התהליך המדיני – תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת

ב-11 פברואר 2016 נפתחה בגרמניה "ועידת מינכן לביטחון" המתקיימת זו השנה ה-52. לכאורה, הוועידה הייתה צריכה ליצור דו-שיח ענייני בין כל נציגי המדינות משום שהעיסוק בענייני ביטחון לאומי ובינלאומי, נוגע בנושאים הקשורים בדיני נפשות מן המעלה הראשונה. לצד העיסוק האינטלקטואלי בנושאים המשיקים לאינטרסים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים, זוהי הזדמנות יוצאת-מהכלל לרבים מהנציגים לקיים מפגשים בלתי-רשמיים על-מנת להעלות לדיון פומבי, או חשאי, סוגיות ביטחוניות המשותפות למדינות רבות. בין אלפי האורחים שהגיעו לוועידה היו גם שר-הביטחון משה יעלון וחברת-הכנסת ציפי לבני. את החשיבה המערכתית-האזורית של שר-הביטחון הישראלי, אין צורך להציג משום שהמצב הביטחוני והאתגרים העומדים בפני ישראל בשנים האחרונות והקרובות, די שקופים וברורים לקורא הישראלי הממוצע. במילים אחרות, אפשר לזהות זהירות צבאית ומדינית הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי לנוכח שינויי העיתים הקרדינאליים המתחוללים בזירה - החל מטורקיה, דרך איראן ועד לצפון-אפריקה. לעיתים, הסטטוס-קוו מהווה בסיס יציב עליו אפשר "לנהל משברים" אקוטיים, הן בזירה המקומית והן בזירה והבינלאומית, וזאת בשעה שלא מסתמן פתרון אופטימאלי באופק שירצה את כל הצדדים. הסטטוס-קוו, ברוב המקרים אינו בהכרח עמידה במקום בעלמא, אלא זו עמדה הננקטת במודע בידי כל הצדדים כדי לא ליטול סיכונים מיותרים או פשרות שתועלתן מפוקפקת ביותר.

ימים אחדים לאחר סיום הוועידה במינכן, ח"כ ציפי לבני הוזמנה לאולפן של הערוץ ה-1 כדי לדון בקצרה על הנושאים החשובים שהועלו לדיון במהלך הכנס. בתחילת דבריה, ח"כ לבני נשאלה בנוגע לאהוד אולמרט שהחל לרצות את עונשו בכלא מעשיהו ב-14 בפברואר 2016. דבריה על אולמרט צוטטו באחדים מכלי-התקשורת בישראל, בעוד דבריה על ועידת מינכן זכו להתעלמות כמעט מוחלטת. כמובן שיש לכך סיבה משום שצפי לבני בנתה לעצמה קתדרלה ענקית של יהירות עצמית המנסה לכופף את המציאות על-פי מתווה פוליטי מפוקפק למדי. הטון התוקפני וההחלטי, לעיתים, דווקא מרמז על דלות הטיעון הפוליטי שהוצג במהלך הראיון שהיה בערוץ ה-1 ובראיונות קודמים שנערכו עמה בשנים האחרונות. על-מנת להבהיר את הדברים באופן הולם יותר, ראוי להבהיר שהמאמר הנוכחי אינו עוסק בח"כ ציפי לבני, אלא המטרה היא להציג את מערך התודעה-העצמית-הכוזבת של השמאל הישראלי השרוי בתוך מבוך אידיאולוגי ללא-מוצא כבר שנים רבות.

בראיון המדובר, ציפי לבני שמה את הדגש על שני נושאים עיקריים: א) לדבריה, היא הוזמנה להיפגש עם מנהיגים זרים בשל מעמדה המיוחד ובשל הקשרים הענפים שהיא רקמה עמם לאורך השנים האחרונות. ב) לדבריה, בכל השיחות שהיא ערכה במהלך הוועידה, הושם דגש על הוואקום המדיני השורר בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, העלול לדרבן גורמים בינלאומיים למלא את הוואקום הזה.

לכאורה, אין כאן שום דבר חדש. אולם, הטון היהיר והאיום ההיסטרי שיצא מפיה, הפגינו בעליל שהיא לוקחת את הסיכונים השוררים כרגע במזרח-התיכון בקלות-דעת בלתי-נסבלת. פעם נוספת אנו נתקלים בפוליטיקאים ישראלים שיש להם סוג של "אובססיה פלסטינית" גם אם המציאות הופכת לתמרור-אזהרה אחד ענקי המתפרש מקצה המזרח-התיכון הערבי ועד לקצהו המוסלמי. השמאל הישראלי אוהב להשתמש בביטוי "ואקום המדיני", שהוא למעשה אחיו התאום של ה"אופק המדיני" - אלה הם שני מושגים שאנו שומעים ללא הרף מאז הסכם אוסלו של 1993. כאשר השמאל הישראלי חותר לסוג של "פלקט פוליטי" כדי למלא את החלל לכאורה, המחנה המתון והשמרני בישראל בעיקר מדבר על "מהות". על-מנת להעניק לדברים הללו תוקף משמעותי יותר, אפשר להסביר זאת באמצעות הנתון החשוב הבא: יותר מ-80 אחוזים מהישראלים מעוניינים להגיע להסדר-מדיני סופי עם הרשות-הפלסטינית, אולם הציבור הזה מסרב להעניק תמיכה גורפת לשמאל הישראלי בשל מה שנראה כ"הפקרות אידיאולוגית" העלולה לסבך את המדינה בפשרות מדיניות שאין מהן חזרה. הדוגמא הבאה תבהיר גם את עניין הביטחוני - שהפך לסוג של שרלטנות פוליטית נוספת בידי מפלגת-העבודה.

בסוף ינואר 2016, שוב עלו לכותרות הביטחוניות סוגיות הקשורות ל"איום המנהרות" מבית-היוצר של ארגון חמאס על הישובים הישראלים בעוטף-עזה. בהצהרה שנאמרה במהלך סיור בעוטף-עזה שנערך בסוף ינואר 2016, אמר ח"כ יצחק הרצוג ש"החמאס חופר מנהרות ואנחנו צריכים לפוצץ אותן כמה יותר מהר. לא לחכות ולא להמתין. כאשר מצרים מסוגלת לפוצץ מנהרות בצד שלה, ישראל מסוגלת לפוצץ מנהרות בצד שלה. למה ראש-הממשלה ושר-הביטחון מחכים? צריך פעול מהר, בנחישות ולא לשגות באשליות ולהתעורר יום אחד ולהבין שאולי טעינו בהערכת האיום".  אמירה ההזויה הזו, מצטרפת לאמירות הזויות נוספות של ח"כ יצחק "רמבו" הרצוג שנאמרו מאז התבוסה האחרונה של מפלגת-העבודה בבחירות של חודש מרס 2015. כך למשל, ח"כ הרצוג הציע ברעש-גדול בספטמבר 2015 לממשלת-ישראל לבצע מהלך גדול לקליטת פליטים סורים בתחומי מדינת-ישראל. לאור מה שהוא יודע כיום על קליטת הפליטים הסורים ברחבי אירופה ובעיקר בגרמניה, ספק רב אם הוא היה חוזר על הצהרתו הרשלנית. אולם אצל ח"כ הרצוג, אין לדעת.

