Tuesday, September 11, 2007

האופוריה הסורית

תהא התגובה הסורית אשר תהא בשל חדירת מטוסים ישראלים לתחומה, ניתן להעריך כי האופוריה הסורית מאז מלחמת לבנון השניה התפוגגה לגמרי. גם אם סוריה לא תוכל לספוג את האירוע הזה מבלי להגיב, לאור הפרסום הרב שהיא העניקה לו ביוזמתה, הפנטזיה הסורית על פתיחת עימות אלים עם ישראל - בדרגה כזו או אחרת - קיבלה מימד הרבה יותר מציאותי הנשען על עובדות חשובות שנחשפו בשל הפעולה הישראלית.

על-פי טיב הידיעות שהתפרסמו בסוריה ובעולם-הערבי על חדירת המטוסים, הסתבר כי הסורים לא ידעו את כל פרטי האירוע במאת האחוזים. אפשר, שחשיפתו של האירוע לתקשורת נועד, בין היתר, לאסוף מידע מודיעיני שיזלוג מישראל או שיודלף ממקורות זרים כדי לצייר תמונה מלאה ככל האפשר, שכן אם יתברר כי סוריה חשופה כליל לעיני חיל האוויר הישראלי, יש לכך משמעות החורגת הרבה מעבר לסוריה עצמה.

מאז מלחמת לבנון השניה, שררה בסוריה אופוריה צבאית ומדינית מול ישראל וכלפי מדינות האזור. למרות הכישלון של חיזבאללה בקיץ 2006, המלחמה חשפה את נקודות-התורפה של מדינת ישראל ותושביה במלא-החופן – כך, לדעתם של גורמים סורים בכירים. על בסיס ההנחה הזו, נבנתה קונספציה צבאית חדשה שהושקע בה כסף רב, שרובו מומן בעזרת איראן ובעזרת שכנוע רוסי תקיף. מעיניהם של גורמי ההערכה בישראל לא נעלם הביטחון-העצמי החדש של סוריה בשנה האחרונה. על בסיס הערכה זו, גובשה הדעה כי כל פעולה ישראלית נגד סוריה תגרום לפתיחת עימות אלים ביוזמתה של סוריה ובגיבוי איראני. על הערכה זו חזרו, פעמים אחדות, כמה עיתונאים ישראלים בחודשים האחרונים - דבר שנעם מאוד לאוזניים סוריות. על כן, ההכנות הצבאיות והאזרחיות לקראת עימות אלים כלשהו נגד ישראל התעצמו מאוד בחודשים האחרונים למרות דברי ההרגעה שנשמעו לאחרונה. סוריה חשה שהיא שולטת במצב על-פי תועלתה הן בלבנון והן כלפי ישראל.

אולם, כרגיל, סוריה טעתה בהערכת המצב במזרח-התיכון, בשנה האחרונה, בנושאים אחדים:

1. לבנון מחזיקה מעמד למרות הפרובוקציות של חיזבאללה, סוריה ואיראן.
2. למרות המאמצים הסוריים, בית-הדין לחקירת רצח אל-חרירי קום יקום, ובקרוב.
3. כישלון טוטאלי של המודיעין הסורי במחנה הפליטים נהר אל-בארד וחשיפת הקשר בין סוריה לבין ארגון הטרור "פתח אל-אסלאם" - שהוא יציר-כפיה של התבונה הסורית העלווית של משפחת אסד ושל איראן.
4. ישראל אינה נרתעת ממהלכים נועזים כדי לחשוף את נקודות-התורפה של אויביה.
5. סוריה אינה זוכה לתמיכה מצד מדינות ערב האחרות למרות מאמציה לזכות באהדה גדולה יותר.
6. שירותי-מודיעין מערביים פועלים לחשוף את הקשר בין צפון-קוריאה לסוריה ולאיראן.

לעיתים, די בפעולות קטנות ואיכותיות כדי להבהיר נקודה מסוימת במטרה למנוע אירוע אלים יותר בעתיד. אם המסר הזה לא נקלט היטב בסוריה, סביר להניח שבמסר הבא סוריה תשקול היטב את צעדיה, שכן מלחמה של מדינה ערבית נגד ישראל היא אופרה שונה לחלוטין – בעיקר כשמדובר על משטר ערבי משפחתי הסובל מחוסר לגיטימציה והמוקף בגורמים עוינים הפועלים להפלתו בכל רגע נתון.

אסור לחזור למצב שהיה בתקופתו של אסד האב ולתקופת נסראללה עד ל-2006: עיתונאים, חוקרים ופוליטיקאים ישראלים בעלי-עניין, העצימו את דמותם ומעשיהם עד לדרגה שהביאה לסירוס התגובה הישראלית כלפיהם. מה שהתרחש בישראל בשנה האחרונה בנוגע לסוריה, הגיע לרמה מסוכנת שהיתה חושפת את ישראל לעימותים חמורים הרבה יותר בעתיד. כשמדינה שלמה עסוקה באופן אובססיבי בטיפוח דימוי-עצמי שלילי, בל תתפלא אם הנבואה, בסופו של דבר, תגשים את עצמה. מישהו, בישראל, אולי החליט לעצור את התהליך המסוכן הזה - לא לשם השגת יוקרה, אלא כדי למנוע התפתחות מסוכנת יותר בעתיד.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האופוריה הסורית", 11 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

Thursday, September 06, 2007

מצרים של מובארק

בעת האחרונה, פרחה במצרים ובעולם-הערבי חרושת של שמועות של מצב בריאותו של חוסני מובארק, הנשיא הנוכחי של מצרים, שחגג במאי האחרון את יום הולדתו ה-79. גילו המתקדם של הנשיא, וחוסר בהירות בנוגע לנשיא הבא של מצרים, מעוררים שוב ושוב שאלות ותמיהות בנוגע לעתידה של מצרים לאחר מובארק.

