דה-אסלאמיזציה של העולם-הערבי

מלחמות הדת באירופה, שהתרחשו במשך מאות שנים, הפכו לאבן שואבת ליסודות קרימינליים רבים שמצאו בהן קרקע פורייה לפרוורטיות אישית רחבת-היקף בהשראת הכנסייה הנוצרית ובהסכמתה המלאה. כל העיוותים האנושיים שאתם יכולים להעלות על הדעת, מצאו את ביטויָים הקרימינלי תחת כנפיה של הכנסייה הנוצרית במסגרת הרדיפה השיטתית והאובססיבית אחרי קבוצות ויחידים שאתגרו לכאורה את הנצרות ואת עיקרי אמונתה - גם בעניינים שהיו פעוטי-ערך וזניחים לכל הדעות. עשרות מיליונים של אנשים נטבחו באירופה, באמריקה, באסיה ובאפריקה בידי קבוצות קרימינליות שקיבלו "הרשאה" דתית והצדקות גזעיות במטרה להפעיל מערכת שלמה של עונשים קולקטיביים אכזריים. שטחים עצומים נכבשו בהבל-פה; אוכלוסיות רבות ועצומות שועבדו בידי מעטים; כנסיות מפוארות נבנו באירופה הנוצרית בעזרת שוד וגזל שיטתי; בכירי הכנסייה הנוצרית חיו בפאר בלתי-נתפס ובהתהוללות אישית חסרת מעצורים; עוצמה, ממון וסקס הוענקו למי שידע להפעיל טכנולוגיה של שליטה, כפייה וברוטאליות.

כאשר העוצמה עברה מהכנסייה לבתי המלוכה באירופה, המערכת הקרימינלית הזו החלה לפעול במלא-הדרה לטובת שליטים חילוניים שביקשו לחזק את השפעתם הגלובלית באמצעות שליטה ודיכוי של עמים רבים ככול האפשר. כך למשל, בשנים 1908-1885, השלטון המלוכני של בלגיה ששלט בקונגו, הצליח לחסל כ-10 מיליון אפריקאים בשיטות שונות ומשונות. זאת ועוד, השלטון הבריטי ניהל מערכת שיטתית של הרעבה מכוונת של האוכלוסייה ההודית שגרמה למותם של מיליונים במשך תקופה קצרה ביותר בתחילת המאה ה-20. כמו כן, אי-אפשר להסביר את האידיאולוגיה הגרמנית של 1933 ללא התייחסות ישירה לחריש העמוק שנעשה בעזרת הכנסייה הנוצרית מאות שנים לפני כן. הפסיכוזה הקרימינלית הנוצרית הביאה בסופו של דבר לעלייתם של כוחות פשיסטיים, גזעניים ואידיאולוגיים שהמיטו אסונות על האוכלוסייה האירופאית המקומית ועל עמים רבים ברחבי-תבל. רק עם התפרקותה של ברית-המועצות ב-1991, אירופה הנוצרית נרגעה מעט, וזאת לאחר כ-1500 שנה של מרחץ-דמים בלתי-נתפס בהיקפו.

"אירופה הרגועה" קיימת למעשה לא יותר מ-20 שנה. אולם במקביל לכך, מתחת לפני השטח, רוחשת לה הלבה הרותחת של תחושת העליונות האירופאית הלבנה והנוצרית בשאלת גלי ההגירה של מוסלמים המגיעים אל היבשת ושעלולים למוטט כליל את הסדר החברתי, הלאומי והפוליטי. מדינות אירופאיות אחדות עוצמות עיניים. אחרות, מנסות להפעיל מנגנוני פיקוח ללא הצלחה יתרה. המהגרים החדשים אינם רוצים להשתלב בתרבות הכללית של אירופה, אלא הם מבקשים לכפות ערכים דתיים נוקשים שהמיטו אסונות רבים על תושבי היבשת במשך דורות רבים. לפיכך, הפיצוץ הדתי הוא בלתי-נמנע כל-עוד גורם אחד מופעל בעזרת אקסטזה דתית המטיפה לאלימות חסרת-רסן.

מנגנוני הברוטאליות האסלאמיים
במשך עשרות שנים מדינת-ישראל הרשמית ניסתה להתחנף לציבור הערבי בישראל ולמנהיגיו הרדיקליים באמצעות התעלמות מכוונת מדבריהם ומעשיהם. כבר עשרות שנים, המוסדות הישראלים נוקטים גישה סלחנית (ורשלנית) כלפי מעשיהם הפרובוקטיביים של רבים מהציבור הערבי במגוון רחב של תחומים - החל מהתחמקות מתשלומי מיסים (על רקע אידיאולוגי) וכלה בהסתה המתמשכת המתבצעת בידי פוליטיקאים ערבים בעלי אוריינטציה לאומנית וגזענית כדוגמת אחמד טיבי, עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, ראאד סאלח ורבים אחרים.

פעמים רבות נאמר שהפעילות הרדיקלית של ערביי-ישראל אינה קשורה בהכרח לתהליך המדיני בין ישראל לבין מדינות-ערב או בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. ככול שנתקדם במשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, מרביתה של המנהיגות הרדיקלית של ערביי-ישראל תשאף ליצור פרובוקציות מילוליות ומעשיות נגד מדינת-ישראל ותושביה. רעיון "סוף הסכסוך" עם הפלסטינים, אינו בהכרח סוף הסכסוך עם ערביי-ישראל, שכן הם רואים את עצמם כחוד החנית למאוויים הכמוסים של השאיפות הקולוניאליסטיות הערביות - הן תחת הכיסוי הדתי והן תחת הכיסוי הלאומני. האידיאולוגיה הגזענית של ארגון "עדאלה" מבהירה לנו היטב את הכיוון העתידי על-פי תפיסת ראייתם הכוללת. העיקרון הדתי האסלאמי המתייחס ליהודים כ"בני הקופים והחזירים", מדרבן גם את הגורמים החילוניים בחברה הערבית להפעיל מנגנונים ברוטאליים באמצעות "מסמכים פוליטיים" תמימים לכאורה. מסמכים אלה, לצד הטפה דתית אלימה, מהווים תמריץ לגורמים קרימינליים להפעיל אלימות המתבססת על הצדקות דתיות ולאומניות.

הברוטאליות האסלאמית על-פי סגנונו של ראאד סאלח נעצרת לעיתים בעזרת החוק הישראלי - אם כי לא במידה הראויה לגודל האתגר הרובץ לפתחה של מדינת-ישראל. אולם, מה שמתחולל במקומות אחרים ברחבי-העולם המוסלמי עשוי להבהיר לנו את הסכנה הנובעת מהפרוורטיות הקרימינלית המתקבלת כנורמה דתית אסלאמית לגיטימית. הדוגמא הפקיסטנית והאיראנית תבהיר לנו על מה מדובר:

בניגוד למה שמקובל לחשוב, ירושלים אינה הנושא הכי רגיש בעולם. מדינת-ישראל הרשמית טיפחה את הרעיון הזה ככניעה לברוטאליות האסלאמית שנועדה להסוות מתחים אלימים בין מדינות-ערב לבין עצמן. המדיניות הרוסית בקווקאז; המתח בין צפון-קוריאה לדרום-קוריאה; האלימות הצבאית בין הודו לפקיסטן; והמדיניות הגרעינית האיראנית, כל אלה מהווים נושאים רגישים יותר, העלולים לגרום לאסון בקנה-מידה עולמי.

