הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושגPalestine  (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י".

לערבים המתגוררים בישראל שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה.

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני. באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית". לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"

באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".

שימו לב לקרבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים". 

כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות-הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964.  לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" - גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה-הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס". ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל. פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי - כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים. לפיכך, נאומים יפים באו"ם, כמו של אובמה מה-20 בספטמבר 2016, עם לחלוחית בעיניים בכל פעם שמזכירים את המילה "פלסטין", לא יצליחו לשנות את התמונה האמיתית השוררת במזרח-התיכון מזה מאות שנים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 22 בספטמבר 2016.

הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים

על-מנת להבין את הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים הפועלים במסגרת "הרשימה המשותפת", נדרש קונטקסט רחב יותר הקשור למה שמתחולל ברחבי המזרח-התיכון הערבי. הינה כי כן, זאת התמונה הנשקפת לנו - נכון לחודש פברואר 2016 - בנוגע לעולם-הערבי המתפרק והמפורק לרסיסים: הצבא הסורי של בשאר אל-אסד מכתר את העיר חאלב בעזרת סיוע אווירי מסיבי של רוסיה המפציצה את העיר ללא-רחם. מאות רבות של הרוגים היו ברחבי המדינה הסורית רק מתחילת החודש הנוכחי, ועשרות-אלפי פליטים סורים נוספים נוהרים לעבר טורקיה במטרה למצוא מקלט זמני להם ולבני-משפחותיהם. למעשה, המשטר הסורי מבצע "טיהור אתני" של בני העדה הסונית, שבסופו כנראה יישארו בסוריה רק מובלעות של בני-העדה העלווית ושל אזורים עצמאיים אחדים שיהיו בשליטת העדה הכורדית - אם הם יצליחו לשרוד את כל התהפוכות המלחמתיות המתחוללות בימים אלה בסוריה, בעיראק ובטורקיה. בחמש שנות מלחמת-אזרחים בסוריה, נהרגו כ-470,000 בני-אדם; יותר מ-4 מיליון אזרחים נמלטו מסוריה וכ-6.5 מיליון נוספים הפכו לפליטים בארצם. הטרגדיה האנושית הזו, המתחוללת קילומטרים ספורים מעיניהם, איננה ממעניינת את החבורה הזו.

גם בעיראק מתנהל "טיהור אתני" שקט של בני-העדה הסונית, ובכך נסללת הדרך בפני העדה השיעית לסגור חשבון של דמים עם העדה הסונית ששלטה בעיראק לאורך שנים ארוכות. גם במקרה העיראקי, בסופו של דבר תתקיימנה מובלעות עצמאיות של העדה השיעית ושל אזורים אוטונומיים של בני-העדה הכורדית - אם הם יצליחו להחזיק מעמד לאור מה שמתחולל במדינות השכנות. הסכנה הגדולה יותר היא, שאחת מהמעצמות הפועלות באזור, תחליט להקריב את הכורדים למען "שלמותה" הדמיונית של עיראק, או סוריה או טורקיה. רק בשנת 2015 נהרגו ברחבי עיראק יותר מ-40,000 בני-אדם.

בטורקיה מתחוללת מלחמת-אזרחים לטנטית בדרום-מזרח המדינה בין הצבא הטורקי לבין בני-המיעוט הכורדי. מאות-אלפי בני-אדם שרויים בעוצר כבר שבועות ארוכים, ואלפים נוספים נעצרו בשל טענות מגוחכות בשם "פגיעה בביטחון-המדינה". יתרה מזאת, המשטר הברוטאלי של טורקיה מפרסם בחדווה את מספר ההרוגים היומי, השבועי והחודשי של כורדים שלכאורה קשורים למחתרת הכורדית. מאידך, פוליטיקאים כרודים מאשימים את טורקיה בטבח חסר-הבחנה נגד המיעוט הכורדי בעיקר במהלך השבועות האחרונים. גרמניה מתחננת בפני טורקיה לעצור את גל הפליטים הנוהר לעבר גרמניה, ובתמורה לכך טורקיה מצליחה לסחוט את הלימון הגרמני בדרישות כספיות אין-סופיות המתבטאות במיליארדים של דולרים כל שנה. לסחטנות הטורקית אין גבול, בה בשעה שהגרמנים מוצאים את עצמם מתחמשים בנשק-קל כדי להתגונן מול מה שמכונה "האיום האסלאמי" על אורח-החיים הגרמני. יש כאלה הרואים זאת כפלישה מכוונת שיש לה מניע אידיאולוגי-דתי. גרמניה רצתה להשפיע על הנעשה במזרח-התיכון המוסלמי, אך התברר שהמזרח-התיכון על כל שלוחותיו האסלאמיות, מצליח לעצב את הפוליטיקה הפנימית של גרמניה. כך למשל, פוליטיקאים בכירים בקואליציה של אנגלה מרקל מדברים של "משטר של עוולה" בהנהגתה לאור משבר הפליטים המוסלמים - זהו נוסח שהיה שמור רק למזרח-גרמניה.

