מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה לנכבה הפלסטינית

כל שנה, ב-15 במאי, הערבים חוגגים את אירועי ה"הנכבה הפלסטינית" לזכר מאמציהן של המדינות הערביות להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל - מאמץ שהפך למפלה צבאית ולקטסטרופה ערבית. בכל עת שהערבים חוגגים את "הנכבה הפלסטינית" אי-אפשר שלא להרהר בשאלה "מה היה קורה אילוּ תוכנית ההשמדה הערבית הייתה מצליחה"? מאידך, גם אי-אפשר שלא לעשות השוואה בין חגיגות "הנכבה הפלסטינית" לבין חגיגותיהם של הארגונים הניאו-נאצים באירופה המבכים את מפלתה של גרמניה ב-1945. המרחק בין מפלתה של גרמניה ב-1945 ולמפלתם של הערבים ב-1948 הוא לא גדול במיוחד, שכן לצד מלחמת הג'יהאד שהערבים כפו על היישוב היהודי בארץ-ישראל, התקיימה לה מערכת אידיאולוגית אנטישמית ששאבה את השראתה מהאידיאולוגיה הנאצית בעידודו של חאג' אמין אל-חוסייני - שהיה המופתי הנאצי של ירושלים עד לשנת 1937, ומי שהנהיג את "הוועד הערבי העליון" במהלך אירועי מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948.

כמובן שאי-אפשר שלא להזכיר את יוניס אל-באח'רי ששידר מ"רדיו ברלין" תעמולה נאצית בשפה הערבית בשנות ה-40 של המאה הקודמת. מרבית האוכלוסייה הערבית במזרח-התיכון לא ידעה קרוא וכתוב, לפיכך הרדיו היה הכלי העיקרי להעברת אינפורמציה ואינדוקטרינציה נאצית באותה עת. לאומנים ערבים (שרובם היו מחסידי הנאציזם) כתבו בזיכרונותיהם על יושבי בתי-הקפה בעולם-הערבי ובארץ-ישראל שהיו מעבירים את זמנם בהאזנה ל"רדיו ברלין". מי שלא הבין את דבריו של יוניס אל-באח'רי בנוגע לגורלם המר והנמהר של היהודים, בדרך-כלל היה מישהו שדאג לפרש את דבריו בשפה מובנת יותר ("היטלר משמיד את החיידקים"). וכך, האידיאולוגיה הנאצית עברה מבית-הקפה הערבי למסגד המוסלמי, ומשם למשפחותיהם של המתפללים המוסלמים. הפוגרום הנאצי ביהודי בגדאד ביוני 1941, (אירועי ה"פרהוד"), היה חלק ממסע תעמולתי נאצי עמוק שהיו שותפים לו ראשי הצבא העיראקי ושגרירות גרמניה בעיראק. בפוגרום נרצחו 179 יהודים; 2,100 נפצעו; 242 ילדים הפכו ליתומים; רכושם של 50,000 יהודים נבזז בידי ההמון המוסלמי, ותקצר היריעה מלפרט את מסכת ההתעללות שעברו הנשים היהודיות. חאג' אמין אל-חוסייני היה שותף פעיל באירועים הללו.

היהודים כבני-מוות הראויים להשמדה
בשנות ה-40 של המאה של הקודמת, גברה הפלישה הערבית לארץ-ישראל. היישוב היהודי נאלץ להתמודד עם המדיניות הבריטית שסגרה את שערי הארץ לפליטי אירופה המקוללת, ומאידך שלטונות המנדט העלימו-עין מהפלישה הערבית לארץ-ישראל שהיו לה מניעים כלכליים לצד מניעים אידיאולוגיים. כחצי מיליון ערבים פלשו לארץ במשך תקופה קצרה. ויחד עם זאת, ב-1948 יהודי ארץ-ישראל התגאו בתרומתם לפיתוחה של הארץ באוזני התקשורת האמריקאית של אותם ימים, בעזרת הטענה ש"רק בשנים האחרונות הגיעו לארץ-ישראל כחצי מיליון ערבים ממדינות שכנות כדי למצוא בה תעסוקה". התמימות הזאת עלתה לנו ביוקר.

העורך המיתולוגי של העיתון המצרי "אל-אהראם", מוחמד חסניין הייכל, היה ב-1948 עיתונאי צעיר שעבד עבור העיתון המצרי "אח'ר סאעה". סביר להניח שכבר ב-1947 התקלה החלטה ב"ליגה הערבית" להשמיד את יהודי ארץ-ישראל - אם מנהיגי היישוב יכריזו על הקמת מדינה יהודית עצמאית. מייד לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947, מדינות-ערב החלו לשלוח לוחמים מתנדבים לארץ-ישראל כדי לטרפד ככול שניתן את האפשרות המעשית לחלוקת הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית. אף אחד לא דיבר על "מדינה פלסטינית", אלא על "מדינה ערבית" בלבד. מוחמד חסניין הייכל נשלח מטעם העיתון לסקר את המלחמה בארץ-ישראל, ובמסגרת הזאת הוא התלווה לכוח מתנדבים מצרים שתפקידו היה לארוב לשיירת אספקה ישראלית שנשלחה לעזרת קיבוץ ניצנים המכותר. בקרב שהתפתח במקום, הצליחו אנשי השיירה לבלום את הכוח המצרי, ולאחר שעות רבות של לחימה כנגד ההסתערות המצרית, נבלם הכוח המצרי תוך כדי הסבת אבדות כבדות בהרוגים ובפצועים - שהיו מפוזרים בשטח לעשרותיהם. הקרב זעזע מאוד את מוחמד חסניין הייכל, ובסוף מרס 1948 הוא פרסם בעיתון "אח'ר סאעה" את הדברים הללו:

"כשיצאתי אל-ארץ-הקודש חשבתי, כמו רבים מאחי הערבים, שאמצא שם יהודים עלובים כפופי גו ואפופי פחד שיימלטו כל עוד נפשם בם כשנתחיל להרוג בהם. נוכחתי לדעת שטעיתי. היהודים שראיתי בשדה-הקרב נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, (הם) הרבו לנקוט תכסיסים מתוחכמים וסירבו להיכנע. כל צבא ערבי שיפלוש לפלסטין מוטב שייקח בחשבון את מה שכתבתי לעיל. הקרב על ארץ-הקודש לא יהיה קל".

הדברים נכתבו עוד לפני שהחלה הפלישה הצבאית המאורגנת של מדינות-ערב, שהחלה ב-15 במאי 1948, בהשתתפותה של עיראק שאין לה גבול משותף עם ישראל. גוש-עציון הותקף ונפל בידי הלגיון הערבי של ממלכת ירדן יום לפני הכרזת העצמאות הישראלית. על-מנת להבין את האידיאולוגיה הערבית הדוגלת בחיסול והשמדה של הקיום היהודי בארץ-ישראל, הדוגמא הבאה תבהיר מעט את התמונה האמיתית: מייד לאחר התבוסה הערבית בעקבות מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967, מדינת-ישראל הרשמית העלתה דרישה טבעית ל"גבולות בטוחים מוכרים" לאור לקחי העבר. מוחמד חסניין הייכל ביטא ב-1969 את העמדה הרשמית של העולם-הערבי בעיתון "אל-אהראם" באופן הבא: "הגבולות הבטוחים והמוכרים של ישראל, לפי דעתנו, הם בית-כנסת אחד בתל-אביב ועוד 10 מטר סביבו". ישנו קשר ישיר בין התבוסה של 1948 לתבוסה של 1967. בשני המקרים, הערבים ייחלו לצאת למלחמה נגד ישראל כחלק מתוכנית ההשמדה הערבית. אולם, מרגע שתוכניותיהם לא יצאו אל הפועל לאור תבוסותיהם בשדה-הקרב, הם החלו להתנהג כ"קורבן תמים" השבוי במסכת של קונספירציה בינלאומית. שוב, אי-אפשר להימנע מלעשות השוואה עם תחושותיהם של פעילים ניאו-נאצים הרואים את עצמם כ"קורבנות תמימים" של כוחות בינלאומיים עתירי עוצמה וממון.

האם הלאומנות הערבית למדה את הלקח?
התבוסה הערבית של 1948 הביאה להקמתו של כוח קולוניאלי ערבי חדש בדמותה של "הלאומיות הפלסטינית" המדומיינת. בשנת 1964 אפילו חוברה לשם כך "האמנה הפלסטינית" כדי ליצור נוסחה אידיאולוגית של חיסול והשמדה על-פי תוכנית מאורגנת ומובנת לכל אחד ואחת בציבור הערבי. ב-1988 התפרסמה "אמנת החמאס" אשר שאבה את השראתה מהקוראן ומ"האמנה הפלסטינית". וכך, היהודים שהם "בני הקופים החזירים" (על-פי הקוראן), קיבלו משמעות פוליטית-דתית של בריות הראויות להשמדה גם כציווי דתי. גם חסידי הלאומנות הערבית וגם יהודים בעלי הנטיות האנטישמיות אינם מבחנים באבסורד ההיסטורי שישנן שתי "תנועות פלסטיניות", הקיימות לכול היותר כמה עשרות שנים, המבקשות להשמיד ולחסל קהילה לאומית שיש לה היסטוריה כתובה של 5,000 שנה. כרגע אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך להקמת "תנועה פלסטינית שלישית" בעידודם של ערבים לאומנים בעלי אזרחות ישראלית המנסחים את "הפתרון הסופי" לבעיית "היהודים בארץ-ישראל". המנהיגות הערבית של ערביי-ישראל חותרת להמיט אסון נוסף על עצמה ועל הציבור שהיא לכאורה שואפת לייצגו. בעלי הגישה הלאומנית הערבית הרדיקלית בעלת הנטיות הפשיסטיות, עדיין לא למדו את הלקח המר והנמהר של תוכנית ההשמדה הערבית של 1948. אולם, לעיתים, יש אור קטן שמבליח מבעד לאפלת הגזענות הערבית - זו המתייחסת לסכסוך עם מדינת-ישראל בקטגוריה של "משחק סכום אפס" בלבד.

