מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת´ - 1964

במאמר הקודם עסקנו בשינויים האידיאולוגיים שעברה מפלגת הבעת' בעקבות הוועידה ש-6 שהתקיימה בחודש אוקטובר 1963 - כשבעה חודשים לאחר שקציני הבעת' חוללו הפיכה צבאית מוצלחת בסוריה. קציני הצבא שניצבו לפתע בחזית העשייה המדינית, ביקשו ליצור מסגרת אידיאולוגית שתעניק הכשר לשליטתו של הצבא על החיים הריבוניים בסוריה - לא מאחורי הקלעים ולא בהיחבא בשל הרכבו העדתי של האגף הצבאי במפלגה. לפיכך, בעזרת מניפולציות פוליטיות מרשימות, קציני הצבא הצליחו להכניס סעיף מיוחד במצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' על-מנת להציב את הצבא בחזית העשייה הפוליטית כגורם בעל-משמעות שתפקידו לממש את הרעיונות החדשים שגובשו במהלך הוועידה ה-6. ובכן, מה התרחש במהלך הדיונים בשאלת תפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה?

מאחר וסעיף זה, הצבא, גרם למחלוקות רבות בדיוני הוועידה ה-6, להלן יובהרו העימותים שנגרמו בשל מחלוקת זו, אך לא באותה דרך השוואתית שהובאה במאמר הקודם משום שדרוש לכך הסבר מעט מקיף יותר. נקודה זו - תפקידו של הצבא בפוליטיקה הסורית - היוותה בעיה ושאלה מכרעת מבחינתה של הסיעה המרקסיסטית שאף באה לידי ביטוי בפרסומם של שני הכרכים "אודות המחשבה המדינית" שיצאו-לאור בתחילת 1963, בידי יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס.

דרישתם של אל-חאפז ומורקוס הייתה הוצאת הצבא מחוץ למעגל החיים הפוליטיים בסוריה מתוך מחשבה שהמהפכה הסוציאליסטית לא תצליח אם הסוציאליזם יונחת מלמעלה - דהיינו מאנשי הצבא.  בהתאם לרעיונו של הפלג המרקסיסטי, המהפכה הסוציאליסטית מתבססת על מהפכה מלמטה והיא שולחת את זרועותיה כלפי מעלה גם לעבר מוסדות השלטון. המשמעות היא, שהשלטון הוא נושא דברו של ההמון ופועל על-פי האינטרסים המובהקים של ההמונים על-בסיס ההנחה הזו. כל עוד תנאי זה לא בא לידי ביטוי מצד "היסודות בעלי-ההכרה" שהם איכרים, פלחים, זעיר-בורגנים ומשכילים, "שיערוב המרכסיזם" יישאר בגדר ניסיון בלבד.

מנגד, מישל עפלק וקבוצתו פעלו ממניעים שונים לחלוטין במהלך קיומה של הוועידה ה-6, כאשר דאגתם העיקרית הייתה המאבק להשפעה והישרדות אישית ופוליטית בין האגף הצבאי במפלגה לבין האגף האזרחי שבה. סביר להניח שלא נעלם מעיניהם כוחו והשפעתו של הצבא על המפלגה ועל החיים הפוליטיים בסוריה - כפי שאכן כך היה בפועל. לפיכך, דרכו של עפלק התאפיינה בניסיון לצבור כוח פוליטי בתוך המגבלות הקיימות, ובתוך הממד הצר שהותירו לו קציני הצבא והפלג המרקסיסטי שניחן ברעב פוליטי כדי להביא לשינוי מקיף בסוריה ובעולם-הערבי כולו על-פי משנה פוליטית סדורה.

האגף המרקסיסטי חש ביטחון מוחלט בדרישותיו השונות בנוגע לאידיאולוגיה ברורה יותר ומעשית יותר, והוא אף חש ביטחון בשל האופי הדמוקרטי שבו התנהלו הדיונים הן בוועידה האזורית והן בוועידה הלאומית. יתרה מזאת, הם פעלו כבעלי השליחות והייעוד ההיסטורי, כך שלמרות שהצבא הוא שהזמין אותם ליטול חלק בדיונים ולעצב את דרכה החדשה של המפלגה, הם חשו משוחררים מכל ניסיון לשלם מס-שפתיים לקציני הצבא או להתפשר עם רעיונם המרכזי.

בהחלטות הועידה השישית של מפלגת הבעת' - בפרק הראשון - נאמר כי הועידה נתבקשה לציין את המאפיינים העיקריים של התקופה שעברה בין הוועידה הלאומית החמישית לבין הוועידה הלאומית השישית.  חברי הוועידה סיכמו את חמשת התופעות הבולטות של התקופה, והן:

1. הפיכת מאזן-הכוחות במולדת הערבית לטובת התנועה המהפכנית.

2. תנועה אידיאולוגית ערבית מאורגנת תפסה את השלטון בשתי ארצות ערביות (סוריה ועיראק).

3. תבוסתה של התנועה הקומוניסטית.

4. עליית ההכרה של ההמונים ביחס לחשיבותו של הגורם הכלכלי והחברתי בבניית החברה המהפכנית.

5. הנאצריזם.

כפי שהתברר מהחלטות הוועידה, חברים אחדים שהשתתפו בדיונים ביקשו להוסיף עוד נקודות אחדות שלדעתם התקופה הנדונה (בין שתי הוועידות) התאפיינה בהן. ואכן, אחדים מן המשתתפים בוועידה העלו עוד 11 נקודות נוספות שלדעתם התקופה האחרונה התאפיינה בהן. בסעיף האחרון, ה-11, נכתב "כניסת הצבא למערכת הלאומית על יסודות אידיאולוגיים וארגון אידיאולוגי".  ובהמשך לסעיף זה נאמר כי "נמתחה ביקורת על סעיף זה של הדו"ח, אם משום שלא נכנס לפרטים, אם ביחס לניסוח, או בגלל כמה נקודות משניות". ההוספה הזו הראתה בעליל כי ויכוח חריף התגלע בין חברי הוועידה בנוגע לתפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה. סעיף זה, מחד גיסא, תיאר את כניסת הצבא לחיים הפוליטיים על בסיס אידיאולוגי וארגון אידיאולוגי, ומאידך, הסעיף נועד לטשטש את הויכוח שפרץ בין חברי הוועידה, בשל כניסת הצבא לחיים הפוליטיים, על-ידי הוספת המשפט כי "נמתחה ביקורת" בשל "כמה נקודות משניות".

קציני הצבא לחצו על חברי הוועידה על-מנת לקבל הכרה מלאה בנוגע לתפקידו של הצבא. וכבר בסיכום של חמש התופעות הבולטות של התקופה, כפי שחברי הוועידה נתבקשו לציין, היה סעיף שניסה לתת משנה-תוקף לתפקידו של הצבא ומעורבותו בחיים הפוליטיים בסוריה. על כן, בסעיף ב' נכתב: "תנועה אידיאולוגית מאורגנת תפסה את השלטון בשתי ארצות ערביות (סוריה ועיראק) בפעם הראשונה בהיסטוריה הערבית המודרנית".

אם היה ספק ברעיון, בנוגע לתפקידו של הצבא בחיים הפוליטיים בסוריה, ספק זה הוסר בהחלטות הסופיות של הוועידה ה-6 של מפלגת הבעת'. הוועידה החליטה שלוש החלטות שבאו תחת המסגרת הערטילאית "המלצות מדיניות שונות", אשר הפגינו בעליל הן את חוזקו והשפעתו של הצבא והן את כוונותיו לגבי העתיד. וכך הועידה החליטה:

א. "לקבל את היסודות האיחודיים הסוציאליסטיים והארציים, שפעלו בעבר בשתי המפלגות (בסוריה ובעיראק) ולא הזיקו להן - כיחידים (הדגשה במקור), בתנאי שיעברו מבחן הניסיון והמעקב האישי למשך שנה לפחות. באשר ליסודות האיחודיים הסוציאליסטיים הארציים כארגון (הדגשה במקור), יש להילחם בהם בתקיפות, כיוון שהם עוינים למפלגה בצורה חריפה".

ב. "הועידה הלאומית ממליצה בפני ההנהגה הלאומית לבקש מההנהגות הארציות בסוריה ובעיראק לערוך טיהורים בכל המיניסטריונים, ובמיוחד במיניסטריון החוץ, מהיסודות הריאקציוניים. יש לעשות זאת במהירות האפשרית ולספק לשגרירויות יסודות מפלגתיים מקרב המדינות הערביות השונות".

ג. "הועידה הלאומית ממליצה בפני ההנהגות לבקש מההנהגות הארציות בסוריה ובעיראק לפעול מייד להקמת צבא על בסיס אידיאולוגי, כיוון שבלעדי צבא סוציאליסטי יועמדו הסוציאליזם ופעולות השינוי - בסכנה".

כפי שניתן להבין מהסעיפים דלעיל, החלטות הוועידה השישית העניקו לצבא הכשר לפעול במישורים אחדים להם הוא קיווה וציפה מאז ההפיכה ב-8 במרץ 1963:

א. ניתנה לו הלגיטימציה לפעול כצבא אידיאולוגי-דוקטרינרי השומר על עקרונות הסוציאליזם. דהיינו, צבא וסוציאליזם חד הם.

ב. בנוסף לכך, ניתנה לצבא האפשרות לערוך טיהורים מקיפים במפלגה ובמשטר כראות עיניו ולפעול בצורה החלטית נגד כל סטייה מהאידיאולוגיה החדשה של מפלגת הבעת'.

ואכן, כאשר מולאו התנאים האלה הן מבחינה אידיאולוגית-פרגמאטית, הן מבחינת הלגיטימציה למעורבותו הפוליטית והן בשל ההחלטה המאפשרת לו לערוך טיהורים מקיפים במוסדות המדינה, המשמעות היא כי הציפיות של הצבא מולאו בצורה מושלמת המאפשרת לו לעמוד הן בלחצים פנימיים והן בלחצים חיצוניים (למשל, מול יוקרתו ומשנתו המדינית של עבד אל-נאצר).

ועידת הבעת' באוקטובר 1963 מסמנת יותר מכל את דרכה החדשה על מפלגת הבעת' ואת דרכה החדשה של סוריה כיחידה מדינית. ועידה זו סימלה עבור האגף המרקסיסטי במפלגה את פסגת כוחם והשפעתם האידיאולוגית והפוליטית. אולם, מה שנראה כהצלחה באוקטובר 1963 - למרות שדרישתם להוצאת הצבא לא התקבלה -  הצלחה זו שימשה סימן לירידתם מהבימה הפוליטית במסגרת מפלגת הבעת'. עתה, משעוצב המצע הרעיוני של מפלגת הבעת', שוב לא היה צורך בקבוצה אינטלקטואלית שמאלית-רדיקאלית אשר תיתן דרור למחשבותיה ולמעשיה, ובכך תערער את הלגיטימיות של הצבא להמשיך לנהל את כל המוסדות השלטוניים במדינה לפי ראות-עיניהם.

האתגר הראשון במעלה של כל שלטון, הוא שרידותו. שרידות זו היא שמכתיבה את הצעדים הפוליטיים של המשטר כלפי אלה הקוראים תיגר כלפיו, או כאלה המהווים אתגר פוטנציאלי עתידי. מייד לאחר סיום הועידה ה-6, הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' פרק כל עול ורסן, ברחבי עיראק באופן אלים ביותר, עד שהדבר העמיד בסכנה את כל הישגי מפלגת הבעת' הן בעיראק והן בסוריה. מבחינת קציני הבעת' בסוריה זו הייתה שעת כושר להיפטר מכל מהקבוצה המרכסיסטית שעזרה לגבש את המצע החדש של מפלגת הבעת'.

בראשית 1964 התכנסו קציני הבעת' והחליטו להרחיק את כל החברים המרקסיסטים, במסגרת, מה שנקרא, "טיהור וייעול המנגנון הפוליטי של המפלגה". על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, יש צורך לחזור לאירועי ספטמבר 1963 כשקציני הבעת' חברו לפלג המרקסיסטי במטרה לנטרל את וותיקי המפלגה כדוגמת מישל עפלק וצאלח אל-דין אל-ביטאר:

"הוועדה הצבאית" שביצעה את ההפיכה, ופעלה מאחורי הקלעים, שיתפה פעולה עם הקבוצה המרקסיסטית בראשותו של חמוד אל-שופי  - מורה דרוזי בן 36 שהמשיך לקיים בחשאי את סניף מפלגת הבעת' בתקופת האיחוד עם מצרים. אל-שופי הושפע רבות מכתביו של יאסין אל-חאפז וממפלגתו המרקסיסטית של עלי צאלח אל-סעדי מעיראק. סביב אל-שופי התקבצה חבורת מרקסיסטים שמשכה את עיניהם של קציני הבעת' שביצעו את ההפיכה. שיתוף פעולה זה, בא לידי ביטוי במהלך קיומה של הוועידה הארצית של מפלגת הבעת' שנערכה בספטמבר 1963, וזאת לקראת כינוסה של הועידה הלאומית ה-6 של מפלגת הבעת', שעתידה הייתה להיערך בדמשק באוקטובר 1963, בהשתתפותם של נציגי הסניפים של המפלגה ברחבי עולם-הערבי.

