טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016

שנת 2016 נפתחה במסע, שנראה על-פניו, כהתקפת טרור-מינית מתכוננת היטב של מאות צעירים מוסלמים כלפי נשים מקומיות בעיר קלן שבגרמניה ובערים נוספות ברחבי המדינה. ב-19 בדצמבר 2016, במסגרת חגיגות חג המולד, התבצע פיגוע-דריסה קטלני בעיר ברלין בו נהרגו 12 בני-אדם, ביניהם אזרחית ישראלית. חודשים אחדים לפני כן, ב-14 ביולי 2016, בשעה שצרפת חגגה את "יום הבסטיליה", טרוריסט מוסלמי רצח 86 בני-אדם בעיר ניס, בפיגוע-דריסה שהתבצע באמצעות משאית-מטען. וכך, גם שנת 2016 הסתיימה בהתקפה קטלנית מאוד של טרוריסט מוסלמי מארגון "המדינה האסלאמית" שביצע טבח באחד מהמועדונים המפורסמים בעיר איסטנבול בו נהרגו 39 בני-אדם - רובם תיירים צעירים, ביניהם אזרחית ישראלית. "הפשע הגדול" של הצעירים הללו שבילו במועדון, היה, שהם חגגו את כניסתה של השנה האזרחית החדשה של שנת 2017.

קיים קשר הדוק בין האירועים הללו לבין כל אירועי הטרור האסלאמיים שהתבצעו במהלך השנה האחרונה ברחבי-העולם. דהיינו, אורח-החיים הליבראלי והדמוקרטי נמצא תחת מתקפה קטלנית - לא רק באמצעות  אירועי טרור ישירים, אלא גם באמצעות חדירה איטית והדרגתית של מנהגים הסותרים לחלוטין את החשיבה הליבראלית שעוצבה במשך מאות שנים. "הטלת אימה", פרקטית או מילולית, מהווה כלי דרכו האסלאם הרדיקאלי מנסה לעצב מחדש את התרבות היסטורית של "הכופרים". לתהליך זה יש שני שותפים: א) כלל הקהילה מוסלמית שאיננה מסוגלת ואיננה רוצה להילחם בתופעות הקטלניות האלה באופן ברור וגלוי לעין. ב) המדינות הליבראליות הנכנעות לזרם האלים והרצחני הזה ללא הצבת גבולות ברורים של מותר ואסור בהתאם לאופי הלאומי ולייחוד התרבותי שלהן.

אם ניקח לדוגמא את טורקיה וגרמניה - לאור מה שהתחולל בשתי המדינות האלה בשנתיים האחרונות - אנחנו יכולים לשאול את עצמנו "בשביל מה הן היו צריכות את ההרפתקה הזו?". גם טורקיה וגם גרמניה, כל אחת בדרכה היא, אימצו מדיניות שניזונה בעיקר מיוהרה לאומנית שיש ביכולתן להשפיע על הסביבה האזורית שלהן במטרה לעצב אתו על-פי שאיפותיהן. טורקיה - במזרח-התיכון ובמרחב האסלאמי-הסוני, וגרמניה - במסגרת האיחוד-האירופאי. לא רק ששתי המדינות האלה לא הצליחו במשימתן העיקרית, הן גם לא הצליחו להטמיע את הרעיון שאפשר לסמוך עליהן כמנהיגות אזוריות שיש להתחשב בדעתן גם בזירה הבינלאומית. לגרמניה ולטורקיה, היסוד הזה, של "חשיבות בינלאומית", נטוע היטב במסורת הפוליטית וההיסטורית שלהן, ומכאן, גם השאיפות הדטרמיניסטיותלעצב את הסביבה האזורית על-פי גחמותיהן. טורקיה הייתה יכולה להיות מדינה יציבה, שקטה ובטוחה עם כלכלה מרשימה מאוד אם ארדואן לא היה מנהל מערכת אלימה וסבוכה, במהלך השנים האחרונות, עם כל שכנותיה של טורקיה. גם הפיכתה של טורקיה לשער כניסה של טרוריסטים מוסלמים לסוריה ולעיראק בשנים 2015-2011, על-פי חזונו האזורי של ארדואן, הוא גרם לכך שטורקיה נעשתה ליעד קל לפיגועי-טרור קטלניים מאוד - וזאת, לאור השינויים בעמדתו של ארדואן כלפי ארגון "המדינה האסלאמית". במהלך השנה האחרונה - 2016 - נהרגו בטורקיה יותר מ-2,600 בני-אדם בפיגועי-טרור של ארגון "המדינה האסלאמית" ושל המחתרת הכורדית, וכן בקרבות נגד המחתרת הכורדית ובהפיכה הצבאית הכושלת שנערכה ב-15 ביולי 2016. ולא רק זאת, אזורים שלמים בדרום-מזרח טורקיה נראים כמו העיר חאלב בסוריה, בשל המלחמה הבלתי-מתפשרת של ארדואן נגד השאיפות הלאומיות של הכורדים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. דוברים של המחתרת הכורדית בטורקיה - ה-PKK - מסרו כי במהלך שנת 2016, אנשיהם הרגו יותר מ-3,400 חיילים ושוטרים ברחבי טורקיה. הנתון הזה סותר לחלוטין את ההודעות הרשמיות של הצבא הטורקי בנוגע למספר החיילים והשוטרים שנהרגו במהלך השנה הנדונה. כך או כך, אפשר לציין שטורקיה הפכה למדינה מוכת-טרור בעיקר בשל שיקול-דעת לקוי מאוד של מנהיגיה.

גם גרמניה עברה טלטלה עזה לאור מדיניותה של אנגלה מרקל בנוגע לקליטתם של יותר מ-1.2 מיליון פליטים מוסלמים, רובם במהלך חודשים ספורים בלבד - ללא כל בדיקה מקדימה וללא הכנת תשתיות נאותות לקליטתם. למרות האזהרות הרבות שנשלחו לעברה של מרקל מפי מנהיגים בכירים בגרמניה, היא העדיפה לדבוק בהחלטתה למרות כל הסימנים המוקדמים שניבאו את העתיד להתרחש. במהלך שנת 2016 התרחשו בגרמניה שלושה אירועים מרכזיים שהיטו את דעת-הקהל לעבר שלילה כמעט מוחלטת בנוגע לקליטתם של הפליטים המוסלמים הללו: א) אירועי הטרור-המיני שהתבצעו בעיר קלן ב-31 בדצמבר 2015. ב) סדרת אירועי הטרור שהתבצעה באמצע חודש יולי 2016 בידי 4 פליטים מוסלמים או בני-מהגרים. ג) פיגוע-הדריסה שהתבצע בעיר ברלין ב-19 בדצמבר 2016 שבמהלכו נרצחו 12 בני-אדם בידי טרוריסט מוסלמי שהזדהה עם ארגון "המדינה האסלאמית". לצד כל האירועים הללו, ראוי לציין כי לאורך כל שנת 2016 נרשמו אלפי מקרים של תקיפה של אזרחים גרמנים בידי פליטים מוסלמים ומהגרים מוסלמים - שבמקרים אחדים הסתיימו באונס וברצח. מאידך, במהלך השנה אחרונה התבצעו מאות התקפות של פעילים רדיקליים כלפי מהגרים או מוסדות שהעניקו סיוע לפליטים ומהגרים. במקרים רבים, הוצתו מרכזי-מקלט לפליטים מתוך כוונה ברורה למנוע את הגעתם למקום. גרמניה, בדומה לטורקיה, הצליחה להסתכסך עם כל שכנותיה שהביטו בדאגה איך מרקל הצליחה בשנה אחת בלבד לערער את תחושת-הביטחון של כלל אזרחי האיחוד-האירופאי. יתרה מזאת, המדיניות של מרקל העניקה רוח גבית לכול ארגוני הימין הרדיקלי הפועלים ברחבי היבשת. לדידם של מרבית הגרמנים, הפליטים המוסלמים מפרים את "הסדר הגרמני" ואת "האוטופיה הגרמנית" - כפי שביטאה זאת התקשורת גרמנית פעמים אחדות לאורך השנה האחרונה. סביר להניח שאנו נראה את התוצאות לכך בבחירות שיתקיימו במהלך שנת 2017 בצרפת, בהולנד ובגרמניה.