פקיסטן היא אחת המדינות הכי לא יציבות בעולם, אולם היא מחזיקה בנשק גרעיני כחלק מהמערך האסטרטגי שלה נגד הודו. ב-9 באוקטובר 2009 נרצחו בפקיסטן למעלה מ-50 בני-אדם בפיגוע התאבדות. ב-5 באוקטובר 2009 נרצחו 5 בני-אדם בפיגוע התאבדות שאירע במשרדי סוכנות המזון של האו"ם השוכנים בבירה הפקיסטנית. ב-26 בספטמבר נרצחו 16 בני-אדם בשרשרת פיגועים שהתרחשו בצפון-מערב המדינה. ב-18 בספטמבר 2009 נרצחו 33 בני-אדם פיגוע התאבדות שאירע בבית-מלון השוכן בצפון-מערב המדינה. לאור הנתונים הללו (רק של התקופה האחרונה), נשאלת השאלה מה מדרבן גורמים אסלאמיים להוציא לפועל טבח המוני שכזה, בעיקר לאור העובדה שהנרצחים היו כולם מוסלמים? מה מדרבן מוסלמי אחד לחסל ילדים מוסלמים אחרים שהיו בדרכם לבית-הספר? הדוגמא האיראנית הנשענת על התיאולוגיה השיעית הנוגעת לאונס נשים, תדגים את הפרוורטיות הקרימינלית המקבלת הצדקות אסלאמיות דתיות.

עדויות אחדות שהתפרסמו בתקשורת הבינלאומית מבהירות את הטרגדיה האנושית המתחוללת באיראן: על-פי החוק הדתי האיראני אסור להוציא להורג אישה בתולה. ובכן, איך עוקפים את החוק הדתי הזה בעזרת סיוע הלכתי? כמובן שאפשר לבצע ביתוק בעזרת סיוע רפואי מוסמך. אולם במסגרת הפרוורטיות הקרימינלית הנסמכת על ההלכה המוסלמית, האסירה האומללה נאלצת להתחתן בכפייה עם אחד מהסוהרים. מייד לאחר החתונה הכפויה, היא עוברת אונס כחלק ממימוש "הסכם הנישואין", שלאחריו נסללת הדרך להוציא אותה להורג. במקרה הזה, ובמקרים רבים נוספים, הפרוורטיות הקרימינלית מתוחזקת בעזרת מערכת ערכים, לכאורה דתית, המקדמת תרבות של אלימות, רצח וטבח חסר-הבחנה.

כל המקרים הללו וכל האירועים האלימים המתרחשים מידי יום במרחב המוסלמי, אינם נסתרים לחלוטין מעיני היסודות הדמוקרטיים הזעירים הקיימים בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי. הקריאה לדה-אסלאמיזציה של החברה הערבית והמוסלמית תלך ותגבר אם העולם-המערבי והדמוקרטי ידע להתנהל בדרך אמיצה, שאינה מתרפסת, כדי להתמודד עם הרדיקליות המוסלמית האלימה. כדי לעשות זאת, אין צורך לכבוש שטחים, עמים וארצות, אלא רק להציב מראה אמיתית אל מול פני האסלאם הרדיקלי - ללא פחד וללא מורא.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דה-אסלאמיזציה של העולם-הערבי", 12 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

פרס נובל לשלום לברק אובמה - החלטה מפוקפקת

הבדיחה הנורבגית מכה גלים בעולם. הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2009. ברק חוסיין אובמה, החל את כהונתו בינואר 2009, וכבר לאחר 10 חודשים הוא "תרם" כל כך רבות לשלום-העולם, עד כדי-כך שרק הוועדה הנורבגית המגוחכת ראתה את מעשיו הכבירים של ברק חוסיין אובמה במקומות רבים ברחבי-העולם - אולם, בני תמותה רגילים כמונו אינם מצליחים לראות את האמת המציאותית.

הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, מעורב עד צוואר בשתי מלחמות איומות - בעיראק ואפגניסטן. אולם, חמישה פוליטיקאים נורבגים החליטו להתעלם מ-205 מועמדים אחרים הראויים יותר ממנו לקבל את פרס נובל לשלום: כאלה שסיכנו את חייהם למען השלום ולמען זכויות-האדם הבסיסיות ביותר במקומות רוויי-אלימות כמו בסין, בבורמה, בסודאן, בסוריה, באפגניסטן, בפקיסטן, באמריקה הלטינית ובמדינות רבות ביבשת האפריקאית. למרות שגישתו כלפי הסכסוך הערבי-ישראל מובנת, אך זו אינה סיבה מספיק טובה להעניק לו פרס חשוב כל-כך.

הבדיחה הנורבגית פוגעת במיליוני אנשים ובמאות ארגונים הפועלים ללא הרף למען האנושות ברחבי-העולם - במקומות קצת יותר קשים מאשר כהונה קצרה בבית הלבן. על כן, ההפתעה העולמית והתהיות הרבות העולות מפי אנשים רבים ברחבי-העולם, מראה בעליל כי הוועדה הפוליטית הנורבגית ניסתה להתחנף לידוען הנמצא במקרה בחזית התקשורתית העולמית מתוקף משרתו - אך לא יותר מכך.

לברק חוסיין אובמה, אין הישגים רבים להתהדר בהם - גם ובעיקר לאור התקופה הקצרה שעברה מאז שהחל לכהן כנשיא האמריקאי. לפיכך, שואלים בעולם הרחב, "ממתי נותנים פרס על כוונות או על נאומים יפים ככל שיהיו"? השאלות הללו הועלו בערוצי החדשות הבינלאומיים מייד עם היוועד דבר זכייתו בפרס היוקרתי. בדרך-כלל הפרס הוענק לאנשים ולגופים בגין פעילות ארוכת-שנים או על הישגים קונקרטיים בעלי-חשיבות אנושית ובינלאומית. אולם, במקרה של ברק חוסיין אובמה, נראה כאילו הוועדה הפוליטית הנורבגית ניסתה למלכד את הנשיא האמריקאי לדבוק בתבנית פוליטית מסוימת מבלי להתחשב בקשיים אובייקטיביים או להתנהל בגמישות על-פי המציאות הפוליטית הקיימת בעולם.

הקרקס הנורבגי מקבל משנה-תוקף בעיקר לאור העובדה שרשימת המועמדים לתואר הנכסף נסגרה לפני כ-4 חודשים בשעה שברק חוסיין אובמה כיהן כחצי שנה בלבד בתפקידו. למרות הנואמים היפים, העולם המוסלמי לא הפסיק לרגע לחסל "כופרים" ו"מאמינים" במלוא החופן ברחבי-העולם. למרות הדיבורים היפים הכתובים על נייר נשיאותי, צפון-קוריאה ואיראן ולא חדלו לרגע לאתגר את העולם החופשי והדמוקרטי. למרות הכוונת היפות, אי-אפשר להצביע על הישג אחד של הנשיא ברק חוסיין אומבה מאז שנכנס לתפקידו בראשית 2009. בשל כך, ההחלטה המגוחכת של הוועדה הפוליטית הנורבגית מרוקנת מכול תוכן את פעילותם האמיצה של אישים וארגונים הפועלים ללא הרף למען האנושות במקומות רבים ברחבי-העולם - לעיתים תוך כדי סיכון אישי בלתי נתפס.

