ההיסטוריה הגרמנית בעיני התרבות הגרמנית

בשנת 2019 גרמניה תתחרה, יחד עם ישראל, על מושב ב"מועצת הביטחון של האומות המאוחדות". בתחילת ינואר 2011, גרמניה הייתה חברה לא קבועה ב"מועצת הביטחון" למשך שנתיים. ישראל מעולם לא הייתה חברה במועצה למרות שהיא אחת מהחברות הוותיקות באו"ם. ישראל הצטרפה לאו"ם בשנת 1949 והיא נחשבת לאחת מהדמוקרטיות הוותיקות בעולם. גרמניה, לעומת זאת, התקבלה כחברה מלאה רק בשנת 1973. בנוסף לכך, אם לא תהיינה הפתעות גדולות, התל"ג לנפש של ישראל יוכל לעבור את זה של גרמניה בתוך שנים ספורות.

לאור מאמציה של גרמניה להתקבל ל"מועצת הביטחון", סיכוייה של ישראל נחשבים כרגע לקלושים. בדיקה מעמיקה יותר לגבי ההתנהלות הגרמנית בנושא הזה מעלה, שגרמניה דוחפת לבצע רפורמה ב"מועצת הביטחון", וזאת במטרה לקבל מושב קבוע במועצה על כל המשתמע מכך. התוקף המוסרי שעומד מאחורי הדרישה הזו מתבטא בכך שלגרמניה יש את הכלכלה השלישית בגדולה בעולם, וכן היא נחשבת לאחת מהתורמות הגדולות לאו"ם. המערכת הפוליטית הגרמנית כולה נחושה להגיע לרגע הזה. אם התוכנית הגרמנית תתגשם, זה יהיה אחד מהמהלכים המוצלחים ביותר של מדיניות-החוץ הגרמנית בהפיכתה של גרמניה למעצמה עולמית עם כלכלה איתנה, וכן עם צבא-קבע מקצועי ברמה טכנולוגית גבוהה ביותר המשולבים ברצון אידיאולוגי כביר להוות מוקד של השפעה על המערכת-הבינלאומית. כדי להכשיר את הקרקע לכול המהלכים העתידיים של גרמניה, היה צורך לבצע רביזיה בחשיבה ההיסטורית בנוגע להתנהלותה של החברה הגרמנית ושל הצבא הגרמני לאורך כל מלחמת-העולם השנייה. לפני שנבהיר מעט את הנקודה הזו, המשבר באוקראינה של סוף בפברואר 2014 יכול להוות נקודת פתיחה נאותה להמשך הדיון.

לאור המשבר באוקראינה ופלישתה של רוסיה לחצי-האי קרים, ג'ון קרי שר-החוץ האמריקאי נפגש עם עמיתו הגרמני פרנק וולטר שטיינמאייר. לאחר הפגישה, השניים יצאו למסיבת עיתונאים קצרה. שטיינמאייר נשמע כמו מנהיג של מעצמה, בעוד קרי נראה כמו מישהו שקיבל נזיפה מעמיתו הגרמני. אך למען האמת, גם גרמניה אינה מסוגלת לנקוט בצעדים מעשיים נגד פוטין משום שכ-40 אחוזים מאספקת הגז של גרמניה מגיעים מרוסיה. גרמניה מייצאת לרוסיה בסכום של 36 מיליארד אירו (על-פי נתונים לשנת 2013), בעוד שרוסיה מייצאת לגרמניה בסכום של 40 מיליארד אירו. רוסיה יכולה להסתדר בלי הטובין הגרמני, אך ספק רב גרמניה יכולה להתנהל כיאות ללא אספקת הגז הרוסי.

ועם זאת, הפוליטיקה הגרמנית אוהבת את המהלכים הבינלאומיים שבהם גרמניה יוזמת, נוזפת או מזהירה את הצדדים בהתאם למעמדה החדש. לתהליך הזה שהתחולל בגרמניה יש שורשים עמוקים הקשורים להצגתה של ההיסטוריה הגרמנית עבור הציבור הגרמני - בעיקר בכל מה שקשור לאירועי מלחמת-העולם השנייה ולרציחתם של 6 מיליון יהודים. זה לא היה סתם רצח, אלא זו הייתה השמדת-עם מכוונת שנעשתה בשיתופו ובשתיקתו של כל הציבור הגרמני. ובכן, איך מתמודדים עם המטען ההיסטורי הקשה הזה? שוב, ל"תרבות הגרמנית" יש תפקיד חשוב במחזה הזה - כפי שהיה לה תפקיד חשוב גם בתקופות האפלות של היסטוריה הגרמנית לאורך 50 השנים הראשונות של המאה ה-20.

בשנת 2013 הוקרנה בטלוויזיה הגרמנית סדרה מרשימה על ההיסטוריה הגרמנית ועל הרקע להתהוותו של העם-הגרמני. במהלך הסדרה הובאו שחזורים מדהימים על אירועים היסטוריים, על קרבות שעיצבו את גבולותיה של גרמניה, על התרבות הגרמנית, על התהוותה של הדת בגרמניה ועל היסודות הפוליטיים עליהם הושתתה החברה הגרמנית. אלא, שדווקא האירועים הגורליים של 1945-1933 שבאמת עיצבו את גרמניה כמדינה וכחברה ואשר השפיעו על העולם כולו, קיבלו אזכור דליל של לא יותר מדקה וחצי תוך-כדי דילוג קליל לשנת 1990 - שנה שבה אוחדו גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית ליחידה טריטוריאלית אחת. הסדרה הזו, למעשה, מציינת באופן ברור את סופו של התהליך התודעתי ההיסטורי שעבר על החברה הגרמנית בנוגע לחלקה של גרמניה בהובלת האירועים האלימים והקטלניים של מלחמת-העולם השנייה. מהבחינה הזו, האירועים הנוגעים לעלייתו של היטלר לשלטון ושל אירועי מלחמת-העולם השנייה קיבלו מימד של אנקדוטה היסטורית - ולא יותר מכך. ברצף ההיסטורי ההגיוני של גרמניה שעוצב למען הציבור בידי יוצרי הסדרה, היה "צורך פסיכולוגי" לדלג על פרקים היסטוריים אפלים שלא יקלקלו את הסיפור הגרמני הגדול.

ל"צורך הפסיכולוגי" הזה יש שורשים שהחלו למעשה מייד לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה ב-1945. מייד לאחר המלחמה, דומה היה, שהגרמנים פשוט "הפכו דף". "משפטי נירנברג" לא עניינו במיוחד את הציבור הגרמני שהיה עסוק בשיקום מדינתו ובקליטתם של מיליוני גרמנים שגרושו מאזורים בהם שלט הצבא האדום. המאבק הבין-גושי בין רוסיה לארה"ב, הציב את גרמניה באחד מהמוקדים החשובים ביותר באירופה, וזאת בניגוד גמור לתוכניות של בעלות-הברית להפוך את גרמניה ל"מדינה של איכרים ללא תעשייה" כעונש על אכזריותה וגזענותה במהלך המלחמה. מהבחינה הזו, המאבק הבין-גושי, שיחק לידיהם של הגרמנים שביקשו לעצב תודעה היסטורית חדשה במנותק מאירועי המלחמה ומשואת יהודי אירופה. כבר ב-1950, רק חמש שנים לאחר המלחמה, הגרמנים יכלו לדבר בסיפוק על "הנס הכלכלי הגרמני" שצבר תאוצה רבה גם לאחר שנות ה-60 של המאה הקודמת. גרמניה הייתה עסוקה בפיחות כלכלי מואץ, אלא שבתקופה ההיא גרמניה הייתה זקוקה להצדקות מוסריות כדי להמשיך בדרכה כאילו שום דבר מיוחד לא התרחש כמה שנים קודם לכן.