לוועדה-הארצית של סוריה נבחרו האישים האלה:

חמוד אל שופי - דרוזי, מרקסיסט, נבחר למזכיר הכללי של הוועדה-הארצית. (בשנת 1982 היה שותף להקמתה של "הברית הלאומית לשחרור סוריה" מהשלטון העלווי).

ד"ר נור אל-דין אל אתאסי - סוני, מהאגף הרדיקלי של המפלגה.

חאלד אל-חכים - מרקסיסט.

ד"ר מחמוד נופל - מרקסיסט.

אחמד אבו צאלח - מרקסיסט. ( היה בכלא בשנים 1967-1966, לאחר סילוקו של אמין אל-חאפז. בשנת 2005 העניק ריאיון נרחב ל"אל-ג'זירה" על האירועים הדרמטיים בסוריה בשנות ה-60 של המאה הקודמת).

קולונל חמד עובייד - דרוזי.

קולונל חאפז אל-אסד - עלווי. (היה נשיא סוריה משנת 1971 ועד לשנת 2000).

מוחמד אל-טאוויל.

אישים אלה שיתפו פעולה עם הנציגים המרקסיסטיים מעיראק בראשותו של עלי צאלח אל-סעדי בוועידה ה-6, וכך הם הצליחו לשנות את מצע מפלגת הבעת'. לאחר הועידה ה-6, קבוצתו של עלי צאלח אל-סעדי, שהייתה שיכורה מניצחון, החלה להטיל אימה על תושבי עיראק בהתנהגותה חסרת-הרסן. כתוצאה מצירוף של נסיבות, נערכה הפיכת קצינים בעיראק, בנובמבר 1963, שנערכה נגד אנשי הבעת' שרק בפברואר אותה שנה ערכו הפיכה משלהם מעיראק.  לתוצאות עגומות שכאלה לא ציפו קציני הבעת' בסוריה, לכן הם החליטו לשתף פעולה עם קבוצת עפלק כדי למנוע את ההרס שהביא עלי צאלח אל-סעדי בעיראק.

בפברואר 1964, התכנסה ישיבה מיוחדת, שלא מן המניין, כדי להביא לסילוקם של המרקסיסטים מהמפלגה, וכדי לשנות את הרכב הועדה-הארצית של המפלגה. בכך למעשה נחשפו כוונותיה של "הוועדה הצבאית" שחוללה את ההפיכה במרץ 1963. אלה האישים שהיו חברי הועדה-הארצית המורחבת של המפלגה לאחר הדחתם של המרקסיסטים:

גנרל אמין אל-חאפז - סוני. (כיהן כנשיא עד להדחתו האלימה בשנת 1966 בידי צאלח ג'דיד. היה אחד מידידיו הקרובים ביותר של הסוכן הישראלי, אלי כהן, שפעל בסוריה עד לתפיסתו בינואר 1965. לאחר שנות גלות רבות, אמין אל-חאפז מת בעיר חאלב בחודש דצמבר 2009).

קולונל צאלח ג'דיד - עלווי. (כיהן כנשיא סוריה משנת 1966 ועד לשנת 1970. הודח בידי חאפז אל-אסד. נכלא עד למותו בחודש אוגוסט 1993).

קולונל מוחמד עומראן - עלווי. (נכלא לאחד הדחתו של צאלח ג'דיד. נכלא עד לשנת 1967. לאחר שחרורו עבר להתגורר בלבנון, שם חוסל בידי המודיעין הסורי בחודש מרס 1972).

קולונל חמד עובייד - דרוזי.

קולונל חאפז אל-אסד - עלווי. (שר-ההגנה בתקופת מלחמת ששת-הימים 1967. ביצע הפיכה נגד צאלח ג'דיד בנובמבר 1970. כיהן כנשיא סוריה מחודש פברואר 1971 ועד למותו בחודש יוני 2000).

קולונל עבד אל-כרים אל ג'ונדי - איסמאעילי - כת שיעית. (אל-ג'ונדי היה ידוע כטיפוס בעל אופי אלים ואכזרי במיוחד. התמנה לכהן כראש המודיעין הסורי. התאבד בכלא בחודש מרס 1969 בעקבות מאבקים אלימים בין חאפז אל-אסד לבין צאלח ג'דיד. אשתו התאבדה שבועות אחדים לאחר מכן).

פהמי אל-עשורי - מהפלג של עפלק. (מינויו היה "תשלום פוליטי" לעפלק על שיתוף-הפעולה הזמני עם הפלג הצבאי).

סולימאן אל-עלי. עלווי.

מוחמד זועבי - סוני. (חבר נאמן וקרוב לנשיא חאפז אל-אסד. היה ראש ממשלת סוריה משנת 1987 ועד לחודש מרס 2000. הודח בידי בשאר אל-אסד בשל החשד לשחיתות. הושם במעצר בית. התאבד בחודש מאי 2000).

סאמי אל-ג'ונדי - אסמאעילי, הצטרף לבעת' ב-1963.(קרוב משפחתו של עבר אל-כרים אל-ג'ונדי, נכלא לתקופה קצרה בשנת 1969. עבר להתגורר בלבנון עד סמוך למותו בשנת 1996).

ג'מאל שייה - דרוזי, מורה, מהאגף המיליטנטי של המפלגה.

ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי -  סוני, מהאגף הרדיקלי של המפלגה. (במלחמת ששת-הימים כיהן כנשיא סוריה. היה בכלא משנת 1970 ועד לשנת 1992. לאחר 22 שנות מאסר, הוא נשלח לפריס לטיפול רפואי - שם הוא מת בחודש נובמבר 1992).

לאחר המהלך הזה, ולאחר כמעט שנה מאז הפיכת מרס 1963, שלטו קציני הבעת' הן במפלגה והן במדינה הסורית, כשלרשותם עומדים שני "מכשירים פוליטיים" יעילים: א. מצע אידיאולוגי היכול להתחרות ב"תנועה העממית" של עבד אל-נאצר ובפופולאריות שלו ברחבי העולם-הערבי. ב. לגיטימציה לפעול כצבא אידיאולוגי - בניגוד לדעתה של הקבוצה המרקסיסטית שהצטרפה למפלגה בשנת 1963. שני המכשירים הללו, למעשה, סללו את דרכה של העדה העלווית לעבור מהפך מעמדי מרשים לקראת שליטה מוחלטת בחיים הריבוניים של סוריה ולגיטימציה להפעיל ברוטאליות קטלנית כלפי אלה שערערו על שלטונה. מלחמת-האזרחים המתחוללת בסוריה מאז חודש מרס 2011, היא תולדה טרגית לאירועים שהחלו למעשה כבר בשנת 1963.

רבים מהאישים המוזכרים במאמר הוגלו, נרצחו, התאבדו או נאסרו במהלך השנים שעברו מאז הפיכת קציני הבעת' של ה-8 במרס 1963. כך למשל, צאלח אל-דין אל-ביטאר - אחד ממייסדיה של מפלגת הבעת' - נרצח בפריז ביולי 1980 בידי סוכני מודיעין של הנשיא חאפז אל-אסד. מישל עפלק - מייסד מפלגת הבעת' - חי בפריז כגולה פוליטי עד למותו בשנת 1989. עפלק נקבר בעיראק בשל סירובו של הנשיא חאפז אל-אסד להעניק לו קבורה הולמת בדמשק. גם יאסין אל-חאפז, שהוזמן להניח את התשתית הרעיונית לוועידה ה-6 שהתקיימה באוקטובר 1963, מת בלבנון כגולה פוליטי בשנת 1978 בעקבות מחלת הסרטן.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת' - 1964-1963", מגזין המזרח התיכון, 31 באוקטובר 2013.

יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות

במאמר זה אני רוצה לעשות לכם הכרה קצרה עם יאסין אל-חאפז - אינטלקטואל סורי שהיה אחראי בשנת 1963 לעיצובו המחודש של מצע מפלגת הבעת'. מפלגת הבעת' הסורית, כפי שאנו מכירים אותה עד לשנים האחרונות, היא במידה רבה פרי רוחו של יאסין אל-חאפז למרות שלא כל רעיונותיו התקבלו באותה עת. אל-חאפז נולד בעיירה דיר אל-זור, הוא שירת בצבא הסורי בצעירותו, שם פגש לראשונה את אליאס מורקוס המרקסיסט. לאחר שירותם הצבאי, אל-חאפז ומורקוס הצטרפו למפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון שהיתה בהנהגתו התקיפה של חאלד בקדאש. מורקוס ואל-חאפז רצו להביא לשינוי מרקסיסטי במפלגה ולהרחיק את ההשפעה הקומוניסטית של ברית-המועצות על דרכה של המפלגה. בשל חילוקי-דעות אלה, סולקו מורקוס ואל-חאפז משורות המפלגה יחד עם אחדים מאוהדיהם. יחדיו, הם החליטו להקים מסגרת אינטלקטואלית משותפת דרכה הם פרסמו את רעיונותיהם הפוליטיים, שהשפיעו על רבים מהדור הצעיר של אותה עת, ואף תרמו להתגבשותו של "השמאל הערבי החדש" שהחל להתפתח בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

לאחר הפיכת קציני הבעת' במרס 1963, אל-חאפז ומורקוס הוזמנו ליטול חלק בדיוניה של הועידה ה-6 של מפלגת הבעת' שנערכה באוקטובר 1963. חודשים אחדים בלבד לאחר מכן, סולקו אל-חאפז ומורקוס משורות מפלגת הבעת' בהוראת קציני הצבא, גם על רקע התנהגותו האלימה של הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' בעיראק. ב-1964 הקימו מורקוס ואל-חאפז את "מפלגת הפועלים המהפכנית" הקיימת גם בעת הזאת, והיא מונה לכל היותר כמה עשרות חברים. כיום, המפלגה פועלת במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי", הפועל כגוף אופוזיציוני, בתוך סוריה עצמה, נגד משטר הבעת' של בשאר אל-אסד. בעקבות מלחמת ששת-הימים, יוני 1967, נאסר יאסין אלא-חאפז, אך הוא שוחרר מהכלא ללא הגשת כתב-אישום נגדו. לאחר ששוחרר מהכלא, אל-חאפז בחר לחיות כגולה פוליטי בלבנון, שם פעל עד למותו ב-1978. לאורך כל השנים האלה, אל-חאפז ומורקוס המשיכו לשתף פעולה, הן רעיונית והן מפלגתית.

מאמר זה בוחן את השינוי שעבר יאסין אל-חאפז בעקבות ביקורו בצרפת ובעקבות תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים, שבאו לידי ביטוי בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספרו זה, נחשב לאחד מנכסי צאן ברזל של הספרות הפוליטית הערבית עד לימנו אנו. בעקבות שיחותיי עם ערבים אחדים לאורך השנים האחרונות, דומה כי כל ערבי "המכבד" את עצמו, "הציץ" בספר הזה לפחות פעם אחת בימי חייו. אם כן, מדוע ספר זה עדיין רלוונטי לרבים מהערבים גם בימנו אנו? יתרה מזאת, יש כאלה הטוענים שהספר השתבח ככל שחלף הזמן מאז שיצא לאור לראשונה לפני כ-30 שנה.

