מי סופר את ההרוגים האפגנים בתקשורת המערבית היהירה

לאחר הכנות רבות שנמשכו שבועות אחדים החל ב-13 בפברואר 2010 המבצע הצבאי רחב-ההיקף נגד פעילי ארגון הטליבאן במחוז הלמנד (Helmand) שבאפגניסטן בהשתתפותם של 15,000 חיילים - בעיקר מארה"ב ומבריטניה. שעות אחדות לאחר שהחל המבצע הצבאי, נהרגו 12 אזרחים אפגנים תמימים שלא היה להם שום קשר לפעילות הצבאית העוינת במחוז. ב-15 בפברואר נהרגו לפחות עוד 8 אזרחים אפגנים מירי של כוחות נאט"ו. כמובן, שדוברים צבאיים בנאט"ו מיהרו להביע צער על ההרוגים, ולאחר מכן כולם עברו לסדר היום ללא כל מחשבה נוספת על גורלם האומלל של הנרצחים. כמובן, שאף ארגון רשמי לא פרסם את שמותיהם של ההרוגים או פרסם את תמונותיהם. אף כתב זר לא נשלח לדובב את קרוביהם של ההרוגים ושום הפגנת-מחאה לא התקיימה ברחבי-העולם - אפילו לא אחת.

גם העיתונאים והכתבים ברחבי-העולם לא ניסו לדרבן את ממשלותיהם להגיש מחאה רשמית לנציגי בריטניה וארה"ב על הרצח, ואף גורם בכיר בשתי המדינות הללו לא קרא להעמדתם לדין של ראש-ממשלת בריטניה גורדון בראון, ונשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה על חלקם במעשים האלימים המתרחשים מידי יום ברחבי אפגניסטן, בפקיסטן, בעיראק, בתימן ובסומליה (כן, גם בסומליה מתבצעים חיסולים-ממוקדים אמריקאים). אף אחת מהמדינות הללו לא ממש מאיימת במישרין על אירופה וארה"ב, שכן אפשר באמצעים פשוטים להתגבר על אתגרים ביטחוניות רבים ללא שפיכות דמים נרחבת כפי שהדבר כה אופייני לנוכח מדיניות-החוץ של ארה"ב ובריטניה בשנה האחרונה. דומה הוא, שהסכר מוסרי נשבר לרסיסים לנוכח היהירות המערבית האנגלו-סקסית של העת האחרונה.

הבעיה היא חמורה שבעתיים, שכן לצד המעשים האלימים הנעשים ברחבי-העולם בשם הביטחון-הלאומי של שתי המדינות הללו, שוררת לה שתיקה רועמת של התקשורת המקומית ושל "האינטלקטואלים הליברליים" שכה ממהרים לבקר באכזריות רבה ומקלדת מושחזת מדינות אחרות בגין מעשיהן. כאשר "חוליות קומנדו בריטיות" נשלחו לבצע משימות מפוקפקות ביותר ברחבי אפגניסטן (לקראת המבצע הצבאי של פברואר 2010), התקשורת הבריטית כינתה את החיילים האלה "הגיבורים שלנו", והם אף זוכו להוקרה ציבורית נרחבת בתקשורת המקומית. אף לא אחד מהכתבים העז לכנותן "חוליות מוות בריטיות". הרי ברור כמעט לכול עיתונאי בריטי יהיר, ש"רק בריטניה הגדולה" יודעת היטב מה לעשות במצבים צבאים מסובכים. ואם חלילה מתרחשת לה טעות חמורה הגורמת להרג המוני ומיותר, הרי זו "טעות בריטית" בסך-הכל, שנעשתה בתום-לב - ולכן אפשר לעבור לסדר היום, עד לאירוע הבא. בריטניה המלוכנית של "בית ווינדזור" כנראה אינה שונה בהרבה מגרמניה המלוכנית של "בית האנובר" למרות המרחק הגיאוגרפי.

לא סופרים את ההרוגים האפגנים
תושבי אפגניסטן האומללים נמצאים כבר שנים אחדות תחת מכבש כבד של רצח וטרור - הן מצד ארגוני הטרור האסלאמיים והן מצד כוחות נאט"ו המנסים לבסס במדינה האומללה הזו סדר-פוליטי שיהא נוח למדינות-המערב. הקלות הבלתי-נסבלת בה מחסלים אזרחים ללא משפט הפכה מאז 2009 לחוד-החנית של מדיניות-החוץ האמריקאית והבריטית. והתקשורת בשתי המדינות הללו ממשיכה לשתוק ואף לשתף-פעולה עם מכונת ההרג הזו בשם האינטרס הלאומי.

אפגניסטן אינה שוכנת על גבולה של ארה"ב ובריטניה בדומה לרצועת-עזה השוכנת לצידה של ישראל - בה כל אירוע טרור ערבי רצחני המתבצע מרצועת-עזה יכול להשפיע באופן ישיר על ישראל ועל אזרחיה. לנוכח האירועים האחרונים באפגניסטן של פברואר 2010, אחדים מארגוני זכויות-אדם מערביים פרסמו איזו הודעה לקונית בנוגע לביטחונם של התושבים האפגניים באזורי הלחימה, אולם אף ארגון מערבי אחד לא אזר-אומץ להגיע לאזור או לשלוח סיוע לתושבים המוכים. אף חבר-פרלמנט בריטי לא ניסה לפרוץ את ההסגר על אפגניסטן כדי להגיש סיוע (מתוקשר היטב ובליווי עיתונאים רבים) לאזרחי אפגניסטן. אף ארגון מערבי בינלאומי לא ניסה לחלק מצלמות וידאו זעירות לידי התושבים המקומיים כדי לצלם את מעשיהם המחפירים של חיילי בריטניה וארה"ב. ללא כל ספק, בהתאם להתנהלות התקשורתית והאינטלקטואלית כפי שהיא משתקפת היטב בבריטניה ובארה"ב לנוכח האירועים באפגניסטן, ניתן לציין ש"הפטריוטיזם האנגלו-סקסי" המיוזע הוא אכן מפלטו האחרון של הנבל האמיתי בתסריט האלים של אפגניסטן.

האם המספרים מדברים בעד עצמם?
אזור הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן נחשב לאזור אלים במיוחד והוא נמצא בשליטה אווירית מוחלטת של ארה"ב. כוחות קרקעיים פקיסטניים מנהלים מלחמת-חורמה נגד אנשי הטליבאן הפקיסטני, ושירותי-המודיעין של פקיסטן (ISI), מנהלים מדיניות עצמאית לחלוטין בעזרת רשת אדירה של אלפי סייענים - חלקם עוזרים לפעילי הטליבאן וחלקם מספקים מידע חשוב למודיעין הפקיסטני המועבר לעיתים לידי האמריקאים. בחודש ינואר 2010, מקורות רשמיים בפקיסטן מסרו את נתוני-הטרור לשנת 2009 (גם לאור מדיניות החיסולים-הממוקדים של ארה"ב שקיבלה מפנה דרמטי בשנה זו).

וזה נוסח ההודעה: במהלך שנת 2009 נהרגו בפקיסטן בפיגועי טרור 3,021 אנשים ועוד 7,344 נפצעו. מספר הנפגעים ב-2009 גבוה ב-50 אחוזים לעומת שנת 2008. באזור הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן נהרגו בשנת 2009 כ-12,600 אנשים - פי 14 בהשוואה לשנת 2006 (כך במקור).

לצערנו הרב, המספרים האלה אינם מצליחים לחדור את חומת האטימות התקשורתית הקיימת בבריטניה, בארה"ב ובשאר העיתונות המערבית העסוקה במפגן של פטריוטיזם לאומני - כל עוד מדובר ב"חיילנו הגיבורים".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת המערבית והאירועים באפגניסטן", מגזין המזרח התיכון, 19 בפברואר 2010.

ינואר 2010: טרור אסלאמי

ב-8 בפברואר 2010 התייצב סגן-שר החוץ הישראלי, דני איילון, בפני סטודנטים באוניברסיטת אוקספורד כדי לשאת הרצאה על המדיניות הישראלית. ממש באותו יום, גם השגריר הישראלי בארה"ב, ד"ר מייקל אורן, נשא דברים בפני סטודנטים באחת מהאוניברסיטאות של מדינת קליפורניה. שתי ההרצאות הללו נקטעו פעמים אחדות בשל הפרעות חוזרות-ונשנות של סטודנטים ערבים ותומכיהם שנכחו בשתי ההרצאות.

כרגיל, אם ההרצאות הללו היו עוברות בשקט, סביר להניח שהתקשורת הישראלית לא הייתה מעניקה לאירועים הללו אפילו קמצוץ של סיקור חדשותי. שכן, כולנו התרגלנו "להעמיד" את ישראל במרכז ההתעניינות העולמית רק מתוך נקודת-מבט שלילית, עוינת וביקורתית. כתוצאה מכך, אנחנו ממשיכים "להסביר" את ישראל מהממד הצר של הסכסוך המקומי, תוך כדי התעלמות רשלנית מהסכסוך הרוחבי שיש במזרח-התיכון ומזה הקיים בעולם האסלאמי - סכסוך שאינו קשור כלל וכלל לישראל, אך הוא מציג בפרופורציה הנכונה את הסכסוך המקומי שלנו. העולם-המוסלמי הפך את ישראל ל"כלי" בידי התעמולה האסלאמית במטרה להתחמק מלעסוק בבעיותיהן האמיתיות של המדינות המוסלמיות. אולם, מדינת-ישראל הרשמית - הן זו מימין והן זו משמאל - יצקה ל"כלי" הזה "תוכן" שגוי בכך שהיא התנדבה להיות השחקן הראשי בחגיגת התעמולה הזו. הצגת העמדה הישראלית הפכה עם הזמן ל"הסברה מתגוננת" גם בעזרתם של הארגונים הישראלים מהשמאל הרדיקלי שהחלו לייצג ברחבי-העולם את האידיאולוגיה הפשיסטית של הארגונים הפלסטינים הדוגלים ברצח ובהשמדה.

בעזרת הצגה נכונה של עובדות ומספרים אפשר להעניק כלים הסברתיים נאותים גם לתומכי ישראל המשתוקקים להתמודד עם הטענות הרבות המועלות כלפי ישראל בפורומים בינלאומיים. לא רק האידיאולוגיה וכושר-הדיבור משחקים תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית, אלא גם ההצגה הויזואלית הנכונה של הנתונים העובדתיים המוגשים לקהל המתיישב באולם ההרצאות - עוד לפני שפותחים אפילו בהצגת הנושא המרכזי העומד לדיון. על-מנת להציג את העניין הישראלי בקונטקסט הנכון, נשאלת השאלה "כמה בני-אדם נהרגו במדינות המוסלמיות כתוצאה מפעולות טרור מקומיות" רק בחודש ינואר 2010. להלן הנתונים על מספר הנפגעים החל מ-30 בדצמבר 2009 ועד ל-31 בינואר 2010. הנתונים הקשים מדברים בעד עצמם גם ללא דברי הסבר ארוכים:[1]

בניית כלים הסברתיים
במדינת-ישראל קיימים עשרות גופי מחקר אקדמיים וממלכתיים שתפקידם לספק מידע, ולנתח מידע, בנושאים המשיקים לענייני המזרח-התיכון. בנוסף לכך, קיימים בישראל עשרות ארגוני תקשורת הנוטים לפרסם בעיקר דעות, רעיונות ופתרונות שחלקם שנויים-במחלוקת. והשאלה היא כמובן, האם מתבצעת העברת מידע מוסדרת לנציגים הישראלים על-מנת להציג את עמדתה של ישראל בקונטקסט הנכון?