מכונת-ההשמדה הערבית אינה פוסקת לרגע גם בתימן. כבר יותר מ-9 חודשים "הקואליציה הסעודית" כותשת את תימן ללא הכרעה ברורה בין הכוחות המזוהים עם הסונים לבין הכוחות המזוהים עם השיעים המגובים בעזרתה היומיומית של איראן. תימן, כמו עיראק וכמו סוריה, כבר אינה ראויה למגורי אדם. אפילו השליטה הביטחונית על העיר עדן, המתבצעת בעזרת הכוחות המזוהים עם סעודיה, אינה מניבה תוצאות רצויות - לעיתים אף פחות מכך. וכך, סעודיה הצטרפה גם היא למדינה הסובלת מגלי ההדף של הטרור האסלאמי באמצעות פיגועים יומיומיים ובאמצעות טילי סקאד הנורים לעברה בידי המיליציות השיעיות החמושות הפועלות בצפון תימן.

לבנון נמצאת בלחץ יומיומי מצד ארגון "חיזבאללה" ומצד ארגון "ג'בהת אל-נוסרה" המאתגר את הצבא הלבנוני ואת המיליציות השיעיות הפועלות באזור הגבול המשותף עם סוריה. לבנון היא מדינה כושלת ובלתי-מתפקדת בדומה למרבית המדינות הערביות במרחב כולו. טוניסיה מנסה להתמודד את גלי-טרור קטלניים בעזרת בנייתם של מכשולים קרקעיים בגבול עם לוב. לצד הבעיות הביטחוניות שהצליחו להרוס את התיירות למדינה, טוניסיה עדיין לא מצאה את הדרך הנאותה להתמודד עם הזעם הציבורי לאור הקשיים הכלכליים ובשל התנהלותם הלקויה של כל המנגנוניים הממשלתיים. מצרים שרויה בימים אלה במלחמה למען שרידותה הכלכלית ולמען שרידותה הביטחונית מול תנועת "האחים המוסלמים" הפועלת בתוככי מצרים ומול ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בחופשיות רבה באזור חצי-האי סיני. ירדן אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא תמיכה כספית מסיבית של מדינות-המפרץ וקיומה הביטחוני תלוי גם בעזרתה של ישראל. ולמרות זאת, ירדן נוטה לשחק משחקי-יוקרה מטופשים נגד ישראל על רקע השליטה בהר-הבית ובבעיות המשיקות לעניינים הנוגעים לרשות-הפלסטינית - שהיא למעשה האויב האמיתי של ירדן.

גם הרשות-הפלסטינית אינה מסוגלת להתקיים בכוחות-עצמה, לא בגלל הכיבוש המדומה, אלא בשל הרגלים מגונים של חוסר-מעש מנטאלי הנוגעים לפיתוח-אזרחי, כלכלי וחברתי בדומה לשאר המדינות הערביות הכושלות במרחב כולו. גם מדינת-החמאס בעזה עסוקה בייצור של מנגנונים של הרס והשמדה, וזאת במקום לפתח את המרחב-האזרחי הנמצא בשליטתה לטובת כלל האוכלוסייה. לאן שלא נביט לעבר המזרח-התיכון הערבי, נמצא הרס, חורבן, טרור, אלימות ובערות קשה, הנובעים כולם מבעיות מנטאליות-תרבותיות שיש להן נגיעה לקוד הגנטי של האסלאם כמערכת תרבותית העסוקה בהרס ולא בבנייה. הגנטיקה הזו, היא כנראה אינהרנטית ובלתי-ניתנת לשליטה עד שיעקר לחלוטין המרכיב העיקרי המזוהה עם התרבות האלימה הזו.