מוטב להיות אזרח סוג ב' בישראל
עיתונאי ערבי בשם חאלד אבו-טועמה המשמש כתב לענייני פלסטינים בעיתון "ג'רוזלם פוסט", עורר סערה גדולה במהלך חודש מאי 2010 לקראת ההכנות לאירועי החגיגות לציון "הנכבה הפלסטינית". אבו-טועמה, המתגורר בירושלים, עושה עבודה עיתונאית מעולה - מה ששום עיתונאי ישראלי אינו מסוגל לעשות: דהיינו, הוא מסקר את פעילותה של "הרשות הפלסטינית" ללא כחל וסרק וללא ההצטעצעות המתחמקת שכה אופיינית, למשל, לעיתון הארץ. ללא ספק, אבו-טועמה הוא פטריוט ערבי, אך הוא בא עם גישה מרעננת הנטועה היטב בקרקע המציאות של העולם-הערבי ושל הקרקע אידיאולוגית המניעה את הסכסוך הערבי-ישראלי. לאור עבודתו העיתונאית הוא מוזמן באופן תדיר להרצות בפני קהלים שונים מעבר-לים, וכן גם מול קהל ערבי הצמא לקבל מידע מרענן על התהליכים הפוליטיים והחברתיים המתרחשים ב"רשות הפלסטינית" וברצועת-עזה. לעיתים, אבו-טועמה נפגש עם מדינאים בכירים ברחבי-העולם - לא רק לשם עבודתו העיתונאית, אלא גם כדי להשמיע את השגותיו על התהליכים המדיניים המתרחשים באזור. לדעתו, פתרון הסכסוך בין "הרשות הפלסטינית" לבין מדינת-ישראל הוא "תהליך הדרגתי" ולא "אירוע", וכי יש צורך לדעת איך "לנהל את הסכסוך" מבלי להיכנס למוקשים מדיניים הדוחפים את הצדדים לסבב נוסף של אלימות.

עד כאן הכול טוב ויפה. אולם מה שעורר את חמתם של פלסטינים וערבים המתגוררים בחו"ל הוא שאבו-טועמה אינו מהסס לגעת בעצבים החשופים של התרבות הפוליטית הערבית - ובמיוחד זו הפלסטינית כפי שהיא באה לידי ביטוי מעשי הן ב"רשות הפלסטינית" של יהודה ושומרון והן בזו הקיימת ברצועת-עזה תחת הנהגתה של תנועת החמאס. דווקא ביום "הנכבה הפלסטינית" הוא טרח להשמיע את הטיעונים הללו שגרמו לפרץ של רגשות עזים בקרב שומעיו בחו"ל:

1. לאור מה שמתחולל בעולם-הערבי וב"רשות הפלסטינית" מבחינה פוליטית וחברתית, הוא מעדיף להיות אזרח סוג ב' בישראל מאשר להיות אזרח סוג א' במדינה ערבית כלשהי.

2. הקהילה הערבית והפלסטינית בחו"ל חיה "ביקום מקבילי" של שמאלנות פוליטית ורדיקליזם אידיאולוגי המנותק לחלוטין מהמציאות יומיומית.

3. העיתונאים הזרים המסקרים את הסכסוך בין הפלסטינים לישראלים ואת הסכסוך בין העולם-הערבי למדינת-ישראל, כותבים מתוך בורות עמוקה. לדעתו, הם אינם שולטים בערבית או בעברית; הם אינם מכירים את ההיסטוריה של האזור; והם בדרך-כלל מוטים כלפי הצד הערבי. העיתונאים הזרים אינם מעוניינים לדווח על השחיתות הקיימת ברשות הפלסטינית ועל האלימות ההדדית השוררת בחברה הפלסטינית, משום שהדבר אינו תואם את הנרטיב על "הפלסטינים הטובים" לעומת "הישראלים הרעים". כך למשל, מאז שנת 2007 נהרגו כ-2,000 פלסטינים בעימותים מזוינים בין פעילי החמאס לבין פעילים מתנועת הפת"ח. אולם רק מעטים מהעיתונאים הזרים טרחו לציין זאת או טרחו לסקר את האירועים האלימים הללו.

4. אירוני הדבר בעיניו, שכדי לעסוק בעיתונות אמיתית מנקודת-מבט פרו-פלסטינית למען קידום הרפורמה והדמוקרטיה בחברה הפלסטינית, הדבר אפשרי רק במסגרת התקשורת הישראלית ולא במסגרת התקשורת הפלסטינית.

גישתו של חאלד אבו-טועמה מתקבלת בהבנה (שבשתיקה) דווקא בקרב הציבור הערבי המתגורר ביהודה ושומרון, שכן הם מכירים מקרוב את החיים הפוליטיים והחברתיים השוררים תחת המסגרת השלטונית של תנועת הפת"ח ושל תנועת החמאס - וזאת ללא שום קשר לטענות הנוגעות ל"כיבוש" הישראלי כחלק ממערכת מנטאלית של התחמקות והכחשה האופיינית לפוליטיקה הערבית. חאלד אבו-טועמה מציע גישה אחרת מזו המקובלת בדרך-כלל ברטוריקה הערבית. אולם, אם תגבר ידם של גורמים רדיקאליים קיצוניים כדוגמת אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה, ראאד סלאח ודומיהם בארץ ובחו"ל, סביר להניח שהלאומנות הערבית תצטרך להתמודד אם תבוסה ערבית נוספת קשה מקודמתה. שכן, עדיין מהדהדים באוזנינו קריאותיהם של אבותיהם מאז 1947: "הגברים לים - והנשים לנו".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה לנכבה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 21 במאי 2010.

תקשורת: מתרבות פוזיטיבית לתרבות נגטיבית

ב-10 במאי 2010 מדינת-ישראל הוזמנה להצטרף באורח רשמי ל"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" (OECD), וזאת לאחר 15 שנים בהן ישראל הרשמית השקיעה מאמצים רבים כדי להיכלל בארגון היוקרתי הזה. לצד המאמצים הכבירים שהשקיע הדרג הפוליטי והכלכלי בישראל כי להכין את הקרקע לכך, גם האזרחים הישראלים, עירונים ובני ההתיישבות העובדת, תרמו במסירותם ובעבודתם לתהליך הארוך הזה, שעשוי להפוך את ישראל לאחת מ-10 המדינות המובילות בעולם. אם נדע לשלב את המסירות האישית והלאומית של האזרח הישראלי עם החלטות פוליטיות וכלכליות נבונות, נוכל להגיע לכך בתוך שנים לא רבות. בתחומים רבים אנחנו בעשירייה הראשונה, ובתחומים אחרים אנחנו נמצאים בעשירייה השנייה והשלישית. לפיכך, הפיכתה של מדינת-ישראל למדינת-חלוץ פורצת-דרך איכותית, המשפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה, תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו.

ביום בו התקבלה ההחלטה בנוגע לצירופה של ישראל לארגון, נהרגו ברחבי העולם-המוסלמי קרוב ל-250 בני-אדם בטרור אסלאמי ומאלימות אסלאמית הדדית. רק בעיראק, נהרגו באותו יום כ-120 בני-אדם בסדרת פיגועים אלימה במיוחד שגרמה לסבל רב לעוד אלפי אזרחים עיראקים חפים-מפשע. מאידך, בישראל התפרסמה ידיעה קטנה ומוצנעת שעוררה סקרנות רבה ברחבי-העולם: אוניברסיטת בר-אילן חנכה מרכז חדש לחקר יישומים בננו-טכנולוגיה, הנחשב לאחד מהמרכזים הגדולים בעולם. במרכז יופעלו 40 מעבדות ויועסקו בו 400 מדענים ועוד מאות צוותי מחקר והנדסה. שבעה תאגידים בינלאומיים גדולים כמו סימנס, ג'נרל מוטורוס ו-יבמ, החליטו לשתף פעולה עם קבוצות מחקר אחדות הפועלות במסגרת המרכז החדש. המרכז לננו-טכנולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן הוקם בהשקעה של 150 מיליון דולר והוא הצטרף למרכזי-מחקר בננו-טכנולוגיה שהוקמו גם בטכניון בחיפה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת בן-גוריון ובמכון ויצמן שברחובות. הקמתם של כל מרכזי המחקר הללו באוניברסיטאות המובילות בישראל במהלך השנים האחרונות, נועדו להצביע על הכיוון המדעי והטכנולוגי אליו חותרת מדינת-ישראל בעשרות השנים הבאות.