נחזור לרגע קט לעניין "איום המנהרות": ח"כ הרצוג, כיו"ר האופוזיציה, יודע היטב על המאמצים שמדינת-ישראל השקיעה ומשקיעה במטרה למצוא פתרון יעיל נגד המנהרות הנחפרות בידי החמאס - החל ממעקב מודיעיני יומיומי ועד לפתרונות טכניים הידועים עד כה בישראל וברחבי-העולם. ובכן, האם עולה בדעתו של ח"כ הרצוג שמדינת-ישראל הייתה יודעת בוודאות על קיומה של מנהרה החוצה את הגבול לתחומי המדינה, והיא לא הייתה פועלת בנחרצות גם אם הדבר היה מצריך פעילות צבאית אלימה? אלא, שבדומה למקרים רבים אחרים, ח"כ הרצוג חושב שההצהרות השקריות הללו מעניקות לו נקודות-זכות בדעת-הקהל הישראלית כאילו ממשלת-ישראל מפקירה במודע את ביטחונם של תושבי עוטף-עזה. אם ח"כ הרצוג יודע בוודאות על קיומה של מנהרה כזו ועל מיקומה המדויק, עדיף מאוד שיפנה עם פרטים מדויקים לגורמים ביטחוניים מוסמכים - הם כבר ידעו מה לעשות עם המידע הזה.

אפילו פיגועי-טרור קטלניים הפכו בידי ח"כ הרצוג לסוג של שרלטנות פוליטית המגובה בהצהרות אומללות: ב-1 בינואר 2016, התבצע פיגוע קטלני בלב תל-אביב, ברחוב דיזנגוף, בו נהרגו 3 אזרחים ישראלים בידי טרוריסט מוסלמי תושב ערערה בעל אזרחות ישראלית. יום לאחר מכן, ח"כ הרצוג הצהיר שוב את אחת מההצהרות האומללות שלו על רקע הפיגוע במילים האלה: "נתניהו עייף, הוא גמר את הסוס". ובכן, איזה קשר יש בין הפיגוע הקטלני בו נרצחו אזרחים ישראלים תמימים לבין ההבחנה הפסיכולוגית המטורללת של הרצוג? לאלוהי מפלגת-העבודה הפתרונים. זו אותה מפלגה המכנה את עצמה "המחנה הציוני" כסוג של מסך-עשן עבה שנועד להסתיר את "הואקום" הרעיוני האמיתי השורר בשמאל הישראלי על חלקיו השונים. כך למשל, שלושה שבועות לאחר מכן, ח"כ הרצוג טען ש"אין היתכנות להקמת מדינה פלסטינית כעת". בפגישה שנערכה עם נשיא צרפת ב-22 בינואר 2016, הרצוג כבר היה יותר מפורש בנוגע לעניין הפלסטיני באופן הזה: "הניסיון לחתור למדינה פלסטינית כעת לא יחזיק מים. לא יכולה לקום עכשיו מדינה פלסטינית כי לפלסטינים אין כרגע הנהגה השולטת בכל השטח ויכולה להוביל מהלך כזה". במילים אחרות, הרצוג התקרב עד מאוד לעמדתו של נתניהו, אלא שהפתרון של הרצוג מסתכם בסוג של "נסיגה חד-צדדית" ללא תמורה נאותה או בטחונות מופרשים מהצד הפלסטיני של המשוואה. אפילו חבריו למפלגה יצאו בביקורת נוקבת כלפיו - לא בגלל התוכנית המדינית שלו, אלא בשל מה שנראה כהבנה מסוימת ש"אין עם מי לדבר בצד השני". אכן, אין עם מי לדבר בצד השני, אולם זה עדיין לא אומר שצריך לחזור על אותה טעות שוב ושוב ולשלם על זה מחיר מופקע כל פעם מחדש.

למרות הניסיון של ח"כ ציפי לבני להתמקד בעניין הפלסטיני במהלך הראיון שהיה עמה בערוץ ה-1, ועידת מינכן של פברואר 2016 הייתה טרודה בעיקר בשדות-הקטל של המזרח-התיכון הערבי ובמשבר הפליטים המאיים לשטוף את אירופה כולה. לצד כל אלה, נערכו מפגשים ושיחות רשמיות ובלתי-רשמיות בנוגע לעשרות סכסוכים הקיימים כיום ברחבי-העולם - החל מהסכסוך באוקראינה ומעורבותה של רוסיה ועד לסכסוכים האסלאמיים המדממים בקשמיר ובדרום-הפיליפינים. כמובן שהמשבר בסוריה ומעורבותה של רוסיה, היוו את גולת-הכותרת של הוועידה כולה בעיקר לאור הצהרתו של ראש-ממשלת רוסיה, מדבדב, ש"כניסה קרקעית של כוחות אמריקאים או ערביים לסוריה, תוביל למלחמת-עולם" (11 בפברואר 2016).

מסתבר שיש כרגע, נכון לסוף חודש פברואר 2016, נושאים אקוטיים המעסיקים את הזירה הבינלאומית המתמודדת עם סדרה שלמה של איומים שחלקם נראים כ"איום קיומי". כך למשל, נציגים בכירים מאוד בנאט"ו הצהירו לאחרונה שההתנהלות של רוסיה "מהווה איום ביטחוני על אירופה כולה". זאת ועוד, בגרמניה הוקמה ועדת-בדיקה רשמית על-מנת לברר לעומק האם רוסיה מנסה לערער את היציבות הפוליטית בגרמניה באמצעות כלי-התקשורת הרוסית המיועדת לדוברי-הרוסית המתגוררים בגרמניה. לדברי פוליטיקאים בכירים בגרמניה, המקבלים חיזוק מסוים משירותי-הביטחון המקומיים, לחשש הזה יש אחיזה במציאות. הנושא הזה מוביל אותנו לעסוק בקצרה ביחסים בין ישראל לגרמניה לאור פגישתם האחרונה של בנימין נתניהו ואנגלה מרקל.