מהבחינה הזו, חברי-הכנסת הערביים המכהנים כרגע בישראל, פועלים על קרקע מנטאלית-תרבותית מוצקה בדומה לדגמים הפוליטיים הנמצאים במרחב הערבי המתפרק. כנראה שחינוך דמוקרטי ותרבות דמוקרטית במדינה דמוקרטית, אינם מצליחים לגבור על הנטייה הטבעית של הערבים לפעול באלימות חסרת-רסן כפי שחווינו זאת בשנה האחרונה בצרפת, בגרמניה, בארה"ב, באוסטרליה, בקנדה, בישראל ובמדינות דמוקרטיות נוספות. הלוגיקה הפאשיסטית המניעה את המעשים האלה היא כנראה די פשוטה: אם החברה הערבית-המוסלמית, כפי שהיא כיום, אינה מצליחה להגיע להישגים יוצאי-דופן בדומה להצלחותיהן של המדינות-הדמוקרטיות, חובה על המוסלמי להרוס את ההוכחה לקיומה של עליונות תרבותית-מנטאלית על האסלאם ועל התרבות הערבית. אין תימה איפה, שהפליטים המוסלמים שנהרו לעבר אירופה לאורך עשרות השנים האחרונות, רובם בחרו להתמקד בניסיון לערער את המימד התרבותי-הדמוקרטי בשל תחושת נחיתות תרבותית מעצם היותם מוסלמים, הנחשבים - בעיני עצמם בלבד - לעליונים בהשוואה לדתות ולעדות אחרות. מסתבר, שהאידיאולוגיה האסלאמית והחברה האסלאמית אינן מצליחות להתכתב כהלכה עם המציאות היומיומית המודרנית - לא רק במדינות המוסלמיות אלא גם במדינות הדמוקרטיות-המערביות בהן הן פעולות.

כשחברי-הכנסת הערבים מדמיינים לעצמם את "המדינה הפלסטינית הגדולה", איזה מקורות השראה יש להם? איזו דוגמא ומופת של מדינה ערבית או של מדינה מוסלמית הם יכולים לשאוב ממנה השראה נאותה? מן הדין היה שחברי-הכנסת הערבים יעסקו יומם-וליל בפיתוח אזרחי מואץ של האוכלוסייה אותה הם לכאורה מייצגים. אלא, שחברי-הכנסת הערבים - בדומה לחבריהם בעולם-הערבי - עסוקים בטיפוח תרבות ההרס, פעם בשל מניע דתי ופעם בשל מניע לאומני המתחלף על-פי מאזן האלימות הפוטנציאלי שניתן להפיק ממנו. מבחינות רבות, החברה הערבית המתגוררת בישראל אינה שונה במהותה מכל חברה ערבית אחרת המתגוררת במרחב כולו ואף מעבר לו. לקבוצות האלה יש קווי-דמיון משותפים: שיעור גבוה מאוד של מעורבות בתאונות דרכים; שיעור גבוה מאוד של עבירות פליליות; שיעור גבוה של אלימות בתוך בתי-הספר הערביים; שיעור גבוה מאוד של אלימות בתוך במשפחה ושיעור גבוה של אלימות מינית וכל זה לצד טיפוח הבערות בשם הדת כהצדקה לעצלנות אינטלקטואלית. כל אלה משמשים, למעשה, כלים בידי הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערביים במלחמתם נגד מדינת-ישראל ואורחות-חייה, משום שהאלימות הטבועה בחברה הערבית מקבלת הצדקות על-פי מתווה ידוע של טענות המתבטאות ב"קיפוח" וב"אפליה" לכאורה. הטענות האלה אינן אופייניות רק למה שמתחולל בישראל, אלא הוא מתרחש באורח יומיומי ובאופן בולט מאוד בכל מדינה בה מתגורר מיעוט מוסלמי כלשהו.

