כשהשרלטנות האמריקאית נתקלת בעקשנות הישראלית

בתרבות הפוליטית האמריקאית המסורתית, הכל צריך להיות עטוף יפה, כמו בנייר צלופן מרשרש ומבהיק, בדומה למתנות המיותרות והשטותיות המוענקות כתשורה חגיגית לקראת חג-המולד. בתרבות האמריקאית, הצורה החיצונית המוקפדת מחפה על דלות החומר הנוטה בדרך-כלל להיות שטחית ורדודה עד כאב. בתרבות האמריקאית בונים בתים לתפארת, אולם יש להם נטייה "מוזרה" להתעופף לכול-הרוחות כבר בסופה הראשונה. בתרבות האמריקאית, כאשר רוצים לתלות תמונה על הקיר, אז זו משימה כמעט בלתי-אפשרית, שכן קשה עד מאוד לתקוע כהלכה מסמר בקיר העשוי בעיקר מדיקט וקלקר. בתרבות הכלכלית האמריקאית, ישנם עשרות סוגים לכול מוצר מיותר, אך לכולם ישנו טעם זהה ותפל - מלבד העטיפה החיצונית. ללא כל ספק ארה"ב יכולה להביע סיפוק רב על הישגיה הרבים והמרשימים, ויחד עם זאת קשה עד מאוד לשכנע את הפוליטיקאי האמריקאי הממוצע שלא הכל מושלם באמריקה ולא כל מה שהאמריקאים עושים הוא כליל-השלמות עלי-אדמות. לצד ההקפדה על הצורה החיצונית, הפרונטלית, רוחשת לה שרלטנות כללית בלתי-מובנת לצד התמכרות לאומית למידע מיותר שניתן להגדירו כ"זבל סטטיסטי" הנוגע לתחומים רבים ומגוונים. דוגמא אחת, קשה, תבהיר את העניין:

בשיאה של מלחמת ויטנאם, ראשי הצבא האמריקאי טענו ללא הרף שהם מנצחים את לוחמי וייטקונג ואף חוברו לשם כך דוחות מודיעיניים שהוגשו למקבלי ההחלטות בבית-הלבן. איך הם הגיעו למסקנה הזאת? ובכן, הדבר נעשה בעזרת מידע סטטיסטי המנוגד לכול היגיון צבאי. דהיינו, אם חייל אמריקאי יורה X כדורים, סביר להניח שהוא יפגע במספר מסוים של לוחמי הוייטקונג. וכך, בעזרת מצגת-שווא רשלנית, נופחו הנתונים של מספר לוחמי הוייטקונג שנהרגו מידי כוחות הצבאיים האמריקאיים. בעקבות תחקירים קצת יותר מעמיקים התברר כי רק אחוז קטן מאוד מהתחמושת הרבה שבוזבזה בכל קרב, החיילים טרחו לכוון לעבר מטרות ברורות ומוגדרות. זאת ועוד, כאשר פצצה אמריקאית פגעה רק בקרבת מטרה וייטקונגית כלשהי, היא סומנה כ"מטרה שהושמדה" כדי להתאים את המציאות לסטטיסטיקה הצבאית המדומיינת. כרגיל, גם במלחמת ויטנאם ארה"ב חיפשה פתרונות קלים לבעיות מקומיות ובינלאומיות סבוכות ביותר. למרות הזמן הרב שעבר מאז תקופת מלחמת וייטנאם, המדיניות האמריקאית עדיין נשענת על ברוטאליות צבאית העטופה יפה בדיאגרמות ובמינוחים צבאיים מעורפלים. כולם יודעים מה עושה "מחסל מקצועי", אולם אף אחד לא מבין לאשורו (או רוצה להבין) מה עושה "מומחה ללוחמה אינטגרטיבית". כאשר קצין מודיעין אמריקאי מעניק אישור לבצע חיסול-ממוקד בפקיסטן על-סמך מידע שהגיע ממקורות מפוקפקים, בל נתפלא על הקריאות הרמות העולות מאפגניסטן ומפקיסטן המדברות על העמדתו לדין של ברק חוסיין אובמה בגין פשעי-מלחמה.

ב-12 במרס 2010, כוחות-צבא אמריקאיים בשיתוף עם כוחות אפגניים מקומיים ביצעו טבח במשפחה אפגנית על-סמך מידע מודיעיני מוטעה. בכל שלב במהלך הפעולה הצבאית, מפקדי הכוחות האמריקאים יכלו לעצור את מהלך העניינים, אולם הם החליטו להמשיך בפעולה שגרמה לרציחתם של חמישה בני-אדם: 2 נשים בהריון, ילדה בגיל העשרה ושני פקידים אפגניים מקומיים. כאשר נציגים אמריקאים ניסו לשחד את המשפחות האבלות ולהציע להם "דמי שתיקה" לאור המקרה החמור, בני משפחותיהם של הקורבנות סירבו להצעה והם אף נשבעו לבצע פיגועי התאבדות נגד הכוחות האמריקאים אם הרוצחים לא יועמדו לדין. וכעת נשאלת השאלה החשובה המופנית לעבר גנרל דייוויד פטראוס האמריקאי: "האם בני משפחותיהם של ההרוגים שחוסלו בידי האמריקאים יודעים להצביע על המפה ולציין היכן ממוקמת ישראל". למי שעדיין לא שמע, הגנרל פטראוס, המכהן כמפקד פיקוד המרכז האמריקאי, חיבר דו"ח שרלטני בו הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי מדינת-ישראל בשל מדיניותה ביהודה ושומרון, המשפיעה לדעתו על מעמדה ויוקרתה של ארה"ב במרחב האסלאמי. ב-11 במרס 2010, העיתונאי שמעון שיפר הביא ציטוט ישיר (לכאורה) בעיתון ידיעות אחרונות מפי ג'ון ביידן, סגן-הנשיא האמריקאי, שהטיח טענות הזויות לעבר ישראל במילים הללו: "מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן. זה מסכן אותנו וזה מסכן את שלום האזור". ימים אחדים לאחר מכן, דוברים אחדים בבית-הלבן טענו כי ביידן מעולם לא אמר את הדברים הללו שהובאו בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות ב-11 במרס 2010. מאז שארה"ב פלשה לאפגניסטן ולעיראק, ומאז שארה"ב החלה להתערב באופן ישיר בלחימה המתנהלת בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובקווקז, מאות-אלפי אנשים נרצחו בשל המדיניות הצבאית הברוטאלית של ארה"ב במרחב האסלאמי בעשור האחרון. ספק רב אם ההרוגים הללו ידעו בכלל היכן נמצאת ישראל. מי שמסכן את חייהם של החיילים האמריקאים (הגלויים והסמויים) במרחב האסלאמי, הוא מי שנתן להם הוראה בתחילת 2009 להגביר את קצב החיסולים שגרמו לרציחתם של אלפי אנשים חפים-מפשע בעידודה של מקהלת-המעודדות של הנשיא אובמה בעיתון האמריקאי הניו יורק טיימס.

הבעיה אינה נובעת רק מדוחות כאלה ואחרים, או מציטוטים מטופשים, המתפרסמים מידי פעם בתקשורת הבינלאומית כדי לחפות על מעשיהם המחפירים של האמריקאים במרחב האסלאמי. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה מ"רוח המפקד" החותרת לעימות גלוי עם ישראל ללא שום קשר למעשיה של ישראל במרחב המזרח-תיכוני. ברק חוסיין אובמה מחפש את ראשו של ראש-ממשלת ישראל, אך הוא - אובמה - הורה לשלוח שגריר אמריקאי חדש לסוריה - מדינה המשמשת נתיב בטוח לפעילי אל-קאעידה החודרים לעיראק. ניסיון הפיגוע במטוס אמריקאי מעל דטרויט שהתרחש ב-25 בדצמבר 2009, לא נעשה בגלל מדיניות ישראל בשטחי יהודה ושומרון, אלא הוא בא כנקמה על סדרת החיסולים-הממוקדים שנעשו בתימן בידי הצבא האמריקאי שגרמו להריגתם של עשרות בני-אדם חפים-מפשע. דוברי אל-קאעידה בתימן מסרו שהם ינקמו על הפעולה האמריקאית, אולם אף לא גורם רשמי אמריקאי אחד לקח את דבריהם ברצינות, משום שהפעילות האמריקאית בתימן עדיין הייתה חסויה מעיני מרבית הציבור האמריקאי.

