארה"ב, לדעת רבים בממשל, משקיעה ממון רב באירופה, וזאת ללא כל התמורה הולמת ומקבילה מצד מדינות אירופאיות עשירות כדוגמת גרמניה וצרפת. לפיכך, בשל הגישה האמריקאית החדשה, המחשבות על הקמתו של "צבא אירופאי" תעבורנה למצב של האצת התוכניות האופרטיביות, שבשלב הראשון יוקם כוח-צבאי שיעבוד עם נאט"ו, ולאחר מכן ה"צבא האירופאי" יתפתח על-פי השינויים הגיאו-פוליטיים באירופה ובזירה הבינלאומית. במילים אחרות, בחירתו של טראמפ, למרות דבריו מרגיעים של מייקל פנס, האיצה במידה רבה את ההיערכות הצבאית החדשה של גרמניה באירופה. אולם, התהליך הזה כנראה יהיה ארוך מאוד - ועם התנגדויות אזרחיות רבות במדינות השרויות במשבר כלכלי.

ובכן, האם אירופה, גם בעוד 10 שנים, תוכל לעמוד לבדה ללא המטרייה האמריקאית? ספק רב. אך התוכניות הגרמניות ברמה הצבאית הן ארוכות טווח תוך-כדי חיפוש אחרי בעלי-ברית משמעותיים בזירה הבינלאומית בשל מה שנראה כ"התכנסות אמריקאית פנימה" בעידן של הנשיא טראמפ ואולי גם לאחריו. במסגרת הזו, שהחלה לפני יותר מעשור, גרמניה מעורבת צבאית במקומות שונים ברחבי-העולם - החל במאלי וכלה בסיוע צבאי-הדרכתי לכוחות הכורדיים שבעיראק. גרמניה, כחלק מהכשרת-הלבבות של האוכלוסייה הגרמנית ושל הקהילה הבינלאומית, אפילו מתנדבת ליטול חלק במשימות הצבאיות הללו עם כל העלויות הכרוכות בכך. וזאת, משום שהניסיון הצבאי הנצבר בזירות האלה, יעצב את הצבא הגרמני למשך שנים רבות וארוכות. יתרה מזאת, הנושא הביטחוני ובניית הצבא הגרמני אינם יורדים מסדר-היום הלאומי. כך למשל, שרת-הביטחון הגרמנית, ד"ר אורסולה פון דר ליין, מופיעה בטלוויזיה בתדירות שאינה אופיינית למדינות דמוקרטיות אחרות. כמובן, שהדיבורים הביטחוניים עטופים בחשיבה "כלל אירופאית" ובשם "אירופה", אך ברור לרבים בזירה האירופאית ששילוב של עוצמה כלכלית עם עוצמה צבאית עלולים להכתיב מדיניות שיש בה סוג של כפייה מסוכנת שתתבטא פעם נוספת בהשתלטות גרמנית על אירופה - אלה שהפעם זה יהיה באמצעות שימוש בערכים "אירופאים" לכאורה.

גרמניה הצליחה להכתיב מדיניות כלכלית על אירופה במהלך השנים האחרונות. היא גם הצליחה להכתיב מדיניות הגירה בניגוד לדעתן של מרבית המדינות החברות באיחוד-האירופאי. היא ניהלה רומן מסוכן עם הרודן הטורקי ארדואן על חשבון מדינות אחרות באירופה. והיא גם עלולה להכתיב מדיניות הרפתקנית צבאית על "האיחוד האירופאי" כחלק מהרצון האינהרנטי של גרמניה לראות את עצמה שוות-ערך במעמדה לעומת מעצמות אחרות. אולם עד שזה יקרה, שר-החוץ החדש של גרמניה, זיגמר גבריאל, מנסה לקדם במלוא-המרץ יחסים מיוחדים עם סין במטרה להחליף את "המטרייה האמריקאית" - כבר בעידן הנוכחי של הנשיא טראמפ. מסגרת הזוייתכנו שינויים גם בנוגע ליחסים עם ישראל. אולם, בחודש ספטמבר 2017, יערכו בחירות כלליות בגרמניה - ועד אז הרבה דברים יכולים להשתנות בזירה הגרמנית. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת מינכן - התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 23 בפברואר 2017.

כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן

טקס השבעתו של טראמפ ב-20 בינואר 2017, היה מרשים מאוד - כפי שרק האמריקאים יודעים לערוך טקסים לאומיים מרגשים. יש כללים, יש טקס ויש מסורת שתכליתם כנראה להפגין לעיני הנשיא החדש את גודל התפקיד ואת גודל השעה. אחד מהפרשנים בארה"ב טען שבתפיסה הבינלאומית השכיחה, הנשיא האמריקאי נתפס כ"מלך העולם" שמעליו נמצא רק אלוהים. הינה כי כן, מיליארדי בני-אדם ברחבי-העולם עקבו במשך יומיים אחרי השידורים-הישירים שהועברו אליהם מארה"ב. כל אמירה של הנשיא נשקלה ונמדדה, וכל דקה במהלך ההכתרה ולאחריה הוסברה בהתאם לנטיות ליבם של השדרנים והכתבים. זה היה היום גדול של ארה"ב וזה היה גם היום הגדול של התקשורת האמריקאית והבינלאומית.