בחודש דצמבר 2016 נהרגו 8,686 בני-אדם בטרור אסלאמי ובאלימות אסלאמית. לאורך כל שנת 2016 נהרגו 141,644 בני-אדםבמאות-אלפי פעולות טרור ובאלימות אסלאמית שהתבצעו בעיקר במרחב האסלאמי. אנחנו יודעים בוודאות שמספר ההרוגים במהלך השנה אחרונה גבוה בהרבה מהנתון הזה שנאסף, באופן יומיומי, ממקורות תקשורתיים מגוונים ומהודעות ממשלתיות. כך למשל ארגונים לזכויות-אדם בסוריה מסרו כי בשנת 2016 נהרגו כ-60,000 בני-אדם - כולל אזרחים, חיילים וטרוריסטים מוסלמים; בעיראק נמסר על הריגתם של יותר מ-52,000 בני-אדם במהלך שנת 2016; באפגניסטן נמסר על הריגתם של כ-30,000 בני-אדם במהלך שנת 2016 - כולל חיילים, אזרחים וטרוריסטים מוסלמים; בניגריה נמסר על הריגתם של אלפי נוצרים, במהלך התקופה הנדונה, בהתקפות של טרוריסטים מוסלמים ושל מיליציות אסלאמיות חמושות. רק על-פי הנתונים הללו שנאספו בידי ארגונים אזרחיים בארבע המדינות הללו, אנחנו יכולים להעריך שמספר ההרוגים האמיתי הגיע בשנת 2016 ליותר מ-200,000 בני-אדם. על סיכום הנפגעים בישראל, ראו בסוף המאמר.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - 2016-2010

שנה:	2010	2011	2012	2013	2014	2015	2016
הרוגים:	29,832	40,134	59,232	91,110	137,576	147,875	141,644

סה"כ הרוגים - 647,403 בני-אדם (על-פי איסוף מידע תקשורתי)

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - דצמבר 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	3,117	7,000
טורקיה - סוריה:	19	חיילים טורקים
רוסיה - סוריה:	1	קולונל רוסי
עיראק:	3,174	6,000
אפגניסטן:	711	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:	705	2,000 פצועים
ניגריה - טרור אסלאמי:	203	2,000 פצועים
סומליה:	156	--
טורקיה:	151	כולל אזרחית ישראלית
רוסיה - טורקיה:	1	השגריר הסורי שנרצח בידי טרוריסט מוסלמי
לוב:	87	--
מצרים:	67	--
דרום-סודאן:	47	--
פקיסטן:	46	--
הודו - קשמיר:	23	--
סודאן - דארפור:	15	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	15	--
ירדן:	14	--
בורקינה פסו - טרור אסלאמי:	12	כולם חיילים
גרמניה - טרור אסלאמי:	12	כולל אזרחית ישראלית
איטליה - גרמניה:	1	טרוריסט מוסלמי שביצע את הפיגוע בגרמניה
רוסיה - קווקז:	11	רובם טרוריסטים מוסלמים
סעודיה:	10	כולם חיילים
לבנון:	9	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	5	--
סין - טרור אסלאמי:	5	אחד מהם אזרח
קמרון - טרור אסלאמי:	3	--
אינדונזיה:	3	טרוריסטים מוסלמים
בנגלדש:	2	טרוריסטים מוסלמים
קניה -טרור אסלאמי:	2	--
מאלי:	2	--
איראן:	1	שוטר
טוניסיה:	1	פעיל חמאס - מהנדס מל"טים
ישראל - הרשות הפלסטינית:	4	כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור	--	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	34	--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	14	בוודאות היו יותר
סוריה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	3	--
הרוגים:	8,686 הרוגים	20,000 פצועים (אומדן בלבד)

בשנת 2016 נהרגו 16 אזרחים וחיילים ישראלים בפיגועי-טרור. כמו כן נהרגו 5 אזרחים ישראלים בפיגוע-טרור אסלאמיים שהתבצעו בחו"ל. במהלך התקופה הנדונה נהרגו 92 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים בכל רחבי ארץ-ישראל כולל בגבול עם סוריה. בעזה נהרגו 6 טרוריסטים מוסלמים וג'יהאדיסטים בפעילות ישירה של חיילי צה"ל. לשם השוואה, בשנת 2015 נהרגו 35 אזרחים וחיילים ישראלים בפיגוע-טרור אסלאמיים, וכן 125 טרוריסטים מוסלמים ביו"ש ו-17 טרוריסטים מוסלמים ברצועת-עזה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - הלקוח הטורקי והגרמני - דצמבר 2016", מגזיו המזרח התיכון, 5 בינואר 2017.

ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות פלסטינית

בדרך כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". האם באמת ברק חוסיין אובמה סייע לרשות-הפלסטינית להציל אותה מעצמה? האם באמת ההימנעות של ארה"ב בהצבעה במועצת-הביטחון סייעה לקדם את השלום בין שני הצדדים? ובכן, ההימנעות האמריקאית בהצבעה הייתה החלטה אישית של אובמה שנבעה בראש-ובראשונה מגישה אידיאולוגית רדיקאלית כלפי ישראל - עוד מהיום הראשון לכהונתו בבית-הלבן. כאשר התקבלה ההחלטה 2334 במועצת-הביטחון של האו"ם ב-23 בדצמבר 2016 המגדירה את ההתנחלויות ביהודה ושומרון כמנוגדות לחוק הבינלאומי, ערוץ "פוקס ניוז" אמריקאי התייצב באופן מופגן לצידה של מדינת-ישראל ותושביה. בכירי הערוץ לא היססו להגדיר את התנהגותו של אובמה כ"תקיעת סכין בגבה של ישראל". במשך ימים אחדים לאחר ההצבעה האומללה הזו, הנושא הזה היה חלק מרכזי בשידורי הערוץ תוך כדי הדגשה שלאחר כניסתו של טראמפ הדברים ייראו אחרת. הערוץ הפגין גישה פרו-ישראלית וסולידריות עם ישראל הרבה יותר ממה שערוצי התקשורת בישראל נהגו במהלך השבוע שלאחר ההצעה במועצת-הביטחון. זוהי נקודה חשובה המראה בעליל את המרחק הבלתי-נתפס בין אחדים מאמצעי-התקשורת בישראל לבין הציבור הישראלי בכללותו. גם התגובות של ראשי מפלגת-העבודה בנוגע להחלטה באו"ם הראו בעליל שמפלגה זו הפכה לבלתי-רלוונטית בעיני מרבית הציבור הישראלי. אנחנו רק יכולים לקנא בקיומו של ערוץ כזה בארה"ב, בעוד אנחנו שרויים כאן עם איזה ערוץ 20 שביקושי עומד על הרגליים ולא משדר מאומה בשישי-שבת - דבר שאינו מוסיף לפופולאריות של הערוץ. יכול להיות שהדברים ישתנו בעתיד, אולם ככול הנראה, ערוץ טלוויזיה ישראלי רציני לא יהיה בישראל בעשור הקרוב.

למרות שההחלטה האמריקאית הייתה צפויה, ואף כתבנו על כך במגזין זה כפי שנכתב גם במגזינים רבים נוספים, ההימנעות האמריקאית בהצבעה במועצת-הביטחון התקבלה בישראל בתדהמה. איך שלא נסתכל על זה, זו הייתה מכה כואבת לישראל. מחיאות-הכפיים שליוו את ההחלטה בסופה, רק הוסיפו לתחושה הקשה שבאה בעקבות ההצבעה. זה לא היה רגע קל לישראל, ויחד עם זאת חברי מועצת-הביטחון נראו באור שפל יותר, משום שבעניינים חשובים יותר הנוגעים לחיי-אדם, הם לא הצליחו להגיע להסכמה משותפת. התגובות בישראל, של רבים וטובים, נעו בין תחושת בגידה קשה לבין הפקרתה של ישראל להתעללויות נוספות מצד המוסדות הבינלאומיים הציניים בעידודו של אובמה. על-פניו נראה, שאפילו מצרים של סיסי התנהגה בהגינות כלפי ישראל יותר מאשר ברק חוסיין אובמה. "קריאת המצב" המזרח-תיכוני של ברק חוסיין אובמה לאורך 8 השנים האחרונות הייתה מוטעית מיסודה, כך שההחלטה האחרונה שלו בנוגע לישראל מהווה קשר ישיר ונוסף לכישלון הטוטאלי של מדיניות-החוץ האמריקאית שהפכה לסימן היכר בוהק המאפיין את שלטונו של אובמה בשמונה שנות כהונתו.

זאת עוד. כשנשאל השגריר האמריקאי בישראל, דן שפירו, האם אובמה מתכנן צעדים רדיקליים נגד ישראל לאחר בחירתו של טראמפ, הוא טען שבוודאות לא צפויים צעדים כאלה נגד ישראל. כך למשל, בריאיון שנערך עמו באחת מתחנות הרדיו בישראל, ב-1 בדצמבר 2016,  שפירו אמר "אנחנו תמיד נתנגד להצעות חד-צדדיות נגד ישראל. זאת מדיניות ארוכת-טווח. אם תהיה הצעה חד-צדדית אי-פעם, התנגדו בעבר ותמיד נתנגד. תמיד המדיניות שלנו הייתה אותה מדיניות במשך הרבה מאוד שנים - ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד - וזה להתנגד לכול הצעה באו"ם או בפורום בינלאומי חד-צדדי שאינו מכיר בישראל או עושה (לה) דה-לגיטימציה".  מסתבר שאובמה הצליח האפילו להערים על השגריר האמריקאי בישראל. שפירו היה אחד מהיועצים הבכירים ביותר של אובמה עד לשנת 2011 - שנה בה הוא התמנה להיות השגריר האמריקאי בישראל. ובכן, נשאלת השאלה, האם לשפירו היה חלק בחינוכו של אובמה בנוגע לארבע השנים הראשונות שלו בבית-הלבן בהן הוא טרח לחבוט בישראל בכל שבוע?

פרופסור אלן דרשוביץ, אחד מהמשפטנים הבכירים בארה"ב, אמר בריאיון ששודר בערוץ "פוקס ניוז" ב-16 בדצמבר 2016, את הדברים האלה: כאשר אובמה התמודד לנשיאות בארה"ב, לקדנציה השנייה שלו,  הוא נפגש עם דרשוביץ כדי לקבל ממנה תמיכה שהייתה מעניקה לאובמה נקודות חשובות במרוץ לבית-הלבן. כדי לשכנע את דרשוביץ, אובמה אמר לו שהוא "תמיד יעניק גיבוי לישראל, תמיד". לאחר החלטה של אובמה להימנע בהצבעה במועצת-הביטחון, דרשוביץ אמר שהוא "לא ידע שהגיבוי של אובמה יהיה תקיעת-סכין בגבה של ישראל". האם אובמה הוליך-שולל ביודעין גם את דרשוביץ וגם את שפירו? סביר להניח שכן. גם משום שאובמה וג'ון קרי עדיין לא יצאו מההלם הגדול שאחז בהם לאור בחירתו של טראמפ.

מהרגע הראשון של אובמה בבית-הלבן, אמרנו שלאובמה יש בעיה אישית עם ישראל. ככול שהמדיניות האמריקאית קרסה במזרח-התיכון, כך התברר שישראל צדקה לאורך כל הדרך. אך, ככול שישראל צדקה, כך הגישה של אובמה כלפי ישראל הפכה לעוינת יותר ולקטנונית יותר. זה לא בגלל היחסים של אובמה עם נתניהו, זה לא בגלל פרשת עמונה או בגלל "חוק ההסדרה". אלה היו תירוצים ששימשו את האידיאולוגיה האמיתית שלו כלפי ישראל מאז שהוא נכנס לתפקידו בשנת 2009. האידיאולוגיה הזאת הכתיבה צעדים נגד ישראל ברמה האמריקאית וברמה הבינלאומית - בהן ישראל נאלצה להתמודד במשך 8 שנים ארוכות. רק תחשבו על הלחצים קשים שישראל נאלצה להתמודד עמם בשמונה השנים האחרונות. גם אם הייתה ממשלה אחרת בישראל, אובמה היה נוהג כפי שהוא נהג עד כה עם ממשלת ישראל של בנימין נתניהו, משום שהמוטיבציה של אובמה הייתה ועודנה אידיאולוגית הרואה בישראל את הסיבה העיקרית לקריסתו של העולם-הערבי. אולי כדאי לאמץ את גישתו המטורללת של אובמה ולהרחיב את "ההשפעה הישראלית" במטרה להביא לקריסתן של מדינות נוספות העוינות את ישראל. השמאל הישראלי שוגה, כמו תמיד, באשליות מזיקות שהתוצאה עם אובמה הייתה יכולה להיות אחרת אם ישראל הייתה נוהגת באופן שונה לחלוטין או בישראל הייתה מכהנת ממשלה יותר שמאלנית.