כעת, גם אוהדיו של אובמה מנסים לאמץ את מוחם במטרה להמציא סיבות מתחת לאדמה מדוע הוא בכל זאת ראוי לפרס. תעקבו אחרי הכתבות המתפרסמות בתקשורת - וכרגיל, תגלו שוב את הלולינות הלשונית המפותלת שנועדה להצדיק החלטה פוליטית שנויה-במחלוקת. דווקא הענקת הפרס היוקרתי לנשיא שאין באמתחתו הישגים כלשהם בשלב כל-כך מוקדם לכהונתו, תחשוף את הנשיא האמריקאי ללחץ מלאכותי להגיע באורח-כפוי להישגים מפוקפקים בעזרת קיצורי-דרך מסוכנים. מאידך, הענקת הפרס לברק חוסיין אובמה מדגישה ביתר-שאת את תרבות האינסטנט הליברלית המדגישה את העטיפה בלבד ולא את התוכן האמיתי. הסכנה היא, שהעולם כולו גולש לעבר מתן דגש רב יותר על "דיבורים" ו"כוונות", ולא על מעשים ועובדות - שהם אלה הקובעים באמת את גורלם של מאות מיליונים ברחבי-העולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרס נובל לשלום לברק אובמה - החלטה מפוקפקת", 9 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

דו"ח גולדסטון משרת את האינטרסים הישראלים

רבות מהתגובות הישראליות הנוגעות לדו"ח גולדסטון היו על סף ההיסטריה - בעיקר ברמה התקשורתית לצד תגובות נזעמות (ומוצדקות) מצדו של הציבור הישראלי השפוי. מזווית הראייה הישראלית, בעיקר לאור המאבק הישראלי המתמשך מול הטרור הערבי, הלוגיקה שעמדה מאחורי הקמת הוועדה וחיבורו השערורייתי של הדו"ח, משחקים היטב לידיה של ישראל ומדגישים ביתר-שאת את טענותיה של ישראל לאורך כל שנים האחרונות בשאלת יחסו הפשרני והסלחני של האו"ם בנוגע למדינות הרדיקליות, למדינות המוסלמיות ולארגוני הטרור הרצחניים.

גם אם קוראים באופן שטחי את דו"ח גולדסטון, ניתן להבחין מייד שהוא נכתב עם קצף אנטישמי שנמרח על שפתותיהם של חברי וועדת הבדיקה. ניואנסים, רמזים, ניסוחים מפקפקים, אמירות שטחיות, התעלמויות מכוונות והטיות פוליטיות גלויות, שזורים למכביר בין דפי הדו"ח והם נועדו בראש ובראשונה לבסס, לכאורה, כתב-אישום כבד כלפי מדינת-ישראל. בשל טיפשותם של חברי הוועדה ושל העומד בראשה, מחברי הדו"ח ניסו בכל כוחם לספק הצדקות מצוצות מהאצבע כדי להרשיע את ישראל בכל מחיר לאור המבצע בעזה, תוך כדי התעלמות מכוונת מאירועים שקדמו למבצע הצבאי הישראלי ומהאידיאולוגיה הבסיסית של תנועת החמאס המכתיבה את פעילותה הטרוריסטית נגד ישראל. אמנת החמאס של 1988 היא למעשה הבסיס שממנו היה צריך להתחיל לשרטט את הלוגיקה הרעיונית שעומדת מאחורי הפעילות הטרוריסטית של אנשי החמאס נגד תושבי מדינת-ישראל לאורך כל השנים האחרונות.

אף לא מדינה מערבית אחת תמכה בהקמת וועדת החקירה. עניין זה משחק באופן מושלם לידיה של ישראל, שכן חברי הוועדה הרשלנים יצרו במו-ידיהם מסמך "מרשיע", המציב קו ברור וגלוי-לעין בין המדינות הדמוקרטיות והליברליות כדוגמת ישראל לבין המדינות והארגונים הגזעניים והפשיסטים כדוגמת איראן ותנועת החמאס. באופן פרדוקסלי, הדו"ח ניסה להרשיע במזיד את ישראל, אך למעשה הדו"ח הוא כתב-אישום חמור נגד כל המדינות בתבל המנהלות מאבק מר ועיקש נגד שלל ארגוני הטרור הנתמכים בידי המדינות הרדיקליות המעניקות לארגונים הללו תמיכה צבאית וחומרית גלויה. על-פי המטווה הקיים בדו"ח גולדסטון, ניתן להרשיע באופן ברור את כל המדינות המוסלמיות, את מרבית המדינות האפריקאיות וכן את המדינות המערביות המשתתפות בלחימה פעילה באפגניסטן לצידה של ארה"ב.

הדו"ח כמנוף ישראלי
בדיעבד, הסתבר, שההחלטה הישראלית שלא לשתף פעולה עם וועדת החקירה הייתה מוצדקת ונכונה. בשל הסירוב הישראלי המוצדק, חברי הוועדה ביקשו להעניש את ישראל באמצעות חיבורו של מסמך חד-צדדי הבנוי לתלפיות בהתאם לרוח האנטי-ישראלית הגלויה השוררת בקרב אחדות מהמדינות המוסלמיות הרדיקליות. אולם, בשל אופיו החד-צדדי והמקומם של הדו"ח, דינו יהיה כדינה של ועידת דרבן הראשונה שהתקיימה בדרום-אפריקה ב-2001, שהפכה לאורגיה אנטי-ישראלית אלימה. ויחד עם זאת, לישראל אסור להניח כי הגל העכור הזה יעבור ויעלם מאליו. אלא, על מדינת-ישראל לנהל מערכה מדינית מקיפה במטרה לנצל את עיקרי הדו"ח החד-צדדי הזה לתועלתה העתידית.

בקרב הציבור הישראלי שוררות הנחות שגויות אחדות המשפיעות לעיתים קרובות מידי על מקבלי-ההחלטות בישראל. א: ישראל מדינה מבודדת בזירה הבינלאומית. ב: מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראלי בזירה הבינלאומית. ג: שאלת קיומו (או אי-קיומו) של מערך הסברה ישראלי אפקטיבי.

כעת נהפוך את סדר הדברים כדי להבהיר את העניין. מערך ההסברה הישראלי מתנהל על-פי רוב בגלל שתי ההנחות השגויות הראשונות, דהיינו "ישראל מבודדת" ו"מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראל". בשל שתי ההנחות השגויות הללו, המקבלות ביטוי בלתי פרופורציונאלי בתקשורת הישראלית, נוצר מצב תודעתי שבמסגרתו ישראל נדרשת להביע התנצלות רבתי על כל צעד ושעל. מערך ההסברה הישראלי, מעצם שמו, פיתח לו גישה מסורתית של התנצלות והתנהלות חסרת-ביטחון בזירה הבינלאומית - גם אם ישראל נאלצת להגן על אזרחיה.

מדינות דמוקרטיות רבות (כדוגמת ארה"ב, גרמניה, בריטניה, צרפת והמדינות הסקנדינביות) אינן מנהלות מערך הסברה, אלא הן מנהלות מערך תעמולתי מקיף ושיטתי לטובת האינטרסים של מדינותיהן ולמען רווחת תושביהן. ידידיה הרבים של ישראל בזירה הבינלאומית מצפים ממנה להחליף את הדיסק ההתנצלותי המסורתי בעזרת מערכת תעמולתית מקיפה המתבססת, בין היתר, על מוסר, צדק ועל האמת ההיסטורית העומדת כולה לזכותה של ישראל.