התקשורת קיבלה נשיא צבעוני שאינו מקבל את האמיתות הישנות והמסורתיות שליוו את המערכת הפוליטית האמריקאית בשנים האחרונות. טראמפ הוא חגיגה ענקית ואין-סופית לתקשורת. הוא מייצר כותרות כל שעה, וכל כותרת לעיתים מעוררת-מחלוקת מקודמתה. מהבחינה הזו, טראמפ משחק לידי התקשורת האמריקאית או זו הבינלאומית שמחפשת כותרות מרעישות שיתפסו את העין של הצופים או את הקוראים. אם בתקופת אובמה התקשורת השמרנית זכתה לרייטינג גבוה, הרי שסביר להניח שהתקשורת ליבראלית תזכה לרייטינג גבוה בתקופת טראמפ, משום שהביקורת כלפיו תהייה אולי יותר מושכת ויותר מעניינית. כמובן שזו השערה בלבד שאינה מבוססת מספיק, אך בכל עת שמנהיגים פוליטיים "בורחים" לקצוות, הציבור מחפש איזון כלשהו, כעוגן מפני קיצוניות גדולה מידי. כך למשל, רשת "פוקס ניוז" האמריקאית החליטה במודע לא "להלבין" כל שטות שטראמפ אמר או עשה, ואם צריך להטיח ביקורת, הדבר יעשה בדרך האופיינית לתחנה זו. אף אחד ב"פוקס ניוז" לא רוצה להפוך את הרשת לכלי תעמולתי של טראמפ בשל החשש הכבד מנטישת הצופים ותדמית של חוסר-אמינות תקשורתית.

בימים הראשונים של טראמפ בבית-הלבן -  מדובר על חמישה ימים בסך-הכל - הסוגיה המרכזית שתפסה את הכותרות הייתה היחסים בינו לבין התקשורת האמריקאית. זו הייתה טעות שכנראה נבעה, בין היתר, מחוסר ההפנמה שמערכת-הבחירות אמריקאית הסתיימה בניצחונו הגדול של טראמפ. הכוונה בנוגע ל"חוסר-ההפנמה" קשור בעיקר לטראמפ עצמו - והדבר בא לידי ביטוי בשלושה מקרים בולטים שהתרחשו ביומיים הראשונים לכהונתו שבמהלכם טראמפ ודובריו מסרו מידע שגוי לציבור תוך כדי הטחת ביקורת קשה ואיומים כלפי התקשורת. השטות הגדולה של הימים הראשונים הייתה סביב מספר "המשתתפים" או "הצופים" ש"ראו" או היו "נוכחים" בטקס-ההשבעה של טראמפ. אך למען ההגינות אנחנו חייבים לציין, שדובר הבית-הלבן שערך את התדרוך הראשון לתקשורת כ-36 שעות לאחר ההכתרה, ציין שטקס-ההשבעה של טראמפ היה הכי נצפה בהיסטוריה. אולם, התקשורת האמריקאית והבינלאומית בחרה להתמקד סביב מספר הנוכחים שהשתתפו בטקס עצמו.

אך, במקום להתמקד בעניין הזה בלבד של "מספר הצופים" שראו את הטקסט באמצעות הטלוויזיה, ובערוצי היוטיוב והפייסבוק, הצוות הבכיר של טראמפ בחר לריב עם התקשורת האמריקאית באופן קטנוני. אפילו השדרנים הבכירים ביותר של "פוקס ניוז" שאלו את עצמם "בשביל מה טראמפ היה צריך את כל הבלגאן הזה" שתפס כותרות החורגות הרבה מעבר לכול פרופורציה הן בארה"ב והן בעולם. לדעת אחדים מבכירי התקשורת השמרנית בארה"ב, טראמפ לא נהג באופן "נשיאותי" כלפי התקשורת בהופעותיו הפומביות ובאמצעות דובריו. המתח התקשורתי הזה יחד עם הפגנות של מאות-אלפי נשים ברחבי ארה"ב, הראו בעליל שטראמפ אפילו לא זכה ליום אחד של חסד. לאחר שלושה ימים ראשונים סוערים מאוד, הצוות של טראמפ החליט לשנות כיוון. בתדרוך השני של דובר הבית-הלבן שנערך ב-23 בנובמבר 2017, הדברים נראו ונשמעו כמעט כמו תדרוך נשיאותי - ולא תדרוך מתלהם שגלש לאיומים כפי שאירע בתדרוך הראשון.

