מאת: ד"ר ישראל בר-ניר:
מסורת היא בארה"ב לראות את מאה הימים הראשונים לכהונתו של נשיא חדש כ"תקופת חסד" בה ממתינים לראות איך הוא משתלב בתפקיד החדש ונמנעים מלמתוח ביקורת חריפה מדי על שגיאות שהוא עושה בצעדיו הראשונים. טראמפ לא זכה לתקופת החסד הזאת. מהרגע הראשון, למעשה עוד לפני כן, כבר בתקופת המעבר לפני השבעתו כנשיא, החלו לרדת לחייו ולא נתנו לו מנוח. "הגוף המעוניין" הוא כמובן הדמוקרטים שגם היום עדיין לא השלימו עם מפלתם בבחירות, את המערכה מובילה התקשורת שלמעט רשת טלוויזיה אחת ושניים שלושה עיתונים מליגה ב', נוטה כולה לצד הדמוקרטי. מאה הימים הראשונים לנשיאותו של טראמפ היו למעשה מלחמה בלתי פוסקת. השאלה היא האם המלחמה הזאת תימשך לאורך כל תקופת כהונתו של טראמפ, או שיהיה לה סוף במועד כלשהו לפני כן.
1. מבוא
מושג מאה ימי החסד הוא המצאה מלאכותית שאין לה כל משמעות. שום דבר לא מייחד את המועד הזה מהיום ה-99 או מהיום ה-101 או מכל מועד אחר שתבחרו. הפעם הראשונה בה הוא הופיע היה בראשית כהונתו של הנשיא רוזוולט בשנת 1933. מצבה של ארה"ב היה בכי רע. המורל הלאומי היה בשפל המדרגה. המשקעים של המשבר הכלכלי של 1929 עדיין נתנו את אותותיהם בכל. שיעור האבטלה היה גבוה, מאות אלפים סבלו חרפת רעב ותורים ארוכים השתרכו ליד בתי התמחוי. החלטתו של רוזוולט להציג לאומה את מאזן הישגיו בתום מאה הימים הראשונים לכניסתו לבית הלבן נועדה להיות זריקת עידוד להרמת המורל של הציבור האמריקאי .
בעקבות התקדים של רוזוולט התפתח נוהג בו בוחנים את ההצלחות והכישלונות של נשיא חדש בתום מאה הימים הראשונים לכהונתו. זה לא בדיוק מה שהיה במקרה של רוזוולט. למרות שרוזוולט נאלץ להתמודד עם קונגרס ובית משפט עליון עוינים, אף אחד לא התייחס למועד הזה כאל נקודת זמן בה יש לבדוק את ביצועיו.
עם הזמן זה הפך להיות מעין "מבחן קבלה" (benchmark) לתפקודו של הנשיא. ככה זה נמשך עד היום. זה כמובן מגוחך. מה כבר אפשר להספיק במאה ימים? תהליך החקיקה הוא ארוך ומסובך גם כאשר שוררת הסכמה בין המפלגות ובין שני בתי הקונגרס, לא כל שכן כשבבית הלבן יושב נשיא השנוי במחלוקת כמו טראמפ.
אובמה חתם ביום הראשון לכניסתו לבית הלבן ב 20 בינואר 2009, על צו נשיאותי המורה לסגור מיד את מחנה המעצר בגואנטנמו. היום, אחרי יותר משמונה שנים, הבסיס עדיין פתוח ומוחזקים בו עצירים. ל אובמה לא היו בעיות משילות כמו אלו שאתן טראמפ צריך להתמודד. בתקשורת כמעט לא מזכירים את הכישלון הזה של אובמה, אבל על טראמפ התקשורת והדמוקרטים שופכים אש וגופרית בגין "הבטחות שאותן הוא לא מקיים".
הנשיא קנדי היה מודע לבעיה הזאת והוא התייחס אליה בנאום ההכתרה שלו ב 1961. הוא מנה שורה של יעדים אליהם על ארה"ב לחתור, ואח"כ אמר את הדברים הבאים: כל זה לא יבוצע במאה הימים הראשונים וגם לא באלף הימים הראשונים. אפילו לא במהלך כל כהונתי כנשיא ואולי גם לעולם לא. אבל עלינו להתחיל.
