יוני 1967 - 49 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית

הרעיונות הבסיסיים של המאמר הנוכחי נכתבו לפני כעשר שנים במלאות 40 שנה למלחמת ששת-הימים של יוני 1967. האם משהו השתנה עם חולף הזמן? האם "ספרות הלקח" שהתפרסמה בעולם-הערבי מייד לאחר המלחמה, אכן שינתה את המצב בעולם-הערבי מקצה לקצה? האם התבוסה של 1967 בישרה את קריסתו של העולם-הערבי למה שהוא כיום בשנת 2016? המצב הערבי לא השתנה לטובה, אלא הוא החמיר באופן טרגי לאור מלחמות-האזרחים המדממות המתחוללות בכל פינה מפינותיו של המזרח-התיכון: מיליוני הרוגים, מיליוני פצועים, מיליוני פליטים, ערים ועיירות הרוסות לחלוטין, מדינות ערביות מפורקות ומדינות ערביות בלתי-מתפקדות. בערות בשילוב של דת רצחנית השתלטו על השיח-הערבי - לא רק במזרח התיכון, אלא גם באירופה, בארה"ב בדרום-אמריקה.

בשנה הבאה, בשנת 2017, ימלאו 50 שנה למלחמת ששת-הימים. כבר כעת, השמאל הישראלי הקיצוני יחד חבריהם מעבר-לים מתכננים להעלות על-נס את "הכיבוש" הישראלי על שטחי יהודה ושומרון מאז אותה מלחמה. כמובן שהם ינסו לשכנע את כולנו ש"הכיבוש" הזה הוא הדבר הכי נורא המתחולל עלי-אדמות. הם כמובן ינסו לשכנע רבים וטובים ש"הכיבוש" הזה הוא טעות טרגית מבחינתה של ישראל המודרנית. אולם, למען האמת, ברגע שהשמאל הישראלי החל להשתמש בטרמינולוגיה הערבית כרעיון-פוליטי-מנחה, השמאל קרס יחד העולם-הערבי למה שהם מסמלים יחדיו בשנת 2016.

לאור מה שמתחולל בעולם-הערבי בעשורים האחרונים, סביר להניח שרבים מערביי ארץ-ישראל מעדיפים להישאר במסגרת הישראלית ולא באיזו מסגרת ערבית מקומית או אזורית. זאת הטרגדיה אמיתית של הלאומיות הערבית לאחר התבוסה הגדולה של 1967 ולתבוסות הגדולות שהגיעו לאחריה, שנה אחר שנה, עד לימים אלה, 49 שנים לאחר התבוסה. מלחמת ששת-הימים של יוני 1967 עדיין מהווה נקודת-התייחסות, המכתיבה את דעותיהם בזמן ובמרחב של אינטלקטואלים ערבים במזרח-התיכון. מסקנתם של רבים הייתה, ועודנה, שמאומה לא השתנה מאז, והבעיות רק הלכו והחריפו עם חלוף הזמן משום שהלאומיות הערבית נכשלה בבנייתה של "חברה אזרחית חיה ותוססת". את התוצאות לכך, אנו רואים בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי של 2016. ישראל הפכה למעצמה חברתית, כלכלית וטכנולוגית בעוד שהעולם-הערבי גלש במדרון החלקלק של אלימות קטלנית בשם הרעיון השמימי.

התיאור (להלן) בנוגע לתחושותיהם של הערבים בשבועות ובחודשים הראשונים שלאחר המלחמה, לוקטו ממגוון רחב מאוד של מקורות בערבית, באנגלית ובעברית, והם מבטאים את תחושותיהם של רבים מהערבים גם בשנת 2016 - אלא שהפעם ישראל איננה קשורה לעניין.  אולם, הבעיות שתוארו בגילוי-לב נדיר בשנת 1967 נותרו כפי שהיו גם בשנת 2016. סביר להניח שלאור המצב הנוכחי הן רק ילכו ויחריפו עם חלוף הזמן משום שהכוחות הצנטריפוגליים בחברה-הערבית חזקים יותר מהצורך לגבש חברה-אזרחית בעלת ערכים מעודכנים לדרישות של החיים המודרניים.

כשהגיעו החדשות הראשונות, או קטעי הידיעות, על התבוסה הצורבת של מדינות-ערב ימים אחדים בלבד לאחר תחילת הקרבות שפרצו ב-5 ביוני 1967, ענן שחור כיסה את שמי המזרח-התיכון הערבי ודוק של עצבות התפשט על פניהם של האנשים. תוגה גדולה התפשטה, אלם והלם מקפיא, חוסר-אמון, חוסר אמונה, ואי-הבנה על תוצאותיה של התבוסה המעיקה והבלתי נתפסת הזו. הכאב היה גדול. עצום. משפיל עד כדי כאב פיזי. עוד לא התבררו לאשורם ממדי התבוסה והשפעתה על העולם-הערבי, וכבר בעמקי נשמתם של רבים היה נהיר כי מה שהיה עד לאותה עת, קרס בשאון גדול. ההד של אותם ימים לא נמוג. הוא עדיין מהדהד מקצה העולם הערבי ועד לקצהו גם בימים אלה. התבוסה עדיין נתפסת כמגדלור ענק המציין את מהלך-העניינים בזמן ובמרחב. העולם של האתמול נמוג יחד עם צבאו של עבד אל-נאצר בחולות סיני, הוא נעלם בסמטאותיה הצרות של ירושלים העתיקה והתפורר לאפר יחד עם האודים העשנים של צבא סוריה ברמת-הגולן הבזלתית.

מעטים מהערבים הרהיבו עוז לכנות את המלחמה הזו, שהם ציפו לה וייחלו לה בכל ליבם, "מלחמת ששת-הימים". הם העדיפו - ועדיין מעדיפים - לכנותה "מלחמת יוני", כדי להרחיק מעליהם את ההתמודדות עם העובדה המרה והמכאיבה כי בחמישה ימים בלבד התמוטט הסדר הערבי. אז והיום, אנשים מוצאים ניחומים במילים המשככות את הכאב, מרסנות אותו עד שיפוג, או מנסות לנסוך תקווה לעתיד אחר - פחות מר-כלענה, פחות מעיק כאבן-רחיים על ליבותיהם של הבריות. הקיץ החם של יוני 1967 הוסיף עוד יותר מהשפעתו על האנשים, ודומה היה כי שום דבר לא היה יכול לצנן את הזעם שעמד להתפרץ בכל רגע. לשבור, להרוס הכל ולבנות מחדש. למחוק את ההשפלה או לכסותה תחת קילומטרים של אדמה. מועקת התבוסה השפיעה גם על היחסים בין איש לחברו. כל עניין וכל דמות סימלו את התבוסה: החייל הפשוט, הקצין עטור המדליות, הנהג מונית, הרוכל בשוק, הבעל השב מעבודתו או המנהיג המקומי שהריע לטנקים השועטים ברחובות קהיר שפניהם לעבר סיני רק ימים אחדים בלבד לפני כן. מודעות התמיכה בנאצר ובמלחמת-ההשמדה בישראל נראו לפתע זרות, תפלות וחסרות-טעם, כאילו הטיחו בהתרסה את האיוולת התודעתית שאומה שלמה נסחפה לתוכה בחוסר-זהירות משווע. תמונות הזמרים המצריים שחולקו לחיילים כדי לעודד את רוחם במרחבי-סיני סימלו את האסון. היחסים החברתיים קיבלו ממד נוסף של חשדנות וזרות, הרבה יותר ממה שהיה נהוג עד כה. ההתפרצויות זה כלפי זה בשל עניינים פעוטים היו בהתאם. במפקדה הצבאית המשותפת של ירדן ומצרים הטיחו קצינים משני הצדדים האשמות הדדיות אלו באלו. הבריות ראו לפתע את סימני התבוסה בכל פינה: בסוחרי החשיש, בזנות, ברחובות העמוסים לעייפה, באוטובוסים הצפופים, בעיתונות, במאמרים, בטלוויזיה, בכלכלה הקורעת תחת נטל הדרישות, בחוסר-הסדר ובחוסר הארגון החברתי - החל ממבנה הכפר הערבי ועד לתכנון העירוני המסורבל. לפתע ניתן היה להבחין כי מיליוני מצרים גרים בבתי קברות בשל המחסור בדירות פנויות או בשל עוני מרוד.

בבתי הקפה של דמשק ישבו רבים מחסידי הנאצריזם בדממה מעיקה, בפנים חתומות, בלב דואב וניסו להרהר בשיקול-דעת מה יילד יום. הם ראו בנאצר את ביסמרק של איחוד גרמניה, או את טיטו של יוגוסלביה. זו אותה יוגוסלביה שהפיחה תיקווה גדולה בליבותיהם, אך עדיין לרבים מהם לא היה ידוע שגם היא תתפוצץ ברעש גדול ותגלוש למלחמת דמים קשה, מכאיבה והרסנית. דמשק התמלאה בתושבים שנסו מרמת-הגולן יחד עם שרידי הצבא הסורי. חיילי הלגיון הירדני המובס פשטו את מדיהם בבהלה כדי להתערות במהירות באוכלוסייה המקומית. חלקם ניסה לחזור לירדן בכל מחיר, בנתיבים נסתרים. בדרך היה להם זמן להרהר רבות בשאלה "איך השתנו סדרי-עולם במהירות שכזו". כל סימני התבוסה, שנחתה עליהם, היו שרירים וקיימים גם לפני-כן, אך הפנטזיה הלאומית, המרהיבה, חיפתה על הכל וכיסתה את הכל תחת מעטה כבד של מילים והבטחות חסרות-בסיס. אנשים החלו לשים לב עד כמה קשים חייו של הערבי במזרח-התיכון שהשתעבד לחלומותיהם של מנהיגים חסרי-בינה וחסרי-כישרון. אפילו ראש-הכפר הערבי, שהסתובב ברחבי נחלתו בשביעות-רצון גלויה עם הגלבייה המתנפנפת ברוח, לא נתפס יותר באור רומנטי, אלא ביטא יותר מכל את נחשלותה של מצרים. ברדיו החלו להישמע לפתע פסוקים מהקוראן - אולי באלה יהא כוחם לתת נחמה לתושבים. מצרים החילונית של עבד אל-נאצר, שדיכאה ביד-ברזל את ה"אחים המוסלמים", נזכרה לפתע בכור-מחצבתה. הזרזיף הקטן הזה שהחל בצורה מהוססת יגיע לרגע טרגי בו נרצח הנשיא סאדאת ב-6 באוקטובר 1981, בדיוק 8 שנים לאחר מלחמת יום-הכיפורים. פייצל מלך סעודיה, שתמך במלחמה למרות העוינות בינו לבין נאצר, אמר למקורביו כי לא לעולם יחייך כל עוד מסגד אל-אקצה כבוש בידי הישראלים. ב-1975 נרצח פייצל בידי אחיינו. לאחר נאום התבוסה של עבד אל-נאצר היו כאלה שיצאו להפגין למענו - למען האיש שסימל את הערביות החדשה שפרצה לחייהם בשנות ה-50. היה זה ניסיון נוגע ללב להציל את המלך שירד מכל נכסיו. הלאומיות הערבית החדשה, החיק החמים של המוני-ערב בקהיר, בדמשק, בביירות, בעמאן, במדבריות ערב ובהרי צפון אפריקה, סימלה את העתיד ואת התקווה ואת המאוויים ואת הרצון הקולקטיבי. עבד אל-נאצר סימל עד ה-5 ביוני את התקווה מעוררת ההוד. לאחר מכן, נאצר סימל את התבוסה הצבאית ואת תבוסתה של הלאומיות הערבית החילונית שהכזיבה, שכשלה, שהובסה עד עפר. סטודנטים בביירות, שאך לפני ימים אחדים הריעו לנאצר והריעו לשמע כל ידיעה על תבוסתה של ישראל, יצאו לכלות את זעמם ברכוש הציבורי ועלטה כבדה ירדה על ביירות למשך ימים אחדים.