אלא, שגם כאן היה עניין שעורר מחלוקת - מחלוקת שנראתה בעיני אחדים כקטנונית שעלתה לשיח התקשורתי בעקבות הצהרה של טראמפ עצמו. לטענתו של טראמפ, בבחירות האחרונות הצביעו למפלגה הדמוקרטית בין 3 מיליון ל-5 מיליון מהגרים שאינם זכאים להצביע כלל. זאת לא הפעם הראשונה שטראמפ העלה טענה כזו, אך הנושא הזה היה חלק ממערכת הבחירות שהתקיימה לאורך שנת 2016. ובכן, מדוע שוב טראמפ מעלה טענה כזו, שכנראה אי-אפשר להוכיח אותה בוודאות, 4 ימים לאחר השבעתו? בשביל מה הוא היה צריך את זה? הסיבה היא, שטראמפ אכן זכה בבחירות ברמת האלקטורים, אך ברמה של מספר המצביעים, הילרי קלינטון הובילה בפער של יותר מ-2.9 מיליון מצביעים. לפיכך, בעיני טראמפ, יש כאן בעיה ציבורית בשאלת ה"לגיטימיות" להיותו הנשיא המכהן, שאולי עלולה להתפתח בעתיד לאפיקים לא נוחים מבחינתו. ושוב, בערוץ "פוקס ניוז" נשאלה השאלה, מדוע הוא בכלל צריך להתעסק עם הנושא הזה ברמה כל-כך אובססיבית, בשעה שהוא חותם על החלטות נשיאותיות חשובות מאוד שיש להן השפעה גדולה יותר על החברה האמריקאית ועל הכלכלה האמריקאית? טראמפ רוצה לצקת תדמית של "מנצח" בדעת-הקהל האמריקאית, גם אם העובדות משחקות לרעתו. האם יש כאן אסטרטגיה מכוונת או שיש כאן התנהגות ילדותית של ילד בן 11 כפי טען פרופסור שחור לבלשנות מאוניברסיטת קולומביה בראיון לערוץCNN  ב-25 בינואר 2017. התשובה של טראמפ באה זמן קצר לאחר הראיון ב-CNN עם הודעתו על פתיחתה של חקירה בנוגע לזיופים שהיו בבחירות לנשיאות.

לטראמפ יש חשבון פתוח עם התקשורת הממסדית האמריקאית. ה"חשבון הפתוח" הזה גם נשען על אינסטינקט בסיסי שהתקשורת האמריקאית אינה זוכה לאמון רב מצד חלקים גדולים ורחבים מהציבור האמריקאי - אפילו לא בקרב מוסדות אמריקאים בעלי-השפעה. כאשר התארח טראמפ במטה ה-CIA יומיים לאחר השבעתו, עובדי ה-CIA שנכחו במפגש הריעו לו בתשואות רמות כאשר הוא תקף את התקשורת האמריקאית. רבים מכלי-התקשורת בארה"ב תקפו את טראמפ על דבריו באותו אירוע שנראה בעיניהם כ"אקט לא נשיאותי". אולם, כמעט כולם התעלמו מכך שטראמפ התקבל במטה ה-CIA בחמימות יוצאת מהרגיל.

במהלך השבוע הראשון לכהונתו בבית-הלבן, הציבור האמריקאי נחשף לביטויים כמו "עובדות אלטרנטיביות" ול"תקשורת חלופית" שנאמרו מפי עוזריו של טראמפ ודובריו. הביטויים האלה, גם אם הם נראים מופרכים לחלוטין במבט ראשון, הם נשענים של תחושה עמוקה מאוד שיש כאן נשיא בלתי-שיגרתי, שאינו משחק לפי הכללים המקובלים - וזה בדיוק מה שהבוחרים של טראמפ רוצים לראות מידי יום ביומו. אך מאידך, חוסר-האמון העמוק השורר כלפי התקשורת האמריקאית הממסדית, משותף לתחושותיהם של אזרחים רבים במדינות דמוקרטיות רבות. לדידם, התקשורת "הליבראלית" מנסה לשבור את רגליה של המדינה, כדי שהם יוכלו לטעון ש"המדינה צולעת". לפיכך, נשאלת השאלה, האם התקשורת הופכת באופן עקבי לאיום על הדמוקרטיה הליבראלית, או שמא מתוך כל הבלגאן הזה תצוץ לה תקשורת קצת יותר מאוזנת, הגיונית ופטריוטית במידה סבירה? חוקרים אחדים טוענים, שאם לא יתחולל שינוי יסודי ועמוק, סביר להניח שאנחנו נראה חיקוי אירופאי אלים של מנהיגות פופוליסטית כפי שרק האירופאים יודעים ליצור לעצמם.