ב-16 בפברואר 2016, נערכה פגישה רשמית בין שני המנהיגים. לדידה של מרקל זו הייתה אחת מהפגישות הנעימות ביותר שהיא חוותה עם מנהיגים זרים בשנה האחרונה - בעיקר מאז החלטתה האומללה, (מחודש ספטמבר 2015) לאפשר לפליטים מהמזרח-התיכון להיכנס לגרמניה כמעט ללא מגבלה כלשהי. כיום, מרקל הייתה מוכנה לשלם המון כדי לחזור לימים של תחילת 2015. הקריאות היומיומיות להתפטרותה של מרקל, המגיעות גם מתוך החוג-הפוליטי הקרוב אליה, מעצימות את התחושה הזו כל יום מחדש. אחדים מכלי-התקשורת בישראל ניסו לגמד את המפגש בין השני המנהיגים בשל הטיה פוליטית ברורה וידועה לכול. מסתבר, שלא רק ח"כ הרצוג "מבין" את נתניהו, אלא גם אנגלה מרקל - מתוך הבנת הקונסטלציה המזרח-תיכונית - שהתקרבה לדעתו של בנימין נתניהו במהלך פגישתם. כך למשל, בעניין הפלסטיני היא הגיבה באופן הבא: "צריך להתקדם לדו-קיום בשלום על בסיס פתרון שתי המדינות. דיברנו היום על צעדים אפשריים בהקשר הזה. אין ספק שלא זה הזמן לצעדים גדולים קדימה, אך אפשר לבצע שיפורים פה ושם. וגרמניה תסייע בכך בדגש על פיתוח כלכלי של הפלסטינים".

בהשוואה לשדות-הקטל של המזרח-התיכון הערבי, ברשות הפלסטינית מתקיימת אוטונומיה כמעט מלאה - חוץ מנושאי ביטחון - וזאת, ללא מעורבותה הישירה של ישראל. הרשות-הפלסטינית יכולה לעצב את חייהם של יותר מ-95 אחוזים מהאזרחים המתגוררים בתחומי שליטתה. אלא, שיש כאן סוג מסוים של התלכדות רעיונית בין הרשות-הפלסטינית לבין חברי הכנסת-הערבים ולבין "נציגים" של השמאל הישראלי שאפשר להכריח את ישראל לבצע צעדים בניגוד גמור לאינטרסים שלה, הן בעזרת הפחדות על מעורבות בינלאומית כפויה והן בעזרת טרור יומיומי נגד אזרחים ישראלים. בעיני מרבית הציבור הישראלי - זה המעוניין בפתרון מדיני בדרכי שלום - החפיפה האידיאולוגית הזו בין שלושת הגורמים האלה, מראה בעליל שסיכויו של השמאל להנהיג אי-פעם את ישראל, אינם גדולים במיוחד, ובצדק.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התהליך המדיני - תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת", 25 בפברואר 2016.

אביגדור ליברמן מתחפש לזהבה גלאון

אולי הגיע הזמן להודות בכך, אולם אחד מהדברים הטובים שקרו עם הרכבתה של הממשלה החדשה - ממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו - הוא, שאביגדור ליברמן אינו שר-החוץ של מדינת-ישראל. עדיין לא שכחנו את דבריו הברוטאליים בנוגע להתנהלותה של ממשלת-ישראל במהלך המלחמה בעזה בקיץ 2014. מי שהתחיל את המהלך נגד ראש-הממשלה לפני הבחירות האחרונות היה שר-החוץ לשעבר אביגדור ליברמן - שהתגבשה אצלו המחשבה שהוא המועמד הראוי ביותר לרשת את מקומו של בנימין נתניהו. ההתנהלות השערורייתית שלו במהלך מבצע "צוק איתן", מוססה לחלוטין את השיירים של תדמיתו הפוליטית בעיני כלל הציבור הישראלי.

הדיפלומט מספר 1 של מדינת-ישראל התנהג כמו תגרן פוליטי במשך שבועות ארוכים, וזאת במקום לייצג את מדינת-ישראל כהלכה באחת משעותיה הקשות. האם ליברמן באמת היה ראוי לייצג את מדינת-ישראל מול הקהילה הדיפלומטית הבינלאומית? האם באמת נתניהו שומר את תפקיד שר-החוץ עד שהפרימדונה של הפוליטיקה הישראלית ישתכנע שמקומו הראוי הוא עם הממשלה הנוכחית ולא נגדה? בנוגע לשאלה השנייה, אין לי מושג. בנוגע לשאלה ראשונה - התשובה היא ברורה ומובנת לאלה שלא הצביעו עבור מפלגתו. לאמירה הזו אין שום קשר לעניינים המשפטיים שהתנהלו נגד ליברמן לאורך שנים ארוכות. אנחנו אפילו כתבנו במגזין זה - מגזין המזרח התיכון - שההתנהלות המשפטית כלפיו הייתה התעמרות מבישה של המערכת המשפטית, וזאת ללא שום קשר לדעותיו הפוליטיות או למעשיו כשר-החוץ.

לאור תוצאות הבחירות האחרונות של מרס 2015, מסתבר שלאביגדור ליברמן, בדומה לשמאל הישראלי, אין מה למכור לציבור הישראלי. להזכירכם, מפלגת "ישראל ביתנו" זכתה ב-6 מנדטים בלבד בבחירות האחרונות. בבחירות של 2009 המפלגה זכתה ב-15 מנדטים, ובבחירות של 2013 המפלגה כבר ירדה ל-11 מנדטים. במילים אחרות, בתוך שש שנים המפלגה ירדה ב-9 מנדטים. על-פי האספירציות של אביגדור ליברמן, הוא היה צריך להיות "יורשו החוקי" של בנימין נתניהו, אלא שהתוצאות של הבחירות האחרונות הפכו את ליברמן לפוליטיקאי מריר שמרכולתו התכלתה במהירות בשל מעשיו ומחדליו בשנים האחרונות. ובכן, איך אפשר להסביר את הירידה התלולה הזו?

יהיו כאלה שיטענו שליברמן הוא "שמאלן" שמתחזה ל"ימני" משום שמאגר התומכים של המפלגה מגיע בעיקר מישראלים דוברי רוסית - שיש להם בדרך-כלל אלרגיה לאידיאולוגיה שמאלנית המריחה מסוציאליזם בנוסח הסובייטי. ירידת כוחה של המפלגה כנראה נובע מהתבגרותם של תומכיו שהפכו מעורים יותר בחיים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים של מדינת-ישראל בדומה לתהליכים שעברו על מרבית העדות שעלו לישראל ב-70 השנים האחרונות. סביר להניח שאביגדור ליברמן מבין את התהליך הזה העלול למוסס לחלוטין את מפלגתו לקראת הבחירות הבאות. זיהוי מפלגתי-עדתי יכול לעבוד עד שלב מסוים, אך לא מעבר לכך.

