טורקיה והמערב – פוליטיקה בינלאומית של חמומי-מוח

באחדות ממדינות-המערב קיימת אווירה תקשורתית דרוכה לקראת שנת 2017, לאור מה שנראה כשינויים פוליטיים שיש להם השלכות רבות למשך העשור הקרוב במדינות כמו צרפת, גרמניה, ארה"ב, הונגריה, אוסטריה, וכן גם במדינות הנמצאות במעטפת של מדינות המערב כמו טורקיה, איראן, לוב ומדינות נוספות במזרח-התיכון. אחדים מכלי-התקשורת המערביים מתארים את המצב הבינלאומי המיוחד שנוצר בשנה האחרונה, ב-2016, כמושפע משלל גורמים חיצוניים ופנימיים כאחד. כך למשל, יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופאי עלולה להשפיע על תוצאות הבחירות בצרפת ובגרמניה; וכן תוצאות הבחירות בארה"ב עלולות גם הן להשפיע על המבנה הפוליטי העתידי של גרמניה ובצרפת ועל יחסו של האיחוד-האירופאי כולו כלפי מה שמתחולל בטורקיה ועל מעמדה "האמיתי" של מדינה זו במסגרת האיחוד-האירופאי; זאת ועוד, מה שיקרה במהלך שנת 2017, עלול להשפיע על מעמדה של רוסיה במזרח-התיכון ובמזרח-אירופה, וכן גם על יחסיה של רוסיה עם סין, הודו ואיראן.

בעיני אחדים, האווירה הבינלאומית נראית, לפי שעה, כ"שרויה בנפיצות גבוהה", כך שכל אירוע עלול להגביר את המתח הבינלאומי, למרות שאחדים ממנהיגי המערב מייחלים לרגיעה מבורכת ולשיתוף-פעולה בינלאומי בנושאים חשובים העומדים על הפרק, כמו בעיית הפליטים המוסלמים באירופה. מאידך, מה שנראה, למשל, בעיני גרמניה כ"בעיה אירופאית", נראה בעיני מדינות אירופאיות אחדות כ"בעיה גרמנית", כך שהיכולת לשתף-פעולה על בסיס של אינטרסים זהים אינה עומדת במבחן המציאות - במקרה הזה ובמקרים נוספים. כך למשל, כלכלנית בכירה בצרפת טענה ש"מדינות אירופאיות אחדות החליטו בשביל כל אירופה, אולם צריך לשים את הדגש על כך שהן החליטו בשביל עצמן בלבד". זה היה רמז ברור למדיניותה של אנגלה מרקל  שניסתה להפוך את החלטתה הפרטית לבעיה אירופאית בשאלת הפליטים המוסלמים.

הדימוי התקשורתי של המערכת-הבינלאומית הוא, שיש כאן התלכדות מעניינת של "שחקנים" רבים המנהלים "פוליטיקה של חמומי מוח" בדמותם של ארדואן, פוטין, טראמפ, איראן וכוחות רדיקאליים מימין ומשמאל באירופה ובארה"ב. לצד כל אלה, קיימים משברים אקוטיים בסוריה, בעיראק, בלוב, בדרום-סודאן, בסומליה, באפגניסטן, בתימן ובטורקיה שהפכו למגרש-משחקים של מדינות אזוריות אחדות ושל מעצמות זרות שיש להן אינטרסים מנוגדים לחלוטין. אם בוחנים את המצב הפוליטי-ביטחוני-כלכלי באפריקה, באסיה ובאירופה, אפשר להבחין בעשרות מדינות השרויות במשבר אקוטי כלשהו - עד כדי כך שהמערכת הפוליטית המקומית נראית בעיני האזרחים כבלתי-מתפקדת לנוכח גודש האתגרים.

במדינות דמוקרטיות התחושות האלה הן כנראה תוצאה של כישלון נקודתי, בעוד שבמדינות לא דמוקרטיות התחושות האלה נובעות בשל כישלון מערכתי כולל, רב-תחומי. המשותף בין כולם מתבטא בתחושה הכללית שיש כאן איבוד-שליטה על המציאות הנראית לפתע שברירית ופגיעה, יותר ממה שהיה נדמה בעבר. מדינות רבות נכנסו בשנים האחרונות להרפתקנות פנימית וחיצונית שתועלתה מוטלת בספק, במקרה הטוב. אולם, מעל לכול, קיימת תחושה חזקה של היעדרה של מנהיגות בינלאומית חזקה ויציבה המייצגת את הזרם הדמוקרטי ואת הערכים הליבראליים ללא הלוליינות הלשונית השכיחה שמטרתה לחפות על מחדליהן של מדינות כושלות. בנושא הזה, המקרה הטורקי הוא אחד מהמקרים המעניינים ביותר, משום שיש כאן שילוב של מנהיגות טורקית של חמומי-מוח שמצאה אוזן-קשבת מערבית בשל רפיסותה ופחדנותה מול הכוחנות של ארדואן.

טורקיה יושבת של שלושה מוקדי-חיכוך עיקריים המציבים אותה בעמדת מיקוח היכולה להניב לה הישגים מדיניים חשובים: א) יחסיה של טורקיה עם האיחוד-האירופאי כמדינה מועדפת. ב) מעמדה הבכיר של טורקיה במזרח-התיכון הסוני. ג) מעמדה של טורקיה כמעצמה סונית מול איראן השיעית. המוקדים הללו היו יכולים להוות מקפצה לשדרוג מעמדה הבינלאומי של טורקיה - אם מדיניות-החוץ הטורקית הייתה מנוהלת באורח מתון והגיוני בעיקר במהלך 8 השנים האחרונות. אלא, שלארודאן האסלאמיסט הרדיקאלי היו תוכניות אחרות שלא השתלבו בהכרח עם התסריט הדמיוני אותו כתבו שכנותיה הקרבות והרחוקות של טורקיה. עם חלוף הזמן התברר, שטורקיה של ארדואן מוכנה להקריב את יחסיה עם שכנותיה ועם בעלי-בריתה עבור יעדים אסלאמיים ארוכי-טווח גם אם עלותם גבתה מחיר יוקרתי בזירה המקומית ובינלאומית. מה שהניע את ארדואן במהלך השנים האחרונות התבטא בחתירה בלתי-נלאית לעבר היעדים האלה, וזאת ללא התחשבות בנזק העלול להיווצר מכך.