אם בתחילת המאה ה-20, בית המלוכה ההאשמי ציפה, ללא הצלחה, לשלוט בחגורת הסהר-הפורה: בארץ-ישראל, בסוריה, בלבנון ובעיראק, התברר כי הרצונות אלה פינו את מקומם לאידיאולוגיה הנאצריסטית של שנות ה-50 שהייתה מלהיבה יותר. זו הייתה אידיאולוגיה של ההמונים המאוחדים סביב דמותו האחת של עבד-אל-נאצר. מיליונים רבים האזינו בדריכות לכל מוצא-פיו. הם הריעו לכל משפט גם אם הם לא הבינו לאשורו את מלוא כוונותיו. די היה להם בהבטחותיו לעתיד זוהר בכל פינה מפינותיו של העולם-הערבי. ההבטחה הגדולה שפני הדברים פונים לדרך-המלך התגלתה בעת הלאמת תעלת-סואץ על-ידי נאצר ב-1956. באוקטובר אותה שנה, אנגליה, צרפת וישראל פלשו למצרים. הצבא הישראלי הכניע בסיני את הצבא המצרי שסבל מאבדות כבדות מאוד. בלחץ המעצמות, ישראל נסוגה מכל סיני במרץ 1957. נאצר הריע לניצחונו הדיפלומטי ואתו הריעו ההמונים על גאוניותו של האיש. אף אחד בעולם-הערבי לא רצה לדוש ולהתעמק בסיבות לקריסתו המהירה של הצבא המצרי בתוך ימים אחדים בלבד. נאצר הבטיח להמונים הצלחות, על-כן הוא הפך את הכישלון הצבאי להצלחה מרשימה בעזרת רטוריקה יומיומית בדומה לרטוריקה של חסן נסראללה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. לשבריר של שנייה, בינואר 1958, היה נדמה כי העולם-הערבי אכן מתגבש בהתאם לציפיותיהם של המונים. מצרים וסוריה הודיעו על איחוד מדיני לקול מצהלותיהם של ההמונים המריעים. אך התברר כי השעה הייתה מוקדמת מידי, וכי האיחוד גרם להתמרמרות רבה, בלתי מוסתרת, במדינה הסורית. האיחוד החפוז נעשה בשל חששם של הסורים מהשתלטות קומוניסטית על מדינתם מחד-גיסא, ומשום הפחד בפני התערבות מערבית מאידך. הסורים ציפו להיות שותפים שווי-ערך, אך המציאות הנאצריסטית טפחה של פניהם. ב-1961, האיחוד פורק בידי קבוצת קצינים סורים בעלי מגוון של דעות - החל משלילה גמורה של האיחוד עם מצרים ועד להקמת איחוד מחודש שיהא מבוסס על יסודות יציבים יותר. מ-1961 ועד ל-1970 סוריה שוב נכנסה לעידן של חוסר יציבות פוליטית, והשלטון עבר מיד ליד עד לבואו של חאפז אל אסד שלמעשה מינה את עצמו לנשיאה של סוריה בפברואר 1971. סקירה של העיתונות הבינלאומית ב-1961, לאחר פירוק האיחוד, במעלה כי רבים ניבאו באורח-טרגי את מה שעתיד להתרחש ב-1967.

בשל ההלם הגדול מהתבוסה של יוני 1967, היו כאלה שהרחיקו מליבותיהם את התחושות ושקעו באורח-חיים שגרתי ככל האפשר. אחרים, הרחיקו למדינות זרות כדי לתת מנוחה לנפשם המיוסרת. רבים אחרים רכנו מעל דפיהם הלבנים וכתבו בשצף-קצף מנהמות ליבם, אפילו בדם ליבם, על תחושותיהם, חששותיהם, ומסקנותיהם לנוכח המציאות החדשה. כל אותם אלה שביכו על מר גורלו של העולם-הערבי לאחר יוני 1967, לא נתנו את דעתם למאות אלפי הילדים הישראלים שחפרו שוחות בחצרות הבתים כדי לקדם את פני הסכנה ולנוכח קריאות ההשמדה שעלו מקהיר, מדמשק, מעמאן, מביירות, מבגדאד ומריאד.

לרבים מהכותבים היו פתרונות, אך רבים עוד יותר רצו תשובות; להבין מה אירע, איך אירע ולמה אירע. עשרות ספרים ומאות מאמרים התפרסמו. אחדים מהפרסומים היו טובים, מועילים. חלק גדול מהפרסומים היה אווילי, אנטישמי, שחיפש ניחומים לבעיות ההווה בחיקה של הגזענות הנאצית. ספרים ומאמרים אחדים היו משוללים כל יסוד רציונאלי. מאמרים רבים היו אפולוגטיים או עסקו באישוש תיאוריית הקונספירציה שעסקה בהתערבותן של ארה"ב ואנגליה לטובת ישראל - למרות שישראל שידרה ב-6 ביוני 1967 את השיחה בין נאצר למלך חוסיין המתאמים ביניהם את הבדותה הידועה. גם הספרות הדתית של אותה עת לא הייתה טובה ממנה. כותבים רבים לא הצליחו להתגבר על היצר, והם נזקקו לתיאורים הלקוחים מ"הפרוטוקולים של זקני ציון" כדי להסביר לקהל הקוראים את הסיבות לתבוסה וממדיה, או הביאו מהקוראן הוכחות לדבריהם על היותו של העם היהודי עם בזוי. אחרים נזקקו לטיעונים משונים בדבר כוח חיצוני שעזר לישראל, שכן "ישראל לבדה, בכוחה היא, לא הייתה מסוגלת לנצח כך את הערבים". לצידם, התפתחה ספרות מהפכנית שעיצבה דורות של צעירים ברחבי המזרח-התיכון. הספרות המהפכנית שהתפתחה אז, השפיעה גם על צעירים בעלי נטיות רומנטיות, רדיקליות, במדינות רחוקות מעבר-לים. היא השפיעה בעיקר על אלה שחיו בשולי חברת-השפע המערבית - באיטליה, בגרמניה, ביפאן, ביוון ובדרום-אמריקה. הם שאבו עידוד מהספרות מהפכנית שהעלתה על הנס את המאבק המזוין, האלים, הבוטה, והם נשאבו לתוכו כבחבלי קסם.

אחת הדוגמאות המרשימות של התחושה הערבית לאחר 1967, באה מפיו של פרופסור לואיס עוד', שהיה העורך הספרותי של העיתון "אל-אהראם" וסופר בעל-שם במצרים. פרופסור עוד' העלה על הכתב את רשמיו על טיול שערך לאירופה בקיץ 1969, ובו הוא תיאר את הטיול כ"מסע החלמה". זו אינה החלמה מחולי גופני, אלא מן ההלם הנורא של "מאורעות" יוני 1967, "מאורעות שהפכו את שעותינו לימים, את ימנו לחודשים, ואת החודשים לשנים ואת שנותינו לדורות על דורות. ההלם ערער את העצבים, שבר את הלב מרוב חרפה והחשיך את הנפש מרוב ייאוש". וכך תיאר פרופסור עוד' את המצוקה שארצו שרויה בו - ודומה כי הוא הצליח לבטא את תחושותיהם של רבים באותה עת: "על דרך הקיצור, אני סבור שמצוקתנו אינה צבאית, או מדינית, או כלכלית, או חברתית, או מוסרית, או אף רוחנית. המצוקה היא כל אלה יחד - מצוקה תרבותית. מצרים דומה לקרחון, שרק שמינית ממנו מצויה על פני המים, ושבע-שמיניות כמוסות במעמקים... המערכה האמיתית שלנו היא בין ישן לחדש, בין ריאקציה לקדמה: אך לדמוקרטיה וסוציאליזם אי-אפשר להגיע בהעדר תנועה להומניזם, לתיקונים בדת ולמהפכה תרבותית". (לואיס עוד', אל-פנון ואל-ג'נון פי ארופא 1969. קהיר: 1970). שנים רבות לאחר התבוסה, יקוננו אנשי-הרוח במדינות-ערב כי המסה האנושית הערבית לא הפכה לקהילה מוצקה חיה ותוססת - מבחינה תרבותית, לאומית, כלכלית ופוליטית. זאת, למעשה, הטרגדיה הערבית במלוא עוצמתה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "49 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית - יוני 1967", מגזין המזרח התיכון, 2 ביוני 2016. 

משבר פוליטי באוסטריה ועוני אסלאמי עמוק בגרמניה

בתחילת חודש מאי 2016, אנגלה מרקל וראש-ממשלת איטליה מתיאו רנצי פרסמו סוג של הודעת-גינוי משותפת כלפי אוסטריה על כוונתה לחסום את המעבר בין איטליה לאוסטריה, וכן על כוונתה להגביר את משטר ביקורת-הגבולות באמצעות הצבתם של מאות שוטרים נוספים ובאמצעות בנייתה של גדר ביטחונית באורך של 400 מטר במעבר הראשי בין שתי המדינות ("מעבר ברנר"). תוכניתה של הממשלה האוסטרית להציב גדר-ביטחונית בגבול עם איטליה, הוסבר כ"אמצעי האחרון" אם המאמצים של "האיחוד-האירופאי" לחסום את זרם הפליטים ייכשל כליל. במפגש המשותף בין שני המנהיגים, מרקל אמרה שמדינות האיחוד צריכות להגן על הגבולות החיצוניים של האיחוד ולא לפעול באופן-עצמאי כדי לא לגלוש לעבר "לאומנות" המסכנת את אירופה. כל זה נשמע יפה מאוד מבחינה הצהרתית, אולם שתי המדינות - איטליה וגרמניה - למעשה, פעלו ממניעים אינטרסנטיים לחלוטין שלא בהכרח קשורים באופן-ישיר להצהרותיה של מרקל.

ההצהרה המשותפת הזו באה במקביל לפרסומים אחדים בתקשורת האוסטרית על ממדי הפשיעה האלימה של המהגרים בהשוואה לכלל האוכלוסייה המתגוררת במדינה. יתרה מזאת, באחת מהכתבות שהתפרסמו באנגלית, נכתב באופן-מפורש ש"כל מי שמנסה לדבר על ממדי הפשיעה הגבוהים של המהגרים המוסלמים, מושתק באופן-מיידי בידי חסידי הרב-תרבותיות". על-פי נתונים רשמיים של משטרת וינה נמסר, שאחד מכל שלושה פליטים מוסלמים ביצע עבירה פלילית בשנת 2015. זאת ועוד, מתוך 15,828 עברות פליליות הנוגעות לאונס, מעשי שוד ודקירות, יותר ממחצית מהמקרים התבצעו בידי מהגרים מוסלמים בעיקר ממרוקו, אלג'יריה, טוניסיה ולוב. הכותרת של המאמר המדובר הייתה "מגפת אונס באוסטריה" על-מנת להעניק משנה-תוקף לנתונים שהובאו בכתבה ולמסקנות המתבקשות מכך.

אין תימה איפה, שהחשש מפני קליטתם של מוסלמים נוספים באוסטריה צובר תאוצה עד כדי עימות קולני עם גרמניה שהחל כבר בתחילת 2015 והתעצם עם החלתה של מדינות "הדלת הפתוחה" של מרקל בנוגע לפליטים הסורים. נצחונו של הימין הקיצוני באוסטריה בבחירות בסיבוב הראשון לנשיאות האוסטרית, אולי יכול להורות לנו על הכיוון בה הולכת החברה האוסטרית בעתיד הקרוב - אם לא יחול שינוי דרסטי באיחוד-האירופאי בשאלת הפליטים. הרקע להתפטרותו של קנצלר אוסטריה ב-9 במאי 2016, הוגדר בתקשורת הגרמנית כ"קורבן הראשון" לשינוי הטקטוני העובר על מדינות האיחוד-האירופאי.

