תל אביב - ראש העיר רוצה להיות ראש-הממשלה

מעט לאחר שנערכו הבחירות לרשויות המקומיות בישראל באוקטובר 2013, ראש-העיר הנבחר של תל-אביב, רון חולדאי, רמז שהוא אינו פוסל את האפשרות שהוא יתמודד בעתיד לכהונת ראש-ממשלת ישראל. זו הייתה ההתרשמות הראשונית, פחות או יותר, במהלך ריאיון שהוא העניק לאחד מערוצי הטלוויזיה בישראל. רון חולדאי, שהחל את כהונתו הרביעית, נחשב בעיני חלק מהתקשורת הישראלית לראש-עיר מוצלח. אלא שה"הצלחה" הזו כנראה יצרה שאיפות אישיות החורגות הרבה מעבר ליכולותיו לנהל עיר גדולה בישראל. כפי שיוסבר בהמשך המאמר, חלק מהפוליטיקאים בישראל ובעולם יוצרים לעצמם פלטפורמה פוליטית לתפקיד בכיר יותר, וזאת ללא שום קשר ליכולותיהם האמיתיות בתפקידם הנוכחי. אין תימא איפה, שהמעבר מתפקיד אחד למשנהו – מהרמה המקומית לרמה הלאומית – יוצר לעיתים קרובות אכזבה גדולה מאוד בקרב הבוחרים והמצביעים.

וכעת שאלה לקוראים בנוגע למצבן של הערים בישראל: האם אתם מכירים רחוב ראשי אחד בישראל שמתחילתו ועד לסופו הוא רחוב נקי, אסתטי, מסודר, מאורגן ושנעים להתהלך בו גם בקיץ וגם בחורף? סביר להניח שהתשובה לכך תהייה שלילית משום שהכול הוא עניין של אחריות מנהלית ואחריות אישית של הנגועים בדבר. כעת, בעזרת הנתונים אחדים, שימו לב לדיסוננס בין העושר של המדינה לבין הסביבה (העירונית) בה אנו חיים בישראל:

התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש בישראל עומד בשנת 2014 על כ-38,000 דולר לאדם. וזאת על-פי פרסומים כלכליים בינלאומיים אחדים הנוגעים לישראל. בעוד זמן לא רב, ישראל תעבור את צרפת בתל"ג לנפש. בעוד שנים אחדות, ישראל יכולה לעבור את גרמניה בתל"ג לנפש. ישראל נחשבת לאחד ממרכזי ההייטק מהמובילים בעולם. כ-50 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית הם בעלי השכלה אקדמית – ישראל נמצאת במקום השני בעולם בשיעור בעלי ההשכלה האקדמית אחרי קנדה. גרמניה למשל, לא נמצאת אפילו בעשירייה הראשונה בשיעור בעלי ההשכלה האקדמית, ובוודאי גרמניה לא נחשבת לאחד ממרכזי ההייטק מהחשובים בעולם כפי שישראל נחשבת.

וכעת, נעבור לשאלה נוספת: האם באמת אתם מרגישים שאתם חיים במדינה עשירה שבה התל"ג לנפש מתקרב לרמה של צרפת? בוודאי שלא! משום שהדוגמא בנוגע לאיכות-הסביבה העירונית של תל-אביב, תבהיר לכם עד כמה המצב שלנו חמור -  וזאת, בדומה לכול הערים הישראליות הסובלות מלקויים רבים מבחינת איכות-חיים ומבחינת איכות-הסביבה בה אנו חיים. שוב, אני רוצה להבהיר, שהכול הוא עניין של ניהול ושל אחריות-מנהלית של הנוגעים בדבר – החל מראש-העיר ועד לאחרון הפועלים. איכות-חיים היא לא רק עניין של כסף ועושר, אלא היא מעוגנת גם ברמה התרבותית של אלה המנהלים את חיינו -  הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית.

גם בתל-אביב, וזאת בדומה לערים אחרות בישראל, עדיין לא הפנימו את הרעיון שהרחובות שלנו, חזיתות הבתים, הגגות והחצרות של הבניינים, הם חלק אינטגראלי מהנוף הלאומי ומהנוף של הסביבה-העירונית בה אנו חיים. כל מי שמסתובב בתל-אביב (ובערים רבות נוספות בישראל) רואה את התמונה הבאה: מרבית הבניינים למגורים בתל-אביב נראים מוזנחים. מרבית החצרות נראות מוזנחות כאילו הן ננטשו לפני שנים רבות. מרבית הגגות בעיר שרויים באנדרלמוסיה של דודי-שמש ואנטנות למיניהן. כל התשתיות של חשמל, מים, כבלים וטלפון פרושות על קירות הבניינים באנדרלמוסיה של חוסר-סדר וארגון, וכן, בולט לעין חסרונה של יד-מכוונת (עירונית או ממשלתית) שתפקח על העניין ותציב סטנדרטים ראויים להנחת תשתיות גם אם הן נעשות בידי גורמים פרטיים.