ובכן, האם באמת לדעת ארדואן נוצר נזק לטורקיה בעקבות מדיניותו לאורך השנים האחרונות? התשובה לכך היא כנראה שלא, משום שארדואן הצליח למצב את עצמו ואת טורקיה בעמדה של "מדינה ברוטאלית" שכולם משחרים לפתחה משום שהיא נמצאת בנקודות-חיכוך חשובות מאוד שיש להן השפעה על הפוליטיקה האזורית והבינלאומית. שתיקתה של ארה"ב לנוכח מעשיה המחפירים של טורקיה כלפי הכורדים המתגוררים בדרום-מזרח טורקיה - מאז יולי 2015 - מראים בעליל שארה"ב מוכנה לקבל את הנוסחה של "טיהור אתני" על-פי הנוסח של ארדואן תמורת שיתוף-פעולה נגד ארגון "המדינה האסלאמית" בסוריה. כבר למעלה משנה, מיולי 2015 ועד לאוגוסט 2016, הצבא הטורקי הפך את הכפרים ועיירות הכורדיות לעיי-חורבות בדומה למה שאסד עשה לעיר חאלב שבסוריה. יתרה מזאת, מבחינתן של "מדינות המערב", הפעילות הברוטאלית הטורקית אינה פוגעת באזרחים חפים-מפשע, משום שטורקיה תמיד יכולה "להלביש" על כל כרודי הרוג את האטיקט "חבר במחתרת הכורדית - ה-PKK", ולכן דמו מותר. וכך, אין צורך להתרגש מהרוג כורדי נוסף החבר בארגון טרור - המוכר ככזה באיחוד-האירופאי בעקבות לחצה של טורקיה.

אחרי ניסיון ההפיכה הצבאית הכושל שהיה ב-15 ביולי 2016, טורקיה הפכה לא רק לברוטאלית יותר, אלא היא גם החליטה במודע להשיל מעצמה את הסממנים האחרונים של משטר הנשען על יסודות דמוקרטיים לכאורה. גם אם נמתחה ביקורת במדינות מערביות אחדות על צעדיה האגרסיביים של טורקיה, הביקורת הזו הייתה לכול היותר כסוג של "הכרח" שלאחריו אפשר לחזור לעסקים הרגילים - בדומה למה שארה"ב עשתה באופן בוטה למדי עם ביקורו של סגן-הנשיא, ג'ו ביידן, שעות אחדות בלבד לפני שטורקיה פלשה לסוריה כדי להכות בארגון "המדינה האסלאמית". אולם, המטרה החשובה באמת של טורקיה הייתה פגיעה רחבה ככול האפשר בכוחות הכורדיים שפעלו בצלחה - בגיבוי אמריקאי - לאורך הגבול המשותף עם טורקיה נגד ארגון "המדינה האסלאמית". התמיכה של ארה"ב באולטימטום הטורקי שנשלח לעבר הכוחות-הכורדיים שעליהם לסגת מזרחה אל "מעבר לנהר הפרת" בעקבות הפלישה הטורקית לאזור העיר ג'רבולוס, הראה את עומק היכולת הטורקית לסחוט את ארה"ב אפילו נגד בעלי-בריתה של ארה"ב שהקריבו את חייהם בקרבות קשים נגד ארגון "המדינה האסלאמית". יתרה מזאת, טורקיה יכולה להפציץ יעדים כורדיים לאורך הגבול המשותף עם סוריה מג'רבולוס עד לעיר קובאני בשתיקתה והסכמתה של ארה"ב. ללא כל ספק, הברוטאליות של ארדואן השתלמה לטורקיה.

צריך לשים לב לנקודה חשובה נוספת במדיניות הטורקית: עד לפני חודשים אחדים טורקיה דרשה במפגיע לסלק את אסד מסוריה כחלק מהסדר עתידי בנוגע לגורלה של מדינה זו. אולם ברגע שהכוחות הכורדים בסוריה הצליחו לבסס אחיזה קרקעית לאורך הגבול המשותף עם טורקיה תוך כדי ניהול קרבות מוצלחים נגד ארגון "המדינה האסלאמית", הטון הטורקי השתנה לפתע, שכן טורקיה החלה לדבר על "שלמותה הטריטוריאלית של סוריה" ועל "המשך כהונתו של אסד".  וכך, מה שהוגדר תחת הכותרת "המאבק נגד ארגון המדינה-האסלאמית", הפך למלחמה טוטאלית נגד השאיפות הלאומיות של הכורדים המתגוררים בסוריה ובטורקיה - וזאת, כנראה במסגרת ההבנות שהתגבשו לאחרונה בין טורקיה לארה"ב. ראוי להזכיר שכיממה לפני הפלישה הטורקית לסוריה ב-24 באוגוסט 2016, טורקיה פרסמה הודעת גינוי חריפה בנוגע לפעולה האווירית של ישראל בעזה בעקבות ירי של רקטה שנורתה לעבר ישראל. ההודעה הטורקית נוסחה באופן הבא, פחות או יותר: "נרמול היחסים עם ישראל אין משמעותו שאנו מחויבים לשתוק על התקפות נגד העם הפלסטיני בעזה. להיפך. אנחנו נמשיך להגן על הסוגיה הפלסטינית מפני מעשיה של ישראל שנוגדים את החוק הבינלאומי ואת המצפון האנושי". אפשר לשער, שהודעה הטורקית הזאת הפתיעה מאוד את אנשי משרד-החוץ הישראלי משום שהיה נדמה שטורקיה שקועה עמוק בבוץ בשל ענייניה הפנימיים והאזוריים, וכן לאור הסכם-הפיוס בין שתי המדינות שנתחם לאחרונה, ישראל ציפתה שטורקיה של ארדואן תמתן את הצהרותיה כלפי ישראל.

