טורקיה והמערב – פוליטיקה בינלאומית של חמומי-מוח

באחדות ממדינות-המערב קיימת אווירה תקשורתית דרוכה לקראת שנת 2017, לאור מה שנראה כשינויים פוליטיים שיש להם השלכות רבות למשך העשור הקרוב במדינות כמו צרפת, גרמניה, ארה"ב, הונגריה, אוסטריה, וכן גם במדינות הנמצאות במעטפת של מדינות המערב כמו טורקיה, איראן, לוב ומדינות נוספות במזרח-התיכון. אחדים מכלי-התקשורת המערביים מתארים את המצב הבינלאומי המיוחד שנוצר בשנה האחרונה, ב-2016, כמושפע משלל גורמים חיצוניים ופנימיים כאחד. כך למשל, יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופאי עלולה להשפיע על תוצאות הבחירות בצרפת ובגרמניה; וכן תוצאות הבחירות בארה"ב עלולות גם הן להשפיע על המבנה הפוליטי העתידי של גרמניה ובצרפת ועל יחסו של האיחוד-האירופאי כולו כלפי מה שמתחולל בטורקיה ועל מעמדה "האמיתי" של מדינה זו במסגרת האיחוד-האירופאי; זאת ועוד, מה שיקרה במהלך שנת 2017, עלול להשפיע על מעמדה של רוסיה במזרח-התיכון ובמזרח-אירופה, וכן גם על יחסיה של רוסיה עם סין, הודו ואיראן.

בעיני אחדים, האווירה הבינלאומית נראית, לפי שעה, כ"שרויה בנפיצות גבוהה", כך שכל אירוע עלול להגביר את המתח הבינלאומי, למרות שאחדים ממנהיגי המערב מייחלים לרגיעה מבורכת ולשיתוף-פעולה בינלאומי בנושאים חשובים העומדים על הפרק, כמו בעיית הפליטים המוסלמים באירופה. מאידך, מה שנראה, למשל, בעיני גרמניה כ"בעיה אירופאית", נראה בעיני מדינות אירופאיות אחדות כ"בעיה גרמנית", כך שהיכולת לשתף-פעולה על בסיס של אינטרסים זהים אינה עומדת במבחן המציאות - במקרה הזה ובמקרים נוספים. כך למשל, כלכלנית בכירה בצרפת טענה ש"מדינות אירופאיות אחדות החליטו בשביל כל אירופה, אולם צריך לשים את הדגש על כך שהן החליטו בשביל עצמן בלבד". זה היה רמז ברור למדיניותה של אנגלה מרקל  שניסתה להפוך את החלטתה הפרטית לבעיה אירופאית בשאלת הפליטים המוסלמים.

הדימוי התקשורתי של המערכת-הבינלאומית הוא, שיש כאן התלכדות מעניינת של "שחקנים" רבים המנהלים "פוליטיקה של חמומי מוח" בדמותם של ארדואן, פוטין, טראמפ, איראן וכוחות רדיקאליים מימין ומשמאל באירופה ובארה"ב. לצד כל אלה, קיימים משברים אקוטיים בסוריה, בעיראק, בלוב, בדרום-סודאן, בסומליה, באפגניסטן, בתימן ובטורקיה שהפכו למגרש-משחקים של מדינות אזוריות אחדות ושל מעצמות זרות שיש להן אינטרסים מנוגדים לחלוטין. אם בוחנים את המצב הפוליטי-ביטחוני-כלכלי באפריקה, באסיה ובאירופה, אפשר להבחין בעשרות מדינות השרויות במשבר אקוטי כלשהו - עד כדי כך שהמערכת הפוליטית המקומית נראית בעיני האזרחים כבלתי-מתפקדת לנוכח גודש האתגרים.

במדינות דמוקרטיות התחושות האלה הן כנראה תוצאה של כישלון נקודתי, בעוד שבמדינות לא דמוקרטיות התחושות האלה נובעות בשל כישלון מערכתי כולל, רב-תחומי. המשותף בין כולם מתבטא בתחושה הכללית שיש כאן איבוד-שליטה על המציאות הנראית לפתע שברירית ופגיעה, יותר ממה שהיה נדמה בעבר. מדינות רבות נכנסו בשנים האחרונות להרפתקנות פנימית וחיצונית שתועלתה מוטלת בספק, במקרה הטוב. אולם, מעל לכול, קיימת תחושה חזקה של היעדרה של מנהיגות בינלאומית חזקה ויציבה המייצגת את הזרם הדמוקרטי ואת הערכים הליבראליים ללא הלוליינות הלשונית השכיחה שמטרתה לחפות על מחדליהן של מדינות כושלות. בנושא הזה, המקרה הטורקי הוא אחד מהמקרים המעניינים ביותר, משום שיש כאן שילוב של מנהיגות טורקית של חמומי-מוח שמצאה אוזן-קשבת מערבית בשל רפיסותה ופחדנותה מול הכוחנות של ארדואן.

טורקיה יושבת של שלושה מוקדי-חיכוך עיקריים המציבים אותה בעמדת מיקוח היכולה להניב לה הישגים מדיניים חשובים: א) יחסיה של טורקיה עם האיחוד-האירופאי כמדינה מועדפת. ב) מעמדה הבכיר של טורקיה במזרח-התיכון הסוני. ג) מעמדה של טורקיה כמעצמה סונית מול איראן השיעית. המוקדים הללו היו יכולים להוות מקפצה לשדרוג מעמדה הבינלאומי של טורקיה - אם מדיניות-החוץ הטורקית הייתה מנוהלת באורח מתון והגיוני בעיקר במהלך 8 השנים האחרונות. אלא, שלארודאן האסלאמיסט הרדיקאלי היו תוכניות אחרות שלא השתלבו בהכרח עם התסריט הדמיוני אותו כתבו שכנותיה הקרבות והרחוקות של טורקיה. עם חלוף הזמן התברר, שטורקיה של ארדואן מוכנה להקריב את יחסיה עם שכנותיה ועם בעלי-בריתה עבור יעדים אסלאמיים ארוכי-טווח גם אם עלותם גבתה מחיר יוקרתי בזירה המקומית ובינלאומית. מה שהניע את ארדואן במהלך השנים האחרונות התבטא בחתירה בלתי-נלאית לעבר היעדים האלה, וזאת ללא התחשבות בנזק העלול להיווצר מכך.