דירה בתל-אביב עולה בממוצע יותר מ-1,500,000 ₪. באזורים "נורמאליים" של העיר, דירה עולה הרבה יותר מ-2,000,000 ₪. אם היינו מתרגמים את הכסף הזה לשפה אירופאית, מחירה של דירה בתל-אביב עומד בממוצע על כ-400,000 אירו. רק תתראו לעצמכם, איזו איכות-חיים הייתם מקבלים במדינות אחדות באירופה או בארה"ב, במחיר של דירה מעופשת אחת בתל-אביב (וזאת לידיעתו של שר-האוצר שלנו ושל כל חברי-הממשלה לדורותיהם). השכר החציוני בישראלי עמד בשנת 2013 ביקושי על כ-6,000 ₪ לחודש. זאת אומרת, כ-50 אחוזים מאוכלוסייה הישראלית קיבלה שכר-עבודה הנע בין 4,300 ₪ לחודש ל-6,000 ₪ לחודש לכול היותר. בהתאם לרמה הנוכחית של מחירי הדיור בישראל, אין להתפלא על כך שלאזרחים הישראלים אין את הכוח ולא את הזמן הפנוי לעסוק בסטנדרטים הקשורים לסביבה העירונית בה הם חיים, מתגוררים ופועלים: רחוב נקי מסודר ומאורגן ללא מיליוני מסטיקים המושלכים על המדרכה, פינוי נאות של אשפה, תחבורה ציבורית יעילה, אוטובוסים מרווחים נקיים ותקינים, עמודי חשמל צבועים כיאות וללא חלודה, ועוד ועוד. זה לא עניין של תקציבים, אלא בעיקר של ניהול נכון של הערים ושל המדינה כולה המתיימרת להיות מדינה מסודרת, מאורגנת עם איכות-חיים גבוהה ככול שניתן. בעוד שנים אחדות, מרבית מדינות מזרח-אירופה יעברו אותנו מבחינת איכות-החיים למרות שהתל"ג שלהם לנפש לא יעבור את זה של ישראל.

בית-ספר אליאנס כמשל

הדוגמא הבאה תבהיר מעט את התמונה בנוגע לסביבה העירונית בה אנו חיים. הדוגמא הזאת, בעצם, מאפיינת את מרבית היישוביים העירוניים הקיימים בישראל: בית-ספר אליאנס נמצא במרכז רמת-אביב הישנה. בכניסה האחורית של בית-הספר, בתחומי הבית-ספר עצמו, רובצת לה ערימת-זבל מרשימה כבר שנים אחדות. לאף אחד ממנהלי בית-הספר ומוריו הרבים, כנראה העניין הזה אינו מטריד במיוחד (אולי, גם לאור מצבה המתפורר של השכונה כולה). מה שמפתיע הוא, שכ-50 מטר משם, נמצא משרד של מחלקת התברואה של עיריית תל-אביב האחראי של הניקיון השוטף של השכונה כולה. אך ראו איזה פלא, המשרד עצמו מוקף בשקיות זבל, פחים שרופים, כיסאות שבורים, שברי-עצים מיותרים וחלקות אדמה המתיימרות להיות גינות-נוי. במילים אחרות, אין שום קשר בין תפקידו היומרני של המשרד לבין המציאות בשטח עצמו. להזכירכם, מחירה של דירה-עולים ישנה ברמת-אביב הישנה בגודל של 45 מטר מרובע, עשוי להגיע ליותר מ-1,700,000 ₪ במקרה הטוב. במילים אחרות, אין שום קשר בין המחיר שאתם משלמים על דירה בישראל לבין המציאות העירונית היומיומית שאתם נתקלים בה כמעט בכל פינה ופינה בתל-אביב ובכל הערים הקיימות בישראל. שכונות רבות בישראל, רבות מידי, נראות בדומה לשכונות בערים הסובייטיות של שנות ה-70 של המאה הקודמת.

אם המצב ברמת-אביב הישנה נראה לא טוב, רק תתראו לעצמכם איך נראות השכונות הדרומיות של תל-אביב, בעיקר לאור הפלישה היומיומית של המסתננים האפריקאים המגיעים לעיר. לאחרונה התבשרנו מראש-העיר של תל-אביב, רון חולדאי, שלדעתו צריך להגיד "אמת" לתושבי דרום-העיר, זאת אומרת שה"מסתננים האפריקאים ימשיכו להתגורר בדרום-העיר גם בשנים הבאות". במילים אחרות, ראש-העיר של תל-אביב "הרים-ידיים" על חשבונם של תושבי דרום-העיר שחייהם הפכו למרמס בידי פולשים שחדרו למדינה שלא-כחוק. אם זו היא תשובתו של ראש-העיר בעניין הזה, לא כדאי לנו לחכות ולראות מה תהיה תשובתו בנושאים נוספים המטרידים את האזרח הישראלי הן ברמה הביטחונית והן ברמה המדינית.

