התנועה הקולוניאליסטית של הליגה הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י".

לערבים המתגוררים בישראל שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה.

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני. באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית". לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"
באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".

שימו לב לקירבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים".

כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות-הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964. לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" - גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה-הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס". ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל. פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי - כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 30 באפריל 2010.

שעתו היפה של אינספקטור קלוזו

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

יום ב', ה-26 באפריל, שנת 2010, ייזכר לדורות. דבר כזה עוד לא היה בתולדות העם היושב בציון. אפילו וותיקי היישוב, הנושאים עמם זכרונות מתקופת המנדט ומימי השלטון העות'מני, אינם זוכרים מאורע כזה.

כבר בשעות הקטנות, כשהאפלה עדיין עוטה על ארץ-הקודש, יחידות של משמר-הגבול סגרו את כל דרכי הגישה לנמל-התעופה בן-גוריון - נתב"ג, הציבו מחסומים על הכבישים, והחלו בבדיקות קפדניות של כל מי שניסה להגיע לשדה-התעופה. מי שלא הייתה לו סיבה טובה מדוע עליו להגיע לשדה-התעופה ביום הגורלי הזה, נשלח אחר כבוד לביתו. סריקות מבית של בית נערכו בכל היישובים הסמוכים לגילוי חשודים פוטנציאליים. יחידות עלית של הימ"מ ושל היס"מ הכוללות צלפים מיומנים התמקמו על גגות בתים המצויים בנקודות אסטרטגיות על מנת למנוע התערבות של גורמים עוינים.

עם עלות החמה, בהתפזר ערפילי הבקר, כשהוא מלווה במשמר של אופנוענים, מגיע לקבל את הפיקוד על המבצע, האחד והיחיד – אינספקטור קלוזו, שאת בשורת עלייתו לארץ הבאתי לקוראים במאמר קודם (פנתרים בארץ הקודש http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-3299.htm וכן פנתרים-בארץ-הקודש-http://www.quimka.net/a344287). את החקירה המתנהלת נגד איוון האיום (אופס, שוב התבלבלתי - איווט האיום), קלוזו הפסיק זמנית. זה לא דחוף. עד שהיועץ המשפטי הבא יגיע לבחון את התיק של ליברמן יש עוד כמה שנים.

בצעדים נמרצים קלוזו יורד ממכונית השרד שהועמדה לרשותו עם התמנותו למפקד היאחב"ל, נכנס לאולם הנוסעים ומשם לחדר האח"מים שהופקע זמנית מידי רשות שדות התעופה על מנת לשמש כמפקדה מאולתרת. בלי היסוס הוא מחלק פקודות ימינה ושמאלה, כשפיקודיו אצים רצים למלא את כל דרישותיו. על פי הוראתו, שהונחתה טלפונית לפני הגיעו למקום, הותקנה מערכת קשר מיוחדת עם מגדל הפיקוח, בעזרתה הוא יכול היה לקבל מידע בזמן אמת על המתרחש בשחקים ממעל.

"כמה זמן לנחיתה?", הוא שואל דרך מכשיר הקשר, ובו זמנית פונה לסובבים אותו "אין לאפשר לאף אחד גישה למטוס, אין לאפשר לה גישה לאולם הנוסעים, לא לתת לה לטלפן, לא לקרובים ועל אחת כמה וכמה לא לעיתונאים. יש להחרים, בכוח אם צריך, את הטלפון הסלולרי. זה ברור?", "כן אדוני" עונים כל הנוכחים פה-אחד. "מה אם היא תרצה ללכת לשירותים?" שואל אחד הנוכחים. קלוזו נועץ בו מבט שמוציא את החשק לשאול שאלות, "אין לשאיר אותה לבד אפילו לרגע. היא צריכה פיפי? רק עם ליווי, ולוודא לפני כן שהחלון של בית השימוש נעול. זה ברור?" "כן אדוני", עונים כל הנוכחים פה אחד.

קלוזו מתיישב בראש שולחן הישיבות, לוגם מכוס התה שהופיעה כבמטה קסמים לפניו, ומפנה את תשומת לבו למצגת Power Point צבעוני המושלך על המסך, ובו מופיע תרשים של הערכות הכוחות לפי המשימות. אחרי דקות ארוכות של שתיקה בהן הוא לומד לעומק את התרשים, קלוזו מרים את עיניו וזורק לחלל "אני מקווה שכולכם מבינים את חשיבות הצלחת המשימה. Failure is not an option (כשלון לא בא בחשבון)" הוא מוסיף באנגלית. "כל אחד יודע מה מוטל עליו והיכן עליו להיות. אני מקווה שלא תהיינה כל טעויות. מי שיפאשל ישלם ביוקר. יש שאלות?" "לא אדוני", עונים כל הנוכחים פה אחד.

לפתע נשמע קול ברמקול, "הרגע המטוס עבר את החוף, הוא מעל תל אביב. חמש דקות לנחיתה". שבעת המופלאים – שבעה מבחירי הלוחמים של הימ"מ, היס"מ, הסמ"מ והשד יודע אילו עוד יחידות עלית של המשטרה, מזנקים ממקומם, ופונים אל דלת האולם. כולם עוטים שכפ"צים וחובשים קסדות מגן. חגורים באקדחים ומצוידים ברימוני הלם. "Stop," קורא קלוזו, "חכו שהמטוס יעצור והגלגלים ייחסמו. אם היא תראה אתכם היא עוד עלולה לאלץ את הטייס להמריא ולברוח למקום אחר. עם אחת כזאת לא לוקחים שום סיכונים. חכו ליד הדלת עד שאתן לכם סימן".

את המתח השורר באולם בדקות הבאות אי אפשר לתאר במלים. אפשר לחתוך את האוויר. "זה הוא. המטוס עומד והגלגלים נעולים," נשמע הקול מהרמקול. אנחת הקלה נשמעת מפי כל הנוכחים. "עד כאן, הכל לפי התוכנית." שבעת המופלאים יוצאים מהבניין ובקפיצות קרב, כשהם מחפים איש על רעהו, הם דוהרים לקראת כבש המטוס. בעקבותיהם, בודדה בצמרת, נגררת שוטרת ממשטרת הגבולות כדי להחתים את הדרכון.

וככה זה נגמר. מהמטוס לנווה תרצה. לא כוס תה, ולא מקלחת, לא פיפי ולא קדחת. ככה ייעשה לאישה שמשטרת ישראל נתנה בה את עינה.

התיאור שלי של מה שקרה בנמל התעופה בן-גוריון בשבוע שעבר נשמע לכם מוגזם? אתם לא הייתם שם ולכן אתם לא יכולים לדעת.

הסיפור כאן לא מתייחס לשאלה אם שולה זקן אשמה או שהיא איננה אשמה ובמה היא אשמה, כי אינני יודע. הסיפור מתייחס בלעדית לקרקס המשטרתי אותו הציגו בפני הציבור. אינספקטור קלוזו הראה שזקנתו איננה מביישת את נעוריו. הדבר היחיד עליו יש להצטער זה שהשחקן פיטר סלרס כבר איננו בין החיים. הוא היה עושה מזה את שובר הקופות של המאה.
==
מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "שעתו היפה של אינספקטור קלוזו", 2 במאי 2010.

לאן חותר בשאר אל-אסד

באמצע אפריל 2010 התפרסמו ידיעות אחדות בתקשורת הבינלאומית על כך שסוריה העבירה לידי חיזבאללה טילי סקאד היכולים לפגוע בכל נקודה בישראל. מעבר לאיום המוחשי הנשקף לעורף הישראלי בשל כך, יש כאן אקט סימבולי בעל-משמעות רבה, שכן זו הפעם הראשונה שארגון טרור כלשהו מחזיק בטיל בליסטי הנמצא בדרך-כלל בידי צבאות מדינתיים. יתרה מזאת, איראן וסוריה מנסות יחדיו להפוך את חיזבאללה לאוגדה אינטגרלית כחלק מהמערך הלוחם של הציר הרדיקלי שיבוא לידי ביטוי בשעת-מבחן בעתיד. החשיבה האסטרטגית הסורית מתייחסת בעיקר לגורלה של לבנון כישות ריבונית שתהא בשליטתה המלאה, בעוד שהחשיבה הטקטית האיראנית מתייחסת לחיזבאללה ככוח צבאי קדמי שיעמוד לרשותה של איראן עם זו תותקף בידי ישראל או ארה"ב בשל תוכנית הגרעין האיראנית - המעוניינת להציג בפני הזירה הבינלאומית עובדות מוכחות בשטח במהירות האפשרית.