מדינת-ישראל היא מדינה דמוקרטית, ליבראלית ופלורליסטית למופת. זו מדינה מסקרנת המתמודדת בזירות אקוטיות אחדות המעצבות את חייהם של מרבית האזרחים הגרים בה. בשל כך, רבים מידידיה (וגם מאויביה) בוחנים את מעשיה בדקדקנות סקרנית - לא כדי להטיח ביקורת, אלא כדי לקבל השראה. את הנתון הזה עלינו לנצל במלואו לטובת האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל ולטובת מעמדה הבינלאומי, וזאת לא רק בזירה האירופאית המצומצמת ובזירה האמריקאית, אלא בזירות נוספות הפרוסות לפנינו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דו"ח גולדסטון משרת את האינטרסים הישראלים", 7 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

הגרעין האיראני במוקד תשומת-הלב העולמית

רבים בתקשורת הישראלית לא הבינו לחלוטין את משמעותו המלאה של נאום ראש-הממשלה באוניברסיטת בר-אילן שנערך ביוני 2009, ואת השפעתו הניכרת על הציבור הישראלי. נאום נתניהו בעצרת האו"ם ב-23 בספטמבר 2009, היה המשך ישיר לנאום בר-אילן, אלא שהפעם הנאום היה מיועד בעיקר לקהילה הבינלאומית השפויה או לכאלה המתחזים לשפויים.

נתניהו נאם בפני העצרת לאחר שנשמעו דבריו הבכיינים של הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, ולאחר דברי ההבל שהושמעו מפי אחדים מהנציגים הערביים. אין תימה איפוא, שהערוצים המרכזיים בארה"ב העבירו את הנאום בשידור ישיר, ובמשך ימים אחדים תחנות אחדות שידרו קטעים נבחרים מדבריו של נתניהו מידי שעה עגולה. בניגוד למנהיגים אחרים בישראל, נתניהו לא התנצל ולא להתחנן והוא לא ניסה להתחנף לקהילה הבינלאומית באופן מתרפס. באנגלית משובחת ובטון רציני ואחראי, נתניהו העביר מסרים ישראלים ברורים כפי שמתבקש מכל מנהיג אחר הנושא באחריות בעת הזו. בשל הקווים הברורים בנאומו ואופן הגשתם לקהל השומעים בעצרת האו"ם, נתניהו זכה לשבחים רבים הן מצד ידידיה של ישראל ברחבי-העולם והן מצד יריביה של ישראל בעולם-הערבי.

דברי השבח שזכה להם נתניהו בעקבות הנאום נבעו גם בשל התחושה הקשה השוררת בקרב המדינות הדמוקרטיות לאור מדיניותו המהוססת של ברק חוסיין אובמה המתמקדת בדיבורים בלבד מול קהל אוהד. יתרה מזאת, רבים בארה"ב רואים את בחירתו של אובמה כתאונה היסטורית, וזאת לאור דלות ההישגים של הנשיא האמריקאי לאחר כשנה בתפקיד. עיראק, אפגניסטן, איראן, המצב הכלכלי בארה"ב, צפון-קוריאה, המצב באפריקה, היחסים עם סין, כלא גואנטנמו, המתח הצבאי בקווקאז - כל אלה אינם יכולים למצוא את פתרונם רק בעזרת נאומים ערוכים היטב מעל דפים החתומים בלוגו נשיאותי. התחושה הכללית מתמקדת במיאוס מדיבורים נשיאותיים מעל לכל במה וכמיהה ציבורית למעבר מהיר של מעשים עם קווים ברורים ברוח האמריקאית המסורתית.

אמריקה המסורתית לא השתנתה בהרבה עם בחירתו של אובמה: אמריקה הפטריוטית, הנוצרית והלבנה עם קווים מודגשים של מוסר וצדק, צוברת תאוצה מיום ליום בעזרת רשתות חברתיות עתירות עוצמה ציבורית ופיננסית. פעילים במפלגה הדמוקרטית מגלים קוצר-רוח לנוכח המסרים של אובמה העומדים בסתירה לרוח הנוצרית האמריקאית. במהלך קיומה של עצרת השנתית של האו"ם, נחשפו בארה"ב ארבעה מקרים בהם ניסו טרוריסטים לפגוע במטרות אזרחיות. חשיפת המקרים הללו מדגישה פעם נוספת את האיום האסלאמי המאתגר את ערכיה המסורתיים של החברה האמריקאית, וזאת למרות דברי השבח הנשיאותיים על התרומה המוסלמית לציוויליזציה העולמית.

בניגוד למנהיגים ישראלים אחדים, נתניהו לא היסס להדגיש את הקשר ההיסטורי של עם-ישראל לארצו. יתרה מזאת, נתניהו בנאומו יצר אנלוגיה ברורה לאירועים היסטוריים כתמרור אזהרה למה שעתיד להתחולל בזירה הבינלאומית בנוגע לאיראן ובנוגע לציר הרדיקלי המנסה להשליט ערכים המנוגדים לרוח הליברלית של העת הזאת. את המסר הזה מבינים אחדים מנהיגי אירופה המנסים להתמודד את האיום הדמוגרפי המוסלמי ועם הגירה המונית של אפריקאים ליבשת האירופאית. איראן גרעינית תחריף את הבעיה האקוטית הזו במלוא עוצמתה ברחבי-העולם, והיא תגביר את השאיפה בקרב מדינות מוסלמיות אחדות לרכוש יכולת גרעינית כמענה לאתגר השיעי-רדיקלי מבית מדרשו של אחמדינג'אד.

בנאומו של אחמדינג'אד באו"ם היה צריך לשים לב להתייחסותו הרצינית בנוגע לשובו של "המהדי" - זהו האימאם האחרון העתיד לשוב לעולם ולהשיב את השליטה השיעית על האסלאם כולו ועל העולם כולו. בעולם השיעי החד-מימדי של אחמדינג'אד, אין גבולות גיאוגרפיים, אין מפלגות פוליטיות, אין אידיאולוגיות זרות, אלא כולם חיים תחת חוקי האסלאם על-פי התפיסה השיעית. בנקודה הזו, אחמדינג'אד אינו מנסה להוליך שולל את העולם, והוא מאמין באמונה שלמה שיש לזרז את שובו של "המהדי" כבר בזמן הנוכחי, וזאת בעזרת יצירת כאוס עולמי ומתח בינלאומי היכולים לערער את ביטחונם של "הכופרים". הגרעין האיראני משתלב יפה בתפיסה הדתית הזו ובאמונה החזקה הזו, שיש להתייחס אליה ברצינות רבה יותר - ולא בדרך הרשלנית שהונהגה עד כה על-ידי הנשיא אובמה.

על-פי התפיסה השיעית של אחמדינג'אד, ביטויים הנוגעים לחיסול ישראל והכחשת השואה משמשים אמצעים בהם ניתן ליצור כאוס עולמי. בשעה שנתניהו בנאומו יצר אנלוגיה היסטורית למשטר הגרמני בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הוא הציב תמרור אזהרה בולט וברור לעיני-כל, שכן "מה שמתחיל ביהודים, עובר לעולם כולו: למוסלמים, לנוצרים, להינדים ולרבים נוספים".