ממרקסיסט לדמוקרט
כאשר יאסין אל-חאפז שהה בפריז למשך שנה בין 1966 ל-1967, שהות זו אילצה אותו לעשות השוואות יומיומיות בין מדינות-ערב לבין צרפת של שנות ה-60 שייצגה בעיניו את התרבות המערבית. התבוסה במלחמת ששת-הימים היוותה ציר-מרכזי אחד, עליו התבסס אל-חאפז כשכתב את ספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", בניסיון לשים יד על מקור הפגמים המעיקים של העולם-הערבי, הרחק מתיאורית הקונספירציה שרווחה בעולם-הערבי על "העזרה שהגישו ארה"ב ובריטניה לישראל במלחמה". אחת הדוגמאות המרשימות של התחושה הערבית לאחר 1967, באה מפיו של פרופסור לואיס עוד', שהיה העורך הספרותי של העיתון אל-אהראם וסופר בעל-שם במצרים. פרופסור עוד' העלה על הכתב את רשמיו על טיול שערך לאירופה בקיץ 1969, ובו הוא תיאר את הטיול כ"מסע החלמה".[i] זו אינה החלמה מחולי גופני, אלא מן ההלם הנורא של "מאורעות" יוני 1967, "מאורעות שהפכו את שעותינו לימים, את ימנו לחודשים, ואת החודשים לשנים ואת שנותינו לדורות על דורות. ההלם ערער את העצבים, שבר את הלב מרוב חרפה והחשיך את הנפש מרוב ייאוש".[ii] וכך תיאר עוד' את המצוקה שארצו שרויה בו - ודומה כי הוא הצליח לבטא את תחושותיהם של רבים באותה עת: "על דרך הקיצור, אני סבור שמצוקתנו אינה צבאית, או מדינית, או כלכלית, או חברתית, או מוסרית, או אף רוחנית. המצוקה היא כל אלה יחד - מצוקה תרבותית. מצרים דומה לקרחון, שרק שמינית ממנו מצויה על פני המים, ושבע-שמיניות כמוסות במעמקים... המערכה האמיתית שלנו היא בין ישן לחדש, בין ריאקציה לקדמה: אך לדמוקרטיה וסוציאליזם אין להגיע בהעדר תנועה להומניזם, לתיקונים בדת ולמהפכה תרבותית". סביר להניח כי פרקים מספרו של עוד' משכו את תשומת ליבם של רבים, אך שמו של הספר כנראה הטעה אחרים, שכן עוד' התייחס בספרו לפרק זמן מסוים - 1969. ספרו של אל-חאפז מייד משך את תשומת-הלב שכן הוא דן בתבוסה לא כחל-וסרק, ועל כן הספר נחשב "בין ההתפלמסויות הערביות החשובות ביותר בנושא התבוסה".[iii]

לאור פעילותו כמרקסיסט וכפטריוט סורי, סביר להניח כי היתה צריכה להיות לו הסתייגות רבה על אורח-החיים שהתגלה לעיניו בצרפת, אולם המפגש המחודש עם המערב עורר אצלו תחושות עזות שסתרו את מחשבותיו עד לאותה עת. על כן, כבר בראשית ספרו, אל-חאפז כתב קטעים תחת הכותרת "מפגש חם עם המערב". וכך כתב אל-חאפז: "במערב הייתי משתאה עת חזיתי בכוחו של הפרט, תעוזתו וביטחונו העצמי והשתחררותו הטוטלית מכל צורות של פחד. שם (במערב) הפרט הנו תרנגול, כאן (בעולם הערבי) הפרט הוא תולעת.[iv] שם חבל הטבור של האדם מחובר לאלוהות, וכאן חבל הטבור מנותק לחלוטין וזאת משום שהוא עבד. שם שאפתנות וכאן שפלות-הרוח. שם פרומתאוסיזם[v] חוצה-גבולות, וכאן הסתפקות במועט ושלוות-נפש. שם הטלת ספק תהייה וביקורת, וכאן אמונה וודאית, הרבצת-תורה תוך כדי שינונה וצייתנות למודלים לחיקוי. עת תהיתי מהיכן אותו כוח לאדם המערבי? ולפתע קפצה התשובה מתוך ראיה פשוטה בעיניים ללא כל צורך להזדקק ולהתחקות אחר סיבות ההיסטוריות, האידיאולוגיות, החברתיות והפוליטיות. וזאת משום שארצות מושבו של האדם המערבי חדלו להיות ארצות-הפחד! בארצותינו הערביות, למן שנותיו הראשונות, ואפשר להגיד שלמן חודשי חייו הראשונים, מיטלטל הפרט הערבי בין אין-ספור צורות של פחד: פחד מהמשפחה, מהאמונה, מהמסורת, מהחברה, מבית-הספר, מהמחר, ולבסוף מהשלטון הרודני המזרחי. בארצות הפחד ממתינה 'מיטת סדום' לכל פרט, עליה הוא פושט את אבריו, אלא שהוא מסורס מאשכיו והופך לקורבן שפל-רוח וכנוע, שחייו הנם בריחה ומותו הנו גאולה".

יאסין אל-חאפז לא היה הראשון שנגע בנקודות הכואבות האלה בחייו של כל אזרח ערבי, ואף היו אינטלקטואלים אחרים, כדוגמת צאדק ג'לאל אל-עזם (סורי אף הוא), שכתבו ברוח-דומה, אך הגדרתו של אל-חאפז את מדינות-ערב כ"מדינות הפחד" לא הותירה כל ספק בקרב קוראיו הערבים שלרבים מהם היה ברור לחלוטין מה היתה כוונתו. באשר לגורמים שהכשירו את הקרקע לסילוק הפחד במדינות-המערב, אל-חאפז אינו מהסס לתת לה מסגרת פוליטית מוגדרת וקורא לה בצורה ברורה "דמוקרטיה". וכך המשיך אל-חאפז לתאר בגילוי-לב את הרגשתו: "דמוקרטיה זו, המשחררת את האדם מהפחד, מעצימה את כבודו האנושי ומחדדת את ערכי המוסר שלו - אכפה עצמה עלי מחדש, מעצם אותו חיכוך עם המערב". אל-חאפז לא היה נאיבי ולא הסתנוור מנפלאותיו של המערב ובוודאי שלא נעדרת מפיו ביקורת כלפי המערב. הוא הבחין בין המערב הידוע בהישגים התרבותיים, המדעיים והכלכליים שכוננו את העולם המודרני, לבין המערב הידוע, לדעתו, "בגזל כוחני ובהשתלטות אימפריאליסטית". על-ידי כך, באמצעות הפרדה והבחנה ברורה בין "התכנים" של המערב לבין "המעשים" של המערב, אל-חאפז הצליח להקנות משמעות אמיתית לדבריו בקרב הקוראים הערביים הנעים, גם הם, בין הערצה למערב על הישגיו לבין סלידה ממעשיו. אל-חאפז כתב בצורה גלויה ומעוררת כבוד כי "החיים בפריז כפו לי ספונטנית לעשות השוואות תמידיות, בכל יום, בכל שעה, בין המצב במולדת הערבית למצב במערב".[vi] השוואות אלה קיבלו משמעות נוספת לאחר מלחמת ששת-הימים, והן אלה שהובילו אותו, בסופו של דבר, להעלות על הכתב את מחשבותיו, שהן רלוונטיות גם למצב השורר בעולם-הערבי כיום. ומכאן גם המשיכה שיש לאינטלקטואלים ערבים לעיין בספרו למרות שהוא נכתב לפני שנים רבות.

אל-חאפז נתן את דעתו גם בנוגע לאליטות הערביות שפעלו לאחר קבלת העצמאות. אל-חאפז טען כי האליטות הערביות אחראיות במידה רבה ל"פוליטיקה של הפחד" השוררת במדינות-ערב: "התחלתי לזכור כיצד מייד לאחר העצמאות, בגדו האליטות הפוליטיות הערביות בדמוקרטיה, והצדיקו בגידה זו פעם בשם 'הסוציאליזם' ופעם בשם 'אחדות האומה' או בשל 'המאבק באימפריאליזם ובישראל'". אל-חאפז האשים את כל התנועות הפוליטיות הערביות, גם את זו שהוא בא ממנה, כולל "התנועות המרקסיסטיות הפרו-סובייטיות ואף את התנועות הלאומיות הערביות", כאחראיות "לקבורתה בחיים של הדמוקרטיה בארצות-ערב".

במאמר על ספרו של אל-חאפז, כתב השאם אל-קארווי כי לדעתו "אלה שקברו בחיים את הדמוקרטיה בעולם-הערבי כולו הם אלה שהיו שותפים, במידה כזו או אחרת בשלטון, והפכו אותו לשלטון של החרב המתהפכת על צווארי האנשים במדינות-הפחד".[vii] במאמר אחר שהתפרסם בעיתון אל-שארק אל-אווסט ב-5 באוגוסט 2004, מפי מוחי אל-דין אל-לאד'קני, נכתב על בעיית הדמוקרטיה בעולם-הערבי. על-מנת לבסס את טיעוניו, הביא אל-לאד'קני את דבריו של יאסין אל-חאפז שכתב כי "מבחינה היסטורית, הפוליטיקה בעיר הערבית האסלאמית היתה מנועה; הפלורליזם היה דבר מוקע; וההפרדה בין השלטון לבין העם היתה דבר קיים, וזאת מכוון שהמשטר המזרחי לא ניהל פוליטיקה על-פי המודל היווני, במובן של זכויות וחובות המוטלות על כתפיו של אדם בן-חורין-אחראי המבין את החשיבות בהשתייכות לקולקטיב אנושי מאורגן". אל-לאד'קני מסכים עם יאסין אל-חאפז שרמז כי ההכרה בפרט הערבי כישות אוטונומית ועצמאית אינה קיימת במדינה הערבית המודרנית ואף לא היתה קיימת במדינת-העיר האסלאמית בימי-הביניים. הפרט, בשני המקרים, הוא בסך הכל מספר בתוך ישות גדולה יותר היכולה להיות שבט, סקטור, מקצוע, שכונה או כפר. בכל המקרים האלה, אין מתייחסים לחפצו ולרצונותיו כפרט עצמאי. המשמעות המרה היא כי השיח' של השבט או ראש-השכונה או איש-המקצוע הבכיר מחליטים עבורו ומדברים בשמו ללא ייפוי-כוח ממשי. במדינת האזרחים, המדינה הנה מתווכת הדואגת לטובת הכלל ושומרת על ביטחונם, והיא אינה מפלצת המפחידה אותם, משפילה אותם, ומגבילה את חירויות היסוד שלהם ומגבילה את זכויותיהם. מסקנתו של אל-לאד'קני לנעשה בעולם-הערבי לאור דבריו של אל-חאפז היא, ש"הפכנו נתינים ו'נשים חסרות ישע' כיוון שלא עלה בידי הדורות הקודמים לפרק את השלטון האבסולוטי, ולא נזכה כלל בכבוד של אזרחות, אלא אם נצליח לכונן מדינת-חוק של מוסדותיה, וכל האחראים בה עומדים לפיקוח וחייבים במתן דין-וחשבון".

מקצת מהאינטלקטואלים שעסקו במכלול ההתנהגותי של הפרט בעולם-הערבי, ציינו את הנקודות האלה גם לפני אל-חאפז. המסקנה של רבים מהם היתה כי במצב השורר בין "המדינה" הערבית לבין "האזרח הערבי" מביא לאינדיבידואליזם מוקצן. זה אינו האינדיבידואליזם המערבי ששבו לפרט יש אוטונומיה והוא פועל במסגרת לאומית רחבה, אלא זהו אינדיבידואליזם הבולם את החברה הערבית מלפעול יחד למען מטרה משותפת החורגת מעבר למסגרת המשפחתית - החמולה - שלו. האינטרס של הפרט הערבי הוא "משפחתי", בעוד שהאינטרס של הפרט המערבי הוא, בהכללה, "המדינה" הטריטוריאלית - לה הוא נאמן. מכאן, שהמסקנה היא שקשה לעורר את הפרט בעולם-הערבי לפעול למען מטרות חברתיות ופוליטיות החורגות מעבר לאינטרס האישי-המשפחתי שלו. לפיכך, ההתנהגות המסורתית הזו, לא רק שאינה מקדמת את הפרט במובן הפוליטי-חברתי, אלא היא משחקת לידיו של השלטון המעונין בהמשך המצב הקיים, והוא אף מנצל זאת לתועלתו לשם שמירת שלטונו. במילים אחרות, "השבטיות" היא שמנחה את הפרט ולא האינטרס הלאומי הרחב - בדומה למתרחש במדינות דמוקרטיות-מערביות.

לאחר מלחמת ששת-הימים, נערכו כנסים רבים ברחבי העולם-הערבי שדנו בתבוסה וגורמיה. אינטלקטואלים רבים התאספו, דיברו, התווכחו, כתבו ואף חיברו שירים שעסקו במצוקה הגדולה של החברה הערבית לאור התוצאה הקשה. אחד מהכנסים החשובים האלה היה הועידה ה-6 של הסופרים הערבים שנערכה בקהיר במרץ 1968. הנושא המוצהר של הועידה היה, "תפקידו של הסופר הערבי במערכת השחרור - במאבק נגד ישראל, נגד הציונות ונגד האימפריאליזם".[viii] רבים הגיעו לכנס זה, אך רבים אחרים מהחושבים בסופרי העולם-הערבי לא הגיעו, כדוגמת נג'יב מחפוז, יוסף אדריס, לואיס עוד', חוסין פאוזי, מחמוד אל-עלם, עלי אל-ראעי, תואפיק אל-חכים, טה חסין, מיכאיל נעימה ועוד. לצד הדברים הכואבים שנאמרו שם, הכנס חשף גם את גורמי המחלוקת בין המדינות הערביות שהקרינו על באי-הכנס, דהיינו מדינות מהפכניות כדוגמת סוריה שתקפו מדינות שמרניות כדוגמת ירדן וסעודיה. ולמרות זאת, הועידה הצליחה להגיע ל-8 המלצות והחלטות שפורסמו ברבים:

א. לתמוך בהתנגדות הערבית בארץ הכבושה.
ב. להקדיש תשומת-לב לספרות המאבק בארץ הכבושה.
ג. לפתח ספרות ילדים, שתשקף נאמנה את המאבק.
ד. לשוות לגיבור הערבי לבוש מודרני, שיקשר את העבר עם ההווה ויבליט את תולדות המאבק בהיסטוריה של האומה הערבית.
ה. לכתוב בנושאים לאומיים בסגנון מרשים, מובן וראוי, ולתרגמם ללשונות זרות.
ו. להשתתף באורח פעיל במאבק הפידאיני המזוין, כדי שישקפו מאבק זה ביצירותיהם.
ז. להיאבק בלוחמה הפסיכולוגית, שהאויב מנהל נגד האומה הערבית כדי לערער את בטחונה העצמי.
ח. להבדיל בין היהודים כדת לבין הציונות כתנועה תוקפנית, גזענית ופשיסטית שוחרת התפשטות.

