האסטרטגיה של אבו-מאזן נגד ישראל

בתרבות הפוליטית של הערבים קיים מנהג שיש לו רקע היסטורי עמוק עוד מראשית עליית האסלאם. המנהג מתבטא בכך "שאם אתה רוצה להצטייר כמתון", עליך להציג תוכנית מתקבלת על-הדעת, אך תכניס סעיף אחד שאתה יודע בוודאות שהוא יידחה על ידי יריבך. עצם הסירוב בנוגע לסעיף הזה, מעניק לך לגיטימציה לפעול נגד יריבך בכל האמצעים העומדים לרשותך, וכך ואף אחד לא יבוא אליך בטענות. לטקטיקה הזו יש יעד אסטרטגי שנועד להכניע את האויב בהדרגתיות מתוך ראייה היסטורית ארוכת-טווח הנובעת, בין היתר, מעליונות דתית ותרבותית דטרמיניסטית של האסלאם על שאר הדתות והתרבויות המתחרות לכאורה על הבכורה.

בניגוד לטענה של כמה בכירים ישראלים שנפגשו עם אבו-מאזן (מחמוד עבאס) ואף ניהלו עימו מגעים שוטפים, לאבו-מאזן אין כל אינטרס לסיים באופן-מוחלט את הסכסוך עם ישראל עוד בחייו, וזאת משום שהוא מעוניין להשאיר מורשת מדינית ולאומית של המשכיות המאבק נגד ישראל. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר לדורות הבאים אופציה ברורה של המשך המאבק-המזוין נגד קיומה של מדינת-ישראל, וזאת כחלק אינטגראלי מ"תורת-השלבים" של יאסר ערפאת שהתגבשה בשנת 1974 במהלך כינוס ה-12 של "המועצה הלאומית הפלסטינית". תוכנית זו, מעולם לא נעלמה לגמרי מ"השיח הלאומי" הערבי בנוגע ליעד הסופי במסגרת המאבק נגד ישראל. על הבסיס הזה נחתם "הסכם אוסלו" עם יאסר ערפאת בחודש ספטמבר 1993. היעד של "הלאומיות הפלסטינית" נותר כשהיה בהתאם ל"אמנה הפלסטינית" של שנת 1964, אך הטקטיקה עוצבה בהתאם לשינויי העיתים שהתחוללו לאחר מלחמת יום-הכיפורים. לערפאת, מתוקף היותו אישיות יוצאת-דופן בתרבות הפוליטית הערבית, היו הכלים המעשיים ליישם את הטקטיקה הזו מתוך שכנוע פנימי עמוק שהדבר נעשה במסגרת הרעיון השואב את השראתו מ"תורת השלבים". לערפאת עצמו היו שאיפות מרחיקות-לכת בנוגע להקמת "פלסטין הגדולה" הכוללת גם את מדינת ירדן. בכירים ירדנים עדיין משוכנעים שזו המטרה הסופית של הרשות-הפלסטינית גם תחת הנהגתו של אבו-מאזן. אין תימה איפה, שבכירים ירדנים מנהלים מגעים דחופים עם בכירים ישראלים בנוגע ליוזמה המדינית האחרונה של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי.

"תורת השלבים" של ערפאת הכילה 10 סעיפים שבאמצעותם מפורטות הדרכים להגשמת היעד הנכסף. כך למשל, בסעיף 4 נכתב כך: כל צעד בכיוון השחרור (של אדמה פלסטינית כלשהי) הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, כפי שנקבע בהחלטות הקודמות של המועצה הלאומית הפלסטינית". ערפאת, בדרכו המילולית המיוחדת רמז פעמים אחדות ש"הסכם אוסלו" הוא בסך-הכל יישומה בפועל של תוכנית "תורת השלבים". הדברים לא נועדו רק כדי לשכנע את הציבור הערבי והפלסטיני להעניק תמיכה בהסכם, אלא הדברים נאמרו מתוך הכרה אידיאולוגית ברורה בנוגע ליעד הסופי שערפאת והצמרת הבכירה של אש"פ חתרו אליה בהתמדה לאורך כל עשרות השנים האחרונות. אפילו הרעיון של "הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית" נועד לצרכים טקטיים תעמולתיים משום שהביטוי "דמוקרטיה" הוא מושג זר לחלוטין לתרבות הפוליטית הערבית כפי שאנו מכירים אותה גם בשנת 2014. הינה כי כן, 40 שנה עברו מאז, ואנו לא רואים באופק אפילו מדינה ערבית אחת הנחשבת למדינה דמוקרטית. מאז שנת 2011, העולם-הערבי כולו נמצא בשטף אחד ארוך של מרחץ-דמים שאין לו סוף, וזאת ללא שום קשר למדינת-ישראל וליחסיה עם הרשות-הפלסטינית. הבעיה היא, כמובן, נוגעת להיבטים תרבותיים עמוקים הקשורים למנטאליות הפוליטית השבטית של העולם-הערבי שאינם קשורים כלל לסכסוך הערבי-ישראלי.