הפתיל-הקצר של ארדואן אינו פועל רק בהקשר ישראלי, אלא הוא כלי לקידום מדיניות ברוטאלית באמצעות הטלת מורה כדי לקדם יעדים אסלאמיים אזוריים. היום זה נגד ישראל, מחר זה נגד ארה"ב, מחרתיים זה נגד גרמניה ולפני יומיים זה היה נגד אוסטריה המוגדרת בידי טורקיה כ"בירת הגזענות העולמית". מסתבר שטורקיה פועלת ביקום אסלאמי מקביל, הבנוי כולו על המצב המנטאלי הבעייתי של ארדואן. די היה לראות איך סגן-הנשיא האמריקאי מתנהג בשפיפות-קומה מול ארדואן, במהלך פגישתם שנערכה באנקרה ב-24 באוגוסט 2016, כדי להצביע על מצב היחסים השגוי בין מי שמוגדרת מעצמה עולמית לבין מדינה נמצאת על סף של מלחמת-אזרחים. אפשר לטעון, שאי-אפשר לבוא בטענות כלפי טורקיה משום שכך היא מקדמת את האינטרסים שלה, אולם אפשר ורצוי לבוא בטענות כלפי מי שמתיימרים לייצג את האינטרסים של המערב משום שהם נכנעו כמעט לחלוטין לגחמותיו של שליט מפוקפק עם משטר מפוקפק עוד יותר.

רק לאחר ארבעה ימים מאז שטורקיה פלשה לסוריה - במטרה לשבש את התוכניות של הכורדים לבסס אחיזה מוצקה באזור הגבול המשותף עם טורקיה מתוך נקודת-הנחה שבבוא היום תתבסס לה אוטונומיה כורדית מוכרת בסוריה - ארה"ב נזכרה להזכיר לטורקיה שהמאבק האמיתי הוא לא נגד הכורדים אלא נגד ארגון "המדינה האסלאמית", כפי שהוסכם לכאורה בשיחות בין ארדואן לסגן-הנשיא האמריקאי. האם ארה"ב אמת לא ידעה מה הן תוכניותיה האמיתיות של טורקיה בסוריה? סביר להניח שכן. לפיכך, רק לאחר שהושלמה הדרישה הטורקית להסיג את הכוחות-הכורדיים מזרחית לנהר הפרת ורק לאחר עשרות רבות של כורדים הרוגים בהפצצות טורקיות, ארה"ב נזכרה להביע איזו תמיכה חלקית בכוחות-הכורדיים ששיתפו פעולה עמה במלחמה נגד ארגון "המדינה האסלאמית". שוב, הוכח לכורדים, שהם יצטרכו להסתמך רק על עצמם אם הם רוצים לראות ישות-מדינית כורדית כלשהי בסוריה. בשל מה שנראה ונמדד כסחטנות טורקית כלפי ארה"ב ולאור שינויים הפוליטיים אותם מקדם ארדואן בטורקיה, משקיפים אחדים בארה"ב העלו הצעה להעביר את הפעילות הצבאית האמריקאית מבסיס חיל-האוויר באינצ'רליק שבטורקיה למדינה שכנה אחרת כמו ירדן או קפריסין. לרעיון הזה יש תמיכה די מפורשת בגרמניה שגם היא חוותה על בשרה, בעיקר בשנה האחרונה, את הסחטנות הטורקית.

ב-17 באוגוסט 2016, התפרסם בתקשורת הגרמנית דו"ח סודי של משרד-הפנים הגרמני בו נמסר באופן מפורש כי בידי גרמניה קיימות הוכחות לכך שהמשטר הטורקי תחת הנהגתו של ארדואן מעניק תמיכה פעילה לארגוני טרור אסלאמיים במזרח-התיכון - החל מארגון החמאס בעזה וכלה בתנועת "האחים המוסלמים" במצרים. כמובן שהטענה הזו אינה חדשה וההוכחות האלה רובצות להן ללא כחל-ושרק בערים הגדולות של טורקיה. מי שהדליף את המסמך הזה לתקשורת הגרמנית רצה לגרום לממשלה הגרמנית לשקול מחדש את מדיניותה בנוגע לצירופה של טורקיה לאיחוד-האירופאי. פרסום המסמך היה רק חוליה אחת בשרשרת התקריות המתוקשרות בין גרמניה לטורקיה שתפסו תאוצה מאז יוני 2016 עם החלטתו של הפרלמנט הגרמני להכיר ברצח-העם הארמני שהתרחש במלחמת-העולם הראשונה.

מאז אותה החלטה, ארדואן החליט שפוליטיקאים גרמנים - מדרג כלשהו - אינם יכולים להיפגש עם החיילים הגרמנים המוצבים בבסיס חיל-האוויר באינצ'רליק שבטורקיה. לדעת בכירים במערכת הפוליטית הגרמנית, הגיעה השעה, בשל נסיבות רבות שמקורן בהתנהגותו הבעייתית של ארדואן, להעביר את הכוחות הגרמנים המסייעים למלחמה נגד ארגון "המדינה האסלאמית" למדינה אחרת כמו ירדן או קפריסין. יתרה מזאת, גרמניה אף הביעה חשש כבד שארדואן פועל ללא הרף לייבא את הסכסוכים הפנימיים של טורקיה לתוך גרמניה כחלק ממנופי-הלחץ המופעלים על הממשלה הגרמנית בנושאים רבים ומגוונים. במילים אחרות, טורקיה של ארדואן הפכה עם השנים ל"פגע-רע" - הן בעיני מדינות אירופאיות אחדות והן בעיני חלקים אחדים מהממשל האמריקאי. אולם, ספק רב אם יהיה להם מספיק אומץ להעמיד את ארדואן על מקומו, משום שהמערב כולו מוצג כגוף מוחלש בשל הנהגה כושלת הנתונה ללחצים ברוטאליים מכוונים שהם חלק מאידיאולוגיה המדינית של טורקיה המודעת היטב לעוצמתה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע , "טורקיה והמערב - פוליטיקה בינלאומית של חמומי-מוח", מגזין המזרח התיכון, 1 בספטמבר 2016.