לפחות על-פי אחדים מכלי התקשורת באוסטריה, כמיליון פליטים יגיעו לאירופה דרך לוב במהלך השנה הקרובה. המספר הזה "מיליון פליטים בשנה קרובה", מדיר שינה מעיני ראש-ממשלת איטליה משום שהוא יודע שהפליטים עלולים להיתקע במדינתו אם אוסטריה תחסום את הגבול במעבר המשותף בין שתי המדינות ("מעבר ברנר"). לדידה של איטליה, כל הפליטים רוצים להגיע לגרמניה, ולכן יש לאפשר להם להגיע לגרמניה. מבחינתה של מרקל, לאור הביקורת המתגברת אצלה בבית, עדיף שהפליטים יישארו באיטליה או בכל מקום אחר - אך לא רק בגרמניה. והינה, שתי המדינות - איטליה וגרמניה - מצאו "אויב משותף" בדמותה של אוסטריה המשמשת מטרה נוחה כדי להוציא עליה את תסכוליהם לנוכח המשבר הנוכחי. אוסטריה היא כמובן לא המדינה היחידה בסיפור הזה. הדוגמא של צ'כיה תבהיר מעט את התמונה המתרחשת במדינות נוספות ב"באיחוד האירופאי". בחודשים האחרונים, אישים פוליטיים רמי-דרג בצ'כיה מנהלים "רומן פוליטי" עם גורמים רמי-דרג במחנה השמרני הנוקשה בגרמניה ועם גורמים בימין הגרמני כמו עם מפלגת "האלטרנטיבה לגרמניה" שערכה כינוס-פוליטי המוני בשטוטגרט באפריל 2016 שזכה לסיקור בינלאומי מקיף בעזרת של מאות עיתונאים שנכחו במקום. בכינוס זה, השתתפו פוליטיקאים בכירים מצ'כיה שביקשו לאמץ את דפוס-הפעולה של המפלגה הגרמנית במטרה להקים מפלגת-אחות בצ'כיה במקומות נוספים באירופה. הרעיון המרכזי של המפלגה ש"האסלאם אינו שייך כלל לאירופה", צובר תאוצה בכל רחבי היבשת האירופאית, לא רק בימין הרדיקלי, אלא גם בקרב הציבור המוגדר "שמרני-ליבראלי".

נחזור לרגע קט לעסוק בהתפטרותו של קנצלר אוסטריה: הקנצלר האוסטרי יחד עם הקנצלרית אנגלה מרקל עמדו שלובי ידיים בתחילת ספטמבר 2015 והצהירו יחדיו על מדיניות "ברוכים הבאים" לפליטים שזרמו לעבר אירופה. שני האישים, שיערו באותה עת שיגיעו כמה עשרות-אלפי פליטים בלבד שיועברו באופן שווה למדינות-האיחוד. אלא, ככול שעברו הימים מאז ההצהרה המשותפת, התחוור לאוסטריה שזרם הפליטים הפך לבלתי נסבל גם לאור הביקורת הציבורית הגדולה שהתפתחה מאז. וכך, הקנצלר האוסטרי שינה כמעט באופן מיידי את דעתו, תוך-כדי הבעת התנגדות גורפת למדיניותה של מרקל. כאשר מרקל נוכחה לדעת שזרם הפליטים השוטף את גרמניה מאיים על עתידה הפוליטי, היא דרבנה את מדינות האיחוד לנקוט יד-קשה כדי לעצור את הפליטים למרות שבהצהרותיה הפומביות לא היה רמז לכך. כך, פחות או יותר, פועלת גרמניה בתחום הזה ובתחומים נוספים הקשורים למדיניות הפנים והחוץ של המדינה הגרמנית.

במהלך השבועות האחרונים בגרמניה עוסקת באופן אינטנסיבי ב"שיחות על תהליכי האינטגרציה של הפליטים המוסלמים המגיעים לגרמניה" וכן על "האינטגרציה של המוסלמים בגרמניה המתגוררים כבר שנים רבות במדינה". הדיונים הללו הפכו להיות אינטנסיביים יותר לאחר החלטתה של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" להכניס אופן רשמי למצעה את הסעיף המציין באופן-מפורש ש"האסלאם אינו שייך לגרמניה". המפלגה הזו נתפסת בעיני הציבור הגרמני כמפלגה השלישית הגדולה בגרמניה לאור הצלחתה בבחירות שנערכו בשלוש מדינות-מחוז ב-13 במרס 2016, וכן גם על-פי סקרי דעת-קהל. נתונים מעניינים אחדים שהתפרסו לאחרונה, יכולים להבהיר את עמדתו של הציבור הגרמני בכללותו בשאלת מדיניותה של מרקל בנושא הזה בנושאים נוספים המשיקים לו. כך למשל, כ-60 אחוזים מהציבור הגרמני בעד פיקוח הדוק מאוד בגבולות של גרמניה כדי לעצור את זרם הפליטים. כ-70 אחוזים מהציבור הגרמני טענו שההסכם עם טורקיה בשאלת הפליטים הוא הסכם רע. בסקר אחר שנערך לאחרונה נמסר על כ-62 אחוזים מהציבור הגרמני  הצהירו  שאין להם כל קשר עם מוסלמים או שקשר כזה מצומצם ביותר. בשכבת הגיל בין 18 ל-24, יש יותר מגע עם מוסלמים בעיקר במוסדות לימוד אקדמיים, אולם לאחר שצעירים מתחילים לפתח קריירה מקצועית, המגע עם מוסלמים מצטמצם לאפס. בסקר נוסף שנערך בתחילת מאי 2016, יותר מ-60 אחוזים מהגרמנים טענו ש"האסלאם אינו שייך לגרמניה", וכן כ-72 אחוזים מהגרמנים חוששים מפיגוע טרור אסלאמי על אדמת גרמניה. הנתון הבא, נוגע להיקף הפגיעות המכוונות נגד מרכזים ומקלטים המיועדים לפליטים - התברר, כי בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2016, נרשמו כ-350 פיגועים נגד מרכזים כאלה. ומהעבר השני, רק בשבועות האחרונים התקשורת הגרמנית החלה לעסוק באלימות של השמאל הקיצוני ששברה שיאים חדשים של התקפות נגד מוסדות המדינה ונגד ארגונים ואישים המזוהים עם המחנה השמרני.

הנתונים האלה מובילים אותנו למחקר-סקר רחב יותר שנערך לאחרונה בגרמניה בנוגע לתהליכי האינטגרציה של המהגרים שהגיעו לגרמניה בשנים האחרונות, ובמיוחד בשאלת מעמדה של "העדה המוסלמית" ביחס לעדות אחרות המתגוררות בגרמניה. הנתונים שהתפרסמו בעקבות המחקר לא היו צריכים להפתיע אף אחד. גם הרשויות הרשמיות בגרמניה מכירות את התמונה באופן כללי, אולם שנים של התעלמות מכוונת רק הגבירו את התחושות הסובייקטיביות של המוסלמים בנוגע למצבם ביחס לאוכלוסייה הגרמנית המקורית וביחס למהגרים אחרים. מדיניות "הרב-תרבותיות" גרמה לקבוצות מהגרים גדולות להסתגר תחת המעטה של המסגרת המסורתית כאילו הם עדיין חיים במדינת-המקור שלהם - ממנה הם ברחו או נמלטו בשל קשיים כלכליים או פוליטיים.

בסקר האינטגרציה המדובר, כבר במשפטים הראשונים נכתב שיותר מ-20 אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית יש שורשים זרים - דהיינו, מבחינה אתנית הם לא נחשבים לגרמנים. מדובר על אוכלוסייה של יותר מ-15 מיליון בני-אדם המתפתחת בקצב מדהים משום שלכול ילד שלישי בגרמניה יש שורשים זרים - דהיינו, לפחות אחד מהוריו אינו גרמני אתני. מאחר והטורקים נחשבים בגרמניה לקבוצת-המהגרים-המוסלמית הגדולה ביותר בגרמניה, אפשר להסיק מכך מסקנות בנוגע להשתלבותם של המהגרים המוסלמים החדשים המגיעים בהמוניהם לגרמניה. ובכן, מה הן, למעשה, הנקודות המרכזיות שעולות בסקר בנוגע לקהילה הטורקית-מוסלמית לאחר כ-40 שנה מאז שהחלו ראשוני הטורקים להגיע לגרמניה כמהגרי-עבודה?

1. הקבוצה הטורקית-מוסלמית היא הענייה ביותר בגרמניה. היא הרבה יותר חולה בהשוואה לקבוצות מהגרים אחרות. וזו גם הקבוצה האומללה ביותר מבחינת ההרגשה הפנימית של חבריה.

2. מרבית הטורקים-מוסלמים אינם מרוצים מהסטנדרטים של איכות חייהם הקשורים במיוחד לאזורי מגוריהם, לתעסוקתם, להשכלתם ובנוגע למעמדתם החברתי בהשוואה לשאר חלקי האוכלוסייה הגרמנית.

3. בסקר המדובר, מרבית הטורקים-מוסלמים טענו כי מצבם האישי נובע בשל "אפליה חריפה" (זה היה הביטוי המדויק) מצד הרשויות הממלכתיות ומצד ההתייחסות הציבורית כלפיהם. לטענתם, אפליה זו היא "החריפה" ביותר בהשוואה להתנהגותה הרשמית של גרמניה ושל החברה האזרחית הגרמנית כלפי קבוצות אוכלוסייה אחרות התגוררות במדינה - המוגדרות גם הן כ"מיעוטים", כ"זרים" וכ"מהגרים".

4. השכר-החציוני של האוכלוסייה הטורקית המוסלמית המתגוררת בגרמניה נמוך באופן בולט מהשכר החציוני של קבוצות המהגרים האחרות המתגוררות בגרמניה - אפילו בהשוואה למהגרים שהגיעו ממזרח-אירופה. כך למשל, השכר-החציוני של הטורקים-מוסלמים עומד על-סך של 1,242 אירו, בעוד שהשכר-החציוני של אלה שאין להם רקע של הגירה (דהיינו גרמנים מקוריים), עומד על כ-1,730 אירו, וזאת בהתאם לחישובים שנעשו בסוף שנת 2014.  השכר החציוני של הטורקים עלול לרדת במהלך שנת 2016, בשל קליטתם של 1.5 מיליון פליטים מוסלמים שרובם גברים צעירים.

5. הנתונים הבאים מדגימים את מצבם הבעייתי של הטורקים-מוסלמים באופן בולט יותר. כך למשל, התברר לפי הסקר המדובר, שליותר מ-65 אחוזים מהקהילה הטורקית המתגוררת בגרמניה אין את כישורי-השפה הראויים - גם אצל כאלה המתגוררים בגרמניה עשרות שנים.

6. על-פי הסקר התברר שלכ-65 אחוזים מהטורקים-מוסלמים אין כל הכשרה מקצועית, גם לא לכאלה שנמצאים בגרמניה כבר 50 שנה. הנתון הזה בולט במיוחד בהשוואה ל-25 אחוזים בקרב יוצאי מזרח-אירופה. בשכבת הגיל בין 50 ל-64 בקרב הקהילה הטורקית-מוסלמית, רק למחציתם יש עבודה בשכר. גם בריאותם של המהגרים הטורקים-מוסלמים-המבוגרים, נחשבת לגרועה ביותר באופן בולט בהשוואה לשאר המהגרים ובהשוואה לאוכלוסייה הגרמנית בכללותה.

7. על-מנת להבין את הסקר הגרמני טוב יותר, להלן נתון אחד מתוך מחקר שהתפרסם בשבדיה בנוגע לשילובם של ממהגרים-מוסלמים בשוק העבודה השבדי. התברר, שלמרות השקעה של מיליארדי דולרים בהכשרה מקצועית לפליטים, רק 28 אחוזים מהגברים ולא יותר מ-19 אחוזים מהנשים הועסקו בעבודה כלשהי הקשורה לתחום הכשרתם. דהיינו, אפליה סמויה קשה מאוד הקיימת בשבדיה דוחפת את המהגרים לעסוק בתחומים הנמצאים בתחתית המדרג התעסוקתי המשפיע באופן ישיר על מיצוי הכשרתם המקצועית. וכך נמנעת מהם היכולת להשתכר יותר בהתאם להכשרתם.

בסקר הגרמני המדובר, התפרסם נתון נוסף שלא הורחב כראוי וגם לא נוצר קשר הגיוני בין הנתון הזה לבין מצבם של הטורקים-מוסלמים המתגוררים בגרמניה כבר יותר מ-40 שנה. התברר שכ-60 אחוזים מקהילה זו תומכת באופן מובהק במפלגתו של ארדואן. במילים אחרונות, הקהילה הטורקית בגרמניה, מבחינה מנטאלית ותפקודית, עדיין מתנהגת כאילו היא חיה בטורקיה גם לאחר עשרות שנים, וזאת למרות המאמצים של הממשלה הגרמנית לקדם את רעיון האינטגרציה בין חלקי האוכלוסייה המרכיבות, לכאורה, את החברה הגרמנית. מסתבר, פעם נוספת, שמה שטוב לקהילות מהגרים אחרות, אינו מספיק טוב לקהילה המוסלמית - לא רק בגרמניה אלא בכל אירופה המערבית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משבר פוליטי באוסטריה ועוני אסלאמי עמוק בגרמניה", מגזין המזרח התיכון, 19 במאי 2016.

האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין

הצירוף של פוליטיקאים ישראלים בינוניים ומטה עם תקשורת ישראלית מטורללת - שיש לה אג'נדה של התלהמות נחותה בשל הרכבה האנושי - מהווה שילוב מסוכן מאוד לדמוקרטיה הישראלית. השמאל הישראלי נמצא בנסיגה מתמדת בעשרים השנים האחרונות הן בשל המציאות הדינמית של המזרח-התיכון והן בשל מנהיגים שרלטנים שעלו לפתע פתאום ונעלמו כלאחר-יד. למעשה, המציאות הדינמית של המזרח-התיכון מהווה את הפקטור העיקרי לתזוזה של הציבור הישראלי למרכז ולימין, בעוד שהמנהיגות הפוליטית של השמאל נותרה מקובעת למלל אידיאולוגי שעבר זמנו. וכך, פעם בכמה חודשים עולה איזו אישיות פוליטית חדשה הנהפכת ליקירת השמאל הישראלי וליקירת התקשורת הישראלית הקורסת. כך למשל, דמויות ציבוריות כמו הרצוג, לפיד, לבני, כחלון, רון חולדאי, יובל דיסקין ומאיר דגן הפכו לכמה שעות לנביאים החדשים של השמאל הישראלי המתפורר. הם אפילו קיבלו סיקור אוהד, הם גם קיבלו זמן-מסך והם קיבלו התייחסויות אוהדות מעל לכול במה תקשורתית - אלא, שהגלישה להתלהמות מילולית על גבול השנאה כלפי חלקים אחדים בציבור הישראלי (היהודי בלבד), הראו בעליל על הסכנה הרובצת לנו מאישים כאלה המתיימרים להנהיג את מדינת-ישראל.

 אני חייב לציין שהבעיה לא תמיד קשורה לתכנים האידיאולוגיים של השמאל הישראלי. אלא, הדבר קשור יותר לתרבות-השיח-המתלהם האופיינית כל-כך למחנה השמאל הישראלי שיש לו נטייה חזקה לעסוק בהכללות גסות מאוד המופנות בעיקר לציבור היהודי ולא לציבור הערבי. את "התודעה הכוזבת" הזו, השמאל הישראלי ניסה להנחיל לציבור כולו לאורך שנים ארוכות - אולם, מה לעשות, למציאות המזרח-תיכונית יש דינמיקה משלה והיא מתנהגת ברוב המקרים באופן שונה לחלוטין ממה שאדמו"רי השמאל הישראלי היו רוצים. כדי להבין את גדול המשטמה השוררת בישראל התקשורתית כלפי אורחות החיים שלנו, להלן דוגמא אחת הנוגעת ליצירת "תודעה כוזבת" שבאה לידי ביטוי באופן הבא: באחת מהכתבות שהתפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" נכתב המשפט הבא: "בין רצח במצעד הגאווה לזה בכפר דומא, החברה הישראלית מדממת וחסרת-אונים נוכח גילויי אפליה וגזענות" (24 שעות, 12 באוגוסט 2015, עמוד 10). אנחנו כבר התרגלנו למסע ההסתה של העיתון נגד מדינת-ישראל ותושביה - מסע שבא לידי ביטוי ברוטאלי עד לבחירות האחרונות שנערכו בישראל בחודש מרס 2015. אנחנו גם זוכרים היטב את מסע ההסתה של אתר YENT נגד מדינת-ישראל וחייליה במהלך האינתיפאדה השנייה - הסתה שגלשה במקרים אחדים לרמה אנטישמית (כמו שימוש במילים "קלגס" ו"נקרופיליה"). אין תימה איפה, שהאמון של הציבור הישראלי בתקשורת הישראלית שואף לאפס. ועם זאת, זה עדיין לא פותר אותה מאחריות מוסדית ואישית למה שהתחולל בתחום הזה בשנים האחרונות.

האם רק השמאל הישראלי שוגה לחלוטין בהתייחסויות המילוליות שלו כלפי מדינת-ישראל? שימו לב למה שנאמר מפי בכירים בימין הישראלי בשנת 2010 המכהנים כרגע (2015) בתפקידים בכירים מאוד בפוליטיקה הישראלית:

בכתבה שהתפרסמה ב-16 ביולי 2010 בעיתון "הארץ", אמרה ח"כ ציפי חוטובלי את הדברים המקוממים האלה: "הפגיעה שלנו בפלסטינים הפכה אנושה: כלי ההגנה שלנו הפכו למטוסים וטנקים, הפכנו מכובשים לטובחים, אם לומר זאת בצורה בוטה. דווקא השמאל הפך אותנו לעם אכזרי יותר". הביטויים "טובחים" ו"עם אכזרי", לקוחים מהטרמינולוגיה האנטישמית של התעמולה הערבית רק כדי להצדיק, לכאורה, את אשמתו של השמאל הציוני בישראל. והנה, הרי לכם קוראים יקרים, שילוב של אנטישמיות-לטנטית המשולבת בשנאה-עצמית בשם אידיאולוגיה פוליטית שהיא מדומיינת לחלוטין. כיום, ציפי חוטובלי מכהנת כסגנית שר-החוץ, והיא אמורה לייצג את מדינת-ישראל באופן ההולם ביותר.

ראוי לשים-לב גם לדבריו של הנשיא ראובן ריבלין שכיהן באותה שנה (2010) כיו"ר כנסת-ישראל: "התנועות הכוחניות היהודיות צמחו מתוך הגישה הפטרונית של 'הם שם ואנחנו כאן', שאנו צריכים מדינה שתהייה רק ליהודים. אף פעם לא הבנתי את זה". את זה אמר מי שהיה יו"ר הכנסת תוך כדי התעלמות מוחלטת מהשואה היהודית באירופה ומגירוש של מיליון יהודים ממדינות-ערב בפרק זמן קצר. את זה אמר יו"ר הכנסת שלעיתים עולות דמעות בעיניו בכל פעם שהוא משתתף בטקסים ממלכתיים. הביטוי "כוחות המגן הישראלים" שהוקמו כאן כדי לשמור על חיי היהודים לפני 1948, הפכו לפתע פתאום ל"התנועות הכוחניות היהודיות", אליבא דריבלין. לצערנו הרב, אחדים בימין הישראלי עדיין מסרבים להבין את המשמעות האמיתית של השימוש בטרמינולוגיה כזו רק כדי להצדיק את האידיאולוגיה של אחדים ממפלגת הליכוד שאינם מוכנים לחשוב באופן פרקטי של חלוקת הארץ בגבולות כאלה ואחרים. האם הטרמינולוגיה התעמולתית הערבית השתלטה גם על הימין הישראלי? אולי.

אל מסכת הביטויים האומללים של הנשיא ריבלין בשנים האחרונות, הצטרף משפט נוסף, עוד יותר אומלל, לאחר הפיגוע בו נרצח פעוט בן 18 חודשים בידי טרוריסטים יהודים שהשליכו בקבוק-תבערה לעבר בית בכפר דומא (ב-31 ביולי 2015). מייד לאחר האירוע, ראובן ריבלין הצהיר ש"בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש". לאור האמירה האומללה הזו, שיש בה ניחוח אנטישמי, עולות שאלות אחדות חשובות:

1. האם ריבלין היה מעז לזרוק משפט כזה גם לעבר כלל הציבור הערבי שרובו ככולו תומך בטרור נגד יהודים ומטפח טרוריסטים שפעלו נגד יהודים? כשאני מדבר על "הציבור הערבי", אני מתכוון גם למוסדות הרשמיים של האוטונומיה הפלסטינית העוסקים בהסתה רשמית וממוסדת נגד תושבי מדינת-ישראל. הסתה דומה מתנהלת גם בכנסת-ישראל נגד הציבור היהודי בישראל.

2. האם על סמך מקרה אחד "מותר" לעשות הכללות גזעניות רק על הציבור היהודי, אולם "אסור" לעשות הכללות כאלה נגד הציבור הערבי למרות עשרות-אלפי מקרים של מעשי טרור שהתבצעו נגד יהודים במהלך שנים האחרונות? כך למשל, על-פי נתונים רשמיים של שירות-הביטחון-הכללי, בחודשים ינואר-יוני 2015 הושלכו 591 בקבוקי-תבערה לעבר ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ביו"ש. איזה מסקנות אנחנו יכולים להסיק על הציבור הערבי על-פי ההיגיון של ראובן ריבלין - רק על סמך הנתון הזה בלבד?

3. מדוע ריבלין ממשיך להחזיק במשרתו הרמה למרות ש"בני עמו איבדו צלם אנוש"? איזה אדם שפוי היה רוצה לעמוד בראש מדינה כזו? אם ריבלין בכל זאת בחר להישאר בתפקידו, מה זה אומר על אישיותו המוסרית? למה הוא כל כך טורח לזהות את עצמו עם "אומה שאיבדה צלם אנוש"? לא ברור.

בחודשים האחרונים, ריבלין הפך ליקיר השמאל הישראלי וליקירם של אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל (אין לכם מה לדאוג, זה יעבור להם מהר). אולם, ספק רב אם אלה שהפכו לפתע פתאום לאוהדיו של ריבלין מבינים היטב את האידיאולוגיה הקיצונית של ריבלין בנוגע לפיתרון הרצוי בשטחי יהודה ושומרון. אלא, שבדרך העקלקלה שלו, ריבלין - כנשיא המדינה הנוכחי של ישראל -  הפך את עצמו לאחד ממבשרי "התודעה הכוזבת" ביחס לציבור הישראלי וביחס למדינת-ישראל. אנחנו יכולים להתלונן כל דקה על הסיקור החדשותי הבינלאומי בנוגע לישראל. אנחנו גם יכולים להמשיך להתלונן על החרמות שמטילים על ישראל מידי יום. אנחנו יכולים להמשיך להתבכיין על ההסתה הקטלנית המתנהלת נגד ישראל באירופה המערבית הקורסת תחת נטל המהגרים ותחת זרם המוסלמים. אולם, ההסתה האמיתית נגד מדינת-ישראל מתנהלת דווקא באמצעות התקשורת הישראלית ובאמצעות פוליטיקאים ישראלים אחדים המבקשים לקושש כמה רגעים של יוקרה בקרב מחנה מסוים על חשבון האינטרס הכולל של מדינת-ישראל ותושביה. זו הסכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית ולקיום הלאומי שלנו בארץ-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין", מגזין המזרח התיכון, 13 באוגוסט 2015.

מדינת-ישראל זקוקה לאנשי-תרבות – ולא לשמאלנים נבערים

האם השמאל הישראלי הפך בשנים האחרונות לברברי? לשטחי? לגוף שמקדש את הבערות האינטלקטואלית? האם אלה המנסים להציג את עצמם כ"אנשי תרבות", למעשה הם ברברים קטנים המתחזים ל"שמאלנים" כאילו זהו ציווי אופנתי, ולא יותר מזה? משהו רע מאוד קורה לשמאל הישראלי. הדבר אינו נובע מכך שהם חיים בבועה עירונית כלשהי. אלא, הדבר נובע מכך שהם חיים בבועה של בערות הנובעת בעיקר בעצלנות אינטלקטואלית שהפכה עם הזמן למשטמה אנטי-ישראלית כחלק מצו אופנתי המתחזה ל"תרבותי". הטמטום הפך לשיח לגיטימי בחלקים רחבים בשמאל הישראלי המתכווץ - החל מתנועת מר"צ ועד למפלגת-העבודה המתחזה למחנה הציוני.

במסגרת השיח המתלהם של "אנשי תרבות" מפוקפקים - בעיקר במהלך השנה האחרונה - מן הראוי הוא לשאול את עצמנו, האם לא הגיע הזמן לעשות רוויזיה במושגי היסוד של העשייה התרבותית המתחוללת בישראל בתחומי האמנות, התקשורת והאקדמיה. לעיתים נדמה, ששלושת המוקדים האלה מזינים האחד את השני בדיאלוג שקרי המבוסס של עקרונות מפוקפקים ביותר הנוגעים לפוליטיזציה של האינטלקט על-פי מתווה אנטי-ישראלי.