הרבה מאוד דוברים ישראלים ואמריקאים מדברים על הערכים המשותפים עליהם מתבססות שתי המדינות - ארה"ב וישראל. האידיאולוגיה של אובמה דגלה ברעיון שונה לחלוטין. לא רק שלארה"ב אין עליונות מוסרית על מדינות אחרות, אלא גם אין כל קשר בין "הערכים הישראלים" לבין הערכים האמריקאים, משום שההחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון מציינת בפירוש ש"כל מעשיה של ישראל ביהודה ושומרון" מפירים את החוק הבינלאומי. האידיאולוגיה הזו נטועה היטב באובמה - לא רק בשל היותו שייך לזרם הליבראלי האמריקאי הרדיקלי. אלא, האידיאולוגיה הזו נובעת גם לאור החינוך האסלאמי אותו הוא קיבל בילדותו.

כך למשל, אובמה ניסה להפוך את טורקיה וקטאר למתווכות בין ישראל לחמאס במהלך מבצע "צוק איתן";  הוא התעלם מהפיכתה של טורקיה למדינה אסלאמית רדיקלית הטובחת בעם הכורדי; הוא ניסה להכשיל את נשיאותו של אל-סיסי במצרים; הוא הפך את סוריה, לבנון, תימן ועיראק לגרורות איראניות; והוא הצליח להפוך את שנת 2016 לשנה הכי קטלנית באפגניסטן מאז שהחלה הפלישה האמריקאית בשנת 2001 עם יותר מ-30,000 הרוגים. זה לא רק כישלון במדיניות-החוץ של אובמה, אלא זהו משהו עמוק יותר, המתייחס אל האסלאם הרדיקלי והקטלני כישות לגיטימית לחלוטין מתוך שכנוע עצמי פנימי עמוק מאוד. אובמה לא היה סתם נשיא שנוי-במחלוקת, אלא הוא היה "פוליטרוק אסלאמי" שראה את הישגיה המדהימים של ישראל מתוך הפריזמה של הנחשלות האסלאמית. לאדם ליבראלי אמיתי, הישגיה של ישראל נראים מובנים-מאליהם. לאדם רדיקלי כמו אובמה, הישגיה של ישראל נראים כמשהו המשולל כל היגיון שיש בצידו גם ניחוח של משטמה אישית.

לפיכך, נוצר מצב קצת מוזר: במקום שאובמה יצליח להציל את הרשות-הפלסטינית מעצמה, הוא מלכד אותה באופן הדוק יותר לאידיאולוגיה חסרת-פשרות, אלימה ותוקפנית שתפגע בה בעתיד, הרבה יותר ממה שאובמה שיער לנפשו. אם הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי, המשמעות היא שלרשות-הפלסטינית אין כל סיבה לפתוח במשא-ומתן עם ישראל בעתיד הנראה לעין. בכך נוצר קיבעון מחשבתי ערבי נוסף, שלמעשה ממשיך לרסק את המדינות-הערביות - בזו אחר זו. אם ההחלטה של מועצת-הביטחון "העניקה לרשות-הפלסטינית את הכל ללא משא-ומתן", אין שום סיכוי שהיא תסתפק בפחות מכך בעתיד. האם זה רע או טוב לישראל? צריך לזכור שההחלטה הזו של מועצת-הביטחון היא אחת מההחלטות הקשות ביותר שהתקבלו נגד ישראל. במילים אחרות, ייקח שנים רבות לתקן את המפלה הדיפלומטית הזו, אך מאידך הרשות-הפלסטינית לא תצליח לקבל מישראל אפילו סנטימטר אחד של "שטח כבוש" ללא הסכמתה של ישראל. ובכן, מה ישראל יכולה לעשות?

א. סביר להניח שמייד עם כניסתו של טראמפ לבית-הלבן, ישראל תצטרך להתאמץ להגיע להבנות עם הממשל החדש לפחות בנוגע לגושי ההתיישבות המוסכמים על מרבית הציבור הישראלי. מאידך, ישראל גם תצטרך להפגין סימנים שהיא מותירה אופק-מדיני כלשהו לרשות-הפלסטינית בדמותו של שטח טריטוריאלי רציף.

ב. צריך לשים-לב לקולות העולים מהקהילה היהודית בארה"ב: ראשית, קיצוניות ימנית - גם אם היא באה בגיבוי של הממשל החדש בארה"ב - אינה התשובה הראויה והיחידה להחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון. שנית, בנימין נתניהו חייב להגיע לדו-שיח ראוי והולם גם עם אנשי המפלגה הדמוקרטית. דהיינו, הנציגים הישראלים צריכים להקדיש את אותה תשומת-לב למפלגה הדמוקרטית כפי שהם הקדישו למפלגה הרפובליקנית בארבע השנים האחרונות.

ג. כדי להבין את הנזק העצום שאובמה גרם לעניין הפלסטיני אנחנו צריכים לשים-לב לנקודה הבאה: כל הישג של ישראל שיעמוד בסתירה לחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון ייחשב להצלחה ענקית, מאידך, כל מהלך מדיני שלא יכלול את הפרשנות הגורפת של ההחלטה במועצת-הביטחון, ייחשב בעיני הרשות-הפלסטינית למפלה גדולה. במצב הנוכחי, ישראל יכולה רק להרוויח מהשרלטנות המדינית האמריקאית כפי שזו עוצבה בתקופתו של אובמה. הרי למעשה טראמפ ניצח בבחירות של נובמבר 2016 גם בשל אותה בעיה המכונה "אובמה".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה מילכד את הרשות-הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 29 בדצמבר 2016.

הפילוסוף הסורי צאדק ג´לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82

צאדק ג'לאל אל-עזם, מי שהיה אחד מהאינטלקטואלים הבולטים בעולם-הערבי, הלך לעולמו ב-11 בדצמבר 2016 בברלין כגולה פוליטי, בשעה שחיילי המשטר הסורי של בשאר אל-אסד טבחו בתושבים הנצורים של העיר חאלב המדממת - בדומה לסוריה כולה. מאחורי המשפט הקצר הזה, מסתתרת ההיסטוריה הטרגית של המדינות הערביות - לא רק של השנים האחרונות, אלא גם של המאה השנים האחרונות.