היומרה (האמיתית או המדומה) של ראש-עיריית תל-אביב, דומה ליומרותיהם של חלק הפוליטיקאים בישראל ובמדינות נוספות ברחבי-העולם. דהיינו, התפקיד הנוכחי של נבחרי-ציבור הוא בסך-הכל פלטפורמה לתפקיד רם יותר בעתיד הנראה לעין. להיות ראש-עיר זה מקצוע. גם להיות ראש-ממשלה זה מקצוע בפני עצמו. להיות חבר-כנסת או חבר-מועצה זה מקצוע לא פחות חשוב מכל תפקיד ממלכתי רם דרג. הצלחה בתפקיד אחד, אינה יכולה לנבא הצלחה גם בתפקיד אחר - חשוב יותר או רם יותר ברמה הממלכתית. במילים אחרות, עדיף שראש-העיר (ואחרים כדוגמתו ברחבי-המדינה) יתמקד בשיפור יומיומי של איכות-החיים של תושבי-העיר משום שהם זכאים לקבל תמורה מלאה להיותם אזרחים החיים במדינה המתהדרת בתל"ג מרשים לנפש. אם הדבר הזה נכון לעיר תל-אביב, קל וחומר כאשר מדובר על ערים רבות בישראל הנמצאות הרבה מתחת לעיר תל-אביב בבחינת איכות-החיים האורבאנית המקיפה את האזרחים הישראלים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, " תל-אביב כמשל – ראש-העיר רוצה להיות ראש-ממשלה", מגזין המזרח התיכון, 16 בינואר 2014.

ציפי לבני מחפשת כותרות תקשורתיות

כדאי מאוד שתשימו לב להתבטאויות ההזויות והרשלניות של שרת-המשפטים של ישראל, ציפי לבני, בנוגע למסע המאורגן והמתוזמן היטב בנוגע להחרמתה של מדינת-ישראל, מוסדותיה ותושביה בידי מדינות אחדות ובידי ארגונים בינלאומיים. לאחרונה הפנתה ציפי לבני "אצבע מאשימה" כלפי הציבור הישראלי בעזרת הביטוי "תתעוררו", משום שאם לא יהיה הסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, לדעתה, החרם על ישראל יתפוס תאוצה גדולה יותר.

ציפי לבני היא שרת-המשפטים של ישראל. אולם במקום להגן על הקורבנות של החרם, היא מאשימה את הציבור הישראלי כולו בשל מסע ההכפשה הבינלאומי המתנהל נגדם - מסע הכפשה שאין לו שום הצדקה מוסרית, פוליטית ובינלאומית. אלא שבמקרה הזה, שרת-המשפטים של ישראל בחרה מטרה קלה מידי, ובכך היא עצמה נפלה קורבן למלכודת התעמולתית של גורמים בינלאומיים שיש להם נטיות אנטישמיות מובהקות שאינן קשורות כלל לסכסוך הערבי-ישראלי ואינן קשורות כלל לפיתרון פוליטי כזה או אחר עם הרשות הפלסטינית - שהיא ישות פוליטית אלימה, גזענית וטרוריסטית.

לחרם הבינלאומי על ישראל אין הסבר הגיוני ומושכל, כשם שלהשמדת יהודי אירופה בשנות ה-40 של המאה הקודמת לא היה, ואין, הסבר הגיוני ומושכל. מאות שנים של הסתה שהחלה על רקע דתי נגד היהודים שהתגוררו על אדמת אירופה, הכשירו את הקרקע להשמדתם ללא שום קשר למעשיהם עם הסביבה הנוצרית. ככול שהם ניסו להיות נאמנים למדינה בה הם התגוררו, וככול שהם ניסו להשתלב בחברה האירופאית, כך ההסתה כלפיהם גברה עד לפיתרון הסופי בסגנון הגרמני הידוע.

למסע הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, יש שורשים עמוקים הנטועים היטב בתרבות האירופאית ובתרבות המוסלמית המזינות אחת את השנייה ללא שום קשר למעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל, של ראשיה ושל תושביה. עשרות עימותים אלימים וקטלניים מתרחשים בכל רחבי היקום, אך האנטישמיות הקלאסית מעדיפה להתמקד בצד החלש משום שהדבר מחזק בקרבם את הדעה שהשתרשה לאורך מאות שנים. האנטישמיות הקלאסית סימנה את המטרה (ישראל), ולאחר מכן היא החלה לחפש חיזוקים והוכחות לתפיסה הגזענית הזאת: פעם זה פלסטינים, פעם זה בדואים ופעם זה המסתננים האפריקאים, פעם זה חוק השבות, פעם זה ברית-מילה, פעם זה השחיטה הכשרה ופעם זה הגדרתה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. אולם, שרת-המשפטים של ישראל אינה מצליחה לראות את התהליך הזה שנבנה במשך עשרות שנים שמטרתו לבסס את התשתית הרעיונית לחיסולה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית ריבונית בדומה למה שאירע באירופה של שנות ה-40 של המאה הקודמת. התהליך הוא אותו תהליך והמטרה היא אותה מטרה.

במקום להילחם באופן משפטי נגד התופעות האלה הממומנות בידי ממשלות זרות, שרת-המשפטים של ישראל הפכה לפה של התנועות השמאלניות רדיקליות וגזעניות - שהעניין הפלסטיני משמש להן רק כ"כלי" דרכו הן מנסות לחזק את המגמות האנטישמיות ברחבי העולם הנוצרי והמוסלמי כאחד. אם שרת-המשפטים של ישראל אינה מצליחה להילחם נגד התופעות הללו המתרחשות גם בישראל, עליה לפנות את מקומה לפוליטיקאי מוכשר יותר שידע להתנהל גם אידיאולוגית וגם משפטית נגד התופעות ההרסניות האלה.