אם לא די בכך, ב-13 במאי 2010 התקיים טקס ממלכתי במשכן הכנסת בירושלים בו הוענקו חמשת פרסי קרן וולף היוקרתית לשנת 2010. הפרס הישראלי זוכה למוניטין בינלאומי בדומה לפרס נובל והוא נחשב לשני בחשיבותו בעולם בתחומים אחדים. על-פי נתונים אחדים שפרסמה לאחרונה הקרן הישראלית, התברר כי 32 מאלה שזכו בפרס וולף, זכו גם בפרס נובל. קרן וולף מעניקה פרסים בתחומי החקלאות, הכימיה, המתמטיקה, הפיזיקה והרפואה, וכן גם בתחומי האמנות הנוגעים לאדריכלות, למוסיקה, לציור ולפיסול. ב-10 במאי 2010 התקיים טקס הענקת פרס "דן דוד" היוקרתי אשר מעניק הכרה לאלה שפעלו ב"ממד זמן עבר", ב"ממד זמן הווה" וב"ממד זמן עתיד". לכל "ממד זמן", מוענק פרס בסף מיליון דולר מידי שנה. הקשר בין "עבר", "הווה" ו"עתיד" נטוע היטב בתרבות היהודית לדורותיה כפי שהדבר משתקף ברעיון שעומד מאחורי פרס "דן דוד".

כל ההישגים הללו הושגו הודות לפעילות לאומית אקטיבית של יחידים וקבוצות במטרה להפוך את מדינת-ישראל למקום בעל-משמעות שהוא מעבר למשמעות הדתית. במילים אחרות, ברגע שהחלטנו להפוך את חלומותינו למעשים ברוח הציונות האקטיבית, אנו רואים ברכה רבה בעמלנו. אולם, על-מנת להבין את גודל ההישגים של מדינת-ישראל בשנים האחרונות בתחומים רבים, יש צורך לבחון מעט את ההישגים מפרספקטיבה היסטורית, וזאת במטרה להגיע לנקודה העיקרית שאני מעוניין להציג במאמר זה. בואו נבחן לרגע את מה שקרה לנו במהלך 150 השנים האחרונות כדי לקבל מושג זעיר על כברת-הדרך העצומה שעשינו מאז - מבלי לבטל את הישגיהם של הדורות הקודמים שפעלו במשך מאות שנים עד לאמצע המאה ה-19. מרגע שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים בשנת 1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל, הלאומיות היהודית קיבלה מפנה דרמטי שהתבטא באקטיביזם מדיני ותרבותי. מאז אותו רגע, נלחמנו גם נגד עצמנו - נגד הייאוש ונגד החידלון ונגד הנטייה הפסימיסטית שליוותה את עמנו לאורך הגלות הארוכה והמעיקה. נאבקנו נגד האימפריה העות'מאנית, נגד האימפריה הבריטית ונגד האימפריה הערבית. עד 1948 הצלחנו להקים עשרות יישובים חדשים ולבסס את מוסדותיה של המדינה שבדרך. תוך כדי מלחמת העצמאות ולאחריה, קלטנו מיליוני פליטים שגורשו ממדינות-ערב ומאדמת מאירופה המקוללת שלאחר השואה. עקב בצד אגודל המלווים בקשיים מרובים, הצלחנו להקים חברה אזרחית-דמוקרטית בעלת תשתית טכנולוגית מן המפותחות בעולם. כל זה נעשה לנגד עינינו משום שנצמדנו לערכים תרבותיים מסוימים הנוגעים גם לדבקות במטרה ולמסר המתבטא בדוגמא האישית של כל אחד ואחת מאיתנו.

מתרבות פוזיטיבית לתרבות נגטיבית
בשנים האחרונות חל שינוי תרבותי בישראל בעידודה של התקשורת הישראלית על שלל מרכיביה וחלקיה. הביטוי ההולם שבו ניתן לתאר את השינוי הזה מתבטא במושג "אופטיקה הפוכה": דהיינו, אמצעי התקשורת בישראל מנסים לגמד בכל דרך אפשרית את הישגיה של המדינה, אך מאידך התקשורת מעצימה את כישלונותיה של מדינת-ישראל ותושביה. מגמה זו, נובעת לעיתים מנטייה פוליטית-אידיאולוגית, הגובלת גם בשנאה-עצמית ובאוטו-אנטישמיות גלויה וסמויה כאחד. לצד המגמות הללו, מתקיימת לה מערכת תקשורתית (מודעת או שלא-מודעת) המעניקה נפח מלאכותי לטענות ציניות ולטענות המתבססות על בכי ונהי כדי להגביר את הרייטינג בשל שיקולים מסחריים בלבד - ולא למען האינטרס הציבורי הכולל. (אפילו הפרסומת הישראלית המשודרת בטלוויזיה החלה לקבל גוון של צעקנות לבנטינית דוחה).

לצערנו הרב, ישראל העובדת, ההישגית והיצרנית המהווה את מרבית הציבור הישראלי, איננה באה לידי ביטוי הולם בתקשורת הישראלית. בשל כך, למדינת-ישראל נוצרה תדמית בעייתית אף בעיני תושביה שלה. לעיתים, תדמית עצמית זו, משפיעה באופן-ישיר על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי של ישראל כמדינה וכחברה. אני מעוניין להציג בפניכם דוגמא אחת מהתחום הכלכלי שתדגים לכם גם בנוגע לשאר התחומים המקיפים את חיינו בישראל. במשך שנים רבות התקשורת הישראלית טרחה להציג לנו את החברה הישראלית כ"חברה החיה על אוברדרפט עמוק, בלי נסבל וחסר-אחריות". לעיתים, הביקורת הבלתי-מוצדקת הזאת הייתה נגועה במשטמה עמוקה כלפי אורחות החיים בישראל (שוב, בשל מניעים אידיאולוגיים). אולם למען האמת, שיעור החיסכון הפרטי של האזרחים הישראלים הוא מן הגבוהים בעולם. כמו כן, יחס החוב של משקי-הבית בישראל לעומת ההכנסה עומד על כ-60 אחוזים בלבד, וזאת בהשוואה ל-72 אחוזים בגרמניה ל-110 אחוזים בארה"ב ול-112 אחוזים בבריטניה (דה מרקר, 13 במאי 2010). שיעור החיסכון הפרטי של האזרח הישראלי הוא חלק מההצלחה של המשק הישראלי לעמוד בטלטלות הכלכליות החזקות שהיו מנת חלקן של מדינות רבות בעולם מהלך השנים האחרונות.

הבעיה, כמובן, אינה נוגעת רק לשאלה האם התקשורת הישראלית מדווחת אמת או נוטה לשקר באופן מופגן. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה ביצירת דימוי שלילי על מדינת-ישראל ותושביה העלולה ליצור מצגת-שווא של מדינה הנמצאת על סף קריסה - ובכך, למעשה להביא לידי הגשמתה של הנבואה האפוקליפטית. נושאים דומים כמו עוני (המדומה בישראל), פערים חברתיים, תאונות-דרכים, פשיעה ושחיתות, מקבלים גוונים של היסטריה רבתי כדי להצדיק את קיומם של גורמים מחקריים ותקשורתיים הפועלים בישראל, והם אף מזינים האחד את השני בהתלהמות חסרת-מעצורים במטרה ליצור "תודעה עצמית כוזבת". מסתבר, שישנם גורמים רבים מידי מעוניינים "לשבור את רגליה" של החברה הישראלית כדי שהם יוכלו להגיד לאחר מכן ש"היא צולעת".

הביטוי "רווחה פסיכולוגית" הוא מושג זר ומוזר לתקשורת הישראלית ולארגונים פוליטיים מסוימים בעלי אג'נדה רדיקלית. לצד הישגינו הרבים, הגיע הזמן לשים דגש גם על "הרווחה הפסיכולוגית" של מדינת-ישראל ותושביה, וזאת ללא ההתלהמות הרגילה המתבטאת בקטגוריות דיכוטומיות של "חורבן", "שואה" ו"הרס" כמעט בכל נושא העומד לדיון ציבורי ובכל רגע נתון. כך למשל, התקשורת הישראלית גילתה לאחרונה את העדה החרדית כמקור ל"סכנה קיומית" על אורחות חיינו במדינת-ישראל. האומנם זה כך?

חרדים אנו... לדמותנו
לחברה החרדית יש צרכים משלה. מושגים כמו "עוני" ו"עושר" שונים מהתפיסה המקובלת הקיימת בדרך-כלל בחברה החילונית. עוני מוחלט כמעט ואינו קיים בחברה הישראלית - ובכלל זה גם בחברה החרדית. לקהילה הדתית יש מערכת חברתית של עזרה הדדית הבנויה לתלפיות הנובעת מתחושה חזקה של סולידריות הנטועה היטב בתרבות היהודית. בלתי הגיוני להחשיב את הקהילה הזו כ"ענייה" רק על-פי הדיווחים הרשמיים הניתנים למוסדות המדינה, שכן הקהילה בכללותה מקיימת מערכת כלכלית סגורה שאינה נהירה לחלוטין למרבית הציבור החילוני. דוגמא אחת תבהיר על מה מדובר: למרבית המשפחות החרדיות יש דירה בבעלותן, שכן הקמת משפחה מהווה ציווי דתי שיש לו השלכות כלכליות הן על משפחת החתן והן על משפחת הכלה. אם החברה החרדית הייתה באמת ענייה (על-פי הפרמטרים החילוניים שלנו), לא היה עולה בידן של המשפחות החרדיות לרכוש דירות לילדיהן כפי שהדבר מתרחש בפועל. מסתבר, שמרבית הגברים החרדים כן עובדים במתן שירותים שונים ומגוונים בתוך הקהילה עצמה (מוהל, מלמד, סוחר וכו'), וזאת על-מנת לקיים את אורח-החיים הכלכלי הרצוי בהתאם לצרכים המשפחתיים - אולם לא מעבר לכך במובן החילוני שלנו. "הסתפקות במועט" היא לא עוני, אלא זאת אידיאולוגיה בעיקרה המתבססת על אורח-חיים מוגדר הנובע מהצרכים הרוחניים של המשפחה החרדית.