נקודת-ציון חשובה בתהליך הזה הייתה עם פרסום  ספרה של חנה ארנדט ,"אייכמן בירושלים - דו'ח על הבנאליות של הרוע" שיצא לאור בגרמנית המערבית בשנת 1963, שסיפק את ההוכחות הרצויות עליהן הונחה התשתית האידיאולוגית שלשואה היהודית באירופה אין כל ייחוד. בהינף קולמוס, חנה ארנדט הצליחה להפוך את "הרוע הגרמני הגזעני" לסוג של "רוע בנאלי" שאינו שונה בהרבה ממעשים איומים אחרים המתרחשים ברחבי-העולם. בכך, היא העניקה לגרמנים סוג של הכשר אידיאולוגי על היותם בני-אדם שפעלו בתקופת המשטר הנאצי כפי שהיה נוהג כל עם אחר. בכך, הייחודיות של השואה הפכה לעניין שולי, דבר שקלע באורח-מדויק לשאיפה של הגרמנית לבחון את השואה במעטה של היגיון נורמאלי כביכול. אין תימה איפה, שחנה ארנדט זוכה להערצה רבה בגרמניה והיא זוכה לאזכורים ולהנצחה במקומות רבים ברחבי המדינה הגרמנית. יהדותה של חנה ארנדט מעניקה לדבריה סוג של תוקף-מוסרי הקולע ל"צורך הפסיכולוגי" של האינטלקטואל הגרמני הממוצע הנאלץ להתמודד עם העבר האפל של מדינתו. יתרה מזאת, דבריה של ארנדט על כך שמשפט אייכמן היה כלי תעמולתי בידי השלטון הישראלי שנועד לבסס את הלגיטימציה של מדינת-ישראל ואף שימש כלי שנועד כדי לבסס את שאיפותיה הלאומיות, קלעו בדיוק-נמרץ לצורך של הציבור הגרמני להעביר את מוקד הדיון העיקרי. דהיינו, ממעשיה של גרמניה בתקופת השואה לדיון על ישראל, לאומיותה ויהדותה. אמירותיה הגזעניות של חנה ארנדט על המרקם האנושי של ישראל באותן שנים, הצדיקו את התחושות הגזעניות של האירופאי הממוצע בנוגע ליהודים ולמדינת-ישראל. בסיכומו של דבר, הספר של ארנדט עדיין מעצב את התודעה של האינטלקטואל הגרמני הממוצע הן ביחס לשואה והן ביחס למדינת-ישראל למרות הזמן הרב שעבר מאז הופעתו לראשונה בשנת 1963.

אחד מאירועים הבולטים במהפך התודעתי של "התרבות הגרמנית" התרחש עם הופעתו של הסרט "נער קריאה" המבוסס על רומן של הסופר הגרמני ברנהרד שלינק (Bernhard Schlink), יליד 1944. הספר יצא-לאור בשנת 1995. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2008 בכיכובה של השחקנית קייט וינסלט שזכתה באוסקר על הופעתה הסרט - שקיבל מימון של כ-4 מיליון דולר מקרנות גרמניות. הסרט עוסק בשומרת במחנה ההשמדה אושוויץ המואשמת ברצח של 300 נשים יהודיות שנשרפו בכנסייה במהלך צעדת-המוות. השומרת מואשמת בכך שהיא לא פתחה להן את הדלת כדי להימלט. השומרת, האנה שמיץ, מוכנה לקבל על עצמה את האשמה הכבדה רק כדי לא להודות שהיא למעשה אינה יודעת קרוא וכתוב. הסיפור מובא מנקודת-מבט של גבר שניהל עימה רומן מיני לאחר המלחמה היותו בן 16 כשהיא הייתה בת 36. במהלך הרומן ביניהם, הנער היה עסוק בהקראת ספרים לפי בקשתה של האנה. רק בעקבות המשפט, שנים רבות לאחר סיום הרומן, הנער, שהפך לגבר, מבין את בקשתה של האנה. דהיינו, היא למעשה אנאלפביתית. במהלך המשפט, האנה יכולה להוכיח בקלות שהיא אינה אשמה במותן של הנשים, אולם הבושה על היותה אנאלפביתית דוחקת אותה לקבל על עצמה את האשמה ולפיכך מוטלים עליה 20 שנות מאסר בגין המעשה.

הסרט זכה להצלחה גדולה גם בזכות הסצנות המיניות ומשחקה המעולה של קייט וינסלט. הספר תורגם ל-40 שפות והפך לרב-מכר. אולם, כאן בדיוק טמונה הבעיה. הספר מספק בדיוק את הצורך הנפשי של הגרמני הממוצע לעסוק בשואה היהודית מנקודת-מבט שולית בלבד. אין כאן שאלות מוסריות גדולות ואשמה קולקטיבית בנוגע למעשה. אולם, יש כאן אישה המתגלה כאנאלפביתית הלוקה בשיקול-דעת לקוי - ולא יותר מזה. במילים אחרות, לאורך כל הספר, הנקודה העיקרית היא שהאנה אינה יודעת קרוא וכתוב, כאילו זה הדבר החשוב ביותר שהתרחש במהלך התקופה בה הושמדה יהדות אירופה בידי גרמניה. הפיכתה של האנה ל"קורבן", משלים למעשה את המהפך ההיסטורי התודעתי שעבר על גרמניה בעשרות השנים האחרונות, הנעשה גם בעזרת שכתוב בוטה של ההיסטוריה הגרמנית שתהא המותאמת לתדמית הרצויה של גרמניה בעיני עצמה. ביטוי לכך נעשה גם בסרט דוקומנטארי מעולה בשם "ההתקפה על ברלין" שהופק בידי הטלוויזיה הגרמני בשנת 2010.

הסרט הדוקומנטארי "ההתקפה על ברלין - 1945" הופק בעזרת הטלוויזיה הגרמנית באמצעות שימוש בצילומים שנעשו בידי הצבא האדום שתכנן את הקרב האחרון נגד האויב הגרמני ואת כיבושה של ברלין. בסרט, שאורכו כשעה וחצי, מופרטים כל ההכנות המבצעיות שהחלו כבר בינואר 1945. ההתקפה המסיבית הרוסית החלה ב-16 באפריל 1945 והסתיימה עם כיבושה של ברלין וכניעתו המוחלטת של הצבא הגרמני ב-2 במאי 1945, וזאת לאחר קרב דמים רווי קורבנות. בעזרת קריינות מעולה ובגרמנית משובחת, הצופה מקבל תמונה היסטורית מפורטת מנקודת-מבט רוסית תוך כדי ציטוטים מיומנים שנכתבו הן בידי רוסים והן בידי גרמנים. אלא שמפיקי הסדרה העדיפו לסיים את השניות האחרונות של הסרט בתיאור קשה של אישה גרמניה שעברה אונס בידי חייל רוסי, וזאת כחלק "מנקמת הניצחון" (כך לפי הקריין בסרט) של רוסיה על גרמניה. וכך, בעזרת סיפורים על נשים, ילדים ושבויים גרמנים שנפלו לידי הצבא האדום, גרמניה מנסה פעם אחר פעם להדגיש את היותה "קורבן" לאירועים והרצחניים של מלחמת-העולם השנייה, וזאת כדי לספק לעצמה תדמית היסטורית נוחה יותר העומדת בסתירה לעברה ההיסטורי האפל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית", מגזין המזרח התיכון, 6 במרס 2014.

טרור אסלאמי - פברואר 2014

בשעה שנערך "שבוע האפרטהייד" נגד ישראל בקמפוסים אחדים ברחבי ארה"ב, בעידודם ובתמיכתם של גורמים ישראלים קיצוניים, מסע הרצח האסלאמי, שהביא להריגתם של אלפי בני-אדם נוספים, נמשך גם לאורך כל חודש בפברואר 2014 - כפי שהוא נמשך כבר שנים רבות מאוד תוך כדי התעלמות מכוונת מצד גורמים תקשורתיים ואקדמיים רבים. כך למשל, טרוריסטים מוסלמים בניגריה טבחו למוות עשרות רבות של תלמידים שכל חטאם היה שהם למדו בבית-ספר שהעניק ערכים המנוגדים לערכים הגזעניים המזוהים עם ארגון הטרור האסלאמי "בוקו חראם". במהלך התקופה הנדונה, נרצחו בניגריה מאות בני-אדם - רבים מהם היו נוצרים - בהתקפות טרור אכזריות וקשות מנשוא שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון "בוקו חראם". הטרור האסלאמי המתבצע בניגריה אינו שונה בהרבה מהטרור האסלאמי המתבצע מעזה, מסיני, מלבנון, מהרשות הפלסטינית או זה המתבצע בעיראק, בסוריה, בתימן, בסומליה ובפיליפינים. כולם שואבים את השראתם מאותו מקור ברור וידוע לכול. האפרטהייד האמיתי שורר במרחב האסלאמי כולו - בדרגות כאלה ואחרות.