המדינה המצרית מאוד רגישה לגבי מעמדה האזורי והבינלאומי ובנוגע לתדמיתה בעיני העולם. מובארק עצמו אינו פחות רגיש לכבודו ותדמיתו בעיני התקשורת המקומית והזרה גם יחד. "כבוד" הוא עניין מאוד חשוב בזירה הפנים-מצרית המקרין מהשפעתו גם על מעמדה של מצרים בזירה הבינערבית. לפיכך, בעידוד המשטר, התקשורת המצרית עוסקת במשך שנים רבות בטיפוח מעמדו של הנשיא ובהסתרת הפגמים השלטוניים הנובעים גם בשל כהונתו הממושכת. הביקורת הארסית נגד ישראל, המגיעה לעיתים לרמה אנטישמית מחושבת היטב, הפכה לאפיק הנוח ביותר בו ניתן להטיח ביקורת כלפי המשטר בנושאים השונים הנוגעים לשתי המדינות, או הנוגעים לישראל וליחסיה עם הפלסטינים ועם מדינות-ערב האחרות. על כן, מה שאינו מותר לתקשורת הרגילה - הן הממסדית והן האופוזיציונית - הופקר לאפיקי תקשורת אלטרנטיביים כמו הבלוגים הפוליטיים שהפכו עם השנים לאפיק העיקרי להפצת ביקורת נוקבת וערנית נגד המשטר ונגד מובארק עצמו.

עיתונאים ישראלים שנפגשו בעבר עם מובארק, אוהבים להצהיר כי הנשיא המצרי הוא אדם נוח, חביב וחף מכל התנשאות בשל תפקידו. לעיתים, תיאוריהם של אחדים מהם, חרגו מן הטעם הטוב עד כדי התרפסות וחנפנות כלפיו - עניין החורג בדרך כלל מה"אתיקה" העיתונאית כשמדובר על, למשל, מדינאים ישראלים. בכך, התיישרו העיתונאים הישראלים עם עמיתיהם במצרים כשמדובר על מובארק וכבודו של הנשיא המצרי. כך או כך, עממיותו של הנשיא המצרי ואופיו הנוח, היוו שילוב מעניין שריפד את דרכה של מצרים בסבך היחסים עם ישראל ובסבך היחסים עם חלק מהמדינות הערביות שהתנגדו לדרכה העצמאית של מצרים ביחסיה עם ישראל. מאחר ומצרים רואה בהסכם השלום עם ישראל אינטרס מצרי עליון, סביר להניח שהמתכונת הנוכחית השוררת ביחסי שתי המדינות תימשך גם בעידן שלאחר מובארק.

המשכיות ויציבות
מצרים הרשמית היא מדינה פרו-מערבית, חילונית הדוגלת בכלכלת שוק-חופשי ככל האפשר. אולם מתחת לפני השטח רוחשים וגועשים להם זרמים חזקים העתידים להשפיע עליה בשנים הבאות. שני זרמים עיקריים מהווים איום על הסדר הציבורי התקין בעיני המשטר.

א. הזרם אסלאמי החותר בהתמדה מתחת ליסודות של המשטר.
ב. האופוזיציה החילונית הדוגלת במשטר חופשי בנוסח מערבי עם סייגים אחדים.

מובארק, לשיטתו, ניסה למצוא את האיזון הנכון בין המשכיות שלטונית לבין שינויים לצד יציבות. לשם כך, מצרים ניסחה חוקה חדשה שנכנסה לתוקף לפני זמן קצר שהכשירה את המגבלות החוקתיות נגד האסלאם הפוליטי, ואף מאפשרת לבנו – גמאל מובארק – להיכנס לנעלי אביו ללא זעזועים שלטוניים מיותרים. המשמעות היא, שמצרים בדומה למדינות ערביות נוספות, פיתחה שושלת שלטונית למורת-רוחם של גורמים פוליטיים ממסדיים וגם למורת-רוחם של גורמים מהמערכת הביטחונית הבכירה. בכירים במערכת-הביטחון במצרים רואים את עצמם כיורשים טבעיים למובארק בדומה למה שהתרחש מאז הפיכת הקצינים במצרים ב-1952, דהיינו, היורש צריך לבוא, לדעתם, מקרב אנשי הצבא.

סביר להניח כי גם אם גמאל מובארק יבחר לנשיא הבא של מצרים, כל הגורמים הממסדיים יתאגדו סביבו ויביעו הצהרתית את אמונם ותמיכתם בו מתוך שיקול מחושב היטב הנוגע ליציבותה הפוליטית של המדינה המצרית. לגמאל מובארק יש תוכניות משלו לגבי עתידה של מצרים מבחינה כלכלית, פוליטית וחברתית, דהיינו, חתירה לעבר פתיחות כלפי פנים וכלפי חוץ גם יחד. ניתן לשער כי לא כל תכניותיו של גאמל מובארק יתקבלו בעין יפה מצד כל הגורמים הממסדיים המעוניינים לשמר את הסדר הקיים השורר במדינה כבר עשרות שנים.

נתונים כלליים והשוואות
אוכלוסייה: כ-80 מיליון נפש. סעודיה: 27 מיליון. סודאן: 40 מיליון. ישראל: 7 מיליון.
תל"ג לנפש: 4,200 דולר. סעודיה: 14,000 דולר. סודאן: 2,400 דולר. ישראל: 26,800 דולר.
יודעי קרוא וכתוב: 71 אחוזים. סעודיה: 87 אחוזים. סודאן: 61 אחוזים. ישראל: 97 אחוזים.
תוחלת החיים הממוצעת: 71 שנים. סעודיה: 75 שנים. סודאן: 49 שנים. ישראל: 79 שנים.
כותרים חדשים: מאות בלבד מידי שנה. ישראל: כ-7,000.

השמועות כנשק פוליטי
מצרים נמצאת בתקופת מעבר המעניקה רוח-גבית לגורמים המעוניינים בשינוי דתי, פוליטי, כלכלי וחברתי. חוסר-הבהירות בנוגע ליורשו של הנשיא הנוכחי, מדרבן גורמים אינטרסנטים להפיץ שמועות כדי להדגיש עוד יותר את האבסורדיות הפוליטית השוררת בימים אלה במצרים. וכך, חברו יחדיו גורמים דתיים, פוליטיים ותקשורתיים כדי להעלות מחדש את שאלת היורש בעזרת שמועות על מצבו הבריאותי הקשה של הנשיא מובארק. גם אם אין אמת בשמועות האלה, המשטר עצמו מבין היטב שחוסר הבהירות הזו משחקת לידיהם של גורמים רבים "המעוניינים ליצור בלבול במצרים" - בדיוק כפי שניסחו זאת גורמים מדיניים רשמיים בנוגע לשמועות האחרונות על מצבו הבריאותי של הנשיא הנוכחי. במקרה הזה, המשטר שלח אצבע מאשימה לעבר "האחים המוסלמים", לעבר תנועת החמאס ולעבר אמצעי התקשורת הערביים שליבו את חרושת השמועות. על-מנת להפגין את מורת-רוחו הרבה של המשטר בנוגע לשמועות שהופצו לאחרונה, מועצת העיתונות העליונה של מצרים מינתה ועדה שתבדוק האם העיתונים במצרים הפרו את חוק-העיתונות על-ידי הפצת שמועות בנוגע למצבו הבריאותי של הנשיא מובארק. נקודה זו, מדגימה יותר מכל את טענותיהן של התנועות האופוזיציוניות בשאלת חופש-ביטוי לצד אתגרים רבים וקשים הרובצים לפתחו של הנשיא הבא של מצרים - בעידן שלאחר הנשיא מובארק.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מצרים של מובארק", 6 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