2. מאה ימים - סיכום ראשון של עידן טראמפ
כשבאים לבחון את מאת הימים הראשונים לכהונתו של טראמפ, צריך להפריד בין נושאים שמחייבים חקיקה - חוקים חדשים או שינויים בחוקים קיימים, לבין נושאים בהם הנשיא יכול לפעול באופן עצמאי.
לנשיא אין סמכות לחוקק חוקים, או לשנות חוקים קיימים. הפרדת הסמכויות בארה"ב בין רשויות השלטון היא מוחלטת ונושא החקיקה הוא כולו בידי הקונגרס. לנשיא, במסגרת תפקידו כאחראי על ביצוע החוקים, יש מרחב תמרון. הוא יכול ע"י ביצוע סלקטיבי לדחות חלקים מהחוקים שלא נראים לו. זה לא לגמרי כשר כי החוקה מחייבת את הנשיא "לבצע בנאמנות" (faithfully) את החוקים כפי שהתקבלו ע"י הקונגרס. אבל כמעט כל הנשיאים עשו זאת, מי יותר ומי פחות. בתחום הזה, אובמה עלה על כל קודמיו. לטראמפ עדיין לא הייתה הזדמנות. חוק צריך להתקבל בהצבעות נפרדות בשני בתי הקונגרס. אח"כ מתקיים "מפגש תאום" (reconciliation) בו מוודאים שהנוסח של שתי הגרסאות זהה. ואז החוק נשלח לנשיא לחתימה. אפילו בתנאים הכי אופטימאליים זה תהליך שנמשך שבועות ולעתים הרבה יותר. תהליך קבלת חוק ביטוח הבריאות של אובמה למשל, נמשך יותר משנתיים, וגם אז היה צורך להיעזר ב"תרגיל מסריח" על מנת להביא לאישורו הסופי. לבוא בטענות לטראמפ על כך שהוא "לא מקיים" את הבטחות הבחירות שלו בתחומי החקיקה זו קטנוניות לשמה.
הצלחתו של טראמפ להעביר בבית הנבחרים את ביטול Obamacare היא הישג מרשים. הוא לא חרג בהרבה מהמסגרת של מאה הימים. זה לא הלך בקלות, אבל בסופו של דבר זה עבר. הסיפור עדיין לא הסתיים כי זה צריך לקבל את אישור הסנאט, אבל להצלחה הזאת יש משמעות סמלית. ראשית, היא מהווה ראיה לכך שהבטחות הבחירות של טראמפ לא היו מלים ריקות כפי שהדמוקרטים והתקשורת טוענים. שנית, החלום הדמוקרטי שתכנית הביטוח Obamacare תהיה גולת הכותרת של הישגי אובמה, מורשת שתנציח את שמו לדורות, נמוג.
הדמוקרטים מתאמצים להקשות על טראמפ לבצע את מדיניותו. זה למעשה תפקידה של אופוזיציה, אבל כמו תמיד, כשמגזימים זה יכול להפוך לחרב פיפיות שתפגע בדמוקרטים יותר מאשר בטראמפ. הבעיה של הדמוקרטים היא ששיטת הממשל בארה"ב איננה מאפשרת החלפת השלטון בין שני מועדי בחירות. המכניזם המאפשר החלפת שלטון במשטרים פרלמנטאריים - הצבעת אי אמון, לא קיים בארה"ב.