בשעה שאל-עזם בילה את שנותיו האחרונות בברלין, לאחר שהוענק לא מקלט רשמי בשנת 2012 מטעם הרשויות בגרמניה, סוריה הפכה לזירה של טרגדיה אנושית שלא נראתה כמותה בעשרות השנים האחרונות. כ-500,000 הרוגים, 12 מיליון פליטים, מתוכם 8 מיליון נאלצו לעזוב את סוריה. הטיהור האתני המתחולל בסוריה נגד העדה הסונית והכורדית, גרם לסילוקם של כשליש מתושבי המדינה. לצד כל זה, מתחולל הרס שטתי ומכוון של ההוכחות הנוגעות לזכויות-הקניין של הנמלטים באמצעות השמדה של המסמכים הרשמיים המעידים על כך. אונס שיטתי, טרור מיני, הרעבה שיטתית, הרג שיטתי בשלל אמצעי לחימה הכולל שימוש בנשק כימי, הוצאות להרוג המוניות, העלמה מכוונת של אסירים ועצירים והפיכתה של סוריה לגרורה שיעית ורוסית - כל אלה הם תווי-ההיכר של סוריה החדשה מבית היוצר של התרבות הערבית הקרימינאלית. חוסר-היכולת של העולם-הדמוקרטי לגבש קו-פעולה ברור - אפילו בנוגע להקמתו של אזור מוגבל, בטוח ומוגן לתושבי סוריה - גם הוא הפך לאחד מסימני-ההיכר של הטרגדיה הסורית, המציין גם את פחדנותם ורשלנותם של כל הארגונים הבינלאומיים. הזעקה החלושה שיצאה מרחבי-העולם לנוכח מה שמתרחש בחאלב וברחבי סוריה כולה, צריכה להדליק נורה אדומה בקרב מדינות קטנות רבות ברחבי-העולם.

אל-עזם נולד בדמשק בשנת 1934, למשפחה סונית, אמידה וחילונית, הנטועה היטב בהיסטוריה של סוריה מאז המאה ה-18. אל-עזם מת בגיל 82. דהיינו, הוא היה עֵד לאירועים הגדולים שהתחוללו בעולם-הערבי ולמלחמות הקטלניות שמוטטו את החברה הערבית כולה - החל מהמלחמה המצרית בתימן בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ועד לקריסתן של המדינות הערביות בשנותיו האחרונות לחייו של אל-עזם. מיליוני בני-אדם קיפחו את חייהם בעולם-הערבי לאורך ה-60 שנים האחרונות בשל מלחמות פנימיות, במלחמות פנים-ערביות ובמלחמות פנים-אסלאמיות, שרובן נבעו בשל חוסר-היכולת הערבית להעדיף פתרון לא אלים לבעיות פנימיות וחיצוניות. והתוצאה היא סוג של "השמדה-עצמית" דטרמיניסטית העוברת על החברה הערבית כולה במגוון רחב של נושאים ועניינים. מדובר על מיליוני קורבנותמבית היוצר של התרבות הערבית - ולא כפי שהערבים מעדיפים לחשוב שהקטסטרופה הזאת היא תוצר של קונספירציה מערבית, ציונית, אימפריאליסטית, קולוניאליסטית וכדומה.

בדומה לרבים מבני-דורו של אל-עזם, מלחמת-ששת הימים של יוני 1967, היוותה את קו פרשת-המים, שהפכה למגדלור ענק המציין את הזמן והמרחב ואת את נקודת-ההתייחסות לאירועים שהתרחשו בעולם-הערבי מאז אותה תבוסה מחפירה. 50 שנה עברו מאז אותה מלחמה, ואותן בעיות נותרו כשהיו באותם זמנים מרים בהם ניסו מאות אינטלקטואלים ערביים לפרש את הכישלון הערבי וסיבותיו. בשנתיים הראשונות לאחר מלחמת ששת-הימים התפרסמו אלפי מאמרים וספרים שהוקדשו לכישלון הערבי. רבים מאותם פרסומים נשכחו, אך אחדים נותרו כציוני-דרך בוהקים בתרבות האינטלקטואלית הערבית. בין הפרסומים הללו אפשר לציין את ספרו של יאסין אל-חאפז, סורי שחי בערוב-ימיו כגולה פוליטי בלבנון, בשם "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספר נוסף היה של ד"ר צאלח אל-דין אל-מונג'ד מירדן שפרסם ספר בשם "עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות של תבוסת ה-5 ביוני". ספר שלישי, היה ספרו של צאדק ג'לאל אל-עזם בשם "ביקורת עצמית לאחר התבוסה". שלושת הספרים האלה זכו לתהודתה עצומה ברחבי העולם-הערבי ואף מעבר לו. פרקים שלמים תורגמו לשפות זרות, כולל לעברית. שלושתם, ועוד רבים אחרים בעולם-הערבי, כתבו בדם לבם לנוכח המשבר האידיאולוגי בו היה שרוי העולם-הערבי ולאור תבוסתה של האידיאולוגיה הנאצריסטית שזכתה לתהודה עממית רחבה ועצומה לפני ה-5 ביוני 1967. ספרו השני של אל-עזם בשם "ביקורת על החשיבה הדתית", שיצא-לאור זמן קצר לאחר ספרו הראשון, עורר גם הוא תגובות רבות ברחבי העולם-הערבי, אולם במדינות ערביות אחדות הוטל איסור על הפצתו. אל-עזם נעצר בלבנון למשך תקופה קצרה בשל פרסום הספר.

גם בספרו השני, אל-עזם לא היסס להטיח ביקורת נוקבת על השימוש בדת ככלי פוליטי לליבוי-יצרים בין הקבוצות השונות המרכיבות את האסלאם, ובין דת האסלאם לדתות אחרות. היבט נוסף בגישתו הכללית של אל-עזם על העולם-הערבי נגעה גם ל"בעיה הפלסטינית" שהיוותה תירוץ למשטרים הערביים לנקוט בצעדי דיכוי קשים נגד האזרחים ונגד כל סממן של ליבראליות מחשבתית בקרב האזרחים. לדעתו, גם אם לא הייתה קיימת "בעיה" כזו, המשטרים הערביים היו ממציאים תירוצים רבים כדי להמשך בדיכוי הכפוי השורר במדינות-הערביות. אפילו טורקיה, שנחשבה בשנות ה-90 של המאה הקודמת כדוגמא סבירה למדינה אסלאמית הנמצאת בעיצומו של תהליך דמוקרטי, שינתה את פניה לחלוטין בשנים האחרונות, והיא פנתה לעבר בנייתה של סולטנות אסלאמית רדיקאלית תחת שרביטו של ארדואן.  אפילו כשיש לטורקיה אפשרות פוטנציאלית להצטרף ל"איחוד האירופאי", היא בחרה להתמקד ברודנות אסלאמית רדיקלית ובסיכול מכוון של שרידי הרוח הליבראלית שנותרה בטורקיה של שנת 2016. עוד לפני שארדואן ביסס את אחיזתו בטורקיה, כבר בשנת 2008 ביטא אל-עזם את דעתו שההגות המחשבתית האסלאמית של תחילת המאה ה-21, הידרדרה לתהומות עמוקים אפילו בהשוואה לתקופה בה הוא פרסם את ספרו "ביקורת על החשיבה הדתית" שיצא לאור בשנת 1969. לדעתו, בזמן פרסום ספרו, התקיים סוג של שיח-הגיוני בין האסלאם לבין המדע. אולם כיום, (בשנת 2008, כשנאמרו הדברים), האסלאם דוחה לחלוטין את השיח-המדעי באמצעות פרסומים דתיים מופרכים הסותרים לחלוטין את הידע האנושי בשלל תחומים ונושאים.