תזכורת היסטורית
ב"נאום הנבואה" של היטלר, ב-30 בינואר 1939, שניתבו את האירועים לקראת הפתרון הסופי של יהודי אירופה, הוא הצהיר את הדברים הללו: "אם תצליח יהדות-הממון הבינלאומית, בתוך אירופה ומחוצה לה, לשוב ולהטיל את האומות למלחמת-עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחונה של היהדות, אלא (התוצאה תהיה) השמדת הגזע היהודי באירופה". אחמדינג'אד בנאומו באו"ם השתמש בטיעונים דומים לאלו שהושמעו לפני כ-70 שנה על אדמת אירופה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הגרעין האיראני במוקד תשומת-הלב העולמית", 27 בספטמבר 2009, The Mideast Forum.

מדינת-ישראל בראי התקשורת הישראלית

ראשית, לקראת השנה החדשה בואו נסלק כמה הנחות שגויות שחדרו לשיח הישראלי: למדינת ישראל יש ידידים ואוהדים רבים מאוד ברחבי העולם וזאת בניגוד גמור למה שמסוקר בתקשורת הישראלית. ידידיה הרבים של ישראל מצפים ממנה, בכיליון-עיניים, שהיא תגיב בעוצמה רבה כלפי הטענות המופנות כלפיה בזירה הבינלאומית בדומה לפרסום העלילה האנטישמית של שוודיה ובעניין דו"ח גולדסטון שהעניק רוח גבית לטרור האסלאמי. התגובה שמצפים מאיתנו נוגעת גם למימד האזרחי של האדם הפשוט וגם למימד המדיני הנוגע לבכירי הפוליטיקה הישראלית. אז תתחילו להפעיל את היצירתיות האזרחית שלכם ואל תוותרו על אף טענה זדונית המופנית נגד מדינת-ישראל. בסופו של דבר, בדומה לערבים, גם ארגוני השמאל הרדיקליים יבינו שאסור להתעסק איתנו. לפיכך, דרושה מאיתנו היכולת לצאת המלכודת ההתנצלותית שלנו ולפעול באופן יצירתי ותעמולתי נגד אותם ארגונים ונגד אותם אישים המפיצים דברי בלע על מדינת-ישראל.

האם החברה הישראלית שסועה, כפי טוענים אקדמאים ועיתונאים אחדים? ממש לא! החברה הישראלית כיום הרבה יותר מאוחדת, הרבה יותר ציונית והרבה יותר פטריוטית ממה שהיה משנות ה-60 ועד לאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. השסעים המלאכותיים הללו יובאו לישראל בעקבות כמה אקדמאים ישראלים שלמדו בארה"ב השסועה ומפוצלת באמת. תיאוריות פוליטיות וסוציולוגיות שהתפתחו בארה"ב, תפסו חזקה בישראל על-מנת לתת מענה תעסוקתי זמני לחוקרים ישראלים במסגרת מוסדות המחקר שלנו. השסע האמיתי והיחידי הקיים בישראל שורר בין הרוב יהודי לבין המיעוט ערבי. זהו מיעוט ערבי הנשלט אידיאולוגית בידי פוליטיקאים ערבים אחדים המחפשים הצדקה לקיומם באמצעות אידיאולוגיה לאומנית גזענית המופעלת ללא הרף נגד מדינת-ישראל ותושביה. חקיקה פשוטה ויעילה יכולה להביא שקט אזרחי גם במקרה הזה, שכן חלק לא קטן מערביי-ישראל מעוניין באמת להשתלב באורחות החיים של ישראל הציונית, היהודית והדמוקרטית, שאם לא כן האלטרנטיבה היחידה העומדת בפניהם היא לחיות במדינה ערבית המתנהלת על-פי הסגנון החמאסי או הסורי.

האם החברה הישראלית אלימה והפשע משתולל בישראל? ממש לא! בניגוד לדימוי התקשורתי המופץ בישראל ללא הרף, החברה היהודית בישראל אינה אלימה כלל וכלל. כ-75 אחוזים מהפעילות העבריינית בישראל מתבצעת בידי ערביי-ישראל המוסתים בידי מנהיגיהם. ועם כל זאת, מימדי הפשע בישראל נמוכים בהרבה ממימדי הפשע הקיימים במדינות הנחשבות רק לכאורה כ"מתוקנות". יש לנו דרישות גבוהות מעצמנו, על כן התגובה הציבורית נוטה להיות היסטרית ומתלהמת, אולם את המאמץ יש להפעיל בעיקר כלפי המיעוט הערבי המתגורר בישראל. בעזרת מערכת הסברה ממשלתית ותקשורתית, ואף באמצעות חקיקה נאותה וקשוחה, נוכל להפחית במידה ניכרת את מימדי העבריינות הלאומנית של ערביי-ישראל.

האם החינוך בישראל קורס? ממש לא! לתלמיד הישראלי הצעיר יש אופי מרדני בדומה להוריו ובדומה לאבות אבותיו. המרדנות הזו הביאה אותנו להישגים יוצאי-דופן במאות השנים האחרונות. מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת אנו שומעים ללא הרף על הידרדרותה של מערכת החינוך בישראל. אולם, למען האמת, אנו ניצבים בחזית המדע העולמי בעשרות תחומים. מדינת-ישראל הקטנה היא מעצמה מדעית בהשוואה לגודל אוכלוסייתה, ועשרות מוסדות אקדמיים מייצרים את השדרה האינטלקטואלית בישראל. מספר האקדמאים בישראל הוא מן הגבוהים בעולם בהשוואה לגודל האוכלוסייה. מספר הפרסומים המדעיים של חוקרים ישראלים הוא מן הגבוהים בעולם. 18 בתי ספר לקולנוע קיימים בישראל הקטנה, בעוד שבמרבית המדינות האירופאיות ישנם 2 או 3 מוסדות כאלה, לכול היותר. מערכת החינוך בישראל מייצרת אנשים סקרנים, בלתי שגרתיים ודעתניים חסרי-מנוח המפרסמים למעלה מ-6,000 כותרים חדשים מידי שנה בדומה לצרפת הגדולה. שימו לב לנתון הבא: במצרים, שהיא בעלת אוכלוסייה של 80 מיליון נפש, מתפרסמים מידי שנה כ-300 כותרים חדשים בלבד. אבל הנתון הבא, מלפני 80 שנה, יפתיע אתכם עוד יותר: ב-1928 יצאו לאור בארץ-ישראל 321 כותרים חדשים בעברית - על כן, באמצעות הנתון הזה ניתן להבין את הפער הבלתי-נתפס בין ישראל לבין שכנותיה ולבין מדינות רבות בעולם.