Tuesday, August 28, 2007

אליאס מורקוס - לקחי הניסיון

אני מעוניין להציג בפניכם מאמר של אליאס מורקוס - הנחשב לאחד מהאינטלקטואלים החשובים בעולם-הערבי. מורקוס (Murqus) נולד בסוריה, נוצרי-אורתודוקסי, היה חבר המפלגה הקומוניסטית הסורית עד לפרישתו ממנה בסוף שנות ה-50. מורקוס נפטר ב-1991 סמוך לפריצתה של מלחמת המפרץ הראשונה. הרקע לכתיבת המאמר נוגעת למחלוקת בינו לבין חאלד בקדאש שהיה מנהיג הבלתי-מעורר של המפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון - עד למותו. מורקוס דגל באיחוד העולם-הערבי תחת הנהגתו של עבד אל-נאצר ובהתאם לאידיאולוגיה הנאצריסטית. על פעילותו הפוליטית והאינטלקטואלית של אליאס מורקוס במאמר נפרד במועד מאוחר יותר.

למרות המאמר הארוך, הוא שווה קריאה, שכן מורקוס תיאר במאמרו את מצבן של המפלגות הקומוניסטיות בעולם-הערבי ואת המצב הפוליטי ששרר בעולם-הערבי בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. המאמר התפרסם בספרו של מורקוס על המפלגות הקומוניסטיות בעולם-הערבי שיצא לאור בערבית ב-1964. בסוף המאמר כתבתי הערות אחדות הנוגעות לאישים, לאירועים ולמונחים אחדים המופיעים במאמר של מורקוס. להמשך המאמר במלואו, ניתן לקרוא באתר חדש שנפתח כשירות נוסף לקוראים: אליאס מורקוס: לקחי הניסיון.
קריאה מהנה
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אליאס מורקוס - לקחי הניסיון", 28 באוגוסט 2007, The Mideast Forum

Tuesday, August 21, 2007

הטרגדיה העיראקית במספרים

ב-14 באוגוסט 2007 התפוצצו בזו אחר זו 4 משאיות תופת בשני כפרים בצפון-מערב עיראק בקרבת הגבול עם סוריה. בשני הכפרים, קנטאניה וג'זירה, מתגוררים בני המיעוט היזידי שרובם גורשו לאזור בהוראתו של נשיא עיראק לשעבר, סדאם חוסיין. בעקבות סדרת הפיצוצים נהרגו כ-400 איש ועוד מאות אחרים נפצעו. בכך, נרשם שיא של נפגעים באירוע בודד מאז הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003.

היזידים
היזידים הם ממוצא כורדי ושורשיהם עוד מהתקופה הטרום-אסלאמית. האמונה היזידית משלבת בתוכה עקרונות פגאניים, נצרות, יהדות ואיסלאם. שפת הקודש שלהם היא קורמאנג'י - כורדית צפונית. האוכלוסייה היזידית מונה כמה מאות-אלפים, והם מרוכזים בעיקר בצפון-עיראק ובסוריה. על-פי האמונה האסלאמית, היזידים נחשבים לכופרים שדינם מוות. אפשר, שבעקבות האירוע הקשה, האוטונומיה הכורדית העיראקית תטיל את חסותה הביטחונית של המיעוט היזידי, שכן שני הכפרים שוכנים בשיפולי האוטונומיה הכורדית העיראקית. ויחד עם זאת, בדלנים יזידים מעוניינים להיחשב כקבוצת בעלת ייחוד אתני-לאומי-דתי, דהיינו, לא ערבים ולא כורדים. (הציור בצד שמאל, נלקח מאתר יזידי המביע את כאבם של היזידים לאחר הפיגוע ב-14 באוגוסט 2007. שני הדגלים המופיעים בציור הם: מימין - דגל עיראק, ומשמאל - דגל האוטונומיה הכורדית העיראקית).

אל-קאעידה בתמונה
על-פי אופי הפעולה, דוברים עיראקיים טענו כי כנראה הפעולה נעשתה בידי אל-קאעידה משתי סיבות עיקריות:
המיעוט היזידי נחשב למיעוט חלש בעיראק ובסוריה, ולכן הוא מהווה יעד קל לפגיעה.
ארגון אל-קאעידה מעוניין לטהר את עיראק מגורמים שאינם סונים.

במהלך השנים האחרונות, סוריה נהפכה למוקד ולנקודת-מפגש של מגויסים חדשים לאל-קאעידה. על-פי הערכות אחדות, ארגון אל-קאעידה מצליח לגייס כ-100 פעילים חדשים לארגון מכל רחבי-העולם בכל חודש. רבים מהם מגיעים לדמשק כדי להיפגש עם מפעיליהם, ולאחר סידרת אימונים הם נשלחים לעיראק דרך הגבול הסורי. הממשלה העיראקית מודעת לעניין, ובכל זאת ראש ממשלת עיראק, נורי אל-מליכי, החליט לערוך ביקור בטחוני-כלכלי בסוריה ב-20 באוגוסט 2007.

הטרגדיה העיראקית במספרים
מאז הפלישה האמריקאית לעיראק, נהרגו למעלה מ-3,700 חיילים אמריקאים. מנגד, נהרגו עשרות-אלפי עיראקים בטבח הדדי המתבצע באורח יומיומי בעיראק המפולגת. להלן האירועים המרכזיים על-מנת להמחיש את גודל הטרגדיה העוברת על עיראק בשל הטבח ההדדי מפיגועי-תופת:

18 באוגוסט 2003: 22 הרוגים במטה האו"ם בבגדאד.