אחת מהנקודות העיקריות במחשבה האידיאולוגית של אל-עזם, שבאה לידי ביטוי ברוב כתביו, הייתה, שהחילוניות היא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה לצד תנאים הכרחיים נוספים חשובים לא פחות. כיאה למי שרכש את השכלתו הגבוהה בארה"ב, לאל-עזם הייתה אפשרות לערוך השוואות יומיומיות, בלתי-נמנעות, בין החברה האמריקאית לבין החברה הערבית. מסקנותיו היו עגומות, אך בה בעת, הוא היה גם אופטימיסט ללא תקנה בנוגע לפוטנציאל של החברה הערבית כולה. המפגש הזה עם אורחות-החיים המערביים ריתק את דמיונם של אינטלקטואלים ערבים רבים לאורך עשרות השנים האחרונות. הד לכך, אפשר למצוא באין-ספור מאמרים וספרים שהוקדשו לכך. מעטים מהם, כדוגמת אל-עזם, הצליחו לחרוג מעבר ללוליינות לשונית אפולוגטית כדי לתרץ את הנחשלות הערבית על גווניה השונים. רבים מהכותבים נקטו גישה של ריחוק וזלזול תוך כדי התנשאות ערבית דמיונית על הישגיהם של הערבים במאות הראשונות לאחר הופעתו של האסלאם. ההתנשאות הזו לא הייתה רק תרבותית, אלא היא הייתה גם גזענית שהדגישה את העליונות האתנית של הערבים על עמים אחרים - לא רק גנטית אלא גם מינית בהשוואה לגבר המערבי. דווקא הגישה הזו, המזלזלת והמתנשאת, היא שהשפיעה יותר על קהלים בעולם-הערבי המתיימרים להיות "אינטלקטואלים". כשעורכים השוואה בין התמונות של קהיר, דמשק ובגדאד בשנות ה-40 של המאה הקודמת, לבין התמונות של הערים הללו בשנת 2016, קשה שלא להבחין בשוני העמוק בלבוש של האזרחים שהפך לדתי יותר, מסורתי יותר, נוקשה יותר - בעיקר בכל הקשור למעמדן של הנשים במדינות הללו. לחברה הערבית והאסלאמית יש אובססיה מנטאלית בכל הקשור למעמדן של הנשים בחברה. כך למשל, בדצמבר 2016 נודע על הירצחן של 5 ילדות בפקיסטן רק בגלל שהן נתפסו נהנות ממוזיקה (האירוע התרחש לפני 6 שנים, אך עלה שוב לכותרות לאור ממצאים חדשים). הינה כי כן, לספרות הביקורתית של אל-עזם ודומיו יש קהל (קטן אומנם) משום שהיא נוגעת בעצבים החושפים של העולם-הערבי בפרט ושל העולם-המוסלמי בכלל.

גם בימים אלה של שנת 2016, אינטלקטואלים ערביים אחדים דנים בספרים הללו משום שהביקורת שהושמעה באותם ימים קשים של 1967, עדיין רלוונטית לימים אלה. ההוכחה לכך ניצבת באור בוהק בכל אחת מפינותיו של העולם-הערבי - ממרוקו בצפון אפריקה ועד לקווי-העימות בין סעודיה הסונית לאיראן השיעית. במרחב העצום הזה, אין ולוּ מדינה אחת הראויה להיקרא מדינה-מתפקדת, ליבראלית ודמוקרטית. משום כך, עבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם נותרה אקטואלית גם בשל אחד מרעיונותיו המרכזיים בנוגע לאסלאם-הרדיקלי: לדידו, עלייתו של הגורם האסלאמי-הרדיקלי נוצרה בשל כישלונם הטוטאלי של המשטרים החילוניים שלא ידעו לצקת תוכן אמיתי - ולא רצו לצקת תוכן אמיתי - של ערכים אוניברסאליים הקשורים לזכויות-אדם בסיסיות. יתרה מזאת, לדעתו של אל-עזם, אותה הוא ביטא גם בשנותיו האחרונות, שמאחורי כל "מהפכן ערבי", מסתתר אדם שמרן מאוד מבחינה דתית, חברתית, תרבותית, כלכלית ומוסרית. לדידו של אל-עזם, ולדעתם של אינטלקטואלים נוספים בעולם-הערבי, "המהפכנות הערבית" היא בסך-הכל כלי להשגת עוצמה כדי להגביר את אמצעי-השליטה על הבריות. בהקשר הזה, טען אל-עזם, "הדור המהפכני הצעיר" של שנת 2016, אינו שונה במהותו מהדור שקדם לו כדוגמת עבד אל-נאצר, חאפז אל-אסד, מועמר קדאפי וסדאם חוסיין. כולם היו מהפכנים צעירים בתקופתם, אך הפכו את ארצותיהם ל"מדינות-הפחד" על-פי הגדרתו של יאסין אל-חאפז בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". אין תימה איפה, שהתקשורת הגרמנית ציינה לאחר מותו שעבודתו האינטלקטואלית של אל-עזם, רלוונטית מתמיד לאור מה שאנחנו יודעים על העולם-הערבי של שנת 2016.  גרמניה, חשה בימים אלה על בשרה, כמו כל העולם-הדמוקרטי, את גלי-ההדף של התרבות הערבית מבחינה פוליטית, דתית ומוסרית.

