מייד לאחר מלחמת לבנון השניה ולאחר שהתבררו ממדי המפלה שנסראללה הצליח להנחיל לעדה השיעית בלבנון, סובחי טופיילי – מייסד ארגון חיזבאללה - החל להשמיע דברי ביקורת נועזים שעמדו בסתירה בולטת לקו שנקטו בו דוברי חיזבאללה ונסראללה עצמו. לביקורת הזו יש רקע היסטורי הנובע מהיריבות בין שני המנהיגים הרואים את תפקידו של חיזבאללה בלבנון באופן-שונה. מה בעצם מעורר את חמתו של טופיילי כנגד נסראללה?
ההצגה חייבת להימשך
למרות מה שנראה כזחיחות-הדעת של נסראללה בנאומיו האחרונים מול קהל של אלפים בביירות, נסראללה יודע היטב שהוא נחל מפלה קשה ומבישה מידי ישראל במלחמה האחרונה שפרצה ביולי 2006. נסראללה וחבורתו הקרובה, ערים לעובדה שהתרועות של ההמונים אינם אלא הצגה פומבית, העומדות בסתירה למה שמרחש מאחורי הקלעים בתוך העדה השיעית עצמה. בהצגה הזו כולם יודעים את התפקיד בעל-פה: נסראללה נואם את נאומיו הרגילים והמרירים כלפי ישראל העולם-הערבי, לוחמי חיזבאללה עורכים הצגה לעיני ההמונים ואלה מריעים להם בקריאות רמות. לכל אחד יש תפקיד בדרמה התקשורתית הזאת, אולם אף אחד מהמשתתפים אינו קונה את ההצגה הזו – חוץ מישראל "השברירית", החרדה מכל דגל של חיזבאללה שניתלה בקרבת הגבול בידי כמה מפעילי הארגון (וזה עצוב איך ההתנהגות הזו נראית מבחוץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הלעגנית). ישראל, כמדינה דמוקרטית, לומדת בדרך הקשה. אך, בסופו של דבר, ישראל תלמד איך להתמודד בהצלחה גם מבחינה תקשורתית עם חיזבאללה; עם המנהיגות המיליטנטית של ערביי-ישראל; וגם עם תנועת החמאס בעזה. למרות הדימוי הנוכחי, ישראל מעצבת בימים אלה את עתידה בצורה מושכלת והגיונית למשך עשרות השנים הבאות, וכמו בכל תקופת מעבר, הווה נראה בעייתי לאור האתגרים.
נסראללה זעזע את העולם-הערבי הסוני
חודשים רבים לפני מלחמת לבנון השניה, ניתן היה לזהות את החשש ההולך וגובר של הערבים-הסונים מאיראן-השיעית, בעיקר על רקע מאמציה של איראן לפתח טכנולוגיה גרעינית. לאחר מלחמת לבנון השניה, התברר כי איראן אינה נרתעת מלהשתמש בכוחות רדיקליים הסרים למרותה כדי ליצור פרובוקציות היכולות להבעיר אזורים מסוימים עד כדי חורבן ממשי, כפי שהדבר התממש בדרום-לבנון ביולי 2006. כתוצאה מכך, כל התארגנות שיעית נתפסה בעיני הסונים כמשרתת את האינטרסים של איראן על חשבון האומה הערבית הסונית. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו בצורה חריפה יותר, כפי שהערבים-הסונים מתבטאים מדי פעם, ניתן לתאר זאת במילים האלה: זה אינו מאבק על הבכורה הדתית בלבד, אלא זהו גם מאבק בין-גזעי, דהיינו בין האיראנים לערבים – הרואים את עצמם כבעלי ייחוס בשל בשורתו של מוחמד בן האומה הערבית.