בנקודה זו ובנקודות נוספות מתלכדים האינטרסים של סוריה ואיראן הן ביחס ללבנון ועתידה, והן ביחס לישראל וליכולותיה הצבאיות. לפי שעה, סוריה רואה באיראן את המשענת האסטרטגית שלה לטווח-הארוך בכל הקשור לעימות עתידי עם ישראל. אם לאיראן תהייה יכולת גרעינית, סוריה תוכל לנהל את מדיניותה כלפי ישראל וכלפי לבנון ביתר-תוקף ובהחלטיות רבה יותר, וזאת ללא קשר ישיר לשאלת עתידה של רמת-הגולן, שכן בכך ניתן יהיה להגשים את "החזון הערבי" על-פי המתווה הסורי - משום שסוריה היא "הלב הפועם של העולם הערבי" על-פי התפישה האידיאולוגית השוררת בקרב האליטה הפוליטית של סוריה.

קיימים שני אינטרסים עיקריים במדיניות הסורית מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. א) על-פי הראייה הסורית המסורתית, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה. זהו אינטרס עליון הדומה בחשיבותו לתפקידה של סוריה בעיצוב הלאומיות הערבית החילונית במזרח-התיכון. ב) השרידות השלטונית של העדה העלווית בסוריה. אין אדם עלווי אחד המתגורר בסוריה שאינו יודע מה יעלה בגורלה של העדה אם וכשאר בשאר אל-אסד ייעלם לפתע בשל אירועים פנימיים או בגלל לחצים בינלאומיים. לאור כל זאת, בכל הנוגע ל"התהליך המדיני עם ישראל", נושא זה משמש כעניין טקטקי בלבד - במשמעות של מנוף להשגת יעדים חשובים הרבה יותר שיש להם ניחוח אסטרטגי ארוך-טווח. קבלת רמת-הגולן ללא שליטה סורית ישירה בלבנון וללא הבטחות ברורות הנוגעות לשלומה של העדה העלווית ולהבטחת המשך שלטונה, אינה מועילה לאינטרסים הסוריים על-פי ראייתו של בשאר אל-אסד, וזאת בהתאם לחזון ההיסטורי עליו מתחנכים סורים רבים מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את ההתנהלות הסורית של החודשים האחרונים אי-אפשר לנתק מההתנהלות המדינית אמריקאית של ממשל אובמה בנוגע למזרח-התיכון ובנוגע לעולם-המוסלמי. מחד גיסא, ממשל אובמה מקרין חולשה אידיאולוגית כלפי הגורמים הרדיקליים במזרח-התיכון, ומאידך הממשל מפגין קשיחות בלתי הגיונית כלפי ישראל. מעבר לתחושות של "חרדת הנטישה" ו"העלבון העמוק" השוררים בישראל לאור מדיניותו של הנשיא אובמה, קיימת תחושה (לא בלתי הגיונית) בקרב מדינות אחדות בעולם-המוסלמי, שהמצב הנוכחי מאפשר למדינות מוסלמיות אחדות לנהל מדיניות רדיקלית עקבית יותר על חשבון המדינות המוסלמיות המתונות. לפיכך, מבחינתה של סוריה המצב הנוכחי מעניק לה הזדמנות לפעול בשני מישורים מקבילים: א) לנהל סוג של "שיח תקין" עם מדינות אירופה ועם ארה"ב. ב) להמשיך ולחזק את ארגון חיזבאללה גם באמצעים צבאיים בעלי-משקל, למרות "השיח התקין" המתנהל לכאורה עם גורמים מערביים.

על-פי הראייה הסורית, המגעים החמים שהתנהלו עם ארה"ב מהלך השנה האחרונה, לא היוו בהכרח איתות בולט לעין לחדול מלהעניק ציוד צבאי לחיזבאללה או לצמצם את התיאום האסטרטגי בינה לבין איראן. אדרבה, המגעים בין גורמים מערביים לבין הנשיא בשאר אל-אסד דרבנו את סוריה לנקוט בגישה תקיפה יותר הן כלפי לבנון והן כלפי ישראל. כאשר התברר לאישים לבנוניים מתונים שהחיזור האמריקאי אחרי בשאר אל-אסד נובע משינוי אידיאולוגי עמוק ורחב, אחדים מהם חיפשו נתיבים כדי לעלות לארמון הנשיאות בדמשק במטרה להתאים את המציאות הלבנונית לשינויים שנכפו על המזרח-התיכון בשל מדיניותו החובבנית של ממשל אובמה כלפי סוריה ואיראן. יוצא מכך, ששתי מדינות קטנות (ישראל ולבנון), שאינן מהוות איום ישיר על שכנותיהן, שילמו מחיר מופקע על הימוריו של הממשל האמריקאי הנוכחי של 2010. במילים אחרות, הכוונה הסורית לספק טילי סקאד לחיזבאללה, השתלבה יפה באסטרטגיה הכוללת של סוריה בנוגע לישראל ובנוגע ללבנון, וזאת בהתאם ל"הבנה" הסורית שהתגבשה לנוכח השינויים בגישה האמריקאית כלפי העולם-המוסלמי. לאור המתיחות המלאכותית בין ישראל לארה"ב שנוצרה בשנה האחרונה, מנהיגים לבנונים שיערו (ועדיין משערים) שארה"ב נטשה את ישראל. לדעתם, אם זו ההתנהגות של ארה"ב כלפי בעלות-בריתה, אזי המסקנה המתבקשת היא שלבנון זקוקה לסוריה כדי לייצב את המדינה ולרסן את חיזבאללה, ובכך למנוע גלישה למלחמת-אזרחים נוספת - איומה מקודמתה. מהעבר השני, סוריה רוצה לקבל את רמת-הגולן ללא כל תמורה מצידה, אך מאידך היא גם רוצה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ביטול פגישת הפסגה במצרים
ההתקרבות בין ארה"ב לסוריה והחלטתו של ממשל אובמה להציב מחדש שגריר אמריקאי בדמשק, עוררו באיראן חששות כבדים בנוגע לכוונותיה האמיתיות של סוריה בזירה המזרח-תיכונית. במהלך החודשים האחרונים נערכו ביקורים דחופים של אישים איראנים בדמשק וניתנו הצהרות פומביות, כמעט מידי יום, שציינו את הקשר האסטרטגי העמוק בין שתי המדינות. כך למשל, סוכנות הידיעות האיראנית טרחה לדווח ב-22 באפריל 2010, על שיחתם של נשיאי איראן וסוריה שנערכה יום אחד לפני כן. במהלך השיחה הטלפונית, אחמדינג'אד טרח לציין באוזני הנשיא הסורי כי "כל עוד אנחנו עומדים זה לצד זה, האויבים יישארו מובסים", וכי "היחסים בין שתי המדינות מהווים דוגמא ומופת (לשאר העולם)". אי-אפשר לנתק את השיחה הזו ללא הקשר הישיר לשני אירועים חשובים שהתחוללו בסוריה ובאיראן.

א. ב-22 באפריל 2010 החל תרגיל צבאי איראני בשם "הנביא הגדול" לציון 31 שנה להקמתן של משמרות המהפכה האיראניות.

ב. לאור הידיעות שהתפרסמו בנוגע להעברתם של טילי סקאד מסוריה לחיזבאללה, הייתה אמורה להתקיים ב-22 באפריל 2010 פגישת פסגה דחופה בין מנהיגי מצרים, סעודיה וסוריה כדי לדון במתיחות האזורית החדשה שנוצרה בשל כך. אלא, שעל-פי מיטב הידיעות שהגיעו ממצרים וסעודיה, התברר כי הנשיא הסורי "קיבל רגליים קרות" והוא ביטל את הפגישה החשובה בשארם אל-שייח' - פגישה, שהיה יכול לאותת למערב על כוונותיה "המתונות" של סוריה.