ובכן, האם באמת לדעת ארדואן נוצר נזק לטורקיה בעקבות מדיניותו לאורך השנים האחרונות? התשובה לכך היא כנראה שלא, משום שארדואן הצליח למצב את עצמו ואת טורקיה בעמדה של "מדינה ברוטאלית" שכולם משחרים לפתחה משום שהיא נמצאת בנקודות-חיכוך חשובות מאוד שיש להן השפעה על הפוליטיקה האזורית והבינלאומית. שתיקתה של ארה"ב לנוכח מעשיה המחפירים של טורקיה כלפי הכורדים המתגוררים בדרום-מזרח טורקיה - מאז יולי 2015 - מראים בעליל שארה"ב מוכנה לקבל את הנוסחה של "טיהור אתני" על-פי הנוסח של ארדואן תמורת שיתוף-פעולה נגד ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה. כבר למעלה משנה, מיולי 2015 ועד לאוגוסט 2016, הצבא הטורקי הפך את הכפרים ועיירות הכורדיות לעיי-חורבות בדומה למה שאסד עשה לעיר חאלב שבסוריה. יתרה מזאת, מבחינתן של "מדינות המערב", הפעילות הברוטאלית הטורקית אינה פוגעת באזרחים חפים-מפשע, משום שטורקיה תמיד יכולה "להלביש" על כל כרודי הרוג את האטיקט "חבר במחתרת הכורדית - ה-PKK", ולכן דמו מותר. וכך, אין צורך להתרגש מהרוג כורדי נוסף החבר בארגון טרור - המוכר ככזה באיחוד-האירופאי בעקבות לחצה של טורקיה.

אחרי ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל שהיה ב-15 ביולי 2016, טורקיה הפכה לא רק לברוטאלית יותר, אלא היא גם החליטה במודע להשיל מעצמה את הסממנים האחרונים של משטר הנשען על יסודות דמוקרטיים לכאורה. גם אם נמתחה ביקורת במדינות מערביות אחדות על צעדיה האגרסיביים של טורקיה, הביקורת הזו הייתה לכול היותר כסוג של "הכרח" שלאחריו אפשר לחזור לעסקים הרגילים - בדומה למה שארה"ב עשתה באופן בוטה למדי עם ביקורו של סגן-הנשיא, ג'ו ביידן, שעות אחדות בלבד לפני שטורקיה פלשה לסוריה כדי להכות בארגון "המדינה האסלאמית". אולם, המטרה החשובה באמת של טורקיה הייתה פגיעה רחבה ככול האפשר בכוחות הכורדיים שפעלו בצלחה - בגיבוי אמריקאי - לאורך הגבול המשותף עם טורקיה נגד ארגון "המדינה האסלאמית". התמיכה של ארה"ב באולטימטום הטורקי שנשלח לעבר הכוחות-הכורדיים שעליהם לסגת מזרחה אל "מעבר לנהר הפרת" בעקבות הפלישה הטורקית לאזור העיר ג'רבולוס, הראה את עומק היכולת הטורקית לסחוט את ארה"ב אפילו נגד בעלי-בריתה של ארה"ב שהקריבו את חייהם בקרבות קשים נגד ארגון "המדינה האסלאמית". יתרה מזאת, טורקיה יכולה להפציץ יעדים כורדיים לאורך הגבול המשותף עם סוריה מג'רבולוס עד לעיר קובאני בשתיקתה והסכמתה של ארה"ב. ללא כל ספק, הברוטאליות של ארדואן השתלמה לטורקיה.

צריך לשים לב לנקודה חשובה נוספת במדיניות הטורקית: עד לפני חודשים אחדים טורקיה דרשה במפגיע לסלק את אסד מסוריה כחלק מהסדר עתידי בנוגע לגורלה של מדינה זו. אולם ברגע שהכוחות הכורדים בסוריה הצליחו לבסס אחיזה קרקעית לאורך הגבול המשותף עם טורקיה תוך כדי ניהול קרבות מוצלחים נגד ארגון "המדינה האסלאמית", הטון הטורקי השתנה לפתע, שכן טורקיה החלה לדבר על "שלמותה הטריטוריאלית של סוריה" ועל "המשך כהונתו של אסד".  וכך, מה שהוגדר תחת הכותרת "המאבק נגד ארגון המדינה-האסלאמית", הפך למלחמה טוטאלית נגד השאיפות הלאומיות של הכורדים המתגוררים בסוריה ובטורקיה - וזאת, כנראה במסגרת ההבנות שהתגבשו לאחרונה בין טורקיה לארה"ב. ראוי להזכיר שכיממה לפני הפלישה הטורקית לסוריה ב-24 באוגוסט 2016, טורקיה פרסמה הודעת גינוי חריפה בנוגע לפעולה האווירית של ישראל בעזה בעקבות ירי של רקטה שנורתה לעבר ישראל. ההודעה הטורקית נוסחה באופן הבא, פחות או יותר: "נרמול היחסים עם ישראל אין משמעותו שאנו מחויבים לשתוק על התקפות נגד העם הפלסטיני בעזה. להיפך. אנחנו נמשיך להגן על הסוגיה הפלסטינית מפני מעשיה של ישראל שנוגדים את החוק הבינלאומי ואת המצפון האנושי". אפשר לשער, שהודעה הטורקית הזאת הפתיעה מאוד את אנשי משרד-החוץ הישראלי משום שהיה נדמה שטורקיה שקועה עמוק בבוץ בשל ענייניה הפנימיים והאזוריים, וכן לאור הסכם-הפיוס בין שתי המדינות שנתחם לאחרונה, ישראל ציפתה שטורקיה של ארדואן תמתן את הצהרותיה כלפי ישראל.

הפתיל-הקצר של ארדואן אינו פועל רק בהקשר ישראלי, אלא הוא כלי לקידום מדיניות ברוטאלית באמצעות הטלת מורה כדי לקדם יעדים אסלאמיים אזוריים. היום זה נגד ישראל, מחר זה נגד ארה"ב, מחרתיים זה נגד גרמניה ולפני יומיים זה היה נגד אוסטריה המוגדרת בידי טורקיה כ"בירת הגזענות העולמית". מסתבר שטורקיה פועלת ביקום אסלאמי מקביל, הבנוי כולו על המצב המנטאלי הבעייתי של ארדואן. די היה לראות איך סגן-הנשיא האמריקאי מתנהג בשפיפות-קומה מול ארדואן, במהלך פגישתם שנערכה באנקרה ב-24 באוגוסט 2016, כדי להצביע על מצב היחסים השגוי בין מי שמוגדרת מעצמה עולמית לבין מדינה נמצאת על סף של מלחמת-אזרחים. אפשר לטעון, שאי-אפשר לבוא בטענות כלפי טורקיה משום שכך היא מקדמת את האינטרסים שלה, אולם אפשר ורצוי לבוא בטענות כלפי מי שמתיימרים לייצג את האינטרסים של המערב משום שהם נכנעו כמעט לחלוטין לגחמותיו של שליט מפוקפק עם משטר מפוקפק עוד יותר.