במהלך שנים האחרונות, אבו-מאזן הביע הסתייגות לנוכח אינתיפאדת טרור המתאבדים שהחלה בשנת 2000 שתוצאותיה איימו למוטט כליל את הרשות-הפלסטינית תחת הנהגתו של יאסר ערפאת. בראיונות נוספים לתקשורת הישראלית ולתקשורת הבינלאומית, אבו-מאזן שלל מכל וכל את ההנחה ש"אינתיפאדה שלישית" עומדת לפרוץ בכל רגע נתון. ובכן, איך האמירות הללו מתיישבות עם הטענה שאבו-מאזן עדיין דוגל בהמשך "המאבק-המזוין" נגד ישראל?

ההתנגדות הנוכחית בנוגע לפעולות טרור קטלניות נגד ישראל היא טקטית בעיקרה, וזאת לנוכח יכולותיה הצבאיות והמודיעיניות של ישראל אל מול הרשות-הפלסטינית. אבו-מאזן אינו מתנגד לפעולות הנחשבות ל"התנגדות עממית" נגד ישראל כדי לשמר את הסוגיה הפלסטינית בתודעה התקשורתית כחלק משלים שמטרתו להפעיל לחץ בינלאומי נוסף על ישראל בדרך להגשמת היעד הסופי - לכשיבשילו התנאים. בל נשכח, אבו-מאזן היה בין מייסדי הפת"ח (התנועה לשחרור פלסטין) בשנות ה-60 של המאה הקודמת יחד עם יאסר ערפאת.

בתחילת פברואר 2014, אבו-מאזן העניק ראיון נינוח למדי לעיתון ה"ניו יורק טיימס" בו הוא שטח את הרעיונות המרכזיים המנחים אותו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם ישראל. ואלה היו עיקרי הדברים:

א. הצבת כוחות נאט"ו באזור בקעת-הירדן ובאזורים נוספים למשך כ-40 שנה.

ב.  למדינה הפלסטינית לא יהיה צבא, אלא רק כוח שיטור.

ג.  צה"ל יכול להישאר ביהודה שומרון 5 שנים לאחר חתימת ההסכם עם הרשות-הפלסטינית.

ד. ההתנחלויות הישראליות יפונו בפרק זמן של 5 שנים.

ה. ישראל לא תוכר כמדינה יהודית.

לכאורה, יש כאן התפתחות מחשבתית בנוגע להסדר מדיני עתידי עם ישראל. אלא שיש כאן טקטיקה ברורה המוצגת עבור התקשורת הבינלאומית על-מנת להפגין כלפי חוץ את המתינות הפלסטינית ואת רוחב-ליבה של הרשות-הפלסטינית כלפי ישראל. אם אבו-מאזן באמת היה רוצה להגיע להסדר כולל עם ישראל, הוא היה נענה בחיוב להצעות המרחיקות-לכת של ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, כבר בספטמבר 2008. אלא שאבו-מאזן (בעזרתם של כמה בכירים ישראלים, כמו ציפי לבני ואהוד ברק) החליט לא להיענות בחיוב להצעתו של אולמרט שלא התעקש על העיקרון החשוב בנוגע להכרה בישראל כמדינה יהודית - וזאת הייתה אחת מהטעויות הגדולות של אולמרט במגעיו עם אבו-מאזן.

הסעיף החמישי שהופיע ברעיונות של אבן-מאזן, בנוגע לכך ש"ישראל לא תוכר כמדינה יהודית", מרמז בבירור של הכוונות העתידיות של אבו-מאזן בנוגע ל"מורשת הלאומית" שהוא רוצה להשאיר אחריו לדורות הבאים. אבו-מאזן מנסה ליצור את התשתית הרעיונית להמשך המאבק בישראל גם אם ייחתם הסכם מדיני כלשהו עם הרשות-הפלסטינית, וזאת מתוך ראייה היסטורית ארוכת-טווח שתוצאותיה ידועות מראש על-פי הבנתו. ערביי-ישראל בגליל וקיומם של הבדואים בנגב מהווים גשר איתן עליו תונח האסטרטגיה הלאומית הפלסטינית לעשרות השנים הבאות.