29 באוגוסט 2003: 83 הרוגים בעיר נג'אף.

1בפברואר 2004: 117 הרוגים בעיר אירביל.

2 במרס 2004 : 171 הרוגים בעיר כרבלא

28 בפברואר 2005: 125 הרוגים בצפון בגדאד.

16 ביולי 2005: 98 הרוגים ליד העיר כרבלא.

14 בספטמבר 2005: 114 הרוגים בעיר בגדאד.

29 בספטמבר 2005: 98 הרוגים בעיירה באלד, צפונית לבגדאד.

18 בנובמבר 2005: 74 הרוגים בעיר חנקין הסמוכה לגבול האיראני.

5 בינואר 2006: 120 הרוגים בצפון-עיראק.

1 ביולי 2006: 62 הרוגים במזרח בגדאד.

23 בנובמבר 2006: 202 הרוגים בעיר בגדאד.

12 בדצמבר 2006: 70 הרוגים בעיר בגדאד.

16 בינואר 2007: 70 הרוגים באוניברסיטה במרכז בגדאד.

22 בינואר 2007: 88 הרוגים במרכז בגדאד.

1 בפברואר 2007: 61 הרוגים בעיירה השיעית חילה.

3 בפברואר 2007: 135 הרוגים במרכז בגדאד.

12 בפברואר 2007: 80 הרוגים במרכז בגדאד.

6 במרס 2007: 137 הרוגים בעיירה השיעית חילה.

27 במרס 2007: 152 הרוגים בעיירה תל-עפאר ליד הגבול עם סוריה.

18 באפריל 2007: 191 הרוגים בעיר בגדאד.

19 ביוני 2007: 87 הרוגים במרכז בגדאד.

7 ביולי 2007: 150 הרוגים בעיירה הצפונית טוז-חוראמטו.

16 ביולי 2007: 85 הרוגים בעיר כירכוכ.

14 באוגוסט 2007: 400 הרוגים בשתי עיירות יזידיות בצפון-מערב עיראק.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הטרגדיה העיראקית במספרים", 21 באוגוסט 2007, The Mideast Forum.

Tuesday, August 14, 2007

שנה לסיום מלחמת לבנון השניה

עם סיום מלחמת לבנון השניה ב-14 באוגוסט 2006, ניתן היה להבחין בהשלכות מדיניות וצבאיות אחדות על מדינות האזור בשל תוצאות המלחמה השפעותיהן העתידיות. לכאורה, זו היתה "מלחמה מקומית" במימדים קטנים בין ארגון חיזבאללה לבין מדינת-ישראל. אולם, כפי שניתן היה להתרשם עוד מרגע פרוץ האירועים האלימים, המלחמה חרגה הרבה מעבר להקשרה המיידי, שכן היא חשפה בעוצמה רבה דילמות אחדות ואתגרים לאומיים וצבאיים העלולים להשפיע על האזור כולו למשך שנים רבות. בסדרת מאמרים שפרסמנו במהלך השנה האחרונה, העלינו הן את הבעיות והן את הדילמות שהתגלו בעקבות המלחמה. מאמר זה, למעשה, מתמצת את הנקודות העיקריות, לצד ההישגים אחדים, לאור תוצאותיה של מלחמת לבנון השניה.

חיזבאללה ונסראללה
1. הביקורת כלפי נסראללה וחיזבאללה גוברת מיום ליום, ודומה כי הפחד מפני הארגון הולך ופוחת עם הזמן. מנהיגים מקומיים - כולל אנשי דת - אינם מהססים להטיח ביקורת כלפי נסראללה בשל הנזק הרב שנגרם ללבנון בעקבות חטיפת שני חיילי צה"ל שהיוותה את העילה לפתיחת המלחמה.
2. למרות מה שפורסם בתקשורת הישראלית, נסראללה הפך לבעיה לבנונית ופחות לבעיה ישראלית בשל המלחמה. (ראו בהרחבה במאמר: "בעולם הערבי שואלים - מי יעניש את נסראללה").
3. נסראללה וארגון חיזבאללה איבדו את הלגיטימיות בעיני מרבית תושבי לבנון – סונים ונוצרים גם יחד - לפעול באורח-יזום נגד ישראל. נסראללה יכול להמשיך ולטעון כי הוא השיג "ניצחון היסטורי" על ישראל; הוא יכול להמשיך ולאגור נשק רקטי; הוא יכול לרכוש בעקביות קרקעות באזור דרום-לבנון מתושבים שאינם שיעים; והוא גם יכול לערוך כנסים המוניים כדי לתרץ את המפלה של העדה השיעית כולה. אולם, את האמת המרה יודעים ומבינים היטב מרבית העדה השיעית ובראשם חסן נסראללה עצמו.
4. בעקבות המלחמה, חיזבאללה אינו מקיים מערך של מוצבים צבאיים בגבול עם ישראל. מיליארדי הדולרים שהושקעו בבניית התשתיות הצבאיות בדרום-לבנון ובביירות נהרסו ברובן עד היסוד. לחיזבאללה עדיין יש את היכולת לפגוע בישראל, אולם לאור התוצאות העגומות של המלחמה והשפעתן על העדה השיעית בדרום-לבנון, הארגון איבד את המוטיבציה לפעול נגד ישראל, וזאת בניגוד לעבר. חיזבאללה עסוק בטיפוח פולחן-האישיות למען נסראללה כדי לטשטש את הנזק הרב שהוא גרם ללבנון ולעדה השיעית כולה.