ביטול הפגישה במועד הנוכחי אולי נגרם בשל הלחץ איראני. ויחד עם זאת, סביר להניח שבשאר אל-אסד עדיין משער שהקשר עם איראן יניב לו בעתיד פירות רבים יותר וטובים יותר מאשר הקשר עם מצרים וסעודיה המתונות. אלא, שההחלטה על קיום הפסגה המיוחדת, ולאחר מכן ביטולה, מראים בעליל שבשאר אל-אסד נמצא בלחץ הגורם לו לעיתים קרובות לאבד את שיקול-הדעת התקין בדומה להתנהגותו של המלך חוסיין ערב מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות החובבנית של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2010.

האקדמיה הישראלית כבית-דין שדה

בכל עת שתשמעו או תקראו על הצלחה ישראלית בתחומים מדעיים וטכנולוגיים, מובטח לכם שמייד לאחר מכן תקבלו שיטפון של מאמרים בכייניים מפי שורה ארוכה של כותבים המתחרים ביניהם מי יחבוט חזק יותר במדינת-ישראל - כחברה וכמדינה. אל השיטפון המתלהם הזה, לצערנו הרב, מצטרפים גם אנשי-רוח מן השורה הראשונה, וכן אקדמאים מתחומים שונים, ולעיתים אלה הם גם חתני פרס נובל ישראליים. השטף המתלהם הזה מזין את הכותבים השונים המתחרים ביניהם על הניסוחים הבוטים ביותר המופיעים במאמריהם הביקורתיים - לעיתים, זהו סגנון ברמתו של הטוקבקיסט המצוי המסיק מסקנות על סמך הנחות שגויות או עובדות חלקיות.

לרבים מהכותבים הביקורתיים ישנה נטייה (הנובעת מתרבות קולקלת ושגויה) להפעיל מערכת אוטומטית של "אופטיקה הפוכה" בנוגע לחברה הישראלית. דהיינו, הם מגמדים את הישגיה הרבים של ישראל, אך מאידך הם מעצימים באורח מלאכותי את הכישלונות והתקלות. גם אם חלק מהכותבים והמבקרים מגישים לכם נתונים עובדתיים כלשהם על-מנת לבסס, לכאורה, את מסקנותיהם, קיימת נטייה חזקה בקרבם לבחור נתון אחד או שניים, לכול היותר, שעליהם הם מבססים דעה נחרצת - שהיא, בדרך-כלל, נוטה להיות שלילית ותוקפנית.

אם המאמרים הללו היו מוגשים לכתבי-עת מדעיים רציניים, סביר להניח שהם היו נדחים על-ידי העורכים ללא כל היסוס. ראוי לציין שבעולם התקשורתי התוסס והדינמי הקיים כיום, מהירות התגובה אינה צריכה לבוא על חשבון העובדות המוצקות ועל חשבון השכל-הישר. אלא שבניגוד לזהירות הנדרשת, השתרשה בישראל התקשורתית תרבות של הגזמה נגטיבית על כל צעד ושעל בדומה לתרבות הנגטיבית שליוותה את עמנו לאורך מאות שנים בתקופה שבה לא זכינו עדיין לקיים חיים ריבוניים וחופשיים בארץ-ישראל.

ללא כל ספק, הסיפור הישראלי מרתק, בעיקר מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים ב-1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל. במהלך 150 השנים האחרונות, הצלחנו לבסס מדינה הנחשבת לאחת מהמוצלחות בעולם - הן מבחינות אנושיות והן מבחינות תרבותיות, מדעיות וטכנולוגיות. אולם, בעוד שרבים (בארץ ובחו"ל) עוסקים בהתמדה ביצירת דימוי שלילי למדינת-ישראל ותושביה, העובדות וההשוואות הבינלאומיות מוכיחות לנו שהצלחנו לטפס, עקב בצד אגודל, לצמרת העולמית במגוון תחומים למרות הקשיים האובייקטיביים ולמרות הדימוי השלילי העלול למוסס לחלוטין גם את הרצון-הטוב, הזך והטהור ביותר שלנו.

אם נצא מהתמונה האוטופית והדמיונית שלנו בנוגע ליצירת "חברת מופת" רובוטית, ואם נניח בצד את השאיפות האגוצנטריות שלנו להיות "הכי ביקורתיים כלפי עצמנו", "הכי טובים", "הכי מוצלחים" ו"הכי צודקים מכולם" בכול מחיר, אולי נוכל לבחון את הישגיה של החברה הישראלית באור קצת יותר הגיוני ומושכל. אם נעשה זאת, נוכל להבחין שגם "הכישלונות" שלנו הם לא כל-כך כישלונות, שכן לחברה הישראלית יש אופי לאומי מיוחד כשם שליפאנים ולצרפתים יש אופי לאומי מיוחד מכתיב את רצונותיהם הלאומיים לנתיב מוגדר שהוא בעל ייחוד משלו. משום מה, רבות מהמדינות דמוקרטיות אינן בוחנות את מעשיהן מבעד למיקרוסקופ קפדני בכל רגע נתון, כפי שהחברה הישראלית בוחנת את עצמה באופן כל-כך היסטרי במתכונת של "חיים ומוות", "ניצחון ותבוסה" או "שואה ותקומה" ועוד כל מיני צמדי-מילים דיכוטומיים.

מאז שנודע שפרופסור עדה יונת זכתה בפרס נובל לכימיה לשנת 2009, התרבו המאמרים הבכייניים שניסו לצייר את מצבה ומעמדה של ההשכלה הגבוהה בישראל באור שחור משחור - וללא כל הצדקה כמובן. על-מנת להבין את התרבות התקשורתית הנגטיבית שהשתרשה בישראל, להלן דוגמא אחת, מני רבות, שהתפרסמה בעיתון גלובס ב-9 בנובמבר 2009. העיתון ערך סקירה כלכלית בינלאומית נרחבת לרגל השנה ה-20 לנפילת חומת-ברלין. אולם, כאשר העיתון הגיע לסקירה הכלכלית בנוגע לישראל ב-20 השנים האחרונות, עורכי העיתון בחרו את הכותרת הבאה: "מביטים אחורה בגאווה - וקדימה באימה". אם בוחנים את הכותרות הכלכליות השליליות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית ב-20 השנים האחרונות, מצבה של מדינת-ישראל היה צריך להיות דומה למצבה של סומליה. אולם, בניגוד לרואי-השחורות המקצועיים, מרבית הנתונים הכלכליים האובייקטיביים עומדים לזכותה של ישראל העובדת, ההישגית, החרוצה והמוכשרת. ויחד עם זאת, קשה לתקשורת הישראלית לבחון את המציאות העכשווית ואת העתיד הישראלי באור מעט יותר הוגן וללא ההתלהמות הלבנטינית הרגילה, לפיכך נבחרה התוספת של צמד-המילים "וקדימה באימה". למה? ככה! גם אם "המצב קשה", לכאורה, וזאת בהתאם לפנטזיות המתלהמות של אחדים מהכותבים, אסור לטעת בישראלים תקווה כלשהי, אלא חובה להחדיר בהם תחושות של "חרדה", "תבוסה", "מפלה", "שואה" ו"אימה". הבנתם את הרעיון?