האם עדיין מישהו חושב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח

מאמר הקודם שכתבתי באפריל 2016 על המערכת-הבחירות בארה"ב, טענתי שלטראמפ אין סיכוי גדול לנצח בבחירות בארה"ב, שיערכו ב-8 בנובמבר 2016. הדברים נכתבו דווקא בשעה שנכתב בתקשורת האמריקאית שטראמפ החל לצבור פופולאריות גדולה ברחבי ארה"ב. ההנחה הזו התבססה לא על סקר-דעת קהל כזה או אחר, אלא על בסיס השערה שאם לוקחים בחשבון את חלוקת האלקטורים, טראמפ אינו יכול לנצח את הילרי קלינטון. יתרה מזאת, מי ששם-לב ל"פה הגדול" של טראמפ, יצא מתוך נקודת-הנחה הגיונית שהאויב הגדול ביותר של טראמפ במערכת הבחירות של 2016, הוא טראמפ עצמו, וזאת למרות שמונה שנות כהונתו של אובמה הנתפס כאחד מהנשיאים החלשים של ארה"ב בעשרות השנים האחרונות.

בתקשורת האמריקאית קיימת נטייה - די אמיתית - להציג את ברק אובמה כנשיא פופולארי בשלהי כהונתו למרות הביקורת המוטחת כלפיו בשל כישלונותיו הרבים בזירה הפנים-אמריקאית ובעיקר בזירה הבינלאומית. התקווה הגדולה של ארה"ב לאחר בחירתו של אובמה, הפכה למפח-נפש אחד גדול בקרב חלקים רחבים בציבור האמריקאי, כולל הקהילה השחורה בארה"ב. ובכן, מה פשר הפופולאריות הזו בשלהי כהונתו כפי שמציינת התקשורת האמריקאית? ההסבר לכך כנראה טמון בעיקר בשני המועמדים - קלינטון וטראמפ - המתחרים על המשרה הנשיאותית בעידן שלאחר אובמה. אף אחד מהם לא באמת זכה להכרה מלאה מצד מפלגותיהם, וכן אף אחד מהם לא באמת זכה להוקרה ציבורית גורפת היכולה להניע קהלים רבים לנוע ממפלגה אחת לעבר מפלגה אחרת. מהבחינה הזו, מצבה של קלינטון הרבה יותר טוב מטראמפ הזוכה לביקורת נוקבת מצד ראשי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב. אלה הבינו, מלכתחילה, שלטראמפ אין סיכוי גדול לנצח בבחירות לנשיאות, וכל מה שנותר להם לעשות הוא לנסות להציל את יוקרתה של המפלגה הרפובליקנית כדי שזו לא תאבד את הרוב הנוכחי שלה בסנאט.

לפי שעה, בשל התנהלותו הברוטאלית של טראמפ, פרשנים אחדים בארה"ב מנבאים שאכן זה מה שעלול להתרחש בעקבות הבחירות של נובמבר 2016. דהיינו, קלינטון יכולה לנצח בבחירות ואף להשיג רוב דמוקרטי בסנאט. במילים אחרות, לדעתם רבים, קלינטון רוצה ויכולה לנצח את טראמפ, אולם טראמפ אינו יכול לנצח את האגו הגדול של "טראמפ" שהוביל אותו מדחי לדחי כמעט בכל אירוע פומבי - בעיקר מאז שהסתיימה הוועידה של המפלגה הרפובליקנית ב-22 ביולי 2016. לרגע קט, היה נדמה שטראמפ מצליח לגבור על קלינטון בקרב על דעת-הקהל, אולם שרשרת של טעויות אסטרטגיות קשות מאוד דרדרו את מעמדו בעיני קהלים רבים בארה"ב, בעיקר במהלך כינוסה של המפלגה הדמוקרטית שהתייצבה מאחורי הילרי קלינטון.

על-פי הערכות אחדות בארה"ב, מתרחשת בימים אלה זליגה של מצביעים רפובליקנים לעבר המפלגה הדמוקרטית כהצבעת מחאה שבאה בעקבות שורה ארוכה של מנהיגים רפובליקנים שהחליטו להתנער מטראמפ ומסגנונו הבוטה והברוטאלי. סביר להניח שרובם לא יצביעו למפלגה הדמוקרטית בבחירות של נובמבר 2016. אלא, סביר להניח, שהם יחליטו באופן מודע להעניש את המפלגה באמצעות אי-הצבעה ביום הבחירות.

תסריט כזה מעורר חרדה גדולה בקרב ראשי המפלגה הרפובליקנית משום שאם התסריט הזה באמת יתרחש, רבים מהם יאלצו לחפש קריירה אחרת לאחר הבחירות רק בגלל שהמפלגה הרפובליקנית לא השכילה להציב מועמד ראוי לנשיאות למרות כישלונותיו של אובמה בשמונה השנים האחרונות. יתרה מזאת, אחדים מחברי הסנאט הרפובליקנים החליטו באופן מודע להתרחק מטראמפ או אפילו לתקוף אותו מילולית כדי להציג אלטרנטיבה שפויה והגיונית לבוחרים האמריקאים המחפשים נציג הולם לסנאט - גם אם יש להם נטייה להצביע ברמה הלאומית לנשיא דמוקרטי. מאידך, אחדים מראשי המפלגה הרפובליקנית מנסים לדרבן את קהל-הבוחרים המסורתי של המפלגה להצביע למועמד רפובליקני לסנאט כדי ליצור רוב ש"יוכל לעצור את החקיקה הפראית של קלינטון" לאחר הבחירות לנשיאות. גם כאן, מבעבע סוג של "מצב-חירום", שהוא הגיוני לחלוטין, לנוכח ההתנהלות השערורייתית של טראמפ בשבועות האחרונים. אחדים מהפרשנים השמרנים בארה"ב כבר רואים בעיני רוחם את התמונה הכללית העלולה להיווצר בנובמבר 2016. לפיכך, כבר כעת הם מטביעים את הביטוי "המפלגה הרפובליקנית העניקה ניצחון למפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות" - לא בגלל אישיותה של קלינטון אלא בגלל אישיותו המטורללת של טראמפ. בסקרים אחרונים שנערכו בארה"ב באמצע חודש אוגוסט 2016, קלינטון מובילה בפער של 7 עד 11 אחוזים בהשוואה לטראמפ.