לפני שציפי לבני הפכה לשרת-המשפטים, היא ניהלה מסע הכפשה אלים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו. אולם, מאחר והיא מכהנת כחברה בכירה בממשלת נתניהו, מסע ההסתה וההכפשה שלה מופנה כלפי הציבור הישראלי רק משום שציבור זה חשדן מאוד בנוגע לתהליך המדיני עם הפלסטינים. זו חשדנות בריאה הנובעת מכל מהסיבות הנכונות המשתרעות מאז הסכם אוסלו האומלל והרשלני של שנת 1993 ואף שנים רבות לפני כן.

מדינת-ישראל מתנהלת היטב כבר כמעט 70 שנים מול החרם הערבי. אך ראו איזה פלא, לאן הידרדר העולם-הערבי והמוסלמי בשנים האחרונות. כל מי שמצדד בחרם על ישראל, כאילו הוא בחר להיות בצד של המטומטמים, הנבערים והגזענים. כל מי שלא מסוגל להגן על ישראל מפני החרם הזה, כאילו הוא משתף פעולה בשתיקה - שהיא דומה לשתיקה של האירופאים בנוגע לתוכנית ההשמדה של יהודי אירופה בידי הגרמנים.

האם ההתנהלות הרשלנית של ציפי לבני וממשלת אולמרט של שנת 2009-2006 יצרה את בעיית המסתננים האפריקאים? בהחלט כן! לציפי לבני יש אחריות ישירה לבעיה זו כפי שיוסבר להלן:

לצד "המורשת" שהשאירה לנו ממשלת אהוד אולמרט בדמותו של "דוח גולדסטון" לאחר מבצע "עופרת יצוקה" בעזה שהסתיים ב-18 בינואר 2009, ממשלת אולמרט-לבני השאירה לנו גם את מורשת "המסתננים האפריקאים" שמספרם הגיע בסוף שנת 2013 ל-53,636 שוהים בלתי-חוקיים שהגיעו בעיקר מאריתריאה ומסודאן. מרבית המהגרים, כ-36,000, הגיעו מאריתריאה - מדינה שיש לה יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל.

כאשר כתבתי בשנת 2006 את המאמר על המסתננים מסודאן, היו בישראל לכול היותר כ-85 מסתננים אפריקאים. כבר אז, ממשלת ישראל לא ידעה כמה מסתננים הצליחו לחדור לישראל דרך הגבול המצרי. ממשלת אולמרט-לבני המשיכה להתעלם מהבעיה ולהתעלם מהמשך הזרם הגובר של מסתננים אפריקאים שחדרו לישראל דרך הגבול המצרי. אולמרט עצמו הפגין חולשה גדולה מאוד לנוכח הבעיה עד לסיום כהונתו בשנת 2009. ציפי לבני, שהייתה שרת-החוץ של ישראל והיא אף כיהנה תקופה מסוימת כשרת-המשפטים של ישראל, התעלמה אף היא לחלוטין מהבעיה למרות שלישראל יש יחסים דיפלומטים מלאים עם אריתריאה. בשנת 2011 כתבתי את המאמר על הפלישה האפריקאית לדרום תל-אביב. בשנה זו היו בישראל למעלה מ-40,000 מסתננים אפריקאים שחדרו למדינה דרך הגבול המצרי בעזרת רשת של ארגונים אסלאמיים שסייעו להם באזור חצי-האי סיני. לאור הזרם הבלתי-פוסק הזה, ממשלת נתניהו החליטה על הקמתה של גדר-ביטחונית בגבול המצרי למרות התנגדותה של מערכת-הביטחון. וראו איזה פלא, בשנת 2013 חדרו לישראל מסתננים בודדים בלבד.

אולם, המורשת של ממשלת אולמרט-לבני בעניין הזה באה לידי ביטוי בהפגנות רבות-משתתפים של מסתננים אפריקאים - הפגנות שהחלו בתחילת ינואר 2014 - המהווים כחומר-היוצר בידי ארגוני שמאל קיצוניים וגזעניים שיש להם אג'נדה אנטי-ישראלית בדומה למסע החרמות שהם מנהלים נגד מדינת-ישראל ותושביה. לציפי לבני, כשרת-המשפטים, אין תשובה הולמת שתספק הגנה ראויה לאזרחי ישראל הן מצד המסתננים האפריקאים והן מצד ארגוני השמאל הקיצוניים והגזעניים המנסים לתפוס טרמפ נוסף על עגלת הדה-לגיטימציה של ישראל כמדינה ריבונית ויהודית. ציפי לבני, מבחינה אנושית ואינטלקטואלית, אינה מבינה את גודל האתגר למרות שהיא אחראית על הגנתם של הקורבנות (הישראלים) שהם מושא להסתה יומיומית המתנהלת גם בעזרת אחדים המוסדות הישראלים הקיימים בישראל.