האקדמיה הישראלית כבית-דין שדה
לצערנו הרב, הציבור הישראלי אינו מודע למהפכות המתרחשות בישראל בתחומים רבים, כמו אלה המתרחשות בתעשיית המים, בכלכלה, באקדמיה, בטכנולוגיה ובתחומים מדעיים רבים ושונים. מרבית החוקרים הישראלים פועלים ועוסקים במחקר רציני ואחראי במאות מוסדות מחקריים הקיימים בישראל - שחלקם נוסדו כבר לפני למעלה מ-100 שנים. החוקרים הישראלים נחשבים לטובים בעולם, לא רק בגלל השקעות ממשלתיות אדירות, אלא בשל הסקרנות האינטלקטואלית הטבועה באופי הלאומי שלנו, השואב את מקורותיו מהמסורת היהודית ומהתרבות היהודית חסרת-המנוח. אולם, התרבות התקשורתית האלימה שנוצרה בישראל בשנים האחרונות, העניקה עידוד לאקדמאים אחדים לנקוט בעמדה ציבורית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לזהירות הנדרשת והמתבקשת בשל ממעמדם ויוקרתם המקצועית. כבר לפי הכותרות (להלן) ניתן להבין את המגמה הכללית הנושבת מבין השורות, הנוגעת לתרבות השיח התקשורתי המתלהם שהשתלט על התרבות הישראלית, ובכך היא למעשה מעוותת את הישגיה המדהימים של החברה הישראלית.

נבחן לרגע דוגמאות אחדות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית מאז שנודע על זכייתה של עדה יונת בפרס נובל לכימיה: אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004, פרסם מאמר בעיתון הארץ, ב-13 באוקטובר 2009, בשם "פרס נובל להזנחה"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-9 באוקטובר 2009 מאת דן בן-דוד (מנכ"ל מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית) בשם "חזון אקדמי והיפוכו"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-16 באוקטובר 2009 מאת קרלו שטרנגר (פרופסור מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב), בשם "פרס נובל אחרון?"; בעיתון מעריב התפרסמה כתבה, ב-8 באוקטובר 2009, בשם "חשש באקדמיה: זו הזכייה האחרונה"; בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-17 בספטמבר 2009 מאת אהוד אור (סמנכ"ל לתכנון אסטרטגי ולשיווק באוניברסיטת תל-אביב), בשם "ישראל שוחקת את ההשקעה בהשכלה"; שוב בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-15 בנובמבר 2009 מאת חיים ליבוביץ' (נשיא חברה ביו-טכנולוגית), בשם "עוד נובל? רק אם תוגדל התמיכה במדען הראשי".

שאלת הגניוס היהודי
על-פי חישובים אחדים, למעלה מ-20 אחוזים מזוכי פרס נובל הם ממוצא יהודי. במהלך השנים, ניתנו הסברים רבים לתופעה הייחודית הזו - אחדים מההסברים התייחסו במישרין למצבם העגום של היהודים כ"מניע העיקרי להצלחתם" בדורות האחרונים. אולם, גם הצוענים, הכורדים והארמנים זכו למנות גדושות של סבל ודיכוי מחפיר לאורך מאות שנים, אך הם לא הגיעו להישגים הדומים להישגיהם של היהודים. אם כך, צריך לחפש את ההסברים לתופעה הזו במסגרת "התרבות היהודית" ו"לאורח-החיים היהודי" שהשתרש במשך דורות רבים.

א. מרבית היהודים היו חשופים לתרבות המערבית המתפתחת של אירופה וארה"ב במשך מאות שנים. רק כ-15 אחוזים מהיהודים (לכול היותר) התגוררו במזרח-התיכון עד ל-1933.

ב. כאשר נער נוצרי התגלה כעילוי בתחום כלשהו, בחלק גדול מהמקרים הכנסייה הנוצרית לקחה אותו תחת חסותה למען עבודת האל בלבד. אולם, כאשר נער יהודי התגלה כעילוי, הקהילה היהודית דאגה לשדך לו נערה בעלת-ייחוס, ובכך הגנים המשובחים עברו לדור הבא. העברת הידע בקרב הקהילה היהודית נמשך מדור לדור, בעוד שבקרב הקהילה הנוצרית באירופה, התהליך הזה נעצר ברוב המקרים במסגרת הכמורה הנוצרית או באחד מהמנזרים המרוחקים ברחבי-העולם.

ג. בניגוד לדתות אחרות, הדת היהודית אינה עוסקת בשינון טקסטים בלבד, אלא היא גם עוסקת בווכחנות בנוגע לטקסט הקנוני - אם כי, לעיתים הדבר נחשב בעיני זרים לווכחנות אבסורדית, אולם מסורת זו תרמה לפיתוח החשיבה הלוגית גם בתחומים נוספים כמו פילוסופיה ומתמטיקה. לפיכך, הקהילה החרדית בישראל מהווה מאגר מעולה של שקדנות אינטלקטואלית בתחומים רבים, רק אם נדע לקרבם אלינו ולא להרחיקם מעלינו רק בשל הקיבעון המחשבתי החילוני שלנו.

מערכת החינוך מייצרת אנשים בלתי שגרתיים
האם החינוך בישראל קורס? ממש לא! לתלמיד הישראלי הצעיר יש אופי מרדני בדומה להוריו ובדומה לאבות אבותיו. המרדנות הזו הביאה אותנו להישגים יוצאי-דופן במאות השנים האחרונות. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת אנו שומעים ללא הרף על הידרדרותה של מערכת החינוך בישראל. אולם, למען האמת, אנו ניצבים בחזית המדע העולמי בעשרות תחומים. מדינת-ישראל הקטנה היא מעצמה מדעית בהשוואה לגודל אוכלוסייתה, ועשרות מוסדות אקדמיים מייצרים את השדרה האינטלקטואלית בישראל. מספר האקדמאים בישראל הוא מן הגבוהים בעולם בהשוואה לגודל האוכלוסייה. מספר הפרסומים המדעיים של חוקרים ישראלים הוא מן הגבוהים בעולם. 18 בתי ספר לקולנוע קיימים בישראל הקטנה, בעוד שבמרבית המדינות האירופאיות ישנם 2 או 3 מוסדות כאלה, לכול היותר. מערכת החינוך בישראל מייצרת אנשים סקרנים, בלתי שגרתיים ודעתניים חסרי-מנוח המפרסמים למעלה מ-6,000 כותרים חדשים מידי שנה בדומה לצרפת הגדולה. שימו לב לנתון הבא: במצרים, שהיא בעלת אוכלוסייה של 80 מיליון נפש, מתפרסמים מידי שנה כ-300 כותרים חדשים בלבד. אבל הנתון הבא, מלפני 82 שנה, יפתיע אתכם עוד יותר: ב-1928 יצאו לאור בארץ-ישראל 321 כותרים חדשים בעברית - על כן, באמצעות הנתון הזה ניתן להבין את הפער הבלתי-נתפס בין ישראל לבין שכנותיה ולבין מדינות רבות בעולם. מסתבר שמקוריות ויצירתיות הן מילות המפתח בתרבות הישראלית, ולא רק השקעות כספיות אדירות המוענקות לעיתים בשל היסטריה תקשורתית אלימה וצעקנית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי", מגזין המזרח התיכון, 3 באפריל 2010.

ממשל אובמה ויחסו לישראל

סביר להניח שהתקשורת הישראלית (ההיסטרית) והתקשורת הבינלאומית "התענגו" מאוד של טיפולו המסור של הנשיא אובמה בראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בעת ביקורו בוושינגטון ב-24 במרס 2010. סביר להניח שהתקשורת מאוד התלהבה מההתנהגות הילדותית של הנשיא אמריקאי כלפי מנהיג ישראלי נבחר, וזאת למרות היחסים החמים ששררו בין שתי המדינות ב-20 השנים האחרונות. כפי שטענתי לפני חודשים אחדים במאמרים אחדים שהתפרסמו במגזין המזרח-התיכון, אמריקה תחת מנהיגותו של ברק חוסיין אובמה עוברת טרנספורמציה אידיאולוגית שיש לה השפעה מרחיקת-לכת על ארה"ב ועל יחסיה עם מדינות דמוקרטיות מערביות ובכללן גם על מדינת-ישראל. "האחות הקטנה" של ארה"ב, כפי שרבים בארה"ב נטו לכנות את ישראל במשך שנים רבות, נתקלת בחומה בצורה של עוינות אידיאולוגית, וזאת גם ללא שום קשר למעשיה של מדינת-ישראל ולמדיניותה ביהודה ושומרון.