התקשורת הישראלית אימצה דימויים אנטישמיים על החברה הישראלית, ומכאן גם נובעת הביקורת הזדונית המוטחת בחברה הישראלית ובמוסדותיה הרשמיים של מדינת-ישראל. ולמרות הזלזול והלעג המתמשך, כ-5 מיליון איש ביקרו בתיאטרון השנה. 2 מיליון איש צפו במופעי מוסיקה קלאסית. כ-10 מיליון השאלות ספרים נעשו השנה בספריות הציבוריות בישראל. לצד הפעילות התרבותית הענפה, המוסדות הישראלים עסקו גם בנטיעת 100,000 עצי חרוב ואקליפטוס ברמת הגולן. יתרה מזאת, 13,000 דונם של עצי הדר מזנים חדשים ניטעו השנה ברחבי ישראל - בעיקר בעמק יזרעאל. התנועה הקיבוצית חוגגת השנה מאה שנים להיווסדה, ולמרות השינויים שהתחוללו בה, תנועות-הנוער הקיבוצים עדיין מהווים את חוד-החנית של החברה הישראלית בביטחון, בתרבות, בכלכלה ובעשייה החברתית.

מאות מאמרים התפרסמו על העתיד הכלכלי הקשה הצפוי לישראל בעקבות המשבר העולמי שהחל ב-2008. מדינת-ישראל צלחה את המשבר בהצלחה יתרה לא רק בשל פועלו של סטנלי פישר, אלא גם בגלל אופיו הזהיר של המשק הישראלי ושל החוסך הישראלי. אין כאן הרפתקנות כלכלית בלתי-זהירה בנוסח האמריקאי או האירי או האיסלנדי, אלא מתקיימת כאן מערכת כלכלית מחושבת היטב הן מצד הממשלה והן מצד האזרח הפשוט. אלה מבין אנשי העסקים שטענו השנה כי "ישראל קטנה עליהם מבחינה כלכלית", הפסידו עשרות מיליארדי דולרים בהרפתקאות עסקיות בחו"ל. מי שנשאר בישראל, ראה ברכה גדולה בעמלו - והלקח הוא ברור מאליו.

מדינת-ישראל מסייעת לעשרות מדינות ברחבי-העולם - לא בכסף, אלא בהעברת ידע ישראלי שהושג בעמל רב בנושאים חקלאיים, מדעיים, וחברתיים. אלפי סטודנטים מרחבי-העולם מקבלים הכשרה מקצועית בישראל במגוון רחב של תחומים ועיסוקים. כל בקשה המופנית לישראל ממדינות זרות (ואפילו אם הן עוינות) נשקלת בכובד-ראש מתוך תחושת שליחות ואחריות חברתית אוניברסאלית. חלק זעיר ביותר מהפעילות הבינלאומית הישראלית מעניין את התקשורת הישראלית - בעיקר במקרים בהם ניתן לדלות רכילות עסיסית וזדונית המופנית כלפי מוסדות המדינה ונציגיה. לצערנו הרב, הביקורת הזדונית הזו מזינה לעיתים קרובות את התקשורת העולמית ואת הארגונים האנטי-ישראליים הפועלים במדינות אחדות. לפיכך, דרושה מכל אחד ואחת מאיתנו המתגייסות ציבורית פעילה על-מנת להילחם בתופעת האנטישמיות העולמית - זו הלובשת צורה ופושטת צורה מידי כמה שנים.

שנה טובה ומבורכת לכולכם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדינת-ישראל בראי התקשורת הישראלית", 20 בספטמבר 2009, The mideast Forum.

ועידת הפת"ח ועליסה בארץ הפלאות

בספר הילדים הפופולארי של לואיס קרול "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", ישנו דו-שיח נפלא בין אליס לבין החתול שמאחוריו מסתתר רעיון פילוסופי כביר המתאים למצבים רבים ומגוונים המקיפים את חייו הפרטיים והלאומיים של כל אחד ואחת מאיתנו. כך התנהל הדיון המשעשע בין אליס לבין החתול:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?", אמרה אליס. "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול. "לא אכפת לי כל-כך לאן", אמרה אליס. "אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי", אמר החתול. "בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר (לדבריו של החתול). "בטוח שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה...".

אחד מהדברים המדהימים שאפיינו את התנועה הלאומית היהודית התבטא בשאיפה העזה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל גם אם הדבר היה מתקיים ומתבסס על חלק קטן מארץ-ישראל ההיסטורית. לצד הטקטיקה האידיאולוגית הזו, התקיימה לה מערכת פרקטית לאומית שהתבטאה בהקמת מוסדות לאומיים, וכן בביסוסם של ארגונים חברתיים, מפלגות פוליטיות, מוסדות תרבותיים ומפעלים כלכליים אדירים. משנת 1860 ועד ל-1948, עוצבה וגובשה הקהילה היהודית בארץ-ישראל - בקצב מואץ - על מוסדותיה ואורחות חייה בערים, בכפרים, במושבים ובקיבוצים. המערכת הלאומית הזו עמדה במבחנים מרים וקשים מול השלטון העות'מאני, מול השלטון הבריטי ומול פלישתם של השבטים הערבים שהגיעו בהמוניהם מהמדינות השכנות. באתגר המכריע שהתחולל בין השנים 1949-1947, המערכת המגובשת הזו ניצחה במלחמת העצמאות הן את הכנופיות הערביות והן את צבאותיהן של המדינות הערביות. עם שוך הקרבות, למדינת ישראל הצעירה לא היה זמן להתאבל על חלליה בעקבות המלחמה או לעכל עד תום את חיסולה של יהדות אירופה בידי גרמניה.

במהלך תקופה קצרה, מדינת-ישראל הצעירה קלטה מאות אלפי פליטים מאירופה וממדינות-ערב, ורבים מהם שוכנו באוהלים, בבדונים, בפחונים ובצריפים עד שהוקמו למענם יישובי-קבע ברחבי הארץ. בשנים הראשונות להקמת המדינה, העולים הועסקו בעבודות חלוציות יזומות כמו בנטיעת עצים בהרי ירושלים, באזור צפון ובאזורי הדרום והנגב. בשל אותה מדיניות ארוכת-טווח, שטח היער הנטוע באזור הצפון עומד על כ-34 אחוזים על-פי נתונים לשנת 2009; באזור המרכז הנתון עומד על כ-37 אחוזים; ובאזור דרום הנתון עומד על כ-27 אחוזים.(1) ההתיישבות ההירואית של המאה ה-19 נמשכה במלוא עוצמתה גם לאורך כל המאה ה-20, תוך כדי פיתוח מסיבי של התעשייה המקומית - זו הבסיסית וזו הטכנולוגית.

אם נתמצת את ההישגים הישראלים לאורך 150 השנים האחרונות, הדבר יתבטא בדבריו של מנכ"ל "ההתאחדות האמריקאית לקידום המדע" והמו"ל של כתב-העת המוביל Science, ד"ר אלן לשנר. בראיון שנערך עמו ביולי 2009 אמר ד"ר לשנר את הדברים הללו: "כיום ארה"ב היא המדינה המובילה בעולם-המדע והקהילה (המדעית) המוערכת ביותר, אבל יש סכנה אמיתי שהיא תאבד את מעמדה בגלל מדיניות של הממשל והקונגרס בשנים האחרונות. ישראל, אגב, היא המעצמה המדעית הגדולה בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה שלה".(2) על רקע הנתונים המדהימים הללו, ניתן להבין את גודלה של האיוולת הערבית - בעיקר זו הפלסטינית לאור כינוסה של ועידת הפת"ח השישית שהחלה באוגוסט 2009.