אחד מהביטויים לזעזוע העובר על העולם-הערבי, מאז מלחמת לבנון השניה, מתבטא בכך שמנהיגים ערביים מעבירים מסר לארגונים פוליטיים המקורבים למשטר לערוך הפגנות נגד איראן ונגד השיעה. כך למשל, במהלך חודש פברואר 2007 נערכו במצרים הפגנות אחדות נגד איראן בעידודו של המשטר המצרי. מובארק נתן את האות, ולפתע היינו עדים לשורה של הפגנות שנערכו ברחבי מצרים ואף במדינות נוספות כנגד איראן וכנגד השפעה השיעית במרחב-הערבי. על רקע זה, ניתן להבין את הפעילות הנמרצת של סעודיה לתווך בין הארגונים הפלסטינים כדי שהחמאס לא ייפול כפרי-בשל לידי האיראנים. הפחד הסעודי מפני איראן מכתיב לסעודים פעילות דיפלומטית בינלאומית חריגה בהיקפה המגובה במיליארדים רבים של דולרים. פעילות דיפלומטית זו תבוא לידי ביטוי הולם כבר בחודשים הקרובים.
הפחד של הסונים מהשיעים הוא אבסולוטי וכאוטי ברמה של שואה ללאום הערבי. המאבק בין השיעה לסונה אינו רק עתיק-יומין, אלא הוא נתפס בתקופה האחרונה גם במונחים של "להיות או לחדול". תגובת-הנגד של הסונה כלפי השיעה יכולה להיות קשה מנשוא כלפי כל שיעי ושיעי במזרח-התיכון הערבי, ולכן על רקע זה באים דבריו הנחרצים של סובחי אל-טופיילי - מייסד חיזבאללה והמזכ"ל הראשון של הארגון עד להחלפתו בידי עבאס מוסאווי ב-1991. לצד יריבותו העיקשת לנסראללה, מקנן בלבו של טופיילי חשש כבד לעתידה של העדה השיעית בלבנון.
מה יכול נסראללה להציע לעדה השיעית?
מלבד רטוריקה לשיכוך מוראות המלחמה ותוצאותיה, לנסראללה אין הרבה מה להציע כיום לעדה השיעית. לעיתים, התקשורת הישראלית נסחפת בתיאורים מחניפים ליעילות של חיזבאללה בשיקומה של העדה השיעית בדרום-לבנון, אך אף ישראלי לא היה מוכן להסתפק ב"שיקום" שכזה, כולל אלה המשתמשים בתיאורים האלה כדי לנגח את ממשלת ישראל בנושאים שונים ומגוונים. מאחר וכולנו התמכרנו להרגל לבחון את המציאות הישראלית רק על-דרך השלילה, גם בנושא זה אנו טועים שוב ושוב בהתנהלות התקשורתית שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ובעיקר כלפי אויבנו.
בחינה דקדקנית של המציאות הלבנונית, מראה בעליל שנסראללה הפך עם הזמן לשק-חבטות רשמי של המערכת הפוליטית הלבנונית. עדיין, יש בכוחו של נסראללה להוציא המונים לרחוב ולשתק את ביירות, ואף לגרום לעימותים אלימים בין העדות השונות. ולמרות זאת, פוליטיקאים לבנונים אינם מפספסים את ההזדמנות לחבוט בנסראללה על האסון שהמית על לבנון במעשה אחד – נמהר ומיותר לכל הדעות. למעשה, נסראללה נמצא במלכוד ואיתו מרבית העדה השיעית. ולכן, נסראללה ער לקולות העולים מדרום-לבנון המתחננים לרגיעה כדי לשקם את מה שנהרס ללא-הכר. לפי-שעה, נסראללה יסתפק בדגל פה ודגל שם, וגם ידאג להזרמת נשק עד לקו הליטני, אך כולם ערים לכך שיש כללי-המשחק חדשים: מה שהיה בדרום-לבנון עד יולי 2006, לא יחזור עוד. לתוך החלל הזה נכנס בחודשים האחרונים סובחי טופיילי שאינו חוסך במילים בוטות כלפי ההנהגה הנוכחית של העדה השיעית.
עיקרי המחלוקת בין אל-טופיילי לנסראללה
ככל הידוע סובחי אל-טופיילי נולד בעיירה בריטל בבקעת הלבנון ב-1948. עם ייסודו של ארגון חיזבאללה בתחילת שנות ה-80 הוא נתמנה למזכ"ל הראשון ואף קיבל תמיכה איתנה מאייתולה חומייני מנהיגה הרוחני של איראן. טופיילי דגל בחזון מדינת ההלכה האסלאמית, לפיכך הוא התנגד להסכם טאייף, מה-22 באוקטובר 1989, שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים בלבנון ולהכרה ברפובליקה הלבנונית. סוריה שתמכה בהסכם, למרות שנכתב בו סעיף המדבר על נסיגתה מלבנון, ביקשה מאיראן להביא להחלפתו של טופיילי בשל נוקשותו הדתית. ב-1991 הוחלף טופיילי בעבאס מוסאווי שנהרג שנה לאחר מכן בידי מסוקי חיל-האוויר הישראלי. מ-1992 ועד לימים אלה, מכהן חסן נסראללה כמזכ"ל השלישי של הארגון.