האבות המייסדים היו יותר חכמים מהפוליטיקאים של ימינו. הם הבינו שנשיא התלוי בגחמותיהם ומשוגותיהם של פוליטיקאים, יתקשה לתפקד. לכן הם הקימו משטר בו שוררת הפרדה מוחלטת בין הרשות המבצעת (הנשיא) והמחוקקת (הקונגרס). השיטה הזאת עובדת לא רע כבר קרוב למאתיים וחמישים שנה. למעשה זאת אבן הפינה עליה נשענות היציבות השלטונית ויכולת המשילות של המשטר גם כאשר מפלגתו של הנשיא לא נהנית מרוב באחד או בשני בתי הקונגרס. במהלך ההיסטוריה של ארה"ב כל המקרים בהם כהונתו של נשיא נקטעה לפני תום הקדנציה היו כשהנשיא נפטר, אם מסיבות טבעיות ואם כתוצאה מרצח. אחזור לנקודה האחרונה להלן.
מערכת ההשמצות והשיסוי שהתנהלה ע"י הדמוקרטים במהלך מערכת הבחירות לא זכתה להצלחה גדולה בציבור הרחב (זה בלשון המעטה, כי טראמפ ניצח בבחירות בסופו של דבר), אבל היא הותירה משקעים בקרב "קהל הבית", משקעים שמאיימים על המשכיותה של הדמוקרטיה האמריקאית. התיזה שנוכחותו של טראמפ בבית הלבן היא שערורייה שאין להשלים עמה בשום פנים היא בשלב הנוכחי קו המפלגה. ציבור חברי המפלגה (the rank and file) עובר אינדוקטרינציה שיטתית לפיה טראמפ לא ניצח בבחירות, אלא הוא "גנב" אותן מהזוכה "החוקית". איך הוא עשה את זה? ארבע או חמש וועדות שונות בבית הנבחרים ובסנאט, וכן כל שרותי המודיעין של ארה"ב ביחד עם ה FBI משקיעים כבר למעלה מחצי שנה את מלוא זמנם לחפש את התשובה לשאלה הזאת. על מנת למלא את הזמן עד שהיא תמצא הם מנהלים דיונים אינסופיים וחקירות סרק שעד היום, למעט שפע של שמועות וכותרות עסיסיות בתקשורת, לא הניבו דבר. לאחרונה נוספה לחקירה תגבורת בדמותו של חוקר מיוחד (Special Prosecutor) בעל סמכויות רחבות. אולי הוא יצליח למצוא משהו.
מערכת הבחירות הסתיימה כבר לפני למעלה מחצי שנה, אבל היקף ועוצמת ההסתה נותרו בעינם. אדרבא, הרטוריקה האנטי טראמפית התגברה ומגיעה היום לממדים אפוקליפטיים. ההמון הזועם של מצביעי המפלגה הדמוקרטית שומע בוקר וערב ש"המשך כהונתו של טראמפ הוא איום קיומי לאנושות, ובראש ובראשונה לעתידה של ארה"ב". מאחר ואת תוצאות הבחירות לא ניתן לשנות, "חומרת הסכנה" מצדיקה חיפושים אחרי דרכים אחרות לסילוקו של טראמפ מהבית הלבן. הדמוקרטים יוזמים "התנגדות עממית" (Resistance) לנשיא. כמה מהמוסדות להשכלה גבוהה הזדרזו והוסיפו לתוכנית הלימודים קורסים בהם הסטודנטים לומדים איך לארגן התנגדות כזאת. ידוענים המוזמנים לנאום בטקסי סיום שנת הלימודים (Commencement) באוניברסיטאות שונות כוללים בדבריהם שפע של גבבה אנטי טראמפית. כאשר זה לא קורה, הסטודנטים מוחים בקולניות ואף נוקטים באמצעים אלימים על מנת למנוע מהנואמים לדבר. האליטות הליברליות מעודדות בגלוי שימוש באלימות כאמצעי לגיטימי לסתימת הפיות של כל מי שחולק עליהן.
מוטיב רצח הנשיא הוא מטבע שגור בעולם הבידור. זה יכול להיות מופע יחיד בו איזו כוכבנית מופיעה על הבמה כשהיא מחזיקה בידה דמות דומה לראש כרות של טראמפ, או מונולוג של בדחן המעלה "זיכרונות" על שחקן תיאטרון שרצח נשיא (לינקולן), ולפעמים זו הצגה שלמה - המחזה יוליוס קיסר של שייקספיר, בו השחקנים מופיעים בלבוש מודרני והשחקן המגלם את יוליוס קיסר מאופר בדמותו של דונאלד טראמפ.