ציפי לבני צריכה למצוא פתרונות הולמים בשני התחומים הללו:

1.   כל המסתננים האפריקאים צריכים לעזוב את ישראל במהלך התקופה הקרובה, וזאת כחלק מההגנה המוסרית והחוקית להן זכאים אזרחי מדינת-ישראל החיים במדינה יהודית וריבונית. על-פי הסיסמאות שהושמעו בהפגנות האחרונות, המסתננים האפריקאים עוברים אינדוקטרינציה אנטי-ישראלית בסיועם של ארגוני השמאל הגזעניים. 

2.   פעולה משפטית תקיפה נגד אלה המטילים חרם על ישראל ונגד ארגוני השמאל הגזעניים המנסים לערער על קיומה של המדינה היהודית בעזרת מוסדות "סיוע", לכאורה. מדינת-ישראל היא מדינת-לאום כמו עשרות מדינות אחרות בעולם. ומתוקף כך, היא זקוקה לכול ההגנה הראויה מצד המוסדות הישראלים כולם, ללא יוצא מהכלל. אותם כלליים משפטים החלים על עמותות הפועלות באירופה, אפשר להחיל אותם גם בישראל.

אם ציפי לבני אינה מצליחה למצוא פתרון הולם לבעיות הללו, עליה לעזוב את תפקידה הנוכחי ולהניח לאחרים, מוכשרים יותר, שידעו להגן על זכויותיהם הבסיסיות של אזרחי מדינת-ישראל ללא שום קשר לפיתרון המדיני עם הרשות-הפלסטינית. ראוי לציין שגם הבעיה "הפלסטינית" החלה עם פלישתם מהגרי-עבודה ערבים לתחומי ארץ-ישראל בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ציפי לבני: החרם על ישראל ובעיית המסתננים מאפריקה", מגזין המזרח התיכון, 9 בינואר 2014.

טרור אסלאמי - נובמבר-דצמבר 2013 וסיכום שנתי

האירועים המרכזיים: לקראת סוף שנת 2013, שתי מדינות נוספות באפריקה נכנסו למערבולת של מלחמת-אזרחים בהן מעורבים גם גורמים אסלאמיים בעוצמה כזו או אחרת. ברפובליקה של מרכז אפריקה נהרגו יותר מ-1,000 בני-אדם באירועי הדמים שפרצו על רקע המאבק על השליטה במדינה בין המיעוט המוסלמי לבין הרוב הנוצרי. גם במדינה הצעירה דרום-סודאן, נעשה ניסיון לבצע הפיכה צבאית נגד המשך נשיאתו של סלבה קייר. גם במקרה הזה נהרגו יותר מ-1,000 בני-אדם - וזאת על-פי הערכות של נציגי האו"ם הפועלים במדינה מאז שזו קיבלה את עצמאותה בחודש יולי 2011. בדומה למקרים דומים בעבר, גם בשני המקרים הללו, גורמים מקומיים ניסו לטשטש את המתח העדתי והדתי בטענה כי המחלוקת שגרמה להרג בלתי-נסבל וחסר-הבחנה נובעת בעיקר מחילוקי-דעות פוליטיים בלבד.

סיכום אירועי הטרור והאלימות האסלאמית לשנת 2013 מעלה את התמונה הבאה: מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של יותר מ-130,000 בני-אדם מאז שפרצה מלחמת-האזרחים במדינה בחודש מרס 2011. במהלך השנה האחרונה נהרגו בעיראק כ-10,000 אזרחים במאות פיגועי טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים המזוהים עם ארגון אל-קאעידה. בפקיסטן נהרגו יותר מ-10,000 בני-אדם במאות פיגועי טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים בכל רחבי המדינה. באפגניסטן נהרגו יותר מ-5,000 בני-אדם לאורך כל שנת 2013, ובניגריה נהרגו יותר מ-2,200 בני-אדם במהלך התקופה הנדונה - רבים מהם היו בני-העדה הנוצרית שנרצחו בידי טרוריסטים מוסלמים ארגון "בוקו חראם" השואף להחיל את ההלכה המוסלמית על כול ניגריה. מאות הרוגים נוספים היו גם במצרים, בתימן, בסודאן ובסומליה במהלך שנת 2013. זאת ועוד, במהלך התקופה הנדונה נהרגו בתאילנד 318 בני-אדם בפיגועי טרור שהתבצעו בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים בדרום המדינה - 51 מהם היו טרוריסטים מוסלמים שנהרגו בפעילות צבאית יזומה של הצבא התאילנדי או במהלך התקפות טרור נגד מוסדות אזרחיים וצבאיים.

מקורות מחקריים בארה"ב מסרו בחודש דצמבר 2013 על הריגתם של 3,520 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שהתבצעו בסומליה, בתימן ובפקיסטן מאז שנת 2002. מדובר על מספר הרוגים המתפרש על-פני 11 שנים, אך מרבית החיסולים-הממוקדים התבצעו במהלך תקופת כהונתו הראשונה של הנשיא ברק חוסיין אובמה שגרמו לאלפי הרוגים - בעיקר בפקיסטן. כמו כן, נמסר מפי גורמים רשמיים בנאט"ו על הריגתם של 160 חיילי נאט"ו בפעילות צבאית שנערכה באפגניסטן במהלך שנת 2013. זהו מספר ההרוגים הנמוך ביותר מאז שנת 2005.