הממשל האמריקאי הנוכחי חותר בהתמדה לשנות את פניה של ארה"ב מבחינות רבות, וזאת בהתאם לרוח ה"ליבראלית" האופיינית כל כך לשמאל האמריקאי הקיצוני. שינויים אלה אינם נוגעים רק לתחומי כלכלה ולחברה, אלא הם גם קשורים בקשר הדוק לנושאי הליבה של מערכת-החינוך האמריקאית וליחסי-החוץ של ארה"ב עם מדינות העולם. כך למשל, ב"תרבות של מיעוטים", כפי שברק חוסיין אובמה חותר אליה בהתמדה, לא מוענק מקום של כבוד והערכה ל"אבות המייסדים" של אמריקה או לנרטיב ההיסטורי המסורתי של ארה"ב המתבסס על עקשנותם ומסירותם של החלוצים הראשונים. במאמר מוסגר ניתן לציין, שגם עיתון הארץ פעול באותה דרך. דהיינו, כמעט של מאמר העוסק בתרבות ישראלית, ארכיטקטורה ישראלית, מוסיקה ישראלית ואמנות ישראלית, הכותבים מגניבים פה ושם מילים, משפטים ומושגים המנסים לקעקע את האופי הלאומי והציוני של מדינת-ישראל. לכאורה אין כאן מגמה מכוונת, אבל אוסף המילים והביטויים בנוגע לכך, מעלה חשש כבד שללא ההטיה הפוליטית הזו, המאמר לא היה מתפרסם בעיתון המתיימר להיות "עיתון לאנשים חושבים". כמובן, שלצד המאמרים הללו, מתפרסמים מאמרים בעלי נטיות פוליטיות מגוונות כ"קישוט" בלבד למגמה הפוליטית הכללית של העיתון.

מאז שברק חוסיין אובמה חל את כהונתו בבית הלבן בינואר 2009, ניתן להיווכח במגמה אחת עיקרית הנוגעת למדיניות החוץ של ארה"ב: דהיינו, הגברת המעורבות האמריקאית במדינות המוסלמיות וחתירה לשיתוף פעולה הדוק עמן, תוך-כדי התרחקות והתעלמות ממדינות-המערב ובכללן ישראל - שהן בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב עד לשנת 2009. שני גורמים עיקריים חברו יחדיו כדי להשלים את התמונה המדינית הזו: א. אישיותו של הנשיא אובמה שאינו נוהג להתרועע אן לקיים יחסי-קירבה עם מנהיגים מערביים בדומה לקודמו, הנשיא ג'ורג' בוש. ב. מחלקת המדינה האמריקאית נטתה באורח-מסורתי והיסטורי לכיוונו של העולם-הערבי בפרט והעולם-המוסלמי בכלל - גם אם המגמה זו באה באופן מובהק על חשבון מדינת-ישראל. לפיכך, אנו רואים מאז שנת 2009 קומבינציה היסטורית מיוחדת במינה המאפשרת להביא לידי ביטוי מגמות פוליטיות בינלאומיות מובהקות שהיו קיימות ממילא באורח-המחשבה המדיני של מחלקת המדינה האמריקאית. עד כה, הנשיאים האמריקאים "טיפלו" בישראל באופן רגשי ובמחויבות עמוקה למעמדה של ישראל בזירה האמריקאית ובזירה המזרח-תיכונית. לנשיא הנוכחי של ארה"ב של שנת 2010, אין את הכלים האינטלקטואלים להבין עד תומו את הסכנה הגדולה הנובעת מהתרפסותה של ארה"ב כלפי האסלאם הרדיקלי ובהתעלמותה ממעשיהם של המנהיגים המוסלמים במרחב המזרח-התיכוני, באסיה ובאפריקה. אין תימה איפה, שאפילו המושג "טרור אסלאמי" נמחק לחלוטין מהמילון המדיני של ארה"ב במטרה לפייס את הרחוב המוסלמי ומנהיגיו, וגם כדי לפזול לעבר גורמים אסלאמיים רדיקליים הרואים בארה"ב מדינה שיש להעבירה מן העולם בכל האמצעים העומדים לרשותם.

הבעיה היא שכל "המגדל הקלפים האידיאולוגי" הזה יכול להתמוטט בכל רגע נתון - אם בגלל פקידים אמריקאים בכירים שלא יסכימו לשחק לפי הכללים החדשים והמסוכנים של הנשיא אובמה, או בגלל אירוע אקוטי שיערער את ההנחות-היסוד של הממשל הנוכחי בנוגע לעולם-המוסלמי. חבורת היהודים בסביבתו הקרובה של לנשיא אובמה המייעצת לו לנקוט ביד קשה כלפי ישראל ולפייס את דעתן של המדינות המוסלמיות הרדיקליות, עלולה למצוא את עצמה מואשמת על-ידי הציבור האמריקאי בהולכת ארה"ב לעבר אפיק מסוכן מבחינה תדמיתית בזירה הבינלאומית. שכן, כבר כעת, ארה"ב משלמת מחיר מוסרי כבד על התערבותה הפעילה במוקדי סכסוך אלימים ביותר הרוחשים במרחב המוסלמי תוך כדי התעלמות ממעשיהן הברוטאליים של מדינות מוסלמיות רבות. על כל זה מתווספת התפישה הפוליטית האמריקאית - בעיקר של בכירי המפלגה הדמוקרטית - השופטת את בנימין נתניהו על-פי הקדנציה הראשונה שלו בשנים 1999-1996 בתקופת נשיאותו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון.

גם אם המשבר הנוכחי בין ישראל לארה"ב ייפתר, הוא יהווה רק פתיחה למשבר עמוק יותר וגדול יותר תחת הממשל הנוכחי של הנשיא אובמה, משום שבשנה האחרונה נוצר משבר אידיאולוגי עמוק ורחב בין שתי הממשלות המכהנות בעת הזאת. הנשיא ברק חוסיין אובמה חושב שהדרך להוציא את אמריקה מהבוץ האפגני, העיראקי, הפקיסטני, התימני והסומלי, נעשה בעזרתו של בנימין נתניהו. יתרה מזאת, אובמה זקוק באופן נואש לאיזה הישג בזירה הבינלאומית, ולכן העימות עם ישראל הפך מ-עניין טקטי לעניין אסטרטגי שעלול דווקא לפגוע במעמדה ויוקרתה של ארה"ב. האובססיה האמריקאית לעשיית רווח קל ומהיר תוך-כדי קיצורי דרך הרפתקניים מאפיינים לא רק הכלכלה האמריקאית ואת החברה האמריקאית, אלא גם את מדיניות-החוץ האמריקאית הנשענת על אותם יסודות תרבותיים ואידיאולוגיים. הדוגמא הפקיסטנית תבהיר מעט את התמונה הבינלאומית בנוגע לאפיק אליו חותר הנשיא אובמה במרחב המוסלמי.

להתקרב לפקיסטן - ולהתרחק מישראל
כדי להבין את מצבה הבעייתי של ארה"ב באסיה - וזאת כמובן ללא שום קשר לישראל - אפשר להדגים זאת בעזרת ההתקרבות הכפויה בין ממשל אובמה לבין הממשלה הנוכחית של פקיסטן. יתרה מזאת, בעזרת הדוגמא הפקיסטנית נוכל להבין לאן חותרת ארה"ב במרחב האסייתי ובמרחב המוסלמי. כבר בתחילת המרוץ לנשיאות של הנשיא אובמה, הוא טען בהתמדה שהמלחמה באפגניסטן נוגעת לאינטרס הלאומי והביטחוני העליון של ארה"ב. לפיכך, כבר בחודשים הראשונים לכהונתו של הנשיא ולמינויו של ראש ה-CIA החדש, ליאון פאנטה, ארה"ב החלה לנהל מלחמת ברוטאלית (המנוגדת לחוק הבינלאומי) נגד פעילי ארגון הטליבאן ונגד פעילי טרור שהיו קשורים לארגון אל-קאעידה הנמצאים באפגניסטן ובפקיסטן, וזאת בעזרת חיסולים-ממוקדים בלתי-פוסקים. אזור הגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן משמש בסיס עיקרי לרבים מפעילי הטרור שזכו לתמיכה ציבורית רחבה מצד האוכלוסייה המקומית. לפיכך, לאור הסתבכותה של ארה"ב במלחמה באפגניסטן, היא נאלצה לרתום את פקיסטן כשותפה בכירה במלחמה זו, למרות שהיה ידוע היטב לכול הגורמים האמריקאיים על הסיוע הנרחב של המודיעין הפקיסטני שהוענק לארגוני הטרור הפועלים באפגניסטן ולארגוני הטרור הפועלים נגד הודו.