רק לאחר ארבעה ימים מאז שטורקיה פלשה לסוריה - במטרה לשבש את התוכניות של הכורדים לבסס אחיזה מוצקה באזור הגבול המשותף עם טורקיה מתוך נקודת-הנחה שבבוא היום תתבסס לה אוטונומיה כורדית מוכרת בסוריה - ארה"ב נזכרה להזכיר לטורקיה שהמאבק האמיתי הוא לא נגד הכורדים אלא נגד ארגון "המדינה האסלאמית", כפי שהוסכם לכאורה בשיחות בין ארדואן לסגן-הנשיא האמריקאי. האם ארה"ב אמת לא ידעה מה הן תוכניותיה האמיתיות של טורקיה בסוריה? סביר להניח שכן. לפיכך, רק לאחר שהושלמה הדרישה הטורקית להסיג את הכוחות-הכורדיים מזרחית לנהר הפרת ורק לאחר עשרות רבות של כורדים הרוגים בהפצצות טורקיות, ארה"ב נזכרה להביע איזו תמיכה חלקית בכוחות-הכורדיים ששיתפו פעולה עמה במלחמה נגד ארגון "המדינה האסלאמית". שוב, הוכח לכורדים, שהם יצטרכו להסתמך רק על עצמם אם הם רוצים לראות ישות-מדינית כורדית כלשהי בסוריה. בשל מה שנראה ונמדד כסחטנות טורקית כלפי ארה"ב ולאור שינויים הפוליטיים אותם מקדם ארדואן בטורקיה, משקיפים אחדים בארה"ב העלו הצעה להעביר את הפעילות הצבאית האמריקאית מבסיס חיל-האוויר באינצ'רליק שבטורקיה למדינה שכנה אחרת כמו ירדן או קפריסין. לרעיון הזה יש תמיכה די מפורשת בגרמניה שגם היא חוותה על בשרה, בעיקר בשנה האחרונה, את הסחטנות הטורקית.

ב-17 באוגוסט 2016, התפרסם בתקשורת הגרמנית דו"ח סודי של משרד-הפנים הגרמני בו נמסר באופן מפורש כי בידי גרמניה קיימות הוכחות לכך שהמשטר הטורקי תחת הנהגתו של ארדואן מעניק תמיכה פעילה לארגוני טרור אסלאמיים במזרח-התיכון - החל מארגון החמאס בעזה וכלה בתנועת "האחים המוסלמים" במצרים. כמובן שהטענה הזו אינה חדשה וההוכחות האלה רובצות להן ללא כחל-ושרק בערים הגדולות של טורקיה. מי שהדליף את המסמך הזה לתקשורת הגרמנית רצה לגרום לממשלה הגרמנית לשקול מחדש את מדיניותה בנוגע לצירופה של טורקיה לאיחוד-האירופאי. פרסום המסמך היה רק חוליה אחת בשרשרת התקריות המתוקשרות בין גרמניה לטורקיה שתפסו תאוצה מאז יוני 2016 עם החלטתו של הפרלמנט הגרמני להכיר ברצח-העם הארמני שהתרחש במלחמת-העולם הראשונה.

מאז אותה החלטה, ארדואן החליט שפוליטיקאים גרמנים - מדרג כלשהו - אינם יכולים להיפגש עם החיילים הגרמנים המוצבים בבסיס חיל-האוויר באינצ'רליק שבטורקיה. לדעת בכירים במערכת הפוליטית הגרמנית, הגיעה השעה, בשל נסיבות רבות שמקורן בהתנהגותו הבעייתית של ארדואן, להעביר את הכוחות הגרמנים המסייעים למלחמה נגד ארגון "המדינה האסלאמית" למדינה אחרת כמו ירדן או קפריסין. יתרה מזאת, גרמניה אף הביעה חשש כבד שארדואן פועל ללא הרף לייבא את הסכסוכים הפנימיים של טורקיה לתוך גרמניה כחלק ממנופי-הלחץ המופעלים על הממשלה הגרמנית בנושאים רבים ומגוונים. במילים אחרות, טורקיה של ארדואן הפכה עם השנים ל"פגע-רע" - הן בעיני מדינות אירופאיות אחדות והן בעיני חלקים אחדים מהממשל האמריקאי. אולם, ספק רב אם יהיה להם מספיק אומץ להעמיד את ארדואן על מקומו, משום שהמערב כולו מוצג כגוף מוחלש בשל הנהגה כושלת הנתונה ללחצים ברוטאליים מכוונים שהם חלק מאידיאולוגיה המדינית של טורקיה המודעת היטב לעוצמתה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע , "טורקיה והמערב - פוליטיקה בינלאומית של חמומי-מוח", מגזין המזרח התיכון, 1 בספטמבר 2016.

המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד

כשמדברים על "המדיניות הגרמנית", קשה מאוד להגדיר את המושג הזה כמדיניות שיש לה קווים ברורים ומוסמכים על כל החלקים המרכיבים את הקואליציה הרחבה של מרקל. כשאנו מדברים על "מדיניות", הכוונה היא בראש ובראשונה ל"מדיניות של אנגלה מרקל" שלקחה, לדעת רבים וטובים, את האיחוד-האירופאי כבן-ערובה בידיה תוך כדי התעלמות כמעט מכוונת משאר השותפים הבכירים והזוטרים באיחוד. תמונה אחת, קטנה, תבהיר את הכיוון שמרקל רצה לקחת את אירופה לאחר הבחירות שנערכו בגרמניה בשנת 2013. מרקל, באותה עת, ניצחה ניצחון מרשים. היא נראתה ונשמעה כמו מנהיגה בינלאומית עם השפעה החורגת הרבה מעבר לגבולותיה של אירופה. הדימוי הזה היה מוצדק בחלקו, משום שאף אחד לא טרח לבדוק לעומק את הצדדים הפחות סימפטיים בהתנהלותה של גרמניה בזירה הבינלאומית.

לאחר שנודע על ניצחונה של מרקל בחירות של 2013, נערך כינוס מפלגתי, יום לאחר הבחירות, כדי לציין את האירוע. על הבמה היו בכירי המפלגה לצדה של מרקל שנראו שבעי-רצון מתוצאות הבחירות. אלא, שבדיוק באירוע הזה התרחשה תקרית קטנה שהראתה בעליל איך מרקל ראתה את הבחירות האלה. אחד מבכירי המפלגה של מרקל לקח את הדגל הגרמני מאחד הפעילים המפלגתיים בקהל והעלה אותו על הבמה. מרקל מייד נופפה לו באצבע "לא", במבט זועף ורציני מאוד, עד שהוא נאלץ להוריד את הדגל הגרמני מהבמה למבוכתו הרבה. לכאורה, אפשר היה לפרש את האירוע הזה כאקט אנטי-לאומני, אולם לאור התנהלותה של מרקל בשנים האחרונות, אפשר לציין שהיא בהחלט מייחסת חשיבות רבה לסמלים לאומיים החל מאירועי-זיכרון ממלכתיים ועד לפסטיבל השנתי המוקדש ליצירותיו של ואגנר - שהפך בשנים האחרונות לאחד מהאירועים החושבים בגרמניה המגדירים את הזהות-הלאומית. אם כך, לאירוע הזה הייתה חשיבות החורגת מעבר לעניין הגרמני. ובכן, התקרית הקטנה הזו הראתה שמרקל מייחסת לבחירות שנערכו בגרמניה חשיבות החורגת הרבה מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של גרמניה. היא ראתה בבחירות האלה כהבעת-אמון מלאה על דרך ניהולו של האיחוד-האירופאי - שמרקל התייחסה אל הרעיון הזה ברגשנות גדולה מאוד. הרגשנות הזו אפילו גרמה למרקל להזיל דמעות במהלך הדיונים שנערכו על משבר-החוב של יוון שגרם לרקע עמוק בין המדינות החברות באיחוד-האירופאי עד כדי איומים על פרישה מהאיחוד ועל פירוקו של האיחוד כולו.