כדי להבין את היוהרה של טראמפ שהובילה אותו בהתמדה מכישלון ציבורי אחד לכישלון ציבורי נוסף, צריך לחזור לחודש דצמבר 2015 ולדברים שנאמרו במהלך עצרת בחירות שהתקיימה במדינת איווה. כבר אז, טראמפ היה כל כך בטוח בעצמו - וזאת כ-7 חודשים לפני הוועידה של המפלגה הרפובליקנית - שהוא לא הצליח לעצור את עצמו מלהצהיר את המשפט הבא: "אני יכול לירות במישהו בשדרה החמישית בלב ניו יורק, ועדיין לזכות באחוזי תמיכה גבוהים מהרגיל". המשפט היהיר הזה היה צריך להדליק נורה אדומה גדולה ובוהקת בקרב מצבעי המפלגה וראשיה. אולם מעבר לכך, ההצהרה הזו מראה על אישיות המונעת (בשורוק) מיוהרה אישית שאינה מתחשבת כלל ברגישויות של קהלים החיים במדינה ליבראלית ודמוקרטית כפי שארה"ב מתיימרת להיות.

המשפט היהיר הזה, הוביל את טראמפ, עקב בצד אגודל, לעבר הצהרה מילולית מפוקפקת, בסוף יולי 2016, כלפי הורים של חייל מוסלמי שנפל בקרב באפגניסטן במסגרת שירותו בצבא האמריקאי. יש נושאים שלא צוחקים עליהם - גם לא בארה"ב האלימה המיוזעת כפי שהיא משתקפת מאישיותו הבעייתית של טראמפ. אחדים מבכירי המפלגה רפובליקנית טוענים שיש להם ספק גדול עם טראמפ בכלל אדם שפוי. גם אם יש בכך הגזמה רבה, חוגים אחדים במחנה השמרני בארה"ב מעלים טענות כאלה, חדשות לבקרים, כדי להדגיש שטראמפ אינו מועמד ראוי לכהונת נשיא ארה"ב.

על-פי ידיעות אחדות שהתפרסמו בארה"ב, באמצע חודש אוגוסט 2016, המעגל הקרוב של טרמאפ, זה המסייע לו במערכת הבחירות הנוכחית, כבר מריח את התבוסה הקרובה - לא בשל כשלים בקמפיין הנשיאותי, אלא בגלל ההתנהלות האישית של טראמפ שאינה מסייעת להם לקדם את מועמדותו בקרב קהלים מגוונים בארה"ב. ככול ש"ריח התבוסה" מתפשט באוויר, כך המרירות עולה אצל טרמאפ - מה שמעלה את סף חוסר-הסבלנות של הציבור האמריקאי כלפיו, הן במחנה הרפובליקני והן אפילו בקרב קהלים שמתעבים את התדמית הממסדית של הילרי קלינטון.

עם סיום הוועידה הרפובליקנית, ב-22 בפברואר 2016, טראמפ נעל את הוועידה בנאום בו הוא פרש את חזונו עבור ארה"ב. לפני שטראמפ עלה לנאום את "נאום חייו", בתו איוונקה עלתה לבמה כדי לשאת דברים אחדים על אביה. היא נשאה נאום רהוט שהיה בנוי לתפארת. האישיות המיוחדת שלה שבלטה לאורך כל הנאום העניקה לדבריה עומק אינטלקטואלי העומד בניגוד גמור ליחס לו זוכה טראמפ. זה היה רגע של נחת גם בקרב השדרנים של רשת פוקס האמריקאית. אולם, כשדונלד טראמפ עלה לבמה מייד אחריה, קשה היה שלא להבחין בהבדלים הגדולים בין השניים - הן ברמת האישיות, הן ברמה התכנים  והן ברמת הרהיטות המילולית. אחדים מהשדרנים שסיקרו את האירוע, התלוצצו ש"אולי הם תומכים בטראמפ הלא נכון". אולם, מאחורי ההלצה הזו הסתתרה אמת פשוטה - טראמפ  לא מתאים להיות הנשיא הבא של ארה"ב.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם עדיין מישהו חשוב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח", מגזין המזרח התיכון, 18 באוגוסט 2016.

מגמות חדשות בדעת-הקהל הגרמנית בשאלת הפליטים

בתחילת חודש אוגוסט 2016 הופיעו שני שחקני-תיאטרון באחת מתוכניות הקברט המשודרות בטלוויזיה הגרמנית מול קהל של עשרות רבות של אורחים שנכחו באולפן. שני השחקנים קראו מונולוג - כל אחד בתורו - על התחושות והמחשבות על אדם-פליט שנאלץ מכורח הנסיבות לעזוב את ביתו ואת ארצו. שהמונולוגים הסתיימו, כל אחד מהשחקנים הציג את "עצמו" באופן הבא: "קוראים לי אחמד ועזבתי את סוריה בשנת 2015". השחקן השני הציג את עצמו כך: "קוראים לי לוי ועזבתי את גרמניה בשנת 1933". כשהקהל שמע את השחקן השני, כולם פרצו במחיאות-כפיים רמות, די מוגזמות, כחלק מאיזה ריטואל גרמני קבוע בכל עת בה מוזכרת ההיסטוריה הגרמנית האפלה של שנות ה-30 של המאה הקודמת. ההגזמה במחיאות-הכפיים לנוכח "הצגתו" של השחקן השני, מעניקה משנה-תוקף לדברי השחקן הראשון משום שהיא מובילה למסקנה מתבקשת, לכאורה, למרות ההבדל התהומי בין שני המצבים המרוחקים זה מזה - לא רק בגלל המרחק של השנים, אלא בעיקר בהבדל המהותי בין "הפליט הסורי" לבין "הפליט היהודי". אולם, גרמניה, כפי שהסברתי זאת במאמרים הקודמים, מנסה בכל דרך להפוך את הטרגדיה היהודית לחד-ממדית וברת-השוואה לטרגדיות אחרות המתרחשות ברחבי-העולם. לפיכך, גם המדיניות הגרמנית בנוגע לבעיית פליטים המוסלמים הפכה ל"כלי" במאמץ ההיסטורי והפסיכולוגי הזה, כאילו יש "משהו" שהגרמנים יכולים לעשות כדי "לכפר" על מעשיהם בעבר. אין דבר כזה, וגם לא יהיה דבר כזה. אולם, בכל זאת, הנושא הזה דורש התייחסות קצרה:

להבדיל אלפי הבדלות, אם בשנות ה-30 של מאה הקודמת החברה הגרמנית הייתה אובססיבית בנוגע ל"בעיית היהודים", הרי בשנת 2016 "בעיית המוסלמים"  הפכה לעיסוק תקשורתי וציבורי אינטנסיבי ויומיומי לאור המדיניות הגרמנית החדשה שעוצבה על-ידי אנגלה מרקל מאז אוגוסט 2015. למרות שאין שום מימד של השוואה בין שתי "הבעיות" האלה, העיסוק ב"בעיית המוסלמים" ברמה הציבורית והתקשורתית דומה בהיקפה למה שהתרחש בשנות ה-30 משום שאין כמעט תחום אחד בו לא מוזכר היבט הקשור לבעיית הפליטים המוסלמים המציפים את גרמניה. אולם קיים הבדל גדול מיוחד ומשמעותי מאוד: בעוד שבעיית-היהודים הוזכרה בעיקר בהיבטים שליליים-גזעניים, לבעיית-המוסלמים יש מגוון רחב של דעות, הבנות, מסקנות שחלקן הוא חיובי מאוד. ניכר שיש כאן מאמץ תעמולתי רשמי של ממשלת גרמניה שנועד להשפיע על דעת-הקהל הגרמנית בנושא קליטתם של הפליטים המוסלמים, במובן החיובי. לפיכך, נשאלת השאלה האם המאמץ הזה נושא פרי?

הציבור הגרמני חשוף בימים אלה לשלל של מצבים מקומיים ובינלאומיים העלולים להשפיע בכל רגע על מצב-הרוח הלאומי. כך למשל, טורקיה פתחה בעימות חזיתי עם גרמניה בעיקר לאחר ניסיון ההפיכה הכושל שהיה בטורקיה ב-15 ביולי 2016; בגרמניה גוברים הקולות למנוע בכל מחיר את כניסתה של טורקיה ל"איחוד האירופאי"; דנמרק ואוסטריה כבר הצהירו באופן רשמי שהן מתנגדות לכניסתה של טורקיה ל"איחוד האירופאי"; גרמניה מעורבת ברמה הצבאית באופן ישיר במאלי, בעיראק, בטורקיה, באפגניסטן, בסוריה ובמקומות נוספים; בחודשים האחרונים, שרת-הביטחון של גרמניה מופיעה באופן תדיר בתקשורת הגרמנית, יותר מאשר, למשל, שר-הביטחון הישראלי; אסלאם, טרור, צבא, תקציבים ביטחוניים, השקעות ביטחוניות, פיתוחים צבאיים, שלום-הציבור, איומים מקומיים ובינלאומיים הפכו בשנה אחרונה לנושאים תקשורתיים "חמים"; ממשלת גרמניה הנוכחית מייעדת לצבא הגרמני משימות חדשות רבות - הן בתוככי גרמניה והן מחוצה לה, גם אם הדבר יצריך שינויים בחקיקה הגרמנית. הממשלה הגרמנית הנוכחית של 2016 משתוקקת להשפעה בינלאומית גדולה יותר - לא רק בכוח הכלכלה הגרמנית אלא גם בכוח המעורבות הצבאית הגרמנית היכולה להניב תשומות מדיניות גדולות יותר. זאת המגמה הכללית, הנעשית באופן הדרגתי אך עקשני.

למרות מאמציה של אנגלה מרקל להציג את ממשלתה כגוף מונוליטי העומד מאחורי החלטותיה, בממשלה הגרמנית עולים וצצים כמעט מידי יום עימותים בין חברי-הממשלה על הכיוון הרצוי אותה צריכה הממשלה להוביל את גרמניה כולה. יש שרים החושבים שפרובוקציות מילוליות וצבאיות כלפי רוסיה אינן מועילות לגרמניה; אחרים חושבים שיש להדק את שיתוף-הפעולה עם נאט"ו כדי להפגין עוצמה צבאית רחבה מול שאיפותיו של פוטין במרכז אירופה; שרים אחדים רוצים להגביל את ההשפעה הטורקית בגרמניה ולהתרחק כל ניסיון לצרף את טורקיה ל"איחוד האירופאי"; שרים אחרים (מעטים בלבד) לא מבינים את השתיקה הגרמנית לנוכח מעשיה המחפירים של טורקיה כלפי הכורדים המתגוררים בדרום-מזרח טורקיה - אזורים שלמים באזור זה נראים כמו העיר חאלב בסוריה; וכמובן, בחדרי חדרים, לכל אחד מהשרים יש דעות שונות ומשונות בנוגע לקליטתם של הפליטים המוסלמים - שמצאו נתיב חדש להגיע לגרמניה דרך מזרח-אירופה.

במסגרת ההיערכות הביטחונית החדשה לנוכח גל הטרור שפקד את גרמניה במהלך חודש יולי 2016, הועלו הצעות אחדות כדי להתמודד עם מה שנראה כ"איום אסלאמי רדיקלי על גרמניה". במסגרת הזו נבחנת בימים אלה סדרת הצעות כמו להגביל לחלוטין את לבוש הבורקה (כיסוי הפנים) במרחב הציבורי הגרמני; לפקח של זרימת הכספים ממדינות זרות המיועדים לתמיכה במסגדים ברחבי גרמניה; פיקוח הדוק ותקיף על כל הארגונים האסלאמיים הפועלים בגרמניה; הגבלה על אחזקת אזרחות כפולה; הגבלה מוחלטת על איחוד-משפחות; גירוש מהיר של פליטים ומהגרים שאינם רצויים בגרמניה מסיבות שונות; וכן שימוש נרחב במצלמות-אבטחה במרחב הציבורי הגרמני. ההצעות הללו הוגדרו בידי אנשי השמאל הרדיקלי הגרמני כ"הצעות פופוליסטיות, העלולות לאיים על הדמוקרטיה הגרמנית".