נושא נוסף שמעלה את חמתם של חילונים כמונו, הוא נושא הלימודים הכלליים והלימודים האקדמיים החסרים לדעתנו בקרב הציבור החרדי. אולם מעבר להתלהמות החילונית שלנו, יש לשים-לב לכך שתלמיד חרדי הלומד בבית-המדרש, נדרש להתמודד עם נושאים אחדים במקביל, כשהוא לומד דף גמרא: א) עברית ברמה גבוהה. ב) התעמקות בשפה הארמית (שאינה נהירה לציבור החילוני). ג) כתב רש"י (שמעטים מאוד מהציבור החילוני שולטים בו). אם כך, מדוע אנחנו כל כך מתלהבים מכל סטודנט המתעמק בלימודים קלאסיים או שולט ברזי השפה הלטינית? וזאת משום שציבור החרדי קצת מקלקל לנו את "הסטטיסטיקה החילונית" והיהירה שלנו בדרכנו העיקשת להיות חברה "מודרנית" בכל מחיר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל וה-OECD: מתקשורת פוזיטיבית לתקשורת נגטיבית", מגזין המזרח התיכון, 14 במאי 2010.

התנועה הקולוניאליסטית של הליגה הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י".

לערבים המתגוררים בישראל שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה.

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני. באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית". לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"
באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".

שימו לב לקירבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים".

כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות-הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964. לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" - גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה-הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס". ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל. פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי - כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 30 באפריל 2010.

שעתו היפה של אינספקטור קלוזו

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

יום ב', ה-26 באפריל, שנת 2010, ייזכר לדורות. דבר כזה עוד לא היה בתולדות העם היושב בציון. אפילו וותיקי היישוב, הנושאים עמם זכרונות מתקופת המנדט ומימי השלטון העות'מני, אינם זוכרים מאורע כזה.

כבר בשעות הקטנות, כשהאפלה עדיין עוטה על ארץ-הקודש, יחידות של משמר-הגבול סגרו את כל דרכי הגישה לנמל-התעופה בן-גוריון - נתב"ג, הציבו מחסומים על הכבישים, והחלו בבדיקות קפדניות של כל מי שניסה להגיע לשדה-התעופה. מי שלא הייתה לו סיבה טובה מדוע עליו להגיע לשדה-התעופה ביום הגורלי הזה, נשלח אחר כבוד לביתו. סריקות מבית של בית נערכו בכל היישובים הסמוכים לגילוי חשודים פוטנציאליים. יחידות עלית של הימ"מ ושל היס"מ הכוללות צלפים מיומנים התמקמו על גגות בתים המצויים בנקודות אסטרטגיות על מנת למנוע התערבות של גורמים עוינים.

עם עלות החמה, בהתפזר ערפילי הבקר, כשהוא מלווה במשמר של אופנוענים, מגיע לקבל את הפיקוד על המבצע, האחד והיחיד – אינספקטור קלוזו, שאת בשורת עלייתו לארץ הבאתי לקוראים במאמר קודם (פנתרים בארץ הקודש http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-3299.htm וכן פנתרים-בארץ-הקודש-http://www.quimka.net/a344287). את החקירה המתנהלת נגד איוון האיום (אופס, שוב התבלבלתי - איווט האיום), קלוזו הפסיק זמנית. זה לא דחוף. עד שהיועץ המשפטי הבא יגיע לבחון את התיק של ליברמן יש עוד כמה שנים.

בצעדים נמרצים קלוזו יורד ממכונית השרד שהועמדה לרשותו עם התמנותו למפקד היאחב"ל, נכנס לאולם הנוסעים ומשם לחדר האח"מים שהופקע זמנית מידי רשות שדות התעופה על מנת לשמש כמפקדה מאולתרת. בלי היסוס הוא מחלק פקודות ימינה ושמאלה, כשפיקודיו אצים רצים למלא את כל דרישותיו. על פי הוראתו, שהונחתה טלפונית לפני הגיעו למקום, הותקנה מערכת קשר מיוחדת עם מגדל הפיקוח, בעזרתה הוא יכול היה לקבל מידע בזמן אמת על המתרחש בשחקים ממעל.

"כמה זמן לנחיתה?", הוא שואל דרך מכשיר הקשר, ובו זמנית פונה לסובבים אותו "אין לאפשר לאף אחד גישה למטוס, אין לאפשר לה גישה לאולם הנוסעים, לא לתת לה לטלפן, לא לקרובים ועל אחת כמה וכמה לא לעיתונאים. יש להחרים, בכוח אם צריך, את הטלפון הסלולרי. זה ברור?", "כן אדוני" עונים כל הנוכחים פה-אחד. "מה אם היא תרצה ללכת לשירותים?" שואל אחד הנוכחים. קלוזו נועץ בו מבט שמוציא את החשק לשאול שאלות, "אין לשאיר אותה לבד אפילו לרגע. היא צריכה פיפי? רק עם ליווי, ולוודא לפני כן שהחלון של בית השימוש נעול. זה ברור?" "כן אדוני", עונים כל הנוכחים פה אחד.

קלוזו מתיישב בראש שולחן הישיבות, לוגם מכוס התה שהופיעה כבמטה קסמים לפניו, ומפנה את תשומת לבו למצגת Power Point צבעוני המושלך על המסך, ובו מופיע תרשים של הערכות הכוחות לפי המשימות. אחרי דקות ארוכות של שתיקה בהן הוא לומד לעומק את התרשים, קלוזו מרים את עיניו וזורק לחלל "אני מקווה שכולכם מבינים את חשיבות הצלחת המשימה. Failure is not an option (כשלון לא בא בחשבון)" הוא מוסיף באנגלית. "כל אחד יודע מה מוטל עליו והיכן עליו להיות. אני מקווה שלא תהיינה כל טעויות. מי שיפאשל ישלם ביוקר. יש שאלות?" "לא אדוני", עונים כל הנוכחים פה אחד.

לפתע נשמע קול ברמקול, "הרגע המטוס עבר את החוף, הוא מעל תל אביב. חמש דקות לנחיתה". שבעת המופלאים – שבעה מבחירי הלוחמים של הימ"מ, היס"מ, הסמ"מ והשד יודע אילו עוד יחידות עלית של המשטרה, מזנקים ממקומם, ופונים אל דלת האולם. כולם עוטים שכפ"צים וחובשים קסדות מגן. חגורים באקדחים ומצוידים ברימוני הלם. "Stop," קורא קלוזו, "חכו שהמטוס יעצור והגלגלים ייחסמו. אם היא תראה אתכם היא עוד עלולה לאלץ את הטייס להמריא ולברוח למקום אחר. עם אחת כזאת לא לוקחים שום סיכונים. חכו ליד הדלת עד שאתן לכם סימן".

את המתח השורר באולם בדקות הבאות אי אפשר לתאר במלים. אפשר לחתוך את האוויר. "זה הוא. המטוס עומד והגלגלים נעולים," נשמע הקול מהרמקול. אנחת הקלה נשמעת מפי כל הנוכחים. "עד כאן, הכל לפי התוכנית." שבעת המופלאים יוצאים מהבניין ובקפיצות קרב, כשהם מחפים איש על רעהו, הם דוהרים לקראת כבש המטוס. בעקבותיהם, בודדה בצמרת, נגררת שוטרת ממשטרת הגבולות כדי להחתים את הדרכון.

וככה זה נגמר. מהמטוס לנווה תרצה. לא כוס תה, ולא מקלחת, לא פיפי ולא קדחת. ככה ייעשה לאישה שמשטרת ישראל נתנה בה את עינה.

התיאור שלי של מה שקרה בנמל התעופה בן-גוריון בשבוע שעבר נשמע לכם מוגזם? אתם לא הייתם שם ולכן אתם לא יכולים לדעת.

הסיפור כאן לא מתייחס לשאלה אם שולה זקן אשמה או שהיא איננה אשמה ובמה היא אשמה, כי אינני יודע. הסיפור מתייחס בלעדית לקרקס המשטרתי אותו הציגו בפני הציבור. אינספקטור קלוזו הראה שזקנתו איננה מביישת את נעוריו. הדבר היחיד עליו יש להצטער זה שהשחקן פיטר סלרס כבר איננו בין החיים. הוא היה עושה מזה את שובר הקופות של המאה.
==
מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "שעתו היפה של אינספקטור קלוזו", 2 במאי 2010.