כבר בראשית ספרו, ציין אל-חאפז שהוא כתב את דבריו, בין היתר, משום שנערך כנס שנשא את השם "מפגש הוגי הדעות הערביים" שהתכנס תחת הכותרת "ההיערכות למערכת השחרור". וכך כתב אל-חאפז בספרו: "דיוני המפגש הזה שיקפו את ההווי ההגותי הנחשל, השטחי והשסוע, הקופא על שמריו, שהזמן לא חלחל לתוכו ולא חש נאמנה במעבר הזמן. אי-לכך, בדיונים הללו האדם חושף את שורשי התבוסה, את שכלנו האי-רציונאלי ואת תרבותנו נחותת-המעלה, השטחית והמאובנת".[ix]

אל-חאפז ראה בדיונים האלה את גולת הכותרת לתבוסת שלושת הדורות של האינטלקטואלים הערביים. לדעתו, הדור השלישי - שהוא נמנה עליהם - חרף נטייתו הרדיקלית הוא היה שמרן במישור האידיאולוגי, התרבותי והחברתי, ויכולתו לחדש את פניה של החברה הערבית, גם במישור הכלכלי, היתה לעיתים מוגבלת מאוד ולעיתים לא היתה קיימת כלל. אל-חאפז טען, כי דבר זה גרם לרדיקליות פוליטית השעונה על תשתית מפוררת שאבד עליה הכלח. בעת שהרדיקליות הזו התייצבה נגד האימפריאליזם וישראל, היא החלה ללבוש אופי רומנטי-מהפכני, שהפך עם הזמן - לאחר שהתברר בצורה וודאית שחיקתה ואוזלת-ידה כפי שאירע בתבוסת יוני - למקסם שווא מהפכני. וכך, מטבע הדברים שמקסם השווא המהפכני, לאחר שהוא התנגש עם המציאות, "יהפוך לכניעה".[x] במילים אחרות, זו "אידיאולוגיה מובסת" או "אידיאולוגיה המובילה לתבוסתנות".

אל-חאפז ניסה לשים יד על מקור הפגמים בעולם-הערבי, כפי שהתבררו במלחמה ולאחריה, מכיוון שונה בתכלית. הוא טען כי הטכנולוגיה המודרנית ללא המסד ההיסטורי שלה, ללא מסד הידע שלה, ללא המסד הרציונאלי שלה, וללא הבנה מלאה איך כל הגורמים האלה פועלים יחדיו, היא - הטכנולוגיה - אינה אלא "גרוטאות ברזל בידו של עם-הארץ". לפיכך, בעייתם של הערבים, היא, אם כן, הנתק בין טכנולוגיית הנשק-המודרני לבין המסד התרבותי-הרציונאלי-המודרני שלה.[xi]

נקודת המפתח לשינוי אצל אל-חאפז, העוברת כחוט-השני לאורך כל ספרו, היא "שינוי בתודעה", דהיינו, תודעה המתאימה לצורכי התקדמותה של האומה הערבית, השתחררותה ואחדותה. זו תודעה המנתצת את כבליה המסורתיים, האמוציונאליים והדוגמטיים. ויחד עם זאת, אל-חאפז אינו מציין איך מגיעים לאותה "תודעה מיוחלת" שהוא כה היה חפץ בה. אך, הוא ציין כי חלק מאותה "תודעה" מיוחלת הוא "להטיל ספק", "לתהות", "להשוות", ו"לשים לב". או במילים של מוחי אל-דין אל-לאד'קני, בעיתון אל-שארק אל-אווסט, "מסופקני, מסופקני, מסופקני; ומספק זה מתחיל השינוי".[xii] המשמעות היא, מדבריו של אל-חאפז, כי יש להביא לידי כך שהתודעה תבחן את המציאות בעיניים מפוכחות כשהיא מבחינה בין כללי-המציאות לבין כללים-ערכיים, דהיינו החיפוש אחרי "תודעה מתואמת" שתחולל את השינוי המיוחל. במילים אחרות, אל-חאפז ביקש להביא את החברה הערבית לידי רציונאליות אנליטית כדי להגיע לרמת "תודעה מתואמת" גבוהה ככל שניתן.

ספרו של אל-חאפז ראוי לדיון רחב יותר, וקרוב לוודאי שתימצא ההזדמנות הנאותה לערוך דיון כזה, ויחד עם זאת ניתן לסכם את דבריו של אל-חאפז, בנקודות עיקריות אחדות, שיש בהן להורות על השינוי האידיאולוגי שהוא עבר בעקבות השהות בפריז ובעקבות המלחמה ולאחריה.

1. דגש על דמוקרטיה.
2. הכישלון של האינטלקטואלים הערביים לשים את הדגש על הבעיות החשובות בחברה הערבית.
3. שאיפה לשינוי תודעתי בחברה הערבית - הספקנות במקום הוודאות.[xiii]

מאמר ביקורת נוסף על ספרו של אל-חאפז נכתב מפי יאסין אל-חאג' צאלח. אל-חאג' צאלח, תושב סוריה, עיתונאי פורה ששם דגש על שמאל הערבי, והוא אף נתן לכך ביטוי פעמים רבות בעיתונות הכתובה ובאתרי אינטרנט. אל-חאג' צאלח היה חבר פעיל ב"מפלגה הקומוניסטית הסורית - הלשכה המדינית" בראשותו של ריאד אל-טורק, שהצטרפה ל"איחוד הלאומי הדמוקרטי" ב-1979 יחד עם "מפלגת הפועלים המהפכנית" של יאסין אל-חאפז. בשל פעילותו הפוליטית, אל-חאג' צאלח נכלא בכלא הסורי משנת 1980 ועד ל-1996. לאל-חאג' צאלח אסור לצאת מתחומי סוריה, אך בשל פרסומו המשטר מניח לו לפעול בחופשיות יחסית, כשם שהמשטר מניח לאחרים לפעול וזאת משום ששמם ידוע ברחבי העולם-הערבי ובמדינות המערב. מפעם לפעם, יאסין אל-חאג' צאלח מקבל ביטוי בעיתון האינטרנטי banias.net הפועל מרמת-הגולן בעריכת האחים ד"ר סמיח ספדי וד"ר יוסף ספדי - דרוזים תושבי רמת-הגולן. הנקודה העיקרית של חאג' צאלח בביקורת היתה, שאל-חאפז "הימר" רבות על "התודעה" מבלי שנתן לכך הגדרה מדויקת, וכי למרות הדברים החשובים שכתב, לספרו יש אופי של "התפלמסות התנצחותית". חאג' צאלח ציפה, כי ה"תודעה" המוזכרת בספר, תקבל הגדרה יותר מדויקת והבהרות תיאורטיות למה אל-חאפז התכוון כשהוא כתב על "התודעה" המכוננת של החברה הערבית. לדעתו של אל-חאג' צאלח, אל-חאפז "מנתץ את הצלמים שלנו, ובמקום להנחות אותנו לאמונה חדשה, הוא מבקש מאתנו שנהפוך את הדאגה לאמונה ואת הצימאון הפאוסטי[xiv] לרוויה שכלתנית". מסיבה זו, טען אל-חאג' צאלח, שאל-חאפז הוא "אינטלקטואל מודרני המודע למודרניות שלו",[xv] אולם אין בזה די כדי למשוך את האחרים אחריו. לטענתו של אל-חאג' צאלח, הוא הסיק את המסקנה הזו מכל כתביו של אל-חאפז ומפעילותו הפוליטית לאורך השנים. אולם מסקנתו זו של חאג' צאלח, גורמת עוול מסוים לאל-חאפז משום שהשפעתו לא נמדדה רק "כמותית", דהיינו מספר האנשים "שהלכו אחריו", אלא השפעתו היתה איכותית שחרגה במידה רבה מהמגבלות של הזמן והמקום. והראיה היא, שהספר קיבל פרסום רב לאחר מותו של יאסין אל-חאפז ב-1978, וכי חאג' צאלח כתב ביקורת על הספר בסוף שנת 2003. דהיינו, הספר רלוונטי לימים אלה, ומכאן נבע כוחו האמיתי של אל-חאפז שספרו שמר על רעננות אידיאולוגית גם עשרות שנים לאחר מותו.

ביקורת נוספת מדברי אל-חאג' צאלח עלתה כשציין כי אל-חאפז שם דגש אל אירופה כ"סטנדרט", דהיינו, דגם שאינו רק דוגמא בעלמא לדבריו, אלא שאיפה לחיקוי. לדידו של אל-חאג' צאלח, אירופה מבחינתו של אל-חאפז היתה "סטנדרט מושלם" ולא צד שווה - כלפי העולם-הערבי - על כן, "המציאות" של אל-חאפז לוקה בחסר. ויחד עם זאת, אל-חאג' סיים את ביקורתו במילים האלה: "לאחר יאסין אל-חאפז דחינו את הסטנדרטיות של המערב, ומצאנו את עצמו ללא כושר-חסינות בחיקה של סטנדרטיות העבר; המציאות נותרה לוקה-בחסר - המדע הוא הקוראן - ההווה הנו בגידה - הפוליטיקה מביאה לידי כפירה - וההיסטוריה הנה היסטוריזם הפוך, כשהמדע והפוליטיקה מנועים בחברותינו הלא-ציביליזטוריות".

במאמר אחר שפרסם אל-חאג' צאלח בעיתון אל-ספיר הלבנוני, ב-28 בינואר 2004, הוא סקר את האירועים וההתפתחויות של הפילוגים במפלגה הקומוניסטית הסורית תחת הכותרת "מהמפלגה הקומוניסטית אל השמאל הדמוקרטי". גם הוא כינה בלעג, בדומה לאליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז בסוף שנות ה-50, את חברי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש כ"בקדאשיים", ואת האידיאולוגיה של המפלגה כ"בקדאשית". את הסיבה העיקרית להתפלגויות האלה במחנה הקומוניסטי בעולם-הערבי, ייחס אל-חאג' צאלח ל"תבוסה המסחררת של מלחמת יוני 1967". כאשר בשנות ה-70 חל הפילוג הראשון במפלגה הקומוניסטית, הפורשים חיברו שיר עממי פרובוקטיבי למנגינות של אום כולתום שאחד מהבתים היה "קראנו את הספרים של יאסין אל-חאפז ואת של אליאס מורקוס", ששניהם היו מעין סדין אדום בעיני מנהיגי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש. המשמעות היא, שככל שחברי המפלגה רצו יותר דמוקרטיה במפלגה ואף חפצו לבסס מדיניות עצמאית יותר ולא פרו-סובייטית, הם ידעו היטב באיזה נקודות רגישות לגעת כדי להבהיר לראשי המפלגה את דעתם. אל-חאג' צאלח היה אחד מאלה ששרו את השירים העממיים האלה.

את השינוי שעבר אל-חאג' צאלח, ועוד רבים אחרים, במאבק על דמותה של התנועה הקומוניסטית הסורית, קרה במידה מסוימת גם "למפלגה הקומוניסטית הלבנונית" עצמה, שהיתה תחת השפעתו של חאלד בקדאש, כשחבריה החלו להיחשף לכתביהם של "מרכסיסטים עצמאיים" - כהגדרתם - כדוגמת אליאס מורקוס, יאסין אל-חאפז וצאדק ג'לאל אל-עזם. עם הזמן, מגמה זו עברה מ"המפלגה הקומוניסטית הלבנונית", לזו הפועלת בסוריה. עיון מחודש בכתביהם נבע מ"ממשבר אינטלקטואלי", דהיינו לא מפלגה זו ולא אחותה הסורית הצליחו להעמיד אינטלקטואלים שהצליחו להעניק רעננות מחשבתית ויצירתית לשתי המפלגות, למרות שנים רבות של פעילות פוליטית. דרך העיסוק ההיסטורי במפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון ובספרו של יאסין אל-חאפז, מבקשים אנשי-הרוח הערביים לרמוז לקוראיהם כי באופן בסיסי העולם-הערבי נותר כשהיה, למרות התהפכות הרבות שעברו על העולם כולו מבחינה לאומית, פוליטית, חברתית, כלכלית וטכנולוגית.