סוריה ומלחמת לבנון השניה
לאורך כל ימי המלחמה, המשטר הסורי נע בין תחושת אופוריה לבין תחושת אכזבה מסוימת מביצועיו של חיזבאללה בלבנון. למרות המפלה של נסראללה ושל ארגון חיזבאללה, המשטר הסורי העריך כי המלחמה הצליחה לפצח את נקודות-התורפה העיקריות של ישראל. בשל כך, נעשה מאמץ סורי מרוכז להציב מול ישראל מגוון רחב וגדול של טילים וקטיושות האמורות לפגוע פגיעה רחבה בעורף הישראלי. לצד המערך הרקטי שנבנה בסיוע איראני, סוריה החלה לרכוש כמויות גדולות של נשק אנטי-טנקי שנועד ליצור מסך-אש מסיבי שיעצור את השריון הישראלי - אם ובמידה תתפתח מלחמה כוללת בין שתי המדינות. סוריה אינה רואה בעימות צבאי עם ישראל פנטזיה רחוקה, אלא היא מכינה את צבאה לעימות אלים כלשהו, והיא אף מכינה את דעת-הקהל לקראת עימות אפשרי באמצעות התקשורת המקומית באמצעות הכנות אזרחיות סמויות. בעיני המשטר הסורי, הנשק הרוסי והעורף האיראני מציבים את המדינה הסורית בעמדה נוחה וטובה הרבה יותר, בהשוואה לתחילת חודש יולי 2006. (ראו בהרחבה במאמר: "האסטרטגיה הצבאית החדשה של סוריה"). הברית האסטרטגית בין סוריה לאיראן, אינה נובעת רק בשל כורח המציאות, אלא היא נובעת מתפיסת-עולם אידיאולוגית ומטלה היסטורית הנישאת על שכמו של המשטר העלווי בסוריה.

ישראל
למרות התקופה הקצרה שעברה מאז סיום המלחמה, צה"ל עבר שינויים מרחקי-לכת - בעיקר בתחום התודעתי ובתחום המתודי. דהיינו, צה"ל חזר לעקרונות היסוד של תורת הביטחון הישראלית שהתגבשה במהלך עשרות השנים האחרונות. המשמעות הצבאית היא, שניתנת הדגשה רבה יותר למעבר מהיר ממגננה-צבאית להתקפה-צבאית והעברת המלחמה לשטחו של האויב. כמו כן, הוסר המחסום הפסיכולוגי הישראלי שמנע בעבר פגיעה רחבה יותר בתשתיות אזרחיות של האויב. במידה וייפגע העורף הישראלי מטילים סורים, ישראל לא תהסס לפגוע בכל התשתיות האזרחיות של סוריה הכוללות תחנות-כוח, מתקני חשמל, מתקנים לאגירת מים, נמלים ומאגרי נפט.

העימות הסוני-שיעי בעולם-הערבי
בעקבות המלחמה האחרונה ובעקבות ההפיכה הצבאית של תנועת החמאס בעזה, התגבשה לה חזית סונית-ישראלית הכוללת את מצרים, ירדן, סעודיה, הרשות הפלסטינית ביו"ש ומדינות מתונות נוספות במפרץ-הפרסי ובצפון-אפריקה. המלחמה אותתה למדינות רבות שאיראן מוכנה להרחיק-לכת כדי לממש את האידיאולוגיה השיעית שלה על כל המזרח-התיכון, וכי התברר כי הפוטנציאל הגרעיני של ישראל אינו מהווה את הבעיה המרכזית. ניסיונותיה של איראן לפתח טכנולוגיה גרעינית עצמאית מעוררת חרדה מחד-גיסא, אולם היא גם מדרבנת את מדינות האזור לפעול יחדיו באופן גלוי וסמוי, מאידך.

ערביי-ישראל
בשנה האחרונה אנו עדים להתגברות האלימות הלאומנית של ערביי-ישראל כלפי מדינת-ישראל ותושביה. לדעת מנהיגים אחדים בקרב ערביי-ישראל, ישראל נחלשה מאוד בעקבות מלחמת לבנון השניה, וכי זו שעת-כושר נאותה להשיג הישגים לאומיים - אם בדרכים אלימות ואם בטקטיקה משפטית דרך המוסדות הישראליים או באמצעות מוסדות בינלאומיים. התגברות האלימות הלאומנית של ערביי-ישראל נגד מוסדות המדינה ותושביה, זו הסכנה העיקרית הנשקפת לישראל בשנים הקרובות. על כך, ראו בהרחבה במאמר: "החדלון המשפטי מול הלאומנות הערבית בישראל".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שנה לסיום מלחמת לבנון השניה", 14 באוגוסט 2007, The Mideast Forum.

Wednesday, August 08, 2007

כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה

בשנתיים האחרונות, סוריה מציגה נותנים כלכליים משופרים לעומת השנים הקודמות בהן המשק הסורי התאפיין בכלכלה ריכוזית שהחניקה את היוזמה הפרטית. עד לתחילת 2005, מרבית החוקרים - שעסקו בניתוח כלכלי של סוריה - טענו כי המצב ילך ויחמיר אם סוריה לא תבצע רפורמות מבניות אחדות כדי להתאים את הכלכלה המקומית לתנאי התחרות הבינלאומיים, וכדי לספק את צורכי השוק המקומי הגואה.

עם כניסתו של בשאר אל-אסד לכהונתו כנשיא המדינה בשנת 2000, רבים ציפו שסוריה תיכנס במהירות לעידן פוליטי חדש ומבטיח יותר. בלב סורים רבים קיננה התקווה, כי מהלכים פוליטיים ליברליים אולי יצליחו להכניע את הקצינים העלווים הקשוחים מהגוורדיה הישנה - אלה, מחסידי האידיאולוגיה של מפלגת הבעת' משנות ה-60 של המאה הקודמת. אולם, אסד בחר לנקוט בקו תקיף בשל החשש מאובדן השליטה הפוליטית על האוכלוסייה המקומית שיש לה חשבון דמים ארוך עם העדה העלווית.

ויחד עם זאת, השלטון עצמו היה ער לכך שכלכלה ריכוזית מידי אינה יכולה לספק מענה ראוי לצרכיה של המדינה המודרנית, וכי יש לבצע שינויים מבניים אחדים כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המדינה ושל אזרחיה. על כן, השלטון החל לבצע מהלכים כלכליים, זהירים ומהוססים, כדי להביא לתפנית כלכלית חיובית. כך למשל: התרחב מאוד השימוש באינטרנט בעידוד השלטונות (לאחרונה, הוטל פיקוח הדוק על אתרי אינטרנט); הוחל בשיפור התשתית התקשורתית במדינה; הוחלט על הקמת בנקים פרטיים; וכן הוחלט - מבחינה עקרונית - על הקמת בורסה שתחל לפעול לפי התכנון לקראת סוף שנת 2007. בהתאם לפרסומים הרשמיים, המשטר זיהה כ-47 חברות סוריות שתהיינה רשאיות לסחור בבורסה העומדת להיפתח בעיר דמשק. הממשלה הסורית אף מתכננת להנפיק איגרות חוב ממשלתיות שבאמצעותן היא תוכל לממן את פעילותה השוטפת ואף להוציא-לפועל פרויקטים לאומיים חשובים שתוכננו זה מכבר.