לאן חותר בשאר אל-אסד

באמצע אפריל 2010 התפרסמו ידיעות אחדות בתקשורת הבינלאומית על כך שסוריה העבירה לידי חיזבאללה טילי סקאד היכולים לפגוע בכל נקודה בישראל. מעבר לאיום המוחשי הנשקף לעורף הישראלי בשל כך, יש כאן אקט סימבולי בעל-משמעות רבה, שכן זו הפעם הראשונה שארגון טרור כלשהו מחזיק בטיל בליסטי הנמצא בדרך-כלל בידי צבאות מדינתיים. יתרה מזאת, איראן וסוריה מנסות יחדיו להפוך את חיזבאללה לאוגדה אינטגרלית כחלק מהמערך הלוחם של הציר הרדיקלי שיבוא לידי ביטוי בשעת-מבחן בעתיד. החשיבה האסטרטגית הסורית מתייחסת בעיקר לגורלה של לבנון כישות ריבונית שתהא בשליטתה המלאה, בעוד שהחשיבה הטקטית האיראנית מתייחסת לחיזבאללה ככוח צבאי קדמי שיעמוד לרשותה של איראן עם זו תותקף בידי ישראל או ארה"ב בשל תוכנית הגרעין האיראנית - המעוניינת להציג בפני הזירה הבינלאומית עובדות מוכחות בשטח במהירות האפשרית.

בנקודה זו ובנקודות נוספות מתלכדים האינטרסים של סוריה ואיראן הן ביחס ללבנון ועתידה, והן ביחס לישראל וליכולותיה הצבאיות. לפי שעה, סוריה רואה באיראן את המשענת האסטרטגית שלה לטווח-הארוך בכל הקשור לעימות עתידי עם ישראל. אם לאיראן תהייה יכולת גרעינית, סוריה תוכל לנהל את מדיניותה כלפי ישראל וכלפי לבנון ביתר-תוקף ובהחלטיות רבה יותר, וזאת ללא קשר ישיר לשאלת עתידה של רמת-הגולן, שכן בכך ניתן יהיה להגשים את "החזון הערבי" על-פי המתווה הסורי - משום שסוריה היא "הלב הפועם של העולם הערבי" על-פי התפישה האידיאולוגית השוררת בקרב האליטה הפוליטית של סוריה.

קיימים שני אינטרסים עיקריים במדיניות הסורית מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. א) על-פי הראייה הסורית המסורתית, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה. זהו אינטרס עליון הדומה בחשיבותו לתפקידה של סוריה בעיצוב הלאומיות הערבית החילונית במזרח-התיכון. ב) השרידות השלטונית של העדה העלווית בסוריה. אין אדם עלווי אחד המתגורר בסוריה שאינו יודע מה יעלה בגורלה של העדה אם וכשאר בשאר אל-אסד ייעלם לפתע בשל אירועים פנימיים או בגלל לחצים בינלאומיים. לאור כל זאת, בכל הנוגע ל"התהליך המדיני עם ישראל", נושא זה משמש כעניין טקטקי בלבד - במשמעות של מנוף להשגת יעדים חשובים הרבה יותר שיש להם ניחוח אסטרטגי ארוך-טווח. קבלת רמת-הגולן ללא שליטה סורית ישירה בלבנון וללא הבטחות ברורות הנוגעות לשלומה של העדה העלווית ולהבטחת המשך שלטונה, אינה מועילה לאינטרסים הסוריים על-פי ראייתו של בשאר אל-אסד, וזאת בהתאם לחזון ההיסטורי עליו מתחנכים סורים רבים מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את ההתנהלות הסורית של החודשים האחרונים אי-אפשר לנתק מההתנהלות המדינית אמריקאית של ממשל אובמה בנוגע למזרח-התיכון ובנוגע לעולם-המוסלמי. מחד גיסא, ממשל אובמה מקרין חולשה אידיאולוגית כלפי הגורמים הרדיקליים במזרח-התיכון, ומאידך הממשל מפגין קשיחות בלתי הגיונית כלפי ישראל. מעבר לתחושות של "חרדת הנטישה" ו"העלבון העמוק" השוררים בישראל לאור מדיניותו של הנשיא אובמה, קיימת תחושה (לא בלתי הגיונית) בקרב מדינות אחדות בעולם-המוסלמי, שהמצב הנוכחי מאפשר למדינות מוסלמיות אחדות לנהל מדיניות רדיקלית עקבית יותר על חשבון המדינות המוסלמיות המתונות. לפיכך, מבחינתה של סוריה המצב הנוכחי מעניק לה הזדמנות לפעול בשני מישורים מקבילים: א) לנהל סוג של "שיח תקין" עם מדינות אירופה ועם ארה"ב. ב) להמשיך ולחזק את ארגון חיזבאללה גם באמצעים צבאיים בעלי-משקל, למרות "השיח התקין" המתנהל לכאורה עם גורמים מערביים.

על-פי הראייה הסורית, המגעים החמים שהתנהלו עם ארה"ב מהלך השנה האחרונה, לא היוו בהכרח איתות בולט לעין לחדול מלהעניק ציוד צבאי לחיזבאללה או לצמצם את התיאום האסטרטגי בינה לבין איראן. אדרבה, המגעים בין גורמים מערביים לבין הנשיא בשאר אל-אסד דרבנו את סוריה לנקוט בגישה תקיפה יותר הן כלפי לבנון והן כלפי ישראל. כאשר התברר לאישים לבנוניים מתונים שהחיזור האמריקאי אחרי בשאר אל-אסד נובע משינוי אידיאולוגי עמוק ורחב, אחדים מהם חיפשו נתיבים כדי לעלות לארמון הנשיאות בדמשק במטרה להתאים את המציאות הלבנונית לשינויים שנכפו על המזרח-התיכון בשל מדיניותו החובבנית של ממשל אובמה כלפי סוריה ואיראן. יוצא מכך, ששתי מדינות קטנות (ישראל ולבנון), שאינן מהוות איום ישיר על שכנותיהן, שילמו מחיר מופקע על הימוריו של הממשל האמריקאי הנוכחי של 2010. במילים אחרות, הכוונה הסורית לספק טילי סקאד לחיזבאללה, השתלבה יפה באסטרטגיה הכוללת של סוריה בנוגע לישראל ובנוגע ללבנון, וזאת בהתאם ל"הבנה" הסורית שהתגבשה לנוכח השינויים בגישה האמריקאית כלפי העולם-המוסלמי. לאור המתיחות המלאכותית בין ישראל לארה"ב שנוצרה בשנה האחרונה, מנהיגים לבנונים שיערו (ועדיין משערים) שארה"ב נטשה את ישראל. לדעתם, אם זו ההתנהגות של ארה"ב כלפי בעלות-בריתה, אזי המסקנה המתבקשת היא שלבנון זקוקה לסוריה כדי לייצב את המדינה ולרסן את חיזבאללה, ובכך למנוע גלישה למלחמת-אזרחים נוספת - איומה מקודמתה. מהעבר השני, סוריה רוצה לקבל את רמת-הגולן ללא כל תמורה מצידה, אך מאידך היא גם רוצה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ביטול פגישת הפסגה במצרים
ההתקרבות בין ארה"ב לסוריה והחלטתו של ממשל אובמה להציב מחדש שגריר אמריקאי בדמשק, עוררו באיראן חששות כבדים בנוגע לכוונותיה האמיתיות של סוריה בזירה המזרח-תיכונית. במהלך החודשים האחרונים נערכו ביקורים דחופים של אישים איראנים בדמשק וניתנו הצהרות פומביות, כמעט מידי יום, שציינו את הקשר האסטרטגי העמוק בין שתי המדינות. כך למשל, סוכנות הידיעות האיראנית טרחה לדווח ב-22 באפריל 2010, על שיחתם של נשיאי איראן וסוריה שנערכה יום אחד לפני כן. במהלך השיחה הטלפונית, אחמדינג'אד טרח לציין באוזני הנשיא הסורי כי "כל עוד אנחנו עומדים זה לצד זה, האויבים יישארו מובסים", וכי "היחסים בין שתי המדינות מהווים דוגמא ומופת (לשאר העולם)". אי-אפשר לנתק את השיחה הזו ללא הקשר הישיר לשני אירועים חשובים שהתחוללו בסוריה ובאיראן.

א. ב-22 באפריל 2010 החל תרגיל צבאי איראני בשם "הנביא הגדול" לציון 31 שנה להקמתן של משמרות המהפכה האיראניות.

ב. לאור הידיעות שהתפרסמו בנוגע להעברתם של טילי סקאד מסוריה לחיזבאללה, הייתה אמורה להתקיים ב-22 באפריל 2010 פגישת פסגה דחופה בין מנהיגי מצרים, סעודיה וסוריה כדי לדון במתיחות האזורית החדשה שנוצרה בשל כך. אלא, שעל-פי מיטב הידיעות שהגיעו ממצרים וסעודיה, התברר כי הנשיא הסורי "קיבל רגליים קרות" והוא ביטל את הפגישה החשובה בשארם אל-שייח' - פגישה, שהיה יכול לאותת למערב על כוונותיה "המתונות" של סוריה.