שתי בעיות מרכזיות נוספות נמצאות בלב המחלוקת עם ישראל על-פי הבנתו של אבו-מאזן: א. בעיית ירושלים. ב. דרישת השיבה הפלסטינית המשתלבת היטב ברעיון של אי-הכרה בישראל כמדינה יהודית. לטענתו של אבו-מאזן, שפורסמה בתקשורת הישראלית פעמים אחדות, הוא אינו רוצה לחזור לצפת עיר הולדתו. ספק רב אם הערבים שהעלו על-נס את רעיון "זכות השיבה" מבינים כלל את המשמעות של מילה "צפת", או של המילים "בית לחם", "כרמל", "ירדן", "לבנון", "נגב", "גליל" ועוד מילים רבות נוספות הקשורות בקשר היסטורי עמוק לשפה העברית ולארץ-ישראל כולה. ועם זאת, גם כאן, אבו-מאזן מפגין לכאורה רוחב-לב תעמולתי מול ישראל, משום שהוא באופן אישי - אינדיבידואלי - ויתר על "זכותו" לשוב לצפת. אולם הוא אינו יכול "להכריח" את הפלסטינים לנהוג כמוהו, משום שזכות-השיבה היא עניין "אינדיבידואלי" במהותו. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר את הנושא הזה פתוח לחלוטין גם לאחר לכתו בדמותה של "מורשת לאומית מחייבת" לדורות הבאים. הלוליינות המילולית הזו מצליחה מאוד בתקשורת הבינלאומית ואף בקרב חלקים אחדים בתקשורת הישראלית שיש לה אוריינטציה פוליטית של הצדקה בכל מחיר של הצד הפלסטיני. מאידך, הדבר גם מעמיד את ישראל בדילמות קשות, שכן מדינת-ישראל מנהלת מאבק תודעתי מול הרשות-הפלסטינית, מול האיחוד-האירופאי וכעת גם מול ארה"ב של ברק חוסיין אובמה.

מאחר וישראל פיתחה "תלות פסיכולוגית" בארה"ב עד לדרגה של חרדת-נטישה, קיימת סכנה ממשית שישראל תיאלץ להתפשר על עניינים מהותיים ביותר הקשורים לביטחונה ולקיומה. אבו-מאזן, מאידך, מבין היטב שאת העניינים המהותיים החשובים לישראל, אפשר להפוך לסוג של משא-ומתן על "לוח זמנים" עם מתק-שפתיים תקשורתי הנועד לשרת את היעד האסטרטגי עד להשגתו בעתיד. במקרה הזה, הרשות-הפלסטינית מתנהגת כמעצמה גם לנוכח העורף האסטרטגי לו היא זוכה מהעולם-הערבי והאסלאמי, בעוד שישראל מתנהלת בחרדה גלויה כאילו היא הולכת לאבד את כל ידידותיה - ולא כך הוא הדבר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אבו-מאזן חושף את האסטרטגיה הפלסטינית מול ישראל", מגזין המזרח התיכון, 13 בפברואר 2014.

טרור אסלאמי - ינואר 2014

האירועים המרכזים של חודש ינואר 2014: בסוף חודש ינואר התכנסה ועידה בינלאומית בז'נבה על-מנת להגיע לנוסחה של פשרה-מוסכמת בסוריה לנוכח מלחמת-האזרחים העקובה-מדם שהחלה בחודש מרס 2011. על-פי הערכות אחדות, נהרגו בסוריה יותר מ-140,000 בני-אדם; מיליונים הפכו לפליטים; ערים שלמות נחרבו, וארגוני טרור אסלאמיים רדיקאליים מטילים את חתיתם על האוכלוסייה המקומית גם באמצעות חוקים דתיים נוקשים. הנקודה היחידה עליה הוסכם בוועידה הייתה החלטה על הפסקת-אש זמנית, בת 3 ימים, במטרה לאפשר את פינויים של פצועים ואספקת מזון לאלפי הנצורים בעיר. ועם זאת, דוברי האופוזיציה סורית שהגיעו לוועידת ז'נבה ציינו כי מאז שהחל הוועידה נהרגו אלפי בני-אדם נוספים בהפצצות מסיביות של הצבא הסורי שהשתמש בחביות-נפץ קטלניות שהוטלו מהאוויר על מרכזי הערים.

גם המצב בעיראק גלש מידי יום ביומו לאלימות חסרת-רסן בעיקר מצד טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. בעקבות מבצעים צבאיים שנערכו נגד אנשי הארגון שהשתלטו על מחוז אל-אנבאר, נהרגו מאות רבות של אזרחים, טרוריסטים מוסלמים ואנשי כוחות-הביטחון. גורמים באו"ם מסרו כי במהלך חודש ינואר 2014 נהרגו לפחות 900 אזרחים עיראקים בעשרות פעולות טרור קטלניות שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגון אל-קאעידה. גורמים עצמאיים בעיראק מסרו כי המספר הכולל של ההרוגים במהלך החודש כולו, הגיע ליותר מ-1,200 בני-אדם - כולל טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים בכל רחבי עיראק.

בדרום-סודאן נמסר על הריגתם של אלפי בני-אדם במהלך חודש ינואר 2014 בעקבות ניסיון ההפיכה שגלש למלחמת-אזרחים עקובה מדם. גם ברפובליקה של מרכז אפריקה נמסר על הריגתם של אלפי בני-אדם במהלך העימותים הקטלניים שפרצו בין המיעוט המוסלמי לבין הרוב הנוצרי. אולם, בטבלה הנוכחית החלטנו להסתמך לפי-שעה רק על-פי דיווחים תקשורתיים שניתן לאמת אותם, וזאת למרות שברור לנו כי מספר ההרוגים במדינה זו אכן הגיע לאלפים - רבים מהם נוצרים שנרצחו בידי מוסלמים.