סוריה והשינויים האזוריים
ראוי להתעכב מעט על מלחמת-האזרחים המתחוללת בעיראק והשפעתה על סוריה: בעקבות גל הטרור הרצחני שהתפשט בכל רחבי עיראק, הגיעו לסוריה כ-2 מיליון פליטים עיראקים. עד לאחרונה, רווחה הסברה כי רק מיליון פליטים עיראקים הגיעו לסוריה, אולם התברר כי המספר האמיתי כפול ממה שסברו בתחילה. זהו נתון העלול לשנות כליל את התמונה הכלכלית האופטימית של כלכלני סוריה, שכן ציבור עצום שכזה מעיק מאוד על השירותים הציבוריים כמו על בתי-חולים, בתי-ספר, אספקת חשמל, מים ועוד. ויחד עם זאת, בואם של הפליטים העיראקים העניק דחיפה עזה ליוזמות פרטיות מקומיות שמטרתן היתה לספק לפליטים צרכים בסיסים כמו מזון, דיור וביגוד. בואן של נשים עיראקיות לסוריה בחוסר-כל, גרם להתפשטותה של תופעת הזנות, ובשל כך גברה תיירות-המין של גברים ממדינות המפרץ המחפשים בסוריה מין זול וזמין.

ישנן התפתחויות נוספות המשפרות לדעת סוריה את מצבה הגיאו-פוליטי בהשוואה לשנים קודמות: כך למשל, בטחונה עצמי של סוריה גבר לאחר מלחמת לבנון השניה בעקבות הכישלון הישראלי להביס באופן מוחלט את ארגון חיזבאללה; איראן, לדעת סוריה, מעניקה לה עורף יציב ואיתן - אם וכאשר יתפתח עימות צבאי כלשהו עם ישראל. כמו כן, חיזבאללה שומר על האינטרסים של סוריה בלבנון; תנועת החמאס שולטת ברצועת-עזה; ורוסיה משפרת בהתמדה את יחסיה הצבאיים עם סוריה שניזוקו לאחר התפרקותה של ברית-המועצות בשנות ה-90.

ההתפתחויות הכלכליות במספרים
אוכלוסיית סוריה מונה כ-19 מיליון נפש. על זה יש להוסיף 2 מיליון פליטים עיראקים המהווים כ-10 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
התל"ג לנפש - כ-4,000 דולר לשנה, בערכים לשנת 2006.
אינפלציה - הערכה, בין 8 ל-10 אחוזים לשנה.
שיעור הצמיחה ב-2005 - הגיע ל-5.1 אחוזים (זו עלייה בהשוואה לשנת 2004).
שיעור הצמיחה ב-2006 - הגיע ל-5.6 אחוזים.
שיעור הצמיחה ב-2007 - הערכות אופטימיות מדברות על עלייה של כ-6 אחוזים או יותר.
בהתאם לריבוי הטבעי, המשק הסורי צריך לצמוח מידי שנה בכ-7 אחוזים לפחות, כדי לספק את הצרכים של האוכלוסייה המקומית.

כ-1,000 חברות פועלות בימים אלה רחבי סוריה, וזאת לעומת 200 (לכל היותר) שפעלו בסוף שנת 2004.
ההשקעות הזרות הגיעו לשיא של יותר מיליארד דולר בערכים של תחילת 2006.
היצוא הגיע לשיעור של 7 מיליארד דולר ב-2006, לעומת 6.3 מיליארד דולר בשנת 2005.
עליית מחירי הנפט השפיעה לטובה על סוריה, אולם תפוקת הנפט ירדה לכ-400,000 חביות ליום, בהשוואה ל-600,000 חביות ליום בשנות ה-90. להערכת גורמים סורים, אם המצב ימשך כך, סוריה עלולה להפוך ליבואנית נפט בתוך 15 שנה לכל היותר. על כן, הממשלה הסורית יוזמת פתיחת מכרזים בינלאומיים לחיפושי נפט ימיים ויבשתיים בתחומה הטריטוריאלי.

הממשלה הסורית מתכננת לקצץ בסובסידיות כבר בתקציב של 2008. דבר זה עלול להחליש עוד יותר את המעמד הנמוך, ובכך להגדיל את הפער בין עניים לעשירים במדינה.

החלטת האיחוד האירופאי להדק את הקשרים המדיניים והכלכלים עם סוריה, יאפשר לה לעקוף את הסנקציות הכלכליות שארה"ב הטילה עליה במאי 2007.

מקורות אחדים מציינים שסוריה החלה לשקם את הרובע העתיק של דמשק.

על-פי פרסומים אחדים, סוריה החלה לבנות ערים חדשות מחוץ לדמשק, חלב וחמה, וכן היא החלה ליזום פרויקטים משותפים עם מדינות שכנות כמו עם טורקיה ועיראק.

למרות כל האמור לעיל, סוריה אינה מצליחה להסתיר את בעיותיה הרבות, למשל: בעיות קשות של אספקת מים וחשמל לאוכלוסייה המקומית, בעיקר לאלה המתגוררים בערים הגדולות. וכן, בשל המחסור בדירות פנויות, שכ"ד עלה פי שלושה בערים המרכזיות ברחבי סוריה.

הממשלה הסורית מעריכה ששיעור האבטלה עומד על כ-9 אחוזים בלבד (על-פי מדגם ארצי של 20,000 משפחות), לעומת מקורות אחרים המציינים שיעור של 20 עד 25 אחוזים. ג'יהאד יזיגי, עורך המגזין
The Syria Report, טען כי עיתונאים אחדים מחוץ לסוריה ציינו, לפני שנים אחדות, ששיעור אבטלה עומד על כ-20 אחוזים, ומאז, העולם כולו "תקוע" עם המספר הזה. המגזין בראשותו של יזיגי פועל מפריז, ולו עצמו יש קשרים הדוקים עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של סוריה.