ועידת הפת"ח 2009
לאחר 20 שנות שיתוק ובלבול, נפתחה בבית-לחם ב-4 באוגוסט 2009 הוועידה השישית של תנועת הפת"ח - בהשתתפותם של כ-2,000 נציגים פלסטינים שהגיעו מרחבי העולם-הערבי ובנוכחותם של אורחים רמי-דרג ממדינות זרות. ישראל הרשמית נהגה נכון ובאופן מושכל בכך שהיא העניקה אישורי כניסה לשטחי יהודה ושומרון גם לכאלה שעסקו בעבר בטרור רצחני נגד תושבי ישראל.

עם כל הרצון הטוב שלנו לראות התפתחות חיובית ברשות הפלסטינית, מתחוור לנו פעם נוספת שהתנועה הלאומית הפלסטינית היא תוצר מובהק של הקולוניאליזם הערבי מבית מדרשו האידיאולוגי של עבד אל-נאצר. כתוצר מלאכותי של הלאומיות הערבית פרי שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הרעיון הלאומי הפלסטיני המקסימליסטי משמש כאבן-נגף העומדת בדרכם של הפלסטינים לממש את חזונם הלאומי בשטחי יהודה ושומרון. אחת מהבעיות העיקריות נעוצה בכך שהלאומיות הפלסטינית מתבססת בעיקר על הזכות להשתמש בנשק נגד ישראל או נגד כל מי שמתנגד לשאיפות הפלסטיניות שהן חוד החנית של הלאומיות הערבית במרחב-הערבי.

יאסר ערפאת, שנולד בקהיר אך הוא הציג את עצמו כפליט מירושלים, הלאים את כל המרץ הלאומי למען נושא אחד בלבד שהתבטא בעצמאות ההחלטה הפלסטינית להפעיל את הנשק הפלסטיני בכל רגע נתון. המסורת האלימה של ערפאת ("המאבק המזוין") עברה שינויים קוסמטיים וטקטיים לאחר מותו בנובמבר 2004, אולם מבחינה מהותית, האלימות הפלסטינית לא השתנתה בהרבה, אלא היא לבשה צורה ופשטה צורה בהתאם לנסיבות האזוריות והמקומיות. הקמתה של הנסיכות האסלאמית בעזה בידי תנועת החמאס, מבהירה לנו היטב את טיבה המלאכותי של הלאומיות הפלסטינית ואת אופיים האמיתי של מבשריה גם אם הם מתעטפים במלל לאומי-חילוני.(3)

פחדנותם של המנהיגים הפלסטינים
מסתבר ש"הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון אינו נורא כל-כך כפי שטוענים דוברים פלסטינים ובעלי בריתם בישראל. אם הכיבוש היה כל כך נורא, ואם שאיפתם הלאומית הייתה כנה ואמיתית, סביר להניח שרבים מהמנהיגים הפלסטינים היו ממהרים לשכנע את הציבור הערבי ביהודה ושומרון לקבל את הצעותיה הנדיבות של ישראל שניתנו לרשות הפלסטינית מאז הסכם אוסלו האומלל והרשלני של 1993.

אם השעה הייתה דחופה, ואם הציבור הפלסטיני באמת היה סובל מהכיבוש הישראלי, סביר להניח שהמנהיגות הפלסטינית הייתה ממהרת להכיר במדינת-ישראל כמדינתו של העם היהודי ומכירה בלאומיות היהודית בארץ-ישראל. אולם, המנהיגות הפלסטינית לדורותיה של שלל מנהיגיה האלימים, בחרה לברוח מהעיסוק המעיק והסיזיפי הנוגע לקמת מדינה פלסטינית בעלת מערכת סדורה של מוסדות יציבים. בניגוד למתרחש במקומות רבים בעולם, המנהיגות הפלסטינית הפחדנית בחרה להתבצר בעמדה של קורבן אומלל ומסכן. מ-עמדה כזו, אין צורך ליטול משימות מדיניות ופוליטיות קשות כפי שמדינת-ישראל הצעירה החליטה בתבונה רבה ליטול על עצמה משימות לאומיות כבדות-משקל, באומץ רב ובמסירות אין-קץ, מאז 1947 ועד לימנו אנו.

ההחלטה אמיצה של המנהיגות הישראלית שהתקבלה ב-1947, הובילה את מדינת-ישראל למעמדה האיתן כפי שהוא כיום - זה התפרש על תחומים רבים ומגוונים. ומאידך, בשל פחדנותם של המנהיגים הפלסטינים ומשום הסכסוכים הפנימיים הרבים הנוגעים לענייני יוקרה ומעמד, מציבים את כל העם הפלסטיני באור מלאכותי שסופו קמילה והיעלמות. על-מנת להבין את העניין לאשורו, צריך לחזור ולקרוא את הדו-שיח הפילוסופי שהתנהל בין אליס לחתול.
===

1. אתר קק"ל.

2. כלכליסט, 30 ביולי 2009, עמודים 32-35.

3. נציגת הפת"ח, ראשידה אל-מוגרבי, מסרה בראיון ל-WND (ב-7 באוגוסט 2009) את הדברים האלה: "אינני מאמינה שיש אזרחים בישראל. כל החברה הישראלית היא חברה צבאית, וכתוצאה מכך הם משמשים יעד צבאי".

אובמה ונשף המסכות הערבי

פופולאריות ציבורית עדיין אינה ההוכחה לכך שקיימת עוצמה ציבורית ופוליטית אפקטיבית שיש ביכולתה להביא לשינויים רדיקליים עמוקים. על-פי מספר אינדיקציות, הממשל החדש של ארצות-הברית החליט ללכת לעימות הדרגתי עם ישראל במישורים אחדים. המטרה: להפגין לעיני העולם-המוסלמי שארה"ב של אובמה יכולה להיות קשוחה עם ישראל כדי לשפר את מעמדה בעיני המדינות המוסלמיות שהיא כה זקוקה להן בשנים הקרובות - החל מסעודיה (דולרים, והרבה דולרים) וכלה באיראן השיעית שיש ביכולתה להשפיע על הנעשה בעיראק. בשל כך, מערכת יחסי-הציבור המשומנת היטב של אובמה, דואגת להפיץ מידי יום ביומו כותרות חדשותיות הנוגעות לישראל: פעם הדלפות, פעם שיחות רקע, פעם פליטות-פה לכאורה, פעם צילומים, ופעם עדות של נציגי ממשל בפני ועדות הסנאט האמריקאי. מאומה מכול זה לא נעשה באורח-מקרי, כפי ש"הבחורות המתעלפות" בכנסי הבחירות של אובמה לא התעלפו בשל התרגשותן האמיתית. למקהלת המעודדות של אובמה בתקשורת הישראלית אין צורך להעניק שכר - החברים הבכירים במקהלה זו התנדבו להתעלף באורח מאולץ בכל פעם שאובמה פתח או פותח את פיו גם כשהוא מדבר על ענייני זוטות.