צריך לשים לב למה שמתחולל בגרמניה בתחום התקשורתי בכול מה שנוגע ל"חדשות מזויפות" שהפכו לכלי תעמולתי נגד אנגלה מרקל ונגד מדיניותה באירופה כולה. גרמניה של מרקל מחזיקה צוות מיוחד של יותר מ-10 אנשים, (כנראה במימון של האיחוד האירופאי), שתפקידו לסקור את כל הידיעות המתפרסמות בעולם על אנגלה מרקל במטרה לזהות "חדשות מזויפות" אודותיה. לדברי הרשויות בגרמניה, במהלך השנה האחרונה התגלו כ-2,500 ידיעות כאלה - שמרביתן הגיעו ממקור רוסי ישיר או עקיף. בעיני אחדים, המעורבות הרוסית בתהליכים הדמוקרטיים בגרמניה דומה למעורבות לכאורה של רוסיה בבחירות שנערכו לנשיאות האמריקאית ש"הביאה" לבחירתו של טראמפ. טענות כאלה שנזרקו לחלל האוויר בארה"ב, גם במהלך כל החודשים האחרונים, רק מדגישים עוד יותר את חוסר-היכולת של חלקים מהציבור האמריקאי להכיל את היותו של טראמפ הנשיא האמריקאי הנבחר לארבע השנים הבאות. כל הצדדים בארה"ב מבטיחים שהשנה הקרובה תהייה מאוד מעניינת מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית שיעצבו מחדש את המותג "ארצות-הברית של אמריקה" למשך שנים ארוכות. והשאלה היא, האם התקשורת האמריקאית תרצה לשחק תפקיד ראשי ביצירת דה-לגיטימציה לנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות, למרות היותו שנוי-במחלוקת? והאם הכללים הדמוקרטיים "טובים" רק אם הצד "הנכון" מנצח? השאלות האלה והדילמות האלה מוכרות לנו היטב, כאן בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כניסתו הסוערת של הנשיא דונלד טראמפ לבית-הלבן", מגזין המזרח התיכון, 26 בינואר 2017.

מערכת הבחירות בארצות-הברית, 2016 – ספיחים

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

תמה מערכת הבחירות. ההכרעה נפלה. נשיאה הבא של ארה"ב יהיה דונאלד טראמפ - מועמד שאף אחד לא האמין לרגע שיש לו סיכוי כל שהוא להגיע לבית-הלבן. בניגוד לעבר, המערכה לא הסתיימה עם תום ספירת הקולות. והיום, למעלה מחודש אחרי מועד ההצבעה, המערכה נמשכת כאילו ההצבעה עדיין לפנינו. לאור העבר ניתן היה לצפות שהמהומה תשכך, שהציבור ישלים עם תוצאות הבחירות וכולם יעברו לעסוק בחילופי הממשל. נכון לעכשיו, זה לא מה שקרה. המאמר הנוכחי, מאמר שלא העליתי בדעתי שיהיה צורך לכתוב אותו, יסקור את הספיחים של מערכת-הבחירות הלא שגרתית שעברה עלינו והתוצאות המפתיעות שלה.

1. מקום אחד לפני האחרון

מסופר שבתקופת המלחמה הקרה, התקיימה תחרות ספורט בין ארה"ב וברית-המועצות. הרוסים הפסידו. הדיווח על תוצאות התחרות בעיתונות הסובייטית היה כדלהלן: "הספורטאים שלנו הגיעו למקום השני. האמריקאים הגיעו למקום אחד לפני האחרון". אם התקשורת האמריקאית הייתה מדווחת על תוצאות הבחירות ברוח דומה - ייתכן שזה היה ממתן קצת את עוצמת מפח-הנפש של המחנה הקלינטוני. אחרי ככלות הכל, הביטוי "הגיעה למקום השני" נשמע פחות פוגעני מאשר "הפסידה".

בחירתו של דונאלד טראמפ זעזעה את המערכת הפוליטית בארה"ב. מיליוני המצביעים שנתנו את קולם להילארי, שרויים בהלם-קרב (Post Traumatic Stress Disorder - PTSD). אפילו היום, למעלה מחודש ממועד ההצבעה, הם עדיין לא הפנימו את מה שקרה.

התופעה שהצד המפסיד בבחירות מאמין ש"רימו" אותו, ש"גנבו" ממנו את מה שמגיע לו, איננה חדשה. זה קורה כמעט בכל מערכת בחירות. הפעם, בשל הפער העצום בין הצפיות לבין מה שקרה בפועל, התגובה של המפסידים היא מעל ומעבר לכל מה שהיה מקובל בעבר. במחנה הקלינטוני פשוט מסרבים להשלים עם תוצאות הבחירות. באקדמיה מציעים לסטודנטים (שרבים מהם בכלל לא הלכו להצביע) לעבור טיפולי תראפיה קבוצתית על מנת שיוכלו להמשיך ולתפקד.  

בעימות האחרון בין הילארי וטראמפ, המנחה שאל את טראמפ אם הוא ישלים עם תוצאות הבחירות. למרות שלהילארי לא הופנתה שאלה כזאת, היא החליטה לענות בכל זאת. לדבריה, אי-השלמה עם תוצאות של בחירות היא דבר נורא ביותר (Horrific), דבר שאין לו תקדים בהיסטריה של ארה"ב (היא כנראה שכחה את הסיפור של אל גור בשנת 2000). כשהיא אמרה את הדברים האלה היא לא העלתה בדעה שזה יחזור אליה. על זה נאמר "ניבא ולא ידע מה ניבא".