טופיילי הצליח לקבץ סביבו אוהדים רבים. חלקם היו בעלי נוקשות דתית ואידיאולוגית, ואחדים מהם היו בעלי רקע מוכח בתכנון פעולות טרור המוניות. ההזדמנות ראשונה שנקרתה בפני טופיילי היתה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהחל באפריל 1996. בעקבות המבצע, האוכלוסייה של דרום-לבנון ספגה פגיעות רבות, ושיקומה של האוכלוסייה התנהל בעצלתיים, דבר שעורר את זעמו של טופיילי.
ממקום מושבו באזור בעל-בק, טופיילי החל להטיף נגד הנהגת חיזבאללה על שנטשה את מחויבותה החברתית כלפי הקהילה השיעית – זו אותה מחויבות המהווה בסיס משותף למרבית התנועות האסלאמיות. על-מנת להפגין את הצביון הסוציאליסטי בהטפתו, טופיילי קרא לכונן את "מהפכת הרעבים" הן על רקע מצבם הירוד של תושבי דרום-לבנון בעקבות מבצע "ענבי זעם", והן על רקע זניחת הרעיון הכלל-אסלאמי לטובת רעיון פוליטי מקומי בלבנון כפי שהדבר התבטא בפעילותו של חיזבאללה. הקמת התנועה החדשה הציבה דילמה בפני האיראנים: האם לתמוך בטופיילי המייצג נאמנה את האידיאולוגיה שהיא מטיפה לה בהתמדה, או לתמוך בהנהגה הנוכחית של ארגון חיזבאללה. לבסוף, איראן הכריעה לטובת חיזבאללה מתוך הכרה שיש לשים קץ לקנאות הדתית המאיימת על יציבותה של לבנון. במרס 1998, פשטו כוחות צבא לבנון בעזרת כוחות סוריים על אזור בעל-בק, ופירקו את נאמני טופיילי מנשקם.
למרות המפלה, טופיילי לא היסס לבקר את איראן ואת חיזבאללה בטענות יוצאות-דופן בחריפותן. כך, שמפרספקטיבה של הימים האלה, ניתן להבין את המשמעות הנוספת לטענותיו בימים שהדברים נאמרו באורח-נחרץ. כך למשל, בדצמבר 2003, אמר טופיילי לעיתון לבנוני את הדברים האלה: "האיראנים ניצלו את הניצחון (נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000) על-מנת לחזק את מעמדם בלבנון ובעולם-הערבי. חיזבאללה היה בעבר ארגון א-פוליטי אשר קיבל הוראות מאיראן. אני הייתי מאלה שעיצבו את עקרון ההתמקדות במטרה אחת - שהוא הכיבוש הישראלי, והימנעות מעימותים בנושאים פנימיים. התנגדתי להפיכת חיזבאללה לחלק מהמערכת הפוליטית. אני הזהרתי את חיזבאללה שלא לנצל את תמיכת העם בתנועת-ההתנגדות למטרות שאינן קשורות למאבק נגד ישראל. איני יכול למתוח ביקורת על חיזבאללה מבלי להתכוון לאיראן: ההנהגה האיראנית הייתה, ועודנה, אחראית לכל ההחלטות של חיזבאללה. אולם, איראן בגדה במוסלמים בכך שתמכה בלוחמי החזית הצפונית באפגניסטן - אשר שיתפו פעולה עם הפולשים האמריקנים. האיראנים גם מתנגדים להתקוממות מזוינת בעיראק ומסייעים לשיתוף פעולה סוני-שיעי".