כאשר דמוקרט, מחסידיו של ברני סנדרס, ירה בחבר קונגרס רפובליקני, הקריין הראשי (Anchor) של רשת הטלוויזיה MSNBC תאר את האירוע כ self inflicted wound, ופרופסור באחד הקולג'ים הליברליים של ניו יורק תקף את אלה שהגישו עזרה ראשונה לפצוע - לדבריו היה צריך לתת לו לדמם למוות.
נושא העולה לאחרונה בתקשורת ובפורומים שונים, הוא האפשרות להדיח את טראמפ מהנשיאות. המונח בו משתמשים הואImpeachment. אבל זו טעות, כי Impeachment זו לא הדחה, למרות שזה הפרוש המקובל של המונח בימינו. להלן הנוסח המקורי העוסק בהדחת (Removal from Office) נשיא:
The President, Vice President and all civil Officers of the United States, shall be removed from Office on Impeachment for, and Conviction of, Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors
כפי שניתן לראות מהנוסח, ה Impeachment הוא חלק מתהליך ההדחה. ה Impeachment היא ההחלטה להעמיד את הנשיא לדין. ההדחה מתממשת רק אם וכאשר הוא מורשע. למרות החזות המשפטית (העמדה לדין, הרשעה), זה תהליך פוליטי מובהק שכל קשר בינו ובין משפט וצדק הוא מקרי בלבד. ההחלטה על Impeachment מתקבלת בבית הנבחרים ברוב פשוט. בית המשפט הדן את הנשיא הוא הסנאט והרשעה חייבת להתקבל ברוב של שני שליש מחברי הסנאט. מאחר ולדמוקרטים אין רוב, לא בבית הנבחרים ולא בסנאט (על רוב של שני שליש בסנאט הם אפילו לא חולמים), הדיבורים על הדחת טראמפ הם לא יותר מאשר קשקוש, בקושי חומר למאמרי סרק בתקשורת.
בכל ההיסטוריה של ארה"ב, אף נשיא לא הודח לפני תום כהונתו. רק שני נשיאים - אנדרו ג'והנסון במאה ה-19, וביל קלינטון, זכו לכבוד המפוקפק של ה- Impeachment. בשני המקרים לא היה בסנאט רוב של שני שליש הדרוש להרשעה. שני הנשיאים כיהנו ללא הפרעה עד לתום הקדנציה.
במאמר מוסגר, בפרשת ווטרגייט לדמוקרטים היה רוב של יותר משני שליש בסנאט וכן רוב בבית הנבחרים. ניקסון הבין שאין לו סיכוי כי התהליך הוא פוליטי, ולכן הוא התפטר על מנת לא לעבור את ההשפלה של הדחה.
שאלה יותר מעניינת היא מה יכולה להיות עילה להדחה. לכאורה זה פשוט, אבל הניסוח בחוקה מטעה.
Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors. החלק הראשון אינו בעייתי - בגידה ושוחד הם מושגים שאין לגביהם מחלוקת. אבל החלק השני הוא בעייתי מאוד, וזה משתי סיבות. הראשונה היא שבניסוח כתוב פשעים "אחרים", אבל אין הגדרה מה זה "אחרים". זו חגיגה למשפטנים ועורכי דין שמתפרנסים מעמימות ניסוחית. הסיבה השניה היא המילה high. באנגלית של ימינו המונחhigh Crimes מקובל כ"פשעים חמורים", אבל זה לא היה כך בתקופה בה החוקה נכתבה. באנגלית של המאות ה-17 וה-18, המילהhigh לא התייחסה לחומרת הפשע. אז זה התייחס למבצע הפשע. עבירות שבוצעו ע"י אנשים בעמדות ציבוריות או פוליטיות, בין אם הם נבחרו לתפקיד ובין אם הם מונו לו, הוגדרו כ- high Crimes.