מנקודת מבטו של הצד המפסיד, אי השלמה עם התוצאות איננה כל כך נוראה - יש דברים נוראים יותר. השאלה האמיתית היא מה הצד המפסיד יכול לעשות. בנסיבות דומות בעבר הצד המפסיד היה מסתפק בחשבון-נפש, ניתוח הסיבות שגרמו לו להפסיד, וממתין בסבלנות ארבע שנים עד שיגיע "מועד ב' ".

הפעם זה שונה. בשל עוצמת ההסתה ומימדי ההפתעה שהיו חסרי-תקדים, המחנה הקלינטוני מסרב להשלים עם התוצאה. במקום להכיר במציאות, תומכי הילארי מנסים לשנות אותה. תומכי הילארי חיים בתוך בועה בה הבחירות עדיין לא הוכרעו והם מאמינים שבסופו של יום יקרה נס והתוצאה "הנכונה" תצא לאור. נס, על מנת שיקרה, זקוק ל"סיוע". במחנה הקלינטוני עסוקים בבניית כל מיני תרחישים דמיוניים שנועדו ליצור תנאים שיבטיחו שהנס המיוחל אכן יקרה. על כך - בפרק הבא.

2. הרוסים באים, הרוסים באים

"הרוסים באים, הרוסים באים" היה סרט משעשע מתקופת המלחמה הקרה בו מתואר איך צוללת רוסית עולה על שרטון במימי החופים של ארה"ב. בסרט התושבים המקומיים נחלצים לעזרת הצוללת, עוזרים לצוות להשתחרר מהשרטון ולצאת בשלום לים הפתוח. כמקובל בהוליווד, הסרט מסתיים ב- happy end.

המלחמה הקרה אומנם הסתיימה, אבל קריאת-הקרב "הרוסים באים, הרוסים באים" נשמעת שוב. הגרסה הנוכחית היא שכישלונה של הילארי בבחירות נגרם בשל מעורבות רוסית בתהליך ההצבעה. איך בדיוק זה בוצע ולמה, לא כל כך ברור. מה שחשוב הוא שסו"ס נמצאה הסיבה למה שקרה בנובמבר 2016.

זאת לא המצאה של הרגע האחרון. זה כבר עלה במהלך מערכת-הבחירות כשפעם אחר פעם הילארי התריעה על כך שפוטין מעוניין שטראמפ יבחר. למה שפוטין יעדיף את טראמפ? כי מהילארי הוא מפחד. ואכן יש לו סיבה טובה לחשוש ממה שהילארי עלולה לעשות. כבר בפגישתה הראשונה עם שר-החוץ הרוסי, הילארי נתנה לו צעצוע לגו על מנת להבהיר מה מחכה לו.

פוטין "נבהל". "היא גדולה עלי" הוא החליט, ועוד באותו היום גמלה בליבו ההחלטה רק לא הילארי. 

  

נשמע לכם מופרך? הדמוקרטים נאחזו בו על מנת לנסות ולערער את הלגיטימיות של תוצאות ההצבעה. קשה לדעת מי בדיוק המציא את הסיפור הרוסי, אבל אובמה קנה אותו Lock, Stock and Barrel כמו שנהוג לומר כאן. הוא נתן הוראה לשירותי הביון לחקור את הנושא לעומק. מעניין לדעת אלו הנחיות ניתנו לחוקרים. השאלה היא כמובן אם החוקרים יספקו את הסחורה וכן איזה שימוש ייעשה בממצאים. זו שאלה טובה איך יחליטו שהמעורבות היא רוסית דווקא. כאשר מדובר בפריצת מחשב (Hacking), לא שמעתי על הרבה מקרים בהם פורצי מחשב השאירו כרטיס ביקור עם שם וכתובת. אדרבא, פורצי מחשב בדרך כלל עושים הכל כדי לטשטש את זהותם ואם הם כבר משאירים עקבות, הן מפנות אצבע מאשימה לכיוון אחר. במקרה הנוכחי יש מועמדים נוספים על הרוסים - הסינים, הצפון-קוריאנים או האיראנים למשל. לכולם יש עניין ויכולת.

בעקבות ההתפתחות הזאת, במחנה הקלינטוני שוררת אווירה של חג, והם כבר חולמים על "הפתעת דצמבר" - הפתעה בה האלקטורים "יבינו" מה מוטל עליהם לעשות וביום הקובע, ב-19 בדצמבר 2016, הם יצביעו בניגוד למנדט בשמו הם נבחרו.

החוק לא מחייב את האלקטורים להצביע ע"פ המנדט בשמו הם נשלחו (למרות שב-29 מדינות ניתן להעמידם לדין בבית-משפט של המדינה ולהענישם, זה לא ישנה כי זה יהיה לאחר מעשה כשהנשיא הנבחר כבר יושב בבית-הלבן). היו בעבר מספר תופעות של אלקטורים מרדנים, אבל אף פעם זה לא שינה את תוצאות הבחירות. במרבית המקרים המטרה הייתה להביע מחאה על נושא כזה או אחר. המרדנים ווידאו לפני ההצבעה שמחאתם לא תשפיע על התוצאות. התמרדויות האלקטורים בעבר היו יוזמות אישיות ולא תוצאות של לחצים או "שכנוע" ע"י גורמים חיצוניים. 