הצבא האמריקאי, של שנת 2010, מעורב מבחינה צבאית בכמה מוקדי סכסוך אלימים ביותר הנמצאים במרחב האסלאמי על 57 מדינותיו. ברור ומובן מאליו, שמדיניות-החוץ האמריקאית אינה יכולה להתעלם לחלוטין מהמרחב העצום הזה על כל משאביו החומריים והאנושיים היכולים לחזק את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב. אך הניסיון ההיסטורי של המאה ה-20 מורה על-כך שגם רוסיה הסובייטית שילמה מחיר כבד ביותר על תמיכתה במשטרים אפלים ובתנועות גרילה מקומיות במרחב האסלאמי, תוך-כדי התעלמות מעניינים הנוגעים למוסר, לצדק, לדמוקרטיה ולקיומן של מדינות קטנות - שהן, לכאורה, "לא חשובות". התפנית המדינית האמריקאית של ממשל אובמה לעבר העולם-האסלאמי, טומן בחובו תשלום עתידי גבוה, שכן לקשר האמריקאי עם גורמים מפוקפקים כאלה, תהייה השפעה מרחיקת-לכת בעיקר על אופייה וצביונה הפנימי של ארה"ב. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ארה"ב העניקה מיליארדי דולרים ללוחמי המוג'אהדין האפגניים שנלחמו בכיבוש הסובייטי באפגניסטן. צחוק הגורל הוא, שאותם לוחמי מוג'אהדין שקיבלו הדרכה מסיבית מארה"ב, מנהלים כיום מאבק צבאי עיקש נגד הנוכחות האמריקאית באפגניסטן. לזה, כמו לנושאים נוספים, אין שום קשר למדיניותה של ישראל, אלא רק לשרלטנות המחשבתית של קובעי המדיניות האמריקאית בעשורים האחרונים. לא ישראל מפריעה לארה"ב לממש את מדיניותה במזרח-התיכון, אלא שהתנהגותו הרשלנית של ממשל אובמה במזרח-התיכון, עלולה להצית את דמיונם של הגורמים הרדיקלים במרחב האסלאמי, שכן הקרע המדמם בין הסונים לשיעים הוא הנושא העיקרי שמטריד באמת את המשטרים במזרח-התיכון.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, כשהשרלטנות האמריקאית נתקלת בעקשנות הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 19 במרס 2010.

כמה עולה ילד אפגני הרוג למשלם המיסים האמריקאי

לפני שנסקור את האירועים האחרונים באפגניסטן בעקבות הפעילות האמריקאית של החודשים האחרונים, ראוי להביא דוגמא נוספת בנוגע להתנהלותה של התקשורת הישראלית הילדותית בעניין חיסולו של הטרוריסט הבינלאומי, מחמוד אל-מבחוח, הידוע בכינויו "הצרוד". הפעם, מככב העיתון היומי ידיעות אחרונות בעניין פעוט לכאורה, אולם דווקא הנושא הקטן הזה מראה בעליל שעורכי העיתון ירדו מהפסים בגלל השאיפה להנפיק עוד כותרת מטופשת בגלל שיקולי רייטינג צהבהב. ב-22 בפברואר 2010, עיתון ידיעות אחרונות יצא בכותרת גדולה בשם "בעקבות סוכני המוסד" שהופיעה בעמוד הראשון של העיתון. כתביו האמיצים של העיתון הצהבהב הזה, לא רק שהם החליטו שסוכני המוסד הם שאחראים לחיסול, אלא גם הוחלט במערכת העיתון "לצאת בעקבותיהם" בכתבת תחקיר המגוללת את "חייהם הנפלאים", לכאורה, של סוכני המוסד בדובאי על-סמך חשבונית אחת שהגיעה לידי כתבי העיתון האמיצים (נעם ברקן ובנימין טוביאס). וואו. מדהים, פשוט מדהים.

אם נהייה רק לרגע קט רציניים, זאת אחת מהכתבות היותר מטופשות שנכתבו על החיסול בדובאי בידי שני כתבים "אמיצים" של העיתון היומי המדורדר ידיעות אחרונות. שימו לב למילים ולמשפטים בהם בחרו עורכי העיתון וכתביו האמיצים לעטר את הידיעה המרעישה הזו: "מה עשתה סגנית-מפקד חוליית החיסול במלון מפואר שבו לנה בדובאי"; "הכתובת הפיקטיבית אירלנד, הארוחה הלילית מהרום-סרוויס, והמחיר לחדר (הרבה יותר יקר ממה ששילם מבחוח). כך נראו החיים הטובים של המחסלת מדובאי במלון העסקים הכי טוב במזרח-התיכון". "מחסלים בסטייל: מפקד חוליית החיסול וסגניתו בחרו ללון באחד מהמלונות היקרים והמפנקים ביותר בדובאי בלילה שקדם למבצע הנועז".

מאחר והעיתון מתקיים על חשבון הציבור הישראלי, ניתן לצפות מידיעות אחרונות להביא כתבות-תחקיר קצת יותר רציניות כדי להצדיק את חייהם הטובים של כתבי העיתון ועורכיו (המסתתרים מאחורי מסכי מחשב). כך למשל, אפשר לשלוח את הכתבים האמיצים של העיתון לסומליה, לסודאן ולסין כדי לברר לאשורו מה עשה הטרוריסט הבינלאומי במדינות הללו, ואיך כל זה מתקשר ליחסיו עם נשותיו. בהצלחה!

כמה עולה ילד אפגני הרוג למשלם המיסים האמריקאי
אנחנו לא נגד הפעילות האמריקאית (יחד עם מדינות מערביות נוספות) במלחמה העיקשת נגד הטרור העולמי מבית מדרשו של האסלאם הרדיקלי. אנחנו רק נגד הצביעות האירופאית והאמריקאית הטיפוסית המתלווית למלחמה העיקשת הזו. את הג'יהאדיזם, בדומה לנאציזם ולסטליניזם, צריך להביס בכל האמצעים העומדים לרשותנו, ואין בכך שום חידוש רעיוני מרחיק-לכת.

בשעה שמחלקת-המדינה האמריקאית עמלה על ניסוח הודעת הגינוי לישראל על הכללתם של קבר-רחל ומערת-המכפלה במסגרת התוכנית הממשלתית בנוגע ל"אתרי מורשת", התפרסמה ידיעה קטנה בעניין אפגניסטן, ב-24 בפברואר 2010 - ידיעה שלא עוררה עניין רב בתקשורת הבינלאומית. בידיעה נאמר שמפקדת הכוחות הצבאיים של נאט"ו באפגניסטן החליטה לצמצם את הפעילות הצבאית הלילית באפגניסטן החל מרגע פרסום ההודעה. יום לאחר מכן התפרסמו עוד שתי ידיעות שגם הן לא עוררו עניין מיוחד בעולם: דו"ח מיוחד של האו"ם מסר כי בשנת 2009 נהרגו באפגניסטן 346 ילדים - רובם נהרגו בידי כוחות נאט"ו בהתקפות אוויריות. הידיעה השנייה מסרה שכוחות נאט"ו באפגניסטן מודים שפשיטה שנערכה ב-27 בדצמבר 2009 שבמהלכה נהרגו 8 ילדים, התבססה על מידע מודיעיני שגוי. לאמריקאים לקח כחודשיים לערך כדי להבין את מה שכתבנו כאן בנוגע לאירוע הזה כבר ב-2 בינואר 2010 במאמר על "אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים". להלן תקציר האירוע:

הפיקוד הצבאי האמריקאי באפגניסטן קיבל ידיעה מודיעינית ב-27 בדצמבר 2009 על ריכוז של קבוצת חמושים במחוז קונאר (Kunar) - שנחשדה בהטמנת מטענים בצידי הדרכים. בפשיטה צבאית שנערכה על המבנה בו התאכסנה הקבוצה החשודה, ב-27 בדצמבר 2009, נהרגו 10 בני-אדם. מייד לאחר הפעולה הצבאית, דובר רשמי אמריקאי אישר את המידע על הריגתם של "החשודים", אך לא את אופן הביצוע. יום לאחר מכן, דוברים רשמיים של ממשלת אפגניסטן (הפרו-אמריקאית), טענו כי בפשיטה הצבאית נהרגו 8 ילדים, בני 17-11, כולם בני משפחה אחת, מלבד שני הרוגים מבוגרים. לאחר שהמקרה התפרסם בתקשורת המקומית, דובר אמריקאי טען שהפשיטה נערכה בידי כוח צבאי משותף אמריקאי-אפגני. אולם, לשכת הנשיא האפגני, חמיד קרזאי, הבהירה ששום כוח-צבאי אפגני לא השתתף בחיסול. לאחר זמן מה, דובר אמריקאי טען שהפגיעה הקטלנית הייתה מהאוויר, אולם תושבים מקומיים העידו שהילדים "הוצאו-להורג בידי חיילים אמריקאים" לאחר שהחיילים נתקלו במארב שהוצב בידי כוחות הטליבאן בקרבת מקום. פליטת-פה של הנשיא חמיד קרזאי, שנאמרה לאור האירוע הטרגי, חשפה כנראה את שיטת הפעולה של הצבא האמריקאי באפגניסטן. מסתבר, שבמקרים אחדים הצבא האמריקאי גייס פעילי מליציות מקומיות על-מנת שיבצעו "עבודות מלוכלכות" בשם הצבא האמריקאי - פעולות הגולשות לעיתים לחיסול חשבונות על רקע שבטי-מקומי.

מדוע לקח לאמריקאים כמעט חודשיים להבין את מה שכתבנו כאן כבר בתחילת ינואר 2010? שימו לב מה קרה לאחר מכן, עד לפרסום ההודעה האמריקאית ב-25 בפברואר 2010: בעקבות המקרה הטרגי הוקמה ועדת בדיקה כדי לבחון את האירוע וכדי ש"הוריהם של הילדים יוכיחו שהילדים באמת היו קיימים". לצורך כך (במסגרת השיטה האמריקאית הידועה של תרגלי השהייה), הוריהם של הילדים טורטרו במשך שבועות רבים עד שהם הצליחו להוכיח בעזרת מסמכים, תמונות והעדויות של חבריהם וקרוביהם, שהילדים אכן היו ילדים - ולא טרוריסטים בני-בליעל שהוצאו להורג באישון לילה ללא משפט. רק תתארו לעצמכם איך הייתה מגיבה מחלקת המדינה האמריקאית של הילרי קלינטון אם ישראל הייתה נוהגת באותה דרך.