בעקבות דברים אלה, אנשי דת איראנים הוציאו "פאתווה" (פסק-הלכה) המתירה את דמו של טופיילי, אולם דבר לא מנע ממנו להמשיך ולהכות במילים חדות את נסראללה שראה את עצמו כמנהיג כלל-מוסלמי – לא פחות ולא יותר – בעיקר לאחר הניצחון המדומה בעקבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000. לנסראללה היו שאיפות שיעיות ברמות היסטוריות, אותן הצליח טופיילי לזהות ללא קושי. למרות שהביקורת של טופיילי אינה נקייה לחלוטין מאינטרסים האישיים, הוא זיהה מייד את הסכנה הרובצת לפתחה של העדה השיעית בלבנון בעקבות מדיניותו של נסראללה. לדעתו של טופיילי, מדיניות זו מבוססת גם על נטילת הימורים מסוכנים ולעיתים גם בלתי-מחושבים, כפי שנוכחנו לדעת ביולי 2006.
מלחמת לבנון השניה בעיני טופיילי
החשש ממלחמת-אזרחים חדשה בלבנון, ביוזמתו של נסראללה, מדרבן את הלבנונים להתבטא כפי שלא התבטאו מעולם. כך למשל, המופתי של הר הלבנון, השייח' מוחמד עלי ג'וזו הצהיר לאחרונה בעיתון כווייתי כי "חיזבאללה ובעלי בריתה רוצים להחזיר את לבנון לאווירת מלחמת האזרחים". גם אלמנתו של רפיק אל-חרירי מצאה הזדמנות לפנות לנסראללה במלאות שנתיים להירצחו של בעלה בידי סוכנים סוריים. וכך אמרה נאזק אל-חרירי שדבריה התפרסמו בהרחבה בתקשורת הלבנונית: "הפוך את יום השנה השני למותו לאירוע שמאחד ולא מפצל".
מאז מלחמת לבנון השנייה התבטא טופיילי פעמים רבות בגנות מעשיו של ארגון חיזבאללה והעומד בראשו. ובאותן הזדמנויות הוא לא היסס לגנות את איראן על התפקיד שהיא נטלה לעצמה כדי להרסו את לבנון ואת העולם-הערבי, ובכך היא חושפת את העדה השיעית בלבנון להתנכלויות מצד שאר הלבנונים. בנובמבר 2006, טען טופיילי כי איראן תכננה את המלחמה וכי חיזבאללה רק הוציא את התוכנית הזו לפועל. עוד אמר טופיילי, כי לדעתו "לישראל לא היתה כל תוכנית מוקדמת למלחמה בלבנון, וכי היא לא פרצה במקרה או בגלל חטיפת שני חיילי המילואים בידי חיזבאללה. לפי הבנתי, לאיראן היה אינטרס לגרום לזעזוע ולהוכיח שיש ביכולתה לזעזע את העולם כולו ולהרעיד את הבירות ואת השליטים במזרח-התיכון בנוגע למתרחש בקווי העימות עם האויב הישראלי".
עוד הוסיף טופיילי, כי אין מנוס מכך שיש לבחון את הגורמים למלחמה, וזאת משום שאם המלחמה היתה מחריפה עוד יותר, הדבר היה מביא לאובדנה של לבנון. וכאן הוא היפנה שאלה ישירה, חדה כתער, לעבר נסראללה: "האם מותר לנו להרוס את המדינה שלנו כדי לומר שחטפנו שני חיילים כשכולם יודעים מה תהיה התגובה הישראלית והיקפה?". לדעתו של טופיילי, נסראללה הכניס את לבנון להרפתקה לא מוצלחת, ושאין מנוס מכך שהגורם שביצע אותה ישא באחריות מלאה לנזקים הרבים שנגרמו ללבנון ולאוכלוסייתה.
להערכתו של טופיילי, מה שרואים כיום בלבנון הוא הכשרת האווירה לפריצתה של מלחמת אזרחים מבחינה נפשית עממית, תקשורתית וביטחונית. יתרה מזאת, אין הוא מאמין "למי שאומר שהוא לא מעוניין במלחמת-אזרחים, אך מצד שני מתנהג כי שרוצה מלחמה שכזו". במילים אחרות, טופיילי אינו מאמין כלל להצהרותיו המתונות לכאורה של נסראללה. למרות שלטופיילי אין אותה כריזמה שיש לנסראללה, הוא אינו פועל בחלל ריק ודבריו נופלים על אוזנים קשובות. שכן, טופיילי ועוד רבים אחרים בלבנון, מבינים היטב שאם יפרוץ עימות סוני-שיעי בעולם-הערבי או בלבנון, העדה השיעית בלבנון תהיה הראשונה לספוג מפלות קשות מנשוא.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה", 1 במרס 2007, The Mideast Forum.