לדוברים ישראלים מסוימים ישנה נטייה להעמיד את ישראל במרכז הבמה המזרח-תיכונית מתוך יהירות פוליטית ימנית או מתוך יהירות פוליטית שמאלנית, מבלי לחשוב על התוצאות העתידיות הנלוות לכך על מדינת-ישראל כחברה וכמדינה. לתקשורת הישראלית יש חלק חשוב בהתחזקותה של נטייה זו לאורך השנים, משום שהיא העמידה כל אירוע ישראלי זניח (הקשור לסכסוך) במרכז תשומת-הלב הציבורית תוך-כדי התעלמות מכוונת מאירועים אקוטיים אחרים המתרחשים במזרח-התיכון שאין להם נגיעה ישירה לישראל. כך למשל, צילום זניח של הנשיא אובמה מככב במהדורות החדשות במרכזיות, אולם פיגוע רב-נפגעים בפקיסטן, בעיראק או בתימן, נחשב לעניין שולי שאינו ראוי להיות מובא לידיעת הציבור הישראלי. זאת ועוד, כל נאום מדיני של נשיא אמריקאי כלשהו נפתח בשאלה היהירה (או הפחדנית) "האם הנשיא הזכיר בנאומו את ישראל או לא". ואם בכל-זאת הנשיא האמריקאי טרח להזכיר את שמה של ישראל, לקול מצהלותיה של התקשורת הישראלית, אז השאלה הבאה היא כמובן: "כמה פעמים הוא הזכיר את שמה של ישראל בנאומו".

וכך, בעזרת הפוליטיקה הישראלית (הנשענת על גורמי שוליים בעיקר) ובעזרת התקשורת הישראלית השטחית, הציבור הישראלי התרגל לבחון את האירועים בעולם-המוסלמי רק באמצעות הקשר הישיר שיש לאירועים הללו לישראל. לפיכך, אין להתפלא על כך שדוברים ישראלים אינם מצליחים להסביר את הסכסוך המקומי באופן פרופורציונאלי למתרחש במרחב האסלאמי. במשך שנים רבות טרחנו להעמיד את עצמנו במרכז ההתרחשויות במרחב האסלאמי, עד שזו נהפכה לחטוטרת מעיקה. גם משרד-החוץ הישראלי הפך מאז הסכם אוסלו ל"משרד-החוץ לענייני פלסטין" בלבד, בשל הרצון שלנו להראות לעולם כולו את שאיפתנו האמיתית והכנה לשלום.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור
הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח-התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהופיעו במקורות בינלאומיים רבים במהלך התקופה הנדונה. האלימות הפוליטית הפנימית והטרור האסלאמי פועלים בהיקף-רחב במדינות רבות כמו בסוריה,[2] בטורקיה, באלג'יריה, באיראן וגם בתאילנד ובפיליפינים.[3] כך למשל, בדגסטן (רפובליקה אסלאמית בפדרציה הרוסית), נהרגו בשנת 2009 למעלה מ-230 שוטרים וחיילים בפיגועי התאבדות ובפעולות טרור של גורמים אסלאמיים. ברבות מהמדינות המוסלמיות (57 מדינות) אין דריסת-רגל לארגונים לזכויות-אדם היכולים לפעול באורח גלוי ולפרסם ממצאים מרשיעים ללא כל חשש. יתרה מזאת, בשום ארגון אמריקאי (או אירופאי) לא תמצאו את שמותיהם המלאים של מאות האנשים שחוסלו על-ידי הצבא האמריקאי בעשרות הסיכולים-הממוקדים שנערכו בפקיסטן ובאפגניסטן מאז כניסתו של ברק חוסיין אובמה לבית-הלבן.[4] אף לא אחד מאבירי זכויות-האדם המבקרים את ישראל ללא-הרף, היו מעיזים להיכנס לאזורים האלימים של פקיסטן, אפגניסטן, תימן, או סוריה, כדי לספור גופות ולספר לעולם את מה שבאמת מתחולל במדינות הללו.[5]
==
1. מספר הנפגעים כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים. מרבית הנפגעים הם אזרחים חפים-מפשע.
2. בסוריה ובטורקיה קיים מיעוט כורדי גדול הסובל מרדיפה שיטתית כחלק ממדיניות מכוונת של המשטר. התנקשויות בחייהם של פעילים כורדים אופיינית למדי למשטר העלווי של סוריה.
3. בתאילנד ובפיליפינים נהרגו אלפי בני-אדם באירועי טרור ועימותים אלימים בין כוחות-הממשלה לבין פעילי טרור אסלאמיים.
4. דוברים פקיסטנים מסרו כי בשנת 2009 נהרגו בפקיסטן בלבד יותר מ-700 בני-אדם בסיכולים ממוקדים אמריקאים - מרבית הנפגעים היו אזרחים תמימים.
5. בסומליה נהרגו בשנת 2009 לפחות 1,700 בני-אדם. בסודאן נהרגו בשנת 2009 לפחות 2,500 בני-אדם. באפגניסטן נהרגו בשנת 2009 לפחות 2,400 בני-אדם, 302 חיילים אמריקאים, ו-108 חיילים בריטים. בשנת 2009 עיראק הוציאה להורג 77 בני-אדם לאחר שהם הואשמו בפעילות טרור ברחבי המדינה. בשנת 2009 נהרגו 121 עיתונאים ברחבי-העולם. בפקיסטן נהרגו בשנת 2009 בפיגועי טרור יותר מ-3,020 בני-אדם וכ-7,300 נפצעו. על-פי פרסומים אחדים בנגריה נהרגו בינואר 2010 לפחות 1,000 בני-אדם בעימותים אלימים שפרצו בין מוסלמים לנוצרים.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2010", מגזין במזרח התיכון, 12 בפברואר 2010.

טרור בפקיסטן ופוליטיקה בארה"ב

ב-3 בפברואר 2010, טרוריסטים מארגון הטליבאן הפעילו מטען חבלה גדול שהתפוצץ בעת ששיירה משותפת של חיילים פקיסטנים וחיילים אמריקאים עברה סמוך לבית-ספר לבנות באזור צפון-מערב פקיסטן. כתוצאה מהפיצוץ, נהרגו שלושה חיילים אמריקאים. כמו כן נמסר על שלוש תלמידות שנהרגו אף הן מהפיצוץ שגרם לקריסתו החלקית של בית-הספר (שנבנה בסיוע אמריקאי). שלטונות הביטחון של פקיסטן מסרו על עשרות תלמידות נוספות שנפצעו בפיגוע - חלקן באורח קריטי.

ברחבי העולם-המוסלמי מתרחשים מידי יום מאות אירועי טרור הגורמים לעשרות רבות של הרוגים ולמאות פצועים. מעט מאוד מהאירועים הללו מגיע לכותרות הראשיות בתקשורת הישראלית ובתקשורת המערבית. לכאורה, האירוע שהתרחש ב-3 בפברואר היה צריך להצטרף לכרוניקת-הדמים הקטלנית של העולם-המוסלמי מבלי להסב את תשומת-הלב הציבורית אליו באופן מיוחד. במהלך השנה האחרונה, אמריקה הרשמית הכחישה באופן גורף את הידיעות על נוכחותם של חיילים אמריקאים על אדמת פקיסטן, וזאת למרות שבעיני כל מי שעקב אחרי ההתרחשויות במדינה זו, ההכחשה האמריקאית נשמעה מגוחכת לחלוטין. יום אחד לאחר האירוע הקטלני, מקורות בארה"ב מסרו על כ-200 חיילים אמריקאים השוהים על אדמת פקיסטן במסגרת הסיוע וההדרכה שמעניק הצבא האמריקאי לכוחות משמר-הגבול הפקיסטני.

בתחילת פברואר 2010 התפרסמו שני דוחות "מעניינים" בנוגע לסיכולים-הממוקדים שעורך הצבא האמריקאי בפקיסטן: דו"ח אחד מסר על מאות הרוגים פקיסטנים (לפחות 700 בני-אדם) רק בשנת 2009. דו"ח שני מסר על 123 בני-אדם שנהרגו מסיכולים-ממוקדים רק בחודש ינואר 2010. הנתונים בדוחות הללו נתמכים גם מההודעות רשמיות שיצאו מפקיסטן וגם מדיווחים של סוכנויות ידיעות שהתפרסמו מאז ינואר 2009 (ונאספו גם על-ידי מגזין המזרח-התיכון). הנתון הבא יבהיר את היקף הפעילות הצבאית האמריקאית בפקיסטן: ב-2 בפברואר 2010 הצבא האמריקאי ערך סדרה נרחבת של סיכולים-ממוקדים שגרמו למותם של 31 בני-אדם ביום אחד בלבד. כל הדוחות שהתפרסמו בעניין זה ציינו שמרבית ההרוגים הם אזרחים פקיסטנים חפים-מפשע שנקלעו לכוונת האמריקאית הקטלנית בשל מידע מודיעיני לקוי - הנסמך בעיקרו על מקורות מקומיים מפוקפקים.

הממשל האמריקאי של הנשיא אובמה מסרב להבין את הקשר הישיר שיש בין סדרת הסיכולים-הממוקדים שנערכה בפקיסטן ב-2 בפברואר 2010, לבין הפיגוע שבו נהרגו שלושה חיילים אמריקאים ב-3 בפברואר. ממשל אובמה גם מסרב להודות שיש קשר בין הסיכולים-הממוקדים שנערכו בתימן בנובמבר-דצמבר 2009, לבין הניסיון לפוצץ מטוס אמריקאי מעל דטרויט שנעשה ב-25 בדצמבר 2009. מאידך, ממשל אובמה גם מסרב להבין את הקשר בין הפגנת החולשה הנשיאותית בזירה הבינלאומית, לבין הזלזול המופגן כלפי ארה"ב מצד המדינות הרדיקליות כמו איראן, צפון-קוריאה וסוריה. כאשר ארגוני טרור אסלאמיים בסומליה שולחים איומים ברורים כלפי מדינה כמו קניה, משמעות הדבר שהטרור האסלאמי חש שיש ביכולתו להרחיב עוד יותר את שלוחותיו באפריקה, באסיה באירופה ובארה"ב. ממשל אובמה עדיין מסרב להבין שיש בעיה אקוטית של "טרור אסלאמי" חובק-עולם, שאינו נובע רק בגלל "חילוקי דעות מינוריים" היכולים להיעלם באמצעות עוד נאום נשיאותי. מעבר לתסבוכת הבינלאומית הנובעת מחשיבה שטחית של הנשיא אובמה, גם הזירה הפנימית בארה"ב סובלת מאותה חשיבה נשיאותית רדודה.

מינויים מפוקפקים לתפקידי מפתח בממשל הנוכחי
ברק חוסיין אובמה ביקש להביא רוח חדשה לוושינגטון. אולם אובמה המשיך לחשוב במונחים של ראש ארגון אתני בעיירה קטנה שמטרתו העיקרית הייתה לקדם אנשים לתפקידי-מפתח על בסיס עדתי ולא על בסיס כישוריהם ויכולותיהם לייצג את ארה"ב בזירה הפנימית והבינלאומית באופן הראוי ביותר. כך למשך, מינויה של שגרירת ארה"ב באו"ם - סוזן רייס; מינויו של שר המשפטים - אריק הולדר; מינויה של השרה לביטחון הפנים - ג'נט נפוליטנו; ומינויו של ראש סגל הבית-הלבן - רם עמנואל.