אמריקה של אומבה משערת שחבטות מילוליות בישראל מקנות לה נקודות זכות בזירה הבינלאומית. אך למען האמת, מרבית האימפריות הזמניות ששלטו במזרח-התיכון נהגו כך כלפי היישוב היהודי או כלפי מדינת-ישראל הריבונית, והדבר לא הוסיף לכבודן ולמעמדן הבינלאומי. ארה"ב שאבה את כוחה ועוצמתה במזרח-התיכון גם בשל הקשר ההדוק שלה עם ישראל ב-40 השנים האחרונות. בריטניה הפכה באופן הדרגתי ללא רלוונטית למזרח-התיכון, וזאת משום שהיא החליטה להפר את הבטחותיה שניתנו לראשי היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז 1917. צרפת הפכה ללא רלוונטית למזרח-התיכון בגלל שהיא נטשה את ישראל באחת משעותיה הקשות מעט לפני מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בריה"מ לשעבר ניתקה את יחסיה עם ישראל ב-1967, ובשל כך היא הפכה לגורם מאוס מבחינתה של ישראל למרות עוצמתה הצבאית של בריה"מ והשפעתה על העולם-הערבי. בדרך-כלל, גורמים מחוץ למזרח-התיכון אינם מבינים את הקודים הפנימיים של האזור הזה והם נוטים לטעות בהבנת הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים בו. גם אנחנו כלולים במשוואה הזו, ולכן אנו טועים מידי פעם בהבנת המניעים האמיתיים הנוגעים לאורח-מחשבתם של השחקנים הראשיים באזור כפי שהדבר התברר לאשורו לאחר הסכם אוסלו מ-1993. אמריקה של אובמה מחפשת פתרון עד 2011, בעוד שהשחקנים הראשיים באזור מתייחסים למעשיהם במונחים היסטוריים ארוכי-טווח של עשרות ומאות שנים.

אמריקה של אובמה מבקשת מהשחקנים הראשיים במזרח-תיכון להיות כנים עם עצמם ועם אחרים. זו בקשה הגיונית ומתבקשת בעיקר אם היא המופנית לעבר מנהיגים החיים בתרבות מערבית, הישגית וליברלית כדוגמת מדינת-ישראל. אולם, עצם האמירה המופנית במפגיע גם לעבר העולם-המוסלמי, מראה בעליל על חוסר-הבנה בתרבות הפוליטית הערבית וגם בזו האסלאמית. "להגיד את האמת" בעולם-הערבי, משמעותו לחשוף את הפגמים העמוקים הקיימים בעולמו הפנימי והחיצוני ולהציבו בעמדת נחיתות מול שאר העולם-הרחב הפעיל והאנרגטי. אבל אמריקה של אובמה בחרה לחבוט בישראל הדמוקרטית, ולא להציב מראה אמיתית מול העולם-הערבי והאסלאמי כפי שמתחייב מהמטלה שהיא נטלה על עצמה - דהיינו לחנך את העולם כולו על-פי ערכים ליברליים מסוימים. להתחנף לעולם-המוסלמי, משמעותו גם לעבור תהליך של איסלאמיזציה כפי שהדבר מתרחש על אדמת אירופה ב-20 השנים האחרונות. להתחמק מהבעיות האמיתיות של ארה"ב מבית ומחוץ בעזרת חנופה לעולם-המוסלמי עוזרת לטווח הקצר בלבד, אך מולידה בעיות נוספות קשות מנשוא לטווח הארוך.

האמת והכנות של אובמה
המדיניות הנוכחית של ארה"ב כלפי ישראל במישור ההצהרתי, מוכיחה לעולם כולו את התיזה הראשית בנוגע לארה"ב: דהיינו, לארה"ב יש מסורת ארוכה של נטישת בעלות-בריתה דווקא ברגעים מכריעים. ארה"ב הסתבכה קשות בעיראק ואפגניסטן (למרות אזהרותיהם של בכירים ישראלים לפני הפלישה לעיראק), אך הנסיגה משם אינה עוברת דרך מרפסת ביישוב עילי או באריאל. ישנו הבדל גדול מאוד בין לדעת מבחינה תיאורטית איך ללכת בנתיב מסוים, לבין ללכת בו בפועל. על כן בעולם התיאורטי של אובמה, הניצחון של המחנה הפרו-מערבי בלבנון בבחירות האחרונות שנערכו ב-7 ביוני 2009, נתפס כניצחון שהושג בעזרת השפעתה של הרטוריקה הנשיאותית. אך למעשה, הניצחון הפרו-מערבי בלבנון הושג בעקבות תוצאותיה של מלחמת לבנון השנייה ובשל ניסיונותיו של חיזבאללה להשתלט על ביירות במאי 2008. יתרה מזאת, נצחונו המדומה של אחמדינג'אד באיראן בבחירות של יוני 2009, הורס את העולם הווירטואלי ששורטט על ניירות-עמדה במסדרונותיו של הבית הלבן. הרשלנות האמריקאית בנוגע לצפון-קוריאה והעיוורון האידיאולוגי האמריקאי בנוגע לאופיו ולמעשיו של העולם המוסלמי ברחבי-העולם, עלולים לדרבן את הגורמים הרדיקליים להפעיל לחץ גדול יותר על המדינות המתונות באזור ואף להציב את ישראל במוקד התקפותיהם. אנו עלולים לגלות שבעקבות המדיניות החדשה של אובמה, ארה"ב איננה חלק מהפתרון, אלא היא חלק מבעיה גדולה ומעיקה המהווה איום על מדינות דמוקרטיות אחדות.

נקודות המחלוקת עם ארה"ב
אמריקה של אובמה בונה את העימות עם ישראל באופן הדרגתי במישורים אחדים. בימים אלה ארה"ב מתמקדת בשאלת הריבוי הטבעי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, ובכך היא מסמנת את ישראל כמטרה העיקרית להתקפות בינלאומיות תוך כדי התעלמות מכוונת מבעיות אקוטיות אחרות בזירה הבינלאומית. גם אם ישראל תסכים להתפשר בנושא זה ובנושאים אחרים, ארה"ב תעלה לדיון בעיות נוספות כגון: בעיית הפליטים - ארה"ב תדרוש קליטה "סמלית" של פליטים ערבים במדינת-ישראל; בעיית ירושלים - ארה"ב תדרוש נוכחות נוצרית בירושלים לכאורה תחת הדגל והפיקוח של האו"ם; בעיית רמת-הגולן - ארה"ב תחתור לנסיגה מלאה של ישראל עד לקו המים של הכינרת; ובעיית ערביי-ישראל - ארה"ב תדרוש מישראל להעניק לערביי-ישראל אוטונומיה פוליטית ותרבותית מלאה הנבדלת לחלוטין מישראל היהודית. על-מנת להבין לאן חותרת ארה"ב של אובמה, צריך רק להביט על פניו הזחוחות של ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר, בעת ביקוריו במזרח-התיכון. קרטר, כנוצרי אדוק, רואה בלאומיות הפלסטינית המדומיינת את היורשת האמיתית של ארץ-ישראל הפוסט-יהודית. על כן, הבעיה בינינו לבין ארה"ב, אינה נוגעת רק להתנחלות כזו או אחרת, אלא לבעיה עמוקה הרבה יותר הנוגעת לשאלות יסוד של קיומנו הריבוני והלאומי בארצנו היחידה. יוהרה, מעולם לא היטיבה עם אימפריות שעלו וירדו לאורך ההיסטוריה כפי שאנו מכירים זאת לאור 4,000 שנות היסטוריה ישראלית החקוקות בכל אחת מפינותיה של ארץ-ישראל. רצוי ואפשר להגיע לפשרה אידיאולוגית בארץ-ישראל - אך לא בכל מחיר ולא בכל תנאי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה ונשף המסכות הערבי", 21 ביוני 2009, The Mideast Forum.