כל דבר ש-218 מבין חברי בית הנבחרים יסכימו עליו יכול להיות עילה ל- Impeachment, ואם יימצאו 67 סנאטורים שיתמכו ברעיון, הנשיא יודח. אשם או לא אשם, בוצעה עבירה או לא בוצעה, כל זה לא רלוונטי. מה שקובע זה מספר הקולות.
אנדרו ג'והנסון, למשל, בכלל לא הואשם בפשע כל שהוא. הוא היה דמוקרט שהתמנה לנשיא אחרי הרצח של לינקולן (לינקולן בחר בו כסגן בתקווה שזה יקל לאחות את הקרע שנגרם ע"י מלחמת האזרחים). הוא ניצב מול קונגרס עם רוב רפובליקני זועם שחתר "לסגור חשבון" עם מדינות הדרום, וסרב לשתף פעולה עם הרפובליקנים ביוזמות החקיקה הנוקמניות שלהם. הם הגיבו ב- Impeachment.
לסיום הפרק מספר מלים על מעמדו ותפקידו של החוקר המיוחד. זו עוד המצאה ייחודית אמריקאית. מקור הרעיון הוא בפרשת ווטרגייט בתקופת ניקסון. ההבדל לעומת ימינו וכן לעומת מקרים אחרים של חוקרים מיוחדים מאז, הוא שבפרשת ווטרגייט בוצע פשע של ממש (פריצה - burglary) שמבצעיו נתפסו בעת המעשה.
המונח המקובל "חוקר מיוחד" הוא מטעה כי Prosecutor זה תובע ולא חוקר. להלכה זה תפקידו - לחקור. זה באמת היה המצב בפרשת ווטרגייט. כולם ידעו על הפשע וכן מי היו המבצעים. מטרת החקירה הייתה למצוא אם היו מעורבויות נוספת - של הנשיא ו/או עוזריו הבכירים.
מאז השתנו הדברים. החוקרים שבאו אח"כ הבינו שתפקידם הוא להרשיע, ובשעת הצורך למצוא (או יותר נכון להמציא) פשע בגינו אפשר יהיה להרשיע את הנחקר. במקרה של קלינטון בפרשת מוניקה לווינסקי, כאשר התפרסם הדו"ח, הכותרות בעיתונות התקופה היו אשם, אבל במה? (Guilty, but of what?). זה לא מנע מהרפובליקנים בבית הנבחרים לפתוח בהליכי Impeachment. רק העדר רוב של שני שליש לרפובליקנים בסנאט אִפשֵר לקלינטון להמשיך לסיים את הקדנציה.
המקרה של קלינטון הוא דוגמא טובה להמחיש את מידת האבסורד של החקירות האלו. אחרי למעלה מארבע שנים והוצאות של למעלה מ-40 מיליון דולר, הדבר היחיד שהחוקר המיוחד הצליח להוכיח היה שקלינטון לא אמר את האמת על יחסי המין שהוא קיים עם פקידה זוטרה בבית-הלבן. עדות שקר (Perjury) היא בהחלט עבירה, אבל קשה להאמין שמי שהוא שבאמת חושב שכאן זו הייתה עילה להדחת נשיא.
אפשר להתנבא כמעט בוודאות שהחוקר המיוחד הנוכחי ירשיע את טראמפ. הוא עדיין לא יודע במה, וקרוב לוודאי שהוא גם לא יודע מה בדיוק עליו לחקור, אבל הוא יודע טוב מאוד מה מצפים ממנו, הוא כבר ימצא מה שהוא (אחרי ככלות הכל מדובר בעו"ד). הוא לא ממהר - נותרו עוד למעלה משלוש שנים עד לתום הקדנציה (בעזרת השם ייתכן שתהיה קדנציה שנייה). זה לא יהיה שונה מהמקרה של קלינטון - אז עברו כמעט שלוש שנים עד שהחוקר מצא עבירה בגינה אפשר היה להרשיע את הנשיא. אם יש למי שהוא ספק לגבי המקרה הנוכחי, בין עורכי הדין שהחוקר המיוחד גייס על מנת לסייע לו בחקירה נכללים כאלה שהיו פעילים ו/או תורמים למערכת הבחירות של הילארי קלינטון וכן התובע הכללי של מדינת ניו יורק שפוטר לא מזמן ע"י טראמפ. זה מדבר בעד עצמו.