אובמה גם אינו יכול להתנחם במדינות פנים מזהירה, שכן, אם יש מישהו שמסמל את התדמית הרעועה של הממשל הנוכחי במדיניות הפנים, הרי זהו רם עמנואל ראש הסגל הבית-הלבן. אין תימה איפוא, שמייד לאחר שנודע ניצחונו המרשים של סקוט בראון מדינת מסצ'וסטס ב-20 בינואר 2010, עלו דוברים אחדים ברשתות הארציות בארה"ב ודיברו בגלוי על התדמית הברוטאלית של עמנואל. רם עמנואל הפך לדמות המייצגת את האלימות הפוליטית הפנימית השוררת בין הדמוקרטים לרפובליקנים מאז שהחלה כהונתו של ברק חוסיין אובמה. לפיכך, הקריאות לפיטוריו של רם עמנואל גברו לאחר נצחונו של סקוט בראון.

שעות אחדות לאחר שנודע נצחונו המרשים של סקוט בראון במדינת מסצ'וסטס, הוא עלה לשאת נאום ראשון מול קהל אוהד, מריע ומופתע לטובה לנוכח גודל ההישג במדינה הנחשבת למדינה ליברלית באופן מסורתי. זה היה נאום מרשים, בדיוק כמו שאמריקה אוהבת לשמוע: בראון נשמע רהוט, נקי, מדויק (ללא טלפרומפטר) וללא התלהמות אידיאולוגית קיצונית. אמריקה הפטריוטית, המסורתית והממוקמת במרכז, החלה לחפש את קרבתו של סקוט בראון, משום שבראון מייצג את מה שברק חוסיין אובמה רק מתיימר להציג לעיני הציבור האמריקאי. לאור המפלה הדמוקרטית של החודשים האחרונים, הבית-הלבן גילה מחדש את רשת הטלוויזיה "פוקס ניוז", וזאת לאחר חודשים ארוכים של חרם נשיאותי ילדותי. בסקר דעת-קהל שנערך בינואר 2010, התברר כי 47 אחוזים מהנשאלים טענו שרשת "פוקס ניוז" נחשבת בעיניהם לרשת אמינה - זהו נתון גבוה במיוחד בהשוואה לנתונים שהשיגו שאר הרשתות הארציות. ציבור גדול ורחב באמריקה מבין שאי-אפשר להתחבא לאורך-זמן מאחורי הטיעון הרעוע שברק חוסיין אובמה ירש מצב מסובך בעקבות מדיניותו של הנשיא הקודם - ג'ורג' וו. בוש.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם סקוט בראון יהיה הנשיא הבא של ארה"ב", מגזין המזרח התיכון, 6 בפברואר 2010.

דיפלומטיה ישראלית של עם הספר

אחת מהמטרות הראשיות של הדיפלומטיה הבינלאומית היא למנוע עימות בין מדינות, קבוצות וארגונים - גם אם הם חלוקים לחלוטין בדעותיהם. בעולם הנוכחי בו קיימות לפחות 200 מדינות ועוד אלפי ארגונים בינלאומיים, השיח הדיפלומטי מאלץ את הנוגעים בדבר להתפרש על מגוון עצום של נושאים שיש בהן עניין בינלאומי החל מפוליטיקה וכלכלה, וכלה בנושאים תרבותיים אקזוטיים. מעבר לכל זה, הדיפלומטים שואפים לייצג את מדינותיהם באופן הראוי ביותר והטוב ביותר, שכן התדמית מכתיבה לעיתים קרובות התייחסויות חיוביות או שליליות גם אם לא עומד מאחוריהן הסבר עובדתי כלשהו. בניית תדמית מדינתית מסוימת, דורשת תשומת-לב רבה והשקעת מאמצים רבים ששותפים לה המערכת הפוליטית, התקשורת והציבור כולו. לא לחינם, מדינות רבות פותחות מרכזי-תרבות ברחבי-העולם, והן אף מגייסות תקציבים גדולים על-מנת לקדם את התיירות הפופולארית למדינותיהם גם בעתות משבר ומצוקה. עניין תרבותי פעוט - כמו משחק טניס - יכול להוות קטליזטור ראשוני לשיתוף פעולה בין שתי מדינות עוינות. אירוע מוזיקלי מרשים (לאונרד כהן, קיץ 2009) יכול להותיר רושם עז יותר מעשרות דוברים תקיפים ורהוטים. מדינות אחדות, שהן בעלות תודעה דיפלומטית גבוהה, נוקטות בלשון זהירה ומפויסת למרות שבמעשיהן יש תוקפנות רבה גם בעניינים הנוגעים לחיי-אדם. על-מנת להבין את הקשר הרחב בעניין זה, להלן דוגמא אחת שתבהיר את הנושא: נשיא ארה"ב, ברק חוסיין אובמה, נקט בלשון זהירה ופייסנית כלפי העולם-המוסלמי, אולם בדיקה מדוקדקת בשאלת מדיניותה הצבאית של ארה"ב, מעלה שאלות נוקבות בנוגע לגישתה ההרסנית של ארה"ב בשאלת הסיכולים הממוקדים הגורמים למאות הרוגים חפים-מפשע.

במהלך עשרות השנים האחרונות, בעיקר מאז הסכם אוסלו מ-1993, הדרג הפוליטי בישראל העמיד את הסכסוך הערבי-ישראלי במוקד תשומת-הלב הציבורית. העמדה הפוליטית של הציבור נמדדה על פי פרמטרים הנוגעים לקשר הישיר של מפלגה מסוימת לשאלת הסכסוך ופתרונו. עניינים אחרים כמו חינוך, תרבות, כלכלה, איכות הסביבה, בריאות וקשרים בינלאומיים נמדדו על-פי עמדותיהן של המפלגות בשאלת עתידם של יהודה ושומרון שנכבשו בידי צה"ל ב-1967 בעקבות כניסתה של הממלכה הירדנית למערכה הצבאית שתוכננה על-ידי עבד אל-נאצר (1918-1970) - נשיא מצרים דאז. ההתמקדות הפוליטית והציבורית בשאלת עתידם של יהודה ושומרון, השפיעה גם על הדיפלומטיה הבינלאומית של ישראל, שכן לכאורה הדיפלומטיה הישראלית ייצגה את העמדה הפוליטית של הממשלה המכהנת שהתחלפה בממוצע פעם בשנתיים. מאז 1967 כיהנו בישראל 19 ממשלות. הבחירה הפוליטית של הציבור מופעלת, כמעט אוטומטית, בהתאם לאתגרים האקוטיים הנציבים מול מדינת-ישראל באותה עת. מחד-גיסא, קיימת גמישות פוליטית המתאימה את עצמה בהתאם לאתגר, אולם מאידך היא מבטלת את יכולותיה של הפוליטיקה המעשית לממש מדיניות אפקטיבית וארוכת-טווח. מה שנראה כגמישות פוליטית פנימית המסגלת את עצמה לגודל האתגר העומד בפני החברה בכללותה, הדבר עדיין אינו מבטל את הצורך לבסס מדיניות דיפלומטית ארוכת-טווח ללא שום קשר לממשלה כזו או אחרת.

כאמור, היעדים העיקריים של הדיפלומטיה הם למנוע עימותים בינלאומיים ולקדם את האינטרסים הכוללים של המדינה שבשמה פועלים. כאשר ההתמקדות הישראלית היא רק בעניין פוליטי (למשל הסכסוך הערבי-ישראל), הדבר מצמצם מאוד את טווח ההתייחסויות הבינלאומיות כלפי מדינת-ישראל. אם הדיפלומטיה הישראלית היא בבואה ישירה של הממשלה המכהנת שנבחרה על-פי רוב בהתאם לפרמטר אחד בלבד (למשל, פתרון הסכסוך), אזי כל הפעילות דיפלומטית מכוונת לעבר מטרה אחת, דהיינו לקדם קו-פוליטי מסוים של הממשלה הנבחרת בזירה הבינלאומית. הממשלה מתחלפת, אולם האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל אינם מתחלפים - ואלה נוגעים בעיקר להעמקת הקשרים עם מדינות זרות כדי לבסס את מעמדה הבינלאומי של ישראל. ועם זאת, ישנן שתי טעויות תפיסתיות הרווחות הציבור הישראלי: האחת - התמקדות בעניין גורלם של שטחי יהודה ושומרון, והשנייה - מתייחסת בעיקר למשפט המקומם "כל העולם נגדנו". סין, הודו, ארה"ב, רוסיה, מדינות מזרח-אירופה, קנדה, אוסטרליה ומדינות אחדות באפריקה אינן נגד מדינת-ישראל והן גם מהוות יחדיו יותר ממחצית מהאוכלוסייה בעולם.

דיפלומטיה של עם הספר
לישראל יש יתרונות יחסיים רבים. לעיתים קרובות, מדינת-ישראל ממקדת את תשומת-הלב הבינלאומית גם בשל סקרנות אובססיבית הנובעת מהיסטוריה של ארץ-ישראל ומההיסטוריה של עם-ישראל. הסקרנות הזו אינה נובעת רק מרגשות של רוע ומשטמה, אלא היא מורגשת בעוצמות משתנות גם בשל השפעתה של היהדות על שתי הדתות הגדולות. לפיכך, היחס כלפי מדינת-ישראל נובע גם בגלל המסר המוסרי ביהדות המכתיב בדרך-כלל את הפרקטיקה הלאומית שלנו. על כן, גם אם לא נרצה להודות בכך, היחס כלפי מדינת-ישראל שונה מהיחס לאומות אחרות בשל הערכים האנושיים שאנו דוגלים בהם ומטיפים להם כבר אלפי שנים.

השאיפה האמיתית שלנו לקיים מערכת יחסים הדוקה עם מדינות מוסלמיות, גרמה לנו לערב אין-ספור מדינות, אישים וגופים בינלאומיים כדי "להוכיח" לעולם כולו את רצוננו בשלום. מאות מנהיגים בינלאומיים הגיעו לישראל בעשורים האחרונים, ולכול אחד מהם הייתה תוכנית פנטסטית להביא שלום לאזור. כמו כן, עשרות ועדות אזוריות ובינלאומיות נערכו ומאות ניירות עמדה נכתבו במהלך השנים הללו ששרטטו "בהגיון צרוף" את הפתרון המיוחל. כל פגישה עם מנהיג זר החלה והסתיימה ב"שאיפה הכנה לשלום" בין ישראל לבין מדינות-ערב. וכך, ככול שעירבנו יותר ויותר אישים וגופים בינלאומיים במצבנו האזורי, כך הלכנו והסתבכנו בפלונטר בינלאומי בלתי-פתיר. הצלחנו להפוך בעיה מקומית לבעיה בינלאומית, שכן לעשרות המדינות המעורבות ב"מאמצי השלום", יש אינטרס לאומי צר הסותר לעיתים קרובות את האינטרס הישראלי - למשל במקרה של טורקיה האסלאמיסטית. לכול אסטרטגיה יש מחיר, ולאסטרטגיה הזו היה לה, ויש לה, מחיר מופקע ובלתי-נסבל בעליל.