ב-22 בפברואר 2010, כלי-טייס אמריקאי חיסל באפגניסטן 27 אנשים חפים-מפשע שנסעו לאור היום בשיירה של שלושה רכבים. כמובן שהידיעה הזו לא עוררה התרגשות רבה בעולם. כך למשל, בעיתון מעריב הידיעה הקצרה הופיעה בעמוד 16; בעיתון הארץ הידיעה הקצרה הופיעה בעמוד 6; בעיתון ידיעות אחרונות הידיעה הופיעה בעמוד 18 בשתי התייחסויות רציניות של איתן הבר ואורלי אזולאי; בעיתון ישראל היום הידיעה הופיעה בעמוד 19 בליווי הבעת עמדה חריפה וקצרה של העיתונאי בועז ביסמוט על האירוע המחריד.

ביום בו התרחש האירוע, נודע שהצבא האמריקאי מפצה משפחות אפגניות שבניהן נהרגו בידי כוחות נאט"ו בסכום של... 1,200 דולר לכל ילד הרוג. ובכן, קיבלתם את התשובה כמה עולה ילד אפגני הרוג למשלם המיסים האמריקאי בשנת 2010 - תחת מנהיגותו של חתן פרס נובל לשלום, ברק חוסיין אובמה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תקשורת, טרור וחיסולים-ממוקדים באפגניסטן", מגזין המזרח התיכון, 27 בפברואר 2010.

מי סופר את ההרוגים האפגנים בתקשורת המערבית היהירה

לאחר הכנות רבות שנמשכו שבועות אחדים החל ב-13 בפברואר 2010 המבצע הצבאי רחב-ההיקף נגד פעילי ארגון הטליבאן במחוז הלמנד (Helmand) שבאפגניסטן בהשתתפותם של 15,000 חיילים - בעיקר מארה"ב ומבריטניה. שעות אחדות לאחר שהחל המבצע הצבאי, נהרגו 12 אזרחים אפגנים תמימים שלא היה להם שום קשר לפעילות הצבאית העוינת במחוז. ב-15 בפברואר נהרגו לפחות עוד 8 אזרחים אפגנים מירי של כוחות נאט"ו. כמובן, שדוברים צבאיים בנאט"ו מיהרו להביע צער על ההרוגים, ולאחר מכן כולם עברו לסדר היום ללא כל מחשבה נוספת על גורלם האומלל של הנרצחים. כמובן, שאף ארגון רשמי לא פרסם את שמותיהם של ההרוגים או פרסם את תמונותיהם. אף כתב זר לא נשלח לדובב את קרוביהם של ההרוגים ושום הפגנת-מחאה לא התקיימה ברחבי-העולם - אפילו לא אחת.

גם העיתונאים והכתבים ברחבי-העולם לא ניסו לדרבן את ממשלותיהם להגיש מחאה רשמית לנציגי בריטניה וארה"ב על הרצח, ואף גורם בכיר בשתי המדינות הללו לא קרא להעמדתם לדין של ראש-ממשלת בריטניה גורדון בראון, ונשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה על חלקם במעשים האלימים המתרחשים מידי יום ברחבי אפגניסטן, בפקיסטן, בעיראק, בתימן ובסומליה (כן, גם בסומליה מתבצעים חיסולים-ממוקדים אמריקאים). אף אחת מהמדינות הללו לא ממש מאיימת במישרין על אירופה וארה"ב, שכן אפשר באמצעים פשוטים להתגבר על אתגרים ביטחוניות רבים ללא שפיכות דמים נרחבת כפי שהדבר כה אופייני לנוכח מדיניות-החוץ של ארה"ב ובריטניה בשנה האחרונה. דומה הוא, שהסכר מוסרי נשבר לרסיסים לנוכח היהירות המערבית האנגלו-סקסית של העת האחרונה.

הבעיה היא חמורה שבעתיים, שכן לצד המעשים האלימים הנעשים ברחבי-העולם בשם הביטחון-הלאומי של שתי המדינות הללו, שוררת לה שתיקה רועמת של התקשורת המקומית ושל "האינטלקטואלים הליברליים" שכה ממהרים לבקר באכזריות רבה ומקלדת מושחזת מדינות אחרות בגין מעשיהן. כאשר "חוליות קומנדו בריטיות" נשלחו לבצע משימות מפוקפקות ביותר ברחבי אפגניסטן (לקראת המבצע הצבאי של פברואר 2010), התקשורת הבריטית כינתה את החיילים האלה "הגיבורים שלנו", והם אף זוכו להוקרה ציבורית נרחבת בתקשורת המקומית. אף לא אחד מהכתבים העז לכנותן "חוליות מוות בריטיות". הרי ברור כמעט לכול עיתונאי בריטי יהיר, ש"רק בריטניה הגדולה" יודעת היטב מה לעשות במצבים צבאים מסובכים. ואם חלילה מתרחשת לה טעות חמורה הגורמת להרג המוני ומיותר, הרי זו "טעות בריטית" בסך-הכל, שנעשתה בתום-לב - ולכן אפשר לעבור לסדר היום, עד לאירוע הבא. בריטניה המלוכנית של "בית ווינדזור" כנראה אינה שונה בהרבה מגרמניה המלוכנית של "בית האנובר" למרות המרחק הגיאוגרפי.

לא סופרים את ההרוגים האפגנים
תושבי אפגניסטן האומללים נמצאים כבר שנים אחדות תחת מכבש כבד של רצח וטרור - הן מצד ארגוני הטרור האסלאמיים והן מצד כוחות נאט"ו המנסים לבסס במדינה האומללה הזו סדר-פוליטי שיהא נוח למדינות-המערב. הקלות הבלתי-נסבלת בה מחסלים אזרחים ללא משפט הפכה מאז 2009 לחוד-החנית של מדיניות-החוץ האמריקאית והבריטית. והתקשורת בשתי המדינות הללו ממשיכה לשתוק ואף לשתף-פעולה עם מכונת ההרג הזו בשם האינטרס הלאומי.

אפגניסטן אינה שוכנת על גבולה של ארה"ב ובריטניה בדומה לרצועת-עזה השוכנת לצידה של ישראל - בה כל אירוע טרור ערבי רצחני המתבצע מרצועת-עזה יכול להשפיע באופן ישיר על ישראל ועל אזרחיה. לנוכח האירועים האחרונים באפגניסטן של פברואר 2010, אחדים מארגוני זכויות-אדם מערביים פרסמו איזו הודעה לקונית בנוגע לביטחונם של התושבים האפגניים באזורי הלחימה, אולם אף ארגון מערבי אחד לא אזר-אומץ להגיע לאזור או לשלוח סיוע לתושבים המוכים. אף חבר-פרלמנט בריטי לא ניסה לפרוץ את ההסגר על אפגניסטן כדי להגיש סיוע (מתוקשר היטב ובליווי עיתונאים רבים) לאזרחי אפגניסטן. אף ארגון מערבי בינלאומי לא ניסה לחלק מצלמות וידאו זעירות לידי התושבים המקומיים כדי לצלם את מעשיהם המחפירים של חיילי בריטניה וארה"ב. ללא כל ספק, בהתאם להתנהלות התקשורתית והאינטלקטואלית כפי שהיא משתקפת היטב בבריטניה ובארה"ב לנוכח האירועים באפגניסטן, ניתן לציין ש"הפטריוטיזם האנגלו-סקסי" המיוזע הוא אכן מפלטו האחרון של הנבל האמיתי בתסריט האלים של אפגניסטן.

האם המספרים מדברים בעד עצמם?
אזור הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן נחשב לאזור אלים במיוחד והוא נמצא בשליטה אווירית מוחלטת של ארה"ב. כוחות קרקעיים פקיסטניים מנהלים מלחמת-חורמה נגד אנשי הטליבאן הפקיסטני, ושירותי-המודיעין של פקיסטן (ISI), מנהלים מדיניות עצמאית לחלוטין בעזרת רשת אדירה של אלפי סייענים - חלקם עוזרים לפעילי הטליבאן וחלקם מספקים מידע חשוב למודיעין הפקיסטני המועבר לעיתים לידי האמריקאים. בחודש ינואר 2010, מקורות רשמיים בפקיסטן מסרו את נתוני-הטרור לשנת 2009 (גם לאור מדיניות החיסולים-הממוקדים של ארה"ב שקיבלה מפנה דרמטי בשנה זו).

וזה נוסח ההודעה: במהלך שנת 2009 נהרגו בפקיסטן בפיגועי טרור 3,021 אנשים ועוד 7,344 נפצעו. מספר הנפגעים ב-2009 גבוה ב-50 אחוזים לעומת שנת 2008. באזור הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן נהרגו בשנת 2009 כ-12,600 אנשים - פי 14 בהשוואה לשנת 2006 (כך במקור).

