סוריה גולשת לעבר מלחמת-אזרחים

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-22 באפריל 2011 על הריגתם של 90 בני-אדם מירי של כוחות-הביטחון על מפגינים ביום נוסף עקוב-מדם של מחאה אזרחית. מקורות נוספים מסרו על הפגנות רבות שנערכו ברחבי סוריה במהלך היממה האחרונה בעקבות הקריאה של האופוזיציה לערוך הפגנות מחאה להפלת משטרו של בשאר אל-אסד. "יום שישי הטוב" על-פי הקריאה של האופוזציה הסורית, הפך ליום של מרחץ-דמים. הפגנות רחבות-היקף היו בעיר חומס, חאלב, חמה, דמשק, דיר אל-זור, דומא, קמישלי, מחוז אידליב, קונייטרה, ודרעא באזור החוראן שבדרום-המדינה. מקורות נוספים ציינו על פריסה רחבה של כוחות-צבא ברחבי המדינה. דרכים ראשיות נחסמו לתנועת אזרחים.

הטלוויזיה הסורית מסרה שהיו הפגנות מעטות של עשרות אנשים בלבד במקומות שונים ברחבי המדינה. באופן מפתיע הטלוויזיה הסורית שידרה צילומים של הפגנות מחאה ללא קול בהם נראים אנשים מעטים בלבד. הכתבים של הרשת הממלכתית התאמצו לדווח של שקט כללי ששורר ברחבי המדינה. צופים סורים שדיברו בטלוויזיה הסורית האשימו את אל-ג'זירה והרשתות הבינלאומיות הזרות בהפצת שקרים. המילה "אל-ג'זירה" נשמעה עשרות פעמים במהלך היום בהקשרים שליליים. אפילו את עזמי בשארה, הפרשן "לענייני כלום" באל-ג'זירה, הסורים האשימו בהפצת שקרים על האירועים במדינה. אחדים מהדוברים האשימו את "האויב הציוני" בליבוי המהומות בסוריה. סרטון בו נראה מחמוד דרוויש קורא שיר מפרי עטו על העיר דמשק הוקרן אין-ספור פעמים במהלך היום, כחלק מהתעמולה הפטריוטית של המשטר הסורי.

הדיווחים של הכתבים הסורים היו כדלהלן: טרטוס - שקט; חומס - שקט; חאלב - שקט; שכונת אל-מיידאן בדמשק - שקט; דיר אל-זור - הפגנה קטנה של עשרות אנשים; בסלאמיה - הפגנה קטנה של 150 בני-אדם; בלטקיה - הפגנה קטנה של ילדים; אדליב - שקט; קונייטרה - הפגנה של 30 צעירים שיצאו להפגנה של כמה דקות; חסכה - הפגנה קטנה; קמישלי - הפגנה של מאות אנשים שחלקם הביעו תמיכה באסד. במהלך היום, הטלוויזיה הסורית הביאה את דבריהם של אנשי אקדמיה ושופטים בכירים שהביעו תמיכה בצעדים האחרונים של בשאר אל-אסד.

המופתי של סוריה, ד"ר אחמד באדר אל-דין חסון, התאמץ מאוד להביע תמיכה עקיפה במשטר הסורי בעיקר לאחר הוא נחשד בעיני השלטונות כמי שהביע תמיכה במפגינים בדרעא כשפרצו המהומות במרס 2011. בראיון לטלוויזיה הסורית ב-22 באפריל 2011, בשעה שכבר היה ידוע על האירועים הרצחניים ברחבי-המדינה, הוא הצהיר ש"העולמא בסוריה משמשים גשר בין המשטר הסורי לעם הסורי" - עניין שהוא מעבר לנושא פוליטי, לדעתו.

ארה"ב גינתה בחריפות את אסד על האירועים האלימים של היממה האחרונה, למרות שקלינטון כינתה את אסד "רפורמטור גדול" לפני ימים אחדים. אובמה האשים את אסד שהוא מקבל עזרה מאיראן בדיכוי המהומות למרות שאסד האשים גורמים זרים המדרבנים את האלימות בסוריה. עדי ראייה בסוריה דיווחו כי אנשי כוחות-הביטחון של סוריה קיבלו הוראה לירות כדי להרוג. עוד נמסר כי אנשי "השביחה" (הכנופיות של המשטר) ואנשי מנגנון-הביטחון הם שאחראים לירי הרצחני לעבר עשרות אלפי מפגינים שיצאו למחות נגד המשטר. המשטר הסורי ניתק את החשמל וקווי התקשורת בערים אחדות. מפגינים ברחבי סוריה ותושבים אמיצים בערים אחדות נשאו שלטים עליהם היה כתוב: "רופא בלונדון - קצב בסוריה".

בעיר חאלב נעצרו מאות בני-אדם בידי מנגנוני הביטחון לאחר שכוחות צבא פרצו למסגדים ועצרו מתפללים עוד לפני שהסתיימה התפילה במטרה למנוע את יציאתם להפגנה שתוכננה להיערך במרכז העיר. הפגנות היו גם בעיר קטנא שבקרבתה נמצא הבסיס הצבאי של הדיביזיה ה-7 המפורסמת. האופוזיציה הסורית הפיצה סרטונים קשים מאוד על האירועים שהתרחשו במהלך היום. תושבים סורים ציינו שערים אחדות משותקות בעקבות ההפגנות ובעקבות סגר הדוק שהטילו כוחות-הביטחון על התושבים במקומות רבים. על-פי עדויות אחדות, אזורים אחדים בסוריה אינם נמצאים בשליטתו של המשטר. ביישובים אחדים התושבים הכריזו על "שטח משוחרר" מהשלטון. במקומות רבים התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי וכדי להתמודד עם הכנופיות המשרתות את משפחת אל-אסד.

אנשי אופוזיציה בכירים בתוך סוריה ומחוצה לה קראו לתושבי דמשק וחאלב לצאת בהמוניהם להפגנות נגד המשטר, ובכך להביא להפלתו של בשאר אל-אסד. המשטר הסורי איבד את השליטה על הנעשה ברחבי המדינה. כתבים זרים מתגודדים בלבנון בציפיה דרוכה לקראת נפילתו של בשאר אל-אסד. מקורות אופזיציוניים בסוריה מסרו על פקפוקים רבים בתוך העדה העלווית בנוגע ליכולתו של אסד להמשיך ולנהל את המדינה. אצל רבים מהם רווחת הדעה שאסד אינו חלק מהפתרון אלא הוא הבעיה עצמה. סביר להניח שבכירים בעדה העלווית יבקשו להדיח את אסד כדי לא לגלוש למלחמת-אזרחים עקובה מדם שבמהלכה כל העדה העלווית תיפגע ממנה - גם על רקע המשטמה ההיסטורית הקיימת בין העדה הסונית לעדה העלווית מאז אירועי אל-חמה ב-1982.

האירועים המרכזיים שקדמו לטבח
סוכנות הידיעות הסורית מסרה ב-21 באפריל 2011 על מינויו של ע'סאן עבד אל-עאל למושל החדש של אזור חומס בעקבות האירועים האלימים שהיו במחוז במהלך הימים האחרונים.

כוחות האופוזיציה המשיכו למחות במהלך היממה האחרונה, ונמסר כי ב-22 באפריל 2011 מתוכנן "יום שישי הטוב" בו יערכו הפגנות רבות בכל רחבי סוריה. האופוזיציה הסורית פרסמה את הסיסמא החדשה ליום זה "לב אחד, יד אחת ומטרה אחת". מאז שהחלו המהומות ב-15 במרס 2011 נהרגו בסוריה לפחות 220 בני-אדם.

ב-19 באפריל 2011 ממשלת סוריה הודיעה על ביטולם של צווי החירות המדינה, אולם האופוזיציה הסורית מסרבת להשתכנע עד להתפטרותו של בשאר אל-אסד. העדה הסונית בסוריה החלה לשתף פעולה עם העדות הנוצריות המתגוררות בסוריה. כפרים רבים בסוריה הכריזו על ניתוקם ממשטרו של אסד.

בעיירות אחדות התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהתארגן לקראת עימות עם הצבא הסורי. תושבים כורדים במזרח המדינה קראו לקיים הפגנות רבות ככול האפשר אפילו של עשרות משתתפים.

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-21 באפריל 2011 על מעצרם של 35 בני-אדם בעיר חאלב בעקבות הפגנת מחאה של סטודנטים נגד המשטר.

ראיון עם הסופר יאסין אל-חאג' צאלח הופיע בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" ב-21 באפריל 2011. צאלח היה בכלא הסורי במשך 16 שנים בשל פעילותו וכתיבתו. לפני שנים אחדות הייתי בקשר עם צאלח בעקבות מאמר שהוא כתב על יאסין אל-חאפז שעליו כתבתי את עבודת הדוקטורט. צאלח, בדומה לרבים אחרים, הביע תמיכה עזה במטרות הראשיות של האופוזיציה הסורית הפועלת נגד בשאר אל-אסד. לטענתו, מאז שפרצו המהומות בסוריה, הוא נאלץ מידי יום להתגורר במקום אחר, כדי להימנע ממעצר בידי שלטונות-הביטחון.

בשעות אחרי הצהרים של 21 באפריל 2011 התפרסם צו נשיאותי המבטל את צווי החירום בסוריה הקיימים מאז שנת 1963. הצו הזה נועד להציג לעיני הציבור הסורי על כוונותיו הכנות של הנשיא לקראת ההפגנות המחאה האמורות להתקיים ב-22 באפריל 2011. האופוזציה הסורית דורשת את ראשו של אסד, לפיכך ספק רב אם הצעדים האלה יצליחו לעמעם את הזעם הציבורי הרוחש כלפי ראשי המשטר ונאמניו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתקוממות נגד שלטונו של בשאר אל-אסד מתרחבת", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2011.

הנאום של אסד אינו מספק את האופוזציה הסורית

מאז שהחלו המהומות העממיות במדינות-ערב, השדרה האינטלקטואלית הוותיקה של סוריה שרויה בדילמה קשה: האם לחתור לעבר שינויים מהירים במבנה הפוליטי והכלכלי של המדינה, או לפעול בזהירות - עקב בצד אגודל- תוך כדי שמירה קפדנית על יציבותה של המדינה הסורית השברירית. מאז הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, הציבור הסורי צפה בהשתאות בתהליך התפוררותה של עיראק וגלישתה לעבר מלחמת דתות עקובה-מדם. האזרח הסורי יכול היה לחוש את הטרגדיה העיראקית באופן יומיומי עם הגעתם של כ-2 מיליון פליטים עיראקים בין השנים 2010-2003. על-פי הערכות אחדות, כיום מתגוררים בסוריה כמיליון פליטים עיראקים החוששים לשוב למדינתם השסועה.