הטעות הראשית של הדיפלומטיה הישראלית היא החשיבה המופשטת המדברת על "פתרון הסכסוך" כעניין סופי. וזאת, בשעה שהיה צריך לחשוב על אסטרטגיה דיפלומטית הנוגעת בעיקר ל"ניהול הסכסוך". המשמעות היא שהשלום האזורי אינו "אירוע" אלא "תהליך". כך למשל, הדוגמא האירופאית תבהיר מעט את העניין: יבשת אירופה נלחמה בינה לבין עצמה במשך 1,000 שנים. רק ב-20 השנים האחרונות עוצבו, פחות או יותר, גבולותיה הסופיים של היבשת. ברחבי-העולם קיימים עוד עשרות סכסוכי גבולות ובעיות לאומיות קשות מנשוא - כמו בעייתם של הכורדים, הארמנים, הצוענים, הקופטים במצרים, הכיבוש הטורקי בקפריסין, הכיבוש הסיני בטיבט ועוד עשרות דוגמאות נוספות.

המימד התקשורתי בישראל
ללא כל ספק, התקשורת הישראלית מכתיבה טון מוטעה ושגוי. האווירה הבינלאומית כלפי ישראל מוכתבת במידה רבה גם בעזרתה של התקשורת הישראלית. דוגמא אחת תבהיר את העניין: ב-27 בינואר חל יום השואה הבינלאומי. נאומיהם של נשיא המדינה בפרלמנט הגרמני ושל ראש-הממשלה באושוויץ שודרו בקצרה בחדשות של השעה 20:00 בערוץ 2. אולם מה שיותר חמור, התוכנית "האח הגדול" שודרה דווקא ביום הזה לפני הסרט הדקומנטרי "לגלות את סוביבור" העוסק במחנה-ההשמדה שבו נרצחו 200,000 יהודים. הביזיון הזה, מציג את החברה הישראלית באור מעוות ובלתי-נסלח, שכן הוא מציג את זיכרון השואה באור הפוך לחלוטין ממה שאנו מציגים לעולם-הרחב. גם ביום כזה, התקשורת הישראלית אינה מצליחה להתעלות מעבר לעשיית הרייטינג הזול והנחות בדומה לשאר ימות השנה. כך למשל, פרשת עובדת-הניקיון של משפחת ראש-הממשלה, קיבלה אין-ספור אזכורים, "תחקירים", "גילויים" ו"פרשנויות" יותר מאשר האסון האנושי שהתרחש בהאיטי בשל רעידת האדמה שהתרחשה ב-13 בינואר 2010.

האובססיה התקשורתית למעשי פשע עסיסיים המתרחשים לעיתים בישראל, מתאפיינת בכותרות ראשיות ומתלהמות הפותחות את מהדורות החדשות, וזאת בהשוואה למעשה של טבח המוני המתרחש בפקיסטן, באפגניסטן, בעיראק, בתימן, בסעודיה, בניגריה ובמקומות נוספים. תמונה מטופשת של הנשיא אובמה בעת משחק גולף, מקבלת עדיפות גדולה יותר בהשוואה לאסון טבע המתרחש בקליפורניה או בכל מקום אחר בעולם. כל רכילות פוליטית זערורית, מקבלת כותרות ראשיות ושובל שלם של פרשנים המחפשים הצדקה לקיומם לשכרם הגבוה. כל מהדורת חדשות נפתחת במפגן של התלהמות מילולית גם בעניינים פעוטים וחסרי-ערך הנוגעים לחיים בישראל. כל ערבי-ישראלי או פלסטיני המציג את עצמו מסכן ואומלל, מקבל כותרת יותר מאשר כל פיגוע המוני רב-נפגעים המתרחש באחת מהמדינות המוסלמיות. בדרך זו, התקשורת הישראלית מציגה את החברה הישראלית כעסוקה בעצמה באופן אובססיבי תוך כדי התעלמות מכוונת ואדישה למתרחש ברחבי-העולם. לפיכך, אין להתפלא כל כך שעיתונאים ישראלים אחדים הביעו התנגדות (בלתי אנושית) או הסתייגות (בלתי אנושית) בנוגע לסיוע הישראלי שהוגש להאיטי בעקבות רעידת-האדמה.

הטון התקשורתי הזה מכתיב גם את הדימוי העצמי של הישראלים וגם את תדמיתה של ישראל בעיני זרים. הטון הזה גם משפיע על מעמדה הבינלאומי של ישראל ועל מעמדה של ישראל בעיני המדינות העוינות אותה מסביב. כך למשל, פעילותו של ארגון חיזבאללה לפני 2006 ופעילותה של תנועת החמאס בעזה, הוכתבו בהתאם לטון התקשורתי המתקיים בישראל (למשל, "תיאוריית קורי העכביש" של חסן נסראללה). במילים אחרות, התקשורת הישראלית, בחלקה, עסוקה ב"סימון מטרות" לאלה המעוניינים לפגוע בישראל כחברה וכמדינה - הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הרדיקליזם הלאומני של המנהיגות הערבית בישראל מדגים היטב את עומק הבעיה הרובצת לפתחנו.

תרבות תקשורתית אחרת
החברה ישראלית מצטיינת במגוון רחב של נושאים - החל בתחומים כלכליים וכלה בטכנולוגיה, מדע ותרבות. כאשר מסלקים את רעשי הבכיינות התקשורתית הטיפוסית, מגלים חברה מדהימה בעלת יכולות יוצאות-דופן בהיקפן, כפי שראינו בשעה שישראל הגישה סיוע רפואי מהיר לתושבי האיטי הפצועים. הכבוד הלאומי שלנו לא יושג בהתלהמות תקשורתית אנטי-ישראלית בסגנונו של עיתון הארץ או בתוכנית פרובוקטיבית ביום השואה הבינלאומי על-פי סגנונו של ערוץ 2. הסגנון התקשורתי הוא חלק מהתרבות, והתרבות - על שלל מרכיביה - היא חלק חשוב בדיפלומטיה הבינלאומית המתפרשת על מגוון רחב של נושאים המוקדשים לטובת האנושות כולה. אם התקשורת הישראלית אינה טורחת לגייס את הציבור הישראלי לטובת תושבי האיטי בשעתם הקשה, הדבר רק מוכיח את עומקו של המשבר התקשורתי השורר בישראל ואת התרחקותה של התקשורת הישראלית מהחברה הישראלית - השואפת למצוינות אישית ולאומית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דיפלומטיה ישראלית של תרבות, מדע וטכנולוגיה", מגזין המזרח התיכון, 29 בינואר 2010.

השקרים הגדולים של אחמד טיבי

לכול הדעות, המנהיגות הערבית בישראל חיה בתרמית אחת גדולה ועמוקה, והיא גם נוטה לקדם את התרמית הזו בקרב הציבור הערבי על-מנת להמשיך ולתחזק את הלאומנות הערבית הנמצאת כפסע אחד בלבד לפני פריצתה של מלחמת-אזרחים במדינת-ישראל. ח"כ אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), משחק היטב את התפקיד הפוליטי שהוא שנטל על עצמו מאז שהוא נכנס לכנסת-ישראל. דהיינו, הוא נצמד בכל כוחו ל"כיסא ולתקציב הציוני", אך הוא גם פועל במקביל לכך, כדי להביא להריסתו של "החזון הציוני" כחלק ממערך אידיאולוגי ברור וידוע לכול. בשום מדינה ערבית אחרת אחמד טיבי לא היה יכול לפעול באותה נינוחות כפי שהוא "פועל" בישראל. אם אחמד טיבי היה מתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הקיימות כיום (57 מדינות), סביר להניח שאת מרבית זמנו הוא היה מבלה במאסר או שהוא היה מעדיף לחיות בנוחות ובנינוחות בורגנית באחת מהמדינות המערביות - בדומה למאות אלפי מוסלמים הבורחים ממדינותיהם הכושלות בשל תחושת מחנק אישית ודיכוי פוליטי וכלכלי בלתי-נסבל. והמצב באמת בלתי-נסבל, שכן על-פי דוחות האו"ם שהתפרסמו בינואר 2010, הדיכוי במדינות הערביות נחשב לקשה ולחמור ביותר מבין כל המדינות הקיימות בעולם.

לפיכך, ניתן להעריך שכל הישגיו של אחמד טיבי הושגו הודות ותודות לקיומה של מדינת-ישראל, וכן לרוחב-ליבה, לכלכלתה, לעושרה, לרמת החינוך שבה ולמגוון האפשרויות העומדות בפני כל אחד - ללא יוצא מהכלל. במילים אחרות, הישגיו של אחמד טיבי - החל מתחום לימודיו וכלה במעמדו הפוליטי - שייכים כולם למדינת-ישראל בלבד ולא לאיש המכונה "אחמד טיבי". שכן, ללא מדינת ישראל, ח"כ אחמד טיבי היה נחשב לעוד "אחמד טיבי" נוסף במרחבים הגדולים והשוממים הקיימים במצרים, בסוריה, בירדן או בערב-הסעודית. את העובדה הפשוטה הזו, ח"כ אחמד טיבי נוטה לשכוח, וזאת בדומה לאחדים ממנהיגיה של הלאומנות הערבית הפועלת במדינת-ישראל. אחת מהשאלות הרבות שאחמד טיבי צריך לשאול את עצמו היא: לאן נעלמו מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לשנת 1945? או לאן נעלמו הנוצרים שהתגוררו במרחב האסלאמי עד לאחרונה? תשובה כנה אמיתית תוביל אותו למסקנה אחת מתבקשת בנוגע לכפיות-הטובה שהוא מפגין כלפי מדינת-ישראל שהוא חי ופועל בתחומה. העניין הזה, מוביל אותנו לעבר אמירתו של ח"כ אחמד טיבי בנוגע להכנות הנעשות בישראל לקראת הצטרפותה לארגון הבינלאומי של המדינות המפותחות, ה-OECD.

ב-20 בינואר 2010, הגיע לישראל מזכ"ל ה-OECD, אנחל גורייה, כדי להגיש לממשלת-ישראל את הדוחות הסופיים לקראת הצטרפותה של ישראל לארגון במאי 2010 או בעתיד מאוחר יותר. ב-19 בינואר 2010, ההתלהמות הלאומנית של אחמד טיבי לבשה צורה נוספת לקראת בואו של אנחל גורייה, בכך שהוא טען כי "הארגון אינו צריך לקבל את ישראל לשורותיו משום שהיא נוהגת אפליה כלפי אזרחיה הערבים". אולם אחמד טיבי לא יצא, למשל, נגד טורקיה המדכאת ברצחנות את המיעוט הכורדי למרות היותה חברה בארגון. היבט זה נוגע לבעיה תרבותית רחבה האופיינית למרבית המוסלמים בעולם והיא גם אופיינת למדי בדמותו של קו-פוליטי עיקרי במדינות הערביות במזרח-התיכון. דהיינו, שתיקה כללית ומכוונת כלפי מעשיהן הרצחניים של המדינות המוסלמיות, לעומת "רעשנות לאומנית" כלפי מדינות המקיימות משטר דמוקרטי וליברלי ראוי לחיקוי כדוגמת ישראל.

הציבור הערבי בישראל כבעיה תרבותית
אמירתו זו של אחמד טיבי, למעשה חשפה את התרמית הערבית הגדולה ששותפה לה גם התקשורת הישראלית - על כל מרכיביה וחלקיה. הבעיה של ערביי-ישראל אינה נעוצה באפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה, אלא היא נעוצה בתרבות הערבית-אסלאמית הגורמת לנחיתות תרבותית, לנחיתות כלכלית, לנחיתות השכלתית ולנחיתות מעמדית כתוצאה משילובם של כל הגורמים הללו. ח"כ אחמד טיבי יודע היטב על מה מדובר - שכן די להסתכל על נתוני הפשיעה בקרב ערביי-ישראל כדי להבין את התמונה בכללותה (שאחמד טיבי תורם לה בשל רשלנותו הפוליטית).