ההצגה חייבת להימשך
למרות מה שנראה כזחיחות-הדעת של נסראללה בנאומיו האחרונים מול קהל של אלפים בביירות, נסראללה יודע היטב שהוא נחל מפלה קשה ומבישה מידי ישראל במלחמה האחרונה שפרצה ביולי 2006. נסראללה וחבורתו הקרובה, ערים לעובדה שהתרועות של ההמונים אינם אלא הצגה פומבית, העומדות בסתירה למה שמרחש מאחורי הקלעים בתוך העדה השיעית עצמה. בהצגה הזו כולם יודעים את התפקיד בעל-פה: נסראללה נואם את נאומיו הרגילים והמרירים כלפי ישראל העולם-הערבי, לוחמי חיזבאללה עורכים הצגה לעיני ההמונים ואלה מריעים להם בקריאות רמות. לכל אחד יש תפקיד בדרמה התקשורתית הזאת, אולם אף אחד מהמשתתפים אינו קונה את ההצגה הזו – חוץ מישראל "השברירית", החרדה מכל דגל של חיזבאללה שניתלה בקרבת הגבול בידי כמה מפעילי הארגון (וזה עצוב איך ההתנהגות הזו נראית מבחוץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הלעגנית). ישראל, כמדינה דמוקרטית, לומדת בדרך הקשה. אך, בסופו של דבר, ישראל תלמד איך להתמודד בהצלחה גם מבחינה תקשורתית עם חיזבאללה; עם המנהיגות המיליטנטית של ערביי-ישראל; וגם עם תנועת החמאס בעזה. למרות הדימוי הנוכחי, ישראל מעצבת בימים אלה את עתידה בצורה מושכלת והגיונית למשך עשרות השנים הבאות, וכמו בכל תקופת מעבר, הווה נראה בעייתי לאור האתגרים.
נסראללה זעזע את העולם-הערבי הסוני
חודשים רבים לפני מלחמת לבנון השניה, ניתן היה לזהות את החשש ההולך וגובר של הערבים-הסונים מאיראן-השיעית, בעיקר על רקע מאמציה של איראן לפתח טכנולוגיה גרעינית. לאחר מלחמת לבנון השניה, התברר כי איראן אינה נרתעת מלהשתמש בכוחות רדיקליים הסרים למרותה כדי ליצור פרובוקציות היכולות להבעיר אזורים מסוימים עד כדי חורבן ממשי, כפי שהדבר התממש בדרום-לבנון ביולי 2006. כתוצאה מכך, כל התארגנות שיעית נתפסה בעיני הסונים כמשרתת את האינטרסים של איראן על חשבון האומה הערבית הסונית. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו בצורה חריפה יותר, כפי שהערבים-הסונים מתבטאים מדי פעם, ניתן לתאר זאת במילים האלה: זה אינו מאבק על הבכורה הדתית בלבד, אלא זהו גם מאבק בין-גזעי, דהיינו בין האיראנים לערבים – הרואים את עצמם כבעלי ייחוס בשל בשורתו של מוחמד בן האומה הערבית.
אחד מהביטויים לזעזוע העובר על העולם-הערבי, מאז מלחמת לבנון השניה, מתבטא בכך שמנהיגים ערביים מעבירים מסר לארגונים פוליטיים המקורבים למשטר לערוך הפגנות נגד איראן ונגד השיעה. כך למשל, במהלך חודש פברואר 2007 נערכו במצרים הפגנות אחדות נגד איראן בעידודו של המשטר המצרי. מובארק נתן את האות, ולפתע היינו עדים לשורה של הפגנות שנערכו ברחבי מצרים ואף במדינות נוספות כנגד איראן וכנגד השפעה השיעית במרחב-הערבי. על רקע זה, ניתן להבין את הפעילות הנמרצת של סעודיה לתווך בין הארגונים הפלסטינים כדי שהחמאס לא ייפול כפרי-בשל לידי האיראנים. הפחד הסעודי מפני איראן מכתיב לסעודים פעילות דיפלומטית בינלאומית חריגה בהיקפה המגובה במיליארדים רבים של דולרים. פעילות דיפלומטית זו תבוא לידי ביטוי הולם כבר בחודשים הקרובים.