מיד לאחר הבחירות שנערכו בגרמניה, רבים מכלי-התקשורת בינלאומיים הכתירו את מרקל כ"קנצרלית של אירופה". מרקל קיבלה את הכותרות האלה בקורת-רוח גלויה והיא פנתה במרץ לממש את "המדיניות האירופאית הגלובאלית" בהתאם לחזונה. דהיינו, "האיחוד האירופאי" מהווה מעצמה-משפיעה באופן מובהק וגלוי בזירה הבינלאומית, כאשר המנהיגות הגרמנית היא שמובילה את האיחוד כולו - בראשותה של מרקל ובהנהגתה כמובן. מרקל ראתה בעיני רוחה את אירופה מחליפה את ארה"ב בזירות בינלאומיות חשובות - בעיקר במקומות שאובמה לא היה מעוניין להתערב בהם בשל חזונו האידיאולוגי על מקומה "הראוי" של ארה"ב בזירה הבינלאומית.

לאחר כינונה של הממשלה בחדשה והקמתה של "הקואליציה הגדולה של מרקל", גרמניה הייתה עסוקה בתזזית בינלאומית רבת-זרועות די מוזרה, אולם מדיניות זו תיראה פחות מוזרה לנוכח ההתנהלות הבינלאומית של גרמניה במהלך העשורים האחרונים. כך למשל, גרמניה דחפה להגיע להסכם מהיר עם איראן, אך היא ניהלה רומן מדיני עם סעודיה; היא ניסתה לתווך במשבר האקוטי בין רוסיה לאוקראינה תוך כדי הבטחות סותרות לשתי המדיניות; היא עזרה לטורקיה להילחם בכורדים ובקביל לכך היא סייעה לכורדים בצפון עיראק; היא לכאורה שלחה כוחות צבאיים לסייע במלחמה בטרור, אך במקביל לכך היא ניהלה מגעים עם הארגונים האסלאמיים המפוקפקים ביותר במזרח-התיכון; היא התנגדה לכאורה למדיניות החיסולים-הממוקדים האמריקאים, אך בגרמניה נמצא הבסיס הצבאי הגדול ביותר בו מתנהלים המבצעים הללו שגרמו להריגתם של עשרות-אלפי בני-אדם במרחב האסלאמי.

גרמניה תחת הנהגתה של מרקל רצתה "לשחק על כל הקופה בינלאומית", אך התברר בחלוף הזמן שהיא הצליחה להסתכסך עם גורמים רבים באירופה וברחבי-העולם בשל המדיניות המפוקפקת הזו. למדיניות הזו הייתה גם השפעה בתוך הממשלה הגרמנית גם בשל סכסוכים פנימיים ומאבקי-יוקרה מפלגתיים בשל ההרכב הקואליציוני של הממשלה-הרחבה של מרקל. אחדים מחברי הממשלה הגרמנית למעשה ניהלו מדיניות-חוץ עצמאית. יתרה מזאת, אחדים מראשי-הממשלה של מדינות-המחוז הצהירו במפורש שהם מנהלים מדיניות-חוץ עצמאית המנוגדת למדיניותה המוצהרת של מרקל. אולם, הקש ששבר את גב-הגמל היה אירוע קטן נוסף הקשור להיווצרותה של בעיית-הפליטים - שכולו נוצר בידיה של מרקל בשל החלטה רגשנית נוספת שהחלה בבכי מצולם של ילדה "פלסטינית" שהוריה הגיעו לגרמניה מלבנון בשנת 2011 באשרת שהייה זמנית.

ביולי 2015, נערך מפגש מתוקשר היטב בין נערים ונערות לבין מרקל שנערך בצפון-גרמניה. במהלך המפגש, הנערה "הפלסטינית" אמרה למרקל שבשל מעמדה האזרחי בגרמניה היא צפויה להיות מגורשת המדינה בכל. בתגובה לזה, מרקל אמרה שלצערה היא אינה יכולה למנוע את הגירוש משום גרמניה אינה יכולה לקלוט כל כך הרבה פליטים מרחבי העולם. בתגובה לתשובה של מרקל, הילדה "הפלסטינית" פרצה בבכי קורע-לב שגרם לתקשורת הגרמנית והבינלאומית להתמקד בילדה "הפלסטינית" ובתשובה "הלא-מוסרית" של מרקל. רבים בגרמניה וברחבי-העולם הביעו פליאה על התשובה ההגיונית והמנומקת של מרקל בנוגע לבעיית הפליטים העלולים להציף את גרמניה, משום שמדבריה של מרקל נעדרו לחלוטין דברי אמפטיה וסימפטיה למצוקתה של נערה שאינה יודעת מה יעלה גורלה. לאור הביקורת הציבורית - המקומית והבינלאומית - מרקל החליטה לשנות את תדמיתה מ"אישה קרה ומרוחקת" ל"אמא של הפליטים המסכנים". שבועות אחדים בלבד לאחר האירוע המתוקשר הזה, מרקל החליטה החלטה נמהרת אחת ומיותרת לפתוח את שערי גרמניה לכול הפליטים המוסלמים המגיעים מהמזרח-התיכון. בתחילה, מרקל חשבה שייכנסו לגרמניה כמה עשרות-אלפי פליטים מוסלמים. אולם, אף אחד בגרמניה ובאירופה לא שיער שבעקבות החלטה רגשנית של מרקל בגלל "נערה פלסטינית", אירופה תוצף במיליוני מהגרים מוסלמים מהמזרח-התיכון ומאפריקה שהפכו את אירופה כולה למשהו שונה לחלוטין בזמן קצר בלבד.

על מה שהתרחש בגרמניה ובאירופה בעקבות ההחלטה הזו, סוקר היטב בתקשורת הבינלאומית: מדינות אירופאיות החליטו באופן-עצמאי להדק את הפיקוח על הגבולות; מדינות אחדות באירופה הקימו גדרות וחומות בגבולותיהן כדי למונע את מעבר הפליטים; מנהיגים רבים ברחבי אירופה לא היססו לחרף ולגדף את מרקל על מדיניותה המופקרת; פעילותם של הימין הקיצוני, של השמאל הקיצוני ושל האסלאם הרדיקלי ברחבי גרמניה ובאירופה המערבית כולה גברה בעשרות-מונים בהשוואה לשנת 2014; מפלגת הימין הקיצוני, "אלטרנטיבה לגרמניה", הפכה למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה על-פי סקרי דעת-קהל; הדיון בנוגע לשאלה "האם האסלאם שייך לגרמניה" הפך לשיח-ציבורי-לגיטימי גם בקרה הזרמים הליבראליים בגרמניה; אירופה, ובעיקר גרמניה, נסחטה לחלוטין בידי טורקיה; ביטול משטר-הויזות לאזרחי טורקיה עורר ומעורר חרדה גדולה בכל אירופה; עלייה ניכרת באנטישמיות בכל רחבי אירופה גם בשל הפליטים המוסלמים המגיעים עם תרבות אנטישמית; גל של טרור אסלאמי וחשיפתם של עשרות תאי-טרור אסלאמיים בכל רחבי היבשת. כל היבטים האלה לא נעלמו מעיניהם של אזרחי בריטניה בשבועות שקדמו למשאל-העם עד לתוצאה הסופית בנוגע לפרשיתה של בריטניה מהאיחוד-האירופאי, וזאת בניגוד גמור ובהפתעה מוחלטת של הצמרת המדינית של גרמניה.