לכול הנושאים האלה יש השפעה מצטברת על דעת-הקהל הגרמנית, הן בטווח הקצר ובן הטווח הארוך. הבחירות הכלליות הבאות יערכו בגרמניה בין אוגוסט לאוקטובר 2017. למרות שכבר באוגוסט 2015 מרקל הודיעה שהיא מתכוננת להציג את מועמדותה לכהונה רביעית בבחירות שיערכו ב-2017, דעת-הקהל בגרמניה עלולה לנוע בקיצוניות ימינה או שמאלה בהתאם להתפתחויות שיהיו בגרמניה במהלך השנה הקרובה. מה שנראה בשנת 2015 כעובדה מוגמרת, עלול להיראות בשנת 2017 כפנטזיה פוליטית בלתי-ניתנת להגשמה לנוכח מדיניותה של מרקל בשאלת הפליטים המוסלמים. ועם זאת, עדיין אין סימן ברור שמישהו יכול לאיים על מרקל לקראת כהונתה הרביעית. סקר-דעת קהל שנערך בגרמניה בתחילת אוגוסט 2016, יכול להורות לנו על הכיוון, אולם עדיין אין בכך סימן מובהק לשינוי טקטוני בדעת-הקהל הגרמנית כלפי מרקל. להערכתי, המסויגת, הבחירות בגרמניה של 2017 תהיינה מושפעות מזהותו של הנשיא הבא של ארה"ב, מהבחירות בצרפת ומהמגמות הבדלניות של מדינות מזרח-אירופה החברות ב"איחוד באירופאי". ובכן, מה הן המגמות החדשות בדעת-הקהל הגרמנית נכון לחודש אוגוסט 2016?

בסקר דעת-הקהל המדובר עולה התמונה הבא: 79 אחוזים מהגרמנים חוששים מאוד מפיגועי טרור על אדמת גרמניה; אולם, 55 אחוזים מהגרמנים טוענים שגרמניה מוגנת היטב מפני התקפות כאלה. התמיכה הציבורית במדיניותה של מרקל בנוגע לבעיית הפליטים המוסלמים ממשיכה לרדת. כך למשל, 65 אחוזים מהגרמנים אינם מסכימים עם מדיניותה של מרקל בנושא זה. 47 אחוזים מהגרמנים עדיין מעניקים למרקל תמיכה אלקטוראלית, אולם 43 אחוזים מהגרמנים מעדיפים לראות את ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר, כמנהיגה של גרמניה במקום אנגלה מרקל. זהו הבדל דק של 3 אחוזים בלבד. כמו כן, יותר מ-80 אחוזים מהגרמנים מתנגדים לצירופה של טורקיה ל"איחוד האירופאי", וזאת בניגוד גמור לתהליכים שמרקל החלה בהם לצירופה של טורקיה לאיחוד. בסקר נוסף שנערך בתחילת אוגוסט 2016, שכנראה הוזמן בידי ממשלת גרמניה, נרמז מפי אחד מהפוליטיקאים הבכירים בגרמניה שמפלגת הימין-הרדיקלי, "אלטרנטיבה לגרמניה", הופכת בהתמדה למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. להזכירכם, במצע הרשמי של המפלגה נכתב באופן מפרוש ש"האסלאם אינו שייך לגרמניה". מסתבר, שככול שחולף הזמן, הגישה הזו חודרת לתוך השיח-הציבורי כחלק אינטגראלי מהזרם-המרכזי בגרמניה, גם אם היא לא נאמרת באופן מפורש.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מגמות חדשות בדעת-הקהל הגרמנית בשאלת הפליטים", מגזין המזרח התיכון, 11 באוגוסט 2016.

טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יולי 2016

ב-26 ביולי 2016, שני טרוריסטים מוסלמים - שהיו ידועים לשירותי הביטחון של צרפת - נכנסו לכנסייה מקומית הנמצאת באזור נורמנדי במטרה לבצע פיגוע-מיקוח בשם "אללה המוסלמי" נגד הכופרים והצלבנים. במהלך האירוע, הטרוריסטים מוסלמים שיספו את גרונו של כומר מקומי בן 84 ששהה בכנסייה. כוחות הביטחון של צרפת שהגיעו לזירה בעקבות מידע שהגיע מנזירה שהצליחה להימלט מהכנסייה, חיסלו את שני הטרוריסטים מוסלמים שהיו מזוהים עם ארגון "המדינה האסלאמית". מה כל-כך מיוחד באירוע הקטלני הזה שתפס את הכותרות הראשיות ברחבי-עולם במשך ימים רבים? המיוחד הוא, שהעולם מזדעזע כל פעם מחדש בפיגוע קטלני נוסף המתבצע שוב על אדמה מערבית, בשעה שהאדמה בעולם-האסלאמי רותחת ממעשים קטלניים בסדרי-גודל בלתי-נתפסים - כל יום, מידי יום, במשך שנים. כך למשל, בפיגוע אחד שהתבצע בעיר בגדאד ב-1 ביולי 2016, נהרגו 323 בני-אדם ועוד מאות רבות של אזרחים נוספים נפצעו. האירוע הברברי הזה שנעשה בשם אידיאולוגיה דתית אסלאמית שהביאה לחיסולם של מאות מוסלמים אחרים רק בשל היותם שייכים לזרם דתי אסלאמי שונה. ובכן, מה כל-כך מיוחד בפיגוע שהתבצע בכנסייה אחת הנמצאת בעיירה קטנה באזור נורמנדי?