מעט מאוד מהאירועים האלימים הללו המתרחשים ברחבי העולם-האסלאמי מידי יום ביומו, מצליחים לחדור את האטימות של התקשורת הבינלאומית ובמיוחד זו הישראלית - העסוקה בהתשה יומיומית של הציבור הישראלי בעניינים הנגועים ברכילות פוליטית שיש לה סממנים מובהקים של הטיה פוליטית ברורה. מעט מאוד מהאירועים האלה, הקשורים לטרור האסלאמי האלים והגזעני, מגיעים לשוליים של עמודי החדשות או נסקרים באמצעי התקשורת האלקטרוניים.

זו השנה החמישית שאנו מנסים לפרוץ את חומת האטימות התקשורתית בנוגע למה שמתחולל במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו כמו בקווקז, בפיליפינים, בתאילנד, בסין, בקניה, בהודו ובמקומות נוספים. אולם, לפני שאנו מבקרים את התקשורת הבינלאומית בנושא הזה, כדאי מאוד לבדוק את עצמנו - האם אנו מעניקים את הסיקור הראוי למעשי הזוועה המתחוללים במרחב כולו. האם העיסוק היומיומי של התקשורת הישראלית בעניינים פנימיים טפלים נובע אך ורק מעצלנות אינטלקטואלית שיש לכך סיבות נוספות שנועדו להעמיד את המותג "ישראל" במוקד ההתרחשויות האזוריות והבינלאומיות. כך או כך, אנחנו נמשיך להעביר לכם מידע יומיומי וסיכום חודשי על כל אירועי הטרור האסלאמי, באמצעות מגזין המזרח התיכון, מתוך תקווה שחומת האטימות הזו תיפול בסופו של דבר.

בסיכומו של דבר, בחודש פברואר 2014 נהרגו 7,422 בני-אדם; בחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. בשני החודשים הראשונים של שנת 2014 נהרגו 17,962 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - פברואר 2014

מדינה:	הרוגים: (כולל חיילי נאט"ו)	פצועים: (אומדן בלבד)
סוריה:	3,379	6,000
עיראק:	1,705 (כולל מאות טרוריסטים מוסלמים שאינם נכנסים לסטטיסטיקה הרשמית של עיראק)	2,000
דרום-סודאן:	476	1,000
ניגריה:	474	אלפים רבים
אפגניסטן:	404 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	1,500
פקיסטן:	245	1,000
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	148 (דיווח תקשורתי בלבד)	אלפים רבים
תימן:	130	מאות
מצרים:	129 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים)	מאות
פיליפינים - טרור אסלאמי:	72	--
מאלי:	61	--
סומליה:	53	--
טוניסיה:	30	--
לבנון:	25	--
לוב:	18	--
סודאן - דארפור:	14 (דיווח תקשורתי בלבד)	--
הודו - קשמיר:	12	--
סין - טרור אסלאמי:	11 (כולם טרוריסטים מוסלמים)	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	9	--
אלג'יריה:	8	--
רוסיה - קווקז:	4	--
קניה - טרור אסלאמי:	3	--
בחריין:	1 (שוטר)	--
ישראל - רצועת-עזה:	1 (תושב מוסלמי)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	1 (טרוריסט מוסלמי ברמאללה)	--
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	9	--
תימן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר דיווח	--
פקיסטן - חיסולים ממוקדים אמריקאים:	לא נמסר דיווח	--
סומליה - חיסולים ממוקדים אמריקאים"	לא נמסר דיווח	--
סה"כ:	7,422 הרוגים	11,500 פצועים

המלחמה בטרור האסלאמי:

האירועים האלימים בניגריה שגרמו למותם של מאות בני-אדם בפיגועי טרור במהלך חודש פברואר 2014, דרבן את הגורמים הרשמיים בניגריה לנקוט במדיניות אלימה כלפי גורמי טרור אסלאמיים המזוהים עם ארגון "בוקו חראם". עד כה כל האמצעים הצבאיים הללו, אינם מועילים לנוכח המדיניות הקטלנית של הארגון כלפי אוכלוסיות שאינן מתיישרות לחלוטין עם הקו הנוקשה של הארגון. למעשה, ממשלת ניגריה וצבאה, איבדו את השליטה על הנעשה בצפון המדינה, שכן הארגון עדיין יכול לבצע התקפות רחבות-היקף הגורמות למאות רבות של הרוגים מידי חודש.

מבצעים צבאיים התבצעו נגד גורמי טרור אסלאמיים במהלך חודש פברואר 2014 גם במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, בפיליפינים ובעיראק. מנגד, מלחמות-אזרחים עקובת-מדם מתנהלות בעוצמה רבה בסוריה, בדרום-סודאן, בעיראק ורפובליקה של מזרח אפריקה. במקומות רבים במרחב האסלאמי, למעשה, שוררת מלחמת-אזרחים לטנטית בעוצמות משתנות, וזאת בהתאם ליכולת של ארגוני הטרור האסלאמיים לאכוף את שליטתם הנובעת, בין היתר, מהתרופפות של השלטון המרכזי.

במהלך חודש פברואר 2014 נהרגו באפגניסטן 9 חיילי נאט"ו. בחודשיים הראשונים של השנה נהרגו באפגניסטן 17 חיילי נאט"ו. לאורך כל התקופה הנדונה לא נמסר על חיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בתימן, פקיסטן או בסומליה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2014", מגזין המזרח התיכון, 3 במרס 2014.

יחסי גרמניה ישראל

ב-24 בפברואר 2014, הגיעה לישראל לביקור בזק קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל יחד עם משלחת גדולה מאוד של חברי הממשלה הגרמנית כדי לציין 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל לגרמניה. אין ספק שאנגלה מרקל היא ידידה נאמנה לישראל. למרות שחלקים בתקשורת הישראלית ניסו לקלקל במזיד את אווירת היחסים המיוחדים השוררים בין שתי המדינות, מבחינה הצהרתית ופומבית גרמניה חותרת בהתמדה לכונן יחסים הדוקים עם ישראל בתחומים רבים הנוגעים לכלכלה, טכנולוגיה ומדע. בתחומים האלה, ישראל זוכה להוקרה, יוצאת מגדר הרגיל, בקרב כל המדינות הדמוקרטיות וכן גם בקרב מדינות כמו סין, הודו, רוסיה ומדינות נוספות באפריקה ובדרום-אמריקה. אין תימה איפה, שאנו רואים שיטפון של משלחות המגיעות לישראל על-מנת לבחון שיתופי-פעולה מדעיים ועסקיים בעשרות תחומים שונים ומגוונים. ברוב המקרים, לישראל יש פתרונות טכנולוגיים ייחודיים שיש ביכולתם לסייע למאות מיליוני בני-אדם ברחבי העולם.

על-פניו, הקשר לישראל מאוד חשוב לגרמניה. אולם מתחת לפני השטח, מתחוללים בגרמניה תהליכים תודעתיים ברמה הלאומית בנוגע להיסטוריה הגרמנית והקשורים גם למעמדה הבינלאומי - תהליכים העלולים להשפיע גם על ישראל, וזאת ללא שום קשר למעשיה או למחדליה של ממשלה ישראלית כלשהי. התהליכים הללו, המתרחשים בגרמניה במהלך 20 השנים האחרונות, קשורים בעיקר לטרנספורמציה ההיסטורית תודעתית הרואה את אירועי מלחמת-העולם השנייה דרך הפריזמה של "קורבן" ולא של תוקפן-רצחני שיש לו אחריות בלעדית להריגתם של עשרות-מיליוני בני-אדם, וכן אחריות אישית של כל גרמני וגרמני להשמדת העם היהודי על אדמת אירופה ואף מעבר לה. במילים אחרות, הציבור הגרמני עובר "שטיפת מוח" יומיומית בנוגע למלחמת-העולם השנייה באמצעות ספרים, מאמרים, סרטים עלילתיים וסרטים דוקומנטריים, בכינוסים ובעצרות-זיכרון בהם מוצגים האזרחים הגרמנים כ"קורבנות" של הנסיבות ושל כוחות היסטוריים הגדולים מהם. ל"שטיפת המוח" הזו, המתקבלת בהתלהבות על-ידי הציבור הגרמני העממי, שותפים גם כמה "אנשי רוח" ישראלים והיהודים, הרואים ב"גרמניה החדשה" מושא להערצה. צריך לשים לב, שגם הציבור הערבי עבר טרנספורמציה כזו לאחר מלחמת-העצמאות ב-1948, לאור כישלונן של מדינת-ערב לחסל את מדינת-ישראל הצעירה. כישלון תוכנית ההשמדה הערבית, הפך באורח-פלא לאידיאולוגיה של מסכנות, פליטות ותחושות עמוקות של קורבן המצפה לנקמה.