האווירה הכלכלית האופטימית בה נמצאת סוריה בימים אלה, מחזירה אליה סורים גולים עם כסף חם ונזיל המחפש הזדמנויות עסקיות. המשמעות היא, שסורים בעלי ממון מאמינים בשינויים הכלכליים החדשים המתרחשים בסוריה. ויחד עם זאת, הכלכלה הסורית רגישה מאוד לכל תנודה מקומית או אזורית, בעיקר לאור הפרנויה של המשטר העלווי החושש לאבד את שלטונו בשל שיקולים מוטעים. התפוררותה של עיראק הציבה בפני הסורים תמרור אזהרה גדול, שכן התברר לרבים מהם כי עדיפה יציבות פוליטית ושלטונית - גם אם השלטון נוקשה ואכזרי לעיתים - לעומת מה שמתחולל בעיראק בשנים האחרונות. הפחד העממי הזה, נהיר היטב לשלטון המרכזי בסוריה ולעדה העלווית כולה. ויחד עם זאת, גם הפחד מפני השלטון הולך ופוחת עם הזמן, דבר המגביר את הקולניות של האופוזיציה המתנגדת למשטר העלווי בראשותה של משפחת אסד. ולמרות האווירה הכלכלית האופטימית, המשטר הסורי ממשיך להכין בהתמדה את דעת-הקהל המקומית לקראת עימות צבאי כלשהו עם ישראל - זהו נתון שלא נעלם מעיני הקהילה העסקית המתפתחת של סוריה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה", 7 באוגוסט 2007, The Mideast Forum.

Wednesday, August 01, 2007

שרה שמא - דיוקנה של ציירת סורית

במהלך השנים האחרונות, בעיקר מאז שנת 2000, סוריה מנסה להציג לעולם תדמית של מדינה שוחרת שלום ושוחרת תרבות ואמנות. במסגרת הזו, אמנים סורים מקבלים עידוד וסיוע ממשלתי כל עוד הם עומדים בסטנדרטים הפוליטיים של המשטר העלווי, כפי שהם עוצבו מאז שחאפז אל-אסד תפס את השלטון ב-1970. השלטון הסורי אינו רואה כל סתירה בין התדמית החדשה שהוא מנסה לטפח, לבין הטלת פיקוח הדוק על אתרי אינטרנט או כליאתם של אנשי-רוח בשל עניינים פעוטים.

בסוריה החילונית מותר להציג כמעט כל דבר - כל עוד הדבר אינו פוגע ברגשותיו של הציבור באופן ישיר. לשם מכך מתקיימת לה מערכת כללים המסדירה את ההתנהגות הציבורית בהתאם לערכים הנהוגים בחברה מסורתית. דהיינו, מתקיימת לה מערכת של כללים (מוגדרים) שמטרתם למצוא את האיזון הנכון בין החילוניות ההצהרתית של השלטון לבין החברה שברובה מסורתית, שכן העוצמה הדתית שרירה וקיימת בסוריה בצורה כזו או אחרת, ולכן המשטר מבקש למצוא את שביל הביניים הנאות בין שתי המגמות המנוגדות הללו.

כך למשל, השלטונות הסוריים מטילים חרם על הזמרת הלבנונית הייפא והבי, (עליה התפרסם מאמר במגזין "אומדיה" בפברואר 2007), בטענה כי היא מייצגת פרובוקטיביות חסרת-טעם הסותרת את המוסר הציבורי. (בעיני חלק מהקהל הערבי, והבי שייכת לקבוצת "הזמרות העירומות", שבשל לבושן החושפני הן מוקצות מחמת מיאוס). לעומת זאת, ציירים סורים רשאים להציג את יצירותיהם בגלריות ברחבי סוריה וברחבי העולם, גם אם ביצירותיהם ישנם ביטויים ארוטיים מפורשים. ראוי לציין, כי במדינות ליברליות רבות עדיין מתלבטים ללא הרף בין המושג "אמנות" כפי שהוא נתפס בעיני אחדים, לבין מה שנתפס כ"מעורר יצרים" בעיני אחרים.

שינוי תדמיתי
לסורים רבים, בעיקר מהאליטה האינטלקטואלית, קשה להתמודד עם התדמית הקשה והקשוחה שיש למדינתם בעיני העולם, וביטוי לכך ניתן גם בראיון עם יאסר צאדק מדמשק שפורסם במגזין "אומדיה" באוקטובר 2006. סורים רבים מנסים לטפח תדמית חדשה ורעננה למדינתם באמצעות אמנות, ספורט, כלכלה, תקשורת, אקדמיה ובאמצעות כנסים בינלאומיים הנערכים מידי פעם במדינה. סביר להניח כי השלטון עצמו מעודד את המגמות החדשות האלה כל עוד המשתתפים מכירים היטב את כללי המשחק ופועלים לפיהם. כך למשל, שגריר סוריה בארה"ב, ד"ר עימאד מוסטפה (Imad Moustapha), מנהל בלוג אישי בו הוא מתאר את עבודתו הדיפלומטית לצד תיאורים על חיי התרבות בסוריה. לצדו של השגריר פועלת אשתו הנמרצת, ד"ר רפיף מוסטפה (Rafif Al-Sayed Moustapha), שילדה לאחרונה בת במזל-טוב. הבלוג מנוהל בצורה מקצועית ואסתטית, שכן השגריר כיהן בעבר כדיקן הפקולטה לטכנולוגיית המידע באוניברסיטת דמשק. אשת-השגריר קיבלה תואר ד"ר במדעי-המחשב באחת מהאוניברסיטאות הבריטיות. בני הזוג מנסים להציג לציבור האמריקאי את פניה התרבותיות של סוריה גם בעזרת הקהילה הסורית בארה"ב המונה כחצי מיליון נפש. כשוחרי אמנות, בני הזוג מעניקים תשומת-לב מיוחדת לקהילת הציירים והאמנים מסוריה והם מנסים לקדם את יצירותיהם בכל רחבי ארה"ב.

בשנים האחרונות התפתחה לה קהילה תוססת של ציירים סורים הזוכה להכרה ולהערכה רבה הן בקרב הקהל הערבי הצעיר והן בקרב קהלים הולכים וגדלים במערב. ציירים אלה מציגים בגלריות ברחבי העולם-הערבי; הם מוזמנים להציג את יצירותיהם ברחבי-תבל; אחדים מהם זוכים לפרסים בינלאומיים ולעיתים גם מעתירים עליהם תשבחות רבות בתקשורת הערבית והבינלאומית. בין הציירים הסורים המוערכים ניתן למנות את עומר חמאדי, עיסא בעג'נו (بعجانو), חנא אל-חייק, פתח מודארס, האדי טורון, לואי קיאלי (המנוח), אסמא פיומי, אחמד אליאס, ע'סאן סיבעי, ע'סאן נאנא, איסאם דרוויש ועוד רבים אחרים. בשנים האחרונות, הציירת שרה שמא (Sara Shamma) מושכת תשומת-לב רבה, בעיקר בקרב הדור הצעיר המזדהה עם הסגנון החדשני והאישי שלה.