לצערנו הרב, המספרים האלה אינם מצליחים לחדור את חומת האטימות התקשורתית הקיימת בבריטניה, בארה"ב ובשאר העיתונות המערבית העסוקה במפגן של פטריוטיזם לאומני - כל עוד מדובר ב"חיילנו הגיבורים".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת המערבית והאירועים באפגניסטן", מגזין המזרח התיכון, 19 בפברואר 2010.

ינואר 2010: טרור אסלאמי

ב-8 בפברואר 2010 התייצב סגן-שר החוץ הישראלי, דני איילון, בפני סטודנטים באוניברסיטת אוקספורד כדי לשאת הרצאה על המדיניות הישראלית. ממש באותו יום, גם השגריר הישראלי בארה"ב, ד"ר מייקל אורן, נשא דברים בפני סטודנטים באחת מהאוניברסיטאות של מדינת קליפורניה. שתי ההרצאות הללו נקטעו פעמים אחדות בשל הפרעות חוזרות-ונשנות של סטודנטים ערבים ותומכיהם שנכחו בשתי ההרצאות.

כרגיל, אם ההרצאות הללו היו עוברות בשקט, סביר להניח שהתקשורת הישראלית לא הייתה מעניקה לאירועים הללו אפילו קמצוץ של סיקור חדשותי. שכן, כולנו התרגלנו "להעמיד" את ישראל במרכז ההתעניינות העולמית רק מתוך נקודת-מבט שלילית, עוינת וביקורתית. כתוצאה מכך, אנחנו ממשיכים "להסביר" את ישראל מהממד הצר של הסכסוך המקומי, תוך כדי התעלמות רשלנית מהסכסוך הרוחבי שיש במזרח-התיכון ומזה הקיים בעולם האסלאמי - סכסוך שאינו קשור כלל וכלל לישראל, אך הוא מציג בפרופורציה הנכונה את הסכסוך המקומי שלנו. העולם-המוסלמי הפך את ישראל ל"כלי" בידי התעמולה האסלאמית במטרה להתחמק מלעסוק בבעיותיהן האמיתיות של המדינות המוסלמיות. אולם, מדינת-ישראל הרשמית - הן זו מימין והן זו משמאל - יצקה ל"כלי" הזה "תוכן" שגוי בכך שהיא התנדבה להיות השחקן הראשי בחגיגת התעמולה הזו. הצגת העמדה הישראלית הפכה עם הזמן ל"הסברה מתגוננת" גם בעזרתם של הארגונים הישראלים מהשמאל הרדיקלי שהחלו לייצג ברחבי-העולם את האידיאולוגיה הפשיסטית של הארגונים הפלסטינים הדוגלים ברצח ובהשמדה.

בעזרת הצגה נכונה של עובדות ומספרים אפשר להעניק כלים הסברתיים נאותים גם לתומכי ישראל המשתוקקים להתמודד עם הטענות הרבות המועלות כלפי ישראל בפורומים בינלאומיים. לא רק האידיאולוגיה וכושר-הדיבור משחקים תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית, אלא גם ההצגה הויזואלית הנכונה של הנתונים העובדתיים המוגשים לקהל המתיישב באולם ההרצאות - עוד לפני שפותחים אפילו בהצגת הנושא המרכזי העומד לדיון. על-מנת להציג את העניין הישראלי בקונטקסט הנכון, נשאלת השאלה "כמה בני-אדם נהרגו במדינות המוסלמיות כתוצאה מפעולות טרור מקומיות" רק בחודש ינואר 2010. להלן הנתונים על מספר הנפגעים החל מ-30 בדצמבר 2009 ועד ל-31 בינואר 2010. הנתונים הקשים מדברים בעד עצמם גם ללא דברי הסבר ארוכים:[1]

בניית כלים הסברתיים
במדינת-ישראל קיימים עשרות גופי מחקר אקדמיים וממלכתיים שתפקידם לספק מידע, ולנתח מידע, בנושאים המשיקים לענייני המזרח-התיכון. בנוסף לכך, קיימים בישראל עשרות ארגוני תקשורת הנוטים לפרסם בעיקר דעות, רעיונות ופתרונות שחלקם שנויים-במחלוקת. והשאלה היא כמובן, האם מתבצעת העברת מידע מוסדרת לנציגים הישראלים על-מנת להציג את עמדתה של ישראל בקונטקסט הנכון?

לדוברים ישראלים מסוימים ישנה נטייה להעמיד את ישראל במרכז הבמה המזרח-תיכונית מתוך יהירות פוליטית ימנית או מתוך יהירות פוליטית שמאלנית, מבלי לחשוב על התוצאות העתידיות הנלוות לכך על מדינת-ישראל כחברה וכמדינה. לתקשורת הישראלית יש חלק חשוב בהתחזקותה של נטייה זו לאורך השנים, משום שהיא העמידה כל אירוע ישראלי זניח (הקשור לסכסוך) במרכז תשומת-הלב הציבורית תוך-כדי התעלמות מכוונת מאירועים אקוטיים אחרים המתרחשים במזרח-התיכון שאין להם נגיעה ישירה לישראל. כך למשל, צילום זניח של הנשיא אובמה מככב במהדורות החדשות במרכזיות, אולם פיגוע רב-נפגעים בפקיסטן, בעיראק או בתימן, נחשב לעניין שולי שאינו ראוי להיות מובא לידיעת הציבור הישראלי. זאת ועוד, כל נאום מדיני של נשיא אמריקאי כלשהו נפתח בשאלה היהירה (או הפחדנית) "האם הנשיא הזכיר בנאומו את ישראל או לא". ואם בכל-זאת הנשיא האמריקאי טרח להזכיר את שמה של ישראל, לקול מצהלותיה של התקשורת הישראלית, אז השאלה הבאה היא כמובן: "כמה פעמים הוא הזכיר את שמה של ישראל בנאומו".

וכך, בעזרת הפוליטיקה הישראלית (הנשענת על גורמי שוליים בעיקר) ובעזרת התקשורת הישראלית השטחית, הציבור הישראלי התרגל לבחון את האירועים בעולם-המוסלמי רק באמצעות הקשר הישיר שיש לאירועים הללו לישראל. לפיכך, אין להתפלא על כך שדוברים ישראלים אינם מצליחים להסביר את הסכסוך המקומי באופן פרופורציונאלי למתרחש במרחב האסלאמי. במשך שנים רבות טרחנו להעמיד את עצמנו במרכז ההתרחשויות במרחב האסלאמי, עד שזו נהפכה לחטוטרת מעיקה. גם משרד-החוץ הישראלי הפך מאז הסכם אוסלו ל"משרד-החוץ לענייני פלסטין" בלבד, בשל הרצון שלנו להראות לעולם כולו את שאיפתנו האמיתית והכנה לשלום.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור
הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח-התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהופיעו במקורות בינלאומיים רבים במהלך התקופה הנדונה. האלימות הפוליטית הפנימית והטרור האסלאמי פועלים בהיקף-רחב במדינות רבות כמו בסוריה,[2] בטורקיה, באלג'יריה, באיראן וגם בתאילנד ובפיליפינים.[3] כך למשל, בדגסטן (רפובליקה אסלאמית בפדרציה הרוסית), נהרגו בשנת 2009 למעלה מ-230 שוטרים וחיילים בפיגועי התאבדות ובפעולות טרור של גורמים אסלאמיים. ברבות מהמדינות המוסלמיות (57 מדינות) אין דריסת-רגל לארגונים לזכויות-אדם היכולים לפעול באורח גלוי ולפרסם ממצאים מרשיעים ללא כל חשש. יתרה מזאת, בשום ארגון אמריקאי (או אירופאי) לא תמצאו את שמותיהם המלאים של מאות האנשים שחוסלו על-ידי הצבא האמריקאי בעשרות הסיכולים-הממוקדים שנערכו בפקיסטן ובאפגניסטן מאז כניסתו של ברק חוסיין אובמה לבית-הלבן.[4] אף לא אחד מאבירי זכויות-האדם המבקרים את ישראל ללא-הרף, היו מעיזים להיכנס לאזורים האלימים של פקיסטן, אפגניסטן, תימן, או סוריה, כדי לספור גופות ולספר לעולם את מה שבאמת מתחולל במדינות הללו.[5]
==
1. מספר הנפגעים כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים. מרבית הנפגעים הם אזרחים חפים-מפשע.
2. בסוריה ובטורקיה קיים מיעוט כורדי גדול הסובל מרדיפה שיטתית כחלק ממדיניות מכוונת של המשטר. התנקשויות בחייהם של פעילים כורדים אופיינית למדי למשטר העלווי של סוריה.
3. בתאילנד ובפיליפינים נהרגו אלפי בני-אדם באירועי טרור ועימותים אלימים בין כוחות-הממשלה לבין פעילי טרור אסלאמיים.
4. דוברים פקיסטנים מסרו כי בשנת 2009 נהרגו בפקיסטן בלבד יותר מ-700 בני-אדם בסיכולים ממוקדים אמריקאים - מרבית הנפגעים היו אזרחים תמימים.
5. בסומליה נהרגו בשנת 2009 לפחות 1,700 בני-אדם. בסודאן נהרגו בשנת 2009 לפחות 2,500 בני-אדם. באפגניסטן נהרגו בשנת 2009 לפחות 2,400 בני-אדם, 302 חיילים אמריקאים, ו-108 חיילים בריטים. בשנת 2009 עיראק הוציאה להורג 77 בני-אדם לאחר שהם הואשמו בפעילות טרור ברחבי המדינה. בשנת 2009 נהרגו 121 עיתונאים ברחבי-העולם. בפקיסטן נהרגו בשנת 2009 בפיגועי טרור יותר מ-3,020 בני-אדם וכ-7,300 נפצעו. על-פי פרסומים אחדים בנגריה נהרגו בינואר 2010 לפחות 1,000 בני-אדם בעימותים אלימים שפרצו בין מוסלמים לנוצרים.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2010", מגזין במזרח התיכון, 12 בפברואר 2010.