בשעה שנציגי הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, שיחקו משחק ילדותי ופתטי עם הנציגים הישראלים בעת ביקרו של ראש-ממשלת ישראל בבית-הלבן, התקיימו להן התייעצויות מדיניות וביטחוניות חשובות מאוד בין נציגים אמריקאים לבין נציגים פקיסטניים. המשלחת הפקיסטנית הבינה היטב את התסבוכת הקשה של הנשיא אובמה לאור הישגיו הדלים בזירה הבינלאומית, ולכן היא החליטה לנצל את מצוקתו עד תום. במהלך הפגישה עם האמריקאים, המשלחת הפקיסטנית הציגה מסמך של 56 עמודים בהם מוצגים הדרישות הפקיסטניות מארה"ב, שכללו סיוע צבאי נרחב מאוד ושיתוף-פעולה בתחום הגרעיני-אזרחי. מסתבר, שפקיסטן רוצה לזכות באותו מעמד לה זוכה הודו בעיני האמריקאים, וזאת בניגוד לדעתם של ההודים המבינים היטב את המשחק הפקיסטני בזירת הטרור הבינלאומי ובתפוצת הידע הגרעיני. כמובן ששרת החוץ-האמריקאית חלקה שבחים לפקיסטן וציינה שהמפגש בין שתי המדינות מציין "פרק חדש" למרות אי-ההבנות שהיו בעבר.

שימוע ראשון לשיטת החיסולים-הממוקדים של אובמה
ב-23 במרס 2010 התקיים שימוע ראשון בבית-הנבחרים האמריקאי בנוגע למדיניות החיסולים-הממוקדים של הנשיא אובמה מאז שהוא החל את כהונתו בבית הלבן בתחילת שנת 2009. בחודשים האחרונים פרסמנו כאן - במגזין המזרח התיכון - התייחסויות רבות בנוגע לנושא הזה משום שהיה ברור כי אי-אפשר להתעלם מאלפי ההורגים שנרצחו ברחבי-העולם בהוראת הנשיא אובמה מאז ינואר 2009 בידי הצבא האמריקאי ובידי סוכני ה-CIA. יתרה מזאת, ארה"ב מדרבנת את פקיסטן לנקוט באותה מדיניות כדי לעזור לה במלחמה באפגניסטן, למרות שארה"ב יודעת שהדבר מעורר את זעמה של דעת-הקהל בפקיסטן שאינה יכולה להתעלם ממספרם הרב של ההרוגים החפים-מפשע.

במהלך השימוע שנערך בבית-הנבחרים האמריקאי, נציגי הצבא האמריקאי הצדיקו את ההרפתקנות הצבאית הזאת. אולם, משפטן בכיר מאוניברסיטת סטנפורד הצהיר במהלך השימוע שארה"ב עלולה למצוא את עצמה מואשמת בפשעי-מלחמה בבית-הדין הבינלאומי בהאג. אם כך יהיה, ברק חוסיין אובמה ימצא את עצמו במעמד זהה למעמדו של נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, על רקע פרשת רצח-העם בדארפור.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הטרנספורמציה האידיאולוגית של הממשל הנוכחי בארה"ב", מגזין המזרח התיכון, 26 במרס 2010.

כשהשרלטנות האמריקאית נתקלת בעקשנות הישראלית

בתרבות הפוליטית האמריקאית המסורתית, הכל צריך להיות עטוף יפה, כמו בנייר צלופן מרשרש ומבהיק, בדומה למתנות המיותרות והשטותיות המוענקות כתשורה חגיגית לקראת חג-המולד. בתרבות האמריקאית, הצורה החיצונית המוקפדת מחפה על דלות החומר הנוטה בדרך-כלל להיות שטחית ורדודה עד כאב. בתרבות האמריקאית בונים בתים לתפארת, אולם יש להם נטייה "מוזרה" להתעופף לכול-הרוחות כבר בסופה הראשונה. בתרבות האמריקאית, כאשר רוצים לתלות תמונה על הקיר, אז זו משימה כמעט בלתי-אפשרית, שכן קשה עד מאוד לתקוע כהלכה מסמר בקיר העשוי בעיקר מדיקט וקלקר. בתרבות הכלכלית האמריקאית, ישנם עשרות סוגים לכול מוצר מיותר, אך לכולם ישנו טעם זהה ותפל - מלבד העטיפה החיצונית. ללא כל ספק ארה"ב יכולה להביע סיפוק רב על הישגיה הרבים והמרשימים, ויחד עם זאת קשה עד מאוד לשכנע את הפוליטיקאי האמריקאי הממוצע שלא הכל מושלם באמריקה ולא כל מה שהאמריקאים עושים הוא כליל-השלמות עלי-אדמות. לצד ההקפדה על הצורה החיצונית, הפרונטלית, רוחשת לה שרלטנות כללית בלתי-מובנת לצד התמכרות לאומית למידע מיותר שניתן להגדירו כ"זבל סטטיסטי" הנוגע לתחומים רבים ומגוונים. דוגמא אחת, קשה, תבהיר את העניין:

בשיאה של מלחמת ויטנאם, ראשי הצבא האמריקאי טענו ללא הרף שהם מנצחים את לוחמי וייטקונג ואף חוברו לשם כך דוחות מודיעיניים שהוגשו למקבלי ההחלטות בבית-הלבן. איך הם הגיעו למסקנה הזאת? ובכן, הדבר נעשה בעזרת מידע סטטיסטי המנוגד לכול היגיון צבאי. דהיינו, אם חייל אמריקאי יורה X כדורים, סביר להניח שהוא יפגע במספר מסוים של לוחמי הוייטקונג. וכך, בעזרת מצגת-שווא רשלנית, נופחו הנתונים של מספר לוחמי הוייטקונג שנהרגו מידי כוחות הצבאיים האמריקאיים. בעקבות תחקירים קצת יותר מעמיקים התברר כי רק אחוז קטן מאוד מהתחמושת הרבה שבוזבזה בכל קרב, החיילים טרחו לכוון לעבר מטרות ברורות ומוגדרות. זאת ועוד, כאשר פצצה אמריקאית פגעה רק בקרבת מטרה וייטקונגית כלשהי, היא סומנה כ"מטרה שהושמדה" כדי להתאים את המציאות לסטטיסטיקה הצבאית המדומיינת. כרגיל, גם במלחמת ויטנאם ארה"ב חיפשה פתרונות קלים לבעיות מקומיות ובינלאומיות סבוכות ביותר. למרות הזמן הרב שעבר מאז תקופת מלחמת וייטנאם, המדיניות האמריקאית עדיין נשענת על ברוטאליות צבאית העטופה יפה בדיאגרמות ובמינוחים צבאיים מעורפלים. כולם יודעים מה עושה "מחסל מקצועי", אולם אף אחד לא מבין לאשורו (או רוצה להבין) מה עושה "מומחה ללוחמה אינטגרטיבית". כאשר קצין מודיעין אמריקאי מעניק אישור לבצע חיסול-ממוקד בפקיסטן על-סמך מידע שהגיע ממקורות מפוקפקים, בל נתפלא על הקריאות הרמות העולות מאפגניסטן ומפקיסטן המדברות על העמדתו לדין של ברק חוסיין אובמה בגין פשעי-מלחמה.