לפיכך, ליברמן החליט לשחק דווקא על המגרש "השמאלני" במטרה לזכות בכמה כותרות אוהדות בתקשורת הישראלית שאינה נוטה חסד עם בנימין נתניהו. במילים אחרות, האידיאולוגיה החדשה של ליברמן היא "להציק כמה שיותר לבנימין נתניהו" בעזרת הודעות פוליטיות הזויות המתחרות בהודעותיה הפוליטיות ההזויות של זהבה גלאון. הרי שניהם למעשה מתחרים על אותו מגרש פוליטי קטן ולא משמעותי במיוחד. ובכן, על-פי מה שנראה כרגע, שתי המפלגות האלה עלולות להיעלם לגמרי בבחירות הבאות משום שהן הפכו לבלתי-רלוונטיות למציאות השוררת בישראל ובמזרח-התיכון כולו. ליברמן כבר לא יכול לבנות על תמיכתה המובהקת של העיתונות הרוסית היוצאת בישראל, משום שבניהם ונכדיהם של עולי ברית-המועצות לשעבר מעדיפים תוצרת כחול-לבן בעברית.

יצחק הרצוג מגיב להתפטרותו טוני בלייר

במאמר מוסגר אנחנו חייבים לציין שהחלק השני של הסרט הדוקומנטרי של ענת גורן (ששודר ב-26 במאי 2015) קבר למעשה את דמותו של יצחק הרצוג כמנהיג עתידי של מדינת-ישראל וכנציג ראוי של מחנה השמאל בישראל. באופן עקיף, הסרט הזה עשה שירות גדול לאזרחי ישראל: התברר באופן מוחלט שהרצוג פשוט תלוש מהמציאות ואין לו כל יכולת להסיק מסקנות מתבקשות בנוגע לסיבות שהביאו לכישלונו בבחירות האחרונות.

ליצחק הרצוג, בדומה לאביגדור ליברמן, יש נטייה לפרסם הודעות פוליטיות החושפות למעשה את עולמו הפנימי ואת אורח-החשיבה שלו בנוגע לעניינים שונים ומגוונים המתחוללים בישראל. ב-27 במאי 2015 הודיע שליח הקוורטט למזרח-התיכון, טוני בלייר, על התפטרותו מתפקידו לאחר 8 שנות כהונה במשרה זו. מדובר על 8 שנים ארוכות בהן המזרח-התיכון כולו עבר תהפוכות קשות מנושא, אך לא נוצרה שום דינמיקה משמעותית ביחסים בין האוטונומיה הפלסטינית לבין מדינת-ישראל. וזאת, למרות הטענות של הפלסטינים על "הכיבוש הישראלי המעיק". הכיבוש הישראלי כל כך "מעיק", שהרשות-הפלסטינית של אבו-מאזן מסרבת להתנתק מישראל בתואנות שונות ומשונות. אפילו להקים תחנת-כוח עצמאית בשטחי הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן מתנגד. אכן, הכיבוש "מעיק" מאוד על חייהם של הערבים "האומללים" המתגוררים בשטחי האוטונומיה הפלסטינית. כנראה שהטמטום הערבי הפושה במזרח-התיכון כולו, הוא הכיבוש האמיתי והיחיד השורר באזור כבר עשרות רבות של שנים.

שליחים דיפלומטיים מערביים המגיעים לישראל טוענים ש"הסטטוס-קוו בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית אינו יכול להימשך יותר". ברק חוסיין אובמה החל כבר בשנת 2009 להשתמש במשפט הזה כביטוי של תוכחה כלפי מדינת-ישראל. המשפט הזה מסמל יותר מכל את יצר ההרפתקנות האידיאולוגי של פוליטיקאים מערביים אחדים המתיימרים להבין את המזרח-התיכון למרות אירועי הדמים המתחוללים בכל אחת ואחת מפינותיו של העולם-הערבי. הסטטוס-קוו אכן נשבר בטוניסיה, בסוריה, בעיראק, במצרים, בתימן, בלוב, בסודאן, בסומליה ובמקומות נוספים שעברו זעזועים קשים של אלימות קשה וחסרת-רסן. כנראה שיש מישהו המדמיין את הצטרפותה של ישראל לרשימה האומללה הזו.

ובכן, האם טוני בלייר הביא לפריצת-דרך משמעותית באזור? אין ספק שטוני בלייר הוא ידיד של ישראל. אולם טוני בלייר היה חלק "מתעשיית השלום" המערבית המתיימרת להתערב גם בענייניה הפנימיים של מדינת-ישראל. זו תעשייה העוסקת גם ביצירת קשרים עסקיים לטובת ממון פרטי - כפי שהואשם טוני בלייר פעמים אחדות לאורך השנים האחרונות. טוני בלייר גם זכה בפרס הישראלי "דן דוד" בשנת 2009 שבמסגרתו הוא זכה לקבל סכום של מיליון דולר. כנראה שבלייר מיצה את עצמו במזרח-התיכון.

לאור התפטרותו של טוני בלייר, הרצוג פרסם הודעה ב-27 במאי 2015 בנוסח הבא: "הודעתו של בלייר היא הוכחה חמורה לחוסר הביטחון שגובל בייאוש של הקהילה הבינלאומית ממדיניותה של ישראל ומכישלון המנהיגות החמור של שני הצדדים. כדי להשיג ביטחון ושקט לאזרחי ישראל צריך להפסיק להילחם בידידים שלנו בכל העולם". עולם-ומלואו של כזב אידיאולוגי עולה מדבריו של הרצוג משום שפעם נוספת הרצוג הפך את מדינת-ישראל לאויבת של מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". יתרה מזאת, הרצוג הרחיב את היריעה בכך שהוא הפך את מדינת-ישראל לאויבת של "הקהילה הבינלאומית" ולאויבת של ידידיה. פעם, קראו לזה בפשטות, "אנטישמיות".

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "אביגדור ליברמן מתחפש לזהבה גלאון", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2015.

מפלגת העבודה אינה לומדת לקח

כדי להבין את היפוך התפקידים המתחולל בימים אלה בישראל, להלן כמה עובדות מעוררות-מחשבה: א) כולם יודעים שבמגזר הערבי יש מסורת ארוכת-שנים של הדלפות של בחינות-בגרות. אולם, כדי לשמור על "האיזון הקדוש" מענישים את כלל התלמידים היהודים כדי לא להיתפס לכאורה באיזה אקט העלול להיחשב ל"גזעני". לקהילה הערבית בישראל דרושה תוכנית לאומית מיוחדת כיד למצוא פתרונות הולמים בתחומים רבים כמו חינוך, תאונות דרכים, עבריינות, דיור ותעסוקה. כדי לגבש תוכנית לאומית שכזו, דרושה הבנה בסיסית שיש כאן בעיה שאין לה שום קשר לטענות על אפליה וגזענות. לעיתים, האמת פשוטה יותר ממה שנוטים לחשוב בתחום הזה.