לאור העוינות ההיסטורית בין העדות השונות המתגוררות בסוריה, האירועים המתרחשים בסודאן, בתימן, במצרים, בטוניסיה, בלוב, בבחריין וברשות הפלסטינית, מהווים לקח מר עבור חלקים רחבים בציבור הסורי החרדים מגלישה מהירה לעבר אלימות דתית ואתנית שתגרור את סוריה לתהומות של מלחמת-אזרחים בדומה למה שמתרחש במרחב האסלאמי כולו. מאז קריסתה של עיראק ב-2003, המשטר העלווי של בשאר אל-אסד הזין את הפחד הזה ביתר-שאת בקרב הציבור הסורי בעזרת תעמולה מקיפה שהתנהלה באמצעי-התקשורת, בבתי-הספר, באוניברסיטאות ובאמצעות האליטות האינטלקטואליות הפועלות בחסות השלטון. באופן פרדוקסלי, השלטון המרכזי בסוריה נפל קורבן לתעמולתו הוא. אין תימה איפוא, שהנשיא הסורי חש ששלטונו העדתי חסין משטף האירועים שפקדו את המזרח-התיכון בחודשים ינואר-מרס 2011.

כאשר פרצו מהומות הדמים בסוריה ב-15 במרס 2011, המשטר הסורי הופתע לנוכח האירועים והיקפם. על-פי ההתארגנות הצבאית שקדמה למהומות, השלטון העריך שמוקד האירועים יהיה דווקא במזרח-המדינה המאוכלס בכורדים זועמים הנאבקים למען השגת זכויות בסיסיות בדומה לשאר האזרחים הסורים. אולם, דווקא אזור החוראן, הנמצא בדרום-המדינה והמאוכלס בשבטים מוסלמים-סונים, הוא שהוביל את אירועי הדמים שפרצו גם ביתר עריה של המדינה הסורית. מרגע שחיילי הצבא הסורי פתחו באש לעבר המפגינים בדרעא, נפתח למעשה חשבון דמים בין תושבי החוראן לבין המשטר העלווי. סביר להניח שבכירי השלטון הסורי נתקפו בחרדה גדולה לנוכח האירועים שאיימו לשטוף את עריה המרכזיות של המדינה. סביר להניח שגם התחולל וויכוח נוקב בתוך הצמרת הפוליטית הבכירה של סוריה בנוגע לאמצעים אותם אפשר להפעיל כדי להתמודד עם האתגר הגדול שהיווה איום על המשטר עצמו. לילות קשים עברו על הצמרת הסורית מאז ה-15 במרס 2011, והדבר ניכר היטב במראה פניו של הנשיא אסד בבואו לנאום בפני הפרלמנט ב-30 במרס 2011. ימים אחדים לפני הנאום, התקשורת הסורית ואחדים מהפוליטיקאים בסוריה הצליחו לייצר מתח לאומי מלאכותי לקראת נאומו של הנשיא, אל מול פני חברי הפרלמנט הסורי, כאילו עומד להתחולל שינוי פוליטי בעל-חשיבות במבנה השלטוני של המדינה.

לאחר כמעט שבועיים של ציפייה דרוכה, הנשיא הסורי בשאר אל-אסד נאם בפרלמנט, ב"מועצת העם", ב-30 במרס 2011. כמובן שהטלוויזיה הסורית העבירה את הנאום בשידור ישיר בשילוב עם צילומים של הפגנת התמיכה המאורגנת של בני-העדה העלווית שהתגודדו בהמוניהם ליד הפרלמנט. זה לא היה נאום ל"אומה הסורית". אלא, זה היה נאום לבני העדה העלווית ולבעלי אינטרסים התומכים בהמשך שלטונה של משפחת אסד. זה לא היה נאום שנועד להציג לבני העם סורי כולו את המתווה החדש של המערכת הפוליטית והכלכלית של המדינה, אלא זה היה נאום שניסה לשכך את החששות הרבים שעלו בליבותיהם הרוטטים של בעלי האינטרסים בסוריה הנסמכים על שולחנה של משפחת אסד. זה לא היה נאום שנועד להרגיע את העם הסורי, אלא זה היה נאום שבמהלכו הנשיא שרטט את קווי-המתאר של "הקונספירציה" שנרקמה נגד סוריה במטרה להעניק לגיטימציה ציבורית ובינלאומית אם וכאשר העניינים ייצאו משליטה והמשטר יאלץ לנקוט בצעדים חריפים יותר - גם אם הדבר ידרוש שימוש נרחב בכוח הנשק.

לדעתו של אסד מה שמתרחש בעולם-הערבי זו מהפכה, אולם מה שהתרחש בסוריה זו "מזימה". גם המפגינים ליד בית-הפרלמנט נשאו שליטים שציינו את מעורבותם של סעודיה, ישראל וסעד אל-חרירי בליבוי המהומות בסוריה. האשמות דומות הופנו בתקשורת הסורית גם לעבר ארה"ב וגורמים פלסטיניים. אסד ציין בנאומו שהמזימה הזו נכשלה, וכי "תיאוריית הדומינו" (הפלת המשטרים הערביים בזה אחר זה) נפלה בזכות פעולות אחדות שהשלטון נקט בהן כדי להתמודד אם האתגר שנכפה על סוריה בגלל גורמים חיצוניים. אסד אף טען שהמשטר יגביר את המודעות של כלל הציבור בנוגע למזימות המתרחשות בסוריה. במילים אחרות, האיום על סוריה אינו נובע מבעיה פנימית, אלא האיום מתבטא בגורמים חיצוניים המעוניינים לפורר את סוריה כחברה וכמדינה. בדרך זו אסד ניסה להבהיר לאזרחי סוריה שאם יתבצעו רפורמות בסוריה, הן יתגשמו באופן הדרגתי תוך כדי בחינה קפדנית של השפעותיהן על המבנה השלטוני העדתי של המשטר.

על-מנת להבין עד כמה ביטחונו העצמי של המשטר העלווי מעורער בעקבות המהומות העממיות, ניתן להדגים זאת בעזרת האירוע הבא: הטלוויזיה הסורית קטעה את השידור הישיר מהפרלמנט ברגע שבו פרצה אישה לעבר מכוניתו של אסד כדי למסור לו משהו או כדי להביע פניו דברים אחדים - מייד עם סיום נאומו ויציאתו מהמתחם המאובטח. "ההצגה הנשיאותית" שהופגנה לעיני כל במהלך הנאום המבוים בידי בימאים מפוחדים, כל אירוע ספונטני עלול לערער עוד יותר את התדמית שברירית ממילא של המשטר. אין להתפלא על כך, שמייד לאחר הנאום, הקריינים הסורים בטלוויזיה הממלכתית יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את נאומו של הנשיא. בהצגה המבוימת שהתרחשה לאורך כל הנאום, עלו וצצו חברי פרלמנט שקטעו את דבריו של הנשיא ופצחו בדברי שבח והלל על מנהיגותו, וזאת בדומה לתרבות הבדואית המסורתית שבה מפליגים בשבחו של המנהיג כדי להפגין נאמנות עיוורת - עד כדי גיחוך. זו נאמנות של פוליטיקאים מפוחדים, של מלחכי-פנכה, ולא של נבחרי-ציבור בעלי חוט-שדרה אישי ולאומי כאחד. 250 חברי-פרלמנט יש ב"מועצת העם" - אולם לא נמצא אפילו אדם אחד שיביע איזו מחאה קלושה לנוכח האירועים הקשים שתקפו את סוריה מאז ה-15 במרס 2011.

מבחינתה של הטלוויזיה הסורית, בשאר אל-אסד נחשב למנהיג בין-לאומי מן המעלה הראשונה. שעות אחדות לאחר הנאום, הטלוויזיה הסורית שידרה צרור של ברכות שהגיעו מרחבי-תבל על נאומו המוצלח של הנשיא. הטלוויזיה הסורית אף שידרה כתבות על אזרחים סורים השוהים במדינות זרות שהביעו תמיכה בנשיא - אפילו עד למאוריטניה הרחוקה הגיעו שדרני התחנה. כמו רובוטים המופעלים מרחוק, כולם צייצו את אותן סיסמאות נבובות על שכלו המופלג של הנשיא ועל תוכנם המרהיב של דבריו. כל אחד מהדוברים הללו שהפליאו בדברי שבח מוגזמים על תעוזתו של באשר אל-אסד, ידע את האמת על מה שהתרחש ברחבי סוריה מאז ה-15 במרס 2011.

אולם, סוריה השתנתה בעקבות האירועים. האזרחים הסורים מפרקים את חומת-הפחד - לבנה אחרי לבנה - באופן איטי והדרגתי. גם כנופיות הבריונים שגייסה מפלגת הבעת' כדי להשליט משטר של טרור ופחד בחלקים אחדים של העיר לטקיה, לא הצליחו להרתיע את מאות המפגינים שיצאו למחות נגד תכניו הדלים של הנאום מייד לאחר שהנשיא הסורי סיים את דבריו. גם בערים דרעא וג'סאם יצאו תושבים למחות פעם נוספת נגד משטר הדיכוי של העדה העלווית בקריאות "מוטב למות מאשר להיות מושפלים". על-פי הערכות אחדות המסתמכות על דבריהם של אסלאמיסטים סורים, הנאום של אסד דווקא דרבן גורמים רדיקליים לשקול מחדש את רעיון ה"מאבק מזוין" נגד המוסדות המזוהים עם המשטר ונגד אישים המיצגים את המשטר העלווי. במילים אחרות, תושבי אל-חמה ממתינים בקוצר-רוח לסגור חשבון עם המשטר העדתי על אירועי-הדמים של 1982.==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סוריה לאחר נאומו של בשאר אל-אסד - אכזבה גדולה", מגזין המזרח התיכון, 31 במרס 2011.