טרור בפקיסטן ופוליטיקה בארה"ב

ב-3 בפברואר 2010, טרוריסטים מארגון הטליבאן הפעילו מטען חבלה גדול שהתפוצץ בעת ששיירה משותפת של חיילים פקיסטנים וחיילים אמריקאים עברה סמוך לבית-ספר לבנות באזור צפון-מערב פקיסטן. כתוצאה מהפיצוץ, נהרגו שלושה חיילים אמריקאים. כמו כן נמסר על שלוש תלמידות שנהרגו אף הן מהפיצוץ שגרם לקריסתו החלקית של בית-הספר (שנבנה בסיוע אמריקאי). שלטונות הביטחון של פקיסטן מסרו על עשרות תלמידות נוספות שנפצעו בפיגוע - חלקן באורח קריטי.

ברחבי העולם-המוסלמי מתרחשים מידי יום מאות אירועי טרור הגורמים לעשרות רבות של הרוגים ולמאות פצועים. מעט מאוד מהאירועים הללו מגיע לכותרות הראשיות בתקשורת הישראלית ובתקשורת המערבית. לכאורה, האירוע שהתרחש ב-3 בפברואר היה צריך להצטרף לכרוניקת-הדמים הקטלנית של העולם-המוסלמי מבלי להסב את תשומת-הלב הציבורית אליו באופן מיוחד. במהלך השנה האחרונה, אמריקה הרשמית הכחישה באופן גורף את הידיעות על נוכחותם של חיילים אמריקאים על אדמת פקיסטן, וזאת למרות שבעיני כל מי שעקב אחרי ההתרחשויות במדינה זו, ההכחשה האמריקאית נשמעה מגוחכת לחלוטין. יום אחד לאחר האירוע הקטלני, מקורות בארה"ב מסרו על כ-200 חיילים אמריקאים השוהים על אדמת פקיסטן במסגרת הסיוע וההדרכה שמעניק הצבא האמריקאי לכוחות משמר-הגבול הפקיסטני.

בתחילת פברואר 2010 התפרסמו שני דוחות "מעניינים" בנוגע לסיכולים-הממוקדים שעורך הצבא האמריקאי בפקיסטן: דו"ח אחד מסר על מאות הרוגים פקיסטנים (לפחות 700 בני-אדם) רק בשנת 2009. דו"ח שני מסר על 123 בני-אדם שנהרגו מסיכולים-ממוקדים רק בחודש ינואר 2010. הנתונים בדוחות הללו נתמכים גם מההודעות רשמיות שיצאו מפקיסטן וגם מדיווחים של סוכנויות ידיעות שהתפרסמו מאז ינואר 2009 (ונאספו גם על-ידי מגזין המזרח-התיכון). הנתון הבא יבהיר את היקף הפעילות הצבאית האמריקאית בפקיסטן: ב-2 בפברואר 2010 הצבא האמריקאי ערך סדרה נרחבת של סיכולים-ממוקדים שגרמו למותם של 31 בני-אדם ביום אחד בלבד. כל הדוחות שהתפרסמו בעניין זה ציינו שמרבית ההרוגים הם אזרחים פקיסטנים חפים-מפשע שנקלעו לכוונת האמריקאית הקטלנית בשל מידע מודיעיני לקוי - הנסמך בעיקרו על מקורות מקומיים מפוקפקים.

הממשל האמריקאי של הנשיא אובמה מסרב להבין את הקשר הישיר שיש בין סדרת הסיכולים-הממוקדים שנערכה בפקיסטן ב-2 בפברואר 2010, לבין הפיגוע שבו נהרגו שלושה חיילים אמריקאים ב-3 בפברואר. ממשל אובמה גם מסרב להודות שיש קשר בין הסיכולים-הממוקדים שנערכו בתימן בנובמבר-דצמבר 2009, לבין הניסיון לפוצץ מטוס אמריקאי מעל דטרויט שנעשה ב-25 בדצמבר 2009. מאידך, ממשל אובמה גם מסרב להבין את הקשר בין הפגנת החולשה הנשיאותית בזירה הבינלאומית, לבין הזלזול המופגן כלפי ארה"ב מצד המדינות הרדיקליות כמו איראן, צפון-קוריאה וסוריה. כאשר ארגוני טרור אסלאמיים בסומליה שולחים איומים ברורים כלפי מדינה כמו קניה, משמעות הדבר שהטרור האסלאמי חש שיש ביכולתו להרחיב עוד יותר את שלוחותיו באפריקה, באסיה באירופה ובארה"ב. ממשל אובמה עדיין מסרב להבין שיש בעיה אקוטית של "טרור אסלאמי" חובק-עולם, שאינו נובע רק בגלל "חילוקי דעות מינוריים" היכולים להיעלם באמצעות עוד נאום נשיאותי. מעבר לתסבוכת הבינלאומית הנובעת מחשיבה שטחית של הנשיא אובמה, גם הזירה הפנימית בארה"ב סובלת מאותה חשיבה נשיאותית רדודה.

מינויים מפוקפקים לתפקידי מפתח בממשל הנוכחי
ברק חוסיין אובמה ביקש להביא רוח חדשה לוושינגטון. אולם אובמה המשיך לחשוב במונחים של ראש ארגון אתני בעיירה קטנה שמטרתו העיקרית הייתה לקדם אנשים לתפקידי-מפתח על בסיס עדתי ולא על בסיס כישוריהם ויכולותיהם לייצג את ארה"ב בזירה הפנימית והבינלאומית באופן הראוי ביותר. כך למשך, מינויה של שגרירת ארה"ב באו"ם - סוזן רייס; מינויו של שר המשפטים - אריק הולדר; מינויה של השרה לביטחון הפנים - ג'נט נפוליטנו; ומינויו של ראש סגל הבית-הלבן - רם עמנואל.

אובמה גם אינו יכול להתנחם במדינות פנים מזהירה, שכן, אם יש מישהו שמסמל את התדמית הרעועה של הממשל הנוכחי במדיניות הפנים, הרי זהו רם עמנואל ראש הסגל הבית-הלבן. אין תימה איפוא, שמייד לאחר שנודע ניצחונו המרשים של סקוט בראון מדינת מסצ'וסטס ב-20 בינואר 2010, עלו דוברים אחדים ברשתות הארציות בארה"ב ודיברו בגלוי על התדמית הברוטאלית של עמנואל. רם עמנואל הפך לדמות המייצגת את האלימות הפוליטית הפנימית השוררת בין הדמוקרטים לרפובליקנים מאז שהחלה כהונתו של ברק חוסיין אובמה. לפיכך, הקריאות לפיטוריו של רם עמנואל גברו לאחר נצחונו של סקוט בראון.

שעות אחדות לאחר שנודע נצחונו המרשים של סקוט בראון במדינת מסצ'וסטס, הוא עלה לשאת נאום ראשון מול קהל אוהד, מריע ומופתע לטובה לנוכח גודל ההישג במדינה הנחשבת למדינה ליברלית באופן מסורתי. זה היה נאום מרשים, בדיוק כמו שאמריקה אוהבת לשמוע: בראון נשמע רהוט, נקי, מדויק (ללא טלפרומפטר) וללא התלהמות אידיאולוגית קיצונית. אמריקה הפטריוטית, המסורתית והממוקמת במרכז, החלה לחפש את קרבתו של סקוט בראון, משום שבראון מייצג את מה שברק חוסיין אובמה רק מתיימר להציג לעיני הציבור האמריקאי. לאור המפלה הדמוקרטית של החודשים האחרונים, הבית-הלבן גילה מחדש את רשת הטלוויזיה "פוקס ניוז", וזאת לאחר חודשים ארוכים של חרם נשיאותי ילדותי. בסקר דעת-קהל שנערך בינואר 2010, התברר כי 47 אחוזים מהנשאלים טענו שרשת "פוקס ניוז" נחשבת בעיניהם לרשת אמינה - זהו נתון גבוה במיוחד בהשוואה לנתונים שהשיגו שאר הרשתות הארציות. ציבור גדול ורחב באמריקה מבין שאי-אפשר להתחבא לאורך-זמן מאחורי הטיעון הרעוע שברק חוסיין אובמה ירש מצב מסובך בעקבות מדיניותו של הנשיא הקודם - ג'ורג' וו. בוש.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם סקוט בראון יהיה הנשיא הבא של ארה"ב", מגזין המזרח התיכון, 6 בפברואר 2010.