פרשנויות רבות ומגוונות ניתנו להחלטה של הציבור הבריטי לעזוב את האיחוד-האירופאי בעקבות משאל-העם שנערך ב-23 ביוני 2016. רבים מתושבי אירופה הלכו לישון עם תחושה שיש יתרון קל למתנגדי הפרישה, אך הם התעוררו עם חדשות מרעישות שהכו גלים ברחבי-העולם על יתרון של 4 אחוזים למצדדים בפרישה מהאיחוד. ההלם היה גדול מאוד. ההלם בגרמניה היה אף גדול יותר משום שמרבית התקשורת הגרמנית הממסדית עסקה בתעמולה למען הישארותה של בריטניה באיחוד - כאילו התקשרות הגרמנית כולה קיבלה איזה תכתבי שלטוני ברור שנועד להורות על הכיוון הרצוי של דיווחי החדשות והמאמרים לקראת משאל-העם הבריטי. גרמניה, בשל הפחד הקמאי להיוותר לבד, עקבה בחרדה גלויה אחרי ההתפתחויות בבריטניה מתוך ציפייה דרוכה שיש סיכוי סביר לניצחונו של המחנה הדוגל בהישארות במסגרת האיחוד-האירופאי. ההתפרסות התקשורתית בגרמניה כלפי בריטניה וכלפי הציבור הבריטי, במהלך השבועות האחרונים עד למשאל-העם, גבלה בגיחוך מעורר-רחמים. גרמניה באופן מסורתי, אוהבת להתעסק בבעיות בינלאומיות ולא עם בעיותיה היא, משום שעיסוק כזה מצריך גילוי-לב לאומי העלול להביא להתפרצותם של הכוחות הצנטריפוגליים המאיימים, כמו תמיד, לפורר את החברה הגרמנית או להעלות כוחות רדיקליים העלולים לאיים על "הסדר הגרמני החדש" שנבנה בעמל רב לאחר מלחמת-העולם השנייה. ההיסטוריה הגרמנית מעוררת חרדה לא רק באירופה, אלא גם בגרמניה עצמה הן לאור המשטר הנאצי והן לאור ההיסטוריה של גרמניה-המזרחית עם אמצעי הכפייה הברוטאליים שלה ששלטו במיליוני אזרחים צייתנים רק לפני קצת יותר משני עשורים. הזיכרון העגום הזה עדיין טרי מאוד.

לפיכך, החדשות המרעישות טלטלו לחלוטין את התקשורת הגרמנית ואת הצמרת הבכירה של גרמניה, למרות שאחדים מהם ניסו "לשדר" כאילו מאומה לא קרה - בדומה לאסונות טבע המתרחשים בגרמניה שצריך ללמוד לחיות איתם. אולם, גורמים תקשורתיים אחרים בגרמניה תיארו את מרקל כמי שנראית כעוסה, מוטרדת ואובדת-עצות לנוכח המהפך שהתחולל בבריטניה, וזאת בניגוד גמור לציפיותיה. גם הקולות שעלו בקרב חלקים אחדים מהציבור הגרמני ביטאו כעס גדול מאוד על מרקל, על מדיניותה ועל מחדליה הרבים הנוגעים למדיניותה "האירופאית" - החל מהמשבר עם רוסיה, דרך ההתרפסות מול טורקיה וכלה בפרישה של בריטניה מהאיחוד-האירופאי. לפתע, אינטלקטואלים אירופאים אחדים החלו להיזכר שמאז האיחוד של גרמניה בשנת 1990, משהו רע מאוד עובר על האיחוד-האירופאי - שנחשב למוצלח מאוד, בעיניהם, עד לשנת 1992. והינה, פעם השלישית ב-100 השנים האחרונות, גרמניה הצליחה שוב לפורר את הסולידריות האירופאית בשל יהירות של מעצמה מקומית הרואה את המרחב האירופאי כולו כמרחב פעולה טבעי על-פי גחמותיה האימפריאליות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד", מגזין המזרח התיכון, 30 ביוני 2016.

מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח התיכון

הרחק מעיני התקשורת הטורקית ומעיני התקשורת העולמית מתחוללת מלחמה אכזרית בין הצבא הטורקי לבין הכורדים המתגוררים בדרום-מזרח טורקיה. בכלי-תקשורת אחדים ברחבי-העולם - וגם בישראל - הועלתה טענה שאם העולם לא היה "עסוק" באינטנסיביות במלחמת-האזרחים בסוריה, סביר להניח שמרבית תשומת-הלב העולמית הייתה מתרכזת במה שמתחולל בדרום-מזרח טורקיה ובקורבנות הרבים של הכורדים.

האם באמת לטענה הזו יש בסיס כלשהו? סביר להניח שלא. משום שטורקיה הצליחה להפוך את העימותים הפנימיים שלה ואת העימותים במזרח-התיכון ככלי-נשק המקדמים את הסחטנות המדינית הטורקית כלפי המדינות הסובבות אותה. כך למשל, בזמן שנחתם ההסכם בין האיחוד-האירופאי לבין טורקיה בנוגע לקליטתם של הפליטים שיגורשו מאירופה, ארדואן בחר לתקוף במילים גסות את האיחוד-האירופאי בנוגע לעמדתו הרפה בשאלת פעילותם המחתרתית של הארגונים הכורדיים המבצעים פיגועים קטלניים על אדמת טורקיה. ארדואן בחר שוב לנהוג בבכיינות אסלאמית טיפוסית דווקא בשעה שהוא היה צריך לברך על השגתו של ההסכם שהוא עצמו חתר אליו בהתמדה.