ב) כולם יודעים שהיו עשרות הפגנות של אתיופים במהלך השנים האחרונות שהסתיימו לעיתים קרבות באלימות כלפי שוטרים. אולם, לרבים מהם יש את החוצפה להניף שלטים "די לאלימות" משום שזה מאוד נוח לחשוב שיש לנו משטרה עם יד קלה על-ההדק - דווקא כלפי ציבור מסוים. כולם טוענים שהעדה האתיופית שתקה עד להילולה המופרעת שהייתה בכיכר רבין ב-3 מאי 2015, אולם למען האמת לא הייתה דקה אחת ב-20 השנים האחרונות שהנושא האתיופי לא הובא לדיון ציבורי בפורומים שונים על-מנת להקל עד כמה שאפשר על שילובם המלא באוכלוסייה הכללית. "כולם" טוענים שהעדה האתיופית זקוקה להזרמת משאבים נוספים, אולם למען האמת זו העדה היחידה בישראל שזכתה לסיוע הגדול ביותר באופן בלתי-פרופורציונאלי בהשוואה לעדות אחרות שעלו לישראל מאז 1948. בהזדמנות הזו, אולי כדאי להגיד תודה גדולה למשטרת ישראל שהצליחה לעמוד מול כל הפרובוקציות הקשות, ובמקביל לכך אנחנו צריכים לבקש מהמפגינים האלימים לשלם על הנזק הרב שהם גרמו לרכוש הציבורי במהלך ההפגנה הגדולה והמופרעת שנערכה בכיכר רבין.

ג) ב-17 במאי 2015, התקיים בישראל "יום ירושלים". על-פי הטון החרדתי של משדר החדשות של ערוץ 2 של השעה 20:00, היה בישראל באותו יום אסון-לאומי ולא אחד מהאירועים החשובים ביותר של העם-היהודי בעת-החדשה. באופן כללי, למשדרי-החדשות בישראל יש נטייה לגלוש להתלהמות כללית שמטרתה לגרום לפרובוקציה אלימה ומיותרת שאינה מתיישרת לחלוטין עם המציאות האמיתית השוררת בישראל.

ד) בשבוע האחרון התקשורת הישראלית עסקה בקריסתו הכלכלית של אזור הדרום לאור הפגנות אחדות שנערכו על רקע סגירתם של מפעלים אחדים בשל קשיים כספיים. על-פי התיאורים שהובאו בתקשורת הישראלית, כל אזור הדרום שרוי במצוקה כלכלית קשה שלא ידענו כמותה מאז 1948. אולם, למען האמת, למרות הניסיון להציג את אזור הדרום כאזור נחשל ונכשל, אזור זה זוכה בשנים האחרונות לפריחה כלכלית, תרבותית, חברתית ואנושית שלא ידענו כמותה כבר שנים רבות. הניסיון להציג את האזור כולו כאזור כושל, יש בו ניחוח פוליטי האופייני למערכת הבחירות האלימה שהתקיימה בישראל עד לבחירות האחרונות.

ה) ב-20 במאי 2015 התפרסמה בעיתון הארץ המטורלל תמונה קבוצתית לא מחמימה במיוחד של ממשלת-ישראל שהתכנסה לצילום המשותף המסורתי שהתקיים בבית-הנשיא יום קודם לכן. עיתון הארץ אימץ את הגישה הגרמנית בה חייבים תמיד להציג את ישראל באור שלילי ומגוחך על-מנת לקדם אג'נדה פוליטית מסוימת. לעומת זאת, בעיתון "ישראל היום" ובעיתון "ידיעות אחרונות" התפרסה התמונה הרשמית של הצילום הקבוצתי בבית-הנשיא.

ו) חשבון הטוויטר החדש של הנשיא אובמה קיבל זמן-מסך-חדשותי הרבה יותר רב מאשר הכישלון האמריקאי הנוסף שהתרחש בעיר רמאדי שבעיראק - שנפלה לידי ארגון "המדינה האסלאמית" תוך כדי טבח, רצח, אונס וביזה של התושבים האומללים שנותרו בעיר הנצורה. שירותי-המודיעין של ארה"ב פרוסים בכל העולם. הם אוספים מיליוני פיסות מידע בכל שנייה על כל מיני עניינים מאוד לא חשובים. מסתבר, שלשירותי-המודיעין של ארה"ב יש תחביב מוזר: הם אוספים מידע באופן כפייתי, אך הם לא ממש מנסים להסיק את המסקנה המתבקשת מהמידע הרב שנאגר. נפילה של רמאדי לידי ארגון "המדינה האסלאמית" הייתה שידור חוזר של נפילת מוסול בקיץ 2014.

על-רקע ההתלהמות הכללית ששטפה את הפוליטיקה הישראלית לאור הבחירות האחרונות שנערכו בישראל בחודש מרס 2015, דומה הוא שגורמים אחדים עדיין לא הפיקו את הלקח הראוי ולא ערכו אפילו חשבון-נפש זערורי לנוכח מה שאירע בישראל במהלך החודשים האחרונים. התברר, פעם נוספת, שהשמאל הישראלי לא רק יודע איך "לא לנצח בבחירות", אלא הוא גם יודע איך "לא לדעת להפסיד בבחירות" למרות שמרבית הציבור הישראלי אמר אמירה ברורה, וזאת בניגוד לציפיותיהם של טייקוני התקשורת הישראלית ולמרות עצותיהם של אדמו"רי השמאל הישראלי. באזור שלנו מתחוללים שינויים היסטוריים עמוקים בכל קנה-מידה, אך השוליים של הפוליטיקה הישראלית מנסים להכתיב אג'נדה פוליטית כאילו אנו חיים באזור המוגן מסכנות ומתהליכים היסטוריים עמוקים בעיקר לאור מה שמתחולל במזרח-התיכון כולו בחמש השנים האחרונות. כך, באופן הזה, משתלב נאומו הפסיכוטי וההזוי של יצחק הרצוג ביום בו הושבעה ממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו ב-14 במאי 2015. הנאום של הרצוג גם השתלב היטב עם המופע המטורלל של נציגי מפלגת מר"צ שהפכה לשלוחה ההזויה של "שוברים שתיקה" - ארגון המנסה להלבין את פשעיהם של ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים נגד מדינת-ישראל ותושביה.