ביטול הפגישה במועד הנוכחי אולי נגרם בשל הלחץ איראני. ויחד עם זאת, סביר להניח שבשאר אל-אסד עדיין משער שהקשר עם איראן יניב לו בעתיד פירות רבים יותר וטובים יותר מאשר הקשר עם מצרים וסעודיה המתונות. אלא, שההחלטה על קיום הפסגה המיוחדת, ולאחר מכן ביטולה, מראים בעליל שבשאר אל-אסד נמצא בלחץ הגורם לו לעיתים קרובות לאבד את שיקול-הדעת התקין בדומה להתנהגותו של המלך חוסיין ערב מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות החובבנית של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2010.

האקדמיה הישראלית כבית-דין שדה

בכל עת שתשמעו או תקראו על הצלחה ישראלית בתחומים מדעיים וטכנולוגיים, מובטח לכם שמייד לאחר מכן תקבלו שיטפון של מאמרים בכייניים מפי שורה ארוכה של כותבים המתחרים ביניהם מי יחבוט חזק יותר במדינת-ישראל - כחברה וכמדינה. אל השיטפון המתלהם הזה, לצערנו הרב, מצטרפים גם אנשי-רוח מן השורה הראשונה, וכן אקדמאים מתחומים שונים, ולעיתים אלה הם גם חתני פרס נובל ישראליים. השטף המתלהם הזה מזין את הכותבים השונים המתחרים ביניהם על הניסוחים הבוטים ביותר המופיעים במאמריהם הביקורתיים - לעיתים, זהו סגנון ברמתו של הטוקבקיסט המצוי המסיק מסקנות על סמך הנחות שגויות או עובדות חלקיות.

לרבים מהכותבים הביקורתיים ישנה נטייה (הנובעת מתרבות קולקלת ושגויה) להפעיל מערכת אוטומטית של "אופטיקה הפוכה" בנוגע לחברה הישראלית. דהיינו, הם מגמדים את הישגיה הרבים של ישראל, אך מאידך הם מעצימים באורח מלאכותי את הכישלונות והתקלות. גם אם חלק מהכותבים והמבקרים מגישים לכם נתונים עובדתיים כלשהם על-מנת לבסס, לכאורה, את מסקנותיהם, קיימת נטייה חזקה בקרבם לבחור נתון אחד או שניים, לכול היותר, שעליהם הם מבססים דעה נחרצת - שהיא, בדרך-כלל, נוטה להיות שלילית ותוקפנית.

אם המאמרים הללו היו מוגשים לכתבי-עת מדעיים רציניים, סביר להניח שהם היו נדחים על-ידי העורכים ללא כל היסוס. ראוי לציין שבעולם התקשורתי התוסס והדינמי הקיים כיום, מהירות התגובה אינה צריכה לבוא על חשבון העובדות המוצקות ועל חשבון השכל-הישר. אלא שבניגוד לזהירות הנדרשת, השתרשה בישראל התקשורתית תרבות של הגזמה נגטיבית על כל צעד ושעל בדומה לתרבות הנגטיבית שליוותה את עמנו לאורך מאות שנים בתקופה שבה לא זכינו עדיין לקיים חיים ריבוניים וחופשיים בארץ-ישראל.

ללא כל ספק, הסיפור הישראלי מרתק, בעיקר מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים ב-1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל. במהלך 150 השנים האחרונות, הצלחנו לבסס מדינה הנחשבת לאחת מהמוצלחות בעולם - הן מבחינות אנושיות והן מבחינות תרבותיות, מדעיות וטכנולוגיות. אולם, בעוד שרבים (בארץ ובחו"ל) עוסקים בהתמדה ביצירת דימוי שלילי למדינת-ישראל ותושביה, העובדות וההשוואות הבינלאומיות מוכיחות לנו שהצלחנו לטפס, עקב בצד אגודל, לצמרת העולמית במגוון תחומים למרות הקשיים האובייקטיביים ולמרות הדימוי השלילי העלול למוסס לחלוטין גם את הרצון-הטוב, הזך והטהור ביותר שלנו.

אם נצא מהתמונה האוטופית והדמיונית שלנו בנוגע ליצירת "חברת מופת" רובוטית, ואם נניח בצד את השאיפות האגוצנטריות שלנו להיות "הכי ביקורתיים כלפי עצמנו", "הכי טובים", "הכי מוצלחים" ו"הכי צודקים מכולם" בכול מחיר, אולי נוכל לבחון את הישגיה של החברה הישראלית באור קצת יותר הגיוני ומושכל. אם נעשה זאת, נוכל להבחין שגם "הכישלונות" שלנו הם לא כל-כך כישלונות, שכן לחברה הישראלית יש אופי לאומי מיוחד כשם שליפאנים ולצרפתים יש אופי לאומי מיוחד מכתיב את רצונותיהם הלאומיים לנתיב מוגדר שהוא בעל ייחוד משלו. משום מה, רבות מהמדינות דמוקרטיות אינן בוחנות את מעשיהן מבעד למיקרוסקופ קפדני בכל רגע נתון, כפי שהחברה הישראלית בוחנת את עצמה באופן כל-כך היסטרי במתכונת של "חיים ומוות", "ניצחון ותבוסה" או "שואה ותקומה" ועוד כל מיני צמדי-מילים דיכוטומיים.

מאז שנודע שפרופסור עדה יונת זכתה בפרס נובל לכימיה לשנת 2009, התרבו המאמרים הבכייניים שניסו לצייר את מצבה ומעמדה של ההשכלה הגבוהה בישראל באור שחור משחור - וללא כל הצדקה כמובן. על-מנת להבין את התרבות התקשורתית הנגטיבית שהשתרשה בישראל, להלן דוגמא אחת, מני רבות, שהתפרסמה בעיתון גלובס ב-9 בנובמבר 2009. העיתון ערך סקירה כלכלית בינלאומית נרחבת לרגל השנה ה-20 לנפילת חומת-ברלין. אולם, כאשר העיתון הגיע לסקירה הכלכלית בנוגע לישראל ב-20 השנים האחרונות, עורכי העיתון בחרו את הכותרת הבאה: "מביטים אחורה בגאווה - וקדימה באימה". אם בוחנים את הכותרות הכלכליות השליליות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית ב-20 השנים האחרונות, מצבה של מדינת-ישראל היה צריך להיות דומה למצבה של סומליה. אולם, בניגוד לרואי-השחורות המקצועיים, מרבית הנתונים הכלכליים האובייקטיביים עומדים לזכותה של ישראל העובדת, ההישגית, החרוצה והמוכשרת. ויחד עם זאת, קשה לתקשורת הישראלית לבחון את המציאות העכשווית ואת העתיד הישראלי באור מעט יותר הוגן וללא ההתלהמות הלבנטינית הרגילה, לפיכך נבחרה התוספת של צמד-המילים "וקדימה באימה". למה? ככה! גם אם "המצב קשה", לכאורה, וזאת בהתאם לפנטזיות המתלהמות של אחדים מהכותבים, אסור לטעת בישראלים תקווה כלשהי, אלא חובה להחדיר בהם תחושות של "חרדה", "תבוסה", "מפלה", "שואה" ו"אימה". הבנתם את הרעיון?

האקדמיה הישראלית כבית-דין שדה
לצערנו הרב, הציבור הישראלי אינו מודע למהפכות המתרחשות בישראל בתחומים רבים, כמו אלה המתרחשות בתעשיית המים, בכלכלה, באקדמיה, בטכנולוגיה ובתחומים מדעיים רבים ושונים. מרבית החוקרים הישראלים פועלים ועוסקים במחקר רציני ואחראי במאות מוסדות מחקריים הקיימים בישראל - שחלקם נוסדו כבר לפני למעלה מ-100 שנים. החוקרים הישראלים נחשבים לטובים בעולם, לא רק בגלל השקעות ממשלתיות אדירות, אלא בשל הסקרנות האינטלקטואלית הטבועה באופי הלאומי שלנו, השואב את מקורותיו מהמסורת היהודית ומהתרבות היהודית חסרת-המנוח. אולם, התרבות התקשורתית האלימה שנוצרה בישראל בשנים האחרונות, העניקה עידוד לאקדמאים אחדים לנקוט בעמדה ציבורית מתלהמת, וזאת בניגוד גמור לזהירות הנדרשת והמתבקשת בשל ממעמדם ויוקרתם המקצועית. כבר לפי הכותרות (להלן) ניתן להבין את המגמה הכללית הנושבת מבין השורות, הנוגעת לתרבות השיח התקשורתי המתלהם שהשתלט על התרבות הישראלית, ובכך היא למעשה מעוותת את הישגיה המדהימים של החברה הישראלית.

נבחן לרגע דוגמאות אחדות שהתפרסמו בתקשורת הישראלית מאז שנודע על זכייתה של עדה יונת בפרס נובל לכימיה: אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004, פרסם מאמר בעיתון הארץ, ב-13 באוקטובר 2009, בשם "פרס נובל להזנחה"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-9 באוקטובר 2009 מאת דן בן-דוד (מנכ"ל מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית) בשם "חזון אקדמי והיפוכו"; בעיתון הארץ התפרסם מאמר, ב-16 באוקטובר 2009 מאת קרלו שטרנגר (פרופסור מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב), בשם "פרס נובל אחרון?"; בעיתון מעריב התפרסמה כתבה, ב-8 באוקטובר 2009, בשם "חשש באקדמיה: זו הזכייה האחרונה"; בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-17 בספטמבר 2009 מאת אהוד אור (סמנכ"ל לתכנון אסטרטגי ולשיווק באוניברסיטת תל-אביב), בשם "ישראל שוחקת את ההשקעה בהשכלה"; שוב בעיתון דה מרקר התפרסם מאמר, ב-15 בנובמבר 2009 מאת חיים ליבוביץ' (נשיא חברה ביו-טכנולוגית), בשם "עוד נובל? רק אם תוגדל התמיכה במדען הראשי".