במקרה של קלינטון, כאשר החוקר בקש רשות להרחיב את החקירה מהנושא המקורי לנושא התנהגותו המינית של קלינטון, הוא "שכח" לספר לשרת המשפטים דאז שהוא היה מעורב אישית בשלבים קודמים של התלונות של כמה מהמתלוננות.
ברומא, בעת העתיקה, טבעו את המונח Habeas Corpus (בתרגום חופשי "הבא את הגופה") על מנת להוכיח שבוצע פשע. בימינו הנוסח המקביל יהיה "המצא את הגופה".
3. במלחמה כמו במלחמה (à la guerre comme à la guerre)
התקשורת (בעבר זו הייתה בעיקר העיתונות), כך נהוג לומר, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. ואכן קשה לתאר משטר דמוקרטי ללא תקשורת חופשית. אבל מילת המפתח היא "חופשית". כאשר התקשורת מגויסת לשרת צד אחד של הקשת הפוליטית, כאשר התקשורת היא מקהלה השרה את אותה מנגינה, זאת איננה תקשורת חופשית. תקשורת כזאת איננה שומרת על הדמוקרטיה.
דוגמא מובהקת הוא העיתון המוביל של התקשורת הליבראלית, הניו יורק טיימס. לעיתון הזה יש מוטו המתנוסס בראש העמוד הראשון מדי יום - כל החדשות ראויות להתפרסם (All News Fit to Print). אבל, בהשאלה מג'ורג' אורוול, יש חדשות שראויות יותר.
המשימה של התקשורת היא בראש ובראשונה לספק לציבור מידע אמין על המתרחש. כאשר דיווח החדשות מוכתב ע"י שיקולי אג'נדה, התקשורת היא כלב שנובח ע"י העץ הלא נכון. דיווח מוטה של החדשות פוגע בדמוקרטיה ולא שומר עליה.
הטראומה של תוצאות הבחירות (Post Trampic Distress Syndrome או PTDS) עדיין מרחפת מעל הפוליטיקה האמריקאית. המציאות החדשה - העובדה שנוכחותו של טראמפ בבית הלבן איננה תופעה חולפת, לא נותנת מנוח לדמוקרטים ולתקשורת. זה ממש משגע אותם. זה מונע מהם לחשוב באופן רציונאלי. במונחים קליניים, העיסוק האובססיבי במעורבות הרוסית שהייתה או לא הייתה בבחירות, הוא 'זעזוע מוח רוסי' (Loss of Brain Functioning Due to 'Russian Concussion').
למעלה מחצי שנה התקשורת (למעט חריג או שנים), וועדות הקונגרס, וכן שורה ארוכה של מומחים, מספרים בוקר וערב על תמימות דעים (קונצנזוס) השוררת בין כל 17 שרותי המודיעין של ארה"ב שהרוסים התערבו בבחירות, ולפתע, ידיעה המתפרסמת במקום צנוע ולא כל כך בולט, בניו יורק טיימס מיום 25 ביוני, מבהירה שבעצם זה לא בדיוק 17. שהקונצנזוס הוא רק בין ארבעה מתוך ה- 17.
https://www.nytimes.com/2017/06/25/us/politics/trumps-deflections-and-denials-on-russia-frustrate-even-his-allies.html
הקונצנזוס היה בין גופי התקשורת ולא בין שרותי המודיעין. קצת קשה לבוא בטענות אל טראמפ על השימוש במונח fake news.