הפחד של הסונים מהשיעים הוא אבסולוטי וכאוטי ברמה של שואה ללאום הערבי. המאבק בין השיעה לסונה אינו רק עתיק-יומין, אלא הוא נתפס בתקופה האחרונה גם במונחים של "להיות או לחדול". תגובת-הנגד של הסונה כלפי השיעה יכולה להיות קשה מנשוא כלפי כל שיעי ושיעי במזרח-התיכון הערבי, ולכן על רקע זה באים דבריו הנחרצים של סובחי אל-טופיילי - מייסד חיזבאללה והמזכ"ל הראשון של הארגון עד להחלפתו בידי עבאס מוסאווי ב-1991. לצד יריבותו העיקשת לנסראללה, מקנן בלבו של טופיילי חשש כבד לעתידה של העדה השיעית בלבנון.
מה יכול נסראללה להציע לעדה השיעית?
מלבד רטוריקה לשיכוך מוראות המלחמה ותוצאותיה, לנסראללה אין הרבה מה להציע כיום לעדה השיעית. לעיתים, התקשורת הישראלית נסחפת בתיאורים מחניפים ליעילות של חיזבאללה בשיקומה של העדה השיעית בדרום-לבנון, אך אף ישראלי לא היה מוכן להסתפק ב"שיקום" שכזה, כולל אלה המשתמשים בתיאורים האלה כדי לנגח את ממשלת ישראל בנושאים שונים ומגוונים. מאחר וכולנו התמכרנו להרגל לבחון את המציאות הישראלית רק על-דרך השלילה, גם בנושא זה אנו טועים שוב ושוב בהתנהלות התקשורתית שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ובעיקר כלפי אויבנו.
בחינה דקדקנית של המציאות הלבנונית, מראה בעליל שנסראללה הפך עם הזמן לשק-חבטות רשמי של המערכת הפוליטית הלבנונית. עדיין, יש בכוחו של נסראללה להוציא המונים לרחוב ולשתק את ביירות, ואף לגרום לעימותים אלימים בין העדות השונות. ולמרות זאת, פוליטיקאים לבנונים אינם מפספסים את ההזדמנות לחבוט בנסראללה על האסון שהמית על לבנון במעשה אחד – נמהר ומיותר לכל הדעות. למעשה, נסראללה נמצא במלכוד ואיתו מרבית העדה השיעית. ולכן, נסראללה ער לקולות העולים מדרום-לבנון המתחננים לרגיעה כדי לשקם את מה שנהרס ללא-הכר. לפי-שעה, נסראללה יסתפק בדגל פה ודגל שם, וגם ידאג להזרמת נשק עד לקו הליטני, אך כולם ערים לכך שיש כללי-המשחק חדשים: מה שהיה בדרום-לבנון עד יולי 2006, לא יחזור עוד. לתוך החלל הזה נכנס בחודשים האחרונים סובחי טופיילי שאינו חוסך במילים בוטות כלפי ההנהגה הנוכחית של העדה השיעית.
עיקרי המחלוקת בין אל-טופיילי לנסראללה
ככל הידוע סובחי אל-טופיילי נולד בעיירה בריטל בבקעת הלבנון ב-1948. עם ייסודו של ארגון חיזבאללה בתחילת שנות ה-80 הוא נתמנה למזכ"ל הראשון ואף קיבל תמיכה איתנה מאייתולה חומייני מנהיגה הרוחני של איראן. טופיילי דגל בחזון מדינת ההלכה האסלאמית, לפיכך הוא התנגד להסכם טאייף, מה-22 באוקטובר 1989, שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים בלבנון ולהכרה ברפובליקה הלבנונית. סוריה שתמכה בהסכם, למרות שנכתב בו סעיף המדבר על נסיגתה מלבנון, ביקשה מאיראן להביא להחלפתו של טופיילי בשל נוקשותו הדתית. ב-1991 הוחלף טופיילי בעבאס מוסאווי שנהרג שנה לאחר מכן בידי מסוקי חיל-האוויר הישראלי. מ-1992 ועד לימים אלה, מכהן חסן נסראללה כמזכ"ל השלישי של הארגון.