נאומו של הרצוג היה אחד מהנאומים המבישים ביותר מאז דבריו הגזעניים של יאיר גרבוז, ב-8 במרס 2015 בכיכר רבין, במהלך העצרת המיותרת של "תומכי" השמאל שנערכה במקום. אנחנו רוצים להתעכב על משפט אחד שנאמר בנאומו של הרצוג שמבהיר את הגישה הכללית של השמאל הישראלי כלפי מה שמתחולל בישראל גם בתחומים נוספים. הרצוג הטיח בנתניהו את המשפט הבא: "קנית שלטון בשקר". על-פי המשפט האומלל הזה, נראה שיצחק הרצוג - כנציג השמאל הישראלי - מוכן לקבל את הדמוקרטיה הישראלית רק אם היא מתכתבת עם ההזיות הפוליטיות של השמאל הישראלי. אולם, מעל הכל, המשפט הזה מראה בעליל שיצחק הרצוג התנהג בפראות ובאלימות מילולית טיפוסית כיאה למנהיג מובס ומושפל משום שלפני הבחירות "הבטיחו" לו ניצחון גדול שהסתיים במפח-נפש עוד יותר גדול. הרצוג התנהג בשבועות האחרונים כאילו מדינת-ישראל הפכה לאויבת של מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". ההתנהגות הזו חזרה על עצמה ביתר-שאת גם במערכת הבחירות האחרונה שהביאה למפלתו הגדולה.

רבים בישראל לא היו צריכים את הסרט הדוקומנטרי של ערוץ 10 על יצחק הרצוג שנעשה במהלך מערכת הבחירות כדי להבין מה לא בסדר בהתנהלות הכללית האופיינית למפלגת-העבודה לאורך כל השנים האחרונות. ועם זאת, אנחנו חייבים לציין שערוץ 10 החליט לעשות סרט על הרצוג דווקא בגלל שהערוץ "הריח" כביכול את ניצחונו העתידי של הרצוג. במילים אחרות, מפח-הנפש של הרצוג משותף גם למפח-הנפש הגדול של ערוץ 10. אכן זהו חומר דוקומנטרי מרתק ומביך, אפילו מביך מאוד - לא רק על הרצוג אלא גם על ערוץ 10 ועל התקשורת הישראלית בכלל.

למרות שעברו בסך-הכל קצת יותר מחודשיים מאז שהתקיימו הבחירות בישראל, דומה הוא שמרבית המפלגות בישראל כבר נערכות לקראת הסיבוב הבא שכנראה יתקיים מוקדם יותר ממה שתוכנן. ההיערכות הזו אינה רק משותפת למפלגות הפוליטיות בישראל, אלא היא גם משותפת לחלקים גדולים בציבור הישראלי המתכוננים לקראת הבאות. לפיכך, סביר להניח שלאור ההתנהלות השערורייתית של מפלגת-העבודה בחודשים האחרונים, ספק רב אם היא תצליח לעבור בבחירות הבאות את מחסום ה-10 מנדטים.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "המופע הפסיכוטי של יצחק הרצוג בכנסת ישראל", מגזין המזרח התיכון, 21 במאי 2015.

טרור אסלאמי - אפריל 2015

בימים אלה, העולם החופשי מציין 70 שנה לסיום מלחמת-העולם השנייה ואת הניצחון על גרמניה ב-7 במאי 1945 בעת שנחתם כתב הכניעה של הצבא הגרמני. והינה, אנחנו מוצאים את עצמנו עם נתון שפרסם האו"ם, בתחילת מאי 2015, על כ-38 מיליון פליטים ועקורים ברחבי-העולם על-פי סקירה בינלאומית הנכונה לסוף שנת 2014. מתוך הנתון הזה, כ-20 מיליון פליטים ועקורים נאלצו לעזוב את ביתם או את ארצותיהם בשל מלחמות המתחוללות בתוך העולם-הערבי ובתוך העולם-האסלאמי. לצד הטרגדיה האנושית הזו, מתחוללת טרגדיה קשה ואכזרית שממעטים לדבר בה או לעסוק בה באופן יומיומי כאילו מדובר על תופעה שצריך לחיות עמה. במילים ברורות יותר, אנחנו מדברים על מסכת ההתעללויות המיניות הקשות אותן חוות הנשים המוסלמיות הנמצאות באזורי לחימה. מדובר על מיליוני נשים וילדים הנתונים לחסדיהם של הצדדים הלוחמים הנעזרים בטיעונים דתיים אסלאמיים כדי להצדיק את מסכת ההתעללויות המיניות אותן חווים הנשים והילדים. אין תימה איפה, שארגוני טרור אסלאמיים רבים, כדוגמת ארגון "המדינה האסלאמית" וארגון "בוקו חראם", הפכו לאבן-שואבת של פסיכופטים המגיעים מכל המרחב האסלאמי מטרה לממש את החוויה הקרימינאלית שיש לה הצדקות דתיות הלכתיות - הן כלפי נשים, הן כלפי כופרים והן כלפי אלה שאינם שייכים לזרם האסלאמי הנכון.

בתחילת אפריל 2015, גורם רשמי בעיראק מסר שמדי חודש בחודשו מתאבדות כ-60 נשים ונערות שעברו התעללות מינית בדרגה כזו או אחרת על-רקע מלחמת-האזרחים המתחוללת בעיראק. על-פי הערכות אחדות, זהו רק קצה-הקרחון בנוגע למה שמתחולל בעניין הכאוב הזה, משום שמשפחות רבות בעולם-האסלאמי אינן מעוניינות לשתף-פעולה עם הרשויות המוסמכות מחמת הבושה. כבר בשנת 2010 פרסמנו במגזין זה - מגזין המזרח התיכון - מאמר בשם "לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה". בחמש השנים האחרונות, מצבן של הנשים בעולם-המוסלמי החריף, משום שאזורים רבים בעולם-הערבי הפכו לאזורי לחימה עקובים מדם עם מאות-אלפי הרוגים מידי שנה.