שני אירועים קטלניים נוספים שהיו התקופה האחרונה מאפשרים לטורקיה להצדיק, לכאורה, את עמדתה הפומבית הן כלפי הכורדים והן כלפי אירופה: ב-12 במרס 2016 התבצע פיגוע-התאבדות קטלני בעיר איסטנבול בו נהרגו 3 אזרחים ישראלים ואזרח איראני אחד. התגובה המיידית של טורקיה הייתה להאשים את המחתרת הכורדית בביצוע המעשה, ובכך להעניק לגיטימציה נוספת ומודגשת לסדרת ההתקפות האוויריות הקשות אותה מבצעת טורקיה בדרום-מזרח טורקיה, בסוריה ובצפון עיראק נגד יעדים כורדיים. זאת ועוד, ב-22 במרס התבצעה סדרת פיגועים קטלנית מאוד בעיר בריסל שבבלגיה שגרמה להריגתם של 31 בני-אדם ולפציעתם של כ-270 בני-אדם נוספים. ההלם האירופאי לנוכח המעשה הקטלני האחרון היה עצום, ובכך הושם דגש נוסף על בעיית הפליטים המוסלמים הנוהרים לעבר אירופה דרך טורקיה. מהבחינה הזו, שוב המשטר האסלאמי האוטוריטארי הנוכחי בטורקיה נמצא בעמדה בה כולם מחזרים אחריו כדי לפתור בעיה המעיקה מאוד על "אורח החיים האירופאי".

מנהיגים אירופאים - ובראשם אנגלה מרקל - הצהירו אין-ספור פעמים שהמפתח לפתרון משבר-הפליטים המאיים על אירופה נמצא בטורקיה. לפיכך, לדעת אחדים מהם, יש לעשות הכל כדי למצוא את "הפתרונות הנכונים" כדי שהשלטונות הטורקים יעצרו את זרם הפליטים הנוהר מטורקיה לעבר יוון. במילים אחרות, הרצון האירופאי להגיע להסכמות מהירות עם טורקיה, מהווה סיבה "ראויה" להתעלם ממעשיה הקשים נגד המיעוט הכורדי כשם שקיימת התעלמות מכוונת מצד "מדינות דמוקרטיות" לנוכח מצב זכויות-האדם בטורקיה ולפיקוח התקשורתי ההדוק אותו הטיל המשטר הטורקי על כל כלי אמצעי-התקשורת המקומיים בטורקיה כולה. כך למשל, מאות עיתונאים נאסרו בשנים האחרונות בשל עניינים פעוטים הנראים בעיני ארדואן כ"פגיעה בביטחון המדינה". לדידו של ארדואן, פרסומים על פעילותם המחפירה של החיילים טורקים נגד הכורדים בדרום-מזרח טורקיה, ראויה לכול-גינוי המתבטא גם במאסר לשבועות ולחודשים ארוכים. כך למשל, מקורות כורדיים בטורקיה פרסמו תמונה של לוחמת-כורדית שנהרגה מירי של חיילים  טורקים שהפשיטו את גופתה כאקט של השפלה. אם מעשה כזה היה מתרחש במדינה אחרת - המוכרת לנו היטב - כל העולם היה עומד בתור כדי לגנות את המעשה המביש הזה, ועשרות-אלפי מאמרים היו נכתבים, תוך 48 שעות, בגנות המעשה המחפיר הזה; וכמובן, כולם היו דורשים ועדת חקירה בינלאומית כדי לבדוק את העניין הזה - החל מחקירתו של ראש-הממשלה ועד לאחרון החיילים. אולם, כאשר מדובר על מדינה מטורללת החברה בנאט"ו - כמו טורקיה - היושבת ממש על הווריד האירופאי, המעשים המחפירים הללו נעלמים מהשיח האירופאי הצבוע בנוגע לזכויות-אדם באזורים אחרים בעולם.

את מה שמתחולל בדרום-מזרח טורקיה מאז חודש יולי 2015, אפשר לתאר כהרס שיטתי מכוון של השלטון הטורקי נגד הכורדים המתגוררים באזור כולו. עיירות שלמות נראות בדומה לכפרים הסוריים לאחר חמש שנות מלחמת-אזרחים. מרכזי הערים ומהעיירות הכורדיים נראים הרוסים ומנופצים כאילו התמונות נלקחו מעיראק, מסוריה, מתימן או מלוב. עשרות-אלפי אזרחים היו שרויים בעוצר קפדני שנמשך שבועות רבים וארוכים. מאות-אלפי אזרחים כורדים נאלצו להסתפק במקורות-חיים מצומצמים - כולל סיוע רפואי שנמנע באופן מכוון מצד השלטונות באנקרה. במהלך כל החודשים האחרונים, המשטר הטורקי מנע בכוח כל פרסום על הנעשה באזור ועל מצבם הקשה של האזרחים הכורדים.

באופן לא-מפתיע, שום משלחת סיוע בינלאומית לא הגיעה לאזור כדי להגיש עזרה דחופה לכורדים. אף דיון רציני לא נערך בשום פורום בינלאומי כדי להביע מחאה נגד טורקיה או כדי להביע הזדהות עם הכורדים. מרבית התקשורת הבינלאומית - כולל זו הישראלית - העדיפה לא להתעסק עם טורקיה לא בגלל הפחד מארדואן, אלא בגלל שהעולם-התקשורתי התרגל לעסוק באובססיביות רק בנושאים בהם יש נגיעה כלשהי לישראל עם לסכסוך "היוקרתי" בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל. לשם השוואה, בעזה כבר קיימת נסיכות-אסלאמית-פלסטינית. הרשות-הפלסטינית מתנהלת כאוטונומיה - כאשר יותר מ-95 אחוזים מהמוסלמים המתגוררים ביהודה ושומרון נתונים למרותה. במילים אחרות, 1.5 מיליון בני-אדם "זקוקים" למדינה פלסטינית נוספת כחלק מהאג'נדה הלאומית המדומיינת של המוסלמים המתגוררים בחלק זה של ארץ-ישראל. אולם, בהשוואה ל"פלסטינים", מה מספרם המשוער של הכורדים המתגוררים במזרח-התיכון? כמובן שאפשר להביא את המספרים האלה בשורה אחת או שניים, אולם בכך האפקט המספרי נעלם בתוך השורות. לפיכך, טבלה קטנה תבהיר את הממד האנושי של אחד מהמיעוטים הגדולים ביותר בעולם שאין לו אפילו מדינה עצמית אחת - למעט המסגרת האוטונומית הכורדית בצפון עיראק.

מדינה	כורדים	אוכלוסייה כללית
טורקיה	14.7 מיליון	80 מיליון
איראן	8.1 מיליון	81 מיליון
עיראק	5.5 מיליון	37 מיליון
סוריה	1.7 מיליון	17 מיליון (הערכה 2013)
סה"כ:	30 מיליון כורדים

על-פי הערכות אחדות, ברחבי-העולם מתגוררים עוד כ-3 מיליון בני-אדם המוגדרים ככורדים מבחינה אתנית. כך למשל, המדינה בה מתגורר מיעוט כורדי גדול מחוץ למזרח-התיכון היא גרמניה - בה נמצאים יותר מ-500,000 כורדים שמרביתם היגרו מטורקיה.