הפעם המצב שונה בגלל האנטגוניזם שמועמדותו של טראמפ מעוררת.

כדי ש"הפתעת דצמבר" אכן תתממש, 38 מהאלקטורים שנבחרו עם מנדט להצביע עבור טראמפ צריכים להעביר את קולם למחנה הקלינטוני ולהצביע עבור הילארי. האם זה יכול לקרות? קשה להאמין, אבל אף אחד גם לא האמין שטראמפ ינצח בבחירות.

במחנה הקלינטוני "משחקים אותה על בטוח". הם לא סומכים על ניסים. הפירצה בחוק המאפשרת לאלקטורים להפר את התחייבותם, מנוצלת עד תום. בסיוען של התקשורת והאקדמיה מתנהל מסע "הסברה" רחב היקף לשכנוע אלקטורים שחובתם להצביע עבור הילארי. במקביל, האלקטורים מוצפים בפניות אישיות באמצעות הטלפון ו/או הדוא"ל, כולל איומים, בהן מזכירים להם את "חובתם". האם זה יעבוד? ימים יגידו.

מאחר וזה לא קרה בעבר קשה לדעת מה המשמעות של התערבות החיצונית בשיקולי האלקטורים ואם אין לה היבטים פליליים. למעשה התערבות של גורמים חיצוניים בשיקולי האלקטורים היא הסתה להפיכה.

  

יש גם תרחיש אפשרי אחר במקרה ש"הפתעת דצמבר" אכן תתרחש, תרחיש שאף אחד לא מזכיר אותו. זה מחזיר אותנו לתיקון השני לחוקה, הקובע את זכותם של האזרחים לשאת נשק. לאנשים החיים מחוץ לארה"ב נושא החזקת נשק בידי אזרחים בארה"ב נראה כטרוף. הרבה אמריקאים גם כן לא מודעים לסיבה בגללה התיקון הזה הוכנס לחוקה. בניגוד לדעה הרווחת, התיקון הזה לא נועד לאפשר החזקת נשק בידי אזרחים למטרות ציד, ספורט או הגנה עצמית. אלו מטרות לוואי בלבד. התיקון נועד לאפשר לאזרחים להתארגן במיליציותשתוכלנה להתקומם נגד רודנות (Tyranny). כל הדורשים לשנות או לבטל את התיקון השני מתעלמים מ"כוונת המחוקק" או, לחילופין, טוענים שהמושג "מיליציות" מתייחס ליחידות המשמר הלאומי של המדינות השונות (כשהחוקה נכתבה, המשמר הלאומי עדיין לא היה קיים).

לגופו של עניין, זו כמעט וודאות שהרוב מבין מיליוני האזרחים שהצביעו עבור טראמפ, אם לא כולם, ייראו את "הפתעת דצמבר", אם היא אכן תתרחש, כהשתלטות רודנית (Usurpation). עם כמויות הנשק המצויות בידי האזרחים הסכנה שהם יפעלו בהתאם לרוח התיקון השני לחוקה היא גבוהה ביותר. מעניין לדעת אם החותרים לגרום למהפך בין האלקטורים בשבוע הבא, (ב-19 בדצמבר 2016), חשבו על זה.

באמצעות הסיפור הרוסי, הדמוקרטים הצליחו להשיג דבר אחד - הטלת ספק בלגיטימיות של נשיאותו של טראמפ. אפילו אם יוכח שהיו ניסיונות של מדינה זרה להשפיע על הבחירות, למעט האפשרות שתמצאנה הוכחות חותכות שהם הצליחו לפרוץ למאגרי המידע של המדינות השונות ולשנות פיסית את מספרי הקולות, לא ברור איך מעורבות כזאת יכולה להשפיע על תוצאות הבחירות. אבל לדמוקרטים זה לא משנה, הם יטענו שטראמפ "גנב" להם את הבחירות. זו תהיה חזרה על הסיפור של בחירות 2000, בו הם טוענים עד היום שבוש, בעזרת בית המשפט, "גנב" להם את הבחירות. אות ראשון לבאות הוא מאמר של כתב המערכת של "הניו יורק טיימס", פול קרוגמן, בו נקבע חד משמעית שבחירתו של טראמפ לנשיאות היא "לא לגיטימית". חוסר נכונות להשלים עם הפסד בבחירות מושרש עמוק בתוך ה-DNA הדמוקרטי.

לסיום הפרק, לא ברור למה האמריקאים כועסים כל כך על ה"התערבות של מדינה זרה" בבחירות שלהם, אם זה אכן קרה. הרי הם עשו ועושים זאת דרך קבע במדינות שונות ברחבי העולם, כולל במדינות ידידותיות. רק לפני כשנה וחצי, בעת הבחירות בישראל, האמריקאים העניקו 350,000$ לגוף קיקיוני בשם V-15, שמטרתו הייתה להפיל את נתניהו. הם אפילו לא נסו להסתיר את המעשה.