גם אם מדינת-ישראל הייתה משקיעה מיליארדים של שקלים בציבור הערבי המתגורר בישראל, מאומה לא היה משתנה, כפי שמאומה לא השתנה בעזה, ברשות הפלסטינית, בירדן, במצרים, בסוריה, בסעודיה, בעיראק ובלבנון, למרות שהעולם-המערבי שפך במדינות הללו מאות מיליארדי דולרים ולמרות הרווחים העצומים של מדינות-הנפט במהלך העשורים האחרונים. הסיבה נעוצה בכך שהחברה הערבית-אסלאמית עדיין דבקה בערכים גזעניים, אנטי-פמיניסטים ויוהרה דתית כלפי אחרים בשל היותם - בהתאם לקוראן - בני הקופים והחזירים.

לצד השבחים הרבים להם זוכה ישראל מצד ארגון ה-OECD, באחד מהדוחות שהוגשו לישראל ב-20 בינואר 2010, הייתה ביקורת בנוגע ל"מדדי העוני הקיימים בקרב ציבור הערבי בישראל". כמובן שהתקשורת הישראלית עטה על הנתון הזה בטענות שונות ומשונות. הכותרת השכיחה שניתנה הייתה: "ישראל היא המדינה הענייה והאי-שוויונית ביותר בעולם המפותח". העיתון הכלכלי "דה-מרקר" העניק כותרת לאחד מהמאמרים שהוקדשו לנושא בשם: "זנב מדובלל לאריות" (דה-מרקר, 21 בינואר 2010, עמוד 3). כותרות ברוח דומה התפרסמו גם בשאר העיתונות הכתובה בישראל (כמו סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות"), ובכך למעשה הם תרמו לתרמית הערבית הגדולה. הבעיה היא שהתקשורת הישראלית (יחד עם כמה בעלי עניין) נוטה להתבלבל בין "פערים גדולים" לבין "עוני". פערים גדולים בין שתי קבוצות אוכלוסייה, אינם בהכרח מורים על "עוני". כך באופן דומה, התקשורת הישראלית ממהרת להגדיר כל "העדפה תרבותית" יהודית כ"גזענות", בעוד שהעדפה דומה מצד הציבור הערבי היא עניין "תרבותי". הבה נבדוק כמה נתונים מעניינים על-מנת להבהיר את התמונה:

ישראל הפכה לאחד מממרכזי ההייטק החשובים בעולם, שכן מספר החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק (כ-63 חברות) עולה על כל מדינות אירופה יחדיו. כ-4,000 חברות הזנק (סטארט-אפ) פועלות בישראל. ההשקעה הישראלית במחקר ופיתוח נחשבת לגבוהה בעולם - כ-4.5 אחוזים ביחס לתוצר. שיעור האקדמאים בישראל נחשב לגבוה בעולם - מתקרב במהירות לכדי 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, בדומה לקנדה. ישראל הקטנה מייצרת כ-1.2 אחוזים מסך-כל התוצרת המדעית בעולם. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בשיעור הפרסומים המדעיים לנפש. ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר הזוכים בפרס נובל ביחס למספר התושבים - 1.3 למיליון תושבים. מדינת ישראל דוהרת קדימה, והיא משאירה מאחור את המדינות הערביות ואת כל מי שנצמד אליהן רעיונית ותרבותית. כל ההישגים הללו נובעים מהמסגרת התרבותית היהודית ולא מהמסגרת התרבותית הערבית-אסלאמית. וזאת משום, שהתרבות היהודית דוגלת ביוזמה אישית (שכן, "הכל פתוח והרשות נתונה"), בעוד שהתרבות האסלאמית דוגלת ש"הכל מן אללה" ואין צורך להתאמץ.

נבדוק לרגע באיזה תחום האוכלוסייה הערבית בישראל בכל זאת מגלה יוזמה אישית. התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) לנפש בישראל עומד על כ-30,000 דולר לשנה (על-פי "שווי כוח-קנייה"). בהתאם לחישובים אחדים שנעשו בישראל, התל"ג לנפש בקרב הציבור הערבי בישראל עומד על כ-10,000 דולר לשנה. המשמעות היא שהציבור היהודי הנמרץ, עובד, מייצר ויוזם פי שלושה (3) מאשר העובד הערבי בישראל. אך שימו לב לנתון הבא: המיעוט הערבי בישראל המונה פחות מ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, מייצר למעלה מ-60 אחוזים מהעבירות הפליליות המתבצעות בישראל. מאחורי הנתון זה מסתתרת אידיאולוגיה ברורה שאין לה שום קשר לעוני או לפערים חברתיים, אלא היא קשורה למערכת תרבותית הנובעת מהדת המוסלמית האלימה והגזענית - וזאת בדומה למה שמתחולל בשאר המדינות המוסלמיות המוכרות לנו כיום.

על-מנת להבין את הקשר הרחב, נבדוק לרגע מה התחולל בעולם-המוסלמי בשבועות הראשונים של חודש ינואר 2010: בפקיסטן נהרגו מאות בני-אדם במעשי רצח הדדיים; בניגריה, מוסלמים שרפו נוצרים, ולאחר מכן התפתחו עימותים רצחניים שגרמו למותם של מאות אנשים; באפגניסטן נהרגו מאות אנשים במעשי רצח הדדיים ובחיסולים ממוקדים של הצבא האמריקאי; במצרים גברו העימותים הרצחניים בין המוסלמים לקופטים; בעיראק נהרגו עשרות בני-אדם בפיגועי התאבדות ובמעשי רצח הדדיים; בעזה, תנועת החמאס מנהלת דיכוי שיטתי של האוכלוסייה המקומית בשם האסלאם; בסוריה, המיעוט העלווי מנהל מסע מתכונן היטב של רצח בקרב המיעוט הכורדי המתגורר בסוריה; בלבנון, המיעוט השיעי מאיים לפתוח בעימות מזוין נגד האוכלוסייה הסונית והנוצרית; בסודאן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים רצחניים; בסומליה, נרצחו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים המתחוללים בין הפלגים האסלאמיים השונים; בטורקיה, השלטון האסלאמי ממשיך במסע דיכוי ורצח של כורדים המתגוררים בטורקיה; במלזיה, מוסלמים הציתו כנסיות רבות רק בגלל שהותר לנוצרים להשתמש במילה "אללה"; בתימן נהרגו עשרות בני-אדם בעימותים מזוינים בין פעילי אל-קאעידה לממשלה המרכזית של צנעא; והצבא הסעודי חיסל למעלה מ-400 בני-אדם ביום אחד בלבד בגבול עם תימן. כל זה התחולל רק בשלושת השבועות הראשונים של חודש ינואר 2010. מסקנה: הג'יהאדיזם כמו הסטליניזם והנאציזם עוסק ברצח-המונים.

דה-אסלאמיזציה של הציבור הערבי בישראל
מדינת-ישראל אינה מדינה רב-תרבותית. הישגיה של ישראל נובעים בהקשר הישיר לדת היהודית הנטועה היטב בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל כבר אלפי שנים. מדינת-ישראל היא מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, פלורליסטית וחופשית. כל מי שמוכן לקבל את הרעיון הזה, מוזמן ליטול חלק בעשייה היומיומית המתחוללת בישראל ללא הרף. כל מי שאינו מוכן לקבל את הרעיון הבסיסי הזה, מוזמן לעזוב את ישראל ולעבור להתגורר באחת מהמדינות המוסלמיות הרבות הפזורות במרחב. אולם, אלה מקרב הערבים בישראל המעוניינים להשתלב בחיים הפוריים המתקיימים בישראל, מוטלת עליהם החובה להתנתק מהמורשת האסלאמית האלימה והגזענית שהפכה את חייהם של מיליוני אנשים לגיהנום אחד ארוך ומתמשך. וזאת, לתשומת ליבו של ח"כ אחמד טיבי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אחמד טיבי והתרמית הערבית הגדולה", מגזין המזרח התיכון, 22 בינואר 2010.

גורל החטופים הגרמנים בתימן

ב-11 בינואר 2010, שר-החוץ הגרמני גווידו ווסטרוולה ערך ביקור מדיני מפתיע בתימן. על שולחנה של ממשלת גרמניה עומדים נושאים אחדים המחכים לפתרונם המיידי, שכן דעת-הקהל בגרמניה הפכה ל"חסרת-סבלנות" בנושאים אחדים הקשורים למדיניות-החוץ של גרמניה במרחב האסלאמי - בעיקר לאור הנוכחות הצבאית הגרמנית באפגניסטן ובעיית החטופים הגרמנים בתימן.

סיפור החטיפה החל ב-12 יוני 2009, צפונית לעיר סעדה הנמצאת ליד הגבול הסעודי. על-פי מה שנמסר לתקשורת באותה-עת, התברר כי 6 עובדים זרים, שהיו מועסקים בבית-החולים המקומי, ביקשו לערוך פיקניק בפאתי המחוז. אליהם הצטרפו שלושה ילדים. אזרחותם: 7 בעלי אזרחות גרמנית (כולל הילדים); אחד (מהנדס) בעל אזרחות בריטית; ואישה נוספת בעלת אזרחות דרום-קוריאנית שהייתה נשואה למהנדס הבריטי (כך, על-פי אחד מהדיווחים). ימים אחדים לאחר החטיפה, (ב-16 ביוני 2009), התגלו גופותיהן של שתי אזרחיות גרמניות ושל האזרחית הקוריאנית. על-פי הסימנים שנמצאו בשטח, הועלתה הסברה שהחוטפים כנראה השאירו בחיים את האזרח הבריטי, וכן את ההורים ושלושת ילדיהם - בעלי האזרחות הגרמנית. ויחד עם זאת, שירות הביון הגרמני העריך, סמוך לאירוע, שכל ה-9 נרצחו בידי שוביהם. עוד התברר שהשגרירות הגרמנית בתימן הזהירה את אבי המשפחה הגרמנית, לפחות פעם אחת, לא להגיע לאזורים שאינם נמצאם בשליטתה המלא של הממשלה המרכזית בשל החשש מחטיפה.

חיסולן של שלוש הנשים היכה בהלם את נציגיהן הרשמיים של גרמניה ודרום-קוריאה בתימן, שכן הנרצחות עבדו מטעם ארגון סיוע הולנדי שפעל למען תושבי תימן. שתי הגרמניות - אניטה ג'י בת 24 וריטה ס. בת 26 - היו קרובות משפחה, וכן הן היו סטודנטיות לתיאולוגיה וחברות פעילות בכנסיה הבפטיסטית בצפון-גרמניה. הדרום-קוריאנית - יונג סון איי בת 34 - הייתה מורה פעילה במסגרת הארגון הסיוע ההולנדי שפעל בתימן.

גילוי גופותיהן של החטופות לא הבהיר את התמונה המלאה בנוגע לנסיבות בהן דווקא הנשים הן שנרצחו בידי חוטפיהן. על-פי הצילומים שנעשו בזירת האירוע, נראו בבירור סימני-דם רבים מפוזרים על הסלעים מסביב. סביר להניח שהחטופות הוצאו להורג זמן קצר לאחר חטיפתן בעקבות אירוע אקוטי שהתרחש במקום שנסיבותיו אינן ברורות לחלוטין. ממידע נוסף שהגיע לאחר זמן-מה התברר, כי החטופות נדקרו בכל חלקי גופן, ורק לאחר מכן הן הוצאו-להורג ביריות של נשק-קל. ממשלותיהן של גרמניה ובריטניה ביקשו מכל אמצעי-התקשורת לסקר את האירועים באופן מאופק ובמינון נמוך, וכן הועברה בקשה לא לציין את שמם של החטופים על-מנת שלא לפגוע במאמצים לשחררם. מרבית ערוצי התקשרות נענו לבקשה על-מנת לסייע בחילוצם של החטופים ולהעניק מידה מסוימת של דיסקרטיות למשפחות הנוגעות בדבר. כך למשל, שמו המלא של האזרח הבריטי החטוף אינו מוזכר בתקשורת הבריטית.