על מצבם העגום של הכורדים בסוריה, תעיד העובדה שהדיונים בין הארגונים הלוחמים בסוריה לבין נציגי המשטר בנוגע להפסקת-אש, שהחלה ב-27 בפברואר 2016, התנהלו ללא השתתפותם של נציגי הארגונים הכורדים בשל התנגדותה של טורקיה ולמרות תמיכתה של רוסיה. גם הדיונים שנערכו בז'נבה באמצע חודש מרס 2016, התקיימו ללא השתתפותם של הכורדים כאילו הם לא חלק מהמשוואה הבעייתית המשיקה ליחסים המסובכים בין העדות השונות המתגוררות בסוריה. בעיני גורמים אחדים במזרח-התיכון, הכורדים טובים רק כשהם נלחמים נגד ארגון "המדינה האסלאמית", אך הם אינם ראויים לקבל התייחסות כפי שמקבל ארגון סוני זערורי הפועל באזור העיר חאלב שבעברו עסק בפעילות קרימינאלית - בדומה לעשרות הארגונים הפלסטינים הפועלים בעזה וביו"ש.

אולם, הארגונים הכורדים הפועלים בסוריה אינם מחכים לתזוזה בדעת-הקהל העולמית לטובתם או לשינוי רדיקאלי בגישה כלפיהם מצד מדינות האזור. על-פי הערכות אחדות, המיליציות הכורדיות הצליחו להשתלט על כ-10 אחוזים משטחה של סוריה. לפי-שעה, הארגונים הכורדיים שולטים על כ-70 אחוזים מהגבול המשותף בין סוריה לטורקיה משתרע על כ-800 ק"מ. כאשר התנהלו הדיונים בז'נבה "על עתידה של סוריה", נערכה פגישה בצפון-סוריה בין נציגיהם של עשרות ארגונים כורדיים שבמהלכה הוחלט לגבש מבנה פדרטיבי שיאגד את שלושת "הקנטונים" הכורדיים שנוצרו בסוריה תוך כדי מאבק דמים נגד ארגוני הג'יהאד שפעלו באזור כולו. ההכרזה המעניינת הזו יצאה לאוויר העולם ב-17 במרס 2016. כמובן שההכרזה הזו הצליחה להעיב מעט על הדיונים שנערכו בז'נבה, וכמובן שההכרזה המדינית הזו עוררה סערת-רגשות גדולה - הן בקרב כל הנציגים הסורים והן בקרב נציגי המדינות הזרות שהשתתפו בדיונים.

צריך לשים-לב לתגובה הטורקית בנוגע להכרזה. גורם רשמי במשרד-החוץ הטורקי פרסם הצהרה ברוח זו: "האחדות של אזרחי סוריה ושל שטח המדינה הוא דבר בעל חשיבות מרכזית בעינינו". נכון, טורקיה צודקת. אבל רק עם "האחדות של אזרחי סוריה" תביא לחיסולה של הישות הכורדית כולה במזרח-התיכון. מבחינתו של ארדואן ומבחינתם של מרבית הטורקים, אם כל הכורדים היו נמלטים לאירופה, אף אחד בטורקיה לא היה מזיל דמעה. אולם, התגובה הבעייתית ביותר הגיעה דווקא מארה"ב שגינתה לחלוטין את הצעד הכורדי. במילים אחרות, בעיני ארה"ב, הכורדים טובים רק כשהם שופכים את דמם במטרה לחסוך בחיי חיילים אמריקאים. לממשל הנוכחי האמריקאי כנראה יש אובססיה אחת בלבד בנוגע להקמתה של מדינה נוספת במזרח-התיכון, אבל היא בוודאי לא כורדית.

במוקדם או במאוחר, תקום מדינה כורדית עצמאית. בתהליך ארוך-טווח של עשור או שניים, הכורדים יצליחו לבסס ישות לאומית עצמאית משותפת בדרך זו או אחרת. השאלה היא, כמה דם יישפך עד אז - בשל שיקולים ציניים הנוגעים לאינטרסים אזוריים הנובעים בעיקר מאגו מנופח של מנהיגי האזור.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח-התיכון", מגזין המזרח-התיכון, 24 במרס 2016.

משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה

על-מנת להבין את הקונסטלציה המזרח-תיכונית נכון לחודש מרס 2016, להלן נקודות אחדות שיבהירו את התמונה הבינלאומית שבמסגרתה טורקיה הצליחה להפוך את משבר הפליטים באירופה לכלי סחטני דרכו ניתן יהיה להגיע להישגים פוליטיים בזירה הבינלאומית ובזירה המקומית. טורקיה הפכה את משבר הפליטים הנוכחי לכלי מניפולטיבי מול אירופה, בדומה למופע הסחטני של מדינות-ערב, בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, שהפכו את ייצוא הנפט לכלי נשק נגד המדינות הצרכניות על-מנת להשיג תמורות מדיניות מרחיקות-לכת. למעשה, ההשפעה האסלאמית האינטנסיבית, בעיקר באירופה המערבית, שורשיה נטועים היטב עוד מהתקופה ההיא. גלי ההשפעה האלה, שנעשו גם באמצעות חדירה למוקדים נוספים כמו תקשורת ואקדמיה, הכתיבו ברוב-המקרים את המדיניות האירופאית כלפי המזרח-התיכון. לכסף הסעודי הייתה השפעה לא מעטה על עיצובה של האידיאולוגיה המערב-אירופאית בנוגע לעולם-הערבי ובעיקר לעולם-המוסלמי. אפשר לציין, שלאור משבר הפליטים הנוכחי באירופה, נוצרת שכבה שנייה של השפעה אסלאמית על אירופה ממנה עשויה ליהנות טורקיה - זו החותרת בהתמדה להצטרף לאיחוד האירופאי. מה שהיה בלתי סביר בתחילת שנת 2015, נראה שסביר לחלוטין במרס 2016 בעיניים טורקיות. ועם זאת, לצד ההישגים, יש גם לא מעט סיכונים על-פי ראייה הטורקית.

1. בעקבות ההחלטה הרוסית, שפורסמה ב-14 במרס 2016, על כוונתה לדלל את כוחותיה הפועלים למען משטר העלווי של בשאר אל-אסד, אפשר להעריך שרוסיה השלימה עם חלוקתה של סוריה על-פי מפתח עדתי - כל עוד יישמרו הבסיסים הצבאיים הרוסים הנמצאים בטרטוס ובלטקיה. ההחלטה הרוסית, למעשה, פותחת פתח של תקווה למיעוט הכורדי שמטרתו לבסס אוטונומיה עצמאית בסוריה למרות התנגדותה הלוחמנית של טורקיה. המלחמה הקטלנית המתנהלת בדרום-מזרח טורקיה נגד המיעוט הכורדי, מעמידה בספק את התגשמותה המלאה של השאיפה הכורדית גם בסוריה וגם בעיראק. השתיקה הבינלאומית לנוכח מעשיה הקטלניים של טורקיה נגד הכורדים, נובעת בעיקר מהיותה של טורקיה "הציר-המרכזי" עליו ניתן לבסס את פתרונו לכאורה של משבר הפליטים באירופה. השתיקה האירופאית הזו, גם לנוכח מה שמתחולל בטורקיה בעניינים הקשורים לזכויות-אדם, חופש-עיתונות וזכויות-נשים, הוכתרה כ"קריסה מוסרית" בעיני אחדים בזירה התקשורתית האירופאית. ל"קריסה המוסרית" הזו, יש כתובת אחת הרשומה כולה על שמה של אנגלה מרקל - לאור ועידת-הפסגה שהתקיימה ב-7 במרס 2016 בין נציגי "האיחוד האירופאי" לבין ראש-ממשלת טורקיה.