לפני שנביא דוגמאות אחדות שיבהירו את התמונה בנוגע למה שמתחולל בגרמניה בתחום ההיסטורי-התודעתי, כדי לשים-לב להתנהגות של הפוליטיקה הגרמנית ביחס לנושאים אחדים הקשורים לישראל. כפי שציינו בתחילת המאמר, הקשרים עם ישראל חשובים מאוד לגרמניה - אך זוהי תבנית של יחסי-ציבור הקשורה בעיקר למעמדה של גרמניה בזירה הבינלאומית וקשורה גם לדימוי העצמי של הגרמנים כאומה וכמדינה ריבונית. לפיכך, גרמניה מביעה תמיכה בישראל והיא אף מספקת לה אמצעים חשובים הקשורים לביטחונה - כמו בניית צוללות מתוחכמות וקשרי מודיעין הדוקים. אולם, במקביל לכך, גרמניה אחראית באופן מוחלט גם לבנייתה של תוכנית הנשק הכימי של עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין.  מובטח לכם, שאחרי שגרמניה תמסור לישראל את הצוללת השישית בסוף העשור הנוכחי, אותן צוללות יימכרו גם למדינות נוספות במזרח-התיכון. העניין הזה מוביל אותנו להסתכל בקצרה גם על העניין הפלסטיני מנקודת-מבט גרמנית.

במהלך הביקור הממלכתי שנערך בישראל ב-24 בפברואר 2014, שר-החוץ הגרמני, פרנק וולטר שטיינמאייר, שחרר הזהרה לתקשורת ש"גורמים קיצוניים בימין הישראלי עלולים לסכל את ההסכם עם  הרשות הפלסטינית". כנראה שגורמי טרור אסלאמיים המזוהים עם הפלסטינים שהצהירו שהם מתנגדים לכול הסכם עם ישראל, פחות מפחידים אותו מכמה פוליטיקאים ישראלים שיש להם הסתייגויות נבונות בנוגע להסכם המתגבש עם הרשות-הפלסטינית של אבו-מאזן. זאת בדיוק הבעיה עם הפוליטיקה הגרמנית בנוגע לישראל - עיסוק אובססיבי בנושא הפלסטיני כחלק מתהליך של "שטיפת המוח" המתנהל במישורים רבים הנוגעים ליחסי גרמניה-ישראל. במסגרת הזו, למרות האמירות הפומביות של ראשי השלטון הגרמני בנוגע לביטחונה של מדינה ישראל כמדינה יהודית, גרמניה מממנת גורמים רדיקליים המטיפים לחיסולה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. למעשה, גרמניה פועלת באורח-דומה כלפי ישראל מאז שהחלו שתי המדינות לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בשנת 1965. במילים אחרות, מאחורי ההצהרות פומביות על תמיכה בישראל, מסתתרת מדיניות גרמנית ברורה הנשענת על התפיסה האירופאית המסורתית המתבטאת בכך ש"היהודים לא יודעים מה טוב בשבילם". לפיכך, התפתחה כאן מדיניות של "אנטישמיות חומלת" הבאה לידי ביטוי במושג שצריך "להציל את ישראל מעצמה" בדומה למה שמתחולל מעל דפי העיתון האמריקאי "הניו יורק טיימס". לצערנו הרב, גם את הגישה השגויה הזו מטפחים ישראלים ויהודים שיש להם אג'נדה פוליטית מהסוג הידוע. אין תימה איפה, שבעיני הפוליטיקה הגרמנית, ישראל הפכה לבת-חסות הזקוקה לייעוץ קשוח בענייניה הפנימיים ובעניינים הקשורים ליחסיה של ישראל עם שכנותיה. מבחינתה של גרמניה, המהפך ביחסי גרמניה-ישראל הושלם בצלחה.

הפוליטיקאים הישראלים והתקשורת הישראלית מציירים את ישראל כמדינה השרויה בחרדת-נטישה, בעיקר בשעה שהם מגיבים באגרסיביות מילולית כלפי נושאים הטעונים מבחינה רגשית. החרדה הזו מנוצלת היטב בידי מדינות אחדות המבקשות להגביר את השפעתן על ישראל, וזאת בניגוד לאינטרס הישראלי. מהבחינה הזו, הפוליטיקה גרמנית פעולת באורח שונה לחלוטין: היא בלתי-מתלהמת ברמה התקשורתית, אך היא מפעילה קשיחות בלתי-מתפשרת בחדרי חדרים בסגנון הבירוקרטי הגרמני הידוע. העניין הזה אינו נוגע רק לעניינים בינלאומיים, אלא הוא אופייני גם לעניינים הקשורים לפוליטיקה הפנימית של גרמניה. הקשיחות הזו כלפי ישראל נשענת, בין היתר, על מהפך בדימוי העצמי שעברה החברה הגרמנית בשני העשורים האחרונים הנשענים על יסודות של עוצמה כלכלית גדולה ועל בניית כוח צבאי מרשים ברמה טכנולוגית גבוהה מאוד. כל זה מגובה בעזרת תעמולה יומיומית שנועדה לשנות את התפיסה ההיסטורית בנוגע לחלקה של גרמניה באירועי מלחמת-העולם השנייה ובאחריותה של גרמניה לחיסולם של יהודי אירופה עד 1945.

בדומה למה שהתחולל בהיסטוריה האלימה של גרמניה ב-50 השנים הראשונות של המאה ה-20, גם במקרה הזה "התרבות הגרמנית" נרתמה במסירות במטרה ליצור דימוי חדש להיסטוריה הגרמנית במלחמת-העולם השנייה, וזאת בהתאם לתכתיב הפוליטי החדש:

בחודש מאי 2013, הטלוויזיה הגרמנית הקדישה, כמו כל שנה, שבוע שידורים שלם לציון מלחמת-העולם השנייה. כבר לפי שמות הסרטים היה אפשר להבין לאן נושבת "הרוח הגרמנית החדשה" ולרביזיה ההיסטורית המוצגת לעיני הגרמני הממוצע בנוגע למלחמה זו. כך למשל, במהלך השבוע המדובר, הוקרנו סרטים דוקומנטריים שעסקו ב"סקס במחנות הריכוז" ו"סיפורי אהבה בין חיילים גרמנים לנשים צרפתיות" בתקופת הכיבוש הגרמני על צרפת. במהלך השבוע הוקרנו סרטים עלילתיים כמו "אישה בברלין" המבוסס על ספר שנכתב בידי אישה אנונימית על כיבוש ברלין בידי חיילי הצבא האדום ועל האונס ההמוני שחלקן עברו בשבועות הראשונים של הכיבוש (רק לאחר מותה של הכותבת בשנת 2001, התבררה זהותה האמיתית); כמו כן הוקרנה הסדרה "האימהות שלנו, האבות שלנו" העוסקת בקורותיהם של חמישה גיבורים גרמנים - שתי נשים, שני אחים ויהודי אחד - החל מ-1941 ועד לשנת 1945. הסדרה הזו זכתה לרייטינג גבוה מאוד בגרמניה, אך היא עוררה ביקורת רבה בפולין, בארה"ב ובמדינות נוספות בשל הניסיון המלאכותי להציג את אירועי המלחמה מתחת לפילטר הגרמני שנועד ליצור אמפתיה כלפי הגיבורים הגרמנים במהלך המלחמה. הסדרה הפכה לסרט בשם "דור מלחמה" המוקרן בישראל החל מחודש ינואר 2014. בנוסף לכך הוקרן סרט על "גורלם האיום של תושבי העיר דרזדן" במהלך ההפצצות על העיר שהתבצעו בידי בעלות-הברית באמצע חודש פברואר 1945. שני סרטים נוספים עסקו בגורלם האיום של הפליטים הגרמנים שברחו מאימת הצבא האדום שהיה בדרכו לגרמניה. בסרטים הללו, כל המרכיבים המזוהים עם השואה היהודית הוכנסו לעלילה כמו רכבות, מזוודות, ילדים מופרדים מהוריהם, בובות מוטלות על פסי רכבת, קרונות דחוסים באנשים, חיפושי קרובים, מסע רגלי בשלג, אונס וחרדה אין סופית מהגורל הבלתי-ידוע.