האופוזיציה הסורית מצפה לנפילתו של המשטר העלווי

ב-17 בפברואר 2011 התפתח עימות מילולי אלים בין קצין משטרה סורי לצעיר מקומי באחד מאזורי המסחר החשובים של עיר דמשק. העימות החל כאשר מכוניתו של הצעיר כנראה חסמה את מכונית המשטרה של הקצין שהיה בתפקיד. בתגובה לחסימה, שלא נעשתה בזדון, הקצין ביקש מהצעיר "להזיז את התחת שלו" כדי לפנות את הדרך. בתגובה לנאמר, התפתח עימות מילולי בין הצעיר לבין השוטר שהוביל, בסופו של דבר, למעצרו של הצעיר בתחנת המשטרה המקומית הנמצאת במרכז השוק. עשרות עוברי-אורח וסוחרים היו עדים ליחסו הברוטלי של השוטר כלפי הצעיר - שהוא בנו של אחד מהסוחרים הידועים בשוק. בתגובה ליחסו הברוטלי של קצין המשטרה כלפי הצעיר, החלו להתגודד מאות בני-אדם, חלקם סוחרים, כדי להביע מחאה על האירוע ולהפגין את זעמם על התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון כלפי האזרחים באופן כללי. באורח-פלא, הצטרפה למחאה קבוצה קטנה של מפגינים שקראה "אנחנו נקריב את חיינו למענך בשאר אל-אסד". סביר להניח שהקריאות הללו נועדו להציג לעיני נציגי השלטון הסמויים שנכחו במקום שהמחאה איננה מופנית כלפי הנשיא עצמו, אלא רק נגד מקרה בודד שיצא מכלל שליטה לאור התנהגותו של קצין המשטרה. "התרגיל האזרחי" הזה של המפגינים, למעשה הצביע על הפחד העמוק השורר בקרב האזרחים בסוריה החוששים מידיהם הארוכות של נציגי המשטר הדיקטטורי של בשאר אל-אסד. בעקבות התערבותו האישית של שר-הפנים הסורי, מיג'ור ג'נרל סעיד מוחמד סאמור, שטרח לגיע למקום האירוע, נרגעו הרוחות בעיקר לאחר שהצעיר שוחרר על-פי דרישת המפגינים, וכן הובטח להם שהפרשה תיחקר עד תום.

האירוע הזה, שהסתיים בעקבות התערבותו המהירה של שר-הפנים, העלה את רף ההתלהבות של נציגי האופוזיציה הסורית הפועלים ברחבי המזרח-התיכון במדינות המערב. אתרי אינטרנט אחדים הצליחו להעלות תמונות מהאירוע והיו כאלה שקיוו שהצעיר המוכה בשוק של דמשק יצליח להלהיב את ההמונים, כפי שצעירים אחרים (שהציתו את עצמם לאות מחאה) הצליחו להניע מיליוני אזרחים ממורמרים עד להפלתם של המשטרים האוטוריטריים בטוניסיה ובמצרים. בדומה למדינות אחרות במרחב הערבי, גם בסוריה הצטבר זעם עממי המבעבע מתחת לקרקע ומאיים לפרוץ בכל רגע נתון. העילה להתלקחות יכולה להתעורר בדומה למה שאירע בשוק של דמשק ב-17 בפברואר 2011, או על רקע התנהגות גסה ואלימה של צעירים בני-העדה העלווית כלפי צעירות מוסלמיות. בעבר, התנהגות כזו של צעירים עלווים כלפי צעירות מוסלמיות עוררה מהומה גדולה שנרגעה רק בהתערבותם הישירה של נציגי השלטונות. למתח החברתי הזה מתווסף מתח נוסף הנוגע לתחושותיהם של אזרחים סורים רבים העומדים חסרי-אונים לנוכח התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון בנקודות המשיקות אפילו לעניינים פעוטים. כך למשל, חידוש דרכון יכול להימשך לפחות שישה חודשים והוצאת רישיון עסק יכולה להימשך שנים אחדות, אם בכלל.

לצד המחנק הפוליטי השורר בסוריה ולאור מצב זכויות-האדם הבעייתי השורר במדינה זו, קיימים גם מגבלות כלכליות המחניקות לחלוטין את היוזמה האישית. המשטר הכלכלי של סוריה נמצא רובו ככולו בידי שליטתה של משפחת אסד ושל אלה המקורבים אליה. גם סוריה עצמה מחולקת לאזורי השפעה כלכליים על-פי החלוקה המשפחתית ובהתאם לקרבה למוקדי שלטון הנמדדת גם על-פי קשרי נישואין. גם מפקדים בכירים בצבא הסורי מנהלים עסקים כלכליים ענפים עם גורמים כלכליים בתוך סוריה עצמה או עם גורמים כלכליים בלבנון, בעיראק ובטורקיה. ביחידות צבאיות אחדות, העיסוק הצבאי הפך עם הזמן לעיסוק משני לחלוטין לאור ההזדמנויות הרבות העומדות בפני מפקדים בכירים הנמצאים במוקדי הכרעה חשובים. יתרה מזאת, קיימת תחרות סמויה בין מפקדים שונים על רקע עסקי לאור הפתיחות שהנהיג בשאר אל-אסד במבנה הכלכלי של סוריה מאז שהחלה כהונתו בשנת 2000. לאור כל זאת, הצבא הסורי הפך לחלק מהמשטר הכלכלי של המדינה, כך שהמוטיבציה לבצע הפיכה צבאית נגד המשטר כדי ליהנות מפירות השלטון, התמוססה ככול שהתרחבה הפעילות העסקית של המפקדים הבכירים ושל כאלה הנמצאים מוקדי השפעה חשובים. על רקע זה, אולי ניתן להבין את הידיעה שהודלפה מפי גורמי מודיעין מערביים על כך סוריה אינה עוסקת באיסוף מידע מודיעיני שיטתי על שכנותיה. המשטר הסורי כנראה עסוק באיסוף מידע אובססיבי של אזרחי סוריה כחלק מהפרנויה המלווה כל משטר דיקטטורי כדוגמת משטרו של בשאר אל-אסד. ועם זאת, המשטר הסורי עוסק בבנייה אינטנסיבית של יכולות אסטרטגיות ארוכות-טווח הנשענות על עוצמה רקטית ובניית תשתית גרעינית לעתיד לבוא.

ב-8 במרס חל יום האישה הבינלאומי. בתאריך זה חל בסוריה יום הפיכת הבעת' של ה-8 במרס 1963. אף-על-פי שבשנים האחרונות העומם זוהרו של יום זה, המשטר הסורי של בשאר אל-אסד עדיין מתייחס לכך כאירוע לאומי חגיגי שנועד כדי לפאר ולהלל את הישגי המשטר. 48 שנים עברו מאז, אולם סוריה עדיין מתנהלת על-פי חוקי החירום שהונהגו באותה עת. אין תימה איפוא, שפעילים סורים החברים בארגוני זכויות-אדם העלו גם ב-8 במרס 2011 את הדרישה לבטל את חוקי החירום במדינה ולהעניק לאזרחים את האפשרות להתבטא באורח חופשי ולהתאגד ללא חשש מידיהם הארוכות של מנגנוני הביטחון. ברוחב-לב האופייני למשטרים דיקטטוריים, גם ב-8 במרס 2011 הוענקה חנינה כללית נשיאותית לאסירים שהורשעו בגין עברות קלות. כמובן שהאסירים הפוליטיים לא נכללו בחנינה הכללית הנשיאותית, למעט הודעה של שחרורו של עורך-הדין היתאם מאלח, בן 80, שנאסר בשנת 2009 ונשפט בשנת 2010 בבית הדין הצבאי של סוריה באשמת "פגיעה במוראל הלאומי של סוריה". על עבירה "חמורה" זו, מאלח נידון לשלוש שנות מאסר. אחדים מהאסירים הפוליטיים הכלואים בבית-כלא השוכן בקרבת העיר דמשק פרסמו הצהרה משותפת על-כך שהם פותחים בשביתת-רעב במחאה על מצב זכויות-האדם בסוריה. כאשר לוב הודחה בתחילת מרס 2011 ממועצת האו"ם לזכויות-אדם בעקבות התנהגותם של כוחות הצבא כלפי האזרחים מאז שהחלה ההפיכה העממית, סוריה מיהרה להודיע שהיא מעוניינת לתפוס את מקומה של לוב. על-פי מצב העניינים השורר במועצה, לסוריה יש סיכוי גדול לתפוס את מקומה של לוב, כשם שאיראן התקבלה בשנת 2010 להיות חברה במועצה לזכויות האישה של האו"ם.

במגזין האופנה ווג (Vogue) התפרסמה כתבה, בגיליון של חודש מרס 2011, על אסמה אל-אסד שהיא רעייתו של הנשיא הסורי בשאר אל-אסד. במסגרת הכתבה הופיעה תמונה משפחתית של הנשיא ורעייתו המשחקים עם שני ילדיהם הקטנים. בדומה למשטרים האוטוריטריים הקיימים במרחב הערבי, גם המשטר הסורי מנסה להציג את פניה היפות של סוריה באמצעות מצגת-שווא של משפחה נשיאותית רגילה לחלוטין. כאשר בוחנים את הדברים מעט לעומק, מתברר שאין הבדל גדול בין המשפחה הנשיאותית של סוריה לבין המשפחות הנשיאותיות והמלכותיות של מצרים, טוניסיה, אלג'יריה, לוב, מרוקו, ירדן, סעודיה, בחריין ותימן. במקביל לפרסום הכתבה על אשת הנשיא הסורי, התפרסמה גם ידיעה על בלוגרית סורית צעירה בשם טאל אל-מלוחי (طل الملوحي), בת 20, שנעצרה בידי כוחות-הביטחון של סוריה בשנת 2009. בפברואר 2011 היא נידונה לחמש שנות מאסר בעקבות הטענה שהעלתה התביעה הסורית שהיא גויסה בידי המודיעין האמריקאי, בהיותה בת 15, במטרה לספק מידע על גורלם של האסירים הפוליטיים הכלואים בסוריה. מאז שנודע גזר דינה של אל-מלוחי, פעילים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה העלו דפי אינטרנט בשם "כולנו טאל אל-מלוחי". גורמים אופוזיציוניים בסוריה טוענים שמאז שנות ה-80 של המאה הקודמת, נעלמו אלפי אסירים פוליטיים שהיו כלואים בבתי-הכלא בסוריה. במהלך השנים האחרונות התפרסמו ידיעות על היעלמותם של כ-17,000 בני-אדם בהוראה ישירה של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר אל-אסד.