3. עניין של העדר הוכחות

כותרת הפרק היא - Lack of Evidence is not an Evidence of Lack: בתרגום חופשי, "העדר הוכחות איננו בהכרח ראיה לכך שלא נעברה עבירה".

טענה שטראמפ חזר עליה יותר מפעם במהלך מערכת הבחירות ואחרי שההצבעה הסתיימה, התייחסה לזיופים והונאות בהצבעה ובמיוחד להצבעתם של אנשים שאינם אזרחים - בעיקר שוהים בלתי חוקיים. מתנגדיו של טראמפ האשימו אותו שטענותיו חסרות בסיס מאחר והוא לא הביא כל הוכחות שזה באמת קרה. אבל האם זה באמת כך? האם באמת להאשמותיו של טראמפ אין בסיס? לא כאן המקום לפרט את מגוון האפשרויות לרמות בבחירות באמריקה. אסתפק רק בנקודה אחת.

מרבית המדינות מאפשרות למהגרים לא חוקיים לקבל רישיון נהיגה. בטופס הבקשה לקבלת הרישיון ישנו סעיף המאפשר למבקש להירשם בפנקס הבוחרים של המדינה (בהרבה מקרים - קליפורניה למשל, הרישום הוא אוטומטי). בקליפורניה לבד חיים כשלושה מיליון מהגרים בלתי חוקיים. בעת ההצבעה אסור לדרוש מהמצביע הוכחה של אזרחות, אסור אפילו לשאול אותו אם הוא אזרח (בתי המשפט קבעו ששאלה כזאת היא צורה של אפליה ואו הפרה של צנעת הפרט . . .). כל המהגרים האלה יכולים להצביע בלי מפריע. אי-אפשר להתעלם מהאפשרות שחלק מהם, ואולי אפילו חלק גדול, ניצל את הזכות הזאת. זאת לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר כפי שנדרש בבית-המשפט, אבל מכאן ועד לקביעה שטענותיו של טראמפ הן חסרות בסיס, המרחק גדול.   

4. כשהנעליים על הרגל השנייה

סיבה טובה לא להפר מסורות ולשנות נהלים לצורכי שעה, היא שאף אחד לא יודע מה צופן העתיד. כאשר הארי ריד והרוב הדמוקרטי שברו את מסורת הפיליבסטר בסנאט על מנת להקל על אובמה להעביר יוזמות ומינויים שלא היו לרוחם של הרפובליקנים, הם לא חשבו על כך שיום יבוא והם יאבדו את הרוב. הם וודאי לא העלו בדעתם שמועמד כמו טראמפ יזכה.

עכשיו, כשטראמפ בבית הלבן ובסנאט יש רוב רפובליקני הם יאלצו להסתכל בעיניים כלות על המינויים של טראמפ לממשלתו ולבתי-המשפט. הם יוכלו לצעוק גוואלד מכאן ועד להודעה חדשה, אבל את התקדים הם יצרו בעצמם ובטענות הם יוכלו לבוא לעצמם בלבד.

קשה שלא לחוש שמחה לאידם של הדמוקרטים המתחרטים היום על יצירת התקדים של "האופציה הגרעינית" (זה הכינוי שניתן לשבירת מסורת הפיליבסטר) בעת שהיה להם רוב בסנאט. אבל הלקח האמיתי הוא שהפקרות של הצד האחד גוררת הפקרות של הצד השני. מסורת הפיליבסטר נועדה למנוע דיקטטורה של הרוב ולשמור על זכויות המיעוט. כדי לעצור פיליבסטר היה דרוש רוב מיוחס של 60 סנאטורים. הדמוקרטים שינו את זה כדי שאובמה יוכל להעביר יוזמות שהרפובליקנים התנגדו להן. בזמנו זה נראה רעיון חכם. עכשיו, כשהתהפכו היוצרות, והם ניצבים בפני מציאות של נשיא רפובליקני עם רוב רפובליקני בסנאט, הם מתחילים סופסוף להבין את מידת הנזק שהם גרמו לעצמם. בזכות הכללים החדשים שהם יצרו בעצמם, לדמוקרטים לא תהיה אפשרות למנוע מטראמפ להעביר חקיקה ולבצע מינויים שלא יהיו לרוחם.  

5. יהדות ארה"ב - מה צופן העתיד?

בחירתו של טראמפ לנשיאות התקבלה ע"י יהדות ארה"ב ברגשות מעורבים. בהופעתו בפני ארגון אייפא"ק, בעת מערכת הבחירות, טראמפ קצר תשואות רמות בעקבות התבטאויותיו הפרו-ישראליות, שהיו הרבה מעבר למקובל על פוליטיקאים אמריקאים. הנהלת אייפא"ק מצאה לנכון להתנצל בפני הבית-הלבן על כך שדברי ביקורת שהוא השמיע נגד אובמה זכו למחיאות כפיים סוערות. הם לא יכלו להתנצל על דבריו של טראמפ. הם התנצלו על מחיאות הכפיים - איזו בושה!