בסיכומו של דבר, בחודש דצמבר 2013 נהרגו 7,635 בני-אדם ובחודש נובמבר 2013 נהרגו 5,350 בני-אדם. בחודשים ינואר-דצמבר 2013 נהרגו 91,110 בני-אדם באלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים קטלניים עם גורמים אסלאמיים רדיקליים. על-פי הערכתנו, מספר ההרוגים לשנת 2013 גבוה יותר משום שחלק ניכר מהאירועים הקטלניים המתרחשים במרחב האסלאמי אינו מגיע לידיעת התקשורת הבינלאומית.

לשם השוואה עם מספר ההרוגים לשנת 2013, להלן נתונים נוספים: בשנת 2012 נהרגו 59,232 בני-אדם; בשנת 2011 נהרגו 40,134 בני-אדם; ובשנת 2010 נהרגו 29,831 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות באלימות אסלאמית.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - נובמבר-דצמבר 2013

מדינה:	הרוגים לחודש נובמבר 2013:	הרוגים לחודש דצמבר 2013:
סוריה:	2,583	3,000 (הערכה)
עיראק:	1,100 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	1,000
אפגניסטן:	388 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	407
ניגריה:	353	286
פקיסטן:	218	280
סודאן - דארפור:	145	121
תימן:	144	135
סומליה:	100	43
לוב:	73 (רבים מהם חיילים)	28 (רבים מהם חיילים)
מצרים:	60 (כולל טרוריסטים מוסלמים)	33
רוסיה - קווקז:	40 (30 מהם טרוריסטים מוסלמים)	48 (רבים מהם אזרחים רוסים)
לבנון:	31	54
קניה:	--	28
בנגלדש:	--	25
סין - טרור אסלאמי:	--	24
מאלי:	26	45
דרום-סודאן:	11	1,000 (הערכה של האו"ם)
הרפובליקה של מרכז אפריקה:	--	1,000 (הערכה של האו"ם)
הודו - קשמיר:	6	7
אתיופיה:	4	--
אלג'יריה:	--	5
איראן:	--	3
תאילנד - טרור אסלאמי:	3	4
טורקיה:	--	2
פיליפינים - טרור אסלאמי:	--	10
טוניסיה:	1 (חייל)	1
אזרבייג'ן:	--	1
ישראל - רצועת-עזה:	5 (טרוריסטים מוסלמים)	3 (טרוריסט ו-2 אזרחים)
ישראל - רצועת-עזה:	--	1 (אזרח ישראלי)
ישראל - הרשות הפלסטינית:	4 (טרוריסטים מוסלמים)	2 (טרוריסטים מוסלמים)
ישראל - הרשות הפלסטינית:	2 (אזרח וחייל ישראלים)	--
ישראל - לבנון:	--	1 (חייל צה"ל)
אפגניסטן - חיילי נאט"ו:	4	13
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	28	4
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:	21	21
סה"כ:	5,350 הרוגים	7,635 הרוגים
סיכום שנתי:		91,110 הרוגים לשנת 2013

סיכום נפגעים - ישראל 2013:

במהלך שנת 2013 נהרגו בישראל 4 אזרחים ישראלים ו-4 חיילי צה"ל בפיגועי טרור אסלאמיים שהתבצעו משטחי יהודה ושומרון, מרצועת-עזה ומלבנון. במהלך התקופה הנדונה, נהרגו ברצועת-עזה לפחות 12 בני-אדם - רובם טרוריסטים מוסלמים מארגונים שונים הפועלים ברצועה בחסות תנועת החמאס. בשטחי הרשות הפלסטינית נהרגו לפחות 19 בני-אדם - רובם נפגעו במהלך התפרעויות אלימות של גורמים אסלאמיים רדיקליים ובפעילות צבאית ישראלית נגד גורמי טרור אסלאמיים הפועלים בחסות הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. לאורך כל התקופה הנדונה התבצעו אלפי פיגועי טרור נגד אזרחים ישראלים ונגד אנשי כוחות-הביטחון של ישראל שכללו ירי של טילים, ירי של מרגמות, הפעלת מטעני-חבלה, ירי של נשק-קל, תקיפות בסכין, השלכת בקבוקי תבערה, השלכת אבנים, פגיעה ברכוש פרטי, פגיעה ברכוש ציבורי, גניבות, השחתה של יבול חקלאי, ביזה והטרדות מיניות על רקע לאומני.

כל האירועים הללו מהווים אתגר ביטחוני נוסף של ממשלת ישראל ועל הציבור הישראלי - המגלה אורח-רוח, איפוק וסבלנות רבה - בעיקר לנוכח הניסיונות להגיע להסכמות עם הרשות הפלסטינית בתחום המדיני.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודשים נובמבר-דצמבר 2013", מגזין המזרח התיכון, 2 בינואר 2014.