האופוזיציה הסורית אינה עשויה מקשה אחת. יש בה אינטרסים משפחתיים, עדתיים ודתיים המהווים מכשול בהתגבשותה לכדי גוף ארגוני בעל-השפעה בתוך סוריה ומחוצה לה. ברחבי אירופה וארה"ב מסתובבים פעילים פוליטיים שמעולם לא היו בסוריה או שיש להם זיכרון עמום בנוגע לחיים בסוריה מתקופת ילדותם. לחלק מהארגונים האופוזיציוניים הפועלים במערב יש קשרים עם ארגוני ביון מערביים ולעיתים הם מקבלים סיוע פיננסי לצורך פעילותם. ברוב המקרים, האפקטיביות של הארגונים הללו הייתה שולית לחלוטין. בחלק מהמקרים, הסיוע הכספי הופסק לאחר שהוכח שפעילותם מסתכמת בהדבקת פלקטים בודדים בחוצות הערים. אחדים מהאישים הללו הפועלים בשם "האופוזיציה הסורית", עדיין לא נגמלו מהנוהג השכיח להפיץ ידיעות כוזבות על הנעשה בתוככי סוריה כדי להאדיר את שמם לשם השגת יוקרה אישית בזירה הבינלאומית.

ארגונים אופוזיציוניים אחרים המתבססים על בני משפחת רפעת אל-אסד (יליד 1937) - אחיו הסורר של חאפז אל-אסד - מקושרים היטב לבני משפחת המלוכה הסעודית והם נהנים מסיוע כספי רב המאפשר להם לנהל מסע תקשורתי ותעמולתי נגד משפחת בשאר אל-אסד. אחת מהדמויות הבולטות במשפחת רפעת אל-אסד, הוא בנו, ריבאל אל-אסד, בן 35, המתגורר בלונדון. בעקבות ההפגנות העממיות שהיו ברחבי המזרח-התיכון מאז שתחילת שנת 2011, ריבאל אל-אסד קרא לנשיא הסורי לבצע בהקדם רפורמות דמוקרטיות מקיפות אם ברצונו להימנע מגורל הדומה לגורלו של חוסני מובארק. רבים מבני העדה העלווית בסוריה חוששים מנקמה איומה שתוביל למרחץ-דמים מתמשך אם וכאשר תתחולל מהפכה אלימה שתוביל להפלתו של בשאר אל-אסד. מבחינתה של האופוזיציה בסוריה, יום המבחן הוא "יום הזעם" האמור להתקיים ב-15 במרס 2011. גם לא יתרחש אירוע דרמטי ביום זה, כבר כעת ניתן להעריך שלבנה נוספת נפלה בחומת-הפחד המקיפה את חייו של האזרח הסורי הממוצע המייחל לחיים פוליטיים וכלכליים הוגנים יותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האופוזיציה הסורית מייחלת לנפילתו של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 10 במרס 2011.

מועמר קדאפי פעל בחסות מדינות המערב

מועמר קדאפי אינו שונה בהרבה מכל מנהיג ערבי אחר ששלט במזרח-התיכון מאז אמצע המאה הקודמת: עבד אל-נאצר טבח בתימנים בשנות ה-60; חוסיין מלך ירדן טבח בפלסטינים בשנות ה-70; חאפז אל-אסד טבח בסונים ובאחים המוסלמים בשנות ה-80; סדאם חוסיין טבח בכורדים לאורך כל שנות שלטונו; הלבנונים טבחו אחד בשני לאורך עשרות שנים; טורקיה חיסלה עשרות אלפי כורדים מאז שנות ה-80; תימן עסוקה בטבח הדדי בין הצפון לדרום; בסומליה מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם; ובסודאן נרצחו מיליונים בעימותים שפרצו מאז שנות ה-70. כל המנהיגים ששלטו ביד-רמה במדינות הללו היו בחזקת "יקירי המערב" - בתקופה כזו או אחרת. הסגידה למנהיגים חזקים, המעוררים כבוד בשל אכזריותם, שוכנת עמוק עמוק בתודעה המערבית ובמיוחד זו האירופאית כחלק ממכלול תודעתי שיש לו שורשים היסטוריים עמוקים.

ב-25 באפריל 2010 נפגשו חברי-כנסת ערביים עם מועמר קדאפי: אלה "המנהיגים" הערבים שהרעיפו על ראשו של קדאפי דברי הלל ושבח בהתאם לפנטזיה הערבית הטיפוסית - מוחמד ברכה, אחמד טיבי, חנין זועבי, טאלב א-סאנע, עפו אגרביה וג'מאל זחאלקה. לאחר המפגש, אמר טאלב א-סאנע ש"אין יותר טבעי מאשר שאנחנו הערבים נבקר בלוב, (משום) שיש לנו את אותו לאום, אותה תרבות, אותה היסטוריה ואותה שפה". אין בכך כל ספק! המנטליות הערבית האופיינית למועמר קדאפי, מאפיינת גם את חברי-הכנסת הערביים ללא יוצא מהכלל. אותם מניעים שגרמו לקדאפי להפציץ ללא רחם מפגינים בבגנזי במהלך האירועים של ינואר 2011, נשענים על אותם מניעים שהביאו מנהיגים ערביים אחרים להפציץ מיליוני אזרחים המתגוררים במדינותיהם. אין שום הבדל מנטלי בין ח"כ חנין זועבי למועמר קדאפי - וזאת גם בהתאם להתנהגותה של זועבי על ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010. הכל נמצא תחת מטריה תרבותית אחת שיש לה תו-היכר ברור וגלוי לעין.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, זכה להוקרה עצומה ממועמר קדאפי בעת שהוענק לארדואן, בנובמבר 2010, "פרס קדאפי לזכויות אדם". פסיכופט אחד העניק פרס "לזכויות אדם" לפנטזיונר אסלאמיסטי שיש לו שאיפות אימפריאליות במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו. אין תימה איפוא, שארדואן חש בנוח עם מחמוד אחמדינג'אד ועם בשאר אל-אסד שקיבל בירושה את השלטון מאביו, חאפז אל-אסד. אולם, גם הם עלולים למצוא את עצמם באותה סירה שתוביל אותם היישר לפח הזבל של ההיסטוריה בדומה לדיקטטורים אחרים ששלטו במרחב האסלאמי. שימו לב לאבסורד הבא: בשנת 2010 נבחרה איראן להיות חברה בוועדה לזכויות האישה של האו"ם. במאי 2010 אישרו 155 מדינות במליאת עצרת האו"ם את צירופה של לוב למועצת זכויות האדם של האו"ם המורכבת מ-47 מדינות. 155 מדינות הצביעו עבור מדינה המונהגת על-ידי פסיכופט שדרש ממדינות אפריקאיות לכנות אותו בתואר "מלך המלכים של אפריקה". בשנת 2008 עלו אליו לרגל כ-200 נציגי שבטים אפריקאים כדי להכתירו בתואר המחייב לקראת בחירתו ליושב-ראש התורן של "האיחוד האפריקאי" שהוא ממשיכו של "הארגון לאחדות אפריקה" שהוקם למען מטרה נעלה במאי 1963. "האיחוד האפריקאי", המאגד בתוכו 53 מדינות, הצליח לבחור במועמר קדאפי מתוך שלל מנהיגים אפריקאים מפוקפקים ביותר.

השם הרשמי של לוב הוא "הקהילייה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה" - לא פחות ולא יותר. מאחורי השם המפוצץ הזה מסתתרת קהילה ערבית-בדואית רגילה לגמרי המורכבת מנאמנויות המתבססות על החמולה השבטית ועל עוינות של שבט אחד כלפי רעהו. אין בכך שום דבר יוצא-דופן השונה ממה שאנו יודעים על העולם-הערבי של תחילת המאה ה-21. לאחדים מאיתנו ישנה גישה הנוטה לא לראות את העולם-הערבי כיחידה מונוליטית, אחידה וחד-גונית - וטוב שכך. אכן, לכול מדינה ערבית יש מאפיינים תרבותיים ייחודיים לה בלבד. ועם זאת, קשה להתעלם מהמאפיינים הזהים הנמצאים בבסיס התרבותי המשותף של מרבית המדינות המוסלמיות ובמיוחד במדינות הערביות. לסוריה יש חוקה מדהימה, נפלאה ונהדרת. אולם בין מה שכתוב בחוקה הסורית לבין המציאות הקיימת בפעול במדינה, אין כל קשר. כך, באופן דומה, גם השם הרשמי המזהיר ומעורר התקוות של המדינה הלובית. המדינות הטריטוריאליות הערביות עדיין מאמינות שניסוחים מפוצצים יוצרים מציאות ושאלימות היא הפתרון המועדף בכל עת שבו צץ-ועולה סכסוך מקומי או בינלאומי כלשהו.

על הנייר, לוב הייתה יכולה להיות אחת מהמדינות המוצלחות באפריקה. בהתאם לשאיפה של משפחת קדאפי, לוב הייתה צריכה להיות דובאי של צפון-אפריקה. כך למשל, לוב מספקת 2 אחוזים מתצרוכת הנפט בעולם; היא יושבת על מאגרי נפט וגז בשווי של טריליוני דולרים; יש לה יתרות מטבע-חוץ של מאות מיליארדי דולרים; שיעור התל"ג לנפש עומד על כ-15,000 דולר, אולם רבים בלוב משתכרים לא יותר מ-200 דולר לחודש; לוב מספקת לאיטליה כ-30 אחוזים מצריכת האנרגיה שלה; לגרמניה היא מספקת כ-20 אחוזים; הסחר ההדדי בין ארה"ב ללוב עומד על כ-2.5 מיליארד דולר; משפחת קדאפי קיבלה מאות מיליוני דולרים ממדינות אירופה רק כדי לעצור את זרם המהגרים האפריקאים לאירופה; ללוב ולאיטליה הייתה מערכת יחסים הדוקה שכללה גם השקעות בנכסים איטלקיים שנעשתה על-ידי נציגי משפחת קדאפי - כמו השקעות בקבוצת כדורגל, בבנקים וביצרניות רכב; ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, נפגש עם מועמר קדאפי 10 פעמים לפחות במהלך השנים האחרונות; משפחת קדאפי מנהלת קרן השקעות בשווי של 150 מיליארד דולר; ובכן, מה השתבש בדרך?