על-פי הסרטים שהוקרנו במהלך השבוע, של חודש מאי 2013, לציון מלחמת-העולם השנייה, היה אפשר להבין ש"חייזרים בלתי-מזוהים השתלטו על גרמניה", וכי הגרמנים היו בסך-הכל קורבנות של הנסיבות ההיסטוריות העגומות והבלתי-נשלטות. הגישה ההיסטורית הזו, על היותה של גרמניה "קורבן" נוסף במלחמת-העולם השנייה, מקבלת עידוד מכל שדרות החברה הגרמנית - ובמיוחד מהפוליטיקאים הגרמנים המבקשים להציב מחדש את גרמניה בזירה הבינלאומית כמעצמה כלכלית וצבאית כאחת. מאחורי "הפציפיזם" הגרמני, מסתתרות שאיפות של מעצמה קשוחה המבקשת ליטול על עצמה תפקידים בינלאומיים יוקרתיים כאילו זהו צו היסטורי ברור וידוע מראש.

הפוליטיקאים הישראלים יכולים להתווכח ללא-סוף בנוגע לשפה הגרמנית או בנוגע ליצירותיו של ואגנר. אולם, ההתרכזות הישראלית בעניינים שוליים כל-כך, מעלימה מעיניהם את התהליכים ההיסטוריים העמוקים המתחוללים בגרמניה - הן ביחס לעצמה והן ביחס לאחריותה של גרמניה לאירועי מלחמת-העולם השנייה ולהשמדת יהודי אירופה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית", מגזין המזרח התיכון, 27 בפברואר 2014.

מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014

ב-17 בפברואר 2014 התפרסמה כתבה בעיתון "גלובס" על התוכנית הכלכלית של ד"ר קרנית פלוג המכהנת כנגידת בנק-ישראל מאז חודש אוקטובר 2013. הכתבה התפרסמה בעקבות יום-עיון, בשם "פני החברה הישראלית - ישראל מאין ולאן", שנערך בחסות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. העיתון "גלובס" העניק את הכותרת הזו לכתבה המדוברת: "פלוג מציגה: זה מה שצריך לעשות כדי להציל את הכלכלה".

בהתאם לתפיסתה הכלכלית של ד"ר פלוג, ישראל חייבת לפתור בעיות קרדינאליות אחדות, למשל: א) הגברת התעסוקה של החרדים והערבים. ב) הגדלת הפריון. ג) טיפול בהון השחור המגיע לדבריה לשיעור של 20.7 מהתוצר במשק, או במילים אחרות, שיעור "ההון השחור" בישראל מגיע ל-200 מיליארד שקל מידי שנה.

סביר להניח שישנן בעיות נוספות המחכות לפתרונן, אולם כבר לפי הרשימה המצומצמת הזו שהובאה בקצרה בכתבה, אפשר להבין שהבעיות האלה כל-כך נדושות שכולם חוזרים עליהן כבר עשרות שנים - כל כמה חודשים, ללא סוף. גם הפתרונות לבעיות הללו הפכו עם הזמן לשגרתיות כאילו הן סוג של שבלונה היוצאת מפיהם של בכירי הפוליטיקה הישראלית הפועלים באורח שיגרתי מתוך הרגל של חשיבה כלכלית קונבנציונאלית. אולם, אולי צריך להסתכל על התמונה באופן שונה לחלוטין.

א.      אולי בכל זאת רוב הגברים החרדים עובדים, וכן כך גם רוב הערבים. שאם לא כן, איך אפשר להסביר את השיעור הגבוה של בעלי הדירות בשני המגזרים האלה. מסתבר ששני המגזרים האלה מנהלים כלכלה סגורה בלתי-מדווחת המתנהלת לצד הכלכלה הלאומית של מדינת-ישראל. מאחר והגדרת "העוני" בישראל נמדדת רק לפי המשכורת המדווחת לרשויות, בלתי סביר שאזרח חרדי או ערבי יוגדר "עני" רק על-פי הפרמטרים המתייחסים בעיקר לאזרח עירוני, יהודי וחילוני. אולי, ההגדרה של "עוני" חייבת לקחת בחשבון גם את כמות הנכסים הנמצאים בידי כל אזרח ואזרח. נקודה נוספת מתייחסת להבדלים ברמת-החיים בין מגזר למגזר: כך למשל, אזרח תל-אביבי המרוויח כ-5,000 ₪ בלבד לחודש, אך הוא צריך לשלם כ-3,000 ₪ שכר-דירה, אינו נחשב ל"עני" בעיני מוסדות המדינה. אולם אזרח ערבי שיש בבעלותו דירה אך משכורתו היא כ-2,800, נכנס באופן אוטומטי לקטגוריה של "עוני". אם נחשב מחדש את ההגדרה של ה"עוני" לפי ההכנסה הפנויה (בניכוי של שכ"ד או משכנתאות), אולי נגלה תמונה מפתיעה מאוד על הציבור הישראלי. יתרה מזאת, הערך-הכספי של ה"הכנסה הפנויה" תלוי באופן מובהק למקום מגוריו של כל אזרח ואזרח, משום שקיימים הבדלים מהותיים בין אזור לאזור ובין עיר לעיר. במילים אחרות, 1,000 ₪ בטול-כרם שווים הרבה יותר מאשר בתל-אביב.

ב.      הגדלת הפריון: גם בנקודה הזו צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסא הקונבנציונאלית. על-פי מחקרים בינלאומיים מסתבר, שהישראלים עובדים שעות מטורפות, אך הפריון של העובד הישראלי נמוך בהשוואה לעובד האמריקאי או הצרפתי. הגדלת הפריון בישראל יכולה להתבצע רק בהורדה של שעות העבודה ל-7 שעות עבודה ביום, חמישה ימים בשבוע, ללא הורדה בשכר. יתרה מזאת, מעבר ליום עבודה של 7 שעות, ידרבן את המובטלים לחפש עבודה גם מחוץ לשטח הגיאוגרפי אליו הם הורגלו במהלך חייהם, משום שהעובד יוכל לחזור לביתו בשעות סבירות. מעבר ליום עבודה של 7 שעות, יביא לחיסכון ניכר במשאבים לבעלי עסקים גדולים וקטנים כאחד - כמו בהוצאות על חשבונות חשמל ולמים.

ג.       טיפול בהון השחור: על-פי הערכות של בנק-ישראל, שיעור ה"הון השחור" בישראל מגיע לכדי 200 מיליארד ₪ מידי שנה. זהו סכום עצום ביותר המהווה כחמישית מהתוצר הישראלי המגיע ליותר מטריליון ₪ בשנה (אלף מיליארד ₪). ספק רב מאוד אם "ההון השחור" מתרכז בעיקר אצל כמה בעלי-מקצוע כמו שרברבים, מוסכניקים, חשמלאים, מורים או תלמידים בתיכון המעניקים שיעורי-עזר לתלמידים חלשים. מרבית הישראלים הם אנשים ישרים העובדים קשה למחייתם במטרה לכלכל את משפחותיהם כדי לא ליפול למעמסה של רשויות המדינה. בדיקה מעמיקה יותר מראה כי "ההון השחור" מסתתר דווקא אצל החברות הגדולות במשק משום שבעזרת מניפולציות חשבוניות הן מגדילות את הרווח השנתי שלהם על חשבון המדינה. דוגמא אחת תבהיר על מה מדובר. חברת "כימיקלים ישראל", (כיל), הרוויחה 6.63 מיליארד דולר בשנים 2012-2008. אולם, מהסכום הזה, היא שילמה תמלוגים למדינת-ישראל רק 408.5 מליון דולר שהם כ-6.2 אחוזים מסך-כל הרווחים. כעת ניתן להבין היכן באמת מסתתר הכסף הגדול? יתרה מזאת, העיתון "ישראל היום" פרסם ב-23 בפברואר 2014, כי במהלך 10 השנים האחרונות, חברת "כימיקלים ישראל" משכה דיבידנדים בסכום אגדי של 3.8 מיליארד דולר (יותר מ-13 מיליארד ₪ לפי ערכים של 2014). בישראל קיימות עשרות חברות כאלה הפועלות בדרך דומה והן אף מעניקות שכר חודשי שערורייתי למאות מנהלים בכירים ללא כל הצדקה כלכלית

.