דיפלומטיה ישראלית של עם הספר

אחת מהמטרות הראשיות של הדיפלומטיה הבינלאומית היא למנוע עימות בין מדינות, קבוצות וארגונים - גם אם הם חלוקים לחלוטין בדעותיהם. בעולם הנוכחי בו קיימות לפחות 200 מדינות ועוד אלפי ארגונים בינלאומיים, השיח הדיפלומטי מאלץ את הנוגעים בדבר להתפרש על מגוון עצום של נושאים שיש בהן עניין בינלאומי החל מפוליטיקה וכלכלה, וכלה בנושאים תרבותיים אקזוטיים. מעבר לכל זה, הדיפלומטים שואפים לייצג את מדינותיהם באופן הראוי ביותר והטוב ביותר, שכן התדמית מכתיבה לעיתים קרובות התייחסויות חיוביות או שליליות גם אם לא עומד מאחוריהן הסבר עובדתי כלשהו. בניית תדמית מדינתית מסוימת, דורשת תשומת-לב רבה והשקעת מאמצים רבים ששותפים לה המערכת הפוליטית, התקשורת והציבור כולו. לא לחינם, מדינות רבות פותחות מרכזי-תרבות ברחבי-העולם, והן אף מגייסות תקציבים גדולים על-מנת לקדם את התיירות הפופולארית למדינותיהם גם בעתות משבר ומצוקה. עניין תרבותי פעוט - כמו משחק טניס - יכול להוות קטליזטור ראשוני לשיתוף פעולה בין שתי מדינות עוינות. אירוע מוזיקלי מרשים (לאונרד כהן, קיץ 2009) יכול להותיר רושם עז יותר מעשרות דוברים תקיפים ורהוטים. מדינות אחדות, שהן בעלות תודעה דיפלומטית גבוהה, נוקטות בלשון זהירה ומפויסת למרות שבמעשיהן יש תוקפנות רבה גם בעניינים הנוגעים לחיי-אדם. על-מנת להבין את הקשר הרחב בעניין זה, להלן דוגמא אחת שתבהיר את הנושא: נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, נקט בלשון זהירה ופייסנית כלפי העולם-המוסלמי, אולם בדיקה מדוקדקת בשאלת מדיניותה הצבאית של ארה"ב, מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגישתה ההרסנית של ארה"ב בשאלת הסיכולים הממוקדים הגורמים למאות הרוגים חפים-מפשע.

במהלך עשרות השנים האחרונות, בעיקר מאז הסכם אוסלו מ-1993, הדרג הפוליטי בישראל העמיד את הסכסוך הערבי-ישראלי במוקד תשומת-הלב הציבורית. העמדה הפוליטית של הציבור נמדדה על פי פרמטרים הנוגעים לקשר הישיר של מפלגה מסוימת לשאלת הסכסוך ופתרונו. עניינים אחרים כמו חינוך, תרבות, כלכלה, איכות הסביבה, בריאות וקשרים בינלאומיים נמדדו על-פי עמדותיהן של המפלגות בשאלת עתידם של יהודה ושומרון שנכבשו בידי צה"ל ב-1967 בעקבות כניסתה של הממלכה הירדנית למערכה הצבאית שתוכננה על-ידי עבד אל-נאצר (1918-1970) - נשיא מצרים דאז. ההתמקדות הפוליטית והציבורית בשאלת עתידם של יהודה ושומרון, השפיעה גם על הדיפלומטיה הבינלאומית של ישראל, שכן לכאורה הדיפלומטיה הישראלית ייצגה את העמדה הפוליטית של הממשלה המכהנת שהתחלפה בממוצע פעם בשנתיים. מאז 1967 כיהנו בישראל 19 ממשלות. הבחירה הפוליטית של הציבור מופעלת, כמעט אוטומטית, בהתאם לאתגרים האקוטיים הנציבים מול מדינת-ישראל באותה עת. מחד-גיסא, קיימת גמישות פוליטית המתאימה את עצמה בהתאם לאתגר, אולם מאידך היא מבטלת את יכולותיה של הפוליטיקה המעשית לממש מדיניות אפקטיבית וארוכת-טווח. מה שנראה כגמישות פוליטית פנימית המסגלת את עצמה לגודל האתגר העומד בפני החברה בכללותה, הדבר עדיין אינו מבטל את הצורך לבסס מדיניות דיפלומטית ארוכת-טווח ללא שום קשר לממשלה כזו או אחרת.

כאמור, היעדים העיקריים של הדיפלומטיה הם למנוע עימותים בינלאומיים ולקדם את האינטרסים הכוללים של המדינה שבשמה פועלים. כאשר ההתמקדות הישראלית היא רק בעניין פוליטי (למשל הסכסוך הערבי-ישראל), הדבר מצמצם מאוד את טווח ההתייחסויות הבינלאומיות כלפי מדינת-ישראל. אם הדיפלומטיה הישראלית היא בבואה ישירה של הממשלה המכהנת שנבחרה על-פי רוב בהתאם לפרמטר אחד בלבד (למשל, פתרון הסכסוך), אזי כל הפעילות דיפלומטית מכוונת לעבר מטרה אחת, דהיינו לקדם קו-פוליטי מסוים של הממשלה הנבחרת בזירה הבינלאומית. הממשלה מתחלפת, אולם האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל אינם מתחלפים - ואלה נוגעים בעיקר להעמקת הקשרים עם מדינות זרות כדי לבסס את מעמדה הבינלאומי של ישראל. ועם זאת, ישנן שתי טעויות תפיסתיות הרווחות הציבור הישראלי: האחת - התמקדות בעניין גורלם של שטחי יהודה ושומרון, והשנייה - מתייחסת בעיקר למשפט המקומם "כל העולם נגדנו". סין, הודו, ארה"ב, רוסיה, מדינות מזרח-אירופה, קנדה, אוסטרליה ומדינות אחדות באפריקה אינן נגד מדינת-ישראל והן גם מהוות יחדיו יותר ממחצית מהאוכלוסייה בעולם.

דיפלומטיה של עם הספר
לישראל יש יתרונות יחסיים רבים. לעיתים קרובות, מדינת-ישראל ממקדת את תשומת-הלב הבינלאומית גם בשל סקרנות אובססיבית הנובעת מהיסטוריה של ארץ-ישראל ומההיסטוריה של עם-ישראל. הסקרנות הזו אינה נובעת רק מרגשות של רוע ומשטמה, אלא היא מורגשת בעוצמות משתנות גם בשל השפעתה של היהדות על שתי הדתות הגדולות. לפיכך, היחס כלפי מדינת-ישראל נובע גם בגלל המסר המוסרי ביהדות המכתיב בדרך-כלל את הפרקטיקה הלאומית שלנו. על כן, גם אם לא נרצה להודות בכך, היחס כלפי מדינת-ישראל שונה מהיחס לאומות אחרות בשל הערכים האנושיים שאנו דוגלים בהם ומטיפים להם כבר אלפי שנים.

השאיפה האמיתית שלנו לקיים מערכת יחסים הדוקה עם מדינות מוסלמיות, גרמה לנו לערב אין-ספור מדינות, אישים וגופים בינלאומיים כדי "להוכיח" לעולם כולו את רצוננו בשלום. מאות מנהיגים בינלאומיים הגיעו לישראל בעשורים האחרונים, ולכול אחד מהם הייתה תוכנית פנטסטית להביא שלום לאזור. כמו כן, עשרות ועדות אזוריות ובינלאומיות נערכו ומאות ניירות עמדה נכתבו במהלך השנים הללו ששרטטו "בהגיון צרוף" את הפתרון המיוחל. כל פגישה עם מנהיג זר החלה והסתיימה ב"שאיפה הכנה לשלום" בין ישראל לבין מדינות-ערב. וכך, ככול שעירבנו יותר ויותר אישים וגופים בינלאומיים במצבנו האזורי, כך הלכנו והסתבכנו בפלונטר בינלאומי בלתי-פתיר. הצלחנו להפוך בעיה מקומית לבעיה בינלאומית, שכן לעשרות המדינות המעורבות ב"מאמצי השלום", יש אינטרס לאומי צר הסותר לעיתים קרובות את האינטרס הישראלי - למשל במקרה של טורקיה האסלאמיסטית. לכול אסטרטגיה יש מחיר, ולאסטרטגיה הזו היה לה, ויש לה, מחיר מופקע ובלתי-נסבל בעליל.

הטעות הראשית של הדיפלומטיה הישראלית היא החשיבה המופשטת המדברת על "פתרון הסכסוך" כעניין סופי. וזאת, בשעה שהיה צריך לחשוב על אסטרטגיה דיפלומטית הנוגעת בעיקר ל"ניהול הסכסוך". המשמעות היא שהשלום האזורי אינו "אירוע" אלא "תהליך". כך למשל, הדוגמא האירופאית תבהיר מעט את העניין: יבשת אירופה נלחמה בינה לבין עצמה במשך 1,000 שנים. רק ב-20 השנים האחרונות עוצבו, פחות או יותר, גבולותיה הסופיים של היבשת. ברחבי-העולם קיימים עוד עשרות סכסוכי גבולות ובעיות לאומיות קשות מנשוא - כמו בעייתם של הכורדים, הארמנים, הצוענים, הקופטים במצרים, הכיבוש הטורקי בקפריסין, הכיבוש הסיני בטיבט ועוד עשרות דוגמאות נוספות.