מי שנתן את ההוראה לחסל מהאוויר אלפי מפגינים שהתגודדו בערים המרכזיות של לוב, ראה בתושבי לוב כנתינים חסרי-זכויות שתפקידם היה לשרת את השלטון בלבד. מערכת היחסים השבטית הסבוכה הקיימת בלוב, הבהירה למשפחת קדאפי שעליה להסתמך בעיקר על נאמנויות משפחתיות ועל שכירי-חרב מאפריקה, מאירופה ומאסיה הרחוקה. מועמר קדאפי, כדיקטטור ממוצע, חשב שכדאי להסתמך יותר על כוח-צבאי של אלפי זרים שנאמנותם מושגת בעזרת ממון רב, מאשר להסתמך על אזרחי לוב שנאמנותם נחשבת בעיניו למפוקפקת לחלוטין. במקביל לכך, קדאפי הצליח לקנות את נאמנותם של ראשי השבטים בעזרת מערכת ענפה של שוחד ושלמונים. אולם, משפחת קדאפי לא לקחה בחשבון את ההצטברות של הזעם הציבורי שנבנה במהלך השנים, באופן הדרגתי, שכבה על גבי שכבה, עד להתמוטטות הכללית. מחמוד אחמדינג'אד ובשאר אל-אסד חיים באותה פנטזיה שלטונית בדומה לפנטזיה שליוותה את מועמר קדאפי בשנים האחרונות.

אזרחי לוב ידעו על עושרה המופלג של משפחת קדאפי. הם גם ידעו על אורחות חייהם המפוקפקים של בני המשפחה ברחבי-העולם. הם שמעו על מיליארדי הדולרים המגיעים לקופת המדינה, אך כספים אלה נעלמו בסבך המנגנון הבירוקרטי שנועד לשמן את גלגלי השלטון. אזרחי לוב גם שמעו על פרשיות המין בהן היו מעורבים בכירי השלטון, וכן הם ידעו גם על הרשת הענפה שתפקידה היה לספק נשים וקטינות מרחבי-העולם. התקשורת המערבית הציגה את קדאפי כמוקיון ערבי שתפקידו היה לספק רגעים משעשעים בכינוסים בינלאומיים משעממים. הממשלות המערביות ביקשו לבסס קשרים כלכליים עם המשטר בעזרת מערכת משומנת היטב של מתן שוחד לבכירי השלטון ולפקידים בכירים שהיו במוקדים כלכליים חשובים. דווקא "המנהיגות המוסרית" של העולם-המערבי מצאה דרכים יצירתיות כדי להתעלם מהדיקטטורה האלימה של קדאפי, וזאת בשם האינטרסים הכלכליים ולמען רווחתה המדומיינת של אירופה. התגובה הרופסת של מדינות מערביות רבות לנוכח הטבח המתחולל בלוב, חדלונה של מועצת-הביטחון ושתיקתם של כל ארגוני זכויות-האדם לאורך כל השנים הללו, מראים בעליל ש"העולם הנאור" הפך לנרקומן של נפט עם פגמים מוסריים עמוקים. אולם, סביר להניח שליצני החצר בעיתון "הניו יורק טיימס" כבר ימציאו תירוץ כדי להאשים את ישראל במשבר הנוכחי המתחולל בלוב. דרך אגב, ב-11 במרס 2011 מתוכנן "יום הזעם" בסעודיה במסגרת הדרישה העממית לרפורמות פוליטיות עמוקות המופנות כלפי המשטר המלוכני במדינה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מועמר קדאפי - פסיכופט בחסות מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2011.

תומאס פרידמן והתרגיל האנטישמי של הבית הלבן

במאמר שכתבתי על הלחצים שהופעלו על חוסני מובארק מצד ראשי הצבא שהביאו לסילוקו מהשלטון ב-11 בפברואר 2011, ציינתי בין היתר גם את הדברים הבאים: "במהלך השבועות הקרובים, הבית-הלבן של אובמה 'ימציא הוכחות' בעזרת מקהלת-המעודדות של 'הניו יורק טיימס' שהוא צפה את מהלך האירועים במצרים, וכי מדיניותו של נשיא שננקטה לאורך המשבר כולו הסתמכה על מידע מוצק ובדוק".

מייד לאחר ההודעה הדרמטית על התפטרותו של חוסני מובארק, מכונת יחסי-הציבור של הנשיא אובמה נכנסה לפעולה בעזרת מקהלת-המעודדות של התקשורת האמריקאית "הליבראלית". כתבה אחת שהתפרסמה לאחרונה ידעה לספר כי הנשיא אובמה הורה כבר לפני חודשים רבים לעקוב אחרי סימנים של התמרמרות אזרחית כלפי השלטונות במדינות-ערב. אולם, בכתבה לא טרחו לציין שהוראה כזו ניתנה כחלק אחד ממכלול הוראות כלליות הניתנות על-ידי הנשיא או ניתנות כהוראה מגורמי המודיעין בארה"ב כעניין שבשגרה, וזאת ללא שום קשר להחלטתו של אדם כזה או אחר.

כחלק מהמסע התעמולתי של ממשל אובמה שנועד להרחיק את הביקורת שהופנתה כלפי הממשל בשאלת הזיגזג ההצהרתי בנוגע לחוסני מובארק מאז החלו האירועים ב-25 בינואר 2011, תומאס פרידמן פרסם מאמר בעיתון "הניו יורק טיימס" בו הוא כתב ש"הבית הלבן נגעל מישראל" לנוכח עמדתה של ממשלת ישראל כלפי מובארק. בניגוד לממשל הרשלני של אובמה, ובניגוד לאובססיה האנטי-ישראלית של פרידמן, ממשלת ישראל נקטה במדיניות זהירה ומוצדקת לנוכח היחסים הרגישים בין ישראל למצרים מאז שנחתם הסכם השלום בין שתי המדינות.

הבעיה אינה נעוצה בדברים המטופשים והשקריים שכתב פרידמן, אלא הבעיה נעוצה שבכך שממשל אובמה מתנהג כמו ממשלה אסלאמית אנטישמית טיפוסית. דהיינו, בכל פעם שמנהיג מוסלמי כלשהו נקלע לאיזו מצוקה פנימית או בינלאומית, הוא "מגייס" את ישראל כדי להרחיק מעליו את הביקורת הציבורית. לפרידמן, לאובמה ולמועמר קדאפי מנהיג לוב, היה משהו משותף שהתבטא היטב לאחר סילוקו של מובארק: שלושתם השתמשו במותג "ישראל" כדי להרחיק מעליהם איזו אשמה פנימית או בינלאומית שהופנתה לעברם - ובצדק. פרידמן גם התנהג כטיפש כשהוא היה מוכן לשמש "כלי" אנטישמי להעברת מסרים ילדותיים הקשורים לרגישותה של ישראל בנוגע לשכנותיה, כשם שארה"ב לא הייתה שמחה לשמוע שמקסיקו נשלטת בידי גורמים אסלאמיים רדיקליים.

ממשל אובמה כבר לא מסוגל להיגעל מעצמו בשל אותה "מקהלת המעודדות" בתקשורת האמריקאית המצייצת בקול אחד לטובת כל קשקוש מילולי היוצא מהבית-הלבן. סקירה קלה על מה שהתחולל במזרח-התיכון בשבועות האחרונים מראה פעם נוספת את הצביעות המדינית ששטפה את ארה"ב מאז שאובמה זכה בכהונת הנשיא. בואו נבדוק בקצרה מה קורה במצרים, בבחריין, בתימן ובמקומות נוספים:

במצרים שולט משטר צבאי לאחר סילוקו של חוסני מובארק. הסיכוי שמצרים תהיה מדינה דמוקרטית כמו ישראל, שווה לסיכוי שבארה"ב תהיה פעם מערכת-בריאות נורמלית והגיונית כפי שיש בישראל. מרוב יהירות, פרידמן וחבריו כבר לא מסוגלים לראות את הפגמים העלולים לחסל את ארה"ב כמעצמה מובילה בעולם.

בבחריין התחוללו עימותים אלימים בין מפגינים שיעים לכוחות-הביטחון של המדינה הנשלטת בידי משטר מלוכני סוני. השיעים בבחריין רואים את עצמם כבני הלאום הערבי. בחריין גם משמשת כנמל עיקרי של הצי החמישי האמריקאי והצי הבריטי המשייט במפרץ-הפרסי. כמובן שארה"ב אינה מסוגלת להעניק תמיכה רצינית למפגינים השיעים הדורשים לקבל את זכויותיהם האזרחיות כפי שכל אמריקאי חושב שהוא זכאי להם מתקוף היותו מתגורר במדינה דמוקרטית. ממשל אובמה כבר "ימציא" סיבות מוצדקות מדוע הוא אינו יכול להעניק תמיכה רצינית למפגינים השיעים המהווים רוב מוצק וברור בבחריין. מאז שהחלו המהומות בבחרין, נהרגו לפחות 6 בני-אדם, מאות נוספים נפצעו וכן נמסר על כ-60 נעדרים. ארה"ב העבירה מסרים שהיא "דורשת איפוק מכל הצדדים", בעיקר ארה"ב דורשת איפוק מהשיעים המבקשים את זכויותיהם - הרי בכל זאת מלך בחריין, חמד בן עיסא אל-חליפה, נחשב לבעל-ברית חשוב של ארה"ב באזור בדומה לחוסני מובארק.

עוד בעל-ברית חשוב של ארה"ב במזרח-התיכון הוא נשיא תימן - עלי עבדאללה סלאח, השולט בתימן מאז שנת 1978. בימים האחרונים נערכו הפגנות רבות נגד משטרו של עלי עבדאללה סאלח והועלתה הדרישה לרפורמות פוליטיות וכלכליות במדינה. בכל אזור מפרץ-עדן נערכו עימותים אלימים בין מפגינים לבין כוחות-הביטחון של תימן. באזור זה קיימת שאיפה בדלנית עזה להתנתק מצפון-תימן של ממשלת צנעא כדי לבסס מדינה עצמית כפי שהיה עד לאיחוד של 1990. תחת ממשלו של אובמה, ארה"ב העניקה לתימן סיוע ביטחוני משמעותי במלחמתה נגד פעילי טרור מארגון אל-קאעידה ונגד פעילי טרור שיעים הפועלים במחוז סעדה שבצפון-תימן. ארה"ב אפילו הפעילה מערכת משומנת היטב של חיסולים-ממוקדים בתימן על-פי דרישתו של עלי עבדאללה סאלח. בעקבות החיסולים הללו נהרגו מאות בני-אדם חפים-מפשע - כפי שחשפנו במגזין זה בשנת 2009. בחודשים האחרונים, ארה"ב הידקה את שיתוף-הפעולה ביטחוני עם תימן במסגרת מה שנקרא "המלחמה בטרור העולמי". לשם כך, ארה"ב הקימה מערך מודיעיני מרשים המסייע לנשיא לחסל את מתנגדיו בדרום-תימן ובצפון-תימן. עד לפני חודשים אחדים, הפעילות הצבאית של ארה"ב בתימן הייתה חשאית. גם עלי עבדאללה סאלח נחשב בעיני האמריקאים לבעל-ברית חשוב בדומה לחוסני מובארק.