שאלת הגניוס היהודי
על-פי חישובים אחדים, למעלה מ-20 אחוזים מזוכי פרס נובל הם ממוצא יהודי. במהלך השנים, ניתנו הסברים רבים לתופעה הייחודית הזו - אחדים מההסברים התייחסו במישרין למצבם העגום של היהודים כ"מניע העיקרי להצלחתם" בדורות האחרונים. אולם, גם הצוענים, הכורדים והארמנים זכו למנות גדושות של סבל ודיכוי מחפיר לאורך מאות שנים, אך הם לא הגיעו להישגים הדומים להישגיהם של היהודים. אם כך, צריך לחפש את ההסברים לתופעה הזו במסגרת "התרבות היהודית" ו"לאורח-החיים היהודי" שהשתרש במשך דורות רבים.

א. מרבית היהודים היו חשופים לתרבות המערבית המתפתחת של אירופה וארה"ב במשך מאות שנים. רק כ-15 אחוזים מהיהודים (לכול היותר) התגוררו במזרח-התיכון עד ל-1933.

ב. כאשר נער נוצרי התגלה כעילוי בתחום כלשהו, בחלק גדול מהמקרים הכנסייה הנוצרית לקחה אותו תחת חסותה למען עבודת האל בלבד. אולם, כאשר נער יהודי התגלה כעילוי, הקהילה היהודית דאגה לשדך לו נערה בעלת-ייחוס, ובכך הגנים המשובחים עברו לדור הבא. העברת הידע בקרב הקהילה היהודית נמשך מדור לדור, בעוד שבקרב הקהילה הנוצרית באירופה, התהליך הזה נעצר ברוב המקרים במסגרת הכמורה הנוצרית או באחד מהמנזרים המרוחקים ברחבי-העולם.

ג. בניגוד לדתות אחרות, הדת היהודית אינה עוסקת בשינון טקסטים בלבד, אלא היא גם עוסקת בווכחנות בנוגע לטקסט הקנוני - אם כי, לעיתים הדבר נחשב בעיני זרים לווכחנות אבסורדית, אולם מסורת זו תרמה לפיתוח החשיבה הלוגית גם בתחומים נוספים כמו פילוסופיה ומתמטיקה. לפיכך, הקהילה החרדית בישראל מהווה מאגר מעולה של שקדנות אינטלקטואלית בתחומים רבים, רק אם נדע לקרבם אלינו ולא להרחיקם מעלינו רק בשל הקיבעון המחשבתי החילוני שלנו.

מערכת החינוך מייצרת אנשים בלתי שגרתיים
האם החינוך בישראל קורס? ממש לא! לתלמיד הישראלי הצעיר יש אופי מרדני בדומה להוריו ובדומה לאבות אבותיו. המרדנות הזו הביאה אותנו להישגים יוצאי-דופן במאות השנים האחרונות. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת אנו שומעים ללא הרף על הידרדרותה של מערכת החינוך בישראל. אולם, למען האמת, אנו ניצבים בחזית המדע העולמי בעשרות תחומים. מדינת-ישראל הקטנה היא מעצמה מדעית בהשוואה לגודל אוכלוסייתה, ועשרות מוסדות אקדמיים מייצרים את השדרה האינטלקטואלית בישראל. מספר האקדמאים בישראל הוא מן הגבוהים בעולם בהשוואה לגודל האוכלוסייה. מספר הפרסומים המדעיים של חוקרים ישראלים הוא מן הגבוהים בעולם. 18 בתי ספר לקולנוע קיימים בישראל הקטנה, בעוד שבמרבית המדינות האירופאיות ישנם 2 או 3 מוסדות כאלה, לכול היותר. מערכת החינוך בישראל מייצרת אנשים סקרנים, בלתי שגרתיים ודעתניים חסרי-מנוח המפרסמים למעלה מ-6,000 כותרים חדשים מידי שנה בדומה לצרפת הגדולה. שימו לב לנתון הבא: במצרים, שהיא בעלת אוכלוסייה של 80 מיליון נפש, מתפרסמים מידי שנה כ-300 כותרים חדשים בלבד. אבל הנתון הבא, מלפני 82 שנה, יפתיע אתכם עוד יותר: ב-1928 יצאו לאור בארץ-ישראל 321 כותרים חדשים בעברית - על כן, באמצעות הנתון הזה ניתן להבין את הפער הבלתי-נתפס בין ישראל לבין שכנותיה ולבין מדינות רבות בעולם. מסתבר שמקוריות ויצירתיות הן מילות המפתח בתרבות הישראלית, ולא רק השקעות כספיות אדירות המוענקות לעיתים בשל היסטריה תקשורתית אלימה וצעקנית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדע והשכלה בישראל, ושאלת הגניוס היהודי", מגזין המזרח התיכון, 3 באפריל 2010.

ממשל אובמה ויחסו לישראל

סביר להניח שהתקשורת הישראלית (ההיסטרית) והתקשורת הבינלאומית "התענגו" מאוד של טיפולו המסור של הנשיא אובמה בראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בעת ביקורו בוושינגטון ב-24 במרס 2010. סביר להניח שהתקשורת מאוד התלהבה מההתנהגות הילדותית של הנשיא אמריקאי כלפי מנהיג ישראלי נבחר, וזאת למרות היחסים החמים ששררו בין שתי המדינות ב-20 השנים האחרונות. כפי שטענתי לפני חודשים אחדים במאמרים אחדים שהתפרסמו במגזין המזרח-התיכון, אמריקה תחת מנהיגותו של ברק חוסיין אובמה עוברת טרנספורמציה אידיאולוגית שיש לה השפעה מרחיקת-לכת על ארה"ב ועל יחסיה עם מדינות דמוקרטיות מערביות ובכללן גם על מדינת-ישראל. "האחות הקטנה" של ארה"ב, כפי שרבים בארה"ב נטו לכנות את ישראל במשך שנים רבות, נתקלת בחומה בצורה של עוינות אידיאולוגית, וזאת גם ללא שום קשר למעשיה של מדינת-ישראל ולמדיניותה ביהודה ושומרון.

הממשל האמריקאי הנוכחי חותר בהתמדה לשנות את פניה של ארה"ב מבחינות רבות, וזאת בהתאם לרוח ה"ליבראלית" האופיינית כל כך לשמאל האמריקאי הקיצוני. שינויים אלה אינם נוגעים רק לתחומי כלכלה ולחברה, אלא הם גם קשורים בקשר הדוק לנושאי הליבה של מערכת-החינוך האמריקאית וליחסי-החוץ של ארה"ב עם מדינות העולם. כך למשל, ב"תרבות של מיעוטים", כפי שברק חוסיין אובמה חותר אליה בהתמדה, לא מוענק מקום של כבוד והערכה ל"אבות המייסדים" של אמריקה או לנרטיב ההיסטורי המסורתי של ארה"ב המתבסס על עקשנותם ומסירותם של החלוצים הראשונים. במאמר מוסגר ניתן לציין, שגם עיתון הארץ פעול באותה דרך. דהיינו, כמעט של מאמר העוסק בתרבות ישראלית, ארכיטקטורה ישראלית, מוסיקה ישראלית ואמנות ישראלית, הכותבים מגניבים פה ושם מילים, משפטים ומושגים המנסים לקעקע את האופי הלאומי והציוני של מדינת-ישראל. לכאורה אין כאן מגמה מכוונת, אבל אוסף המילים והביטויים בנוגע לכך, מעלה חשש כבד שללא ההטיה הפוליטית הזו, המאמר לא היה מתפרסם בעיתון המתיימר להיות "עיתון לאנשים חושבים". כמובן, שלצד המאמרים הללו, מתפרסמים מאמרים בעלי נטיות פוליטיות מגוונות כ"קישוט" בלבד למגמה הפוליטית הכללית של העיתון.