נחזור לדבריו של אל-עזם בשנת 2008 שנאמרו בראיון לעיתון יומי בקטאר על השפעתה של תבוסת יוני 1967 על כתיבתו הביקורתית. הראיון תורגם במלואו על-ידי אתר "ממרי" - לא רק בשל מעמדו של אל-עזם, אלא בעיקר בשל תוכנו. וכך בחר אל-עזם להציג את דבריו לקהל הקוראים לאחר שנשאל מדוע אתה כותב, ולמי?: "אני סבור, שעבור מרצה באוניברסיטה, הכתיבה היא ביסודה חלק מהמחקר המדעי. בתחילה, החיבורים שלי היו קשורים למחקרים בפילוסופיה האירופאית המודרנית. אולם מה שדחף אותי לכתוב בשאלות הנוגעות לעניין הפוליטי או הציבורי היה תבוסת יוני 1967. אם מישהו היה מציג בפני את עניין הכתיבה לפני כן, ואומר לי שאני עתיד לכתוב על הנושא הזה ספרים אחדים - כפי שכתבתי מאוחר יותר - הייתי מאשים אותו בשיגעון והייתי אומר שבשום פנים ואופן לא אשקע בשאלות כאלה. יתכן שהייתי מביע את דעתי כתוצאה מהמעקב שלי אחרי העניין הציבורי והתעניינותי בו - אולם, לא הייתי שוקע בשאלות הללו לולא ההלם שגרמה תבוסת יוני 1967. כתבתי לפני התבוסה של שנת 1967 - לאלה שהתעניינו בנושא הפילוסופי. נהגתי לכתוב למשכילים שיש להם נכונות לנקוט בעמדות נאורות ומתקדמות, ולאלה שהיה להם רצון לפתח את הרעיונות, העמדות והתרבויות הללו על בסיס של תנועת התחייה הערבית הנאורה. אולם לאחר שנת 1967, הפנייה הייתה לכיוון הגורמים הפעילים בחברות שלנו. בשלב ההוא, כולנו נתקפנו בהלם ובתסכול. באותה-עת התחלתי לכתוב לציבור, כיוון שכולנו, כמשכילים, רצינו לומר משהו. משום, שלא יתכן שיקרה דבר-מה ברמה כזאת של אסון מבלי שנאמר מאומה כמשכילים".

סביר להניח שבעקבות המלחמה ותוצאותיה, אל-עזם התעניין בנעשה ב"מדינונת הכנופיות" כפי שכונתה מדינת-ישראל בתקשורת הערבית. עד שנים אחדות לאחר המלחמה, אל-עזם עדיין חשב שמדינת-ישראל היא "גרורה של האימפריאליזם האמריקאי", וזאת למרות שעד לשנת 1967 משרד-החוץ האמריקאי העדיף באופן בולט קשר עם מרבית המדינות הערביות ולא עם ישראל. רק לאחר המלחמה, המדיניות האמריקאית כלפי ישראל השתנתה מקצה לקצה. עם השנים, גם הגישה של אל-עזם כלפי ישראל השתנתה, משום שאי-אפשר היה להתעלם מהיותה של ישראל תמונת-ראי שעמדה בניגוד גמור למה שהתרחש בעולם-הערבי של שלל מדינותיו מבחינה פוליטית, כלכלית, חברתית, צבאית, מוסרית, מדעית וטכנולוגית. מה שעורר את חמתם ותיעובם של אינטלקטואלים ערבים אחרים בגישתם כלפי ישראל, אצל אל-עזם נוצקה סקרנות אינטלקטואלית בנוגע לישראל - לא סקרנות הנובעת מרגשי-נחיתות, אלא סקרנות חקרנית, הנובעת מתוך נקודת-מבט ערבית פטריוטית הרואה בהישגיהם של עמים אחרים מעין דוגמא ממנה ניתן להפיק לקחים חיוביים במטרה לשפר את החברה בה "מתגורר המשכיל הערבי".

למרבה הצער, הפער בין העולם-הערבי לעולם-הדמוקרטי הולך והתרחב. חיסולה של השדרה האינטלקטואלית הערבית בשל המלחמות הפנימיות והחיצוניות הרבות השורות בעולם-הערבי, מנציחה את נחשלותה של החברה הערבית ש"איננה מסוגלת לייצר מאומה ללא עזרתם של אחרים" כפי שען אל-עזם שנים אחדות לפני מותו. מעצם העובדה שאל-עזם נאלץ לחיות את שנותיו האחרונות כגולה-פוליטי בברלין, מראה בעליל על מצבו העגום של העולם-הערבי שאינו מצליח לייצר אפילו מקום אחד בו אפשר לחיות כבני-חורין מבחינה פוליטית, דתית ואינטלקטואלית. המסקנה העגומה הזו, כנראה ליוותה את שנותיו האחרונות של אל-עזם בעוצמות הולכות וגדלות ככול שזרמו הידיעות על החורבן האנושי בסוריה במדינות ערביות נוספות - שהוא כולו תוצר של התרבות הערבית, אותה הוא ניסה לשפר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפילוסוף הסורי צאדק ג'לאל אל-עזם מת בברלין בגיל 82", מגזין המזרח התיכון, 22 בדצמבר 2016.

טורקיה של ארדאון והטרור הכורדי – סבב חדש

מאת: ד"ר יבגני קלאובר

אש חוזרת לרחובות איסטנבול. סגן ראש-ממשלת טורקיה, נומאן קורטולמוס, אמר לרשת ה-CNN, כי "ישנם סימנים שארגון המחתרת הכורדית ה-PKK אחראים לפיגוע-הטרור הקטלני" שאירע ב-10 בדצמבר 2016 באיסטנבול. יום לאחר מכן, הוכרז במדינה על יום אבל לאומי לזכרם של 29 בני אדם שנהרגו בפיגוע הקטלני. על-פי אותו מקור, כ-166 בני אדם נפצעו כתוצאה משני פיצוצים סמוך לאצטדיון הכדורגל של בשיקטאש, דוברים בטורקיה מסרו שהחקירה בעיצומה. שר-הפנים, סולימאן סוילו סייד ציין ש-10 בני-אדם נעצרו בחשד למעורבות בפיגועים, אולם לפי-שעה זה יהיה מוקדם מידי להגיע למסקנות כלשהן. למרות שהתקופה האחרונה הצטיירה כרגועה יחסית בטורקיה, המתיחות בין הממשל לבין בני המיעוט הכורדית לא פגה. בחודש נובמבר 2016, משרד הפנים הטורקי הודיע ש"הרשויות במדינה עצרו 12 חברי מפלגת העם הדמוקרטית הפרו-כורדית (HDP), בהם שני יושבי-הראש שלה, סלהאטין דמירטאש, ופיגן יוקסקדאג". מעצרם בא בעקבות הפיצוץ במרכז דיארבקיר, העיר הגדולה ביותר בדרום-מזרח טורקיה, המאוכלסת על ידי הכורדים. באירוע שהתרחש בתחילת נובמבר 2016, התפוצצה מכונית-תופת סמוך לבניין המשטרה שגרמה להריגתם של שמונה בני אדם ולפציעתם של יותר מ-100 בני-אדם נוספים.