התיאורטיקנים של השמאל הישראלי על גווניו השונים זיהו את פוטנציאל ההרס המגולמת באידיאולוגיה הערבית. לפיכך, מבחינה היסטורית, השמאל הישראלי תמך בסוציאליזם הערבי של עבד אל-נאצר, באידיאולוגיה של מפלגת הבעת', בלאומנות הקרימינאלית של סדאם חוסיין, של חאפז אל-אסד, של יאסר ערפאת, של תנועת החמאס, של עזמי בשארה, של חנין זועבי, של מחמוד עבאס, ואפילו חלקים מהם מצאו זהות אינטרסים עם האידיאולוגיה הקטלנית של חומייני, של אחמדינג'אד, של חסן נסראללה ושל ארדואן. בכל רגע נתון, לאורך עשרות השנים האחרונות, השמאל הישראלי - על גווניו השונים - הצליח למצוא את הפסיכופט המוסלמי התורן ממנו אפשר היה להפיק תועלת אידיאולוגית כלשהי כדי להצדיק את קיומו המיותר. אלא, שפוטנציאל ההרס של האידיאולוגיה הערבית או זו האסלאמית, הפכה עם הזמן למכונת-השמדה עצמית כפי שהיא משתקפת לנו באורח-יומיומי ברחבי העולם-הערבי המרוסק. אין מדינה ערבית אחת החיה בשלום עם שכנותיה או שורר בה שלטון אזרחי נאות כיאה למדינה מודרנית. כל ההוכחות מונחות לפנינו, שהפנטזיה הלאומנית הפשיסטית של חברי-הכנסת הערבים תהפוך את חייהם של ערביי ישראל לחלום בלהות קטלני בסגנון סורי, תימני, עיראקי או לובי. בסופו של דבר, ההכרה הזו תחדור לרבים מאיתנו שהלוגיקה הפאשיסטית הערבית הזו, היא נטע זר לחלוטין למקום הזה - כפי שהאסלאם הוא נטע זר כאן -  ומקומם הטבעי נמצא הרחק מעבר לגבולותיה של מדינת-ישראל יחד עם אוהדיהם. היום הזה נראה קרוב מתמיד - גם בעזרתם האדיבה של חברי-הכנסת הערבים הקשורים ל"רשימה המשותפת".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים", מגזין המזרח התיכון, 11 בפברואר 2016.

The Palestinian Nationality as a Colonialist Movement of the Arab League

The word Palestine has no meaning in the Arabic language, neither do the words Jordan and Lebanon - all are taken from the Hebrew language. The word Jordan describes the descending river water from north towards the Dead Sea; the word Lebanon describes the typical white color of the region during winter months; and Palestine is a word originated in the geographical phrase Pleshet relating to the southern coastal plane of Israel, that was invaded by nations of the sea when they entered Israel about 3,000 years ago. (In the Septuagint, translation of the Bible into Greek from the second century BC, the Palestinian people were called foreigners - "alofili" in Greek).

During the Bar-Kokheva insurrection (132-135 AC), the Romans coerced the land with new names in order to eliminate the Hebrew identity from the land of Israel. That is how the name Palestine was introduced as a Greco-Roman term for describing Israel, the aim was also to validate a new administrative distribution in a land that was managed in the following way: Palestine Prima (the first) which included the Judea and Samaria regions, the coastal plane, the Jordan Valley and the Jewish Trans-Jordan; Palestine Secunda (the second) included the Galilee, the Golan and the northern valleys; Palestine Tertia (the third) included the Negev and the southern region of the Trans-Jordan. The city of Jerusalem became Aelia Capitolina in Roman terminology. This division went on after the land of Israel was conquered by the Arabs in the 7th century as well. The Arabs, like the Romans, didn't understand the exact meaning of the term Palestine, which indicates infiltration and invasion into a country that belongs to another nation. When the Arabs adopted the name Palestine they actually commemorated their being invaders and foreigners on this land.

When the British promoted the signing of the Faisal-Weizmann Agreement after World War I (1919) the Arabs did not accept the term Palestine, for this term was identified with the Jews and with the Holly Land alone. Therefore they forcefully demanded that Israel will be defined as 'Southern Syria' with Damascus as its capital. Furthermore, on July 24th 1922, the League of Nations made a decision regarding the Jewish direct identification with the term Palestine, stating: "in favor of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people...recognition has thereby been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine and to the grounds for reconstituting their national home in that country". It took the Israeli Arabs many years to get accustomed to the new term that was 'Arabized' during the past few years, especially after 1967. However, the Jewish population did not accept the name that was foreign to the Jewish culture and history as well, which is why the leaders of the population asked to name the land 'Palestine, Land of Israel'.

Arabs who live in Israel and have profound historical awareness are not completely comfortable with the terms Palestinian or Arab, for both these terms represent foreign entities that are not related to Israel's history. Which is why you can find strange arguments by Arabs who claim that they are the historical descendants of the Canaanite (genetically as well) and this claim enables them a spiral detour around logical and historical problems regarding these strange names that many Arabs boast with these days without too much thought.

The word 'Falastin', as it is often written in Hebrew is actually Arabization of the word 'Palestine' (Arab speakers have difficulty pronouncing the letter "P"). Arabs who live in Israel, or those who know Hebrew, prefer the transcription Falastin or Falastini to the words Palestine or Palestinian because it covers up the true origin of the word signifying invasion and infiltration that commemorate their being foreign conquerors on Israeli land. However, even the use of the word Falastin or Falastini doesn't dim the sense of foreignness and discomfort that prevails amongst the Israeli Arabs and that is because there was never a Falastini country and there was never a Falastini Nation with a significant geographical and cultural identity.