ב-29 באפריל 2015, אתר האינטרנט של העיתון הטורקי "הורייט" (Hürriyet), פרסם כתבה אמיצה על גורלן של הנשים היזידיות שנפלו לידי אנשי ארגון הטרור "המדינה האסלאמית" במהלך האירועים הדרמתיים בעיראק של חודש אוגוסט 2014. אחת מהנשים האלה הייתה בחורה צעירה בת 19 בשם דאליה. להלן סיפורה בתמציתיות: "התעוררנו ב-3 באוגוסט 2014 בשעה שאנשי ארגון המדינה-האסלאמית פשטו על הכפר שלנו. הם ריכזו אותנו בכיכר הכפר ואמרו לנו שאם לא נתאסלם הם יהרגו אותנו. הסכמנו להתאסלם בשל הפחד. אולם, בכל זאת הם לקחו את כל הגברים ולא שמענו מהם יותר. הם הפרידו בין הנשים הצעירות למבוגרות. את הנשים הצעירות והילדים הם העבירו לעיר תל-עפאר. הם לקחו מאיתנו את הילדים עד גיל 5. לאחר מכן הם כלאו אותנו בבית-ספר. המקום היה כמו שוק-עבדים. מפקדי ארגון המדינה-האסלאמית בהם טורקים, צ'צ'נים וגרמנים, הגיעו כל יום וקנו אחת מאיתנו. היו בהן גם בנות 13-12. פעיל ארגון המדינה-האסלאמית ממוצא טורקמני בשם אבו-מוסטפא קנה אותי והביא אותי לביתו שבתל-עפאר. נשארתי שם 5 חודשים. לאחר מכן הגיע פעיל נוסף בשם איימן ולקח אותי כדי להעניק אותי כמתנה לפעיל צ'צ'ני. לפני שהוא אנס אותי, הוא משך בשערותי והכריח אותי לטבול את הראש בדלי מלא נפט. לאחר מכן הוא כלא אותי בביתו ואנס אותי במשך שלושה ימים. לאחר מכן הוא החליף אותי בנערה יזידית אחרת. גם האיש הזה אנס אותי, ואז הוא החזיר אותי לאיימן. אחרי עשרה ימים הגיע שוב אבו-מוסטפא לקח אותי ונשארתי איתו במשך חודש. אחר כך הוא מכר אותי לאדם אחר מהעיר מוסול בשם עיזאם. הוא אנס אותי כל לילה. אחרי חודש הוא מכר אותי לאדם אחר ממוסול, עד שנמאס לו ממני ואז הוא מכר אותי לרופא בעיר מוסול. הרופא מכר אותי לאדם מהעיר כירכוך שאמר לי שהוא לא קנה אותי כדי לאנוס אותי, אלא כדי לשחרר אותי. הוא לקח אותי לעיר כרבלא, משם הגעתי לעיר בגדאד. לאחר מכן נסענו לאוטונומיה הכורדית. שם הוא מסר אותי למשטרה הכורדית.  אבא שלי בא לאוסף אותי מתחנת-המשטרה (בתחילת אפריל 2015). שמחתי כל כך לראות את אבי, שכמעט שכחתי את כל מה שחוויתי עד כה". הסיפור של דאליה מאפיין את מה שמתחולל בעולם-המוסלמי, גם אם למקרה שלה יש סוף טוב באופן יחסי בהשוואה לעשרות-אלפי הנשים הנעלמות בכל שנה במרחב האסלאמי כולו.

בסיכומו של דבר, בחודש אפריל 2015 נהרגו 10,294 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 15,143 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 11,291 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2015 נהרגו 50,196 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים צבאיים שהיו במרחב האסלאמי כולו.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אפריל 2015

מדינה:	הרוגים:	פצועים:
עיראק:	4,811 (כ-1,000 אזרחים)	5,000
סוריה:	2,230	4,000
תימן:	961 (מחציתם אזרחים)	4,000
ניגריה:	525	1,000
אפגניסטן:	447 (רובם טרוריסטים)	1,000
פקיסטן:	368 (רובם טרוריסטים)	--
מצרים:	166 (רובם חיילים וטרוריסטים)	--
קניה - טרור אסלאמי:	153 (רובם תלמידי תיכון)	--
דרום-סודאן + דארפור:	127	--
לוב:	110	--
דרום-סודאן:	91	--
ניז'ר - טרור אסלאמי:	84	--
סומליה:	42	--
טוניסיה:	20	--
לבנון:	15	--
צ'אד - טרור אסלאמי:	14	--
מאלי:	14	--
אלג'יריה:	14	--
קמרון - טרור אסלאמי:	13	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	13	--
הודו - טרור אסלאמי - קשמיר:	11	--
איראן:	11	--
סעודיה:	9 (כולם חיילים ושוטרים)	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	7	--
טורקיה - כורדים:	5 (חברי המחתרת הכורדית)	--
רוסיה - טרור אסלאמי - קווקז:	3	--
בוסניה - טרור אסלאמי:	1	--
טג'יקיסטן - טרור אסלאמי:	1	--
ישראל - עזה:	--	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	5 (4 מהם טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - טרור:	1 (אזרח ישראלי בפיגוע דריסה)	--
ישראל - רמת הגולן:	4 (טרוריסטים מוסלמים)	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	12	עשרות
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	6	--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר מידע ודאי.	--
סה"כ:	10,294 הרוגים	15,000 פצועים

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "טרור אסלאמי - נשים כשפחות מין - אפריל 2015", מגזין המזרח התיכון, 7 במאי 2015.

המפלה של התקשורת הישראלית מול נתניהו

בישראל התנהלה מערכת-בחירות מטורללת ביותר לכנסת ה-20 שהסתיימה ב-17 במרס 2015 בשעות הערב המאוחרות עם נצחונו המדהים של בנימין נתניהו. אפשר לשער שמאות מאמרים יתפרסמו במהלך השבועות הבאים על-מנת לתת הסבר מניח את הדעת לנצחנו של נתניהו כנגד כל הסיכויים - לפחות, על-פי הרושם שנשקף מכלי-התקשורת בישראל.

הניצחון של נתניהו הוא ניצחון מתוק. זהו הישג אישי מפתיע למרות מסע ההסתה, ההכפשה, השקרים, הסקרים המדומים, הגזענות ואלימות שהופגנה בתקשורת הישראלית כלפיו וכלפי אוהדיו - במיוחד בעיתון "ידיעות אחרונות", בעיתון "הארץ", באתר YNET, בערוץ 2, ובערוץ 10. הינה סיפור קטן שייתן לכולנו מושג על ההפתעה שהתחוללה עם פרסום התוצאות: חבורה מסוימת של תל-אביבים המתגוררת ברובה ברמת-אביב (אקדמאים, ליברלים ופטריוטים), החליטה להצביע עבור בנימין נתניהו בעיקר לאור מה שהתחולל בתקשורת הישראלית במהלך החודשים האחרונים. זו לא הייתה הצבעה עבור הליכוד, אלא זו הייתה הצבעת-מחאה ענקית נגד התקשורת הישראלית שלא ידעה להפריד בין הסתה נגד המדינה לבין ביקורת לגיטימית כלפי מדיניותו של נתניהו. במילים אחרות, התקשורת הישראלית ברובה עסקה בהונאה של קוראיה וצופיה וב"טרור תקשורתי" נגד אדם אחד בלבד.