המימד התקשורתי בישראל
ללא כל ספק, התקשורת הישראלית מכתיבה טון מוטעה ושגוי. האווירה הבינלאומית כלפי ישראל מוכתבת במידה רבה גם בעזרתה של התקשורת הישראלית. דוגמא אחת תבהיר את העניין: ב-27 בינואר חל יום השואה הבינלאומי. נאומיהם של נשיא המדינה בפרלמנט הגרמני ושל ראש-הממשלה באושוויץ שודרו בקצרה בחדשות של השעה 20:00 בערוץ 2. אולם מה שיותר חמור, התוכנית "האח הגדול" שודרה דווקא ביום הזה לפני הסרט הדקומנטרי "לגלות את סוביבור" העוסק במחנה-ההשמדה שבו נרצחו 200,000 יהודים. הביזיון הזה, מציג את החברה הישראלית באור מעוות ובלתי-נסלח, שכן הוא מציג את זיכרון השואה באור הפוך לחלוטין ממה שאנו מציגים לעולם-הרחב. גם ביום כזה, התקשורת הישראלית אינה מצליחה להתעלות מעבר לעשיית הרייטינג הזול והנחות בדומה לשאר ימות השנה. כך למשל, פרשת עובדת-הניקיון של משפחת ראש-הממשלה, קיבלה אין-ספור אזכורים, "תחקירים", "גילויים" ו"פרשנויות" יותר מאשר האסון האנושי שהתרחש בהאיטי בשל רעידת האדמה שהתרחשה ב-13 בינואר 2010.

האובססיה התקשורתית למעשי פשע עסיסיים המתרחשים לעיתים בישראל, מתאפיינת בכותרות ראשיות ומתלהמות הפותחות את מהדורות החדשות, וזאת בהשוואה למעשה של טבח המוני המתרחש בפקיסטן, באפגניסטן, בעיראק, בתימן, בסעודיה, בניגריה ובמקומות נוספים. תמונה מטופשת של הנשיא אובמה בעת משחק גולף, מקבלת עדיפות גדולה יותר בהשוואה לאסון טבע המתרחש בקליפורניה או בכל מקום אחר בעולם. כל רכילות פוליטית זערורית, מקבלת כותרות ראשיות ושובל שלם של פרשנים המחפשים הצדקה לקיומם לשכרם הגבוה. כל מהדורת חדשות נפתחת במפגן של התלהמות מילולית גם בעניינים פעוטים וחסרי-ערך הנוגעים לחיים בישראל. כל ערבי-ישראלי או פלסטיני המציג את עצמו מסכן ואומלל, מקבל כותרת יותר מאשר כל פיגוע המוני רב-נפגעים המתרחש באחת מהמדינות המוסלמיות. בדרך זו, התקשורת הישראלית מציגה את החברה הישראלית כעסוקה בעצמה באופן אובססיבי תוך כדי התעלמות מכוונת ואדישה למתרחש ברחבי-העולם. לפיכך, אין להתפלא כל כך שעיתונאים ישראלים אחדים הביעו התנגדות (בלתי אנושית) או הסתייגות (בלתי אנושית) בנוגע לסיוע הישראלי שהוגש להאיטי בעקבות רעידת-האדמה.

הטון התקשורתי הזה מכתיב גם את הדימוי העצמי של הישראלים וגם את תדמיתה של ישראל בעיני זרים. הטון הזה גם משפיע על מעמדה הבינלאומי של ישראל ועל מעמדה של ישראל בעיני המדינות העוינות אותה מסביב. כך למשל, פעילותו של ארגון חיזבאללה לפני 2006 ופעילותה של תנועת החמאס בעזה, הוכתבו בהתאם לטון התקשורתי המתקיים בישראל (למשל, "תיאוריית קורי העכביש" של חסן נסראללה). במילים אחרות, התקשורת הישראלית, בחלקה, עסוקה ב"סימון מטרות" לאלה המעוניינים לפגוע בישראל כחברה וכמדינה - הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הרדיקליזם הלאומני של המנהיגות הערבית בישראל מדגים היטב את עומק הבעיה הרובצת לפתחנו.

תרבות תקשורתית אחרת
החברה ישראלית מצטיינת במגוון רחב של נושאים - החל בתחומים כלכליים וכלה בטכנולוגיה, מדע ותרבות. כאשר מסלקים את רעשי הבכיינות התקשורתית הטיפוסית, מגלים חברה מדהימה בעלת יכולות יוצאות-דופן בהיקפן, כפי שראינו בשעה שישראל הגישה סיוע רפואי מהיר לתושבי האיטי הפצועים. הכבוד הלאומי שלנו לא יושג בהתלהמות תקשורתית אנטי-ישראלית בסגנונו של עיתון הארץ או בתוכנית פרובוקטיבית ביום השואה הבינלאומי על-פי סגנונו של ערוץ 2. הסגנון התקשורתי הוא חלק מהתרבות, והתרבות - על שלל מרכיביה - היא חלק חשוב בדיפלומטיה הבינלאומית המתפרשת על מגוון רחב של נושאים המוקדשים לטובת האנושות כולה. אם התקשורת הישראלית אינה טורחת לגייס את הציבור הישראלי לטובת תושבי האיטי בשעתם הקשה, הדבר רק מוכיח את עומקו של המשבר התקשורתי השורר בישראל ואת התרחקותה של התקשורת הישראלית מהחברה הישראלית - השואפת למצוינות אישית ולאומית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דיפלומטיה ישראלית של תרבות, מדע וטכנולוגיה", מגזין המזרח התיכון, 29 בינואר 2010.

השקרים הגדולים של אחמד טיבי

לכול הדעות, המנהיגות הערבית בישראל חיה בתרמית אחת גדולה ועמוקה, והיא גם נוטה לקדם את התרמית הזו בקרב הציבור הערבי על-מנת להמשיך ולתחזק את הלאומנות הערבית הנמצאת כפסע אחד בלבד לפני פריצתה של מלחמת-אזרחים במדינת-ישראל. ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), משחק היטב את התפקיד הפוליטי שהוא שנטל על עצמו מאז שהוא נכנס לכנסת-ישראל. דהיינו, הוא נצמד בכל כוחו ל"כיסא ולתקציב הציוני", אך הוא גם פועל במקביל לכך, כדי להביא להריסתו של "החזון הציוני" כחלק ממערך אידיאולוגי ברור וידוע לכול. בשום מדינה ערבית אחרת אחמד טיבי לא היה יכול לפעול באותה נינוחות כפי שהוא "פועל" בישראל. אם אחמד טיבי היה מתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הקיימות כיום (57 מדינות), סביר להניח שאת מרבית זמנו הוא היה מבלה במאסר או שהוא היה מעדיף לחיות בנוחות ובנינוחות בורגנית באחת מהמדינות המערביות - בדומה למאות אלפי מוסלמים הבורחים ממדינותיהם הכושלות בשל תחושת מחנק אישית ודיכוי פוליטי וכלכלי בלתי-נסבל. והמצב באמת בלתי-נסבל, שכן על-פי דוחות האו"ם שהתפרסמו בינואר 2010, הדיכוי במדינות הערביות נחשב לקשה ולחמור ביותר מבין כל המדינות הקיימות בעולם.

לפיכך, ניתן להעריך שכל הישגיו של אחמד טיבי הושגו הודות ותודות לקיומה של מדינת-ישראל, וכן לרוחב-ליבה, לכלכלתה, לעושרה, לרמת החינוך שבה ולמגוון האפשרויות העומדות בפני כל אחד - ללא יוצא מהכלל. במילים אחרות, הישגיו של אחמד טיבי - החל מתחום לימודיו וכלה במעמדו הפוליטי - שייכים כולם למדינת-ישראל בלבד ולא לאיש המכונה "אחמד טיבי". שכן, ללא מדינת ישראל, ח"כ אחמד טיבי היה נחשב לעוד "אחמד טיבי" נוסף במרחבים הגדולים והשוממים הקיימים במצרים, בסוריה, בירדן או בערב-הסעודית. את העובדה הפשוטה הזו, ח"כ אחמד טיבי נוטה לשכוח, וזאת בדומה לאחדים ממנהיגיה של הלאומנות הערבית הפועלת במדינת-ישראל. אחת מהשאלות הרבות שאחמד טיבי צריך לשאול את עצמו היא: לאן נעלמו מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לשנת 1945? או לאן נעלמו הנוצרים שהתגוררו במרחב האסלאמי עד לאחרונה? תשובה כנה אמיתית תוביל אותו למסקנה אחת מתבקשת בנוגע לכפיות-הטובה שהוא מפגין כלפי מדינת-ישראל שהוא חי ופועל בתחומה. העניין הזה, מוביל אותנו לעבר אמירתו של ח"כ אחמד טיבי בנוגע להכנות הנעשות בישראל לקראת הצטרפותה לארגון הבינלאומי של המדינות המפותחות, ה-OECD.