בעיראק, בפקיסטן ובאפגניסטן, ארה"ב תחת ממשל אובמה מפגינה יעילות צבאית מרשימה למרות המשטרים המפוקפקים המנהלים את המדינות הללו. כך למשל, רק בשנת 2010 נהרגו פקיסטן מחיסולים-ממוקדים אמריקאים כ-960 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. ארה"ב תחת ממשל אובמה, החליטה לחסל גם את בני-משפחותיהם של כאלה החשודים בפעילות טרוריסטית. המידע המודיעיני בנוגע לפעילותם "הטרוריסטית" של החשודים מגיע בדרך-כלל מקבלנים פרטיים המספקים מידע מודיעיני אינטרסנטי, או שהוא מגיע מגורמי ממשל פקיסטנים שיש להם חשבון ארוך עם קבוצות אתניות המתגוררות על גבול פקיסטן-אפגניסטן. גם נשיא פקיסטן הנוכחי, עלי אסיף זרדרי, נחשב לבעל-ברית חשוב של ארה"ב באזור, בדומה לחוסני מובארק.

המסקנה המתבקשת היא, שארה"ב תחת ממשל אובמה אינה מסוגלת להיגעל מעצמה - לשם כך, יש לה את תומאס פרידמן שימרק לה את מצפונה בדומה ל"יהודי החצר" של המאה ה-19. ובכן, איך ידעתי שממשל אובמה יפעיל את מקהלת המעודדות של "הניו יורק טיימס"? זה היה קל - משום שבכל פעם שאובמה נקלע למצוקה בינלאומית במזרח-התיכון, הוא משתמש במותג "ישראל". זה מזכיר לכם משהו?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תומאס פרידמן והמדיניות האנטישמית של ממשל אובמה", מגזין המזרח התיכון, 18 בפברואר 2011.

סוריה והשינויים הפוליטיים במזרח-התיכון

ב-16 בינואר 2011, הנשיא הסורי בשאר אל-אסד יכל לסמן וי ביומנו: לאחר נתק של שש שנים, נחת שגריר אמריקאי חדש בדמשק ביוזמתו התקיפה של הנשיא אובמה שהצליח לעוקף את התנגדותו של הקונגרס למינויו של שגריר חדש בבירה הסורית. לדעתו של ברק חוסיין באובמה, הצעד הזה, לצד צעדים נוספים, נועד ליצור בסיס חדש לדו-שיח פורה בין ארה"ב לבין הציר הרדיקלי בכיכובן של סוריה ואיראן. יומיים לפני כן, ב-14 בינואר 2011, העולם-הערבי נדהם ממנוסתו של נשיא טוניסיה לאחר ימים אחדים בהם נערכו הפגנות רחבות-היקף שקראו לסילוקו. התדהמה הזו עברה לתחושת-הלם קשה עם פרוץ ההפגנות ההמוניות והכאוס ששטף את מצרים והתנערותו של הממשל האמריקאי מהנשיא חוסני מובארק. מדינות מתונות בעולם-הערבי הקשורות לארה"ב, הגיבו בכעס הולך וגובר לנוכח פני המראות הקשים שנשקפו מבעד למסכי הטלוויזיה ולידיעות שזרמו לבירות הערביות ממקורות נוספים. אף אחד מהמנהיגים הערביים לא ציפה לשטף כזה של אירועים שיטלטל לחלוטין את מצרים וישלח גלי הדף לרחבי המזרח-התיכון כולו. כך למשל, מיד לאחר נאומו של חוסני מובארק ב-1 בפברואר 2011 בו הוא הודיע על הסרת מועמדותו בבחירות הבאות לכהונת הנשיא, מיהר נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח להודיע כי אין בכוונתו להאריך את כהונתו הנוכחית מעבר לשנת 2013, וכי אין הוא מתעתד להעביר את מושכות השלטון לבנו. יום לפני כן, הודיע מלך ירדן על הקמת ממשלה חדשה שתהא קשובה יתר לצרכים של העם, אולם צעד זה נועד דווקא לחזק גורמים המקורבים לבית-המלוכה הירדני לקראת שעת-מבחן - אם וכאשר זו תגיע. אחוז הפלסטינים בממלכה הירדנית בהחלט מטריד את מנוחתו של המלך הירדני, לפיכך עבדאללה ביקש לחזק את מעגל הנאמנים לו בעזרת אישים רמי-דרג בעלי רקע ירדני טהור ולא בכאלה החשודים בנאמנות כפולה כדוגמת הפלסטינים.

ערעור מעמדה של מצרים בזירה המזרח-התיכונית בעקבות ההפגנות האזרחיות ובעזרתה הרשלנית של ארה"ב, מחזק מאוד את הציר הרידקלי של סוריה, איראן וטורקיה. מאז הפלישה האמריקאית לעיראק והסתבכות הצבאית שם, גורמים אמריקאים בכירים ניסו להשפיע על איראן וסוריה לחדול ממעורבותן בנעשה בעיראק ולחדול לסייע בדרכים ישירות ועקיפות לגורמי טרור הפועלים ללא הרף בניסיון לערער את תחושת הביטחון במדינה העיראקית השברירית. סוריה הואשמה לא אחת בידי גופי מודיעין מערביים רבים שהיא משמשת תחנת מעבר לאלפי פעילי אל-קאעידה העושים את דרכם לעיראק ולמוקדי מתיחות נוספים במרחב. איראן סייעה לגורמי טרור שיעים בעיראק, וסוריה טיפחה גורמי טרור סונים - חלקם היו פליטי מפלגת הבעת' העיראקית שמצאו מקלט בדמשק לאחר נפילתו של סדאם חוסיין. גם סוריה וגם איראן ידועות היטב שיציבותה של עיראק תלויה ועומדת ברצונן הטוב. במילים אחרות, עיראק הפכה לקלף מיקוח חשוב בידי שתי המדינות הללו מול ארה"ב גם לאור ההסתבכות האמריקאית באפגניסטן. הצלע השלישית במשוואה הרדיקלית היא טורקיה של ארדואן הרואה בסילוקו של חוסני מובארק הזדמנות פז לחזק את תנועת "האחים המוסלמים" במצרים לאור הזהות האידיאולוגית-הדתית המשותפת. אין תימה איפה, שמיד לאחר הודעתו של חוסני מובארק על הסרת מועמדותו לכהונת הנשיא, הצהיר ארדואן שאזרחי מצרים רוצים חילופי שלטון מיידיים וכי "העם המצרי חיכה להחלטה שונה מאוד מזו שקיבל מובארק".

לציר הרדיקלי של סוריה, איראן וטורקיה יש אינטרס חשוב נוסף המעניק משנה-תוקף לקואליציה הזו - הרואה את עצמה ככוח המוביל במזרח-התיכון בשנים הבאות. האינטרס המשותף מתבטא במדיניות ברורה ומוצהרת הנוגעת לדיכוי שאיפותיהם הלאומיות של הכורדים המונים בהערכות גסות כ-40 מיליון נפש. במהלך השנתיים האחרונות, הציר הרדיקלי הצליח להגיע לידי הסכמות אופרטיביות בנוגע לשאלה הכורדית למרות העוינות ששררה בין שלוש המדינות הללו בשנים עברו. הנה כי כן, אנו יכולים להבחין בנקודות אחיזה רבות היכולות לייצב את הקואליציה הרדיקלית של סוריה, איראן וטורקיה - בשיתוף גורמים רדיקליים נוספים כמו חיזבאללה, החמאס ותנועת "האחים המוסלמים" במצרים. ועם זאת, נקודות אלה הן גם נקודות-התורפה, משום שהמציאות הדינמית של המזרח-התיכון, מגבשת ומפוררת קואליציות מידי שנים אחדות.

ימים אחדים לאחר פרוץ ההפגנות ההמוניות נגד הנשיא חוסני מובארק, התפרסמו התייחסויותיו המעניינות של בשאר אל-אסד על האירועים הללו: אסד טען שהוא מחובר לעם הסורי וקשוב לצרכיו; לדעתו הכאוס הפוליטי השורר בטוניסיה ובמצרים נובע מהקשר ההדוק של שתי המדינות הללו למערב ובמיוחד לארה"ב; הוא מתכוון ליזום רפורמות פוליטיות בעתיד, אך הוא אינו מתכוונן לבצע רפורמות שאינן מתאימות לחברה הערבית; הוא מברך על השינוי השקט שהתחולל בלבנון עם מינויו של ראש-ממשלה חדש לאחר סילוקו של סעד אל-חרירי; לדעתו, איראן היא מדינה חשובה באזור ואי-אפשר להתעלם ממנה גם אם הדבר אינו מוצא-חן בעיני המערב; אסד הצהיר שמעמדו בסוריה איתן משום שהוא הביע עמדות ברורות ותקיפות נגד ארה"ב ונגד ישראל. בשאר אל-אסד ניסה לשדר ביטחון רב בדבריו שהתפרסמו בסוף ינואר 2011 בעיתון "וול סטריט ג'ורנל" בשעה שהאירועים האקוטיים איימו לפרק לחלוטין את משטרו על מובארק שהיה עמוד-התווך של ארה"ב במזרח-התיכון.