בסיכומו של דבר, בחודש ינואר 2014 נהרגו 10,540 בני-אדם. לשם השוואה, בשנת 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם; בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ינואר 2014

מדינה:	הרוגים: (כולל חיילי נאט"ו)	פצועים: (אומדן בלבד)
סוריה:	5,000	10,000
דרום-סודאן:	2,000 (רובם אזרחים)	אלפים
עיראק:	1,200 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	4,000
תימן:	425 (רבים מהם טרוריסטים מוסלמים שיעים וסונים)	מאות
ניגריה:	346 (רבים מהם נוצרים)	1,000
אפגניסטן:	315	1,000
פקיסטן:	293	1,000
לוב:	228 (כולל קרבות בין מליציות אסלאמיות)	מאות
מצרים:	173 (כולל טרוריסטים מוסלמים ואנשי תנועת "האחים המוסלמים")	מאות
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	170 (דיווח תקשורתי חלקי בלבד)	מאות
סודאן - דארפור:	91	--
סומליה:	81	--
פיליפינים - טרור אסלאמי:	70	--
לבנון:	36	--
רוסיה - קווקז:	25	--
בנגלדש:	18	מאות
אלג'יריה:	13	--
מאלי:	11	--
קירגיסטן:	11	--
תאילנד - טרור אסלאמי:	8	--
הודו - קשמיר:	6	--
טוניסיה:	1	--
ישראל - רצועת-עזה:	3 (כולם טרוריסטים מוסלמים)	--
ישראל - הרשות הפלסטינית:	1 (טרוריסט מוסלמי ברמאללה)	--
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	8	--
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	6	--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	1	--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים	לא היו בחודש זה	--
סה"כ:	10,540 הרוגים	17,000 פצועים

המלחמה בטרור האסלאמי:

במהלך חודש ינואר 2014 נערכו מבצעים צבאיים רבים נגד ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים בכל המרחב האסלאמי ואף מעבר לו - למשל בפיליפינים ובצפון הקווקז. במהלך החודש האחרון, ניתן לזהות באופן בולט עלייה ניכרת בפעילותם הטרוריסטית של ארגונים אסלאמיים הפועלים במצרים, בתימן, בסומליה, בפיליפינים, בלוב, בלבנון ובניגריה. במדינות אחדות, הושקעו מאמצים צבאיים ניכרים כדי להתמודד אם הארגונים הללו, כמו במצרים, בניגריה ובסומליה המשתפת פעולה בעיקר עם קניה במטרה למוטט את ארגון הטרור האסלאמי "אל-שבאב" הפועל בימים אלה בעיקר בדרום סומליה.

מדיניות החיסולים-הממוקדים של הנשיא אובמה, באה לידי ביטוי גם בחודש ינואר 2014 בתימן וסומליה. במהלך החודש כולו נהרגו 6 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים שנערכו בתימן, וכן על-פי פרסומים מקומיים נהרג טרוריסט אחד לפחות בחיסול-ממוקד אמריקאי שנערך בסומליה. ככול הידוע, בפקיסטן לא נערכו במהלך חודש ינואר 2014 חיסולים-ממוקדים - וזאת, גם לאור הביקורת הקשה של הציבור הפקיסטני המתנגד באופן נחרץ לכול פעילות אמריקאית צבאית בתחומי המדינה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2014", מגזין המזרח התיכון, 9 בפברואר 2014.

תרגילים תעמולתיים של ג'ון קרי

כולנו יודעים שקשה מאוד להפוך את העולם שלנו לגן-עדן פורח, ועם זאת מוטלת על כל אחד מאיתנו החובה לא להפוך את העולם שלנו לגיהנום אחד גדול. אולם, מסתבר, שהדרך לגיהנום רצופה לעיתים בכוונות טובות, לכאורה.

בסוף חודש ינואר 2014 התקיימה בגרמניה "ועידת מינכן לביטחון" זו השנה ה-50. זו ועידה בינלאומית המקבצת סביבה פוליטיקאים מן השורה הראשונה ואנשי מחקר בכירים כדי לדון בנושאים הקשורים לביטחון-העולמי במגוון רחב של נושאים, בעיות וסוגיות. אולם, למען האמת, בשנים האחרונות הוועידה הפכה לסוג של כינוס אקדמי לשם "הוצאת קיטור" מבלי לפתור אפילו בעיה ביטחונית אחת הקשורה לאתגרים האקוטיים הניצבים בפני מדינות רבות מאוד בעולם כמו מדינות אפריקה, מדינות אסיה, מדינות דרום-אמריקה ומדינות אחדות באירופה העומדות מול האתגר הכוחני של רוסיה תחת פוטין. כך למשל, עיתונאים אחדים מהתקשורת הגרמנית הכתירו את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כ"איש החזק בעולם". המנהיג הזה, הנמצא כבר למעלה מ-15 שנה בצמרת הפוליטית הבכירה של רוסיה, הצליח להפוך את מדינתו - עקב בצד אגודל - לגורם בינלאומי משמעותי בעיקר לנוכח השרלטנות האמריקאית בזירה הבינלאומית, וזאת במסגרת משנתו הפוליטית של הנשיא ברק חוסיין אובמה ובהנהגתו מאז שנת 2009.