הממשלה המרכזית בצנעא הדגישה בחודשים האחרונים כי היא השקיעה מאמצים רבים בחיפושים אחריהם ואחרי חוטפיהם - אך לשווא. ניתן לשער שהזהירות של ממשלת תימן נובע מכישלונו של ניסיון החילוץ שהתבצע ב-1998 שבמהלכו נהרגו 4 בני-ערובה שנחטפו בידי קיצונים אסלאמיים. במהלך החודשים האחרונים (נובמבר-דצמבר 2009) הודלפו לתקשורת הבינלאומית שלפחות שניים מהמבוגרים שנחטפו (ההורים), נרצחו בידי שוביהם, ויחד עם זאת נמסר כי מצבם של שלושת הילדים הוא "סביר" לאור הנסיבות. בעקבות ביקרו של שר-החוץ הגרמני בתימן ב-11 בינואר 2010 ופגישותיו עם מדינאים בכירים בצנעא, נמסר לו שממשלת תימן יודעת היכן החטופים מוחזקים. נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, טרח ליידע את שר-החוץ הגרמני שיש בידיו "מידע טרי בן שעתיים" על מקום הימצאם של החטופים. מידע מפתיע זה עורר תגובות נרגשות בפמליית שר-החוץ וכן גם בתקשורת הגרמנית כולה שהשתדלה לשמור על איפוק מרבי לאורך כל הפרשה עוד מתחילתה.

לאור המקרה הקשה בו מעורבים שלושה ילדים קטנים, (ילד בן שנה, ילדה בת 3 וילדה נוספת בת 4) ממשלת תימן האשימה גורמים שיעים בחטיפה. לעומת זאת, דוברים שיעים במחוז סעדה טענו, כי פעילי אל-קאעידה הם שביצעו את החטיפה, וכן גם את הרצח של שתי האזרחיות הגרמניות ושל האזרחית הדרום-קוריאנית. מאז 1995, נחטפו בתימן למעלה מ-200 זרים. רבים מהם שוחררו ללא פגע לאחר תשלום כופר נאות - וזאת, הרחק מעיני התקשורת הבינלאומית ובשתיקתה. אולם, בניגוד לפעמים קודמות בהן נחטפו זרים לשם תשלום-כופר, שום הודעה כזו לא הועברה במשך חודשים אורכים לידי השלטונות בתימן או לגורמים המוסמכים בגרמניה ובבריטניה. למרות שממשלת גרמניה הציעה 300,000 דולר עבור מידע בנוגע לגורלם של החטופים, עד כה לא הועבר כל מידע מוסמך לנציגי גרמניה בתימן.

גרמניה והמרחב האסלאמי
הפעילות הדיפלומטית של גרמניה בעת האחרונה, מתפרשת על מדינות אחדות במרחב המזרח-תיכוני ובמרחב האסלאמי. למרות שלא ניתן לכך ביטוי פומבי נרחב, גרמניה מייחסת לעצמה עוצמה בינלאומית של מעצמה בהתהוות הנמצאת בעמדה נוחה למדי לאור חולשתה של ארה"ב תחת מנהיגותו של ברק חוסיין אובמה. כאשר כל יועץ אמריקאי "לענייני השקיה" נחשד כסוכן של ה-CIA, פקידים גרמנים מנהלים מדיניות בינלאומית נרחבת במסגרת "העמקת הקשרים התרבותיים" ללא כל חשש או חשדנות. כך למשל, בהודעת הסיכום של ממשלת תימן בנוגע לביקורו של שר-החוץ הגרמני, סוכנות הידיעות הרשמית של תימן הפיצה הודעה המציינת את הוקרתו של הנשיא התימני בנוגע ליחסי גרמניה-תימן, "המהווים אינדיקציה ברורה ליחסים היסטוריים המבוססים על ידידות ושיתוף-פעולה".

ב-28 בינואר 2010 עתידה להתקיים "ועידת לונדון" שתעסוק בבעיותיה הרבות של אפגניסטן. לוועידה הוזמנו 60 מדינות וארגונים שונים שיש להם נגיעה כלשהי לעניין האפגני לשיקומה של אפגניסטן לאחר שנים של לחימה. לשם כך, שרי-החוץ של האיחוד האירופאי ערכו פגישות רבות עם מנהיגים אזוריים על-מנת לרתמם למען הצלחתה של וועידה. אירופה קושרת את העניין האפגני עם עניינים נוספים הקשורים למרחב המוסלמי כמו המצב הביטחוני המתוח בתימן, בפקיסטן, בעיראק, בסומליה, במפרץ-הפרסי, בקשמיר, באיראן, בטורקיה ובלבנון. גודש המטלות והקשיים הרובצים לפתחן של המדינות הללו, מראה בעליל על חולשה מובנית במערכת התרבותית והפוליטית של המרחב המוסלמי. מרחב זה, אינו מצליח לגבש קהילה בעלת עוצמה מדינית-לאומית העולה בחוזקה של האינטרסים המשפחתיים, העדתיים והשבטיים המפוררים את המדינה המוסלמית הטריטוריאלית כבר עשרות שנים. לכאורה, יש כאן הזדמנות מצד המדינות המערביות להפעיל את השפעתן הבינלאומית ואת כוחן הכלכלי על-מנת לייצב את המצב הפוליטי והחברתי. אולם, דווקא ריבוי הגורמים המעורבים במרחב האסלאמי, מקשים על-מציאת פתרון מוסכם גם לאור פעילותן ושפעתן של סין ורוסיה על גורמים רבים באזור.

אל תוך המבנה הפוליטי המסובך השורר במרחב האסלאמי, גרמניה של הקנצלרית אנגלה מרקל מעורבת בכל אחת מפינותיו של המרחב המוסלמי על מנת למתג מחדש את העוצמה הפוליטית של גרמניה בזירה הבינלאומית. למרות הסתבכותו של גנרל גיאורג קליין - מפקד הכוחות הגרמניים בצפון אפגניסטן - באירוע מחריד בעקבות החלטתו השגויה שגרמה לחיסולם של עשרות אפאגנים (140) חפים-מפשע בספטמבר 2009, ממשלת גרמניה אינה מעוניינת להוציא את 4,500 חייליה מאפגניסטן למרות הלחץ הציבורי. מאז 2001, נהרגו באפגניסטן 40 חיילים גרמנים ולמעלה מ-200 נוספים נפצעו. לאור החלטתו של ברק חוסיין אובמה, בדצמבר 2009, לתגבר את הכוחות האמריקאים באפגניסטן, מפקדת נאט"ו ביקשה מממשלת גרמניה לשלוח עוד 4,000 חיילים לאפגניסטן.

הצבא הגרמני (Bundeswehr), מונה כ-250,000 חיילים, מתוכם כ-17,000 חיילות - שאחדות מהן נשלחות אף הן לאפגניסטן. חיל-האוויר הגרמני (Luftwaffe) פעיל גם הוא במרחב האווירי של אפגניסטן. למרות שעל-פי החוקה הגרמנית הצבא הגרמני נועד לתפקידי הגנה בלבד, חיילים גרמנים שוהים באפגניסטן, מול חופי לבנון, באוקיאנוס ההודי, בבוסניה, בקוסובו, וכן הם גם מעניקים הדרכה צבאית הדוקה לכוחות הצבאיים של ממשלת עיראק. כמו כן משלחות ביטחוניות ומדיניות גרמניות מעורבות בנעשה בלבנון ובמרבית המדינות הערביות והמוסלמיות - גם בקרב אחדים מהארגונים הרדיקליים הפועלים במזרח-התיכון. על-מנת להבין את המדיניות הגרמנית הנוכחית במזרח-התיכון, ניתן להדגים זאת בעזרת המדיניות הגרמנית הנוכחית כלפי איראן: מעל פני השטח מתקיים דיון תקיף נגד איראן, אולם מתחת לפני השטח, גרמניה חותרת בהתמדה לעבר הסכמים כלכליים בלעדיים גם עם איראן של אחמדינג'אד.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות הגרמנית במזרח התיכון ובמרחב האסלאמי", מגזין המזרח התיכון, 15 בינואר 2010.

אמת שאיננה נוחה, או הונאת המאה

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

"אמת שאיננה נוחה" (An Inconvemient Truth) הוא שמו של סרט מטופש שהפיק סגן נשיא ארה"ב לשעבר, אל גור. האמת ההולכת ונחשפת בימים אלה היא באמת אמת בלתי נוחה, אבל לא במובן אליו התכוון אל גור. לפני שאמשיך, מספר מלים על הסרט, מפיקו, והשפעתו.

הסרט עוסק בנושא התחממות כדור-הארץ. אל גור איננו מדען, ואיננו מבין גדול בנושא. את הסרט הוא הפיק בשנת 2006 והיו לו צפיות שזה יפתח בפניו את הדרך לשוב לזירה הפוליטית ממנה הודח בשנת 2000. שאיפותיו של אל גור בזירה הפוליטית לא התממשו. הסרט גם לא נמצא ראוי לאוסקר. ההצלחה באה מכיוון בלתי צפוי - אוסלו, בירת נורווגיה. חברי וועדת פרס נובל לשלום ראו את הסרט הזה כעילה מספקת להענקת פרס נובל לשלום לשנת 2007 לאל גור.

הענקת פרס נובל לשלום לאל גור היתה המשך למגמה שהחלה עם הענקת הפרס לנשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר בשנת 2002, מגמה בה חברי וועדת הפרס נטלו על עצמם את המשימה "להעניש" את הנשיא ג'ורג בוש שמדיניותו היתה לצנינים בעיניהם (ציניקנים יכולים לאמר שהנשיא בוש הוא האדם היחיד, מלבד מאדאם קירי, שלזכותו אפשר לזקוף שני פרסי נובל . . .). ההחלטה להעניק את הפרס לאל גור נועדה לתת ביטוי למורת רוחם של חברי הוועדה מהעובדה שהנשיא בוש סרב לחתום על אמנת קיוטו. מי שהוא שכח לספר להם שאמנת קיוטו התקבלה בתקופה שקלינטון כיהן כנשיא ארה"ב (ואל גור כיהן כסגנו), ושקלינטון היה זה שסרב לחתום על האמנה. הנשיא בוש רק המשיך את מדיניות קודמו.

הזכיה בפרס עלתה לאל גור לראש. בתגובה נרקיסיסטית אופיינית הוא החל להאמין למה שאומרים עליו - שהוא באמת מומחה לנושא האקלים. צעדו הבא היה כתיבת ספר על הנושא ואכן, הספר, שגם הוא נושא את השם "אמת בלתי נוחה", זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת - לא מתקרב להצלחת ספרה האחרון של שרה פיילין, אבל הוא הצליח להתברג לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

הסיפור לא מסתיים כאן. בעקבות מסך הכסף ועולם הספר הגיע גם תורה של בימת האופרה. סוכנות החדשות "אסושייטד פרס" מספרת שה-La Scala במילנו, איטליה, שכרה מלחין איטלקי בשם ג'יורג'יו בטיסטלי (Giorgio Battistelli) שיפיק גירסא אופראית של Verità Inconveniente, גירסא שתועלה על הבמה בעונה של שנת 2011. מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס ב 17 ביוני, 2008 עוסק בהרחבה בנושא, אם כי בנימה קצת הומוריסטית שאיננה מותירה מקום לספק מה דעתו של הכותב על אל גור ויומרותיו.