הערות
------
[i]לואיס עוד', אל-פנון ואל-ג'נון פי ארופא 1969. (קהיר: 1970).
[ii]מצוטט אצל ניסים רג'ואן, "ביקורת הנאצריזם", אצל שמוען שמיר (עורך), ירידת הנאצריזם 1965-1970: שקיעתה של תנועה משיחית. (ת"א: מפעלים אוניברסיטאים, 1978), עמ' 356.
[iii] הציטוט נלקח ממאמרו של ד"ר עבדאללה טורקמני, אזרח סורי המתגורר כיום בטוניס, שכתב מאמר על יאסין אל-חאפז שהופץ בגרסת אינטרנט באתר: hem.bredband.net. המאמר פורסם בערבית לראשונה באוקטובר 2003.
[iv]אל-חאפז רצה ליצור דימוי של "צייד" ו"ניצוד".
[v]על-פי המיתולוגיה היוונית, פרומתיאוס הביא את האש לבני האדם. משמעות שמו ביוונית "החושב מראש".
[vi]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. (לבנון: 1979), עמ' 6.
[vii]השאם אל-קארווי, "דאוולה יאסין אל-חאפז", ב- amin.org, 25 באוקטובר 2004.
[viii]עית"ים מזרח, סקירה מיוחדת מספר 29/586.176, 19 במאי 1968, עע' 1-29. (לקט מ: אל-ג'מהור (לבנון), אל-טליעה (מצרים), אל-מסא'א (מצרים), אח'ר סעה (מצרים), אל-חואדת' (לבנון), אל-טליעה (סוריה), אל-בעת' (סוריה), ועוד).
[ix]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 29.
[x]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 30.
[xi]סביר להניח כי אל-חאפז כתב זאת גם לאור הפרסומים בכלי התקשורת הערביים כי החיילים הערבים התקשו לתפעל את כלי הנשק במלחמה.
[xii]אל-שארק אל-אווסט (לונדון), 5 באוגוסט 2004.
[xiii]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 254, עמ' 261.
[xiv]"פאוסט" - מחזה מאת יוהן וולפגנג פון גתה. גיבור המחזה, יוהאן פאוסט, למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה, הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. על כן, מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר". זו היצירה החשובה ביותר שנכתבה בשפה הגרמנית, והיא מהווה מקור של אין-ספור ציטוטים.
[xv]יאסין חאג' צאלח בעיתון אל-ראי (לבנון), 26 בדצמבר 2003; כמו כן, המאמר יצא בגרסת אינטרנט בשפה הערבית באתר rezgar.com, ב-6 בינואר 2004.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", 7 בינואר 2008, The Mideast Forum.

אליאס מורקוס - לקחי הניסיון

אני מעוניין להציג בפניכם מאמר של אליאס מורקוס - הנחשב לאחד מהאינטלקטואלים החשובים בעולם-הערבי. מורקוס (Murqus) נולד בסוריה, נוצרי-אורתודוקסי, היה חבר המפלגה הקומוניסטית הסורית עד לפרישתו ממנה בסוף שנות ה-50. מורקוס נפטר ב-1991 סמוך לפריצתה של מלחמת המפרץ הראשונה. הרקע לכתיבת המאמר נוגעת למחלוקת בינו לבין חאלד בקדאש שהיה מנהיג הבלתי-מעורר של המפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון - עד למותו. מורקוס דגל באיחוד העולם-הערבי תחת הנהגתו של עבד אל-נאצר ובהתאם לאידיאולוגיה הנאצריסטית. על פעילותו הפוליטית והאינטלקטואלית של אליאס מורקוס במאמר נפרד במועד מאוחר יותר.

למרות המאמר הארוך, הוא שווה קריאה, שכן מורקוס תיאר במאמרו את מצבן של המפלגות הקומוניסטיות בעולם-הערבי ואת המצב הפוליטי ששרר בעולם-הערבי בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. המאמר התפרסם בספרו של מורקוס על המפלגות הקומוניסטיות בעולם-הערבי שיצא לאור בערבית ב-1964. בסוף המאמר כתבתי הערות אחדות הנוגעות לאישים, לאירועים ולמונחים אחדים המופיעים במאמר של מורקוס. להמשך המאמר במלואו, ניתן לקרוא באתר חדש שנפתח כשירות נוסף לקוראים: אליאס מורקוס: לקחי הניסיון.

קריאה מהנה

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אליאס מורקוס - לקחי הניסיון", 28 באוגוסט 2007, The Mideast Forum

עשרים וארבע שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה

בפברואר 1982 פשטו כוחות סוריים על העיר אל-חמה וערכו טבח בתושבי העיר שנחשדו כאוהדי "האחים המוסלמים". במהלך הקרבות בעיר נרצחו עשרות אלפי איש, העיר אל-חמה ברובה נהרסה וכמיליון סורים עזבו את המדינה. לאחר הטבח התאגדו גופים אופוזיציונים והקימו את "הברית הלאומית לשחרור סוריה". מאמר זה עוסק ב"ברית" ובאישים המרכזיים שפעלו בה.

בתחילת מרץ 1982 נפגשו נציגי אופוזיציה אחדים, בפריז בירת צרפת, במטרה להטוות את דרך הפעולה הרצוי להפלת משטרו של חאפז אל-אסד.[1] המגעים בין קבוצות האופוזיציה התנהלו במשך תקופה ארוכה ולמעשה החלו כבר ב-1979-1980. אולם רק לאחר הטבח באל-חמה, ותוצאותיו על תנועת "האחים המוסלמים", דרבנו את הגופים האופוזיציוניים להגביר את מאמציהם לגבש ברית מאוחדת, שבכוחות משותפים ניתן יהיה להפיל את משטרו של אסד. לשם כך היה צורך בהכנה כלשהי על-מנת לבסס מצע משותף שמבחינה אידיאולוגית יבליט את המכנה המשותף בין כל ארגוני האופוזיציה. לפיכך היה צורך בוויתורים הדדיים כדי להגיע לעמק השווה במטרה לנטרל את ההבדלים האידיאולוגיים העלולים לטרפד את שיתוף הפעולה עתידי בין הארגונים השונים. בחירת השם של הברית, נועדה לעצב תודעה פוליטית ברורה, מקומית ובינלאומית, בכך שלמעשה סוריה נמצאת תחת שלטון זר ויש לשחרר את סוריה משליטה זו.

בהודעת היסוד של "הברית הלאומית לשחרור סוריה" נאמר כי יש לנהל מאבק-עממי מזוין במטרה לסלק את משטרו אל הנשיא אסד "והמיעוט העלווי המחזיק בלעדית במוסדות השלטון בדמשק".[2] בהודעה נמסר כי "כל מתנגדי השלטון שפעלו בעבר באופן עצמאי החליטו לאחד את הכוחות". וזאת היתה גם דעתו של עלי ביאנוני, אחד משלושת המנהיגים המובילים של תנועת "האחים המוסלמים", כשערך ביקור בפריז באותה עת. העיתון הפריזאי לה-מאטן הוסיף כי ב-11 במרץ 1982, נציגים אחדים של ארגוני האופוזיציה מסוריה נפגשו במטרה ליצור "חזית לאומית לשחרור סוריה" ולאמץ אמנה שאחד מעקרונותיה יוחד ל"מאבק עממי מזוין במטרה להפעיל את המשטר הנוכחי".[3] דבריו של ביאנוני נאמרו בנוכחות ד"ר דרוויש שהיה הדובר של "החזית האסלאמית" באירופה, שהיה לה אינטרס ברור שתושבי סוריה יתקוממו נגד המשטר החילוני של חאפז אל-אסד.

ה"אמנה" שהתגבשה בועידת היסוד של "הברית" קיבלה את תמיכתם של "האחים המוסלמים", של "מפלגת הבעת' הסוציאליסטית" בעלת הנטיות הפרו-עיראקיות, של "החזית האסלאמית", של "המפלגה הסוציאליסטית הערבית" ושל אישים פוליטיים אחדים שפעלו באופן עצמאי מחוץ לסוריה.

ה"אמנה" שהודפסה וחולקה ברבים הכילה 16 סעיפים. היא הדגישה כי לאחר שהשלטון העלווי יפול "תקום ממשלה זמנית שתארגן במהירות האפשרית בחירות לפרלמנט במטרה לחוקק חוקה קבועה".[4] בנוסף לכך, המשטר החדש שיקום יהיה משטר תחוקתי שיתבסס על הפרדת רשויות והבטחת הפלורליזם הפוליטי ושוויון בין האזרחים. לטענת מנסחי ה"אמנה", משטר מעין זה הוא רצונו של העם הסורי. הסעיף שנגע לענייני הדת במדינה, מורה על פשרה שהושגה בין הארגונים השונים שבחלקם היו חילונים באורח-בולט: ב"אמנה" נכתב כי האיסלאם יהיה דת המדינה, אולם על-מנת לגשר בין היסודות המוסלמים ב"ברית" לבין היסודות הנוצריים שבה, נכתב כי הזכויות של הלא-מוסלמים ישמרו. ה"האמנה" שמה דגש גם על ראורגניזציה של הצבא ומוסדות המדינה על בסיס של תחרות הוגנת ושוויון, במטרה לשמור על האחדות הלאומית. כמו כן, ב"אמנה" נכתב כי יש להביא לשינוי במצב הכלכלי הקשה השורר בסוריה, תוך שימת דגש על הטיפול בעושק ובשחיתות המאפיינים את הכלכלה במדינה. עוד נאמר כי משפחות הקורבנות ואלה שנפגעו מידי המשטר של אסד יזכו לפיצוי הולם. ה"אמנה" עסקה גם בנושאים בינלאומיים בכך שניתנה הצהרה כי יש לשחרר את פלסטין מהציונים; ניתנה הצהרת תמיכה באש"ף; ניתנה תמיכה באחדות הערבית; והוחלט של שמירת העיקרון של אי-הזדהות במאבקים בינלאומיים.

מעבר למה שנאמר ב"אמנה", דבריו של ביאנוני, לעיתון לה-מאטן, שפכו אור על נושאים אחרים שהעסיקו את הציבור הסורי בכללותו. כתב העיתון שאל את ביאנוני בעניין האינטרס הסורי בלבנון. ביאנוני השיב באופן ברור ש"לבנון שייכת ללבנונים, ולפיכך לסוריה אין שום עניין מיוחד לגביה". זה היה רמז ברור וגלוי למעורבות השנויה-במחלוקת של סוריה בלבנון, שנתקלה בהתנגדות עזה מצד חוגים אופוזיציוניים בסוריה ומחוצה לה. ביאנוני טען, כי הביקורת העיקרית של האופוזיציה כלפי אסד, נגעה למשטרו שמייצג את "הרוע הגלום בפוליטיקה הכיתית (העלווית) שהמדינה טרם התנסתה בה בהיסטוריה הארוכה שלה. הודות לכך מיעוט דתי – (העלווים) המהווים כ-12 אחוזים מהאוכלוסייה – תפסו את כל עמדות המפתח במדינה, בצבא ובשירותי הביטחון".[5] דעתו של ביאנוני היתה כי המשטר של חאפז אל-אסד שיחק עם כל הקלפים שלו, וכעת הוא חי על ימיו האחרונים. דברים אלה לא היו נאמרים בצורה כל כך מפורשת ללא תחושה אמיתית כי לאחר הטבח באל-חמה והקמת "הברית הלאומית לשחרור סוריה", בידודו של אסד יגבר עוד יותר, וכל אלה ידרבנו את הכוחות השונים להפיל את המשטר הסורי, שלכאורה גורלו נחרץ כבר ב-1982. אישים סורים אחדים שהיו קשורים ל"ברית" טענו כי כל הגופים האלה היוו ציר-בריח עליו ניתן היה לבסס אחדות אופוזיציונית להפלת משטרו של אסד, שנראה באותה עת כמי שאיבד לחלוטין כל לגיטימציה פוליטית או מוסרית להמשיך ולשלוט על סוריה.

אחד מהמנהיגים הבולטים ב"ברית הלאומית לשחרור סוריה" היה חמוד אל-שופי שכיהן כמזכיר הכללי של "הברית". אל-שופי, שהושפע רבות מכתיבתו של יאסין אל-חאפז בתחילת שנות ה-60, שיתף פעולה עם מורקוס ועם אל-חאפז בכל מהלך דיוני הועידה השישית של מפלגת הבעת'. יחדיו הם הצליחו להשתלט על דיוני הועידה, ובכך הם הצליחו יחד עם הפלג המרקסיסטי העיראקי לשנות את מצע מפלגת הבעת' בהתאם לרעיונות שגיבש יאסין אל-חאפז. אל-שופי היה הנציג של הקבוצה הזו במועצה הלאומית של המהפכה עד ל-1964. בשנה זו סולק אל-שופי יחד עם חברים מרקסיסטים אחרים, הן בשל שיקולים פנימיים בתוך סוריה עצמה והן בשל האירועים שהתרחשו בעיראק כאשר הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' איבד כל רסן פוליטי והתנהגותי, שקומם עליו את שאר חברי המפלגת הבעת' בעיראק. בראיון שנערך עם אל-שופי ב-1988, אל שופי טען כי "בשנת 1964 התפטרתי מהמועצה הלאומית של הנהגת המהפכה ומהמפלגה".[6] ככל הידוע האמת שונה מעט ממה שתיאר אל-שופי בראיון שנערך עמו ופורסם בעיתון אל-וטן אל-ערבי.