טופיילי הצליח לקבץ סביבו אוהדים רבים. חלקם היו בעלי נוקשות דתית ואידיאולוגית, ואחדים מהם היו בעלי רקע מוכח בתכנון פעולות טרור המוניות. ההזדמנות ראשונה שנקרתה בפני טופיילי היתה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהחל באפריל 1996. בעקבות המבצע, האוכלוסייה של דרום-לבנון ספגה פגיעות רבות, ושיקומה של האוכלוסייה התנהל בעצלתיים, דבר שעורר את זעמו של טופיילי.
ממקום מושבו באזור בעל-בק, טופיילי החל להטיף נגד הנהגת חיזבאללה על שנטשה את מחויבותה החברתית כלפי הקהילה השיעית – זו אותה מחויבות המהווה בסיס משותף למרבית התנועות האסלאמיות. על-מנת להפגין את הצביון הסוציאליסטי בהטפתו, טופיילי קרא לכונן את "מהפכת הרעבים" הן על רקע מצבם הירוד של תושבי דרום-לבנון בעקבות מבצע "ענבי זעם", והן על רקע זניחת הרעיון הכלל-אסלאמי לטובת רעיון פוליטי מקומי בלבנון כפי שהדבר התבטא בפעילותו של חיזבאללה. הקמת התנועה החדשה הציבה דילמה בפני האיראנים: האם לתמוך בטופיילי המייצג נאמנה את האידיאולוגיה שהיא מטיפה לה בהתמדה, או לתמוך בהנהגה הנוכחית של ארגון חיזבאללה. לבסוף, איראן הכריעה לטובת חיזבאללה מתוך הכרה שיש לשים קץ לקנאות הדתית המאיימת על יציבותה של לבנון. במרס 1998, פשטו כוחות צבא לבנון בעזרת כוחות סוריים על אזור בעל-בק, ופירקו את נאמני טופיילי מנשקם.
למרות המפלה, טופיילי לא היסס לבקר את איראן ואת חיזבאללה בטענות יוצאות-דופן בחריפותן. כך, שמפרספקטיבה של הימים האלה, ניתן להבין את המשמעות הנוספת לטענותיו בימים שהדברים נאמרו באורח-נחרץ. כך למשל, בדצמבר 2003, אמר טופיילי לעיתון לבנוני את הדברים האלה: "האיראנים ניצלו את הניצחון (נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000) על-מנת לחזק את מעמדם בלבנון ובעולם-הערבי. חיזבאללה היה בעבר ארגון א-פוליטי אשר קיבל הוראות מאיראן. אני הייתי מאלה שעיצבו את עקרון ההתמקדות במטרה אחת - שהוא הכיבוש הישראלי, והימנעות מעימותים בנושאים פנימיים. התנגדתי להפיכת חיזבאללה לחלק מהמערכת הפוליטית. אני הזהרתי את חיזבאללה שלא לנצל את תמיכת העם בתנועת-ההתנגדות למטרות שאינן קשורות למאבק נגד ישראל. איני יכול למתוח ביקורת על חיזבאללה מבלי להתכוון לאיראן: ההנהגה האיראנית הייתה, ועודנה, אחראית לכל ההחלטות של חיזבאללה. אולם, איראן בגדה במוסלמים בכך שתמכה בלוחמי החזית הצפונית באפגניסטן - אשר שיתפו פעולה עם הפולשים האמריקנים. האיראנים גם מתנגדים להתקוממות מזוינת בעיראק ומסייעים לשיתוף פעולה סוני-שיעי".
בעקבות דברים אלה, אנשי דת איראנים הוציאו "פאתווה" (פסק-הלכה) המתירה את דמו של טופיילי, אולם דבר לא מנע ממנו להמשיך ולהכות במילים חדות את נסראללה שראה את עצמו כמנהיג כלל-מוסלמי – לא פחות ולא יותר – בעיקר לאחר הניצחון המדומה בעקבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000. לנסראללה היו שאיפות שיעיות ברמות היסטוריות, אותן הצליח טופיילי לזהות ללא קושי. למרות שהביקורת של טופיילי אינה נקייה לחלוטין מאינטרסים האישיים, הוא זיהה מייד את הסכנה הרובצת לפתחה של העדה השיעית בלבנון בעקבות מדיניותו של נסראללה. לדעתו של טופיילי, מדיניות זו מבוססת גם על נטילת הימורים מסוכנים ולעיתים גם בלתי-מחושבים, כפי שנוכחנו לדעת ביולי 2006.