בעקבות החלטתה של שרת-התרבות להפסיק את המימון לתיאטרון מסוים, שהעלה הצגה נתעבת לכול-הדעות, מיהרו אחדים מכלי התקשורת בישראל להכתיר את הנושא כ"מלחמת תרבות". ובכן, בישראל אין מלחמת תרבות. לכול היותר יש כאן שאלה עקרונית האם מדינת-ישראל צריכה לממן מוסדות המעניקים לגיטימציה לרצח של ישראלים בידי טרוריסטים מוסלמים שיש להם אג'נדה של חיסול והשמדה הנובעת מעקרונות גזעניים. יתרה מזאת, האם מדינת-ישראל צריכה לממן מוסדות שיש להם אג'נדה פוליטית הסותרת לחלוטין את הערכים התרבותיים עליהם הושתתה מדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי? בוודאי שלא.

זאת לא הפעם הראשונה שאמנים אחדים מהאגף הרדיקלי-שמאלני החליטו להלאים את המושג "תרבות" במטרה להתאימו לרדיקליזם הקיצוני שלהם - שאין לו ולא-כולם עם ערכים תרבותיים אמיתיים. תרבות המקדשת ערכים של שנאה, רצח ואלימות רק בשל היותם של בני-האדם שייכים ללאום מסוים, אינה עולה בקנה-אחד עם ערכים עליהם מתבססים דבריהם של אלה שהתנגדו למהלך של שרת-התרבות.

כמובן שיש כאן עיוות במושג "תרבות" - כשם שהאידיאולוגיה הנאצית עיוותה את המושג "תרבות" במטרה להעניק לגיטימציה לחיסול והשמדה של העם היהודי. באורח לא מפתיע, הלאומיות הפלסטינית המדומיינת - הזוכה לאהדה בקרב אחדים מאנשי "התרבות" בישראל - אימצה לחיקה עקרונות פתולוגיים בנוגע לקיומה של מדינת-ישראל בדומה לעקרונות שליוו את האידיאולוגיה הנאצית. באופן דומה, ההצגה שהועלתה בתיאטרון "אל-מידאן" נעשתה במסגרת הניסיון להחדיר לשיח-הציבורי הישראלי רעיון מתועב במטרה להופכו ללגיטימי בשם עקרונות גזעניים. מימון אירועים "תרבותיים" כאלה הוא לא פחות מאשר שוד לאור היום של הקופה הציבורית האמורה לממן ערכים העולים בקנה-אחד עם האינטרס הציבורי הכולל. בלתי סביר בעליל, לבקש מימון מ"הקופה הציבורית הציונית" כדי לקדם אינטרסים פוליטיים אנטי-ישראלים במהותם ובנשמתם.

כרגיל, גם במקרה הזה שמאלנים אחדים (רבים מידי) התבלבלו בין המושגים שנוגעים ל"צנזורה", ל"סתימת פיות", ל"חופש ביטוי" ועוד כל מיני מושגים שאין להם כל קשר עם הנושא שעל הפרק. בסך-הכל, מדובר בהונאה אינטלקטואלית נוספת ומכוונת של הציבור באמצעות שימוש במושגים שאינם נהירים לחלוטין לאלה שתקפו את החלטתה של שרת-התרבות. דמגוגיה תמיד הייתה הצד החזק של השמאל הישראלי הקיצוני שהביאה גם לחשיפתם של הכשלים האידיאולוגיים שלו  - ומכאן, גם לירידת כוחו האלקטוראלי בשנים האחרונות. להתלהמות הברברית השמאלנית של החודשים האחרונים יש השפעה מצטברת שבאה לידי ביטוי חלקי בבחירות האחרונות של חודש מרס 2015. סביר להניח, שהאפקט המצטבר של ההתלהמות השמאלנית הזו, יבוא לידי ביטוי הולם בבחירות הבאות באופן-חד וברור יותר.

אין זה משנה כלל אם אחדים מאנשי השמאל הישראלי גינו את דברים הברוטאליים של עודד קוטלר, ענת וקסמן ויאיר גרבוז. דעותיהם ואמירותיהם צמחו בביצה המעופשת של השמאל הישראלי המתיימר להחזיק  בערכים הנוגעים לפלורליזם, לדמוקרטיה ולחופש הדעה. מסתבר, שערכים אלה עוותו במהלך השנים האחרונות כדי להתאימם לקו-פוליטי חד-מימדי שנועד בעקיפין לשרת את מכונת התעמולה הפלסטינית על חשבון מדינת-ישראל ותושביה. עצם זה, שאישים אלה מזוהים עם השמאל הישראלי, נעשה נזק בלתי-הפיך העלול למזער עוד יותר את גודלו של השמאל הישראלי. אם כך הוא הדבר, יש בכך סוג מסוים של צדק פואטי לטובת תושביה השפויים של מדינת-ישראל.

שימו לב מה קרה בזמן האחרון בתחום התקשורתי בישראל: אחדים מכלי התקשורת בישראל החליטו לצאת במאבק נגד אלה המנסים להטיל חרם על ישראל. על זה נאמר, בוקר טוב! ועם כל זאת, אנחנו לא שוכחים לרגע שהתקשורת הישראלית הזינה את "תעשיית השנאה" הזו במשך שנים ארוכות מאוד. עדיין לא שכחנו את כל מאמרי השנאה שהופצו בתקשורת הישראלית נגד מדינת-ישראל ותושביה. עדיין לא שכחנו את מאמרי השנאה הקשים שהתפרסמו למשל באתר YNET במהלך האינתיפאדה השנייה. אנחנו גם לא שוכחים את מאמרי השטנה הקשים שהתפרסמו בתקשורת הישראלית שעדיין מזינים ללא הרף את תעשיית-השנאה הזו שיש לה תומכים גם בתוך ישראל פנימה. אכן, הגיע הזמן לעשות רוויזיה במושגי היסוד של העשייה התרבותית המתחוללת בישראל בתחומי האמנות, התקשורת והאקדמיה - למשהו שפוי יותר.

==

מאת: יוחאי סלע, "מדינת ישראל זקוקה לאנשי תרבות - ולא לשמאלנים נבערים", מגזין המזרח התיכון, 18 ביוני 2015.

הסיוע הישראלי לנפאל בעיני עיתון הארץ

אחד מהדברים המאפיינים את הגישה האנטישמית מתבטא בכך שתמיד תינתן פרשנות שלילית למעשיה של ישראל גם אם היא עושה את הדברים הכי צודקים ומוצדקים בעולם. גם הפעם, לאור הגשת הסיוע הישראלי לנפאל - בעקבות רעידת-האדמה שהתרחשה ב-25 באפריל 2015 שגבתה את חייהם של אלפים רבים - ניתנה עילה "נהדרת" להמשיך את ההסתה נגד ישראל. התגובה הפבלובית הזו הייתה צפויה משום שקשה מאוד להתגבר על הרגלים רעים הנטועים היטב בתקשורת הישראלית. גם הפעם, עורכי עיתון "הארץ" לא היו מסוגלים להתגבר על היצר-הרע עם פרסמו של מאמר עם כותרת הזויה שהופיעה הן באתר האינטרנט של העיתון בשפה העברית והן באתר האינטרנט של העיתון בשפה האנגלית ב-30 באפריל 2015. יתרה מזאת, קיים הבדל מהותי בין שתי הכותרות של אותו מאמר שהתפרסם בגרסא בעברית לעומת הגרסא באנגלית. כך למשל באתר האינטרנט בעברית נכתב כך: "הורגים בעזה, מצילים בקטמנדו". לעומת זאת, באתר של העיתון בשפה אנגלית הכותרת הייתה: Killing in Gaza, saving in Nepal: Israel's moral hypocrisy. הכותרת המפורטת באנגלית היא כנראה חלק מהמגמה של העיתון להסביר לקוראים המטומטמים של העולם גם "איך צריך לחשוב על ישראל" בהקשר לסיוע הישראלי לנפאל.

כמובן שלא צריך לקרוא את המאמר כולו כדי להבין את מה עומד מאחורי הדברים האלה. הכותרות של העיתון המטורלל הזה, בעצם מספרות את הסיפור כולו, לא רק בהקשר לנפאל אלא גם ובעיקר בכל הקשור למדינת-ישראל כמדינה וכחברה. לכאורה זו רק כותרת. אלא שהכותרת הזו מתווספת לשלל כותרות אחרות שהתפרסמו בעיתון "הארץ" מתוך כוונה להסית נגד משהו הקשור בישראל, ובעיקר לכוון את הקוראים לחשוב על-פי אג'נדה מסוימת המתאימה לאג'נדה הפוליטית של העיתון הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. גם במקרה הזה, העיתון אינו מצליח להפריד בין שני דברים שאין כל קשר ביניהם. אלא, שהעיתון רוצה בכל זאת לעשות איזשהו קשר מופרך כדי ליצור פעם נוספת תדמית שלילית לישראל גם אם נעשה צעד מוצדק לכול הדעות. להזכירכם, מדובר על הצלת חיים ומתן סיוע דחוף למדינה ידידותית שחוותה רעידת-אדמה קשה שגבתה את חייהם של יותר מ-6,000 בני-אדם. מדובר על מימד אנושי - שהוא כנראה זר לחלוטין לאידיאולוגיה הרווחת של עיתון "הארץ", אלא אם מדובר רק על הפלסטינים שיש להם אידיאולוגיה של חיסול ושמדה, פעם במסווה דתי ופעם במסווה לאומי.

הביטוי "הורגים בעזה" למעשה נועד להשכיח מלב הקוראים את הסיבות האמיתות שהביאו למבצע "צוק איתן" של יולי-אוגוסט 2014. אבל נצא מתוך נקודת-הנחה שקוראי עיתון "הארץ" לא ממש "מודעים" למה שהתחולל בחודשים הללו ועל תרומתו של ארגון החמאס להריסתה של עזה מתוך כוונת מכוון. הרי מה הטעם לירות טילים לעבר ישראל מתוך אוכלוסייה אזרחית ומתוך מוסדות ממשלתיים ורפואיים? וכך, אנו מוצאים שיש מכנה משותף ואינטרס זהה בין ארגון "החמאס" לבין עיתון "הארץ" המעוניינים להחמיר את מצבם של תושבי עזה כדי שתהייה להם עילה להאשים את ישראל. כפי שציינו, הרגלים מעוותים קשה לשנות. ארגוני סיוע הקשורים לאו"ם מסרו לפני ימים אחדים שמאז שהסתיימה הלחימה בעזה, ארגון החמאס לא שיקם אפילו בית אחד בעזה. במילים אחרות, ארגון החמאס בעזה, בדומה לשאר ארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים במרחב כולו, משקף לחלוטין את התרבות הערבית כולה, זו העסוקה בהריסה מתמדת ולא ביצירה מבורכת לטובת הכלל. בכל המרחב האדיר הזה, אין מדינה ערבית אחת שאיננה מצויה בשלב כזה או אחר של הרס עצמי וקטסטרופה אנושית מעשה ידי אדם (האדם הערבי).

על-מנת להבהיר את הדברים קצת יותר טוב במימד האנושי האופייני לארגון בחמאס בעזה, די להזכיר את היוזמה של ישראל להקים בית-חולים-שדה למען תושבי עזה במהלך המבצע הישראלי של יולי-אוגוסט 2014. אלא, שארגון החמאס בעזה מנע בכוח את הבאתם של הפצועים לטיפול, וזאת במסגרת "הדאגה" של הארגון כלפי תושבי עזה שלכאורה הוא פועל בשמם. אולם, כאשר בני-משפחותיהם של בכירי החמאס זקוקים לעזרה רפואית, הם יודעים היטב למצוא את הדרכים כדי להביאם לטיפול בישראל.

במאמר המדובר בשפה האנגלית, נכתב על "הצביעות המוסרית של ישראל". ובכן, מה לעשות, לא רק ישראל שלחה סיוע לנפאל. גם ארה"ב שלחה סיוע לנפאל למרות שהכוחות האמריקאים אחראים להריגתם ולפציעתם של מיליוני בני-אדם ברחבי המזרח-התיכון, באסיה ובאפריקה מאז הפלישה אמריקאית לאפגניסטן בשנת 2001. גם גרמניה שלחה סיוע לנפאל למרות שחיילים גרמנים הרגו מאות אפגאנים בין השנים 2014-2001, אך בגרמניה אסור לדבר על כך, אלא רק על מספר החיילים הגרמנים שנהרגו באפגניסטן. גם צרפת שלחה סיוע לנפאל, וזאת למרות שחיילים צרפתים הרגו אלפי בני-אדם במשימות צבאיות במאלי ובאזורים נוספים באפריקה במהלך השנים האחרונות, והם אף מואשמים באונס שטתי של ילדים וילדות ברפובליקה של מרכז אפריקה. אולם, בכל זאת קיים הבדל גדול בין ישראל לשאר המדינות ששלחו סיוע לנפאל: אפגניסטן אינה מאיימת על ארה"ב; אפגניסטן גם איננה מאיימת על גרמניה; ומאלי איננה מאיימת בחיסול והשמדה של המדינה הצרפתית. לעומת זאת, ארגון החמאס בעזה בהחלט מהווה איום ישיר על ישראל למרות ההכחשות וההתעלמות המכוונת של עיתון "הארץ" המטורלל.