במאמר מוסגר, אובמה, עם הניסיון שרכש כמנהל מתנ"ס שכונתי, האמין שעם תום המלחמה הקרה "לא עושים יותר דברים כאלה". זה היה הקו שהנחה אותו ביחסיו עם הרוסים במהלך שמונה שנות כהונתו. אבל מעורבות רוסית הייתה ועוד איך. על פי מיטב המסורת הרוסית מימי המלחמה הקרה, שרותי ההאזנה והפיצוח של הרוסים חדרו, חודרים וימשיכו לחדור לכל תחומי החיים בארה"ב, כולל מערכות הבחירות. סיום המלחמה הקרה לא שינה דבר בתחום הזה.
לאמונה שלמעורבות הרוסית הייתה השפעה כל שהיא על תוצאות הבחירות, לעומת זאת, אין כל בסיס. זאת הזיה של מפסידים ותו לא.
כדאי גם לשים לב לנקודה מעניינת. הרוסים (ולא רק הם) מעולם לא התקשו לפרוץ למערכות מחשבים כל שהן בארה"ב, בכל הרמות. משום מה הם פסחו על מחשב אחד - המחשב הפרטי אותו הילארי קלינטון, בעת שכיהנה כמזכירת המדינה, החזיקה בשירותים בביתה. תמימות דעים שוררת בין כל 17 שרותי המודיעין של ארה"ב שאף אחד לא פרץ למחשב של הילארי. כמו בסיפורים על המעורבות הרוסית בבחירות, הקונצנזוס הזה לא נשמע כל כך משכנע.
הסיקור התקשורתי של טראמפ ממחיש את המערכה חסרת התקדים אותה מנהלת התקשורת נגד הנשיא הנבחר של ארה"ב. כמות החומר חורגת בהרבה ממה שניתן לכסות במאמר אחד, ולכן אביא כאן דוגמאות מייצגות בלבד.
במהלך התקופה שחלפה מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן 20 בינואר, תחנות הטלוויזיה השונות הקדישו זמני שידור כמעט בלתי מוגבלים לכסוי דיוני הסרק המתנהלים בוועדות הקונגרס בנושא "הניסיון הרוסי לפגוע בדמוקרטיה האמריקאית, ולהטות את תוצאות הבחירות". בהשוואה, אירועים אחרים, לא פחות חשובים, הבחירות בבריטניה ו/או בצרפת למשל, זכו לסיקור מינימלי בלבד. בעת פיגוע הטרור במנצ'סטר בו נרצחו למעלה מ 20 בני נוער, רשת הטלוויזיה FOX הייתה היחידה שהפסיקה את השידורים על מנת לדווח עליו בזמן אמת. לרשתות האחרות "לא בער", וחלפו מספר שעות (!) עד שהן התפנו לעסוק בנושא. נושאים כמו השיפור במצב הכלכלה, הירידה בשיעורי האבטלה, הירידה הדרסטית במספר המהגרים הלא חוקיים המנסים לחדור ממקסיקו וכדומה, בקושי מוזכרים. את מקומם תופסות "סנסציות" כמו העובדה שטראמפ לקח מנה כפולה של גלידה באירוע, או שבעת הירידה מכבש המטוס, מלאני לא החזיקה את ידו של בעלה. אלה מופיעים בעמוד הראשון של עיתונים מובילים כמו הוושינגטון פוסט.
כל השידורים המוקדשים לפעילות החתרנית של הרוסים מתעלמים מהעובדה שכל הפעילות הזאת, אם היא אכן קרתה, התרחשה במשמרת של אובמה והאחריות למחדל, אם היה, היא לפיכך של אובמה ושל ראשי שירותי המודיעין שפעלו ע"פ הוראותיו.
נושא ש"הקפיץ" במיוחד את כל מגניו ושונאיו של טראמפ, בארה"ב ובעולם הרחב, היה החלטתו להתנתק מהסכם פריז, הסכם שלכאורה נועד ל"הציל" את האנושות מהשואה האקלימית הממשמשת ובאה. החלטתו זו של טראמפ גרמה לרעידת אדמה פוליטית. שארית הפרק תוקדש לנושא הזה - בהסתייגות אחת. מאחר ואני עומד לפרסם מאמר נפרד שיעסוק בנושא האקלים, הכיסוי כאן לא יהיה מלא - צריך להשאיר משהו א למאמר הבא.