ב-12 במרס 2010, כוחות-צבא אמריקאיים בשיתוף עם כוחות אפגניים מקומיים ביצעו טבח במשפחה אפגנית על-סמך מידע מודיעיני מוטעה. בכל שלב במהלך הפעולה הצבאית, מפקדי הכוחות האמריקאים יכלו לעצור את מהלך העניינים, אולם הם החליטו להמשיך בפעולה שגרמה לרציחתם של חמישה בני-אדם: 2 נשים בהריון, ילדה בגיל העשרה ושני פקידים אפגניים מקומיים. כאשר נציגים אמריקאים ניסו לשחד את המשפחות האבלות ולהציע להם "דמי שתיקה" לאור המקרה החמור, בני משפחותיהם של הקורבנות סירבו להצעה והם אף נשבעו לבצע פיגועי התאבדות נגד הכוחות האמריקאים אם הרוצחים לא יועמדו לדין. וכעת נשאלת השאלה החשובה המופנית לעבר גנרל דייוויד פטראוס האמריקאי: "האם בני משפחותיהם של ההרוגים שחוסלו בידי האמריקאים יודעים להצביע על המפה ולציין היכן ממוקמת ישראל". למי שעדיין לא שמע, הגנרל פטראוס, המכהן כמפקד פיקוד המרכז האמריקאי, חיבר דו"ח שרלטני בו הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי מדינת-ישראל בשל מדיניותה ביהודה ושומרון, המשפיעה לדעתו על מעמדה ויוקרתה של ארה"ב במרחב האסלאמי. ב-11 במרס 2010, העיתונאי שמעון שיפר הביא ציטוט ישיר (לכאורה) בעיתון ידיעות אחרונות מפי ג'ון ביידן, סגן-הנשיא האמריקאי, שהטיח טענות הזויות לעבר ישראל במילים הללו: "מה שאתם עושים כאן פוגע בביטחונם של החיילים שלנו שנלחמים בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן. זה מסכן אותנו וזה מסכן את שלום האזור". ימים אחדים לאחר מכן, דוברים אחדים בבית-הלבן טענו כי ביידן מעולם לא אמר את הדברים הללו שהובאו בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות ב-11 במרס 2010. מאז שארה"ב פלשה לאפגניסטן ולעיראק, ומאז שארה"ב החלה להתערב באופן ישיר בלחימה המתנהלת בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובקווקז, מאות-אלפי אנשים נרצחו בשל המדיניות הצבאית הברוטאלית של ארה"ב במרחב האסלאמי בעשור האחרון. ספק רב אם ההרוגים הללו ידעו בכלל היכן נמצאת ישראל. מי שמסכן את חייהם של החיילים האמריקאים (הגלויים והסמויים) במרחב האסלאמי, הוא מי שנתן להם הוראה בתחילת 2009 להגביר את קצב החיסולים שגרמו לרציחתם של אלפי אנשים חפים-מפשע בעידודה של מקהלת-המעודדות של הנשיא אובמה בעיתון האמריקאי הניו יורק טיימס.

הבעיה אינה נובעת רק מדוחות כאלה ואחרים, או מציטוטים מטופשים, המתפרסמים מידי פעם בתקשורת הבינלאומית כדי לחפות על מעשיהם המחפירים של האמריקאים במרחב האסלאמי. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה מ"רוח המפקד" החותרת לעימות גלוי עם ישראל ללא שום קשר למעשיה של ישראל במרחב המזרח-תיכוני. ברק חוסיין אובמה מחפש את ראשו של ראש-ממשלת ישראל, אך הוא - אובמה - הורה לשלוח שגריר אמריקאי חדש לסוריה - מדינה המשמשת נתיב בטוח לפעילי אל-קאעידה החודרים לעיראק. ניסיון הפיגוע במטוס אמריקאי מעל דטרויט שהתרחש ב-25 בדצמבר 2009, לא נעשה בגלל מדיניות ישראל בשטחי יהודה ושומרון, אלא הוא בא כנקמה על סדרת החיסולים-הממוקדים שנעשו בתימן בידי הצבא האמריקאי שגרמו להריגתם של עשרות בני-אדם חפים-מפשע. דוברי אל-קאעידה בתימן מסרו שהם ינקמו על הפעולה האמריקאית, אולם אף לא גורם רשמי אמריקאי אחד לקח את דבריהם ברצינות, משום שהפעילות האמריקאית בתימן עדיין הייתה חסויה מעיני מרבית הציבור האמריקאי.

הצבא האמריקאי, של שנת 2010, מעורב מבחינה צבאית בכמה מוקדי סכסוך אלימים ביותר הנמצאים במרחב האסלאמי על 57 מדינותיו. ברור ומובן מאליו, שמדיניות-החוץ האמריקאית אינה יכולה להתעלם לחלוטין מהמרחב העצום הזה על כל משאביו החומריים והאנושיים היכולים לחזק את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב. אך הניסיון ההיסטורי של המאה ה-20 מורה על-כך שגם רוסיה הסובייטית שילמה מחיר כבד ביותר על תמיכתה במשטרים אפלים ובתנועות גרילה מקומיות במרחב האסלאמי, תוך-כדי התעלמות מעניינים הנוגעים למוסר, לצדק, לדמוקרטיה ולקיומן של מדינות קטנות - שהן, לכאורה, "לא חשובות". התפנית המדינית האמריקאית של ממשל אובמה לעבר העולם-האסלאמי, טומן בחובו תשלום עתידי גבוה, שכן לקשר האמריקאי עם גורמים מפוקפקים כאלה, תהייה השפעה מרחיקת-לכת בעיקר על אופייה וצביונה הפנימי של ארה"ב. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ארה"ב העניקה מיליארדי דולרים ללוחמי המוג'אהדין האפגניים שנלחמו בכיבוש הסובייטי באפגניסטן. צחוק הגורל הוא, שאותם לוחמי מוג'אהדין שקיבלו הדרכה מסיבית מארה"ב, מנהלים כיום מאבק צבאי עיקש נגד הנוכחות האמריקאית באפגניסטן. לזה, כמו לנושאים נוספים, אין שום קשר למדיניותה של ישראל, אלא רק לשרלטנות המחשבתית של קובעי המדיניות האמריקאית בעשורים האחרונים. לא ישראל מפריעה לארה"ב לממש את מדיניותה במזרח-התיכון, אלא שהתנהגותו הרשלנית של ממשל אובמה במזרח-התיכון, עלולה להצית את דמיונם של הגורמים הרדיקלים במרחב האסלאמי, שכן הקרע המדמם בין הסונים לשיעים הוא הנושא העיקרי שמטריד באמת את המשטרים במזרח-התיכון.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, כשהשרלטנות האמריקאית נתקלת בעקשנות הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 19 במרס 2010.

כמה עולה ילד אפגני הרוג למשלם המיסים האמריקאי

לפני שנסקור את האירועים האחרונים באפגניסטן בעקבות הפעילות האמריקאית של החודשים האחרונים, ראוי להביא דוגמא נוספת בנוגע להתנהלותה של התקשורת הישראלית הילדותית בעניין חיסולו של הטרוריסט הבינלאומי, מחמוד אל-מבחוח, הידוע בכינויו "הצרוד". הפעם, מככב העיתון היומי ידיעות אחרונות בעניין פעוט לכאורה, אולם דווקא הנושא הקטן הזה מראה בעליל שעורכי העיתון ירדו מהפסים בגלל השאיפה להנפיק עוד כותרת מטופשת בגלל שיקולי רייטינג צהבהב. ב-22 בפברואר 2010, עיתון ידיעות אחרונות יצא בכותרת גדולה בשם "בעקבות סוכני המוסד" שהופיעה בעמוד הראשון של העיתון. כתביו האמיצים של העיתון הצהבהב הזה, לא רק שהם החליטו שסוכני המוסד הם שאחראים לחיסול, אלא גם הוחלט במערכת העיתון "לצאת בעקבותיהם" בכתבת תחקיר המגוללת את "חייהם הנפלאים", לכאורה, של סוכני המוסד בדובאי על-סמך חשבונית אחת שהגיעה לידי כתבי העיתון האמיצים (נעם ברקן ובנימין טוביאס). וואו. מדהים, פשוט מדהים.