המדינות האמריקאית הנוכחית יצרה ואקום בזירה הבינלאומית, כאשר גולת-הכותרת של השרלטנות האמריקאית באה לידי ביטוי רופס לנוכח מלחמת-האזרחים המתמשכת בסוריה, מלחמת-האזרחים בלוב, מלחמת-האזרחים בתימן, מלחמת-האזרחים בסומליה, מלחמת-האזרחים בעיראק, מלחמת-האזרחים במאלי, המשבר הביטחוני במצרים, בניגריה, בדרום-סודאן, ברפובליקה של מרכז אפריקה, באפגניסטן, בפקיסטן, באוקראינה, בקווקז ובמקומות רבים נוספים.

מי שזיהה את הרפיסות האמריקאית בזירה הבינלאומית היה "האיחוד האירופאי" המונהג מאחורי הקלעים בידי גרמניה הפועלת בשקט, אך בעוצמה כלכלית וצבאית הולכת הגוברת. גרמניה הייתה ונותרה אחת מהמדינות המסוכנות בזירה האירופאית לא רק בשל האירועים הקטלניים שהתרחשו במלחמת-העולם השנייה, אלא בעיקר לנוכח השינוי התודעתי המתחולל בגרמניה בעיקר בעשור האחרון. כל מי שעוקב אחרי התהליכים התודעתיים המתחוללים בגרמניה הבאים לידי ביטוי בסרטים, בסרטים דוקומנטריים, במאמרים, בספרים, בכינוסים ובעצרות-זיכרון, יכול לחוש את השינוי המתחולל בגרמניה בנוגע לתודעה-העצמאית של תושביה בנוגע לאירועים הקטלניים שהתחוללו במלחמת-העולם השנייה. חלק מהשינוי התודעתי והתדמיתי הזה נעשה גם בעזרתם של כמה אקדמאים ישראלים המשמשים כ"חותמת הכשר" למגמות החדשות והמסוכנות האלה.

צריך לשים לב למה שנאמר על-ידי בכירים גרמנים במהלך הוועידה שנערכה במינכן, וזאת במטרה לאותת על הכיוון שבה רוצה ללכת גרמניה "החדשה" של תחילת המאה ה-21: שרת-ההגנה של גרמניה, אורסולה ואן דר ליין, שהחלה את כהונתה בדצמבר 2013 עם הקמתה של ממשלה חדשה בראשותה של אנגלה מרקל, אמרה במהלך הוועידה ש"גרמניה אינה יכולה להישאר אדישה מול האיומים בעולם". וכתוצאה מכך, בכוונתה להגדיל את אחריותה של גרמניה בזירה הבינלאומית. לטענתה, גרמניה בזבזה זמן יקר בכך שהיא לא שיתפה פעולה עם מדינות אירופאיות נוספות בחיזוק הצבא. לדעתה, המשברים הביטחוניים של העולם קרובים עתה לפתחה של גרמניה יותר מתמיד. במסגרת התפיסה הביטחונית החדשה של גרמניה, ואן דר ליין ציינה את מעורבותה הצבאית של גרמניה באפגניסטן, במאלי, ברפובליקה של מרכז אפריקה ופירוק הנשק הכימי של סוריה.

גם נשיא גרמניה הנוכחי, יואכים גאוק, התייחס לסוגיה הנוגעת למעורבות הצבאית של גרמניה ברחבי-העולם. לדעתו, זיכרונות העבר אינם יכולים להוות מכשול למחויבות צבאית לנוכח האיומים הדרמטיים ודחופים על הסדר-העולמי. לדעתו, ריבוי המשברים הביטחוניים בעולם, מחייב את גרמניה להתגבר על עכבות פסיכולוגיות המונעות ממנה להיות מעורבת מבחינה צבאית. בהתאם לתפיסה הזו, גאוק טען כך: "כשם שגרמניה מובילה את אירופה במשבר הפיננסי של האירו, כך גם על גרמניה להתוות את הדרך למדינות אירופה בתחום הצבאי".

דברים בסגנון דומה נאמרו על-ידי מנהיגים גרמנים לפני מלחמת-העולם הראשונה וגם לפני מלחמת-העולם-השנייה. הכלכלה הגרמנית החזקה לאורך מאה השנים האחרונות, תמיד היוותה קטליזאטור לשאיפות צבאיות שחרגו הרבה מעבר לגבולותיה של גרמניה. בעשורים האחרונים גרמניה הצליחה לפתח את אחד מהצבאות החזקים והמתקדמים בעולם והיא נחשבת לאחת מיצואניות הנשק מהמובילות בעולם. גרמניה למעשה בנתה את האופוזיציה הצבאית הכימית של עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין. כמו כן, גרמניה מנהלת יחסים מעולים עם מרבית המדינות בעולם, אך במקביל לכך היא גם ניהלה רומן עם מרבית ארגוני הטרור האסלאמיים הקיימים מרחב המזרח-תיכוני ואף מעבר לו.