השורה התחתונה היא שמעמדו של אל גור בעיני הציבור כיודע כל בנושא האקלים הפך להיות עובדה שאין חולקים עליה, והיום הוא חלק אינטגרלי מהמציאות הפוליטית.

יומרותיו של אל גור בתחומי המדע והטכנולוגיה לא הצטמצמו לנושא האקלים. בתקופת כהונתו כסגן-נשיא ארה"ב, הוא ייחס לעצמו את המצאת האינטרנט. ה"תגלית" הזאת נתקלה במידה לא מעטה של סקפטיות, אבל כמו בנושא האקלים, לאל גור אין ולא היו כל ספקות באשר למקומו.

מסכן אל גור. בימים אלה הוא וודאי מתחרט על הזריזות שהפגין. אילו רק היה ממתין עם המצאת האינטרנט עד אחרי השואה האקלימית אותה הוא צופה לאנושות, הוא היה חוסך לעצמו הרבה עגמת נפש.

נושא שינויי האקלים נמצא על סדר היום כבר זמן רב. בצורה פשטנית ניתן לאמר ששינוי האקלים היא תופעה החוזרת על עצמה לפחות ארבע פעמים בכל שנה . . . התחממות כדור-הארץ, נושא הממלא את כותרות העיתונים בשנים האחרונות ועומד במרכז סדר היום בימים אלה, גם היא תופעה שאיננה חדשה - עליות וירידות של טמפרטורת כדור-הארץ הן תופעות שחזרו על עצמן לכל אורך ההיסטוריה. עלית הטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ במהלך המאה העשרים היתה קצת פחות ממעלה וחצי פארנהייט (0.32 ± 1.33 מעלות פארנהייט למען הדיוק). זה לא אפס, אבל קצת קשה לראות בזה אסון טבע.

לחוזי השואה האקלימית, אין ספק שזה רק סימן לבאות ושבמאה ה-21 נראה הרעה משמעותית במצב. נכון לעכשיו הם צופים עלית טמפרטורה ממוצעת שתהיה בין 2 ל 11 מעלות פארנהייט עד לסוף המאה. המספר האחרון הוא בהחלט משמעותי, אבל השאלה היא אם יש בו ממש.

במאמר מוסגר כדאי להזכיר שלפני כשלושים שנה, במהלך שנות השבעים של המאה ה-20, התחזית של אותם אקלימנים (זה מונח שאני המצאתי לתאר פסאודו מדענים העוסקים בנושאי האקלים) היתה שהשואה האקלימית הצפויה לכדור-הארץ היא מעידן קרח חדש.

אנחנו מתקרבים לסוף העשור הראשון של המאה, כלומר עברה כבר עשירית ממשך הזמן ש"הוקצב" ע"י האקלימנים לעליה הצפויה בטמפרטורת כדור-הארץ, ובינתיים אין כל סימן שמה שהוא עומד להשתנות. הטמפרטורה של כדור-הארץ "עושה שריר" ומסרבת לעלות (זה למרות העליה הנמשכת כמעט בקצב קבוע של ריכוז דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה).

על מנת להראות שאין כל כוונה להתעלם מהמציאות, הניו יורק טיימס הקדיש לנושא מאמר שהתפרסם ב-23 בספטמבר, 2009, הנושא את הכותרת "העצרות הטמפרטורה על רמה מקשה על המשימה של מציאת פתרון" (Plateau in Temperatures Adds Difficulty to the Task Of Reaching a Solution). בפיסקה הראשונה של אותו מאמר מופיע המשפט הבא: "יצירת מומנטום לצמצום פליטת דו תחמוצת הפחמן היא אתגר מורכב כאשר טמפרטורת כדור-הארץ נשארה יציבה בעשור האחרון ואפילו עשויה לרדת בשנים הקרובות"
(the intricate challenge is building momentum for carbon reduction when global temperatures have been relatively stable for a decade and may even drop in the next few years). מי שיטרח לקרוא את המאמר עד הסוף יגלה שבפיסקה החמישית, המלים the next few years הופכות להיות the next decade or so. בשפה עממית קוראים לכתיבה כזאת כסת"ח.

צורת הכתיבה הזאת חוזרת על עצמה לאורך כל המאמר. וכך, את העדרה של התחממות משמעותית משנת 1998 ואילך, כולל ירידה צפויה בטמפרטורות, הניו יורק טיימס מציג כ- plateau (התייצבות על רמה) בשעה שמונח קצת יותר הולם הוא apogee (נקודת שיא).

בהמשך המאמר הניו יורק טיימס מצטט "מדענים" (כמה? מי?) הטוענים ש-11 שנים בהן הטמפרטורה איננה משתנה הן "חסרות משמעות" מבחינת ההתחממות ל"טווח ארוך" (11 years of temperature stability has "no bearing," none, on long-term warming) וכן שתקופות התקררות הן "תופעה בלתי נמנעת" (cool stretches are inevitable).

המרצע יוצא מן השק לקראת סוף המאמר בו נאמר "ההתפתחות לטווח קצר מספקת תחמושת לידי אלה המטילים ספק בתיאוריות השתנות האקלים" (a short-term trend gives ammunition to skeptics of climate change). על פי הכתוב במאמר המושג "טווח קצר" יכול להיות כל פרק זמן שיעבור (וזה יכול להיות גם עשור או כמה עשורים) עד שמדעני האג'נדה ימצאו "נתונים" שיתאימו לתיאוריות שלהם.

במלים פשוטות, הניו יורק טיימס מאשים את הטבע על כך שהוא "מספק תחמושת" לאלה שמסרבים לקנות את הלוקש האקלימני. את האפשרות שאולי יש פגם בנתונים עליהם מתבססות התיאוריות, או שאולי צריך לבדוק אם ההנחות עליהן נבנו המודלים בהם ה"חוקרים" נעזרו תקפות, הס מלהזכיר.

המאמר הזה מהניו יורק טיימס הוא דוגמא אחת מני רבות המייצגת את הכתיבה המגמתית על הנושא בעיתונות הלא מדעית, שנועדה לשרת את האג'נדה הפוליטית של חוזי השואה האקלימית. לא כולם מסתפקים בסגנון המתון של המאמר. השרלטאן המוביל של המדור "דעות" של הניו יורק טיימס, פאול קרוגמאן, חתן פרס נובל לכלכלה שבין לילה נהפך ממומחה לכלכלה ל"מייבין באקלימנות" (הוא גם מתיימר לגלות הבנה בנושאי בריאות, אבל זה נושא למאמר אחר), דורש להעמיד-לדין מדענים המעיזים להטיל ספק בתיאוריות השואה האקלימית בפני בתי-משפט בנוסח משפטי נירנברג על "פשעים נגד האנושות".

במסגרת המאמצים למנוע את ה"שואה האקלימית" הצפויה כתוצאה מהתחממות כדור-הארץ, נחתמה ב-11 בדצמבר, 1997, "אמנת קיוטו" (Kyoto Protocol), בה מתחייבים כל החותמים לחתור לצמצום פליטת גזי החממה לאטמוספירה לרמה שתמנע את "הפגיעה המסוכנת מעשה ידי אדם באקלים כדור-הארץ" (dangerous anthropogenic interference with the climate system). האמנה הזאת היתה אמורה להכנס לשלבי ביצוע ב-16 בפברואר, 2005. עד לנובמבר, 2009, 187 מדינות חתמו על הצטרפותן לאמנה. באשר לביצוע, זה כבר סיפור אחר. הבולטת בין המדינות שלא חתמו על האמנה היא ארה"ב. למי שכבר שכח, ב-1997 בארה"ב כיהן נשיא דמוקרטי, ביל קלינטון. בניגוד לנשיא הנוכחי, צוות היועצים המדעיים של קלינטון לא היה מורכב רק ממדעני אג'נדה. הוא הבין שמהאמנה הזאת לא יצא כלום ושהיא רק תפגע בכלכלה האמריקאית. הוא סרב לחתום על האמנה. יורשו בבית הלבן, ג'ורג' בוש, המשיך את המדיניות הזאת. מי שקורא או שומע את המתפרסם בתקשורת היום מקבל את הרושם שבוש הוא הוא החוטא הגדול שמונע את הצלת האנושות מהאסון ההאקלימי העומד להתרגש עליה.

אחרי שאמנת קיוטו נותרה על הניר בלא שמי שהוא מהחתומים עליה נקט בצעדים ממשיים לעמוד בהתחייבויותיו, הוחלט על קיום "הצגה שניה", וכך אנו מגיעים לפורום המתקיים בימים אלה בקופנהאגן, בדנמרק.

הפעם, בניגוד לעבר, התוכניות הגרנדיוזיות של מארגני הכינוס השתבשו. בהשאלה משמו של סרט הוליוודי משעשע, "דבר מצחיק קרה בדרך לקופנהאגן". מה קרה? האינטרנט קרה (אוי אל גור, מה עשית לנו?). מי שהוא שלף ממאגר הנתונים המרכזי של חקר האקלים המנוהל ע"י אוניברסיטת מזרח אנגליה (the University of East Anglia's Climate Research Unit) עבור כל חוקרי האקלים כ-3,000 מסמכים ופרסם אותם על האינטרנט. לא ברור אם המי שהוא הזה הוא עובד של המוסד שנמאס לו מהבולשיט (מה שמכונה whistle blower) והחליט לחשוף את האמת בפני הציבור, או שמדובר בהאקרים שפרצו למאגר. אבל לצורך הדיון זה כלל לא משנה, כי מה שחשוב זה מה שהתגלה. מה שהתגלה אימת את מה שרבים חשדו מזה זמן רב, שהבסיס המדעי של תיאוריות התחממות כדור-הארץ הוא לא כל כך "מדעי". שהוא נשען בעיקרו על אג'נדה פוליטית. המציאות שהתגלתה היא הרבה יותר גרועה ממה שהספקנים העלו בדעתם.

בעידן האינטרנט קשה לשמור סודות והגישה למידע פתוחה בפני כל בר בי רב. נסיונות התחמקות בחצי פה של המעורבים לא הועילו, והידיעות פשטו ברחבי עולם האינטרנט כמו שריפה בשדה קוצים. פארודיה משעשעת על הנושא הועלתה על יוטיוב וזכתה ביום הראשון להופעתה בלמעלה ממיליון צופים/מאזינים.

אנשים שבנו את כל עתידם הפוליטי על תיאורית התחממות כדור-הארץ, לא נתנו לגילויים החדשים לבלבל אותם והם יצאו ל"מיתקפת" נגד. מארגני כנס קופנהאגן הגיבו על הגילויים, בנוסח "כן, היו פגמים" במחקרים אבל ה"מדע" הוא ללא דופי. אובאמה ומדעני האג'נדה המקיפים אותו ממשיכים בנסיונם לכפות את חוק האנרגיה בארה"ב תוך התעלמות מהמשמעות של הגילויים. הגדילה לעשות הסנאטורית הדמוקרטית מקליפורניה, ברברה בוקסר, שיצאה בקריאה למצוא את המדליף ולהעמידו לדין.