למרות האידיאולוגיה המרושעת של עיתון "הארץ", מדינת-ישראל התברכה בהישגים יוצאי-דופן בתחומים רבים ומגוונים היכולים להאיר פינות אפלות רבות ברחבי-העולם. בכל רגע נתון, נמצאים בישראל אלפי זרים מעשרות מדינות המקבלים הכשרה מקצועית במגוון רחב של תחומים. גם נפאל שלחה במהלך השנים האחרונות אלפים מאזרחיה כדי להעשיר את הידע שלהם באמצעות המקצוענות הישראלית. מאידך, אלפי ישראלים התנדבו לסייע לנפאל בדרכים ישירות ועקיפות ב-10 השנים האחרונות ללא כל תמורה. רבים מהם אף שילמו מכיסם הפרטי כדי להגיע לנפאל על-מנת לסייע לתושבים במגוון רחב של נושאים ותחומים. ככה מדינה נורמאלית צריכה להתנהל וככה חברה אזרחית נורמאלית צריכה להתנהג - הן בעיתות של שלום ובמיוחד בעיתות של מצוקה וקטסטרופה אנושית כפי שאירע לאחרונה בנפאל.

בניגוד לדעתו של עיתון "הארץ", יש רבים שמברכים ומוקירים את הסיוע הישראלי. אנחנו יכולים לסכם את הנושא באופן הבאה בשני מישורים: על אפו ועל חמתו של עיתון "הארץ", אנחנו נמשיך לסייע ככול יכולתנו למדינות נזקקות, אך במקביל לכך אנחנו נילחם בעוצמה הראויה נגד כל מי שרוצה לפגוע בנו במזיד.

תודה רבה לכול מי שסייע במישרין או בעקיפין לאזרחי נפאל מאז רעידת-האדמה האחרונה.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל", מגזין המזרח התיכון, 1 במאי 2015.

ענת וקסמן בהחלט מייצגת את השמאל הישראלי האטום

אין ספק שהשמאל הישראלי מייצר הרבה טמטום פוליטי, כלכלי, חברתי ומדיני. אם כך הוא המצב, מדוע אנחנו צריכים להשחית את זמננו על איזה עוד שחקנית ששוב הצהירה דברי הבל למכביר? יש כל-כך הרבה נושאים מעניינים לכתוב עליהם ולהביאם לידיעת הקוראים, אז למה בכל זאת אנחנו משחיתים את זמננו על איזו עוד ענת וקסמן המתחזה לאייקון פוליטי באמצעות אמירות פוליטיות רדודות? ובכן, יש לכך שתי סיבות: האחת: ענת וקסמן הפכה למעשה לקול האותנטי של השמאל הישראלי הטיפש. והשנייה: אנחנו כותבים על ענת וקסמן למען העתיד. דהיינו, אם אי-פעם מישהו ירצה להעניק תשורה כלשהי לענת וקסמן, דברי ההבל שהיא אמרה יצטרכו להישקל במאזן-החשבון גם עתיד הקרוב והרחוק. בדומה לענת וקסמן, גם אנחנו רוצים שינוי שיבוא לידי ביטוי גם התרבות הישראלית - הראויה לאנשים קצת יותר תרבותיים ממה שהיא ודומיה מייצגים בימים אלה.

השמאל הישראלי, בדומה לענת וקסמן, לא מסוגל לקבל את ההכרעה הדמוקרטית של הציבור הישראלי. מרבית תושבי המדינה החליטו החלטה רציונאלית לבחור בקו השמרני אותו מייצג הליכוד, לעומת הקו ההרפתקני אותו מייצגת מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". הבלוף הקטן הזה של מפלגת-העבודה, למעשה מספר את הסיפור של הבחירות האחרונות שנערכו ב-17 במרס 2015, והוא עשוי גם לספר לנו על הבחירות הבאות, משום שההפתעה עלולה להיות גדולה יותר אם ענת וקסמן וחבריה ימשיכו לייצג בדבריהם את השמאל הישראלי הטיפש והרדיקלי. איכשהו, השמאל הישראלי הצליח לרכז סביבו הרבה חוליגנים גזעניים שיש להם פה גדול המייצר אמירות שהן על גבול הפשיזם האידיאולוגי כלפי דעות ומחשבות אחרות.

יש לנו מיליון ישראלים דוברי רוסית המתרחקים כמו מאש ממפלגות שיש להן אג'נדה שמאלנית. בהכללה גסה (גסה מאוד) אנחנו יכולים לציין שלרבים מהם אין כל מושג מי זאת ענת וקסמן, אולם יש להם מושג גדול מאוד על התרמיות הפוליטיות הבאות מבית-מדרשו של השמאל הרדיקלי המתחזה למתון, לדמוקרטי ולליבראלי - זה השואף לשלום-עולמי ולאחוות-עמים בכוח הנשק ובדיכוי המחשבה החופשית. אולם, מאחורי הפאסדה הזאת, מסתתרת גזענות, יהירות ואטימות כלפי כל מי שלא מסתדר בשורה אחת עם הקו הרשמי. למי שלא זוכר, לאחר ניצחונו של בנימין נתניהו בשנת 1996, האדמו"רים של השמאל הישראלי ההזוי טענו שיש לתת זכות-הצבעה לעולים מברית-המועצות לשעבר רק לאחר 5 שנות שהות בישראל משום שהם לא ממש מכירים את המערכת הפוליטית בישראל. 20 שנה עברו מאז, ואותה יהירות אטומה נותרה כשהייתה והיא לובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות הפוליטיות של זמננו. לידיעת השמאל הישראלי, "הגוש" הזה אותו אתם מכנים בזלזול "העולים מרוסיה" - למרות שהם כבר מגדלים דור שלישי בארץ - גם הוא חלק אינטגראלי חשוב מהסיפור הישראלי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות של חודש מרס 2015.

קיים הבדל עצום בין המחנה השמרני בישראל לבין השמאל הישראלי על גווניו השונים. ההבדל הזה מתבטא בכך שאם התוצאה הייתה הפוכה, אף אחד מהמחנה השמרני לא היה מאיים בירידה מהארץ או מתבטא בגזענות חלולה כלפי אחרים רק בגלל איזו בחירה דמוקרטית שנעשתה על-ידי ציבור-בוחרים גדול מאוד. במילים אחרות, תמיד, אבל תמיד, האהבה של השמאל הישראלי למדינת-ישראל תלויה אך ורק בתוצאות הבחירות ולא בגלל שיש למדינת-ישראל ערך-מוסף אדיר החורג הרבה מעבר לניצחון דמוקרטי של מחנה כזה או אחר. שטף האמירות הגזעניות כלפי ציבור מסוים לפני הבחירות האחרונות ולאחריהן, מראה בעליל שהשמאל הישראלי לוקה בעיוורון מוחלט בכל הנוגע לשיח-הדמוקרטי האמור להתקיים במדינת-ישראל. העיוורון הזה משותף - באופן מעורר דאגה - גם לרבים מאמצעי-התקשורת בישראל כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במאמרם של יונית לוי ואודי סגל שפורסם במגזין יהודי-אמריקאי  (TABLET)ב-7 באפריל 2015, שניסו לבאר את ניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות של חודש מרס 2015.

שני עיתונאים מנותקים מערוץ 2 - יונית לוי ואודי סגל -  ניסו להסביר לקהל אמריקאי "איך נתניהו ניצח בבחירות". לטענתם, נתניהו ניצח בבחירות בשל שליטתו במדיה הטלוויזיונית - בעיקר בשבוע האחרון של מערכת-הבחירות. טוב, אז כנראה שני העיתונאים האלה מתאימים כמו שקע-לתקע לרמה "השטחית" של הקורא האמריקאי הממוצע הראוי להרבה יותר קרדיט ממה שהוגש לו במאמר המדובר. נתניהו לא ניצח בגלל הטלוויזיה, אלא נתניהו ניצח למרות הטלוויזיה, הרדיו, העיתונות הכתובה ואתרי אינטרנט החדשותיים. זהו ההבדל הגדול ששני העיתונאים המנותקים האלה לא באמת רוצים להבין - וזאת בדומה לאנשי-תקשורת רבים המעטרים כיום את התקשורת הממסדית בישראל של שנת 2015. מרבית התקשורת הישראלית יצרה במערכת הבחירות האחרונה מצגת-שווא פוליטית. אך במקום להסיק את המסקנות המתבקשות, גם באופן אישי, היא מנסה להטיל ספק במניעים של ציבור שלם שלא לבחור בקו פוליטי מסוים שהוכתב להם בתקשורת הישראלית. ההלם הגדול כנראה מייצר תזות הזויות שנועדו לתרץ את המפלה הגדולה. לא נתניהו ניצח, אלא הציבור הישראלי כולו ניצח בגדול משום שהוא לא נכנע לתעמולה הכוזבת שהופצה במשך חודשים ארוכים בתקשורת הישראלית.

הניסיון הכושל של שני העיתונאים האלה להציג את ציבור הבוחרים כעדר הנוהה אחרי מסרים טלוויזיוניים בלבד, הוא לא פחות מאשר שקר בוטה שנמסר במודע, משום שהמסרים שהועברו לציבור הישראלי באמצעות ערוצי החדשות נועדו ליצור תדמית שלילית וקטלנית לנתניהו על-מנת להשפיע על אופן ההצבעה של הבוחרים. במילים אחרות, התקשורת הישראלית עסקה רובה ככולה "במסע הפחדה" בוטה נגד נתניהו במטרה להביא לניצחונו של "המחנה הנכון". מסע-ההפחדה התקשורתי הזה לא הצליח משום שהוא היה שקוף מדי, בוטה מדי, שקרי מדי, היסטרי מדי שלא תאם למציאות היומיומית בה חי האזרח הישראלי הממוצע. כך למשל, הניסיון להציג את מדינת-ישראל כמדינה כושלת רק בשל כהונתו של אדם מסוים, מראה בעליל, פעם נוספת, שהשמאל הישראלי "אוהב" את מדינת-ישראל רק אם הציבור הישראלי בוחר את הבחירה "הנכונה" על פי הקו שעוצב בידי האדמו"רים של השמאל הישראלי. הטיעונים שהובאו במאמר של יונית לוי ואודי סגל בנוגע לניצחונו של נתניהו, למעשה משרתים את התדמית שצוירה למחנה-השמרני בידי מעצבי דעת-הקהל הקשורים בדרך זו או אחרת לשמאל הישראלי הקיצוני או לשמאל הישראלי הקיצוני יותר. די להביט בפרסומות המשודרות בטלוויזיה או להביט על האופן בו מוצגים אנשים מסוימים בסדרות טלוויזיה כדי להבין על מה מדובר. ובכן, לא כל דבר חייבים לשדר.

כך, במסגרת הזו, דבריה של ענת וקסמן קלעו במדויק למטרה העליונה של אמצעי-התקשורת בישראל. דהיינו, הם יוצרים במכוון שערורייה ציבורית אלימה ומתלהמת, ולאחר מכן הם מנסים להתנער מהדברים בטיעונים מופרכים בדומה למקרה של פרופ' אמיר חצרוני שהובא לערוץ 2, ימים אחדים לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, כדי להרצות על משנתו הגזענית בנוגע לבני-עדות המזרח (שהפכו לשם כולל של מנשקי מזוזות, מנשקי קמעות, עובדי-אלילים, חשוכים וניאנדרטלים מזוינים שלא קוראים ספרים). לכאורה בשם "חופש הביטוי", התקשורת הישראלית עוסקת ב"חופש השיסוי" בשל אג'נדה פוליטית מסוימת שנועדה לשרת בעלי-עניין עם גוון פוליטי מסוים. בכך, התקשורת הישראלית הפכה את עצמה לגוף המסכן את הדמוקרטיה הישראלית בשל ליקוי-מאורות אינטלקטואלי ועצלנות מחשבתית.