הגופים הכלכליים הרשמיים של מדינת-ישראל מתגאים מאוד בנתוני המקרו של מדינת-ישראל. כך למשל, "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" מסרה כי התל"ג לנפש בישראל יגיע לשיעור של 40,000 דולר לקראת סוף שנת 2014. כמו כן נמסר כי התוצר של ישראל יגיע בסוף 2014 לסכום אגדי של 285 מיליארד דולר (שהם כטריליון ₪). כמו כן, בנק-ישראל הודיע ש"יתרות מטבע-החוץ" של ישראל הגיעו לסכום דמיוני של 85 מיליארד דולר - ועוד היד נטויה. במילים אחרות, ישראל נחשבת למדינה עשירה מאוד עם אחת האוכלוסיות מהמשכילות ביותר בעולם - אוכלוסייה שהקימה יותר מ-5,000 חברות הייטק. אולם, לצערנו הרב, לנתונים הללו אין כל משמעות על חיי היומיום של האזרח הישראלי הממוצע הנאלץ להתמודד עם משכורת חציונית של פחות מ-6,000 ₪ בלבד, בעוד שמחירה של דירת 4 חדרים בתל-אביב הגיע לסכום אסטרונומי של 2,740,000 ₪. בנק-ישראל וממשלת-ישראל התמכרו לחלוטין למיסים הגבוהים המוטלים על כל דירה חדשה הנבנית בישראל. כמו כל התמכרות, היא עוד תעלה לנו ביוקר, משום שמי שיצטרך לשלם את המחיר, הם אותם אזרחים ישראלים נאמנים היוצאים כל בוקר לעבודה ומשלמים מס אמת לרשויות המדינה.

שימו לב לנתון הבא: ברשות-הפלסטינית נבנית עיר חדשה בשם "רוואבי" בין רמאללה לאריאל. מחירה של דירת 4 חדרים בגודל של כ-120 מ"ר אינו עולה על יותר מ-300,000 ₪. זו אותה אדמה, אלה הם אותם חומרי-גלם ואלה הם אותם עובדים - אולם, איזה הבדל בלתי-נתפס במחירים. על-פניו נראה, שבנק-ישראל מעודד את ממשלת-ישראל להתייחס למדינה כאל "יצור כלכלי" המנותק מהמצב הכלכלי של האזרחים. אלא, שהפרדיגמה צריכה להיות הפוכה לחלוטין, משום שהאזרח הישראלי הוא "יצור הכלכלי אוטונומי" הנאלץ לכלכל את צעדיו בתחומי המגורים, המזון, הבריאות והחינוך. כול עוד רשויות המדינה מתייחסות לאזרח הישראלי כמו אל "כספומט", אנחנו נמשיך לקונן על כך שאנחנו מדשדשים באיכות החיים בישראל שאינה מצליחה להשתוות לזו של האירופאי הממוצע שחי בשנת 1995. במילים אחרות, אין שום קשר בין נתוני המקרו המעולים של מדינת-ישראל לבין "איכות חייו" של האזרח הישראלי הממוצע. וחבל!

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנק ישראל - מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2014.

המירוץ לנשיאות של דן שכטמן

בחודש יולי 2014 יסיים שמעון פרס את כהונתו, שהחלה ביולי 2007, כנשיא התשיעי של מדינת-ישראל. תקצר היריעה מלפרט את כל הישגיו של הנשיא פרס, אך מן הראוי הוא לציין שבכוח אישיותו ופועלו, הוא העלה את קרנה של מדינת-ישראל ותושביה לגבהים מרשימים בזירה המקומית והבינלאומית. ספק רב אם יש מישהו היכול להיכנס לנעליים הגדולות שהוא משאיר בבית-הנשיא. ברמה הציבורית, נדמה הוא, שהקהל הישראלי מבקש יורש שאינו נופל מרמתו של הנשיא שמעון פרס. זו לא גחמה, שאולי אינה מובנת לאחדים מהפוליטיקאים הישראלים, אלא זו שאיפה של הציבור הישראלי הרחב המבקש דמויות-מופת להזדהות עימן.

בחודש ינואר 2014 החליט פרופ' דן שכטמן להציג את מועמדותו לכהונת נשיא-המדינה הבא של ישראל באמצעות כתבה ששודרה בערוץ 1. פרופ' שכטמן, שזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 2011, היה יכול להיות מועמד ראוי מאוד לכהונה זו ואף הוא היה יכול לייצג את מדינת-ישראל כפי שישראל ראויה להיות מיוצגת. אין תימה איפה, שבימים הראשונים לאחר שהכתבה שודרה בערוץ 1, הוא זכה לאהדה ציבורית די מרשימה - ובצדק. אלא, שככול שהוא נחשף לציבור, משהו יסודי נסדק בתדמיתו לאור אמירותיו הפומביות בנושאים שונים ומגוונים המקיפים את החיים בישראל.

אין לי טענות בנוגע לאמירותיו של פרופ' שכטמן בנוגע למוסיקה המזרחית, משום שזכותו של כל אדם לאהוב את התרבות עליה הוא גדל והתחנך. אין שום חובה לאהוב מוסיקה מזרחית כשם שאין שום חובה לאהוב מוסיקה הודית או אירית. ההתקפה המשונה של ח"כ אריה דרעי על דברי פרופ' שכטמן בנוגע למוסיקה המזרחית, נובעת בעיקר מתפיסה-תרבותית חד-ממדית המותאמת לחשיבה הרדודה הרווחת במפלגת ש"ס. השליפות המתוקשרות של אריה דרעי בנוגע לנושאים חשובים המקיפים את החיים בישראל מתאפיינות בדרך-כלל בבורות עמוקה של אדם החרד מכל שינוי קטן בעולמו הצר.

הבעיה עם דברי פרופ' שכטמן אינה קשורה למוסיקה המזרחית, אלא היא נוגעת להקשר רחב יותר הקשור לתפיסת-עולמו בנוגע לחיים במדינת-ישראל - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בראיון ששערורייתי שהוא העניק לעיתון "כלכליסט" שהתפרסם ב-21 בינואר 2014. כבר לפי הכותרת של הכתבה היה אפשר להבין שפרופ' שכטמן הפך את עצמו לשופר של תעמולה אנטי-ישראלית כפי שהיא מבוטאת היטב גם בעיתון "הארץ". חלק מהאמירות של פרופ' שכטמן במהלך הראיון היו שגויות בעליל הנובעות מתפיסת-עולם מעוותת של מישהו שאינו ממש מחובר למציאות היומיומית של מדינת-ישראל.

כבר לפי הכותרת שניתנה לראיון שהתפרסם בעיתון "כלכליסט" אפשר היה להבין לאן נושבת רוחו של פרופ' שכטמן. שימו לב איך העיתון החליט לפתוח את הראיון בכותרת הזו המסתמכת על דברי שכטמן: "אנו דוהרים לקראת קטסטרופה. אינני יודע אם אפשר לעצור את זה, אבל אני מוכן לנסות". אני מקווה מאוד שלפרופ' שכטמן אין נטיות פאשיסטיות, אחרת איך אפשר להסביר את מסע ההפחדות שלו רק כדי שנבחר בו. אבל שימו לב לדבריו בנוגע לזה ש"הוא לא ממש בטוח שאפשר לעצור את הקטסטרופה", אבל פרופ' שכטמן "מוכן לנסות להציל את המדינה" - כמובן, בתנאי שנבחר בו לכהונת הנשיא. מסקנה: אם לא נבחר בו לנשיא, המצב במדינה ידרדר במהירות רבה יותר. אם לא היה מדובר על "חתן פרס נובל", אפשר היה לחשוב שאנחנו קוראים את דבריו של איזה קולונל פאשיסט מדרום-אמריקה. שכטמן המשיך במסע ההפחדות שלו כשהוא טען במהלך הראיון המיותר הזה, ש"החברה הישראלית היא חברה גוועת".