הוועידה שהתקיימה במינכן בסוף ינואר 2014, אם כן, הייתה צריכה לעסוק במגוון עצום מאוד של אתגרים ביטחוניים ובשינויים הגלובאליים הנובעים מתזוזה של כוחות חדשים לנוכח הרפיסות הבינלאומית של ארה"ב תחת הנהגתו של אובמה. אולם, מה שתפס את התקשורת הישראלית היו דבריו הבוטים של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, שאמר ב-1 בפברואר 2014 במהלך הוועידה: "יש כרגע שגשוג וביטחון רגעי בישראל. אולם זו אשליה. כל זה ישתנה אם השיחות עם הפלסטינים ייכשלו. הסיכונים לישראל גבוהים מאוד. אנשים מדברים על חרם על ישראל, וזה יחריף במקרה של כישלון". ג'ון קרי לא יצא באופן נחרץ נגד החרם, אלא הוא רק סימן את ישראל כמטרה.

וכך, בתרגיל תעמולתי רדוד במיוחד בסגנון האירופאי המסורתי, ג'ון קרי ניסה לחבוט בישראל כדי להסיט את הויכוח בנוגע לקריסתה של מדיניות-החוץ האמריקאית במזרח-התיכון - בעיקר מאז שהחלה כהונתו של הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה. מה שמפתיע הוא, ששרת-המשפטים של ישראל ציפי לבני, ושר-האוצר יאיר לפיד, תרמו את קולם למקהלת "המחרימים" במקום למצוא פתרונות הולמים שישרתו את הציבור הישראלי כמתבקש מתפקידם וממחויבותם כלפי מדינת-ישראל ואזרחיה. ועם זאת, בואו נבדוק כמה נקודות בנוגע לדבריו של ג'ון קרי ומקהלת המעודדות שלו:

1. השגשוג הכלכלי והביטחוני של ישראל הושג בעמל רב של מיליוני ישראלים מסורים וחרוצים, וזאת בניגוד מוחלט של כל רואי-השחורות בארץ ובעולם - שלכאורה היו מעוניינים בטובתה של מדינת-ישראל ואזרחיה.

2. בניגוד למה שהתרחש במדינות-ערב, ישראל טיפחה את "חלקת האלוהים הקטנה שלנו" בהתמדה וללא-ליאות. וכך, גדל הפער בין מדינות-ערב כולן לבין מדינת-ישראל - הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה אנושית.

3. ישראל, בניגוד לארה"ב, לא ייצרה בועות פיננסיות בשם הקפיטליזם האמריקאי הידוע שהמית אסון כלכלי על מיליוני אזרחים תמימים. כאשר התעשייה האמריקאית עוברת לסין והמדינות הערביות עוסקות בייצור של רצח המוני, תושבי מדינת-ישראל ממשיכים ליצור ולייצר מוצרים טכנולוגיים מועילים מן המעלה הראשונה.

4. המדינה היחידה שעברה מסכת שלמה של בדיקה קפדנית על-סף החולניות כדי להתקבל לארגון ה-OECD הייתה מדינת-ישראל. ג'ון קרי ומקהלת המעודדות שלו צריכים ללמוד איך התקבלה יוון לארגון (וכן, איך התקבלו עוד כמה מדינות אירופאיות מתוקנות לכאורה).

5. להסכם שלום עם הרשות-הפלסטינית לא תהיה שום משמעות מבחינה אזורית. הסכם כזה לא יגרום לאל-קאעידה להפסיק לחסל את שיעים בעיראק; זה לא יעצור את אסד מלבצע רצח המוני בתושבי סוריה; לוב לא תהפוך לשלווה ודמוקרטית; מלחמת האזרחים בתימן לא תסתיים; תנועת "האחים המוסלמים" במצרים לא תהפוך לארגון שוחר-שלום בודהיסטי; ארגון החמאס וארגון חיזבאללה לא יהפכו לקבלני ביצועים צייתנים של אבו-מאזן; וכמובן, לארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בסודאן, בניגריה, בסומליה, באפגניסטן, בפקיסטן, במאלי ובאיראן אין להם כל מושג היכן נמצאת ישראל.

6. התל"ג לנפש בישראל עומד על כ-38,000 דולר לשנת 2013 (וזאת, על-פי פרסומים כלכליים בינלאומיים). גם אם התל"ג הישראלי ירד לרמה של 30,000 דולר לנפש (ואף מתחת לזה) בגלל חרם בינלאומי מדומה, מדינת-ישראל יכולה להבטיח שגשוג כלכלי וביטחוני מן המעלה הראשונה לכול אזרחיה תוך כדי התאמות כלכליות מתבקשות של סדר-עדיפויות לאומי - וזאת, לתשומת-ליבו של שר-האוצר הנוכחי של מדינת-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ג'ון קרי - תרגיל בתעמולה אמריקאית רדודה", מגזין המזרח התיכון, 6 בפברואר 2014.