מאמר בטיימס הלונדוני מיום 10 בדצמבר, 2009, מספר על כך שהשרות המטאורולוגי הבריטי גייס כ- 1,700 מדענים שיחתמו על עצומה המאשרת את ה"מיקצוענות" (professional integrity) של המחקרים. אחד המדענים החותמים, שמסיבות מובנות סרב לפרסם את שמו, הסביר לכתב הטיימס שהוא חתם על העצומה בלית ברירה כי "השרות המטאורולוגי הוא מעסיק חשוב של מדענים ויש לו מדיניות משכבר הימים להעסיק רק מדענים המקבלים את השקפותיו אודות התחממות כדור-הארץ" (The Met Office is a major employer of scientists and has long had a policy of only appointing and working with those who subscribe to their views on man-made global warming). מה שמעניין היא העובדה שכותרת המאמר היא "מדעני צמרת 'נחלצים' להגן על השרות המטאורולוגי" (Top Scientists “Rally” to the Defence of the Met Office). השרות המטאורולוגי הבריטי מכחיש כמובן שהופעלו לחצים כל שהם על מי שהוא שיחתום על העצומה. לדברי פרופסור ג'וליה סלינגו (Julia Slingo), המדענית הראשית של השרות המטאורולוגי, מוכנות המדענים לחתום על העצומה היתה "ספונטאנית" (The response has been absolutely spontaneous). הפער בין כותרת המאמר ותוכנו מזכירים את צורת הכתיבה של הניו יורק טיימס על הנושא.

אל גור, כשנשאל על המשמעות של הגילויים, השיב ש"אין בהם כל חדש", וכן ש"הוא מכיר אותם כבר מזה שנים" - רבים מהמסמכים הם ממחצית השנה האחרונה, חלקם מהחודש האחרון, אבל ממציא האינטרנט מכיר אותם כבר שנים . . .

בינתיים אל גור החליט לבטל ארוחת ערב חגיגית שהיתה אמורה להתקיים בקופנהאגן ב 16 בדצמבר, 2009. מוזמנים לארוחה שלמו 1,200$ תמורת הזמנה שהיתה מקנה להם את הזכות ללחוץ את ידו של אל גור (כ- 3,000 שוטים רכשו כרטיסים לארוע . . .). אל גור החליט לשחק אותה על בטוח. מי יודע אלו שאלות היו מוצגות לו במהלך הארוחה.

על מנת להקל על אלה מבין הקוראים שאינם מתמצאים בניואנסים המדעיים, להבין על מה כל המהומה, להלן הסבר על קצה המזלג על הרקע המדעי. זה מיועד בעיקר למבקרים שתקפו אותי בעבר על כך שאני "מעיז לפקפק בקונצנזוס" שבין המדענים. לידיעת הלא מדענים שבין הקוראים, מדע זה לא דמוקרטיה. במדע "החלטות" אינן מתקבלות בהצבעה של הרוב. כאשר מי שהוא מספר לכם על "קונצנזוס בין מדענים" ב 99% מהמקרים מדובר בהונאה.

למעשה ישנן שלוש שאלות עליהן יש להשיב בכל דיון על הנושא: האם תופעת ההתחממות היא אמיתית, האם היא מעשה ידי אדם (במלים פשוטות - האם ניתן למנוע או למתן אותה), והאם היא מהווה סכנה של ממש לעתיד המין האנושי. לגבי השאלה הראשונה אין חילוקי דעות. הוויכוח הוא על השאלות השניה והשלישית.

כדור-הארץ קולט אנרגיה בצורת קרינה אלקטרומגנטית המגיעה מהשמש. האטמוספירה המקיפה את כדור-הארץ עוצרת את מרבית הקרינה המזיקה, ומה שמגיע היא בעיקר קרינה בתחום האור הנראה וחלק מתחום האולטרה סגול. הטמפרטורה על פני כדור-הארץ מווסתת ע"י פליטה של קרינת חום (קרינה אלקטרומגנטית בתחום האינפרא אדום). המאפיין את מה שמכונה "גזי חממה" (greenhouse gases) הוא היותם שקופים לאור הנראה המגיע מהשמש בשעה שהם בולעים באופן חלקי את קרינת החום הנפלטת מכדור-הארץ. נוכחותם של גזי חממה באטמוספירה מפריעה לפיכך לתהליך הקרור ויכולה לגרום להתחממות. עד כאן זה נשמע פשוט, אבל המרכיב הדומיננטי בין גזי החממה הם אדי מים ועננים בגובה רב ולא המרכיבים המינוריים בין גזי החממה, אלה הנמצאים "על הכוונת" של חוזי השואה האקלימית בשל היותם מעשה ידי אדם (anthropogenic). כדי לקבל תחושה במה מדובר, הכפלה של כמות דו תחמוצת הפחמן (ה"עבריין" הראשי בין גזי החממה) באטמוספירה תשפיע על מאזן האנרגיה בין קרינה נקלטת ונפלטת בשיעור של פחות מ 2%.

אובאמה הצהיר לקראת כינוס קופנהאגן על מחוייבות ארה"ב להקטין את פליטת דו תחמוצת הפחמן של ארה"ב ב 80% עד שנת 2050 (אחזור לנקודה הזאת להלן). ארצות מפותחות אחרות התחייבו לקיצוץ בשיעור של 60%. סין הצהירה על קיצוץ של 70% עד שנת 2040. נשמע לא רע? טעות בידכם. גם אם החלום הקופנהאגני יתגשם וכל ההתחייבויות האלו תקויימנה, כמות דו תחמוצת הפחמן באטמוספירה תגיע לקראת שנת 2080 לכ 700 חלקים במיליון parts per million - ppm (היום הכמות עומדת על בערך 385 חלקים במיליון). אם יש ממש בתחזיות של ה-IPCC (Intergovernmental Panel on Climate Change) זה יגרום לעליה של כ-6 מעלות פארנהייט בטמפרטורה הממוצעת של כדור-הארץ.

הסיבה לכך היא שההתחייבויות של סין ושל מדינות מתפתחות אחרות מתייחסות לקיצוץ לא ב"כמות" הפליטה של דו תחמוצת הפחמן אלא לקיצוץ ב"עוצמת" (intensity) הפליטה - מונח טכני שהוא כמות הפליטה ביחס ליחידה של התל"ג. כמות פליטת דו תחמוצת הפחמן של סין בשנה עולה היום בכ 30% על זו של ארה"ב. לטענת הסינים קיצוץ שנתי בשיעור של 4% בעוצמת הפליטה הוא חלק מתוכנית החומש שלהם. זה נותן בסיס ריאלי כביכול ל-70% שהוזכרו לעיל, אבל בפועל, עם גידול שנתי בשיעור של כ-10% בתל"ג, השורה התחתונה תהיה גידול של 6% בכמות הפליטה. כאשר סין תגיע לקיצוץ של 45% בעוצמת הפליטה שלה, כמות הפליטה שלה תהיה כפולה מזו של ארה"ב היום. המצב איננו שונה בארצות מתפתחות אחרות. הארצות המפותחות תוכלנה לצעוק "גוואלד" מכאן ועד להודעה חדשה, אבל אני רוצה לראות מי שהוא מנסה להטיל סנקציות על סין.

עד כאן החלום הקופנהאגני. נחזור לאובאמה ול-80% שלו. אינני יודע מי הכניס לו לראש את השטות הזאת. יש לו שר אנרגיה שהוא מדען רציני, פיסיקאי חתן פרס נובל, אבל כנראה שקולו לא נשמע על הרקע של רם עימנואל ויועצים דומים. את היעד הזה ניתן אולי להשיג אם יחזירו את הכלכלה האמריקאית לאמצע המאה ה- 19, וגם זה לא בטוח. כמות גזי החממה הנפלטת ע"י בעלי חיים שהאדם מגדל (בקר, צאן, סוסים חזירים וכו') עולה על כל הכמות הנפלטת ע"י התחבורה המוטורית. איך אובאמה מתכוון להשיג את היעד עליו הוא התחייב, אפילו באופן חלקי?

עם כניסתו לתפקיד אובאמה הצהיר חגיגית על "החזרת עטרת המדע ליושנה" וכולם הריעו לו בראותם בכך שינוי של ממש ביחס לקודמו בתפקיד. בינתיים הדבר היחיד שקרה הוא שהותר (בחודש האחרון) מחקר בהיקף מאוד מצומצם של תאי גזע (stem cell) כשכל המגבלות שהיו קיימות בזמנו של בוש נשארו בתוקף. כל היתר הוא מדע של עובדי אלילים (woodoo science) יותר מאשר מדע של ממש.

עוד לפני הגילויים האחרונים שזכו כבר לכינוי Climate Gate (על משקל Water Gate), היתה שורה של תופעות שהיו צריכות להדליק אור אדום אצל כל אדם חושב. הקנאות בה החוקרים המעורבים נמנעו מלאפשר לחוקרים אחרים גישה לנתונים ולמימצאים עליהם הם ביססו את מסקנותיהם, הפסילה המוחלטת של כל מי שהעיז להטיל ספק בתחזיות גם כאשר הן נגדו כל היגיון בסיסי (מי שהוא מאמין ברצינות שניתן לחזות בדיוק של מעלת פארנהייט אחת את הטמפרטורה שתשרור בסוף המאה? או בעוד חמישים שנה? או בעוד שנה?), העיוורון המדעי של החוקרים כלפי כל הסבר אלטרנטיווי. מדען שהטיל ספק בקונצנזוס הפך להיות מדען מופרע (פושע שיש להעמידו לדין לפי פאול קרוגמן מהניו יורק טיימס), בעוד שהטלת ספק בקונצנזוס היא תמציתו של מחקר מדעי רציני.

דוגמא טובה לעיוורון המדעי שחוקרי האקלים גזרו על עצמם היא התופעה אליה התייחסתי למעלה - התייצבות הטמפרטורה בעשור האחרון. הסבר אפשרי שהוצע לתופעה הוא שעליית טמפרטורה, גם במידה מועטה, מגבירה את התאדות המים בימים דבר שיכול להוסיף עננים. אפילו תוספת קטנה של עננים יכולה לבלום חלק מקרינת השמש המגיעה לכדור-הארץ ולהאיט את ההתחממות. אינני יודע אם ההסבר הזה תקף, ווודאי שלא בדקתי את הצד הכמותי. אבל כמו שאומרים - שווה בדיקה. הבעיה, מנקודת מבטם של החממיסטים, היא שאם יתברר שבהסבר הזה יש ממש, אז המסקנה תהיה שלהתחממות כדור-הארץ יש גם השלכות חיוביות ולא רק שליליות, וזה מנוגד לאג'נדה.

לעניות דעתי, האשמה היא יותר בתיקשורת מאשר במדעני האג'נדה (למרות שאלה רחוקים מלהיות חפים מפשע). המושג עיתונאי חוקר התייחס בעבר לעיתונאי שהיה הופך שמיים וארץ על מנת לחשוף את האמת, עיתונאי שלא היה ניתן לפטור אותו בלוקשים, עיתונאי שלא היה מהסס לשחוט פרות קדושות. היום דבר כזה לא קיים. לא צריך היה להיות בעל השכלה מדעית כדי להבחין שמשהו רקוב בממלכת דנמרק.

מה שאנו רואים זו צורה חדשה של חד-סיבתיות (Monocausalism) שאיפיינה בעבר גישות טוטליטאריות - כמו שעבור האנטישמי כל הבעיות של העולם מקורן ביהודי, וכמו שעבור הקומוניסט כל הבעיות של העולם נובעות מהקפיטליזם, כך עבור החממיסטים ההתחממות הגלובאלית היא היום שורש כל הרע בעולם.
==
מאת: ד"ר ישראל בר-נר, "אמת שאינה נוחה, או הונאת המאה", מגזין המזרח התיכון, 16 בינואר 2010.