ובכן, נשאלת השאלה על מה שכטמן ביסס את הנחותיו על החברה הישראלית? על סמך מה הוא טען שאנו דוהרים לעבר קטסטרופה? לשכטמן יש השגות וטענות על רמת החינוך בישראל, על יוקר המחיה ועל בריחת המוחות. אולם, שום דבר מהנושאים האלה אינו מהווה "קטסטרופה" שרק שכטמן יכול להציל אותנו מהמשך הידרדרות במדינה. בקיצור, שכטמן ביסס את טענותיו על פנטזיה המשוללת כל יסוד עובדתי שהיא פרי מוחו הקודח רק בגלל שהוא רוצה להיבחר לנשיאות המדינה, וזאת באמצעות הפחדות איומות על הציבור הישראלי.

אפשר לשאול שאלה נוספת, האם שכטמן היה יכול לזכות בפרס נובל כלשהו אם הוא היה פועל לפי הכללים האקדמיים בהם הוא נקט כשהוא הפיץ את טענותיו כלפי מדינת-ישראל ותושביה? סביר להניח שלא. שימו לב לאבסורד הבא: שכטמן כנראה מחשיב את עצמו לאיש-מדע קפדן. אך כאשר מדובר על עניינים הקשורים למדינת-ישראל, שכטמן נוטה לאבד את הראש משום שלהטיל רפש מעופש במדינת-ישראל זו מטרה קלה מידי הנעשית מתוך הרגל-מגונה, וזאת בדומה לתעמולה האנטי-ישראלית המוכרת לנו היטב מאירופה ומהעולם-הערבי. במילים אחרות, כאשר מדובר על ישראל, אז הכל מותר, אפילו למי שמתיימר לנהוג על-פי הכללים המבוססים על עובדות במסגרת עבודתו המדעית.

האמירות ההזויות של פרופ' שכטמן לא הסתיימו בזה. לדעתו של שכטמן, "אנשים מתנהגים פה באלימות, בחוסר כבוד. אנחנו חברה אלימה". כדי להצדיק את טענתו ההזויה הזו, שכטמן הביא את דבריה של בתו שאינה רוצה לחזור לישראל, "משום שהיא חושבת שישראל היא מדינה אלימה שאי-אפשר לחיות בה". ובכן, היכן מתגוררת בתו של שכטמן? בארה"ב, שהיא אחת מהמדינות האלימות ביותר בעולם. אין לי שום טענה כלפי מישהו שהחליט לבחור לחיות מחוץ לישראל. אולם יש לי טענה גדולה מאוד כלפי אלה המתאמצים להפוך את ההחלטה שלהם לסוג של אידיאולוגיה המבוססת של שקרים גסים הנגועים באנטישמיות לטנטית.

לידיעתו של פרופ' שכטמן המדען: הציבור היהודי בישראל נחשב לציבור הכי פחות אלים בכל העולם המערבי והדמוקרטי בשיעור מעשי הרצח, האונס, השוד, התאונות-הדרכים ובנושאים פליליים נוספים. רק לשם השוואה, בעיר שיקגו לבדה נרצחים במלחמת-כנופיות בשנה אחת יותר בני-אדם, וזאת בהשוואה למספר החיילים האמריקאים שנהרגו במלחמה באפגניסטן. כך למשל, בשנים 2012-2009 נרצחו בעיר שיקגו 2,091 בני-אדם, בעוד שבאפגניסטן נהרגו 1,915 חיילים בשנים 2012-2001.  זוהי רק תמונה חלקית של האלימות האמריקאית הידועה לשמצה - החל מרצח של עשרות תלמידים בידי חבריהם וכלה במעשי שחיתות של נבחרי ציבור בכל הרמות והדרגות. בתו של שכטמן בחרה לחיות במדינה "לא אלימה" שבה נושא חשוב כמו "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" (נושא שהוא מובן לכל ישראלי) עלול להצית מלחמה של הכל בכל בין המפלגה הדמוקרטית למפלגה הרפובליקנית. גם ההתמוטטות הכלכלית של ארה"ב בשנת 2008 נעשתה כולה בידי פנטזיונרים שחשבו שיש להם עליונות מחשבתית על בני-תמותה רגילים. אני מקווה שהרמז מספיק ברור.

גם הנושא של "בריחת המוחות" מטריד את מנוחתו של פרופ' שכטמן. שוב, גם בנושא הזה שכטמן מדבר כאילו אנו חיים בשנות ה-50 של המאה הקודמת. לידיעתו של פרופ' שכטמן: ישראל מייצרת אקדמאים הרבה יותר ממה שהיא יכולה להכיל. כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית היא בעלת תואר אקדמאי - שהוא השיעור השני בגובהו בעולם אחרי קנדה. הציבור הענק הזה אינו מוביל את ישראל ל"קטסטרופה", אלא הוא מוביל את מדינת-ישראל לגבהים מרשימים הנראים מידי יום ביומו בכל רחבי הארץ. גם אם יש "בריחת מוחות" של מדענים ישראלים, זה עדיין לא אומר שאי-אפשר ליהנות מהידע שלהם גם אם הם נמצאים אלפי קילומטרים מישראל. אמצעי בתקשורת של המאה ה-21 מסייעים לכול פרט או מוסד להגיע בקלות לידע לו הם זקוקים. החשיבה המוטעית בנוגע ל"בריחת מוחות" מתאימה למדינה שאינה מחוברת למרכזי הידע בעולם והיא מתנהלת על-פי פרמטרים המתאימים למאה הקודמת. לאור כל מה שאנו יודעים על פרופ' שכטמן עד כה, סביר להניח שמדינת-ישראל זקוקה באופן נואש למועמד נשיאותי שמחובר באמת לישראל של המאה ה-21, ולא למועמד שיש לו אג'נדה המבוססת על הטיות שגויות הנובעות במקריאה שטחית של עיתון מסוים עם מסר-אחיד וחד-גוני בכל מה שקשור לחיים בישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דן שכטמן - אמירות מסוכנות בדרך לבית הנשיא", מגזין המזרח התיכון, 20 בפברואר 2014.

פרשת מרטין שולץ

סביר להניח שמרבית הישראלים מעולם לא שמעו על מרטין שולץ, המתהדר בתואר המכובד "נשיא הפרלמנט האירופאי". שולץ, פוליטיקאי גרמני, הוזמן לנאום בכנסת ב-12 באפריל 2014 בשפה הגרמנית על עניינים שונים ומשונים הנוגעים ליחסים בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל "מתוך נקודת מבט אירופאית". ואולי כאן בעצם טמונה הבעיה עם הנאום המיותר שלו שעורר את חמתם של רבים - ובצדק. אין טעם לחזור על דברי ההבל שלו בנוגע ליחס שמעניקה ישראל לרצועת-עזה האלימה הגזענית, משום שבנפתולי ההיגיון האירופאי אותו מייצג שולץ, ישראל חייבת לסייע לאלה שרוצים להשמיד אותה. כנראה שירי של הטילים לעבר מטרות אזרחיות בישראל בידי טרוריסטים מוסלמים מרצועת-עזה לא ממש מטריד את מנוחתו האירופאית. שולץ לא היה מעז לדבר בסגנון כזה באף פרלמנט בעולם, ובמיוחד לא בפרלמנט ערבי או מוסלמי.

במהלך הנאום המיותר של שולץ בכנסת-ישראל, הוא טען ש"צעיר פלסטיני שאל אותי למה ישראלי יכול להשתמש ב-70 ליטר מים ליום ופלסטיני רק ב-17 ליטר מים ליום". למרות ששולץ אמר שהוא לא בדק את הנתונים, הוא בכל זאת טרח להטיח את הנושא השקרי הזה בפני חברי-הכנסת שחלקם החליט, בצדק, לעזוב את מליאת-הכנסת באמצע הנאום. שוב, גם במקרה הזה, שולץ לא היה מעז להטיח דברים כאלה בשום פרלמנט בעולם ללא בדיקה מקדימה. העניין הזה הפך כבר להרגל מגונה מאוד של כל מיני "פוליטיקאים זרים" המרשים לעצמם לאמץ בקלות רבה מידי כל טענה אנטי-ישראלית מתוך הרגל-מגונה הנובע מהמסורת האירופאית האנטישמית עליה הוא גדל. התהליך התודעתי העובר על גרמניה בעשור האחרון בנוגע לישראל רק מעצים את הבעיה הנוגעת לכלל המדינות האירופאיות (מאמר על גרמניה בעניין הזה יתפרסם בזמן הקרוב). דווקא נציגים גרמנים שצריכים להיזהר בדבריהם בשל ניסיון העבר העקוב-מדם, נוטים לעיתים להקל-ראש בטיעוניהם כאשר מדובר על ישראל. כאן, למעשה, מרטין שולץ נפל למלכודת של התעמולה הגרמנית המסורתית שאפשר להטיח ביקורת זדונית ביהודים גם אם מסתמכים על טענה שלא עברה בדיקה בסיסית ביותר (במקרה הטוב). גם מרטין שולץ יודע היטב שהאיחוד-האירופאי ממשיך למממן בעשרות מיליוני אירו מידי שנה ארגונים אנטי-ישראלים שיש להם אג'נדה פוליטית ברורה של הפצת שקרים נגד מדינת-ישראל ותושביה.