מאה תעשיינים בכירים - חבורה של פחדנים

אי-שם, בשנות ה-60, קצת אחרי מלחמת ששת-הימים, יאסר ערפאת אמר שמדינת-ישראל היא בסך הכל "עסק כלכלי". בהתאם לתפיסתו, עסק כלכלי בדומה לכל עסק כלכלי, ברגע שהוא אינו רווחי, הוא מתפרק ונעלם כלא היה. לפיכך, ערפאת וחבורתו הטרוריסטית שהקיפה אותו, ניסו לדרבן גופים, ארגונים ומדינות במטרה להחרים את ישראל ובכך להביא לקריסתה ולהיעלמותה. החבורה הטרוריסטית של ערפאת אפילו נקטה באיומים ישירים כלפי חברות ואנשי-עסקים שקיימו קשרים כלכליים עם ישראל.

הרעיון הזה היה המשך ישיר ל"חרם הערבי" שננקט כלפי מדינת-ישראל מטעם חברות "הליגה הערבית" כבר בשנת 1945 – עוד לפני הכרזת העצמאות הישראלית בשנת 1948. למעשה, החרם הערבי על בעלי עסקים יהודים שניהלו את עסקיהם בארץ-ישראל החל להתגבש כבר בשנת 1921. בעצם, לאורך על ההיסטוריה היהודית המתפרשת על אלפי שנים בארץ-ישראל, תמיד היה מישהו שחשב שיש להחרים, לגרש, להגלות, להרוג, לרצוח ולהשמיד את היהודים, פעם בשל דתם, פעם בשל תרבותם ופעם בשל הגנטיקה שלהם.

המדיניות של "הליגה הערבית" הנוגעת להטלת חרם-כלכלי על ישראל הביאה לכך שיותר מ-8,000 חברות סירבו לפעול בישראל בשל החשש מנזקים כלכליים לאור השוק העצום שהתבטא בעשרות מיליוני ערבים כלקוחות פוטנציאליים. נשמע מוכר, נכון?

יש כאלה, הטוענים ש"החרם הערבי" גרם לנו נזקים של עשרות מיליארדי דולרים. אולם, מאידך, החרם הערבי דרבן את השוק הישראלי לחפש אפיקים חדשים לייצוא, וכן למצוא פתרונות יצירתיים המתבססים ברובם על היכולת המדעית והטכנולוגית של ישראל. למרות האיומים הביטחוניים על ישראל, הצלחנו לפתח אלפי מוצרים חדשניים במגוון רחב של תחומים שהשפיעו רבות על הכלכלה הבינלאומית ועל התעשייה הבינלאומית למרות קשיי המימון ולמרות חסרונו של ידע מדעי. כשלא היה "ידע", ישראל ייצרה את "הידע" הזה בכוחותיה היא. בדומה להיום, גם בשיא תקופתו של "החרם הערבי" היו כמה ישראלים שלא הפסיקו ליילל מהבוקר ועד הערב עד כמה "אנחנו מסכנים ומבודדים".

93 שנים עברו מאז שהתגבש לראשונה הרעיון להחרים כליל את הכלכלה הישראלית. כיום, העולם-הערבי (של אחמד טיבי וחבריו) שקוע בריקבון של בערות ועוני, והוא שרוי כולו במלחמות-אזרחים ובמלחמות הדדיות שגרמו להריגתם של מיליוני בני-אדם מאז שנת 1948.

לאחר הסכם אוסלו האומלל של 1993, היו כאלה שהציעו ש"ישראל חייבת להצטרף לליגה-הערבית". היו כאלה שאף טענו כי "ישראל חייבת להשתלב במזרח-התיכון אם היא רוצה להמשיך להתקיים". האמירות האלה היו אפילו יותר שרלטניות מדבריה של שרת-המשפטים של ישראל, ציפי לבני, שהחליטה לאחרונה לקדם אג'נדה אנטי-ישראלית, על גבול האנטישמיות, בדומה לביטויים הנשמעים מפי השמאל הקיצוני ההזוי הנתמך בידי ארגונים אירופאים אחדים שאינם מסתירים את תפיסתם האידיאולוגית בנוגע לקיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית.

בואו נראה מה קרה לעולם-הערבי ול"ליגה הערבית" בשנים האחרונות: מצרים שרויה במלחמת-אזרחים; לבנון שרויה במלחמת-אזרחים; עיראק שרויה במלחמת-אזרחים; לוב שרויה במלחמת-אזרחים; תימן שרויה במלחמת-אזרחים; וכך גם המצב דומה בסודאן, בסומליה, באלג'יריה ובטוניסיה. ירדן למשל, המורכבת מאוכלוסייה "פלסטינית" ברובה, נתמכת מבחינה ביטחונית ביכולת הצבאית של ישראל. העולם-הערבי כולו נמצאה במסכת אחת גדולה של אלימות רצחנית, בעוד שישראל דוהרת קדימה בניגוד גמור לעצות השרלטניות שנזרקו לחלל-האוויר במהלך עשרות השנים האחרונות. גם הסכמי-השלום עם מצרים ועם ירדן נחתמו רק לאחר שינוי תודעתי מהותי של מנהיגי שתי המדינות הללו שחדלו לדבר על ישראל במונחים של "חיסול" ו"השמדה".