2. כשבוע לפני שנודע על ההחלטה הרוסית, התקיימה ועידת-פסגה בין נציגי האיחוד לבין הנציג הטורקי שדנה רובה ככולה על "תפקידה של טורקיה" בפתרון משבר הפליטים. ב-13 במרס 2016, עמדו להתקיים בגרמניה בחירות כלכליות בשלוש מדינות-מחוז. התקשורת הגרמנית כולה הכתירה את המועד כ"סופר סנדיי" של אנגלה מרקל משום שהנושא המרכזי לאורך כל המערכת הבחירות שהתקיימה במדינות הללו, עסקה במשבר הפליטים ובמדיניותה של אנגלה מרקל בעניין האקוטי זה. הלחץ הציבורי והתקשורתי על מרקל היה רב. לפיכך, היא נאלצה לדחוף בכוח את נציגי האיחוד-האירופאי להגיע להבנות מהירות עם טורקיה, ובכך להציג לציבור הגרמני שיש פתרון ראוי באופק - שבעקיפין ישפיע על תוצאות הבחירות במדינות-המחוז לטובת מפלגתה של מרקל.

3. לפני קיומה של ועידת-הפסגה, שר-הפנים הגרמני ערך ביקור חפוז וחשוב במדינות-המגרב במטרה לקבל את הסכמתן המלאה לקבל את אזרחיהן שלא קיבלו אישורי-שהייה בגרמניה. הסכמה כללית כזו התקבלה, אך לא נמסר באופן מלא לציבור הגרמני מה התמורה שתשלם גרמניה על הסכמתן זו. החשש היה, שמדינות-המגרב תלכנה בעקבות טורקיה שהפגינה מידה נוקשה של סחטנות במסגרת הדיונים שנערכו עם נציגי האיחוד האירופאי במהלך החודשים האחרונים. טורקיה רצתה תשלום גבוה מאוד על הסכמה להגיע להבנות עם האיחוד-האירופאי.

4. בעקבות ועידת-הפסגה, בין האיחוד-האירופאי לטורקיה, התקבלו שלוש החלטות כלליות חשובות מבחינה של טורקיה: א) מהגרים שהגיעו לאירופה מטורקיה והם אינם פליטי-חרב, יוחזרו לטורקיה. ב) על כל פליט שיוחזר או יגורש לטורקיה, אירופה תצטרך לקלוט פליט סורי. ג) טורקיה תקבל סיוע בסך של 6 מיליארד אירו שהוא סכום כפול ממה שהציעה מרקל לארדואן בפגישתם שנערכה ב-18 באוקטובר 2015. לאורך כל התקופה שעברה מאז, טורקיה איימה להציף את אירופה בפליטים נוספים אם היא לא תקבל את הסיוע הראוי לדעתה. ד) התקבלה החלטה עקרונית לאפשר לאזרחי טורקיה לערוך ביקורים באירופה ללא צורך במתן ויזה - החל מיולי 2016. ה) נושאים כמו הצנזורה הטורקית על התקשורת המקומית, בעיית הכורדים ונושאים הקשורים לזכויות-אדם, כלל לא הועלו לדיון, וזאת למרות הבטחתן של מדינות אירופאיות אחדות. אף אחד באירופה לא רצה להרגיז את הסולטאן הטורקי באחד מרגעי המשבר החמורים של אירופה.

5. צריך לשים-לב לסעיף ב' במסגרת ההסכמות הכלליות שהתקבלו בין האיחוד-האירופאי לטורקיה. דהיינו "אירופה תצטרך לקלוט פליט סורי, על כל פליט שיגורש לטורקיה". במילים אחרות, בידי טורקיה יש כלי בו היה יכולה לנתב את סוג הפליטים המגיעים לאירופה. במקרה הזה, לטורקיה יש אינטרס עליון לדלל את האוכלוסייה הכורדית-סורית הנמצאת על אדמת טורקיה. בעקיפין, אירופה העניקה לטורקיה סוג של הסכמה לבצע טיהור-אתני בהתאם למדיניותה הקטלנית כלפי הכורדים בסוריה, בעיראק בטורקיה. ארגונים כורדיים אף הביעו חשש כבד מאפשרות לאחר שנודע סעיף זה.

6. סעיף ד' שהתקבל המסגרת ההסכמות הכלליות עם האיחוד-האירופאי, בנוגע לביטול משטר הויזות המוטל על אזרחי טורקיה הנכנסים לאירופה, נושא חשוב זה מאפשר לארדואן להציג לציבור הטורקי הישג פוליטי משמעותי המהווה צעד ראשון, לכאורה, לקראת קבלתה של טורקיה לאיחוד-האירופאי בתנאים מועדפים. הציבור הטורקי בכללותו קיים דיונים נוקבים בנושא זה בחודשים האחרונים.

7. נציגים בכירים באיחוד-האירופאי טענו שטורקיה "התחייבה לשמור על התחייבויותיה הבינלאומיות" בעניין הכורדי. אולם "התחייבות" זו לא מנעה בטורקיה להרסו עוד כמה שכונות כורדיות בדרום-מזרח טורקיה - לפני קיום הוועידה ובעיקר לאחריה. כפרים שלמים ושכונות שלמו נחרבו לחלוטין בעקבות סדרה ארוכה של מבצעים צבאיים שטורקיה ערכה במהלך החודשים האחרונים נגד המיעוט הכורדי באזור זה.

8. דונלד טוסק, נשיא מועצת אירופה, הצהיר לאחר ועידת-הפסגה ש"הימים של הגירה לא חוקית לאירופה נגמרו". האומנם? ממש לא. ההחלטות הללו הן פלטפורמה נוספת עליה תקפץ טורקיה בוועידה-הפסגה הנוספת המתקיימת ב-18-17 במרס 2016 במטרה לגבש את ההסכמות הסופיות עם טורקיה. ומה בנוגע לבחירות שהתקיימו בגרמניה ב-13 במרס 2016? הסתבר, שהציבור הגרמני לא קנה את הלוליינות הפוליטית של מרקל עם טורקיה של ארדואן. והתוצאה הייתה, ניצחון גדול מאוד למפלגה הימנית "אלטרנטיבה לגרמניה", ומאידך מפח-נפש גדול עוד יותר למפלגתה של מרקל. לאחר שנודעו התוצאות המהממות של הבחירות בשלוש מדינות-מחוז, מרקל הצהירה ש"העם לא מבין את מה שאנחנו עושים". במילים אחרות, "העם אשם", ולא מדיניותה הרשלנית של מרקל בנושא הפליטים - שהיא אחראית עליו מתחילתו ועד לסופו הבלתי-ידוע.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משבר הפליטים באירופה - הזהב השחור של טורקיה", מגזין המזרח-התיכון, 17 במרס 2016.