בבחירות האחרונות הציבור הישראלי אמר את דברו באופן נחרץ: אנחנו רוצים תקשורת טובה יותר, אנחנו רוצים אנשי תרבות טובים יותר, אנחנו רוצים פוליטיקה טובה יותר, אנחנו קוראים לכולכם להשתפר! שאם לא כן, הזעזוע שלכם בבחירות הבאות יהיה גדול יותר ועמוק יותר, משום שעל-פי מה שנראה כיום, סביר להניח שמפלגות אחדות יחד עם כמה מאמצעי-התקשורת הישראלית ייעלמו לחלוטין אם הם לא ידעו להתאים את עצמם לקו ישראלי פטריוטי שפוי ומתון  - וזאת ללא ההתלהמות התקשורתית הטיפוסית שנועדה להשיג עוד רייטינג רגעי ובר-חלוף המעורר הסתה פרועה של קבוצה אחת כלפי רעותה.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "ענת וקסמן היא הקול האותנטי של השמאל הישראלי", מגזין המזרח התיכון, 16 באפריל 2015.

כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים במפלגת העבודה

ברמה המילולית, מערכת הבחירות לכנסת ה-20, הייתה אלימה במיוחד היא גלשה לעיתים קרובות להסתה בלתי-נסבלת ברמה האישית. מבחינה תקשורתית, אנו היינו עדים להסתה כמעט חד-צדדית המופנית כלפי אדם אחד - שלא במקרה הוא מכהן כראש-ממשלת ישראל הנוכחית לפחות עד ה-17 במרס 2015. מאידך, דווקא הציבור הישראלי גילה במערכת הבחירות הנוכחית בגרות מסוימת, וזאת בניגוד גמור למערכות התקשורתיות הסובבות אותו והאמורות להעניק לו שירות הוגן ככול שניתן. הנטייה הבלתי-נסבלת של התקשורת הישראלית לגלוש להסתה אלימה בין אדם לחברו, בין ציבור אחד למשנהו ובין אזרח לבין מדינתו, נגועה באופן מובהק בהטיה פוליטית שאין לה ולא-כלום עם האינטרס הציבורי משום שההסתה הזו ברוב המקרים גלשה להצגת נתונים שקריים שהובאו לציבור הישראלי באופן מכוון במטרה לשרת גורם פוליטי מסוים.

בדרך-כלל, להסתה כזו יש הצלחה משום שהיא מפעילה בלוטות אמוציונאליות בקרב הציבור הלכוד בסבך של נתונים סותרים לכאורה. מצד אחד, למרבית הישראלים ברור לחלוטין שמדינת-ישראל היא סיפור של הצלחה כלכלית מרשימה גם לאור הסביבה האלימה בה אנו חיים. מאידך, מאז שהחלה מערכת הבחירות לכנסת ה-20, אנו עדים לשטף של נתונים כלכליים שנועדו להציג את מדינת-ישראל כסיפור שכולו כישלון-אחד-גדול רק בגלל כהונתה של ממשלה מסוימת. בשל "הרעשים התקשורתיים" הללו, כמעט ובלתי-ניתן לנהל דיון רציני על הבעיות האמיתיות של ישראל ועל הדרכים הראויות שיש לאמץ במטרה להתגבר על הקשיים הללו.

כך למשל, אחת מהבעיות המטרידות ביותר את הציבור הישראלי היא "בעיית הדיור" - המתרכזת בעיקר בשל מחירן הגבוה של הדירות בישראל. לאורך כל מערכת הבחירות הנוכחית לא נערך דיון רציני על הנושא הזה. כמובן שיש לכך סיבה משום שהכנסות המדינה ממסים על דירות הסתכמו בשנת 2014 על יותר מ-20 מיליארד שקל המהווים כ-5 אחוזים מתקציב המדינה. שום ממשלה, כולל ממשלת-שמאל מובהקת, לא יכולה לוותר על סכום אדיר שכזה. אין תימה איפה, שמרבית המפלגות מחפשות פתרונות "קסם" לבעיה זו על-מנת לרצות את ציבור הבוחרים, אולם בכך המפלגות עצמן נזקקות לשפע של תירוצים ולשפע של לוליינות מילולית כדי לחפות על חסרונה של תוכנית אמיתית להורדת מחירי הדיור. יתרה מזאת, כל תוכנית להורדת מחירי הדיור בישראל תגרום הפסד כספי ניכר למי שכבר רכש דירה בישראל או לכאלה שכבר כפופים למשכנתא מכבידה למשך עשרות שנים הבאות. לאף מפלגה אין פתרון אמיתי היכול להוזיל את מחירי הדיור באופן ניכר מבלי לפגוע באלה שכבר משועבדים לדירה. כשאין פתרון אמיתי לבעיות "הבוערות" בישראל, מרבית המפלגות גלשו להכפשות אישיות בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי-התקשורת בישראל. מדינת-ישראל זקוקה לפתרון מערכתי כולל והולם בנושא הדיור, הן בשל גידול באוכלוסייה והן בשל העלייה המבורכת לישראל הגוברת משנה לשנה - משום שמדינת-ישראל מהווה מוקד-משיכה בשל הישגיה המדהימים, וזאת למרות הניסיון התקשורתי להטיל דופי באורחות החיים שלנו.

בסוף חודש פברואר 2015 פורסם דו"ח מבקר המדינה בנוגע למשבר הדיור. הארץ סערה למשך כמה שעות בשל הממצאים שהוצגו בו, אולם מייד לאחר מכן כולם נכנסו לתרדמה כאילו מאומה לא התרחש. מעבר לכישלונות של הממשלות הישראליות לזהות בזמן את המשבר ולהיערך באופן הולם בעזרת מתן פתרונות יעילים, אחריותו הישירה של בנק-ישראל בניפוח מחירי הדיור הוצנע לחלוטין משום שלכולם היה קל מאוד לשלוח את החצים לעבר ממשלת נתניהו השנייה והשלישית משיקולים פוליטיים. בנק-ישראל, באמצעות הורדת הריבית שנועדה לסייע ליצואנים, יצר במו-ידיו בועה נדל"נית משום שזה היה אפיק ההשקעות היחיד והריאלי של החוסכים בישראל.

בתחילת חודש מרס 2015 בנק "הפועלים" (שהיה פעם מזוהה עם מפלגת-העבודה) פרסם הודעה "מרעישה" על רווחיו הגדולים שהגיעו לשיא של 2.74 מיליארד שקל בשנת 2014. וראו אזה פלא, למרות הרווחים העצומים של הבנק, הוחלט לפטר כ-800 עובדים, אך במקביל לכך מנכ"ל הבנק, ציון קינן, קיבל בשנת 2014 שכר של 8.5 מיליון שקלים. הבנק חילק דיבידנד בסכום של 412 מיליון שקלים מהרווחים של שנת 2014. ובכן, מה לא בסדר בתמונה הזו? לצערנו הרב, כמעט אף מפלגה - למעט ח"כ אילן גלאון תנועת מר"צ ומשה כחלון ממפלגת כולנו - לא התייחסה לעיוות מוסרי הזה בשל שיקולי בחירות וחוסר-רצון להתעסק עם אחד מהארגונים הכלכליים הגדולים בישראל. וכך, החברות הכלכליות הישראליות מעצבות שיח-כלכלי מעוות שבו גם כשיש רווחים עצומים, חייבים לפטר עובדים מסורים, וזאת במטרה להציג רווחים גדולים יותר גם בשנה שלאחר מכן. העיוות הזה מתגבר משנה לשנה גם בשל שתיקתן של כל המפלגות -  שגם הן סובלות מעיוות מוסרי בשלל תחומים הנוגעים לחייו של האזרח הישראלי. יתרה מזאת, אין שום הצדקה מוסרית לשכר של 8.5 מיליון שקל לשנה - יהא האיש מוכשר ככול שיהיה. למפלגת העבודה אין תשובה מוסרית ומעשית לעיוות הזה הנעשה על חשבון הציבור כולו.

הממשלות האחרונות בישראל, עד לשנת 2014, דגלו בצמצום חובותיה של מדינת-ישראל באופן ניכר. כך למשל, היחס בין החוב לתוצר במדינת-ישראל הסתכם בשנת 2013 ב-67.4 אחוזים בלבד. זהו נתון פנטסטי משום שהממוצע העולמי במדינות-המפותחות עמד באותה שנה על 108.5 אחוזים. סביר להניח שצמצום החוב בא, בין היתר, על חשבון השקעות ציבוריות. ובכן, כאן נשאלת השאלה האם התהליך הזה משרת את הציבור הישראלי לטווח הארוך או לא? שאלה נוספת היא, האם למפלגת-העבודה יש פתרונות קסם בנוגע להשקעות ציבוריות גדולות ללא הרחבה ניכרת של החוב הלאומי? סביר להניח, שלאור מערכת הבחירות האלימה שהתנהלה בישראל בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי התקשורת בישראל, מפלגת-העבודה עדיין לא גיבשה דעה בנושא. לידיעת מפלגת-העבודה - בנק-ישראל מתכנן להוריד את החוב לרמה של 60 אחוזים עד לשנת 2020. יתרה מזאת, לדעת בנק-ישראל, מחירי המזון בישראל ירדו בשנת 2014 ב-3.5 אחוזים, וזאת בניגוד גמור לטענות של מפלגת-העבודה על יוקר-המחיה בישראל. יש לנו בעיה אחרת - והיא בעיית השכר. אולם ספק רב אם מפלגת-העבודה מסוגלת לטפל בבעיה כאובה זו מבלי להיכנס לגירעונות עצומים העלולים להעיק על הדור הנוכחי ועל הדור הבא.

לאורך כל מערכת הבחירות הנוכחית אפשר לציין שהנושא "הפלסטיני" כמעט ונעלם מהשיח הפוליטי. ההישענות של השמאל הישראלי כולו על הנושא "הפלסטיני" בלבד לאורך עשרות השנים האחרונות, העלה חשש כבד בקרב הציבור הישראלי שאי-אפשר לסמוך של השמאל הישראלי שפיתח אובססיה פוליטית בעניין הזה תוך כדי התעלמות מוחלטת מנושאים חשובים לא פחות. יתרה מזאת, האובססיה הפוליטית של השמאל הישראלי בנוגע לעניין "הפלסטיני" נותרה כשהייתה, גם שהרשות-הפלסטינית עשתה את כל הטעויות האפשריות תוך-כדי דחייה של כל ההצעות של כל הממשלות הישראליות שכיהנו מאז הסכם אוסלו האומלל של 1993.

האם השמאל הישראלי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נעוצה דווקא במעשיה של ממשלת-ישראל, אלא ששורש-הבעיה נעוץ בסרבנות הפלסטינית להגיע לפשרה הולמת עם מדינת-ישראל? אם "הכיבוש" הישראלי נורא ואיום, ואם ישראל מבצעת פשעים איומים נגד "העם הפלסטיני", מדוע הרשות-הפלסטינית אינה ממהרת להכריז על מדינה-עצמאית גם על חלק מהשטח? הרי מנהיגי היישוב היהודי היו מוכנים להגיע לפשרות מרחיקות-לכת עד לשנת 1948 למרות "הצהרת בלפור" שהעניקה לנו בית-לאומי גם על עבר-הירדן המזרחי. למרות הטענות על "כיבוש" הנמכרות כלחמניות-טריות לקהילה הבינלאומית בידי דוברי השמאל הישראלי, הרשות-הפלסטינית נהנית מאוטונומיה כמעט מלאה, כך שלישראל אין כל שליטה על חייהם של יותר מ-95 אחוזים מהאוכלוסייה המוסלמית המתגוררת ביהודה ושומרון. את השליטה הביטחונית אפשר לצמצם עד למינימום אם המנהיגות הפלסטינית תגיע להכרעה מוסרית שאסור, באופן מוחלט, לרצוח יהודים רק בשל היותם יהודים. לצערנו הרב, מפלגת-העבודה אינה מסוגלת להציב מראה מול הרשות-הפלסטינית. זאת ועוד, מפלגת-העבודה גם אינה מסוגלת להציב מראה מול האידיאולוגיה הפלסטינית - זו הלובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות המקומיות והבינלאומיות. בדיוק כמו בנושא כלכלי, גם בנושא הפלסטיני, מפלגת-העבודה אינה מסוגלת להימנע מפופוליזם זול ומטעה שנועד לקושש עוד כמה קולות בעזרת גימיקים תקשורתיים. מפלגה רצינית הטוענת לכתר, מן ראוי היה שהיא תציג לציבור תוכנית עבודה מסודרת לשנים הבאות. יש תוכנית כזו? או, פעם נוספת, המפלגה תעדיף לעסוק בהכפשות אישיות?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים", מגזין המזרח התיכון, 12 במרס 2015.