מאז חודש נובמבר 2015 ועד לחודש יולי 2016, נהרגו בצרפת יותר מ-230 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים. לפחות 15 מההרוגים היו טרוריסטים מוסלמים שהצליחו לבצע את הפיגועים הקטלניים ביותר שהיו על אדמת אירופה בעשורים האחרונים. הפיגוע האסלאמי בכנסייה בנורמנדי, התרחש רק 12 ימים לאחר הפיגוע-הדריסה שהתבצע בעיר ניס ב-14 ביולי, שבו נהרגו 84 בני-אדם בידי טרוריסט מוסלמי אחד שדהר עם משאית כבדה לעבר אזרחים תמימים שחגגו את "יום הבסטיליה". לאחר הפיגוע בניס, דומה היה ששירותי-הביטחון של צרפת עוברים "רענון מבצעי" מסיבי כדי שמקרים כאלה לא יתבצעו שוב על אדמת צרפת. אולם, התברר, ששני טרוריסטים מוסלמים נוספים הצליחו לבצע רצח מזעזע נוסף בכנסייה נוצרית, למרות שהם היו ידועים לשירותי-המודיעין של צרפת. אלא, שה"פוליטיקה הצרפתית", בדומה למקרים נוספים ברחבי-העולם כמו ארה"ב ישראל, נוטה להתנהל על-פי שיקולים מערכתיים ותדמיתיים הגוברים לעיתים על שיקולים פרטניים. מעבר לביקורת שהוטחה ברשויות-הביטחון של צרפת לאחר הפיגוע בניס ובמיוחד לאחר הפיגוע בכנסייה בנורמנדי, אפשר לציין שתהליך הלמידה המערכתי כלפי איומים ביטחוניים דורש אורך-רוח ממושך. התהליך הזה לעיתים דורש  אומץ ממשלתי ואזרחי, הנרכש במהלך הזמן, גם אם לעיתים המציאות נראית כבלתי-נשלטת בידי הגורמים המוסמכים האמונים על הביטחון הציבורי.

בעקבות סדרת הפיגועים שהיו בצרפת ובגרמניה, ובעקבות ניסיון ההפיכה הצבאי שהיה בטורקיה ב-15 ביולי 2016, השיח-הביטחוני הציבורי והשיח-האסלאמי הציבורי תפס את הכותרות הראשיות בכל המדינות הדמוקרטיות ברחבי-העולם. יש כאן שילוב הנראה מסוכן המתבטא בסוג מסוים של מלחמת-דת העלולה לגלוש לפסים אלימים מאוד. מי שביטא לאחרונה את הסכנה המתפתחת הזו היה ארדואן, נשיא טורקיה, שהטיח ביקורת קשה במדינות המערב התומכות, לדעתו, בטרור נגד טורקיה ובניסיון ההפיכה הצבאי שהיה ביולי 2016. את האיום המפורש ביטא ארדואן באופן הבא: "יש לנו את אללה, אבל יש לנו גם טנקים". השיח-הבינלאומי המתלהם הזה, מציב פעם נוספת לקהילה הבינלאומית אתגר משמעותי המתבטא במושג "בעיית האיום האסלאמי" - הלובש צורה ופושט צורה בהתאם לשינויי העיתים.

באופן מפתיע, דווקא בשעה שהעולם-הערבי קורס כולו מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, ודווקא בשעה שהאיומים האסלאמיים גוברים על המדינות הדמוקרטיות הליבראליות, חלקים אחדים בתקשורת הישראלית הגבירו את התקפותיהם המילוליות המרושעות כלפי מדינת-ישראל, כלפי תושביה וכלפי אורחות-חייה, המבטאות פסיכוזה תקשורתית אנטי-ישראלית מן הסוג הנחות ביותר הראוי למחקר פסיכולוגי מעמיק. התופעה הזו אינה מתרחשת בחו"ל, אלא היא נמצאת ממש מול עיניכם - כל יום, כל היום. זהו משטר-תקשורתי של רוע-אנטישמי המתנהל תחת הכיסוי של חופש-הביטוי הקיים במדינת-ישראל הדמוקרטית והליבראלית. ובכך, למעשה, מטשטש הגבול-הדק בין עיתון "הארץ" (למשל), לבין ארגון בחמאס בעזה ולארגון חיזבאללה בלבנון ולשאר הארגונים הברבריים הפועלים ברחבי-העולם. המספרים בטבלה הנוכחית של חודש יולי 2016, אינם שונים בהרבה מהמספרים של החודשים הקודמים של השנים האחרונות. זהו רצף של מספרים שמאחוריהם מסתתרת טרגדיה אנושית קשה הנובעת בחלקה מבעיה של "הגדרת הבעיה" - לא רק במובן האינטלקטואלי, אלא בעיקר במובן המעשי.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - יולי 2016

מדינה:	הרוגים:	פצועים/הערות:
סוריה:	4,794	מתוכם, 1590 אזרחים הרוגים
עיראק;	2,647	4,000 פצועים
אפגניסטן:	1,074	3,000 פצועים
תימן:	595	2,000 פצועים
טורקיה:	410	כולל הרוגים בהפיכה הצבאית
ניגריה:	406	2,000 פצועים
דרום-סודאן:	320	1,500 פצועים
לוב:	170	--
לוב - צרפת:	3	חיילים צרפתים
צרפת - טרור אסלאמי - נורמנדי	3	2 מהם טרוריסטים מוסלמים שרצחו כומר צרפתי
צרפת - טרור אסלאמי - ניס	84	300 פצועים
מצרים:	118	רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
סומליה:	79	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	72	--
הודו - קשמיר:	61	200 פצועים
סעודיה:	55	כולל הרוגים על גבול תימן
מאלי:	46	--
פקיסטן:	46	--
בנגלדש:	42	--
איראן:	31	חיילים + טרוריסטים כורדים
קניה - טרור אסלאמי:	20	--
גרמניה - טרור אסלאמי ואתני	13	3 מהם טרוריסטים
רוסיה - קווקז:	12	--
ניז'ר:	10	--
סודאן:	8	--
צ'אד:	6	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	6	--
קזחסטן - טרור אסלאמי:	4	--
קמרון:	3	--
טוניסיה:	2	--
אלג'יריה:	1	--
ישראל - עזה:	--	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	4	3 מהם טרוריסטים + 1 שנפגע בטעות.
ישראל - טרור:	--	ישראלי שנרצח ב-1 ביולי, נכלל בסיכום של חודש יוני
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	64	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	9	--
סיכום:	11,218 הרוגים	12,700 פצועים

בסיכומו של דבר, בחודש יולי 2016, נהרגו 11,218 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 15,015 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 11,857 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,691; בחודש מרס נהרגו 10,705; בחודש פברואר נהרגו 12,559 בני-אדם ובחודש ינואר נהרגו 12,261 בני-אדם. בחודשים ינואר-יולי 2016 נהרגו 84,247 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור, באלימות דתית-אסלאמית, בקרבות ובמלחמות-אזרחים המתנהלות במדינות רבות המרחב הערבי והאסלאמי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, " טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יולי 2016", מגזין המזרח התיכון, 4 באוגוסט 2016.