אם נהייה רק לרגע קט רציניים, זאת אחת מהכתבות היותר מטופשות שנכתבו על החיסול בדובאי בידי שני כתבים "אמיצים" של העיתון היומי המדורדר ידיעות אחרונות. שימו לב למילים ולמשפטים בהם בחרו עורכי העיתון וכתביו האמיצים לעטר את הידיעה המרעישה הזו: "מה עשתה סגנית-מפקד חוליית החיסול במלון מפואר שבו לנה בדובאי"; "הכתובת הפיקטיבית אירלנד, הארוחה הלילית מהרום-סרוויס, והמחיר לחדר (הרבה יותר יקר ממה ששילם מבחוח). כך נראו החיים הטובים של המחסלת מדובאי במלון העסקים הכי טוב במזרח-התיכון". "מחסלים בסטייל: מפקד חוליית החיסול וסגניתו בחרו ללון באחד מהמלונות היקרים והמפנקים ביותר בדובאי בלילה שקדם למבצע הנועז".

מאחר והעיתון מתקיים על חשבון הציבור הישראלי, ניתן לצפות מידיעות אחרונות להביא כתבות-תחקיר קצת יותר רציניות כדי להצדיק את חייהם הטובים של כתבי העיתון ועורכיו (המסתתרים מאחורי מסכי מחשב). כך למשל, אפשר לשלוח את הכתבים האמיצים של העיתון לסומליה, לסודאן ולסין כדי לברר לאשורו מה עשה הטרוריסט הבינלאומי במדינות הללו, ואיך כל זה מתקשר ליחסיו עם נשותיו. בהצלחה!

כמה עולה ילד אפגני הרוג למשלם המיסים האמריקאי
אנחנו לא נגד הפעילות האמריקאית (יחד עם מדינות מערביות נוספות) במלחמה העיקשת נגד הטרור העולמי מבית מדרשו של האסלאם הרדיקלי. אנחנו רק נגד הצביעות האירופאית והאמריקאית הטיפוסית המתלווית למלחמה העיקשת הזו. את הג'יהאדיזם, בדומה לנאציזם ולסטליניזם, צריך להביס בכל האמצעים העומדים לרשותנו, ואין בכך שום חידוש רעיוני מרחיק-לכת.

בשעה שמחלקת-המדינה האמריקאית עמלה על ניסוח הודעת הגינוי לישראל על הכללתם של קבר-רחל ומערת-המכפלה במסגרת התוכנית הממשלתית בנוגע ל"אתרי מורשת", התפרסמה ידיעה קטנה בעניין אפגניסטן, ב-24 בפברואר 2010 - ידיעה שלא עוררה עניין רב בתקשורת הבינלאומית. בידיעה נאמר שמפקדת הכוחות הצבאיים של נאט"ו באפגניסטן החליטה לצמצם את הפעילות הצבאית הלילית באפגניסטן החל מרגע פרסום ההודעה. יום לאחר מכן התפרסמו עוד שתי ידיעות שגם הן לא עוררו עניין מיוחד בעולם: דו"ח מיוחד של האו"ם מסר כי בשנת 2009 נהרגו באפגניסטן 346 ילדים - רובם נהרגו בידי כוחות נאט"ו בהתקפות אוויריות. הידיעה השנייה מסרה שכוחות נאט"ו באפגניסטן מודים שפשיטה שנערכה ב-27 בדצמבר 2009 שבמהלכה נהרגו 8 ילדים, התבססה על מידע מודיעיני שגוי. לאמריקאים לקח כחודשיים לערך כדי להבין את מה שכתבנו כאן בנוגע לאירוע הזה כבר ב-2 בינואר 2010 במאמר על "אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים". להלן תקציר האירוע:

הפיקוד הצבאי האמריקאי באפגניסטן קיבל ידיעה מודיעינית ב-27 בדצמבר 2009 על ריכוז של קבוצת חמושים במחוז קונאר (Kunar) - שנחשדה בהטמנת מטענים בצידי הדרכים. בפשיטה צבאית שנערכה על המבנה בו התאכסנה הקבוצה החשודה, ב-27 בדצמבר 2009, נהרגו 10 בני-אדם. מייד לאחר הפעולה הצבאית, דובר רשמי אמריקאי אישר את המידע על הריגתם של "החשודים", אך לא את אופן הביצוע. יום לאחר מכן, דוברים רשמיים של ממשלת אפגניסטן (הפרו-אמריקאית), טענו כי בפשיטה הצבאית נהרגו 8 ילדים, בני 17-11, כולם בני משפחה אחת, מלבד שני הרוגים מבוגרים. לאחר שהמקרה התפרסם בתקשורת המקומית, דובר אמריקאי טען שהפשיטה נערכה בידי כוח צבאי משותף אמריקאי-אפגני. אולם, לשכת הנשיא האפגני, חמיד קרזאי, הבהירה ששום כוח-צבאי אפגני לא השתתף בחיסול. לאחר זמן מה, דובר אמריקאי טען שהפגיעה הקטלנית הייתה מהאוויר, אולם תושבים מקומיים העידו שהילדים "הוצאו-להורג בידי חיילים אמריקאים" לאחר שהחיילים נתקלו במארב שהוצב בידי כוחות הטליבאן בקרבת מקום. פליטת-פה של הנשיא חמיד קרזאי, שנאמרה לאור האירוע הטרגי, חשפה כנראה את שיטת הפעולה של הצבא האמריקאי באפגניסטן. מסתבר, שבמקרים אחדים הצבא האמריקאי גייס פעילי מליציות מקומיות על-מנת שיבצעו "עבודות מלוכלכות" בשם הצבא האמריקאי - פעולות הגולשות לעיתים לחיסול חשבונות על רקע שבטי-מקומי.

מדוע לקח לאמריקאים כמעט חודשיים להבין את מה שכתבנו כאן כבר בתחילת ינואר 2010? שימו לב מה קרה לאחר מכן, עד לפרסום ההודעה האמריקאית ב-25 בפברואר 2010: בעקבות המקרה הטרגי הוקמה ועדת בדיקה כדי לבחון את האירוע וכדי ש"הוריהם של הילדים יוכיחו שהילדים באמת היו קיימים". לצורך כך (במסגרת השיטה האמריקאית הידועה של תרגלי השהייה), הוריהם של הילדים טורטרו במשך שבועות רבים עד שהם הצליחו להוכיח בעזרת מסמכים, תמונות והעדויות של חבריהם וקרוביהם, שהילדים אכן היו ילדים - ולא טרוריסטים בני-בליעל שהוצאו להורג באישון לילה ללא משפט. רק תתארו לעצמכם איך הייתה מגיבה מחלקת המדינה האמריקאית של הילרי קלינטון אם ישראל הייתה נוהגת באותה דרך.

ב-22 בפברואר 2010, כלי-טייס אמריקאי חיסל באפגניסטן 27 אנשים חפים-מפשע שנסעו לאור היום בשיירה של שלושה רכבים. כמובן שהידיעה הזו לא עוררה התרגשות רבה בעולם. כך למשל, בעיתון מעריב הידיעה הקצרה הופיעה בעמוד 16; בעיתון הארץ הידיעה הקצרה הופיעה בעמוד 6; בעיתון ידיעות אחרונות הידיעה הופיעה בעמוד 18 בשתי התייחסויות רציניות של איתן הבר ואורלי אזולאי; בעיתון ישראל היום הידיעה הופיעה בעמוד 19 בליווי הבעת עמדה חריפה וקצרה של העיתונאי בועז ביסמוט על האירוע המחריד.

ביום בו התרחש האירוע, נודע שהצבא האמריקאי מפצה משפחות אפגניות שבניהן נהרגו בידי כוחות נאט"ו בסכום של... 1,200 דולר לכל ילד הרוג. ובכן, קיבלתם את התשובה כמה עולה ילד אפגני הרוג למשלם המיסים האמריקאי בשנת 2010 - תחת מנהיגותו של חתן פרס נובל לשלום, ברק חוסיין אובמה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תקשורת, טרור וחיסולים-ממוקדים באפגניסטן", מגזין המזרח התיכון, 27 בפברואר 2010.