ב-20 בינואר 2010, הגיע לישראל מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, כדי להגיש לממשלת-ישראל את הדוחות הסופיים לקראת הצטרפותה של ישראל לארגון במאי 2010 או בעתיד מאוחר יותר. ב-19 בינואר 2010, ההתלהמות הלאומנית של אחמד טיבי לבשה צורה נוספת לקראת בואו של אנחל גורייה, בכך שהוא טען כי "הארגון אינו צריך לקבל את ישראל לשורותיו משום שהיא נוהגת אפליה כלפי אזרחיה הערבים". אולם אחמד טיבי לא יצא, למשל, נגד טורקיה המדכאת ברצחנות את המיעוט הכורדי למרות היותה חברה בארגון. היבט זה נוגע לבעיה תרבותית רחבה האופיינית למרבית המוסלמים בעולם והיא גם אופיינת למדי בדמותו של קו-פוליטי עיקרי במדינות הערביות במזרח-התיכון. דהיינו, שתיקה כללית ומכוונת כלפי מעשיהן הרצחניים של המדינות המוסלמיות, לעומת "רעשנות לאומנית" כלפי מדינות המקיימות משטר דמוקרטי וליברלי ראוי לחיקוי כדוגמת ישראל.

הציבור הערבי בישראל כבעיה תרבותית
אמירתו זו של אחמד טיבי, למעשה חשפה את התרמית הערבית הגדולה ששותפה לה גם התקשורת הישראלית - על כל מרכיביה וחלקיה. הבעיה של ערביי-ישראל אינה נעוצה באפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה, אלא היא נעוצה בתרבות הערבית-אסלאמית הגורמת לנחיתות תרבותית, לנחיתות כלכלית, לנחיתות השכלתית ולנחיתות מעמדית כתוצאה משילובם של כל הגורמים הללו. ח"כ אחמד טיבי יודע היטב על מה מדובר - שכן די להסתכל על נתוני הפשיעה בקרב ערביי-ישראל כדי להבין את התמונה בכללותה (שאחמד טיבי תורם לה בשל רשלנותו הפוליטית).

גם אם מדינת-ישראל הייתה משקיעה מיליארדים של שקלים בציבור הערבי המתגורר בישראל, מאומה לא היה משתנה, כפי שמאומה לא השתנה בעזה, ברשות הפלסטינית, בירדן, במצרים, בסוריה, בסעודיה, בעיראק ובלבנון, למרות שהעולם-המערבי שפך במדינות הללו מאות מיליארדי דולרים ולמרות הרווחים העצומים של מדינות-הנפט במהלך העשורים האחרונים. הסיבה נעוצה בכך שהחברה הערבית-אסלאמית עדיין דבקה בערכים גזעניים, אנטי-פמיניסטים ויוהרה דתית כלפי אחרים בשל היותם - בהתאם לקוראן - בני הקופים והחזירים.

לצד השבחים הרבים להם זוכה ישראל מצד ארגון ה-OECD, באחד מהדוחות שהוגשו לישראל ב-20 בינואר 2010, הייתה ביקורת בנוגע ל"מדדי העוני הקיימים בקרב ציבור הערבי בישראל". כמובן שהתקשורת הישראלית עטה על הנתון הזה בטענות שונות ומשונות. הכותרת השכיחה שניתנה הייתה: "ישראל היא המדינה הענייה והאי-שוויונית ביותר בעולם המפותח". העיתון הכלכלי "דה-מרקר" העניק כותרת לאחד מהמאמרים שהוקדשו לנושא בשם: "זנב מדובלל לאריות" (דה-מרקר, 21 בינואר 2010, עמוד 3). כותרות ברוח דומה התפרסמו גם בשאר העיתונות הכתובה בישראל (כמו סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות"), ובכך למעשה הם תרמו לתרמית הערבית הגדולה. הבעיה היא שהתקשורת הישראלית (יחד עם כמה בעלי עניין) נוטה להתבלבל בין "פערים גדולים" לבין "עוני". פערים גדולים בין שתי קבוצות אוכלוסייה, אינם בהכרח מורים על "עוני". כך באופן דומה, התקשורת הישראלית ממהרת להגדיר כל "העדפה תרבותית" יהודית כ"גזענות", בעוד שהעדפה דומה מצד הציבור הערבי היא עניין "תרבותי". הבה נבדוק כמה נתונים מעניינים על-מנת להבהיר את התמונה:

ישראל הפכה לאחד מממרכזי ההייטק החשובים בעולם, שכן מספר החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק (כ-63 חברות) עולה על כל מדינות אירופה יחדיו. כ-4,000 חברות הזנק (סטארט-אפ) פועלות בישראל. ההשקעה הישראלית במחקר ופיתוח נחשבת לגבוהה בעולם - כ-4.5 אחוזים ביחס לתוצר. שיעור האקדמאים בישראל נחשב לגבוה בעולם - מתקרב במהירות לכדי 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, בדומה לקנדה. ישראל הקטנה מייצרת כ-1.2 אחוזים מסך-כל התוצרת המדעית בעולם. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בשיעור הפרסומים המדעיים לנפש. ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר הזוכים בפרס נובל ביחס למספר התושבים - 1.3 למיליון תושבים. מדינת ישראל דוהרת קדימה, והיא משאירה מאחור את המדינות הערביות ואת כל מי שנצמד אליהן רעיונית ותרבותית. כל ההישגים הללו נובעים מהמסגרת התרבותית היהודית ולא מהמסגרת התרבותית הערבית-אסלאמית. וזאת משום, שהתרבות היהודית דוגלת ביוזמה אישית (שכן, "הכל פתוח והרשות נתונה"), בעוד שהתרבות האסלאמית דוגלת ש"הכל מן אללה" ואין צורך להתאמץ.

נבדוק לרגע באיזה תחום האוכלוסייה הערבית בישראל בכל זאת מגלה יוזמה אישית. התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) לנפש בישראל עומד על כ-30,000 דולר לשנה (על-פי "שווי כוח-קנייה"). בהתאם לחישובים אחדים שנעשו בישראל, התל"ג לנפש בקרב הציבור הערבי בישראל עומד על כ-10,000 דולר לשנה. המשמעות היא שהציבור היהודי הנמרץ, עובד, מייצר ויוזם פי שלושה (3) מאשר העובד הערבי בישראל. אך שימו לב לנתון הבא: המיעוט הערבי בישראל המונה פחות מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, מייצר למעלה מ-60 אחוזים מהעבירות הפליליות המתבצעות בישראל. מאחורי הנתון זה מסתתרת אידיאולוגיה ברורה שאין לה שום קשר לעוני או לפערים חברתיים, אלא היא קשורה למערכת תרבותית הנובעת מהדת המוסלמית האלימה והגזענית - וזאת בדומה למה שמתחולל בשאר המדינות המוסלמיות המוכרות לנו כיום.

על-מנת להבין את הקשר הרחב, נבדוק לרגע מה התחולל בעולם-המוסלמי בשבועות הראשונים של חודש ינואר 2010: בפקיסטן נהרגו מאות בני-אדם במעשי רצח הדדיים; בניגריה, מוסלמים שרפו נוצרים, ולאחר מכן התפתחו עימותים רצחניים שגרמו למותם של מאות אנשים; באפגניסטן נהרגו מאות אנשים במעשי רצח הדדיים ובחיסולים ממוקדים של הצבא האמריקאי; במצרים גברו העימותים הרצחניים בין המוסלמים לקופטים; בעיראק נהרגו עשרות בני-אדם בפיגועי התאבדות ובמעשי רצח הדדיים; בעזה, תנועת החמאס מנהלת דיכוי שיטתי של האוכלוסייה המקומית בשם האסלאם; בסוריה, המיעוט העלווי מנהל מסע מתכונן היטב של רצח בקרב המיעוט הכורדי המתגורר בסוריה; בלבנון, המיעוט השיעי מאיים לפתוח בעימות מזוין נגד האוכלוסייה הסונית והנוצרית; בסודאן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים רצחניים; בסומליה, נרצחו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים המתחוללים בין הפלגים האסלאמיים השונים; בטורקיה, השלטון האסלאמי ממשיך במסע דיכוי ורצח של כורדים המתגוררים בטורקיה; במלזיה, מוסלמים הציתו כנסיות רבות רק בגלל שהותר לנוצרים להשתמש במילה "אללה"; בתימן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים בין פעילי אל-קאעידה לממשלה המרכזית של צנעא; והצבא הסעודי חיסל למעלה מ-400 בני-אדם ביום אחד בלבד בגבול עם תימן. כל זה התחולל רק בשלושת השבועות הראשונים של חודש ינואר 2010. מסקנה: הג'יהאדיזם כמו הסטליניזם והנאציזם עוסק ברצח-המונים.

דה-אסלאמיזציה של הציבור הערבי בישראל
מדינת-ישראל אינה מדינה רב-תרבותית. הישגיה של ישראל נובעים בהקשר הישיר לדת היהודית הנטועה היטב בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל כבר אלפי שנים. מדינת-ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, פלורליסטית וחופשית. כל מי שמוכן לקבל את הרעיון הזה, מוזמן ליטול חלק בעשייה היומיומית המתחוללת בישראל ללא הרף. כל מי שאינו מוכן לקבל את הרעיון הבסיסי הזה, מוזמן לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הפזורות במרחב. אולם, אלה מקרב הערבים בישראל המעוניינים להשתלב בחיים הפוריים המתקיימים בישראל, מוטלת עליהם החובה להתנתק מהמורשת האסלאמית האלימה והגזענית שהפכה את חייהם של מיליוני אנשים לגיהנום אחד ארוך ומתמשך. וזאת, לתשומת ליבו של ח"כ אחמד טיבי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אחמד טיבי והתרמית הערבית הגדולה", מגזין המזרח התיכון, 22 בינואר 2010.