זו אותה תקשורת שניסה להרוס כל חלקה טובה במדינת-ישראל בעזרת מניפולציות תקשורתיות שנבעו בעיקר בשל עניין עסקי ותחרות ילדותית בין עיתון "ידיעות אחרונות" הכושל לבין עיתון "ישראל היום" הפורח. זו אותה תקשורת שניסה לרמות את הציבור הישראלי כאילו מדינת-ישראל הפכה למדינה סומלית כושלת. זו אותה תקשורת שניסתה לסכסך, לפגוע במזיד, להעליב ולהשפיל ציבור שלם של בוחרים בעזרת אמירות גזעניות כאילו הם מחוץ למחנה "הנכון" או כאילו הם לא ממש "שייכים" למדינה. אמירותיו של יאיר גרבוז על "מנשקי הקמעות ועובדי האלילים" שנאמרו בעצרת של השמאל שנערכה בכיכר רבין ב-8 במרס 2015, למעשה ייצגו את הצד האפל של השמאל הישראלי הקיצוני שמצליח להכשיל את עצמו פעם-אחר-פעם באמצעות אמירות אומללות המבטאות את התודעה-העצמית של מרבית השמאל הישראלי. הינה כי כן, 72 אחוזים מהציבור הישראלי הצביעו בבחירות האחרונות. רבים מהם אמרו "לא" לתרבות-הביוב הזו של השמאל הישראלי - זה המקבל גיבוי מלא מהתקשורת הישראלית הממסדית וצרת-האופקים.

היהירות התקשורתית שהופגנה בחודשים האחרונים בעזרת עשרות עיתונאים מטורללים שברה שיאים של טמטום שהפכו את התקשורת הישראלית (ברובה) לבלתי-רלוונטית לחיים הלאומיים שלנו בישראל. יש משהו משותף בין מרבית אמצעי-התקשורת בישראל לבין חסן נסראללה ולבין גורמים ערביים נוספים: הם לא יודעים "לקרוא" נכון את החברה הישראלית. נסראללה למד את הלקח הראוי, אך עדיין התקשורת הישראלית היהירה עוד צריכה ללמוד את הלקח הראוי לעשרות השנים הבאות. אפילו יום לאחר הבחירות, עיתונאים אחדים המשיכו להפגין את היהירות הגזענית שלהם כלפי ציבור-בוחרים-גדול בעזרת אמירות הזויות בסגנון: "יש כאן שני עמים". כאן בדיוק מתחילה ומסתיימת הבעיה של התקשורת הישראלית - והבעיה הזו לא תיעלם עד שייעלמו לחלוטין כל האמירות הללו שיש להם ריח מבאיש המתנשא למרחוק. חבל ש"ביטחוניסטים" לשעבר הסכימו לשתף-פעולה עם המגמה הזו בשל עיוורן-חושים, שנאה והתנשאות בלתי-מתקבלת על הדעת - בדומה למאיר דגן הבכיין.

אפילו ציפי לבני לא יכלה להימנע בדברי ההסתה שלה לאחר נצחונו של נתניהו בעזרת רטוריקה אלימה ומיותרת שהכשילה לחלוטין את אלה המתיימרים לייצג את מחנה השמאל הישראלי. ציפי לבני, כרגע, מתאימה כמו כפפה למפלגת-העבודה כפי שהיא נראית כיום: יהירה ומתנשאת. לפיכך, ההצבעה עבור נתניהו הייתה הצבעה רציונאלית לעילא ולעילא, בעוד ההצבעה למפלגת-העבודה נבעה משיקולים פרימיטיביים בלתי-רלבנטיים למציאות האמיתית השוררת בישראל. כך למשל, עמוס ידלין -  מי שהתיימר להיות שר-הביטחון מטעם מפלגת-העבודה - אמר לאחר הפגנת-הימין שנערכה בכיכר רבין ב-15 במרס 2015, שעצרת הימין תוביל למדינה חשוכה, חרדית ומתנחלת. האיש הזה התיימר להיות גם מפקדם העליון של חיילים דתיים המהווים נתח גדול ביחידות הקרביות המובחרות ביותר שלנו.

לידיעת התקשורת הישראלית: נתניהו ניצח ב-7 ערים מתוך 10 הערים הגדולות בישראל. להגדיר את הערים הללו שהצביעו עבור נתניהו כ"פריפריה", זה עלבון גדול לאינטליגנציה הישראלית ועלבון גדול מאוד למושג "תקשורת". אמרתי לכם שהתקשורת הישראלית, כמו חסן נסראללה, אינה מבינה את החברה הישראלית ואת ערכיה כפי שאלה באו לידי ביטוי גם במבצע "צוק איתן" ובאתגרים רבים לפני כן. אם יותר מידי אזרחים ישראלים שמחים על תבוסתה של התקשורת הישראלית לאור נצחונו של נתניהו, מישהו חייב לעשות בדק-בית רציני במטרה להפיק לקחים מערכתיים, אישיים, תרבותיים ותקשורתיים. לאור מה שהתחולל בתקשורת הישראלית בשנים האחרונות, אפילו המילה "פרשן" הפכה למילה מגוחכת שאין מאחוריה מאומה. אחדים מהפרשנים "הבכירים" הציגו תפיסת-עולם מדומיינת ומעוותת שהייתה רחוקה מאוד מהמציאות בה אנו חיים - הן בתחום הפוליטי והן בתחומי הכלכלה והחברה במדינת-ישראל. מדינה בה התל"ג לנפש חצה את ה-40,000 דולר לשנה, ראויה למעט יותר כבוד והערכה מפי כאלה המתיימרים להיות "פרשנים בכירים".

אנחנו יכולים לשער שבנימין נתניהו בקדנציה הרביעית שלו, ידע לשמור על מדינת-ישראל כמדינה ליברלית, מתקדמת, הישגית ומגובשת גם עם הערבים והחרדים - מדינה החותרת ליחסי שכנות טובים עם הסובב אותה. אפשר לקדם עוד יותר את היעדים הללו - הרי העם נתן לכך ביטוי הולם במערכת הבחירות האחרונה. בהצלחה לכולנו.

וכמה דברים לסיום: א) תודה רבה גם לציפי לבני שהצליחה לחסל עוד מפלגה. ב) במהלך החודש האחרון התפרסמו במגזין זה שלושה מאמרים ביקורתיים על מפלגת-העבודה ועל התקשורת הישראלית לאור מערכת הבחירות האלימה שהתחוללה בישראל בחודשים האחרונים. כל מי שרוצה להבין מה אירע למפלגת-העבודה בחודשים האחרונים, מוזמן לעיין בהם שוב.

--

מפלגת-העבודה - לוליינות אידיאולוגית אטומה.

לאן נעלמה התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג.

מפלגת-העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו", מגזין המזרח התיכון, 19 במרס 2015.