מלחמת לבנון השניה בעיני טופיילי
החשש ממלחמת-אזרחים חדשה בלבנון, ביוזמתו של נסראללה, מדרבן את הלבנונים להתבטא כפי שלא התבטאו מעולם. כך למשל, המופתי של הר הלבנון, השייח' מוחמד עלי ג'וזו הצהיר לאחרונה בעיתון כווייתי כי "חיזבאללה ובעלי בריתה רוצים להחזיר את לבנון לאווירת מלחמת האזרחים". גם אלמנתו של רפיק אל-חרירי מצאה הזדמנות לפנות לנסראללה במלאות שנתיים להירצחו של בעלה בידי סוכנים סוריים. וכך אמרה נאזק אל-חרירי שדבריה התפרסמו בהרחבה בתקשורת הלבנונית: "הפוך את יום השנה השני למותו לאירוע שמאחד ולא מפצל".
מאז מלחמת לבנון השנייה התבטא טופיילי פעמים רבות בגנות מעשיו של ארגון חיזבאללה והעומד בראשו. ובאותן הזדמנויות הוא לא היסס לגנות את איראן על התפקיד שהיא נטלה לעצמה כדי להרסו את לבנון ואת העולם-הערבי, ובכך היא חושפת את העדה השיעית בלבנון להתנכלויות מצד שאר הלבנונים. בנובמבר 2006, טען טופיילי כי איראן תכננה את המלחמה וכי חיזבאללה רק הוציא את התוכנית הזו לפועל. עוד אמר טופיילי, כי לדעתו "לישראל לא היתה כל תוכנית מוקדמת למלחמה בלבנון, וכי היא לא פרצה במקרה או בגלל חטיפת שני חיילי המילואים בידי חיזבאללה. לפי הבנתי, לאיראן היה אינטרס לגרום לזעזוע ולהוכיח שיש ביכולתה לזעזע את העולם כולו ולהרעיד את הבירות ואת השליטים במזרח-התיכון בנוגע למתרחש בקווי העימות עם האויב הישראלי".
עוד הוסיף טופיילי, כי אין מנוס מכך שיש לבחון את הגורמים למלחמה, וזאת משום שאם המלחמה היתה מחריפה עוד יותר, הדבר היה מביא לאובדנה של לבנון. וכאן הוא היפנה שאלה ישירה, חדה כתער, לעבר נסראללה: "האם מותר לנו להרוס את המדינה שלנו כדי לומר שחטפנו שני חיילים כשכולם יודעים מה תהיה התגובה הישראלית והיקפה?". לדעתו של טופיילי, נסראללה הכניס את לבנון להרפתקה לא מוצלחת, ושאין מנוס מכך שהגורם שביצע אותה ישא באחריות מלאה לנזקים הרבים שנגרמו ללבנון ולאוכלוסייתה.
להערכתו של טופיילי, מה שרואים כיום בלבנון הוא הכשרת האווירה לפריצתה של מלחמת אזרחים מבחינה נפשית עממית, תקשורתית וביטחונית. יתרה מזאת, אין הוא מאמין "למי שאומר שהוא לא מעוניין במלחמת-אזרחים, אך מצד שני מתנהג כי שרוצה מלחמה שכזו". במילים אחרות, טופיילי אינו מאמין כלל להצהרותיו המתונות לכאורה של נסראללה. למרות שלטופיילי אין אותה כריזמה שיש לנסראללה, הוא אינו פועל בחלל ריק ודבריו נופלים על אוזנים קשובות. שכן, טופיילי ועוד רבים אחרים בלבנון, מבינים היטב שאם יפרוץ עימות סוני-שיעי בעולם-הערבי או בלבנון, העדה השיעית בלבנון תהיה הראשונה לספוג מפלות קשות מנשוא.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה", 1 במרס 2007, The Mideast Forum.