למרות סילוקו ממפלגת הבעת', קציני הבעת' שהיו זקוקים לכל כשרון פוליטי שיפעל למענם לפחות בשלבים הראשונים עד להתגבשות המשטר, מינו אותו כשגריר באינדונזיה ולאחר מכן כשגריר בהודו.[7] בשנות ה-70 אל-שופי נתמנה לשגריר סוריה באו"ם עד ל-1979, ובשנה זו התפטר אל-שופי מתפקידו בשל "חילוקי דעות עם המשטר".[8] אל-שופי הצטרף לאופוזיציה הסורית ופעל לצידו של צאלח אל-דין אל-ביטאר, ממייסדי מפלגת הבעת', עד שנרצח בפריז ב-1980 בידי סוכניו של חאפז אל-אסד. הביוגרפיה הקצרה הזו מעלה את אופייה האמיתי של הפוליטיקה הפנימית בסוריה, המתאפיינת בעיקר בבריתות לטווח קצר ואלימות רבה שבו הרצח משמש מכשיר פוליטי "לגיטימי" להשגת יעדים.

בראיון שנערך עם אל-שופי ב-1982, חודשים אחדים לאחר הקמת "הברית", דומה כי דעותיו של אל-שופי תאמו את דעותיהם של שאר האישים שפעלו במסגרת "הברית". חילוקי הדעות בין הגופים השונים התגלעו במהלך שנות ה-80 מעצם הרכבה מארגונים פוליטיים בעלי אידיאולוגיה שונה מאוד. מכל מקום, דעותיו של אל-שופי, כפי שהוצגו באל-דוסתור ב-1982, ייצגו נאמנה את דעותיה של "הברית", נכון לשנה הראשונה לפעילותה.

לדעתו של אל-שופי המשטר הסורי נשען על גורמי כוח עדתיים, אולם אין משמעות הדבר שכל בני העדה אליה משתייך חאפז אל-אסד הם עדתיים. זה היה רמז לקבוצת צאלח ג'דיד שהודחה בידי חאפז אל-אסד מכל תפקידיה בסוריה, ובשל כך חברים אחדים מהקבוצה הצטרפו ל"ברית". דעתו של אל-שופי היתה כי המשטר הסורי – בכל העמדות בהן הוא שולט – מבטא רק את האינטרסים שלו ולפיכך המשטר חפץ לשמור על קיומו רק על רקע זה. דבר זה, לדעתו, אינו מבטא את האינטרסים של סוריה כמדינה עצמאית, ואף לא את האינטרס של סוריה כחלק מהמולדת הערבית. לדעתו של אל-שופי, המעורבות של סוריה בלבנון הדגים יפה את הרעיון של ניגוד אינטרסים בין המשטר של חאפז אל-אסד לבין האינטרסים של העולם-הערבי.

הערכתו של אל-שופי היתה, כי "הברית" תקים "ממשלת גולה" לאחר דיון ובדיקה כדי לבסס מוקד להשראה פוליטי, אולם הערכתו באותה עת היתה כי עניין זה עדיין מוקדם מכדי להחליט עליו. בשאלת התיאום בין הגורמים השונים בברית, אל-שופי טען כי האופוזיציה הסורית מורכבת משני זרמים: הזרם הלאומי והזרם הדתי. "הברית", אליבא דאל-שופי, היוותה נקודת מפגש של שני זרמים סביב "אמנה" שהגדירה את מטרותיה של "הברית", הן בעניין הפלת המשטר והן בהקמת משטר דמוקרטי פלורליסטי. "הברית", לדעתו, ניזונה משנאתם של האנשים למשטר ולעדתיות שלו, "מה גם שנותקו הקשרים בין המשטר עצמו לבין אזרחי המדינה".[9] האוריינטציה של הברית היתה פרו-עיראקית בעקבות המקלט הפוליטי שקיבלו חלק מחבריה ובשל המלחמה שהתנהלה באותה עת בין עיראק לאיראן. סוריה שתמכה באיראן נתפסה בעיני חברי "הברית" כבוגדת ברעיון "אחדות העולם הערבי".[10]

התיאום בין הזרמים השונים היווה לדידו של אל-שופי צעד היסטורי קדימה, הראשון מסוגו בהיסטוריה של סוריה. אל-שופי אף ציין, בהערכה רבה, את הצטרפותו של הפלג הקומוניסטי ל"ברית".[11] ב-1972 אירע פילוג במפלגה הקומוניסטית הסורית בראשותו של חאלד בקדאש. הפלג שפרש מהמפלגה כינה את עצמו בשם "המפלגה הקומוניסטית הסורית - הלשכה המדינית", בראשותו של ריאד אל-טורק.[12] אל-טורק נכלא בכלא במהלך שנות ה-80 וה-90 בהוראתו של חאפז אל-אסד בשל התנגדותו למעורבותה של סוריה בלבנון. אל-שופי טען כי הפלג של ריאד אל-טורק הצטרף ל"ברית" כבר במגעים הראשונים להקמתה. יותר מאוחר נודע על-ידי "אמנסטי" כי ריאד אל-טורק עונה קשות בכלא הסורי והוא איבד את הכרתו עד ל-1988.

במהלך 1988 פרסם השבועון הלבנוני הפרו-עיראקי אל-וטן אל-ערבי, היוצא לאור בפריז, סדרת כתבות על "הברית הלאומית לשחרור סוריה". במסגרת הסדרה רואיינו חמוד אל-שופי, אמין אל-חאפז נשיא לשעבר של סוריה, סעיד אל-דין מנהיג "האחים המוסלמים בסוריה, מוחמד עומר ברהאן מזכ"ל "האיחוד הסוציאליסטי הנאצריסטי", שבלי אל-עסימי מי שהיה מזכ"ל מפלגת הבעת' בסוריה, ואחמד מחפל חבר "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית". למעשה אלו היו האנשים שניתן היה להגיע אליהם והביעו הסכמה לפרסם את דבריהם. במהלך סדרת הראיונות התגלעו חילוקי דעות שהראו בעליל כי ריבוי הגורמים הפוליטיים ב"ברית" היקשו על מציאת דרך-פעולה נאותה שתענה על דרישותיהם של כל המשתתפים. עיקר המחלוקת נסבה סביב העיקרון המדבר על "המאבק המזוין". "האחים המוסלמים" שהצטרפו ל"ברית" דגלו במאבק מזוין כולל נגד המשטר וגם נגד העדה העלווית בכללותה ו"הפיכתה לעדה סונית".[13]

חמוד אל-שופי טען כי הוא מתנגד לחלוטין לרעיונות כאלה, וכי יש צורך בהחדרת תודעה פוליטית כוללת ושיתוף פעולה בין "האחים המוסלמים" לבין שאר הקבוצות המרכיבות של "הברית". לפיכך, הפעילות צריכה להיות פעילות לאומית ולא עדתית, ולכן צריך להציג את השאלה "מהי האלטרנטיבה לאסד" ולא "מי האלטרנטיבה לאסד".[14]

מוחמד עומר ברהאן, נציג "המפלגה הסוציאליסטית ב"ברית", טען כי המונח "מאבק מזוין" בוטל משום שמונח זה הזיק ל"ברית" בפורומים בינלאומיים והביא לחילוקי דעות בין מרכיביה, עד כי הובע חשש להמשך קיומה של "הברית הלאומית לשחרור סוריה".[15] ברהאן טען כי ביטול המונח לא בא בתגובה לדומיננטיות של "האחים המוסלמים" בביצוע פעולות מזוינות נגד המשטר, אלא משום ש"הברית" הואשמה בטרוריזם מפי ארגונים בינלאומיים.

באמצע שנות ה-80 נותר מצב מסובך מעט בכל הקשור לייצוג תנועת "האחים המוסלמים" ב"ברית הלאומית לשחרור סוריה", בעת שנותר קרע בין שני פלגים שהשתייכו לתנועה. פלג אחד שהיה בראשותו של סעיד אל-דין, ופלג שני היה בראשותו של אבו ע'דה. הפלג של אבו ע'דה עזב את "הברית" ב-1985, וכאשר פלג זה רצה לחזור ל"ברית" ב-1988 הפלג של סעיד אל-דין התנגד לבקשה בטענה כי הפלג של אבו ע'דה קיים פגישות חשאיות, שהתקיימו בגרמניה ב-1985, עם אנשי מודיעין סורים בראשותו של עלי דייבה.[16] לפיכף נוצר מצב פרדוקסלי כאשר שני ארגונים בעלי זהות אידיאולוגית משותפת לא יכלו לשתף פעולה בשל חילוקי דעות שהוגדרו על-ידי נציגי הארגונים האחרים כ"אישיים". התייחסות לקרע זה באה לידי ביטוי בראיונות שנערכו עם מנהיגי "הברית". כך למשל בעניין סעיף "המאבק המזוין", ברהאן טען כי אמין אל-חאפז – נשיא לשעבר של סוריה – לא סולק מ"הברית" אלא עזב אותה בשל חילוקי דעות בנוגע לסעיף הדן במאבק המזוין.[17] השתמע מדבריו כי אמין אל-חאפז התנגד להוצאת סעיף זה מהאמנה של "הברית".אולם בראיון עם אמין אל-חאפז, הוא טען כי הוא לא עזב את "הברית", ונותר הרושם כי הוא המשיך לפעול במסגרתה ואף פעל במרץ, לדבריו, להביא לאיחודם של כל גורמי האופוזיציה תחת קורת-גג אחת.[18] יתרה מזאת, אמין אל-חאפז הדגיש כי למרות שאחד מפלגי "האחים המוסלמים" – פלג אבו ע'דה - שיתף פעולה עם המשטר לאחר הטבח באל-חמה, ב-1982, יש לאפשר לפלג זה לחזור ולהצטרף ל"ברית" ולא לדחוק אותו לזרועות השלטון הסורי.

מוחמד מחפל, חבר "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית" של ריאד אל-טורק, טען בראיון כי אין זה מוזר שתנועתו מדברת על דמוקרטיה לאומית ואיסלאם במסגרת "הברית".[19] הזרם שלו, לדבריו, פעל על-פי קו מדיני עצמאי שהתבסס על האמונה באחדות הערבית, בלאומיות ובסוציאליזם. שיתוף פעולה בין תנועתו לבין תנועת "האחים המוסלמים" במסגרת "הברית" נועדה להציל את סוריה משלטונו של חאפז אל-אסד. לטענתו, זו היתה מעין ברית זמנית שלאחריה קרוב לוודאי יתנהלו ויכוחים ערים בין שתי אידיאולוגיות השונות במהותן.[20]

מוחמד אל-ג'ראח, מזכ"ל "האיחוד הסוציאליסטי הנאצריסטי", טען בראיון כי שיתוף הפעולה עם "האחים המוסלמים" אינו על בסיס אישי אלא על בסיס לאומי, שנבעה מהתקווה כי "האחים המוסלמים" ישנו את עמדתם בנוגע לדמוקרטיה העתידה לקום בסוריה לאחר הפלתו של חאפז אל-אסד.[21] בנוגע ל"מאבק המזוין", אל-ג'ראח טען כי הוא התנגד לפעילותם המזוינת של "האחים המוסלמים" וכי אין הוא רוצה שאנשים חפים מפשע יפגעו. לדבריו, פעולות הגרילה שהתרחשו בסוריה בוצעו על-ידי גורמי אופוזיציה שאינם קשורים ל"ברית".

שיבלי אל-עסימי, מי שהיה מזכ"ל מפלגת הבעת', טען בראיון שנערך עמו כי העיכוב בהקמת "הברית" נבע בעיקר בשל הוויכוח עם "האחים המוסלמים" בנוגע להחלת חוקי האיסלאם במדינה, ודרישתם היתה כי ההלכה (השריעה) המוסלמית תהיה בסיס לחוקה.[22] במסגרת הדיונים להקמת "הברית" הוסכם בשתיקה מצד חבריה על עיקרון הדמוקרטיה והסוציאליזם מבלי להזכיר מילים אלה ב"אמנה" של "הברית הלאומית לשחרור סוריה". לדברי אל-עסימי, אכראם אל-חורני, ממנהגיגי הבעת' בעבר, עזב את "הברית" משום שדרש להגיע לתוצאות מהירות, דהיינו הפלה מהירה של המשטר העלווי של אסד תוך כדי נקיטת מאבק מזוין באורח-מקיף.