מאיר דגן מנהל טרור תקשורתי נגד ממשלת-ישראל

דבריו של מאיר דגן בערוץ 2 שהובאו ב-5 במרס במרס 2015, על מדיניותו של נתניהו המובילה לדעתו לעבר מדינה דו-לאומית ומדינת אפרטהייד, מראים בעליל שסביב השמאל הישראלי מתרכזים אנשים שהפכו את ההסתה למקצוע מועדף בשעות הפנאי הרבות שלהם (בדומה ליובל דיסקין). בניגוד לדברי ההבל של דגן, מפלגת הליכוד פרסמה תגובה-ממלכתית מן המעלה הראשונה מבלי להיכנס לעימות מיותר עמו. מאיר דגן עדיין לא התרגל לעובדה שבמערכות הבכירות של מדינת-ישראל עומדים אנשים הרבה יותר מוכשרים ממנו. דברי ההבל של דגן מוכיחים לציבור הישראלי כולו שמחנה-השמאל מורכב בעיקר מאנשים שהפכו את המרירות האישית לעמדה-פוליטית לגיטימית לכאורה. מן הסתם, דבריו של דגן דווקא יחזקו את הרושם שאי-אפשר לסמוך על השמאל הישראלי. מוזר מאוד שיצחק הרצוג הקיף את עצמו באנשים שאיבדו את הקשר עם המציאות - אך בכל זאת הם דורשים עוצמה פוליטית ושררה. אנחנו מאחלים למאיר דגן בריאות ואריכות ימים ושימשיך ליהנות מהפנסיה שלו ואף יזכה לראות איך מדינת-ישראל ממשיכה לשגשג.

5 במרס 2015: התגובות בתקשורת הישראלית הממסדית לנאום נתניהו בקונגרס האמריקאי היו די אומללות. למעט עיתונאים אחדים, דומה היה שהתקשורת הישראלית שרויה במצוקה גדולה (ובכיינית) לנוכח הנאום המשכנע של נתניהו בקונגרס האמריקאי. לא צריך להיות אוהד מושבע של נתניהו כדי להעריך את דבריו ואת עמידתו האמיצה מול נשיא אמריקאי זחוח כמו אובמה. סביר להניח שאזרחים במצרים, בירדן, בסעודיה ובמדינות נוספות במפרץ-הפרסי מעריכים את עמידתו של נתניהו מול האיום האיראני הרבה יותר מאשר כמה "עיתונאים" ו"פרשנים" שכיכבו ביומיים האחרונים בתקשורת הישראלית. לא רבים שמו-לב לכך, אולם העולם-הסוני מנהל מלחמת-הישרדות מול העולם השיעי בהנהגת איראן - לצערנו הרב, לא הרצוג ולא אובמה מבינים את התמונה כולה. אם ייחתם הסכם גרוע עם איראן, לא רק שיתחיל מירוץ חימוש גרעיני במזרח-התיכון בטווח הארוך, אלא כל המדינות הסוניות יתמכו בארגון "המדינה האסלאמית" או בארגון "ג'בהת אל-נוסרה" במטרה שינהלו מלחמה בלתי-מתפשרת בהגמנויה השיעית בעיראק ובסוריה (ירדן כבר פרסמה הצהרה כזו לפני ימים אחדים). במילים אחרות, המאבק האזורי יהפוך את חייהם של מיליונים לגיהנום אחד גדול. וקצת חומר למחשבה: אם נתניהו היה באופוזיציה, הוא היה הופך עולמות כדי לתמוך ביצחק הרצוג אם הוא היה עומד במצב דומה מול נשיא אמריקאי כלשהו. אבל כנראה יצחק הרצוג בנוי אחרת - ממש אחרת בהשוואה לאביו ז"ל.

ישראל - נאום נתניהו בקונגרס האמריקאי: לשם שינוי, אנחנו פותחים בסקירה קצרה על נאום נתניהו בקונגרס האמריקאי ב-3 במרס 2015; כרגיל, זה היה אחד מהנאומים המבריקים של נתניהו ואחד מהנאומים הטובים ביותר שנישאו בקונגרס האמריקאי. אחד מהעיתונאים בארה"ב אמר מיד לאחר הנאום, שהמידע שהביא נתניהו בנאומו לא נמסר לציבור האמריקאי בשש השנים האחרונות. רמז ברור לנשיא אובמה שלא העביר לציבור האמריקאי מידע אמין ומלא כמתחייב מתפקידו. הנאום הועבר בעשרות ערוצי חדשות ברחבי העולם בשידור ישיר. סביר להניח שזה היה אחד מהנאומים הניצפים ביותר בשנים האחרונות. רשת "פוקס ניוז" הכתירה את נתניהו כ"צ'רצ'יל של דורנו" גם משום שהוא דיבר בשם מדינות ערב כמו מצרים, סעודיה וירדן החרדות מהאיום האיראני. עיתונאים נוספים בארה"ב אמרו שנתניהו הצליח בכישרון רב להעלות את הנושא האיראני לדיון ציבורי כפי שלא היה כך מעולם. אחרים רמזו שאין כיום "אישיות בינלאומית" שמצליחה לרתק כך את העולם כפי שנתניהו מצליח לעשות זאת בכישרון רב. ערוצי החדשות בישראל שידרו את תגובתו של יצחק הרצוג לנאום - הרצוג נשמע יבבן חיוור והיסטרי יותר מהרגיל.

טרור אסלאמי - סיכום של שנת 2014

הפיגוע הקטלני שהתבצע בפריז ב-7 בינואר 2015 בידי שלושה טרוריסטים מוסלמים שבמהלכו נהרגו 12 עיתונאים ושוטרים, היה המשך ישיר לאלימות האסלאמית הברברית שבאה לידי ביטוי בעוצמות ניכרות לאורך כל שנת 2014. לאורך כל השנה האחרונה, היינו עדים למסכת שלמה של מלחמות-אזרחים קטלניות, טבח במיעוטים, הוצאות-להורג המוניות, טרור, אלימות, אונס-המוני, ביזה, גירוש, מכירת נשים, נערות וילדות, וכן פיגועים קטלניים מאוד שהתבצעו בידי יחידים או בידי עשרות קבוצות טרור אסלאמיות הפעולות במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו.

מאות-אלפי פעולות טרור אלימות התבצעו בעשרות מדינות ברחבי-העולם על רקע דתי-אסלאמי. אפשר לציין שבכל מקום בו קיימת נוכחות אסלאמית כלשהי, המציאות היומיומית גולשת לאיטה לכדי אלימות על רקע של שונות דתית ותרבותית כפי שהדבר מתבטא היטב באירופה. ועם זאת, ראוי לציין, שמרבית ההרוגים בכל האירועים האלימים הללו היו מוסלמים שנפגעו בידי טרוריסטים מוסלמים כפי שהדבר מתרחש בעוצמות גדולות בסוריה, בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובמדינות מוסלמיות נוספות.

בהתאם לאיסוף הנתונים שלנו (הנערך בעזרת מעקב יומיומי אחרי דיווחים תקשורתיים המתפרסמים בשפות אחדות) נהרגו 137,576 בני-אדם בשנת 2014 בעשרות-אלפי פעולות טרור קטלניות שהתבצעו ביותר מ-40 מדינות ברחבי-העולם. לעומת זאת, נתונים רשמיים שנמסרו בידי ארגונים אחדים בנוגע למספר ההרוגים בסוריה, בעיראק ובתימן הקפיצו את מספר ההרוגים ל-172,441 בני-אדם לאורך כל שנת 2014. לאור מלחמת-האזרחים האלימה המתחוללת בין מוסלמים לנוצרים ברפובליקה של מרכז-אפריקה, סביר להניח שמספר ההרוגים לשנת 2014 גבוה יותר. על-פי הערכות של האו"ם, במדינה זו נהרגו יותר מ-5,000 בני-אדם במהלך השנה האחרונה.

כך או כך, שנת 2014 רשמה שיאים של  אלימות אסלאמית קטלנית גם בעקבות עלייתו של ארגון "המדינה האסלאמית" שהצליח להשתלט על אזורים רחבים מאוד בסוריה ובעיראק בזמן קצר בלבד. יתרה מזאת, המדיניות הרצחנית הקרימינלית של הארגון משמשת השראה לאלפי מוסלמים המתגוררים באירופה להצטרף לארגון או לבצע פעולות טרור קטלניות במדינות המערביות בהן הם מתגוררים. לפיכך, סביר להניח שלאורך כל שנת 2015 אנו נראה איום הולך וגובר על אורח-החיים הדמוקרטי המתמודד מול הברבריות הקטלנית הנעשית בשם הדת האסלאמית. התפרקותן של מדינות ערביות אחדות כמו לוב, תימן, סודאן, סומליה, סוריה ועיראק משמשות תמרורי אזהרה בוהקים למדינות מוסלמיות נוספות ולעולם הדמוקרטי כולו כפי שהוא מוכר לנו כיום.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - סיכום לשנת 2014

מדינה:	הרוגים לחודש דצמבר 2014:	סה"כ הרוגים לשנת 2014:
סוריה:	6,000	76,026 (נתון רשמי)
עיראק:	4,900	48,590 (נתון רשמי)
ניגריה:	742	9,214
אפגניסטן:	669	8,082
פקיסטן:	653	5,227
קמרון:	438	652 (רובם טרוריסטים מוסלמים)
תימן:	221	7,700 (נתון רשמי)
סומליה:	207	1,884
סודאן + דארפור:	205	1,920
לוב:	152	2,109
מצרים:	76	1,157
דרום-סודאן:	49	3,858
קניה - טרור אסלאמי:	37	319
הודו - קשמיר:	35	242
רוסיה - קווקז:	34	134
פיליפינים - טרור אסלאמי:	26	399
תאילנד - טרור אסלאמי:	--	61
סין - טרור אסלאמי:	--	252
לבנון:	15	314
אלג'יריה:	5	143
סעודיה:	4	24
אוסטרליה - טרור אסלאמי:	3 (2 בני-ערובה וטרוריסט מוסלמי)	4
טורקיה - כורדים::	3	25
איראן:	3	8
טוניסיה:	2	86
מאלי:	1	407
צרפת - טרור אסלאמי:	1	2
בלגיה:	--	4
קנדה:	--	4
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	--	425 (מבוסס על דיווח תקשורתי בלבד. סביר להניח שמדובר על יותר מ-5,000 הרוגים)
גינאה ביסאו:	--	19
בנגלדש:	--	18
ניז'ר:	--	11
קירגיסטן:	--	11
צ'אד:	--	10
אתיופיה:	--	9
טורקמניסטן:	--	3
ג'יבוטי:	--	2
בחריין:	--	2
ארה"ב:	--	2
עזה - טרור פנימי	1 (טרוריסט מוסלמי בתאונת עבודה)	עשרות
ישראל - עזה:	1 (טרוריסט מוסלמי בכיר מירי של צה"ל)	2,159 (רובם טרוריסטים מוסלמים במבצע צוק-איתן)
ישראל - טרור - עזה:	--	73 (רובם חיילי צה"ל במסגרת מבצע צוק-איתן)
ישראל - הרשות הפלסטינית:	3 (כולם טרוריסטים מוסלמים)	45 (רובם טרוריסטים מוסלמים)
ישראל - טרור - הרשות הפלסטינית:	--	18 (אזרחים, חיילים ושוטרים)
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	10	143
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	26	149
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	4	74 (נתון רשמי)
סה"כ:	14,526 הרוגים	172,441 הרוגים לשנת 2014
לפי מערכת מגזין המזרח-התיכון:		137,576 הרוגים לשנת 2014

כאמור, על-פי איסוף מידע הנערך באמצעות מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - במהלך שנת 2014 נהרגו 137,576 בני-אדם בפעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בשנת 2014", מגזין המזרח התיכון, 8 בינואר 2015.