מאז שברק חוסיין אובמה חל את כהונתו בבית הלבן בינואר 2009, ניתן להיווכח במגמה אחת עיקרית הנוגעת למדיניות החוץ של ארה"ב: דהיינו, הגברת המעורבות האמריקאית במדינות המוסלמיות וחתירה לשיתוף פעולה הדוק עמן, תוך-כדי התרחקות והתעלמות ממדינות-המערב ובכללן ישראל - שהן בעלות בריתה המסורתיות של ארה"ב עד לשנת 2009. שני גורמים עיקריים חברו יחדיו כדי להשלים את התמונה המדינית הזו: א. אישיותו של הנשיא אובמה שאינו נוהג להתרועע אן לקיים יחסי-קירבה עם מנהיגים מערביים בדומה לקודמו, הנשיא ג'ורג' בוש. ב. מחלקת המדינה האמריקאית נטתה באורח-מסורתי והיסטורי לכיוונו של העולם-הערבי בפרט והעולם-המוסלמי בכלל - גם אם המגמה זו באה באופן מובהק על חשבון מדינת-ישראל. לפיכך, אנו רואים מאז שנת 2009 קומבינציה היסטורית מיוחדת במינה המאפשרת להביא לידי ביטוי מגמות פוליטיות בינלאומיות מובהקות שהיו קיימות ממילא באורח-המחשבה המדיני של מחלקת המדינה האמריקאית. עד כה, הנשיאים האמריקאים "טיפלו" בישראל באופן רגשי ובמחויבות עמוקה למעמדה של ישראל בזירה האמריקאית ובזירה המזרח-תיכונית. לנשיא הנוכחי של ארה"ב של שנת 2010, אין את הכלים האינטלקטואלים להבין עד תומו את הסכנה הגדולה הנובעת מהתרפסותה של ארה"ב כלפי האסלאם הרדיקלי ובהתעלמותה ממעשיהם של המנהיגים המוסלמים במרחב המזרח-התיכוני, באסיה ובאפריקה. אין תימה איפה, שאפילו המושג "טרור אסלאמי" נמחק לחלוטין מהמילון המדיני של ארה"ב במטרה לפייס את הרחוב המוסלמי ומנהיגיו, וגם כדי לפזול לעבר גורמים אסלאמיים רדיקליים הרואים בארה"ב מדינה שיש להעבירה מן העולם בכל האמצעים העומדים לרשותם.

הבעיה היא שכל "המגדל הקלפים האידיאולוגי" הזה יכול להתמוטט בכל רגע נתון - אם בגלל פקידים אמריקאים בכירים שלא יסכימו לשחק לפי הכללים החדשים והמסוכנים של הנשיא אובמה, או בגלל אירוע אקוטי שיערער את ההנחות-היסוד של הממשל הנוכחי בנוגע לעולם-המוסלמי. חבורת היהודים בסביבתו הקרובה של לנשיא אובמה המייעצת לו לנקוט ביד קשה כלפי ישראל ולפייס את דעתן של המדינות המוסלמיות הרדיקליות, עלולה למצוא את עצמה מואשמת על-ידי הציבור האמריקאי בהולכת ארה"ב לעבר אפיק מסוכן מבחינה תדמיתית בזירה הבינלאומית. שכן, כבר כעת, ארה"ב משלמת מחיר מוסרי כבד על התערבותה הפעילה במוקדי סכסוך אלימים ביותר הרוחשים במרחב המוסלמי תוך כדי התעלמות ממעשיהן הברוטאליים של מדינות מוסלמיות רבות. על כל זה מתווספת התפישה הפוליטית האמריקאית - בעיקר של בכירי המפלגה הדמוקרטית - השופטת את בנימין נתניהו על-פי הקדנציה הראשונה שלו בשנים 1999-1996 בתקופת נשיאותו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון.

גם אם המשבר הנוכחי בין ישראל לארה"ב ייפתר, הוא יהווה רק פתיחה למשבר עמוק יותר וגדול יותר תחת הממשל הנוכחי של הנשיא אובמה, משום שבשנה האחרונה נוצר משבר אידיאולוגי עמוק ורחב בין שתי הממשלות המכהנות בעת הזאת. הנשיא ברק חוסיין אובמה חושב שהדרך להוציא את אמריקה מהבוץ האפגני, העיראקי, הפקיסטני, התימני והסומלי, נעשה בעזרתו של בנימין נתניהו. יתרה מזאת, אובמה זקוק באופן נואש לאיזה הישג בזירה הבינלאומית, ולכן העימות עם ישראל הפך מ-עניין טקטי לעניין אסטרטגי שעלול דווקא לפגוע במעמדה ויוקרתה של ארה"ב. האובססיה האמריקאית לעשיית רווח קל ומהיר תוך-כדי קיצורי דרך הרפתקניים מאפיינים לא רק הכלכלה האמריקאית ואת החברה האמריקאית, אלא גם את מדיניות-החוץ האמריקאית הנשענת על אותם יסודות תרבותיים ואידיאולוגיים. הדוגמא הפקיסטנית תבהיר מעט את התמונה הבינלאומית בנוגע לאפיק אליו חותר הנשיא אובמה במרחב המוסלמי.

להתקרב לפקיסטן - ולהתרחק מישראל
כדי להבין את מצבה הבעייתי של ארה"ב באסיה - וזאת כמובן ללא שום קשר לישראל - אפשר להדגים זאת בעזרת ההתקרבות הכפויה בין ממשל אובמה לבין הממשלה הנוכחית של פקיסטן. יתרה מזאת, בעזרת הדוגמא הפקיסטנית נוכל להבין לאן חותרת ארה"ב במרחב האסייתי ובמרחב המוסלמי. כבר בתחילת המרוץ לנשיאות של הנשיא אובמה, הוא טען בהתמדה שהמלחמה באפגניסטן נוגעת לאינטרס הלאומי והביטחוני העליון של ארה"ב. לפיכך, כבר בחודשים הראשונים לכהונתו של הנשיא ולמינויו של ראש ה-CIA החדש, ליאון פאנטה, ארה"ב החלה לנהל מלחמת ברוטאלית (המנוגדת לחוק הבינלאומי) נגד פעילי ארגון הטליבאן ונגד פעילי טרור שהיו קשורים לארגון אל-קאעידה הנמצאים באפגניסטן ובפקיסטן, וזאת בעזרת חיסולים-ממוקדים בלתי-פוסקים. אזור הגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן משמש בסיס עיקרי לרבים מפעילי הטרור שזכו לתמיכה ציבורית רחבה מצד האוכלוסייה המקומית. לפיכך, לאור הסתבכותה של ארה"ב במלחמה באפגניסטן, היא נאלצה לרתום את פקיסטן כשותפה בכירה במלחמה זו, למרות שהיה ידוע היטב לכול הגורמים האמריקאיים על הסיוע הנרחב של המודיעין הפקיסטני שהוענק לארגוני הטרור הפועלים באפגניסטן ולארגוני הטרור הפועלים נגד הודו.

בשעה שנציגי הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, שיחקו משחק ילדותי ופתטי עם הנציגים הישראלים בעת ביקרו של ראש-ממשלת ישראל בבית-הלבן, התקיימו להן התייעצויות מדיניות וביטחוניות חשובות מאוד בין נציגים אמריקאים לבין נציגים פקיסטניים. המשלחת הפקיסטנית הבינה היטב את התסבוכת הקשה של הנשיא אובמה לאור הישגיו הדלים בזירה הבינלאומית, ולכן היא החליטה לנצל את מצוקתו עד תום. במהלך הפגישה עם האמריקאים, המשלחת הפקיסטנית הציגה מסמך של 56 עמודים בהם מוצגים הדרישות הפקיסטניות מארה"ב, שכללו סיוע צבאי נרחב מאוד ושיתוף-פעולה בתחום הגרעיני-אזרחי. מסתבר, שפקיסטן רוצה לזכות באותו מעמד לה זוכה הודו בעיני האמריקאים, וזאת בניגוד לדעתם של ההודים המבינים היטב את המשחק הפקיסטני בזירת הטרור הבינלאומי ובתפוצת הידע הגרעיני. כמובן ששרת החוץ-האמריקאית חלקה שבחים לפקיסטן וציינה שהמפגש בין שתי המדינות מציין "פרק חדש" למרות אי-ההבנות שהיו בעבר.

שימוע ראשון לשיטת החיסולים-הממוקדים של אובמה
ב-23 במרס 2010 התקיים שימוע ראשון בבית-הנבחרים האמריקאי בנוגע למדיניות החיסולים-הממוקדים של הנשיא אובמה מאז שהוא החל את כהונתו בבית הלבן בתחילת שנת 2009. בחודשים האחרונים פרסמנו כאן - במגזין המזרח התיכון - התייחסויות רבות בנוגע לנושא הזה משום שהיה ברור כי אי-אפשר להתעלם מאלפי ההורגים שנרצחו ברחבי-העולם בהוראת הנשיא אובמה מאז ינואר 2009 בידי הצבא האמריקאי ובידי סוכני ה-CIA. יתרה מזאת, ארה"ב מדרבנת את פקיסטן לנקוט באותה מדיניות כדי לעזור לה במלחמה באפגניסטן, למרות שארה"ב יודעת שהדבר מעורר את זעמה של דעת-הקהל בפקיסטן שאינה יכולה להתעלם ממספרם הרב של ההרוגים החפים-מפשע.

במהלך השימוע שנערך בבית-הנבחרים האמריקאי, נציגי הצבא האמריקאי הצדיקו את ההרפתקנות הצבאית הזאת. אולם, משפטן בכיר מאוניברסיטת סטנפורד הצהיר במהלך השימוע שארה"ב עלולה למצוא את עצמה מואשמת בפשעי-מלחמה בבית-הדין הבינלאומי בהאג. אם כך יהיה, ברק חוסיין אובמה ימצא את עצמו במעמד זהה למעמדו של נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, על רקע פרשת רצח-העם בדארפור.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הטרנספורמציה האידיאולוגית של הממשל הנוכחי בארה"ב", מגזין המזרח התיכון, 26 במרס 2010.