התקשורת הישראלית הוכתה בסערה

ביום שישי, ב-13 בדצמבר 2013, ישבה חבורה של אנשים במרכז הארץ וצפתה בחדשות של השעה 20:00 של ערוץ 2. לאור סופת השלגים שנחתה על ישראל, החדשות עסקו בנעשה ברחבי הארץ ובהתמודדות של האזרחים והרשויות עם נזקי הסופה שהחלה יומיים קודם לכן. בשלב כלשהו במשדר החדשות, הפנה השדרן דני קושמרו שאלה לפרשן אמנון אברמוביץ בנוגע להיערכות של הרשויות לקראת הסופה - או משהו בסגנון הזה. מרגע שאמנון אברמוביץ פתח את הפה, גל של צחוק מתגלגל פרץ מפי כל הנוכחים שהיו במקום, כך שהיה קשה מאוד לשמוע את תשובתו המטורללת של אמנון אברמוביץ לשאלתו המתלהמת של דני קושמרו. הצחוק המתגלגל הזה בעצם שיקף באופן הולם את דעתם של הנוכחים הן בנוגע לאמנון אברמוביץ והן בנוגע לתפקידה של התקשורת הישראלית במשברים המתחוללים בישראל בנושאים שונים ומגוונים המקיפים את חיינו.

אני מודה ומתוודה שהתגובה של הנוכחים לדבריו של אמנון אברמוביץ קצת הפתיעה אותי, משום שחשבתי שאני היחידי שחושב שהפרשנויות של אמנון אברמוביץ בערוץ 2 עברו מזמן את שלב הגיחוך והן למעשה מייצגות חלקים רבים בתקשורת הישראלית הנוטה לשרלטנות עיתונאית מהסוג הנחות ביותר. מאידך, התגובה של הנוכחים לדבריו של אמנון אברמוביץ העניקה תחושה של תקווה, משום שהיא מייצגת ערנות אזרחית לנוכח תפקידם הרשלני של חלקים אחדים בתקשורת הישראלית והידרדרותם בשנים האחרונות. במילים אחרות, "חופש הביטוי" בישראל הפך ל"חופש השיסוי". אין תימה איפה, שהעיתון "ידיעות אחרונות" מכונה בימים אלה "העיתון אידיוט אחרונות" לנוכח שורה שלמה של כתבות ומאמרים הנגועים בהסתה בשל אג'נדה פוליטית מסוימת ובשל מאבקים על ענייני רייטינג נגד העיתון "ישראל היום" - עיתון הכובש חלקים רבים בציבוריות הישראלית מהטעמים הנכונים ולא רק בשל היותו מחולק ללא תשלום לקהל הרחב.

הלהיטות להשתמש באמנון אברמוביץ כפרשן לענייני "כל דבר", מעלה גיחוך רב, משום שהדבר מורה על יוהרה רבה שאין לה גבולות של צניעות אישית ותקשורתית כמתבקש מכל בן אנוש - שהוא בסך הכל עיתונאי ולא מעבר לכך. פרופורציות זה לא הצד החזק של התקשורת הישראלית, ואין כמו אמנון אברמוביץ לייצג את המגמה ההרסנית הזו בתחום התקשורתי בישראל. ובכן, אמנון אברמוביץ לא רק הפך מומחה לענייני איראן, ארה"ב, משפט, פלילים, כלכלה, פוליטיקה, יחסים בינלאומיים ועוד ועוד, אלא הוא גם הפך מומחה לענייני סערות שלג וההיערכות לקראתן, לצד היותו מומחה לפירוק איראן מנשק גרעיני בעיניים עצומות.

כאן, בעצם אנחנו נוגעים בעניין הקשור קשר הדוק גם להעברת "מסרים סמויים" בתקשורת הישראלית המכתיבה לעיתים את התנהגותם של האזרחים הן כלפי עצמם והן כלפי רשויות המדינה. כך למשל, ב-15 בדצמבר 2013 העיתון "ידיעות אחרונות" יצא בסדרה של כתבות ומאמרים בכיינים הנוגעים לענייני הסערה והשפעתה של האזרחים ועל התשתיות במקומות בהן ירד שלג בעוצמה גדולה. אין תימה איפה, שבאחד מערוצי התקשורת הובאה תלונתו של תושב ירושלמי שהוא לא מבין "מה הבעיה לסלק קצת שלג וכמה ענפים שנפלו על עמודי חשמל". חוסר-ההבנה הזה נבנה במשך ימים באמצעות ערוצי התקשורת, כך שאין להתפלא על אמירותיו המתלהמות של מבקר-המדינה, יוסף שפירא, ותלונותיו בנוגע להיערכות של רשויות המדינה לקראת הסערה. מסתבר, שגם מבקר המדינה "ידע בוודאות מוחלטת" שהסערה תגרום לכמויות גשמים של 200 מ"מ ביומיים וכמות שלג בגובה של עד למטר במקומות אחדים ברחבי הארץ. כנראה שגם מבקר-המדינה צפה בהרבה "סרטי חג-המולד הוליוודיים" בהם השלג יורד ברכות על הקרקע והמוני אנשים חוגגים בבניית בובות-שלג ססגוניות. במילים אחרות, אין שום הבדל ברמת ההתלהמות וחוסר-הפרופורציות בין "האיש ברחוב" לבין מי שנושא באמתחתו תפקיד ממלכתי בכיר הדורש שיקול דעת ראוי לנוכח הנסיבות - קשות ככול שיהיו. מאחר ופרופורציות זה לא הצד החזק של התקשורת הישראלית, מבקר-המדינה התחרה בה באמצעות ביטויים מתלהמים כמו: "בפעם הבאה זו תהייה סופת טילים". וכך בדרך זו, מבקר-המדינה קיבל כותרת תקשורתית של עשייה ובדיקת מחדלים לכאורה, בעוד שהתקשורת הישראלית קיבלה את מנת-ההסתה היומית שלה נגד רשויות המדינה.