בתגובה לנאמר בסדרת הראיונות, פרסם דובר "הברית" את הדברים האלה: " המזכירות (של "הברית") דנה ב-22 ביולי 1988 בסדרת הראיונות עם מנהיגי האופוזיציה. אנו רוצים להדגיש שבעת שמתעצם המאבק נגד המשטר, אנו מצטערים על כל ביטוי בראיונות אלה שגלשו לסכסוכים שליליים ולא היוו ביטוי (הולם) למאבק נגד המשטר הסורי. אנו פועלים כדי לצרף את כל הגורמים הרוצים להיאבק נגד חאפז אל-אסד בעל-הברית הציוני ואויב האנושות, ואנו קוראים לכל הגורמים שלא להיגרר לסכסוכים שוליים.[23] כרגיל, גם הפעם היה צורך לשרבב את שמה של ישראל כדי להדגיש רעיון פוליטי פנים-סורי.

גילוי-דעת זה מצד "הברית" והראיונות השונים שנערכו עם האישים המרכזיים, חשף את נקודת-התורפה של "הברית" מעצם הרכבה מקבוצות בעלות אידיאולוגיות שונות כל כך. אולם, יחד עם זאת, הצטרפותם של ארגונים פוליטיים מגוונים לברית אחד משותפת – רופפת ככל שתהיה – היוותה הישג רב חשיבות שהראה בעליל כי ההתנגדות למדיניותו של חאפז אל-אסד חצתה את כל גוני הקשת הפוליטית. יתרה מזאת, אסד ביקש ליצור אומה פלורליסטית בכל סוריה תחת הגמוניה עלווית. הפרדוקס הוא כי אכן אסד הצליח ליצור פלורליזם אידיאולוגי, אולם מחוץ לארצו הוא. המבחן שעמד בפני "הברית" במהלך שנות קיומה, החל מ-1982, היה הישרדותה וגיבושה תחת היעד העיקרי של מייסדיה, דהיינו הפלת משטרו של אסד. הראיונות שנערכו עם חלק ממנהיגי "הברית" חשף לעיני כל את חולשתה האידיאולוגית ומכאן את חוסר יכולתה להפיל את משטרו של אסד. אולם אם היה עולה בידם להפיל את משטר של אסד עד למותו בשנת 2000, אישים אלה היוו, מבחינה פוטנציאלית, את השדרה המנהיגותית של סוריה באותה עת. החשיבות של "הברית" בשנות ה-80 נגעה ליצירת תשתית תודעתית כלל-סורית נגד המשטר וחשיפת בידודו של המשטר בקרב בני עמו.

לפני הקמת "הברית הלאומית לשחרור סוריה", נוסד ב-1979 בתוך סוריה עצמה "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" שכלל חמש מפלגות אופוזיציה קטנות שאחת מהן היתה "מפלגת הפועלים המהפכנית". הקמת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" ופרסום המצע הפוליטי של האיחוד אולי השפיעו על הקמת "הברית הלאומית לשחרור סוריה" ב-1982. אלא, שלהקמת "האיחוד" בתוך סוריה היה דרוש אומץ פוליטי ואישי מצד הפעילים, שכן בכך הם חשפו את עצמם להתנכלויות קשות מידי שירותי הביטחון הסוריים שלא היססו לפעול ביד קשה נגד חברי "האיחוד", או נגד כל אלה שהיוו איום אופוזיציוני – ולו הקטן ביותר - נגד המשטר העלווי של חאפז אל-אסד.

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה", 16 בפברואר 2006, The Mideast Forum.

-----------------------------------------
[1]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[2]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982; דבר (ישראל), 9 באוקטובר 1987; מעוז. אסד – הספינקס של דמשק. עמ' 205.
[3]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[4]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[5]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[6]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[7]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[8]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[9]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[10]בשל היריבות בין שני משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק, כל אחת מהן ניסתה לעזור למתנגדי המשטר של המדינה השכנה. לא לחינם יצא השבועון הפרו-עיראק, אל-וטן אל-ערבי, בסדרת כתבות של "הברית הלאומית לשחרור סוריה". סוריה עצמה הקימה ארגון אופוזיציה עיראקי בשנת 1972, שעסק בחיסול אישים המזוהים עם הקו של מפלגת הבעת' העירקאית.
[11]כאשר אל-שופי טען זאת, "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית" פעלה במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי", שנוסד ב-1979.
[12]אל-שראע (לבנון), 15 בדצמבר 1985.
[13]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[14]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[15]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 15 ביולי 1988.
[16]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 3 ביולי 1988.
[17]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 15 ביולי 1988.
[18]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 21 ביולי 1988.
[19]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 27 ביולי 1988.
[20]אין זה ברור מדוע מוחמד מחפל לא ציין כי "המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית" של ריאד אל-טורק פועלת במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי" שנוסד ב-1979.
[21]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 27 ביולי 1988.
[22]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 24 ביוני 1988.
[23]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 15 ביולי 1988.

פעילותם הפוליטית והאידיאולוגית של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס

עבודת המחקר עוסקת בשני אינטלקטואלים סורים, יאסין אל-חאפז (ياسين الحافظ) ואליאס מורקוס (الياس مرقص),[1] שהטביעו את חותמם על השמאל-הערבי-החדש שהתפתח לקראת סוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת. נקודת-המוצא הראשונה של המחקר היא שיש זיקה הדוקה בין "האידיאולוגיה" לבין "הסביבה הפוליטית", דהיינו, הקשר בין ה"טקסט" (האידיאולוגי) לבין ה"קונטקסט" (הפוליטי). המשמעות המחקרית היא, שלצד ההסבר המקיף על האידיאולוגיה הכתובה של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס, יש לתת הסבר רחב לאירועים הפוליטיים במטרה לבאר, ככל שניתן, הן את האידיאולוגיה הכתובה והן את פעילותם הפוליטית לאור ההתפתחויות הפנימיות בסוריה מחד-גיסא, ובעולם-הערבי מאידך. לפיכך, ההיסטוריה הפוליטית והפעילות האידיאולוגית של מורקוס ואל-חאפז שלובות בהיסטוריה הפוליטית של סוריה בעשורים האחרונים – וביטוי לכך ניתן לאורך המחקר כולו.

מאחר ויאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס פעלו בראשית דרכם כ"קבוצה אופוזיציוני", תחילה נגד המפלגה הקומוניסטית הסורית ששניהם היו חבריה, ולאחר מכן נגד מפלגת הבעת' שתפסה את השלטון ב-1963, נקודת המוצא השניה היא, שיש כאן "דפוס של התנהגות פוליטית" אופוזיציונית. הפעילות נגד מפלגת הבעת' וראשיה, למרות תרומתם של אל-חאפז ומורקוס שעזרו לעצב מחדש את האידיאולוגיה של מפלגה ב-1963, מעוררת שאלות הנוגעות לרקע, לסיבות ולתוצאות של התנהלותם הפוליטית באותה עת, ולנקודות-המחלוקת שנתגלעו בשאלות אידיאולוגיות בשנים שלאחר מכן.

מפלגת הבעת' נהפכה לתוצר של השולט בה, כך שברבות הימים המשטר נהפך למשטר הגמוני המדכא כליל כל התארגנות אופוזיציונית למשטר. יתרה מזאת, כל סממן של אופוזיציה פנימית בתוך המפלגה דוכא ללא רחמים בידי מי ששלט בה עד לאותה עת - כפי שאירע ליאסין אל-חאפז. על כן, הפעילות הפוליטית של אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז נבחנת על-פי מאפיינים מסוימים בהתנהגותה של אופוזיציה כנגד המשטר ובתוך המגבלות שהמשטר מציב לאופוזיציה.

נקודת-המוצא השלישית היא, שישנם מאפיינים המשותפים למרבית התנועות האופוזיציוניות הפועלות, בדרך כלל, במדינות ללא מסורת דמוקרטית. מאפיינים אלה מדגימים את ההתפתחות הפוליטית והאידיאולוגית של האופוזיציה כמעין התבגרות פוליטית הדרגתית – לעיתים מהירה ולעיתים איטית.
על-מנת לבחון את הפעילות הפוליטית וההתפתחות האידיאולוגית של אליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז, בחרתי לבחון את האירועים על-פי מודל התנהגותי-פוליטי בארבעה שלבים עיקריים:

א. שלב הגיבוש הרעיוני.
ב. שלב החדירה למערכת הפוליטית.
ג. שלב המחאה הפוליטית.
ד. שלב המחאה האלימה.

לצורך בחינה של התהליכים והאירועים הפוליטיים שהשפיעו על יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס, המחקר ערוך בשמונה פרקים עיקריים, ועוד פרק נספחים:

פרק ראשון עוסק ביחסי משטר ואופוזיציה מנקודת מבט תיאורית. דהיינו, סקירת הספרות התיאורטית העוסקת בתחום וביסוס ההנחות המחקריות על-פי מודל-ארבעת-השלבים. על-מנת לבסס את המודל בחרתי להציג בקצרה שתי דוגמאות של תנועות אופוזיציה הפועלות במדינות לא-דמוקרטיות; האחת במצרים והשניה באירן.

פרק שני עוסק, באריכות, באירועים הפוליטיים בסוריה עד ל-1957, שהביאו לאיחוד בין סוריה למצרים. אירועים אלה השפיעו על המערכת הפוליטית הסורית, שכן התברר כי סורים רבים מאסו בסדר הפוליטי הדמוקרטי הרעוע שהיה עד לאותה עת. תקופה זו עיצבה את התרבות הפוליטית בסוריה למשך שנים רבות, והיא הביאה בסופו של דבר גם לסילוקם של מורקוס ואל-חאפז מהמפלגה הקומוניסטית הסורית על רקע שאלת האיחוד עם מצרים.


פרק שלישי עוסק בגיבוש הרעיוני של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס שהביא בסופו של דבר לעימות עם מפלגת-האם שלהם - המפלגה הקומוניסטית הסורית – ולבסוף, עימות זה הביא לסילוקם מהמפלגה יחד עם אחדים מתומכיהם.

פרק רביעי עוסק בחדירתם של אל-חאפז ומורקוס לתוך המערכת הפוליטית בעקבות הפיכת קציני הבעת' ב-1963. פרק זה דן בהשפעתם ובתרומתם לגיבוש המצע האידיאולוגי החדש של מפלגת הבעת', ולסיבות שהביאו את קציני הבעת' לסלק את הפלג המרקסיסטי משורות המפלגה - שאל-חאפז היה אחד מהחברים הבכירים בפלג זה. תרומתו של אל-חאפז לעיצוב הפרופיל הפוליטי של מפלגת הבעת', זכתה להכרה רבה. ולמרות זאת, תרומה זו לא עמדה לזכותו בעיני קציני הבעת'.

פרק חמישי דן בפעילות הפוליטית והאינטלקטואלית של אל-חאפז ומורקוס, לאחר סילוקו של אל-חאפז ממפלגת הבעת'. הפרק עוסק גם בניסיונותיהם להקים מפלגה חדשה בעלת קווים אידיאולוגיים מרקסיסטיים, וכן בתרומתם של מורקוס ואל-חאפז לשמאל-הערבי-החדש שהתפתח בשנות ה-60.

פרק שישי בוחן את הפעילות האופוזיציונית בסוריה, ואת התגובות של המשטר לאתגר הזה. מפלגתם של אל-חאפז ומורקוס הצטרפה בסוף שנות ה-70 לארגון אופוזיציוני שפעל נגד המשטר, אולם הדגש האידיאולוגי של המפלגה ושל הארגון שקם, לא היה מרקסיסטי אלא "דמוקרטי", וזאת גם בעקבות השינוי האידיאולוגי שעבר יאסין אל-חאפז בעת שהותו בפריז בין השנים 1966-1967, ובעקבות תוצאות מלחמת ששת-הימים שהעצימו את החוויה האירופאית שלו.

פרק שביעי דן באירועים שהובילו למלחמת ששת-הימים, שתוצאותיה היוו קו-פרשת-מים בחייהם של אינטלקטואלים רבים בעולם-הערבי, וביניהם גם יאסין אל-חאפז. פרק זה עוסק בהרחבה באירועים ובאישים שהובילו למלחמה, וב"ספרות הלקח" שנכתבה לאחר המלחמה.

פרק שמיני מהווה סיכום והערכה לפעילותם הפוליטית והאינטלקטואלית של יאסין אל-חאפז ואליאס מורקוס.

בסוף המחקר, בפרק הנספחים, מוגש פרק מספרו של אליאס מורקוס, מתורגם לעברית, העוסק במפלגות הקומוניסטיות הערביות, ובעיקר במפלגה הקומוניסטית הסורית, מנקודת מבט ביקורתית. הפרק המובא כנספח, נועד כדי להתרשם מסגנון כתיבתו של מורקוס ולבחון את הדברים מנקודת השקפתו של מורקוס, ובמידה מסוימת היא גם משקפת את דעותיו של יאסין אל-חאפז. כמו כן, מופיעה רשימת נשיאי סוריה וראשי ממשלתה; רשימת המפלגות בסוריה; מצע האיחוד הלאומי הדמוקרטי כפי שפורסם בערבית; מאמרים בערבית העוסקים ביאסין אל-חאפז, ולבסוף מוגשת החוברת "מספר הנחות-יסוד תיאורטיות", כפי שפורסמה בערבית ב-1963, עם ההקדמה של מישל עפלק. יאסין אל-חאפז היה אחד המשתתפים הפעילים שעסקו בחיבורה, והיא היוותה את הבסיס למצע האידיאולוגי החדש של מפלגת הבעת' שהתגבש לקראת סוף 1963.