בעיני הציבור היהודי טראמפ הוא דמות שנויה במחלוקת. היה מיעוט לא מבוטל בין משתתפי וועידת אייפא"ק שדרש למנוע ממנו להופיע בפני הוועידה. כאשר הוא הופיע, הם יצאו מן האולם לאות מחאה.

זאת מסורת שיהודי ארה"ב מצביעים ברובם עבור הדמוקרטים. הנשיא הרפובליקני שזכה לתמיכה הכי גדולה מהציבור היהודי היה רונלד רייגן (קרוב ל-20% מהיהודים הצביעו עבורו). עדיין לא ראיתי נתונים סטטיסטיים על הבחירות האחרונות, אבל אני מסופק אם טראמפ זכה לתמיכה של יותר יהודים מאשר רייגן.

עבור הציבור היהודי תדמית המפלגה הדמוקרטית עוצבה על הזיכרונות של רוזוולט, טרומן, קנדי וג'ונסון. הם עדיין לא הפנימו את המציאות שהמפלגה הדמוקרטית של היום היא סיפור שונה לחלוטין. במפלגה הדמוקרטית של היום, חבר קונגרס שהתאסלם והיה פעיל בתנועה האנטישמית The Nation of Islam של פראקאן (Louis Farrakhan) יכול להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר המפלגה, וזו כמעט וודאות שהוא ייבחר. ראוי לציין שהלובי היהודי האנטי ישראלי J-Street תומך בו! מה שקצת מוזר זה שעמדת הליגה למניעת השמצה ADL איננה חד-משמעית בנושא. המפלגה הדמוקרטית של היום איננה מתנגדת לתנועת ה-BDS, ובמקרים רבים אף תומכת בה ברמה המקומית. במפלגה הדמוקרטית של היום רואים ב"צדק לפלשתינאים" ו"סיום הכיבוש" ערכים עליונים, בעוד שאין כל התייחסות למאות אלפי קורבנות בין האזרחים, כולל נשים וילדים, הנטבחים בסוריה ובעיראק.

שורשיה של התפנית שחלה במפלגה הדמוקרטית הם בתקופת ג'ימי קארטר. השיא היה יחסו של ממשל אובמה לישראל. היהודים העדיפו לעצום עין והמשיכו בתמיכתם בדמוקרטים. מי שעוקב אחרי הנעשה כאן, יזהה מיד שהבעיה היא העתיד - הדור החובש היום את ספסלי האקדמיה הוא החממה ממנה תצמח מנהיגות המחר. מאחורי המסווה של "ביקורת על מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל", פורחת ומשגשגת אנטישמיות החדשה. ה"פוליטיקל קורקטנס" נותן את הטון באקדמיה והשקפות עולם שמאליות שולטות בכיפה. עוצמת האנטישמיות גדלה עם ההקצנה בדעות השמאליות (המועמד הדמוקרטי שנכשל בבחירות המקדימות, ברני סנדרס, הוא דוגמא אופיינית). בקרב ציבור הסטודנטים מי שרוצה להיות IN חייב להצטרף למקהלה או לשמור על פרופיל נמוך. בהרבה מהמוסדות האקדמיים המובילים, תמיכה בפעילות אנטי ישראלית היא כמעט תנאי הכרחי לקידום. יתרה מזאת, כאשר ציבור הסטודנטים של היום יגיע לעמדות עם יכולת השפעה על המדיניות כבר תהיינה לו דעות מגובשות אנטי ישראליותאנטישמיות, דעות שקשה יהיה לשנות אותן.

לסיום, מספר מלים על עמדותיו של טראמפ בנושא הישראלי-ערבי. קשה לדעת מה הוא בדיוק יעשה, אם בכלל. כרגע יש שמועות שהוא עומד להורות להעביר את שגרירות ארה"ב מתל-אביב לירושלים. סביר להניח ש"מומחי" מחלקת-המדינה ינסו לשכנע אותו שהתגובה בעולם-הערבי תהיה קשה ושעליו לוותר על הרעיון. דווקא מה שכולם רואים כחיסרון שלו יכול להיות יתרון. אין לו ניסיון דיפלומטי, לכן הוא לא חושב כמו דיפלומט אלא כמו אדם פשוט. הוא איננו משוכנע שמה שנראה לא הגיוני בעיני אדם מהרחוב הוא באמת רעיון מוצלח. נכונותו לשבור את המוסכמות בתחום יחסי ארה"ב עם סין היא סימן מעודד. ייתכן שהוא לא יתחשב בהמלצות של ה"מומחים" ויחליט להעמיד למבחן את "סכנת" התגובה של העולם-הערבי.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "מערכת-הבחירות בארצות-הברית, 2016 - ספיחים", מגזין המזרח התיכון, 15 בדצמבר 2016.