הבעיה היא לא רק בנוגע לשימוש בנתונים שקריים, אלא היא גם נוגעת ליחס של אחדים מהישראלים כלפי עצמם ומדינתם. ובמה דברים אמורים: בעיתון "ישראל היום" התפרסמה ידיעה קטנה ב-14 בפברואר 2014, בעמוד 5, על מפגש שנערך בין מרטין שולץ לבין נציגי שמאל ישראלים יממה לפני הנאום בכנסת. במפגש שנערך במלון המלך דוד בירושלים השתתפו נעמי חזן (שכיהנה כנשיאת הקרן החדשה לישראל), יוסי ביילין, רון פונדק (מהסכם אוסלו האומלל של 1993), העיתונאי עקיבא אלדר, הכלכלן מנואל טרכטנברג וח"כ חיליק בר ממפלגת העבודה. במהלך הפגישה, שולץ אמר ששמע ש"קיימת בעיה חמורה של חלוקת מים לא הוגנת מצד ישראל" בנוגע לרשות-הפלסטינית. איש מהנוכחים לא טרח להסתייג מדבריו או להציג לו נתונים המבוססים על עובדות ולא על תעמולה שנאמרה כלאחר-יד במהלך מפגש עם צעיר פלסטיני, לכאורה.

הבעיה היא, כמובן, נוגעת לכך שהאמירות של מרטין שולץ התאימו לתפיסת-העולם הפוליטית של הנוכחים במפגש עד כדי כך שהם לא טרחו לתקן, ולו במעט, את דבריו לקראת הנאום בכנסת ביום שלאחר מכן. כנראה ש"האוזן השמאלנית הישראלית" לא ממש מתפקדת ברגעים חשובים. העניין הזה הזכיר לי וויכוח ער ונוקב שהייתי עד לו לפני שנים אחדות עם אשת-שמאל קיצוני (שגם כותבת ספרים) בנוגע לשאלה "כמה מתיישבים יהודים יש ברצועת-עזה". היא טענה בנחרצות שיש כ-50,000 תושבים, אחרים טענו שלא יותר מ-8,000 נפש. תאמינו לי, זה היה הוויכוח הכי הזוי שהייתי נוכח בו מעולם. כעת בואו נבדוק לרגע קט את השאלה "האם צריכת מים היא גם עניין תרבותי".

צריכת-מים כעניין תרבותי

על-פי הנתונים של "רשות המים" בישראל, הצריכה העירונית לנפש בישראל עומדת בערך על 183 ליטר מים ליום. לשם השוואה, הצריכה הביתית לנפש בגרמניה עומדת על כ-122 ליטר ליום. לעומת זאת, הצריכה העירונית ברשות הפלסטינית עומדת על כ-103 ליטר ליום. במילים אחרות, הצריכה בגרמניה וברשות-הפלסטינית שונה באופן מובהק מהצריכה הממוצעת ליום בישראל. גרמניה הרי לא סובלת מבעיה של מחסור במים. יש לה בעיות חמורות אחרות כמו הבדלים תהומיים במחירי המים לצריכה הפרטית בין צפון-גרמניה לדרום-גרמניה - פער העומד על הבדלים במחירים עד פי חמישה בין הצפון לדרום שמעיק מאוד על משקי-הבית הפרטיים. כמו כן, בשל בעיות קשות של הובלת מים, צרכנים פרטיים בגרמניה מקבלים חשבונות מים בלתי הגיוניים בעליל כאילו הם ניהלו חוות-חקלאיות בסגנון אמריקאי. הפרטת משק המים בגרמניה יצרה עיוותים קשים מאוד בין אזור לאזור ואפילו בין שני יישובים הנמצאים בסמיכות זה לזה.

ישראל נחשבת למעצמה מובילה בעולם בתחום של פיתוח טכנולוגיות מים. הכישרון, היוזמה וההמצאות הישראליות שיפרו ללא היכר את ענף תעשיית המים הן בישראל והן במקומות רבים בעולם. כך למשל, בשנת 2013 הסתכם הייצוא הישראלי של טכנולוגיית מים שחצה את הרף של 2 מיליארד דולר. בישראל לבדה פועלות כ-280 חברות העוסקות בטכנולוגית מים. ישראל היא המדינה המובילה בעולם בהתפלת-מים, וכן ישראל מחזיקה בשיא עולמי של טיהור מי-ביוב לשימוש חקלאי בסדר גודל של כ-85 אחוזים ממי-השופכין.

בזכות המאמץ הטכנולוגי והמדעי של ישראל ובזכות השקעות ממשלתיות נבונות, ישראל משפרת גם את חייהם של מוסלמים רבים ברשות-הפלסטינית, בירדן ובעזה למרות שהישויות הללו עוסקות בהסתה יומיומית נגד ישראל ובייצור של פעולות טרור נגד ישראל - חלק מהפעולות ההסתה האלימות הללו ממומנות בעזרת כספים המגיעים מהאיחוד האירופאי של מרטין שולץ. אבל, ישראל הסבלנית והסובלנית, מוחלת על כבודה למרות מסע ההסתה וההרג המתנהל נגדה מכיוונים רבים. ישראל עוסקת בשיפור חייהם של תושבי ישראל ושל תושבי העולם כולו, בעוד שהערבים עסוקים בייצור של ארגוני טרור שונים ומשונים - את האמת הפשוטה הזו יודע גם מרטין שולץ. כך למשל, אסמאעיל הנייה - ראש ממשלת החמאס בעזה -  יכול לבקש מישראל להציל את נכדתו החולה, אך בקביל לכך הוא אינו מהסס להצהיר על חיסולה של מדינת-ישראל או להורות על ירי של טילים לעבר מרכזי האוכלוסייה בישראל.

כאמור, צריכת המים הפרטית בגרמניה אינה שונה באופן מובהק מצריכת המים של תושב ברשות-הפלסטינית. איזה הסבר נוסף יכול להיות לנתון הזה? אולי האמת מסתתרת בשל הבדלים תרבותיים, כפי שיובהר להלן: בישראל מתגוררת עיתונאית גרמניה המועסקת בידי אחד מהעיתונים הקטנים בגרמניה. בין יתר הכתבות שהיא שולחת לעיתון מידי פעם, היא כותבת גם על החיים בישראל מתוך נקודת-מבטה. באחד מהכתבות שהתפרסמו לפני חודשים אחדים בעיתון, היא כתבה על "האובססיה של הישראלים להתקלח בכל יום". יתרה מזאת, היא אפילו כתבה משהו בסגנון הזה: "אתם לא תאמינו, אבל הישראלים אפילו מקלחים את ילדיהם מידי יום ביומו". הכוונה שלה לא הייתה רעה, אלא היא רק הביעה פליאה על כך שיש אנשים בעולם הזה שמתרחצים בכל יום, רחמנא ליצלן. (תגובות כאלה קיבלתי פעמים אחדות במהלך שהותי בגרמניה). יתרה מזאת, לפני חודשים אחדים שודרה בטלוויזיה הגרמנית המלצה רפואית לא להתרחץ מידי יום, משום שרחצה יומית "הורסת את העור". מסתבר, שההבדלים בצריכת המים נובעים בעיקר מהבדלים תרבותיים ולא נובעים בגלל איזו אפליה דמיונית המבוססת על שיחה דמיונית שערך נשיא הפרלמנט האירופאי. הרי לא יוכל להיות שישראל שולטת גם על המים של גרמניה. אבל, לכו תדעו מה מסתובב בראש של שולץ.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת מרטין שולץ - ליפול למלכודת של התעמולה האנטישמית", מגזין המזרח התיכון, 17 בפברואר 2014.