Throughout the 18th and 19th centuries, the policy of the Ottoman authorities that governed the land of Israel was a policy of population dispersal in order to strengthen their authority and also to create more income by taxing. To that end the ottomans engaged in moving Kurdish, Caucasian and Bosnian populations into the Land of Israel, as well as Bedouin tribesmen who lived to the east of the Jordan River and who were loyal to the Ottoman authority. Muhammad Ali, the Egyptian leader at the beginning of the 19th century, acted in a similar fashion when he forced many Egyptian fellahs to move into the boundaries of the land of Israel, in order to strengthen his authority in front of the Ottoman Empire. According to the names of the clans that invaded Israel in the past 150 years, it is possible to know their origin, for example El-Misri (from Egypt) and El-Horani (from Syria), and clans that arrived from Sudan and Algeria as well. And so, with the British occupation over the land of Israel, a mixture of nationalities, ethnic groups and religions with no common grounds was found and the Jewish population alone saw itself grounded well in the place in light of its history and the Jewish national commitment to the Land of Israel.

When the Jewish national ambition started to form into an organized national-political movement, Hajj Amin Al Husseini (an enthusiastic adherent of Nazism in the 40's) who was Jerusalem's Mufti during the period of the British Mandate, bothered to form the Supreme Arab Board. But he did not bother to form the Supreme Falastini Board. Similarly, even on UN Resolution 181 of November 1947 it was written that a 'Jewish State' and an 'Arab State' should be established in the territory of the land of Israel. However, nowhere was it written that a Falastini State or a Palestinian State should be established. After the Israeli War of Independence, the Jordan State ruled over the areas of Judea and Samaria, and Egypt ruled over the Gaza Strip. From 1949 to 1967 none of these two states bothered to form any trace of Palestinian independence in these regions as they are demanding today. In 1964 the Arab countries bothered to form the Palestine Liberation Organization (PLO) as part of their over-all Arab endeavor to fight the State of Israel, and by that the Arab League has in fact an all Arab colonialist movement under the mask of a National movement.

The Israeli Media Between Palestinian and Falastin

Yediot Aharonot Newspaper uses the term Falastini. Haaretz Newspaper was no longer comfortable using the term Israeli Arabs and started to use in some articles the phrase Israeli Falastini. In spite of the fact that there is no such thing as Falastini, and there never was. But this phrase probably serves political agendas as part of the stated ideology that views Falastini as a nationality and Israelism as some sort of citizenship only. If it is so, it is always possible to throw in the face of whoever claims that he is Falastini that the term also utters foreigners that invaded the Land of Israel.

Notice the linguistic proximity between the word Falashim, a label that was given to the Ethiopian Jews, and the word Plishtim. Both utter a description of foreign and immigrant groups.

This long opening was only meant to tie all the knots together, for underneath the stated policy regarding the peace process between Israel and the Palestinian Authority hides a complete system of a political and ideological culture that refers to the establishment of the Palestine Liberation Organization in 1964. As of late, difficulties in the negotiation between Israel and the Palestinian Authority became apparent - with the negligent assistance of the present American government and its delegates to the area as well. On April 26th 2010 a senior agent from the Arab league claimed that "the foreign ministers of the Arab League will reject the offers that the Americans presented to the leader of the Palestinian Authority, Mahmoud Abbas". By that, in a political and ideological steam, the Arab delegate has proved that the Palestinian Authority is a false political tool which is only meant to promote the colonialist aspirations of the Arab Nationality in Israel. We are once again back to square one with the establishment of the Palestine Liberation Organization of 1964. The Falastini split resembles the Arab split that is also evident in the Lebanon split, the Syrian split, the Iraqi split and the Jordanian split, for they are all basing themselves on the artificial attempt to define fragments of hostile tribes into a community with apparently national characteristics. There's doubt if there is a true Arab Nationality for with the means of language alone it is impossible to establish an organized set of values which is capable of designing the lives of hostile groups into a true nation. Relaying on the Islamic religion as a proper answer to the question of nationality only escalates the situation into mutual unstoppable murderousness in the name of a divine idea - just like we get to see daily in Arab and Muslim countries during the past few decades.

==

BY: Dr. Yohai Sela, "The Palestinian Nationality as a Colonialist Movement of the Arab League" The Mideast Forum, 5. June 2010.