לאידיאולוגיה הגזענית של ערפאת המדברת של ישראל כ"עסק כלכלי" בלבד, הצטרפו לאחרונה "100 בכירים במשק" שיצאו בקריאה באמצעות הצהובון "ידיעות אחרונות" במילים הללו: "העולם מאבד סבלנות והאיום בסנקציות גובר. חייבים להגיע להסכם עם הפלסטינים". כך, הצטרפו להם "אנשי עסקים" לצהובון תקשורתי שיש לו אג'נדה פוליטית ברורה הנמרחת מידי יום ביומו בעמודים הראשיים של העיתון (21 בינואר 2014). עוד נמסר, כי אנשי העסקים קראו לממשלת-ישראל הנוכחית "להגיע להסדר מדיני בדחיפות". לא פחות ולא יותר.

במהלך חודש ינואר 2014 הגיע לביקור ממלכתי בישראל ראש-ממשלת קנדה, סטיבן הרפר. בעקבות נאומו של הרפר בכנסת-ישראל, הסתבר שהוא ביטא לאורך כל נאומו עמדות פרו-ישראליות יותר מהצהובון "ידיעות אחרונות", ואף יותר מאותם בעלי-עסקים "שהאיצו" בממשלת-ישראל להגיע "בדחיפות" להסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית הגזענית של אבו-מאזן.

מעבר לעניין הכלכלי שהוא חשוב כשלעצמו, לישראל כמדינה ריבונית יש ערכים נוספים רבים הנוגעים גם לביטחון, להיסטוריה, לדת, ללאום, לצדק ולמוסר. אולם, עצם פרסום "הקריאה" הזו של בעלי-העסקים, מראה בעליל שהערכים האלה כנראה אינם קשורים לשורה התחתונה של רווח והפסד של החברות הכלכליות שטרחו לפרסם את קריאתם. במקום לעמוד לצידה של מדינת-ישראל ותושביה ואף לסייע להם בכל מחיר כדי להילחם בתופעות האנטישמיות הללו, הם בחרו לחשוב על הכיס הפרטי שלהם ועל המשך הרווחיות הכלכלית, וזאת במטרה למלא את כיסיהם במיליארדי שקלים של בעלי-המניות ובעלי החברות – שהם כבר ממילא עשירים כקורח.

ל"חרם אקדמי" על ישראל או ל"חרם כלכלי" על ישראל אין שום קשר למשא-ומתן המדיני המתמשך בין ישראל לבין הרשות-הפלסטינית. למגמות הגזעניות הללו, העולות מדי פעם במהלך העשורים האחרונים, יש מרכיב אנטישמי מובהק הנובע בעיקר מההיסטוריה הגזענית והאלימה של אירופה ביחס ליהודים וביחס למדינת-ישראל כמדינה יהודית. ההיסטוריה האירופאית האלימה והגזענית הזו, משמשת כחומר-דלק המניע את גלגלי הגזענות האנטישמית בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי כולו. עצם זה שהרשות הפלסטינית אינה מוכנה להכיר במדינת-ישראל כ"מדינה יהודית", חושפת פעם נוספת את כוונותיה האמיתיות כלפי הקיום היהודי בכל חלק המוגדר ארץ-ישראל. ברחבי-העולם כולו קיימים עשרות סכסוכים אלימים ביותר, אולם אף סכסוך לא הגיע למימדים תעמולתיים שכאלה, משום שהיהודים "כקבוצה לאומית" אינם מעורבים בסכסוכים הללו.

כל מי שרוצה להגיע להסדר-מדיני אמיתי עם ישראל, יכול לעשות זאת בזמן קצר של חודשים ספורים בלבד - משום שאין צורך להמציא את הגלגל כל פעם מחדש ב"שיטת הסלמי" הידועה של "הרשות הפלסטינית" – שיטה, שהיא המשך ישיר ל"תוכנית השלבים" הידועה של יאסר ערפאת (דהיינו, חיסול ישראל בהדרגה). גם אין צורך לאיים על מדינת-ישראל בשלל איומים גזעניים: פעם "בחרם אקדמי", פעם ב"חרם כלכלי", פעם בשל "הבעיה הדמוגרפית" ופעם בשל בעיית "המסתננים האפריקאים", משום שהאיומים הללו חושפים פעם אחר פעם את פרצופם האמיתי של המאיימים הלהוטים לבודד את ישראל בכל מחיר ובתואנות-שווא: פעם זה יכול להיות בשל אג'נדה פוליטית שרלטנית ואופנתית, ופעם זה יכול להיות בשל האופי הקפיטליסטי של בעלי-עסקים ללא ערכים הדוגלים בהגדלת הרווחים בכל מחיר גם על חשבונה של מדינת-ישראל ועל חשבונם של אזרחיה המסורים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מאה תעשיינים בכירים – חבורה של פחדנים ללא ערכים", מגזין המזרח התיכון, 23 בינואר 2014.