באמירה זו, מבקר-המדינה, יחד עם התקשורת הישראלית, תרם תרומה נוספת לפסיביות הרשלנית של האזרח הישראלי בעיתות של משבר ומצוקה, שכן הוא תולה ברשויות המדינה ציפיות בלתי-ניתנות למימוש ובלתי פרופורציונאליות באפשרויותיהן לסייע לכל אזרח ואזרח. 90 אחוזים מההצלחה של רשויות המדינה תלויה לחלוטין בהתנהגותו של האזרח הישראלי הממוצע. הדבר הזה נכון בעיתות של שלום ובעיתות של משבר לאומי כדוגמת מלחמה או סערה קטלנית. כאשר אלפי ישראלים נתקעו בדרכם לירושלים כדי לראות "קצת" שלג, משמעות הדבר שהתנהגותם הרשלנית הטילה על רשויות המדינה מעמסה מיותרת שיכלה להיחסך אם התקשורת הישראלית הייתה עושה את עבודתה הציבורית והאזרחית כהלכה במתן הסבר של "עשה ואל תעשה", וזאת במקום לעסוק בהסתה של ציבור אחד כלפי ציבור אחר, של אזרחים נגד ממשלתם, של פוליטיקאי נגד פוליטיקאי אחר ושל מדינה אחת נגד רעותה.

בימיה העליזים של מלחמת-לבנון השנייה (קיץ 2006), האזרחים הישראלים ציפו שראש-הממשלה ינקה להם את המקלט האישי שלהם ויספק להם מזון במו-ידיו. תופעות בסגנון דומה ראינו גם במהלך הסופה האחרונה הנוגעות לפסיביות, לרשלנות אישית ולנטילת סיכונים מיותרים של אלפי ישראלים שהתנהגותם העיקה על רשויות המדינה שניסו לשים את הדגש על נושאים דחופים יותר לנוכח הסערה הקשה - המתרחשת פעם בכמה עשרות שנים.

אומרים שיש סולידיות חברתית בישראל. אומרים שבעיתות מצוקה הישראלים מתאחדים כדי לעזור אחד לשני. אומרים לנו, שהיוזמה האישית של הישראלים מתגלה דווקא בעיתות של משבר אקוטי. אלא, שמה שהיה נכון עד לפני כמה עשרות שנים, דווקא מתגלה כל פעם מחדש הפסיביות והבכיינות של חלקים אחדים בציבור הישראלי - ציבור המקבל עידוד תקשורתי להתנהגותו במהלך השנים האחרונות. במילים אחרות, הישראלי הממוצע התרגל שרשויות המדינה יעמדו תמיד לצידו גם אם הוא מתנהג ברשלנות אישית הראויה לציון - בארץ ומחוצה לה. כך השתרשה הסברה בקרב הציבור ש"הצלחתו של האזרח היא הצלחתו בלבד, בעוד שכישלונו נגרם בשל התנהגותן של הרשויות". במילים אחרות, ההצלחה היא שלי, בעוד הכישלון הוא של המדינה. בל נתפלא, שכל מי שנכשל בחייו האישיים בשל התנהלות רשלנית, מאיים "בירידה מהארץ" - איום התופס כותרות ענק בתקשורת הישראלית כחלק מהסתה מתמשכת נגד מוסדות המדינה ונגד קיומה של מדינת-ישראל כמדינה ריבונית. יש כמה כלי תקשורת בישראל "המתמחים" באיומים על "ירידה מהארץ".

במדינות המורגלות בסערות שלגים, כדוגמת זו שהייתה בישראל באמצע חודש דצמבר 2013, נזקקות לשבועות רבים כדי להתגבר על כל התקלות והמפגעים. לעיתים, מיליוני בני-אדם שרויים ללא חשמל במשך ימים ארוכים מאוד בשל סופות שלגים פתאומיות - חלקן חלשות יותר מזו שהייתה בישראל. אלא, שההתארגנות האישית של האזרחים מקלה מאוד על הרשויות להתגבר על המכשולים והקשיים. כך לדוגמא, תלמידים מתגייסים לנקות את בית-ספרם כחלק מאחריות אישית והערבות ההדדית השוררת בין האזרחים לבין מקום מגוריהם, וזאת ללא שום קשר לפעילותן של רשויות המדינה כלפיהם. במסגרת "המסרים הסמויים" המועברים לאזרחים הישראלים באמצעות אחדים מכלי-התקשורת הקיימים בישראל, גם משימה פשוטה כזו הופכת למעמסה בלתי-ניתנת למימוש. בסופו של דבר, הפסיביות הזו עוד תעלה לנו ביוקר.

 --

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית קרסה בסופת השלגים האחרונה", מגזין המזרח התיכון, 19 בדצמבר 2013.