בטרמינולוגיה הפוליטית של הגורמים הרדיקלים במזרח-התיכון, ארה"ב נתפסת בעיניהם כמשענת קנה-רצוץ בשל היותה מעצמה מתנשאת המכתיבה את מדיניותה על בסיס אגואיסטי, ציני וגחמני. לפיכך, ההתנהגות של ארה"ב כלפי חוסני מובארק ולנוכח המצב השורר בטוניסיה, בתימן, בסעודיה ובירדן, הוכיחו לגורמים הללו שמדיניות אנטי-אמריקאית מוצהרת מעניקה להם חסינות מפני השפעותיה של ארה"ב ומניסיונותיה להתערב באופן בוטה בענייניהם הפנימיים. אין תימה איפה, שהציר הרדיקלי במזרח-התיכון חש בימים אלה התרוממות-נפש לנוכח קריסתה של המדיניות האמריקאית והסתבכותה של ארה"ב גם בעיראק ובאפגניסטן. מנגד, לאור מה שמתחולל במזרח-התיכון בעקבות המדיניות האמריקאית הכושלת, התקשורת האמריקאית המקורבת לנשיא אובמה תנסה להסיט את מטחי הביקורת לעבר ישראל - לכאורה בשל הקיפאון המדיני בנושא הפלסטיני. זהו תרגיל ילדותי ידוע המוכתב ישירות מבית-הלבן בעזרת שיחות רקע מתוזמנות היטב - כך שאין צורך להתרגש מהטון התקשורתי המגיע מארה"ב בעניין הישראלי. כמו כן, לישראל אסור להיכנס להרפתקה מדינית עם סוריה - למרות הלחצים מבית ומחוץ - רק בגלל המצב הבעייתי השורר במצרים. דווקא בשעה זו, חשיבותה האסטרטגית של ישראל עולה בכמה רמות והיא נתפסת בעיני רבים כמגדלור ענק לנוכח המצב השברירי הקיים במדינות רבות במרחב.

האזרח הסורי והמהומות במצרים
למרות מה שאמר בשאר אל-אסד על המצב בסוריה, כל אזרח סורי יכול היה לחוש הזדהות עמוקה עם הטענות שהעלו מאות אלפי המפגינים שהופיעו על מרקעי הטלוויזיה. המצב השורר בסוריה אינו שונה מהותית מהמצב השורר במצרים וביתר המדינות הערביות. בנקודות אחדות, האזרח הסורי חש שהמצב בסוריה חמור יותר בהשוואה למצב הקיים במדינות הערביות האחרות. אם האזרח המצרי חש שהוא חי תחת משטר אוטוריטרי המגביל את חופש-הבחירה, הרי האזרח הסורי חש שהוא חי תחת משטר דיקטטורי נוקשה הנשלט על-ידי מיעוט משפחתי מאז שחאפז אל-אסד תפס את השלטון בסוריה בשנת 1970. בסוריה לא קיים עוני מרוד כפי שהוא קיים במצרים, אולם רבים מהכפריים משתכרים כ-2 דולר ליום; בסוריה אין ציבור של מיליוני אזרחים חסרי-דיור המתגוררים בכוכים שאינם ראויים למגורי אדם, אולם בשל עליית מחירי הדיור חלה התרחבות גדולה מאוד של הבנייה הבלתי-חוקית בכל הערים המרכזיות; השליטה של שירותי-הביטחון של סוריה על האזרחים היא מוחלטת; התקשורת כולה נתונה לפיקוח שלטוני; כמיליון כורדים חיים תחת דיכוי מתמשך ללא זכויות בסיסיות ורבים מהם אינם נחשבים לאזרחים סורים; המדינה כולה חולקה לאזורי השפעה על בסיס משפחתי; תוכנית ההפרטה המצומצמת של סוריה היטיבה רק עם השכבה המקורבת למשפחת אל-אסד; קציני צבא בכירים עוסקים בהברחות לתוך סוריה מלבנון, מעיראק ומטורקיה; העדה העלווית של בשאר אל-אסד, המונה כ-9 אחוזים מסך כלל האוכלוסייה, מנהלת את מדינה הסורית במתכונת של חצר ביזנטית.

למרות דברי הרהב של בשאר אל-אסד, סביר להניח שהוא לא שכח שהמצב השורר בעולם-הערבי מבחינה פוליטית, חברתית וכלכלית, מאפיין גם את המדינה הסורית בעוצמות גדולות יותר. וזאת משום שהמבנה העדתי של סוריה מהווה חומר-נפץ העלול להתפוצץ בכל רגע בפרץ של אלימות בלתי-נשלטת. גורמים רבים בסוריה עצמה, ומחוצה לה, מייחלים "לסגור חשבון" עם העדה העלווית לאור הניסיון ההיסטורי המר והדיכוי המתמשך שהביא לעשרות אלפי הרוגים ולבריחתם של מיליונים מהמדינה במהלך השנים הקשות של שנות ה-80 של המאה הקודמת. לפיכך, מיד לאחר פרוץ המהומות בטוניסיה, שלטונות-הביטחון של סוריה החלו להדק את הפיקוח על האזרחים באמצעות שליטה נוספת על שידורי החדשות והאינטרנט, ובאמצעות פריסה של כוחות צבא במוקדים רבים לאורכה ולרוחבה של המדינה. האופוזיציה הסורית חשה שזה רק עניין של זמן עד שהשלטון הדיקטטורי של בשאר אל-אסד יקרוס, למרות כוחם הרב ועוצמתם של כוחות-הביטחון הנאמנים למשפחה הנשיאותית ולמקורביה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בשאר אל-אסד בעקבות השינויים במצרים ובטוניסיה", מגזין המזרח התיכון, 3 בפברואר 2011.

מצרים והעולם-הערבי - בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור

סקירה קלה של האירועים שהתרחשו במזרח-התיכון בארבעת השבועות הראשונים של שנת 2011 מעלה את התמונה הבאה: מרבית תושבי דרום-סודאן הצביעו במשאל-העם שנערך ב-9 בינואר 2011 על חלוקתה של סודאן לשתי מדינות נפרדות; לאחר הפגנות סוערות שנמשכו ימים רבים הצליחו תושבי טוניסיה להניס מהמדינה ב-14 בינואר 2011 את הנשיא זין אל-עאדבין בן-עלי ששלט במדינה ביד רמה במשך 23 שנים; הפגנות סוערות של אזרחים ממורמרים נערכו ברחבי אלג'יריה; ב-25 בינואר 2011 יצאו עשרות אלפי מצרים כדי להפגין נגד המשך שלטונו של הנשיא מובארק ונגד הכתרת בנו ליורשו; באותו יום יצאו להפגין אלפי לבנונים מחסידי ראש-הממשלה המודח סעד אל-חרירי נגד הכתרתו של נג'יב מיקאתי לראש-ממשלת לבנון שהתמנה בהשפעתם של ארגון חיזבאללה וסוריה; תחנת הטלוויזיה "אל-ג'זירה" החליטה להפיל את שלטונו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) באמצעות פרסום מסמכים הנוגעים לדיונים המדיניים שהתנהלו בין נציגי הרשות הפלסטינית לבין נציגים ישראלים. בעקבות הפרסום יצאו אלפי אנשים ברשות הפלסטינית להפגנת מחאה נגד "אל-ג'זירה", ומנגד יצאו אלפי מפגינים ברצועת-עזה במחאה על מדיניותה "הוותרנית" של הרשות הפלסטינית במשא-ומתן שהתנהל עם ישראל; לאור המחאה העממית שהתפשטה במדינות אחדות באזור, הודיעו ממשלות ירדן, סוריה ותימן על הענקת סיוע כלכלי דחוף לתושבים נזקקים ולעובדים במגזר הציבורי, וזאת כדי לתת מענה מהיר לתחושות העזות של חוסר-שביעות רצון כלפי השלטון המרכזי בשל בעיות כלכליות ופוליטיות.

לצד האירועים הללו התרחשו עשרות פיגועי טרור רצחניים בידי פעילי טרור מוסלמים שגרמו למאות הרוגים בעיראק, במצרים, באפגניסטן, בפקיסטן, ברוסיה, בסומליה, בתימן, בניגריה, בתאילנד, בפיליפינים, בסודאן ובמקומות נוספים בהם קיימים ארגונים אסלאמיים רדיקליים המנסים להכפיף את כלל האוכלוסייה למערכת נוקשה של חוקים וציוויים דתיים בהתאם לרוח האסלאם ובהתאם לפרשנות הדתית של החוקים הללו. כאשר בוחנים את מכלול היחסים הקיימים בעולם-המוסלמי, ניתן לציין שמתחוללת מלחמה קשה ואכזרית בין מוסלמים לנוצרים, בין מוסלמים ליהודים, בין סונים לשיעים, בין לאום אחד למשנהו ובין חמולה אחת לרעותה. הכוחות הצנטריפוגליים החזקים הקיימים בעולם-הערבי מאיימים לפורר מבפנים את המדינה הטריטוריאלית ליחידות אזוריות קטנות העלולות להיות מושתתות על מנאמנויות משפחתיות, מקומיות ומוגבלות. הנסיכות האסלאמית של תנועת החמאס בעזה, קורצת לתנועות אסלאמיות נוספות הפועלות במרחב כולו - החל מדרום-מזרח אסיה ועד לצפון אפריקה.

קשה למצוא חוט-מקשר אחד וקוהרנטי בין כל האירועים הללו שהתרחשו בטוניסיה, במצרים ובלבנון. ואם זאת, ראוי לציין שדווקא מדינות ערביות הנחשבות למודרניות באופן-יחסי, התרחשו אירועים המוניים אלימים בהם השלטון נאלץ להתמודד בכוח-הזרוע על-מנת להתמודד עם גילויי המחאה האזרחית. באופן פרדוקסלי, דווקא השלטון האוטוריטרי המכפיף את כלל האוכלוסייה בעזרת מערכת נוקשה של כללים דתיים מחמירים או בעזרת מנגנוני-ביטחון אלימים, עלול להוות אטרקציה מועדפת לנוכח הכאוס הכללי הנשקף מבעד למסכי הטלוויזיה בכל בית ובית בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי. לצערנו הרב, העולם-הערבי לא הצליח לבנות חברה אזרחית שנאמנותה היא בראש ובראשונה מופנית לעבר המדינה הטריטוריאלית, ומכאן גם הגלישה המהירה לעבר פתרונות אלימים כאופציה מועדפת בכל עת שצצה בעיה פוליטית, מדינית, כלכלית או דתית. ובכן, נשאלת השאלה האם העולם-הערבי בנוי לשינוי מהיר לעבר דמוקרטיה על-פי התפיסה האמריקאית?

בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש (2001-2009), ארה"ב דרבנה בלחץ בלתי-פוסק את המדינות הערביות להנהיג מערכת בחירות דמוקרטית בדומה למה שנהוג במדינות המערביות הליברליות. כתוצאה מהלחץ האמריקאי הרשלני, כוחות אסלאמיים רדיקליים זכו מן ההפקר בירדן, במצרים וברשות-הפלסטינית. כאשר החלה כהונתו של הנשיא ברק חוסיין אובמה בינואר 2009, ארה"ב עברה למדיניות הפוכה, דהיינו היא נקטה מדיניות של התרפסות כלפי הגורמים הרדיקלים בעולם-המוסלמי וכלפי המשטרים האוטוריטריים האלימים כדוגמת איראן וסוריה. שתי הגישות הללו היו מוטעות מיסודן משום שהן נבעו בעיקר ממשאלות-לב, ולא נבעו מהבנה מעמיקה של המציאות האסלאמית הקיימת במרחב כולו. מרבית הממסד האמריקאי הרשמי הלך-שבי אחרי גחמותיו האידיאולוגיות של הנשיא אובמה כמו עדר ללא רועה. רבים מיועציו הקרובים של הנשיא היללו ושיבחו, עד כדי התבטלות-אישית, את מדיניותו של הנשיא אובמה כלפי העולם-המוסלמי הן בזירה הפוליטית הפנימית והן בזירה הבינלאומית. הממשל האמריקאי של הנשיא אובמה גם המציא הוכחות היסטוריות לקשר העמוק הקיים בין אמריקה לאסלאם ובין אמריקה למדינות המוסלמיות. ההתרפסות וההחנפות הזו לא עשתה רושם על אף אחד במרחב האסלאמי ובוודאי לא על הגורמים הרדיקלים הרואים במערב אויב שיש לחסלו.

למרות שהוענק לנשיא אובמה פרס נובל לשלום, חודשים אחדים בלבד לאחר כניסתו לתפקיד, ארה"ב החלה במסע של התערבות צבאית אלימה בפקיסטן, תימן ובסומליה באמצעות מדיניות ברורה ומוכתבת של חיסולים-ממוקדים שגרמו להריגתם של כ-1,500 בני-אדם - רבים מהם היו חפים-מפשע. מדינאים, אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים לא הצליחו למצוא קשר הגיוני בין דברי "הפייסנות" של אובמה לבין מעשיו בפועל במדינות מוסלמיות אחדות - ובצדק. על-מנת לזכות בפופולאריות עממית בקרב הציבור המוסלמי, ממשל אובמה אף ניסה לנקוט במדינות של "חבטות פומביות" כלפי ישראל כדי לזכות בנקודות חיוביות בדעת-הקהל, אולם דווקא החבטות הללו העלו את השאלה בקרב המדינות המוסלמיות "האם ארה"ב יכולה להיות ידידת-אמת לאור התנהגותה כלפי ישראל תחת הנהגתו של אובמה". לכאורה, אובמה היה צריך לקבל מחיאות-כפיים, אך בתמורה למדיניותו הוא קיבל מנות גדושות של חשדנות מצד המנהיגות הערבית. התגובות הרשלניות של ממשל אובמה בעקבות המהומות העממיות שהיו במצרים נגד מובארק, מוכיחות למנהיגי מדינות הערביות המתונות שאי-אפשר לסמוך על ארה"ב. כך למשל, ב-30 בינואר 2010 דיווחה סוכנות הידיעות הסעודית כי המלך עבדאללה אמר לאובמה בעקבות האירועים החמורים שהתרחשו במצרים ש"מתקפות על הביטחון והיציבות של מדינות אינן מוצדקות. שום נסיבות אינן מצדיקות את הכאוס, הביזה וההפחדה של חפים-מפשע". לאור הדברים הללו, ספק רב אם גורמי המודיעין של סעודיה ימשיכו למסור למודיעין האמריקאי ידיעות על מתכנני פיגועים על אדמת ארה"ב. על-פי המצב השורר במזרח-התיכון בינואר 2011 נראה שהנאום הנמלץ של הנשיא אובמה בקהיר מיוני 2009, נשמע פתטי, עלוב, מיותר ותלוש מהמציאות. כמעט שנתיים לאחר הנאום, הנשיא אובמה מייצג את השקיעה האמריקאית - הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

השינויים המהירים במדיניות האמריקאית והתגובות המילוליות השטחיות של מדינות אירופאיות אחדות על כל אירוע קטן המתחולל במרחב האסלאמי, ובמיוחד בנוגע למזרח-התיכון, מבהירים לנו שקיים חוסר הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים והחברתיים האופייניים לחלק זה של העולם. מאידך, קיימות קואליציות אידיאולוגיות מוזרות: כך למשל, עיתון "הגארדיין" השמאלני שיתף פעולה עם ערוץ "אל-ג'זירה" המתפקד כשופרו של האסלאם הקיצוני בפרשת חשיפת המסמכים המדיניים הנוגעים למשא-ומתן שהתנהל בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל. זאת ועוד, ארגונים פמיניסטיים משתפים פעולה דווקא עם הימין הערבי הגזעני ועם ארגונים אסלאמיים קיצוניים - קשר המבוסס בדרך-כלל על אידיאולוגיה אנטי-מערבית ואנטי-ישראלית או נובע מגישה שגויה בנוגע ל"רומנטיזציה של הרדיקליזם האסלאמי". לפיכך, אין להתפלא על-כך שהנטייה לאלימות הטבועה בארגוני השמאל הקיצוני באירופה, נפגשת עם האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של האסלאם הרדיקלי. כך למשל, רבים מארגוני השמאל הקיצוני באירופה מתנגדים לעצמאותה של דרום-סודאן הנוצרית; הם מסרבים להביע תמיכה איתנה בעצמאותם של הכורדים; הם מתעלמים לחלוטין ממצבם של הקופטים במצרים ושל הנוצרים בעיראק בלבנון; וכן הם מסרבים להכיר בלאומיות היהודית ובקשר ההיסטורי של היהודים לארץ-ישראל. רבים מהשדרה האינטלקטואלית השמאלנית באירופה ובארה"ב מסרבים להבין שהמאבק הרצחני המתחולל בפקיסטן בין הממשלה לצבא ולארגוני הטרור, מתרכז בעיקר סביב השליטה על הנשק הגרעיני של פקיסטן - ולא רק בגלל "האימפריאליזם האמריקאי". במילים אחרות, מי שישלוט על הנשק הגרעיני בפקיסטן, יצליח להטיל את מרותו על המדינה כולה ועל אזורים נרחבים באסיה ובמקומות נוספים במרחב. בסיכומו של דבר, וזאת בניגוד לתפיסה המקובלת בארה"ב, דמוקרטיה היא לא "תוכנת מדף" שניתן להתקינה על מחשב עם הדרכה קלה למשתמש המאותגר טכנולוגית. לעיתים, אנו שוכחים שהדמוקרטיה האירופאית היא בסך הכל בת עשרות שנים, והיא הושגה לאחר 1,000 שנות מאבקים אלימים שהביאו למותם של מיליוני בני-אדם.

היערכות ישראלית חדשה בדרום
טורקיה גולשת לעבר האסלאם הרידקלי בנוסח העות'מאני; לבנון נמצאת במלכודת פוליטית בין איראן לסוריה; בטוניסיה קיים ואקום שלטוני מאז 14 בינואר 2011 - ואקום המדרבן את פעילי הטרור המוסלמים להגיע למדינה מסומליה, מתימן, מאפגניסטן, מפקיסטן ומעיראק; הרשות הפלסטינית נמצאת במלכודת אידיאולוגית ופוליטית גם לאור רשלנותו של הממשל האמריקאי הנוכחי; מצרים, למעשה, עברה הפיכה צבאית ב-29 בינואר 2011 גם אם לא כולם יסכימו להגדרה הזו. רבים מהפרשנים באירופה ובארה"ב רואים בדמיונם דמוקרטיה מצרית פעילה לאור האירועים האחרונים - ולא כך היא. גם לאחר יציאתם של הכוחות הסורים מלבנון ב-2005 בעקבות רציחתו של רפיק אל-חרירי, הועלו טענות דומות בקרב הפרשנים באירופה ובארה"ב.

כל האירועים הללו שהתרחשו במזרח-התיכון במשך תקופה קצרה, מציבים אתגרים בפני ישראל הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. לכאורה, מדינת-ישראל נראית בינואר 2011 מוקפת בגורמים עוינים ההולכים ומתרחבים. זהו נושא הדורש תשומת-לב מיוחדת וקפדנית, וזאת וניגוד לקולות ההיסטריים העולים לעיתים מהתקשורת הישראלית. לחברה הישראלית יש יכולות פנטסטיות להתמודד עם מצבים אקוטיים, לפיכך איפוק ציבורי, מדיני ותקשורתי יחזק את העוצמה הישראלית כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת.

אפשר להעריך שבמצרים מתנהל תהליך דומה למה שהתרחש בטורקיה בשנת 1980 בה נטל הצבא את השליטה על המדינה בהפיכה צבאית, וזאת לאחר חודשים רבים של אלימות פוליטית בלתי-נסבלת ושיתוק פוליטי שהעיב על החיים במדינה הטורקית. אם אכן זה מה שמתרחש במצרים, (בתסריט הטוב), אז משמעות הדבר שאנשי המשטר החדש במצרים יתרכזו בעיקר בייצוב המצב הפוליטי והחברתי במדינה במהלך החודשים הקרובים, תוך כדי הפקרתה של הזירה הנמצאת בסיני. רק לאחר ייצובה של המדינה, ראשי המשטר יכניסו גורמים אזרחיים למוקדי השלטון באופן הדרגתי. לפיכך, כבר בשבועות הקרובים ישראל תצטרך להיערך מבחינה צבאית וביטחונית בגבול המצרי ולאורך הגבול עם רצועת-עזה באופן שונה ממה שהיה עד כה. ראוי להזכיר שבשנת 2005 היו בישראל לכול היותר כ-100 פליטים מאפריקה. כיום, שוהים בישראל עשרות-אלפי פליטים מאפריקה המהווים מוקד של מתיחות חברתית וביטחונית כאחת. מאחורי הזרם הזה עומדת אידיאולוגיה ברורה ומכוונת של גורמים רדיקליים הפועלים באופן-חופשי בסיני, במצרים וברצועת-עזה. קחו את זה לתשומת-לבכם.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "העולם-הערבי בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור", מגזין המזרח התיכון. 30 בינואר 2011.