מעריצה את בוב דילן
שרה שמא, 32, ילידת דמשק, החלה לצייר כבר מגיל 4. כשרונה המיוחד סלל לה את הדרך לאקדמיה לאמנויות בדמשק, שם היא החלה ללמוד מגיל 7 בסדנא מיוחדת המיועדת לילדים. בגיל 20 היא סיימה את לימודיה באקדמיה, ובגיל 23 היא קיבלה תואר באמנות במסגרת לימודיה באוניברסיטת דמשק. היא לימדה שלוש שנים באקדמיה לאמנויות - שם היא החלה את דרכה בצעירותה - ולדבריה מאז 1994 היא עובדת במשרה מלאה כציירת. היא נחשבת לאחת הציירות המצליחות ביותר, שכן מרבית ציוריה נמכרים ללא קושי, כך שהיא אינה נדרשת לחזר אחרי ספונסרים או לחזר אחרי גלריות כדי שיציגו מיצירותיה. במקומות אחדים בסוריה מתקיימות תערוכות קבועות של ציוריה כמו במוזיאון הלאומי של סוריה, בשגרירות הבריטית בדמשק וכן במרכז לתרבות ספרד השוכן אף הוא בדמשק. מאז 1999 התפרסמו עליה עשרות כתבות מהללות בתקשורת הערבית - וגם בזו המתפרסמת באירופה בשפה הערבית. עיתון הכוויתי הכתיר את שמא כאחת מהציירות החשובות ביותר בעולם-הערבי. עיתון ירדני תיאר את התרגשותם, עד לדמעות, של המבקרים באחת מהתערוכות שהתקיימו לאחרונה בירדן. עיתון לבנוני הכתיר את שרה שמא כ"דיווה של עולם הציור". עבודותיה הוצגו גם בספרד, בהולנד, בבריטניה, באוסטריה, בארה"ב ובקנדה. בשנה הבאה, ב-2008, היא מתעתדת להציג תערוכה ראשונה גם בסין.

היא מעריצה מושבעת של בוב דילן, ולאות הערכה לזמר ולשירתו היא ציירה כ-50 דיוקנאות של דילן שחלקם הוצגו בסוריה וברחבי העולם-הערבי. לצד אהבתה למוסיקה של בוב דילן, שרה שמא חובבת נלהבת של מוסיקה סופית (צופית) והיא מעריצה את מחול הדרווישים הידוע בסגנונו המיוחד - למחול עצמו ולרקדנים הדרווישים היא הקדישה ציורים אחדים שהוצגו ברחבי-העולם וזכו לתהודה רבה ונרגשת. לעיתים היא נוהגת לנגן בגיטרה להנאתה, וגם להנאתם הרבה של בני משפחתה וחבריה. בעיני הקהל הרחב, שרה שמא מייצגת דור חדש של צעירים (בעיקר צעירות), פורצי גבולות ומסגרות, ובעלי תעוזה אישית החורגת מהמגבלות המסורתיות והחברתיות.

סגנון אישי סוריאליסטי
שרה שמא נוהגת לצייר בשמן על בד (Oil on Canvas) בגדלים שונים המגיעים לעיתים קרובות לגודל של מטר ויותר, כאשר הצבע האדום שולט במרבית עבודותיה. בציוריה הרבים היא מעמידה במרכז את הפרט, האינדיבידואל, בשלל מצבים אבסורדים על גבול הסוריאליזם. בציורים אחדים קשה לזהות אם מדובר על צילום או ציור, שכן היא ניחנה בכישרון של דייקנות כמעט כירורגית, דבר המקנה לציוריה עוצמה ויזואלית בלתי-רגילה הנבנית גם מגודלם של הציורים. החברה הערבית עוברת שינויים מרחקי-לכת המתבטאים גם במעמדו של הפרט בחברה ובעיקר במעמדן של הנשים בחברה הנמצאת בתהליכים של שינויים ותמורה, וביטוי לכך ניתן להבחין באחדים מציוריה. שרה שמא מעדיפה לצייר פורטרטים במגוון רחב של מצבים - זקנה חרושת קמטים; איכר עם כפיה מסורתית; ילד נוגה; גבר יושב על ספה ספק מיואש ספק מהורהר; ונשים בשלל מצבים הבוחנות את עצמן או שהן מיישרות מבט לצופה במסר מובלע. רובם הגדול של הציורים, הם פורטרטים של הציירת עצמה במצבים מגוונים, עד כי אפשר לייחס את הנטייה הזו לסוג של אובססיה ואהבה עצמית. אלא, שזו דרכה המיוחדת להציג "אישה" ו"נשיות" במצבים שונים כראי לתפיסות המסורתיות או כהתרסה להן. פעם זו אישה עם חצי פנים מחוקות בתוך כלי גדול העשוי מזכוכית, ופעם אחרת זו אישה מול מחסום זכוכית המציירת את עצמה כמטרה מול המתבונן, או שהיא בעצם מציבה לצופה את הזכוכית כיעד החוסם את הדרך אליה. באחד מהראיונות שנערכו עמה, המראיין ביקש ממנה להסביר את ציוריה. וכך שרה שמא השיבה למראיין: "אם הייתי יכולה להסביר את עצמי במילים, לא הייתי ציירת". בצורה זו, המתוחכמת, היא הסירה מעליה את האחריות לפרשנות המילולית של יצירותיה. בדרך עקיפה זו, היא העניקה קרדיט רחב למתבונן כדי שיוכל להתרשם באופן-עצמאי מציוריה בהתאם להבנתו ותפיסתו האישית. ואולי, בשל כך היא זוכה לתשומת-לב רבה ולביקורות אוהדות ונרגשות ברחבי-העולם.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שרה שמא - דיוקנה של ציירת סורית", 1 באוגוסט 2007, The Mideast Forum.