מקורות עיקריים, לפי סדר חשיבותם:
ככל הידוע, עדיין לא נכתב מחקר מקיף על פעילותם הפוליטית והאינטלקטואלית של מורקוס ואל-חאפז החל משנות ה-50 ועד סמוך למותם. גם מחקרם המקיף של טארק איסמעיל וג'קלין ס. איסמעיל, מאוניברסיטת קלגארי (Calgary) שבקנדה, על המפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון, אינו שופך אור על ראשית התארגנותם של מורקוס ואל-חאפז. לפיכך היה צורך לסקור את העיתונות הערבית החל מ-1955, כדי להתחקות אחרי התארגנותם בתחילת דרכם. על השפעתו של יאסין אל-חאפז בעיצוב המצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' ב-1963, נכתב בספריהם של איתמר רבינוביץ, דבלין (Devlin) ובקובץ המאמרים בספרו של גולדברג שפורסם בעברית. אך פעילותם הפוליטית של מורקוס ואל-חאפז לאחר 1964, לא נחקרה בספרות האקדמית. כמו כן, ככל הידוע לא נעשו מחקרים על "מפלגת הפועלים המהפכנית" שנוסדה על-ידי אל-חאפז ומורקוס, וכן, על פעילותה של המפלגה לאחר מותו של אל-חאפז ב-1978. עבודת ה-מ.א שהגשתי לאוניברסיטת ת"א שעסקה ב"מפלגת הפועלים המהפכנית" עד לסוף שנות ה-80, היוותה בסיס חלקי לעבודת הדוקטורט הנוכחית.

מקורות ראשוניים: כתביהם של אל-חאפז ומורקוס, עיתונים, קובצי ידיעות ומסמכים ארכיונים שנאספו מארכיון משרד-החוץ הבריטי בלונדון - בעיקר בנוגע לחודשים אוגוסט-אוקטובר 1957; וכן מארכיון מחלקת-המחקר של משרד-החוץ הישראלי הנמצא ב"מרכז דיין לחקר המזה"ת" שבאוניברסיטת תל-אביב. סקירת העיתונות הערבית נעשתה ברובה בארכיון העיתונות של "מרכז דיין" באוניברסיטת תל-אביב.

מקורות משניים: ספרים ומאמרים העוסקים בהיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית של סוריה בעברית, באנגלית, בגרמנית ובערבית.

שיחות רקע: מתוקף היחסים השוררים בין סוריה לישראל, נערכו שיחות ספורות בלבד עם אנשי אקדמיה סוריים באמצעות הדואר-האלקטרוני.

כללי תעתיק מערבית לעברית:
על-מנת להקל על הקריאה, נהגתי על-פי מה שנהוג לכתוב במאמרים אקדמיים ובעיתונות הישראלית, ולא לפי כללי התעתיק המלאים של החוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה, באוניברסיטת תל אביב. כך למשל, במחקר זה נכתב חאפז אל-אסד, ולא חאפט' אל-אסד; אליאס מורקוס ולא אליאס מרקץ'; יאסין אל-חאפז ולא יאסין אל-חאפט'; אל-עזם ולא אל-עט'ם. וכן, עבד אל-נאצר, חיזב אל-בעת', חאלד בקדאש, דאוולה, קוומיה, ועוד.

הערות שוליים (Footnotes):
הערות השוליים נעשו בצורה המקובלת באקדמיה הישראלית, אך בשינוי קל על-מנת להקל את הייחוס של התוכן למקור. למשל, במקום לציין; שם, עמ' 1, נכתב שמו של המחבר וחלק משמו של הספר או המאמר, לדוגמא; סיל, סוריה. עמ' 1. מטעמים טכניים, הערות השוליים באנגלית מופיעות בצד שמאל ולא בצד ימין.
כמו כן, ניצלתי את הערות השוליים כדי לכתוב ביוגרפיה קצרה על האישים המופיעים במחקר - ככל שעלה בידי למצוא פרטים ביוגרפים - במטרה להשלים את התמונה על חייהם ופעילותם לאורך השנים.


תודות: ברצוני להודות, מקרב לב, לפרופסור ברי רובין על שהסכים להדריך אותי בכתיבת הדיסרטציה. כמו כן, חובה נעימה לי להודות לד"ר סמיח צפדי מרמת-הגולן על שענה לשאלותי הרבות בהבנה ואורך-רוח. תודה מיוחדת נשלחת לכל ידידי בישראל, בגרמניה ובאנגליה שעודדו אותי במהלך כתיבת המחקר.

[1] Yasin al-Hafiz & Ilias Murqus

The Relations Between Regim and Opposition in Syria

The Relations Between Regim and Opposition in Syria, and the Political Activitiy of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus. The Abstract of my Dissertation

Foreword
This research studies two Syrian intellectuals, Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, who had great impact on the New Arab Left, which formed towards the end of the nineteen fifties, beginning of the nineteen sixties. The first point of origin of the research is the presence of a significant affinity between the "ideology" and the "political environment"; that is, the relation between (ideological) "text" and (political) context. The significance of the latter, in terms of the study, is that alongside the comprehensive explanation concerning the written ideology of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, a broad interpretation of the political events must be provided, in order to clarify, to the best possible extent, both the written ideology and their political activity, vis-à-vis the internal developments in Syria, on the one hand, and the encompassing developments in the Arab world on the other.

Since Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus were initially active as an "oppositional group", first against the Syrian Communist Party, of which both had been members, and later against the Ba’th Party, which came to power in 1963. The second point of origin is the presence of an oppositional "political pattern of behavior". Their activity against the Ba’th and its leaders, despite the contribution of al-Hafiz and Murqus to remolding the Party's ideology in 1963, raises many questions concerning the motives, reasons and consequences of their political activity at the time, and the ideological controversies that surfaced throughout the following years.

The Ba’th Party had become a byproduct of its leader; thus, given time the regime turned hegemonic, and totally oppressed any oppositional organization for power. Moreover, any signs of internal opposition, within the party, were mercilessly oppressed by its leader at that time; the same merciless oppression which Yasin al-Hafiz encountered. Thus, the political activity of Ilias Murqus and Yasin al-Hafiz is examined respective to certain characteristics in the conduct of an opposition against a regime, and within the boundaries that the regime sets for the opposition.

The third point of origin is the presence of traits common to the majority of oppositional movements usually active in states without democratic heritage. These traits demonstrate the political and ideological development of the opposition, as a type of gradual political growth, which is sometimes rapid and sometimes gradual.
In order to examine the political activity and ideological development of Ilias Murqus and Yasin al-Hafiz, I opted to analyze the events respective to a political-behavioral model, throughout four primary stages:

A. The stage of ideological crystallization.
B. The stage of penetration into the political system.
C. The stage of political protest.
D. The stage of violent protest.

In order to examine the political events and processes that affected Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, the study at hand is composed of eight main chapters, and an additional chapter of appendixes:
The 1st Chapter deals with the relations of regime and opposition from a descriptive perspective; that is to say, a review of the theoretical literature in the field, and substantiation of the research hypotheses, according to the 4 stage model. In order to establish the model, I chose to briefly present two examples of oppositional movements active in non-democratic states – one in Egypt and one in Iran.

The 2nd Chapter deals at-length with the political events in Syria, till 1957, which brought about union between Syria and Egypt. These events affected the Syrian political arena, since it emerged that many Syrians were 'fed-up' with the dilapidated democratic political order present till that point. This period in time forged the political culture in Syria for many years to come, ultimately bringing about the expulsion of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus from the Syrian Communist Party, on account of the question of unity with Egypt.

The 3rd Chapter deals with the ideological crystallization of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, which ultimately brought about conflict with their own party – the Syrian Communist Party, which finally brought to their expulsion from the Party, together with a number of their followers.

The 4th Chapter deals with the penetration of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus into the political system, following the Ba'th coup d’éta of March 8, 1963. This chapter contends with their influence and contribution to the crystallization of the Ba’th Party's new ideological platform, and the motives behind the Ba'th officers expulsion of the Marxist faction from the Party – of which al-Hafiz was a prominent member. The contribution of al-Hafiz to the molding of the Ba'th Party's political profile was renowned; yet this recognition did not earn him 'extra points' among the Ba’th officers.

The 5th Chapter deals with the political and intellectual activity of al-Hafiz and Murqus, following the expulsion of al-Hafiz from the Ba’th Party. The chapter also contends with their attempts to establish a new political party with a Marxist ideological orientation, as well as with the contribution of Murqus and al-Hafiz to the New Arab Left, which evolved throughout the nineteen sixties.

The 6th Chapter examines the oppositional activity in Syria and the reactions of the regime to this challenge. During the nineteen seventies, the Party of al-Hafiz and Murqus joined the oppositional organization which acted against the regime; though the ideological emphasis of the Party, and the newly established organization, was not Marxist – but rather "democratic", which was a result of the ideological shift Yasin al-Hafiz underwent following his stay in Paris between 1966-1967, and following the implications of the Six-Day War, which only empowered his 'European experience’.

The 7th Chapter discusses the events which led to the Six-Day War, June 1967, the implications of which formed a turning point among many intellectuals in the Arab world, among which was also Yasin al-Hafiz. This chapter deals at-length with the people and the events that led to the War, and the 'literature of lessons' learnt from it, written after the Six-Day War.

The 8th Chapter is a summary and evaluation of the political and intellectual activity of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus.

The Appendixes come at the end of the research phase, and include one chapter from the book of Ilias Murqus (translated into Hebrew), which deals with the Arab communist parties, and the Syrian Communist Party in particular, from a critic's standpoint. This chapter, which is presented as an appendix, is designed to give an impression of Murqus's writing and get a view of things from his perspective that, to a degree, reflects also the convictions of Yasin al-Hafiz. The appendixes also include a list of Syria's presidents and prime-ministers; a list of the political parties in Syria; the platform of the Democratic National Union, as published in Arabic; articles in Arabic about Yasin al-Hafiz; the appendixes chapter concludes with the booklet of "Some Theoretical Points", as published in Arabic in 1963, among which Yasin al-Hafiz was one of the active participants in its composition. The latter constituted the foundation for the new ideological platform of the Ba'th Party at the end of 1963.

Principal Sources: prioritized by significance.
As far as I know, no comprehensive research has been conducted about the political and intellectual activity of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus – from the 1950's till their decease. The comprehensive study of Tareq Ismail & Jacqueline S.Ismael, from Calgary University, regarding the Communist Party of Syria and Lebanon doesn’t shed light either on the initial organization of Murqus and al-Hafiz. The aforementioned absence of comprehensive resources obliged a thorough review of Arab press since 1955, so as to follow the initial political build-up of the two.
The influence of Yasin al-Hafiz, in forging the ideological platform of the Ba’th Party in 1963, has been reviewed in the publications of Itamar Rabinovich, Devlin and in the series of articles by Goldberg, which was published in Hebrew; though the political activity of Yasin al-Hafiz and Ilias Murqus, after 1964, cannot be found in academic literature. Furthermore, as far as I know, no studies have been conducted into “The Revolutionary Workers Party", which was established by al-Hafiz and Murqus; moreover, no research has been conducted on the activity of the Party following the decease of al-Hafiz in 1978. The MA thesis I had submitted to the Tel-Aviv University, in The Departmentof Political Science, which dealt with “The Revolutionary Workers Party" till the end of the 1980's, constituted, in-part, a basis for the Ph.D. doctorate at hand.

Primary Sources:
The writings of al-Hafiz and Murqus, newspapers, news reports and archive documents collected from the Foreign Office Archive in London (PRO) – primarily covering the period of August-October of 1957; as well as documents from the Information Department of the Israel Ministry of Foreign Affairs, part of which is kept in the “Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies", at Tel-Aviv University. The review of Arab press was primarily conducted in the Press Archive of the Moshe Dayan Center at Tel-Aviv University.

Secondary Sources:
Books and articles dealing with the political and intellectual history of Syria in; Hebrew, English, German and Arabic.

Underlying Talks:
Given the relations between Syria and Israel, only few communications have been made with Syrian academics via email.

Rules of Transliteration from Arabic to Hebrew:
In order to ease the reading, I transliterated according to the conventional conduct in academic papers and Israeli press, and not according to the complete rules of transliteration used by The Department of Middle Eastern and African History, at Tel-Aviv University.

Footnotes:
Footnotes were created according to conventions of the Israeli academy, though with a slight modification in order to facilitate linking the content to the source; for example, instead of stating Ibid, p. 1, the name of the author was written and part of the title of the book or paper; for example - Seale, Asad. p.1.
Furthermore, I used the footnotes to write a brief biography about the persons the study covers – as much as biographic material could be found – with the aim of completing the picture about their lives and life-work in the course of time.