נקודה ראשונה - הקונצנזוס. מזמן אבדתי את מניין הפעמים בהן נתקלתי במשפטים כמו תמימות דעים שוררת בין 97% מהמדענים ששואה אקלימית בדרך, ו"או טו טו" אנו עומדים לעבור את נקודת העל חזור. ה"או טו טו" הזה התגלה כגמיש ועבר כבר שורה ארוכה של התאמות מאז הופעתו הראשונה על הבמה בראשית שנות ה 90 של המאה הקודמת. מספר הקסם 97% עבר תהליך של "הרזיה" (אולי הוא עשה דיאטה?) - המספר הנכון קרוב יותר ל-37% מאשר ל-97%.)
צעדו של טראמפ זכה למספר חסר תקדים של תגובות - עשרות, אם לא מאות, מאמרים הופיעו בתקשורת. ממש צונאמי של תגובות, שהמשותף לכולן - הכה את טראמפ והצל את העולם. כמעט ללא יוצא מן הכלל, התגובות היו של פוליטיקאים, עיתונאים, מגיבים מקצועיים ושורה ארוכה של מומחים אחרים. רובם ככולם אנשים שאין להם צל של מושג במה מדובר. גם אם תחפש בזכוכית מגדלת, תתקשה למצוא בין כל המומחים האלה מי שהוא בעל רקע מדעי רציני. בראש עדר המגיבים אל גור (נו, איך אפשר אחרת?), וג'והן קרי, מזכיר המדינה לשעבר. בהשאלה מברברה טוכמן זה לא מצעד של איוולת, זה צונאמי של בורות.
בתוך המבול של התגובות האנטי טראמפיות, נתקלים גם בכמה קולות של שפיות.
ג'יימס האנסן, מדען בכיר בנאסא, מנהל ה Jet Propulsion Lab, מי שייסד את תנועת המתריעים על השואה האקלימית, ונחשב ל"כהן הגדול" שלה, פסק - הסכם פריס הוא הונאה (Fraud). https://www.theguardian.com/environment/2015/dec/12/james-hansen-climate-change-paris-talks-fraud
קבוצת חוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), קבעה חד משמעית - הסכם פריס הוא ברכה לבטלהhttp://news.mit.edu/2016/how-much-difference-will-paris-agreement-make-0422
ספר בשם Lukewarming: The New Climate Science that Changes Everything (https://store.cato.org/book/lukewarming), מנתח את ההבדל בין מדע אמיתי ומדע של כותרות. המסקנה היא התחממות כדור הארץ אכן קיימת, אבל היא איננה נושא "חם" אלא "פושר" בלבד.
זה רק על קצה המזלג. טראמפ זיהה שהדבר המעשי היחיד בהסכם פריס הוא "מענק" של כחצי טריליון דולר למדינות העולם השלישי ש אובמה התחייב עליו בשם ארה"ב. מאחר ולדעתו של טראמפ לארה"ב יש צרכים יותר דחופים מאשר לממן משטרים מושחתים, שישתמשו בכספים האלה לכל מטרה מלבד זו שלה הם נועדו, הוא בטל את התחייבותו של אובמה.
לסיום, כאשר הנשיא קלינטון סרב לאשר את הצטרפות ארה"ב לאמנת קיוטו ב-1997 מסיבות דומות, אל גור, סגנו, לא התאמץ במיוחד לשנות את דעתו. הנשיא בוש המשיך את מדיניותו של קלינטון. אובמה, משיקולים השמורים עמו, שינה כיוון והחליט לעלות על עגלת הטרוף האקלימי. טראמפ החזיר את השפיות. ואם באמת קיים הצורך, אין שום סיבה שארה"ב תישא בעול לבדה.
==
מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים", מגזין המזרח התיכון, 9 ביולי 2017.