טורקיה מנסה להחליש את הכורדים בצפון סוריה, והם, מצדם, אינם יכולים להבליג על כך. הרצף הטריטוריאלי אליו שואפים הכורדים בצפון-סוריה להשיג, מתחיל מצפון-מזרח סוריה, דרך מחוז הכורדי בשם קובאני, ויימשך עד לאזור העיר אעזאז במזרח. רצף זה מסכן את הטורקים, מאחר והוא עלול לרכז את הכורדים לאורך גבול טורקיה עם סוריה, ואף עלול לעודד את הכורדים הסורים להכריז על אוטונומיה פוליטית - זהו תסריט האימה של ארדואן. מאידך, וצבא המורדים הסוני והפרו-טורקי בסוריה, נתפש כ"קרש ההצלה" מפני האיום הכורדי. יצוין, כי ברזאני, המנהיג הכורדי בעיראק, לא מיהר בזמנו לגנות את ארדואן על פלישתו הצבאית לסוריה. וזאת, בשל חששו מאוטונומיה כורדית אלטרנטיבית לזו הקיימת בצפון-עיראקי עליה הוא מופקד. הכורדים לא יוותרו על השטחים שכבשו מידי דאע"ש במערכה העיראקית. לוחמי הפשמרגה הכורדיים בעיראק התקדמו לאחרונה אל עבר מוסול ממזרח ומצפון, והציגו הישגים מרשימים. התקדמותם גבתה מהלוחמים הכורדיים מחיר כבד בחיי-אדם. ראש-ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, חושש מהישגים של הכורדים בעיראק, כי לטענתו, הישגים אלה, לצד התמיכה הטורקית, יהוו בסיס לדרישה טורקית לשליטה במוסול. כששר-החוץ הטורקי צ'בושאולו הודיע, כי טורקיה הציעה לקחת חלק גדול יותר בשחרורה של מוסול, דווח כי "ראש ממשלת עיראק חיידר אל-עבאדי סירב להצעה" . אל-עבאדי חושש מפני הטורקים, ואינו ממהר לקבל את ההצעות ה"נדיבות" של ארדואן. מטרתו היא שלא לאפשר - לא לכורדים ולא לעיראקים - להשתלט על העיר.

טורקיה, החברה בנאט"ו, שבה וביקשה מהאמריקנים ליצור בצפון סוריה שטח מפורז. במוסקבה הבינו מזמן, כי אזור מפורז צבאית בשטח סוריה ישמש את טורקיה להמשך הניסיון ל"הצלת" דאע"ש, כמו גם לתמיכה ב"גלגול הנוכחי" של ג'בהת אל-נוסרה (Jabhat al-Nusra) ואחרר אל-שאם (Ahrar ash-Sham) - וכל זאת במגמה להחליש את אסד. ארדואן, כאמור, ניסה לא פעם לשכנע - בדיונים שנערכו בג'נבה - את ממשל אובמה, כי האזור המפורז בשטח סוריה חיוני למערב, ואף הציג את ההצעה כחלק מהמאבק נגד דאע"ש, בעוד שהלכה למעשה, האזור משמש אותו במאבקו כנגד הכורדים ובחיזוק הטורקמנים במלחמת-האזרחים הסורית.

האיחוד הכורדי-הדמוקרטי בסוריה שלח את נציגיו למוסקבה באמצע אוקטובר 2015, כדי לדון בהגברת שיתוף הפעולה בין הצדדים. צעד זה הכעיס עד מאוד את ארדואן, אשר - כאמור - רואה בארגון הכורדי ארגון טרור. לפיכך, נציגי הכורדים לא הוזמנו להפגת התמיכה בארדואן ב-7 לאוגוסט 2016, ההפגנה בה מיליון טורקים צעדו ובידיהם שלטים בנוסח "ארדואן, אתה מתנה מאלוהים". לאור ההתפתחויות שחלו בשנה האחרונה, וביניהן ההפצצות הטורקיות של השטח הסורי, רוסיה טענה, בשלב מסוים, כי טורקיה מתכננת פלישה מאסיבית לשטח סוריה. לטענת דובר משרד-ההגנה הרוסי, מסקנה זו הוסקה לאור הצעדים בהם נקטה טורקיה לאחרונה לאורך גבולה עם סוריה. עם מינויו של ראש-הממשלה החדש בינלי ילדרים, ופיטוריו של דבוטוגלו (המתון יותר בשאלת הכורדים), אין היום בממשלה הטורקית גורם, שיהיה מסוגל להבהיר לארדואן את כובד מכלול הסכנות הכרוך באי-שיתופם של הכורדים. האוטונומיה הכורדית כבר קיימת, דה-פאקטו, בדרום-טורקיה ובצפון-סוריה, והמשך ההתנגדות ימשיך לרוקן את תהליך ג'נבה מכל תוכן, ולערער את המצב הביטחוני במדינה.

מיד לאחר הפיגוע של ה-10 בדצמבר 2016, נשיא הנציבות האירופית, ז'אן קלוד יונקר, הטיח ביקורת כלפי הפרלמנט-האירופי על השהיית התהליך של כניסתה של טורקיה לאיחוד. במאי 2016, נשיא הנציבות האירופית ז'אן קלוד יונקר, נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ, ומזכ"ל מועצת האיחוד-האירופי יאפה טרנהולם-מיקלסן ניהלו מו"מ עם נציגי טורקיה, והציבו בפניהם 72 תנאים - שהם פרוצדורה סדירה לחברות חדשות המועמדות להתקבל לאיחוד-האירופאי - וביניהם, תיקון חוק הטרור הטורקי הגורף והפסקת המאבק נגד כלי התקשורת והעיתונאים. נציב האיחוד לנושאי הגירה, דימיטריס אברמופולוס, ציין בסוף יוני 2016 (קודם לניסיון ההפיכה בטורקיה), כי על אנקרה למלא את מלוא 72 הסעיפים, כדי שבריסל תוכל "להסיר את דרישות הוויזה בקרוב עבור אזרחי טורקיה" . יחד עם זאת, אברמופולוס הראה כי טורקיה מילאה עד כה 65 מתוך 72 התנאים שהוצבו על ידי האיחוד, והצהיר: "אנשינו עובדים באופן צמוד עם הרשויות הטורקיות על מנת להשיג את המטרה". אלא שהוא לא לקח בחשבון שבעקבות ניסיון ההפיכה-הצבאי של ה-15 ביולי 2016, דווקא שני הסעיפים הללו - (1) תיקון חוק הטרור הטורקי הגורף, ו-(2) הפסקת המאבק נגד כלי התקשורת והעיתונאים - כלל אינם עומדים על הפרק בטורקיה שלאחר ההפיכה.

וכך, למרות שטורקיה ממלאת אחר התנאים במטרה להמשיך בתהליכי האינטגרציה (לא כולל סעיפי הטרור), המוסדות האירופאים השהו את התהליך. נשיא הנציבות האירופית ז'אן קלוד יונקר, החושש מהתעוררות מחודשת של בעיית הפליטים, שבאמצעותם ארדואן סוחט את אירופה, תקף את הפרלמנט-האירופי ודרש שיחזרו למסלול האינטגרציה הטורקית לתוך האיחוד. ז'אן קלוד יונקר מתעלם מהפגיעות החוזרות ונשנות בזכויות הקבוצתיות ואינדיווידואליות של המיעוט הכורדי, זאת רק כדי להמשיך "לשחד" את ארדואן בתקווה שימשיך להחזיק את "ברז הפליטים" סגור.

==

מאת: ד"ר יבגני  קלאובר, "טורקיה והטרור הכורדי - סבב חדש?", מגזין המזרח התיכון, 15 בדצמבר 2016.

--